מנחם־מנדל בתור סוכן    🔗

מנחם־מנדל מן הדרך לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי ירדתּי עשׂר מעלוֹת אחוֹרנית. מוּכרח הייתי לעקוֹר את רגלי ולהימלט על נפשי כּל עוֹד רוּחי בּי. נצלתּי זה עתּה מסכּנה, מסכּנה גדוֹלה מאוֹד! חייב אני לברךְ בּרכּת הגוֹמל. כּמעט הייתי בּכל רע ואלוֹהים יוֹדע, מה היה בּסוֹפי, אילמלא הקדמתּי את האָסוֹן ונַחבּאתי לברוֹח. אין כּל ספק בּדבר, שהיוּ דנים את דיני לגדוּד־האסירים, ואֶפשר שהיוּ משלחים אוֹתי גם לעבוֹדת־פּרך בּסיבּיר, אַף־על־פּי שחַף אני מפּשע ונקי מכּל עווֹן, כּמאמרה של אִמךְ שתּחיה: “טוֹביה חטא, ועל שלוּמיאֵל יצא הקצף”… עכשיו, שהיה אלוֹהים בּעֶזרי וחילץ מצרה נפשי, ישבתּי לכתּוֹב לךְ את כּל הרפּתקאוֹתי, מתּחילתן ועד סוֹפן, והכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו, למען תּשמעי את מעשׂי אלוֹהינוּ.

בּקיצוּר, הלא תּזכּרי מסתּמא ממכתּבי האחרוֹן, מה רע היה מצבי לאַחר שנכשלתּי בּאוֹתוֹ השידוּך הנאה של שתּי הבּתוּלוֹת. כּסבוּר הייתי, כּי בּא קצי. אֵין עוֹד מנחם־מנדל, עבר וּבטל מן העוֹלם! אַךְ הנה נזדמנתּי לאחר המעשׂה עם בּרנש אחד, סוֹכן ואינספּקטוֹר של אַקוויטבּל, המבטיח בּני־אָדם לאחר המיתה וּמוֹצא בּזה את פּרנסתוֹ בּשפע. אוֹתוֹ האיש הוֹציא לפני את ספר־הזכרוֹנוֹת אשר לוֹ והראַני, כּמה בּני־אָדם כּבר הבטיח לאחר המיתה וכמה בּני־אדם כּבר שבקוּ אצלוֹ חיים לכל חי. וטבעוֹ של עסק זה טבע הפוּךְ: אדרבּה, כּל המַרבּה למוּת, הרי זה משוּבּח. כּלוֹמר, כּכל אשר יוֹסיפוּ בּני־אָדם להפּטר מן העוֹלם, כּן יִיטב לכוּלם, גם לחיים וגם למתים. והלא תּשאלי: מה טעם? הטעם טעם פּשוּט. למשל: אַקוויטבּל זוֹ הבטיחה אוֹתי לאחר המיתה בעשׂרת אלפים קרבּוֹנים. נמצא, שאני חייב לשלם לה כּוֹפר נפשי בּערכּךָ רק מאתיִם אוֹ שלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים בּכל שנה עד יוֹם המיתה. והלא מה־נפשך: אם אָמוּת חלילה בשנה הראשוֹנה, זכוּתךְ היא זאת: הלא אשתּי אַתּ, ועשׂרת האלפים שלךְ הם. אלא מה, שמא אני חי? זכותה של אַקוויטבּל היא: עשרת האלפים שלה הם. אַקוויטבּל זוֹ הרבּה פּקידים לה, משרתים וסוֹכנים לאֵין שיעוּר, רוּבּם יהוּדים, שאַף הם מטוּפּלים בּנשים וּבבנים, ואַף הם צריכים לפרנסה. אם כּן, בּמה נפליתי מהם? ורק זוֹ רעה חוֹלה, כּי לא כּל אחד יכוֹל להיות סוֹכן. חייב סוֹכן, ראשית חָכמה, להיוֹת הדוּר בּלבוּשוֹ, כּלוֹמר, ללבּוֹש חליפת בּגדים נאים, לחבוֹש צוארוֹן יפה, ואפילוּ של נייר, וּבלבד שיהא לבן, לשׂים עניבה על צוארוֹנוֹ, ואין צוֹרךְ לאמר, שהוא חייב בּמגבּעת. אבל עיקר כּל העיקרים הוּא הלשוֹן. הלשוֹן — זוֹהי כּלי־זינוֹ של הסוֹכן. אין כּוֹחוֹ של סוֹכן אלא בּפּה. הסוכן מצוּוה ועוֹמד לדבּר וּלשדל וּלפתּוֹת וּלהשפּיע רוֹב

דברים, עד שפּלוֹני בּעל־כּרחוֹ יענה אָמן ויבטיח את עצמוֹ לאחר המיתה — וזוֹהי כּל התּוֹרה כּוּלה. בּקיצוּר, אוֹתוֹ בּרנש, הסוֹכן־האינספּקטוֹר,

בּחָנַני וראָה בּי, שעתיד אני להיוֹת סוֹכן טוֹב ואינקוויזיטוֹר

מצוּין.

עכשיו, זוּגתי היקרה, כּיון שהגענוּ לכךְ, חייב אני לבאֵר לךְ את כּל הענין הזה כּהויתוֹ, למען תּדעי, מה בּין סוֹכן־אינספּקטוֹר לבין סוֹכן־אינקוויזיטוֹר. סוֹכן־אינקוויזיטוֹר הוּא סוֹכן סתּם, בּשׂר ודם כּמוֹני וכמוֹךְ, המבטיח בּני־אָדם לאחר המיתה; ואילוּ סוֹכן־אינספּקטוֹר הוא סוֹכן ממדרגה עליוֹנה, שהוּא הממַנה את הסוֹכנים כּחפצוֹ והוּא השליט בּהם. כּיוֹצא בּזה אַתּה מוֹצא סוֹכן־אינספּקטוֹר

גלילי, שמלאכתּוֹ למַנוֹת סוֹכנים־אינספּקטוֹרים פּשוּטים. ועל כּל הסוֹכנים, בּין שהם אינקוויזיטוֹרים, בּין שהם אינספּקטוֹרים ובין שהם אינספּקטוֹרים גליליים, ממוּנה אָדם אחד, שהוּא ראש וראשוֹן, גבוֹה מעל גבוֹה, גדוֹל על־פּני כּל — גיניראל־אינספּקטוֹר יִקרא לוֹ. גדוֹל ממנוּ אֵין עוֹד בּכל העוֹלם כּוּלוֹ! ממילא מוּבן, שכּדי להגיע למדרגה גבוֹהה של גיניראל, חייב אָדם להתגלגל כּמה וכמה גילגוּלים: להיוֹת תּחילה אינקוויזיטוֹר, אַחר־כּך אינספּקטוֹר, אַחר־כּך אינספּקטוֹר גלילי, וגוֹמר, וגוֹמר. זכה ונעשׂה גיניראל — אַשריהוּ, מה טוֹב חלקוֹ. מוּבטח לוֹ, שפּרנסתוֹ תּהיה בּשפע כּל ימי חייו. “מוֹצא אַתּה אֶצלנוּ, אוֹמר לי אוֹתוֹ בּרנש, מיני גיניראלים, המוֹציאים לשנה לא פּחוֹת משלוֹשים אלף!” וכך היה עוֹמד וּמשדלני בּדברים, כּי אֵעשׂה גם אני סוֹכן, עד שנמלכתּי ואָמרתּי לעצמי: מה יש לי להפסיד? מה־נפשך: אִם אַצליח, מוּטב; ואם לאו, אֵלךְ ואָשוּב לכבוֹדי הראשוֹן. הלא את כּסף ירוּשתי, הוּא אוֹמר, אֵיני

משקיע בּעֵסק הזה. אדרבּה, גם אַוואנס, הוּא אוֹמר, יתּנוּ על ידי, כּלוֹמר: עוֹמדים הם ליתּן לי דמי־קדימה להוֹצאוֹת דרכּי וּלמלבּוּשים ולקניית ילקוּט לצרכי מלאכתּי. אם כּן, הלא קוֹמבּינאציה הגוּנה היא, שמתּן־שׂכרה בּצדה! ולכן נפתּיתי לוֹ ונעשיתי סוֹכן בּשעה טוֹבה וּמוצלחת.

ואוּלם לא בּמהרה יקוּם דבר. אֵין אָדם נעשׂה סוֹכן אלא אִם התיצב תּחילה לפני הגיניראל, כּי עד אשר יקבּלוֹ הגיניראל ויִכתּבהוּ ויחתּמהוּ בּספר הסוֹכנים, כּל כּוֹחוֹ מאָפע. ולכן לקחַני האינספּקטוֹר

והביאַני על חשבּוֹנוֹ לאוֹדיסה והציגני לפני הגיניראל שלהם באַקוויטבּל, הוּא הגיניראל, המוֹלך על שבעה ועשׂרים פּלכים, ועל־פּיו יִשק כּל ההמוֹן הגדוֹל של הסוֹכנים, אשר מספּרם כּמעט לאלף וּשמוֹנה מאוֹת יגיע. והנה אִם אוֹמַר לתאֵר לפניִךְ את רוֹב גדלוֹ של הגיניראל הזה, ודאי לא אַגיד לך גם את החצי. כּלוֹמר, לא שהוּא עצמוֹ גדוֹל כּל־כּך, אלא שהשאוֹן מסביבוֹ גדוֹל ונוֹרא. וגם עינים גדוֹלוֹת לו, עינים חַדוֹת, וּפניו קטנים וּמאירים, וּלחייו אדוּמוֹת, ושמוֹ שם משוּנה: יוֹעֶזרל. לשכּתו של הגיניראל תּוֹפסת בּיִת גדוֹל, חדרים רבּים לעשׂרוֹת וּלמאוֹת, והחדרים מלאים שוּלחנוֹת, וספסלים, וּספרים, וניירוֹת לאֵין מספּר, וסוֹכנים מתרוֹצצים אָנה ואָנה, הוֹמים ורוֹעשים, הללוּ יוֹצאים והללוּ

בּאים, ודיפּישוֹת עפוֹת בּזוֹ אַחר זוֹ לכל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלם — דוֹר

הפלגה ממש! ואָדם שרוֹצה להכּנס לפנַי ולפנים וּלהתיצב לפני הגיניראל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ חייב לעבוֹר תּחילה את כּל שבעת מדוֹרי הגיהינוֹם. כשהביאוּני לפני יועֶזרל זה, הייתי נרעש ונפחד, אַף־על־פּי שנהג בּי מנהג חשיבוּת, הציע לי כּיסא לשבת, כּיבּדני בּסיגריה וּשאָלני, מי אני וּמה טיבי וּבמה אני עוֹסק? עמדתּי וסיפּרתּי לפניו את כּל התּלאוֹת אשר מצאוּני בּחיי, מתּחילתן ועד סוֹפן: כּיצד נסעתּי לקישינוֹב ונתגלגלתּי

לאוֹדיסה, וסחַרתי שם בּלוֹנדוֹן, וּפניתי אחר־כּך ליהוּפּיץ ושלחתּי את ידי בּעסקים גדוֹלים, בּפוּטיבילים, בּליליפּוּטים וּבשאָר מיני ניירוֹת לאלפים וּלרבבוֹת, וירדתּי מגדוּלתי ונעשׂיתי אחר־כּך סרסוּר לסוּכּר וּממוֹן, לבתּים ואחוּזוֹת, ליערים וּבתּי־חרוֹשת, וכך נתגלגלתּי גילגוּל ירידוֹת עד שהגעתּי למדרגת שדכן, ואפילוּ סוֹפר הייתי בּיִשׂראל, וכל ימַי, אני אוֹמר, הייתי אָץ ורץ, חוֹטף ושוֹטף, בּוֹער וסוֹעֵר, רוֹעֵש וּמַרעיש את העוֹלם, ורק אחריתי, אני אוֹמר, היתה לא־טוֹבה: ירדתּי פּלאים, עשׂר מעלוֹת אחוֹרנית!… כּששמע את דברי עד תּוּמם, עמד הגיניראל, הוּא יועֶזרל, הניח את כּף־ידוֹ על שכמי ואָמר לי: "יוֹדע אַתּה, אדוֹני מנחם־מנדל, אֵת אשר אוֹמַר אליך? מצאת חן בּעיני. שמךָ נאֶה לך ואַתּה נאֶה לשמך, וגם לשוֹנךָ, הוּא אוֹמר, לשוֹן מדבּרת גדוֹלוֹת. מוּבטחַני בּך,

הוּא אוֹמר, שתּהיה בּקרב הימים סוֹכן גדוֹל, גדוֹל מאוֹד! לפי שעה, הוּא אוֹמר, קבּל אַוואנס וצא לאויר העוֹלם, לערי ישׂראל ועיירוֹתיו, בּמקוֹם שהכּל מכּירים אוֹתך, וּרכב וּצלח!"

וכך הוה. כּיון שקיבּלתּי מהם את מספּר הקרבּוֹנים, מיד נכנסתּי לחנוּת וּבחרתּי לי בּגדי מלכוּת לתפארה. אילוּ ראיתיני, זוּגתי היקרה, בּמלבּוּשי החדשים, וַדאי שלא הכּרתּיני. וגם ילקוּט קניתי לי לצוֹרך מלאכתּי, ילקוּט גדוֹל, שמילאתיו מטען רב של ספרים ומחבּרוֹת וּניירוֹת שוֹנים, ויצאתי לעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. ראשית דרכּי היתה לביסאראבּיה הבּרוּכה, לקרן בּן־שמן זוֹ, שהפּרנסה מצוּיה שם בּיוֹתר. המקוֹם, כּפי שאוֹמרים, הוּא מקוֹם נוֹח לעסקים, ואפשר שם להבטיח בּני־אָדם לאחר המיתה לאין מספּר. והנה קרה המקרה, כּי בּעֵת ההיא חל יוֹם־פּטירתוֹ של אָבי, ונטיתי מדרכּי, בּין רכּבת לרכּבת, לאַחת הערים הקטנוֹת, לפינה נדחת, אשר לא עברה בּה מעוֹלם רגל אָדם. לא ידעתּי ולא עלה על לבּי כּלל, כּי עיירה זוֹ יצא לה שם בּכל העוֹלם כּעיר של עבריינים ועזי־פנים, מוֹסרים וּמלשינים ועוֹשׂים כּל תוֹעֵבה. לוּא עלתה בּאֵש בּטרם הכּרתּיה, כּי־עתּה

לא בּאַתני כּל הרעה הזאת! אבל גזירה נגזרה עלי, שדווקא בעיירה זוֹ יחוּל יוֹם־פּטירתוֹ של אָבי, וטבעתּי בּיון־מצוּלה! אָכן לבּי נבּא לי מראש, כּי לא אֵצא בּשלוֹם מן המקוֹם הזה. אַך כּשאָדם צריך לאמר קדיש אחרי אָביו, כּלוּם יבקש תּירוּצים לעצמוֹ? קמתּי אֵיפוֹא והלכתּי לבית־המדרש וּבאתי בּה בּשעה, שעמדוּ לתפילת ערבית. לאַחר שהתפּללתּי, נגש אלי השמש ואָמר לי: “יוֹם הזכּרת נשמה?” אָמרתּי לוֹ: “יוֹם הזכּרת נשמה”. אָמר לי: “מאַין תּבוֹא?” אָמרתּי לוֹ: “משוּט בּארץ”. “מה שמכם?” אָמרתּי לוֹ: “מנחם־מנדל”. “אם כּן, הלא חייבים אנחנוּ ליתּן לךָ שלוֹם!” ונתן לי שלוֹם. מיד עמדוּ שאָר המתפּללים ונתנוּ לי אַף הם שלוֹם. הכּל נוֹתנים לי שלוֹם וּמתכּנסים סביבי, עוֹמדים ותוֹהים על קנקני לדעת, מי אני ומאַין בּאתי וּמה מעשׂי? אָמרתּי להם: “סוֹכן אני”. אָמרוּ לי: “סוֹכן של מה? של מכוֹנוֹת?” אָמרתּי להם: “לאו דווקא. סוֹכן־איקוויזיטוֹר אני של אַקוויטבּל”. אָמרוּ לי: “מה טיבוֹ של פּגע זה?” אָמרתּי להם: “מבטיח אני בּני־אָדם לאַחר המיתה”. ואני עוֹמד וּמסבּיר להם את כּל הענין, מספּר להם, כּיצד אנחנוּ מבטיחים בּני־אָדם לאחר המיתה. עמדוּ סביבי בּפיוֹת פּעוּרים, מחרישים וּמשתּאים, כּאילוּ סיפּרתי להם סיפּוּרי־בדים. מכּל העוֹמדים וּמקשיבים לדברי נראוּ לי בּיוֹתר שני בּני־אָדם. האחד אָרוֹךְ ודק, שגווֹ כּפוּף וחוֹטמוֹ אַף הוּא כּפוּף וּמבהיק, וטבע יש בּוֹ, שבּשעת דיבּוּרוֹ הוּא מוֹרט את שׂערוֹת זקנוֹ הקלוּש אַחת אֶחת. והשני קצר־קוֹמה, רחב־כּתפיִם, כּוּלוֹ שחוֹר כּצוֹעני ועין אַחת לוֹ ערמוּמית, הצוֹפה לצד צפוֹן. כּשזה מדבּר, ואפילו מתּוֹך כוֹבד־ראש, הריהוּ נראֶה כּשׂוֹחק. שני האנשים האלה, כּפי הנראה, הבינוּ גם הבינוּ כּיצד מבטיחים בּני־אָדם לאחר המיתה, משוּם ששניהם הציצוּ זה בּפני זה ואָמרוּ מתּוֹך נהימת החוֹטם: “הענין ילך למישרים”… הכּרתי מיד בּפניהם, כּי אַנשי־מעשׂה הם ואֵינם דוֹמים לשאָר בּני העיירה. וכך הוה. כּשיצאתי מבּית־המדרש, יצאוּ שניהם אחרי והדבּיקוּני ואָמרוּ לי: “למה אַתּה רץ כּל־כּך, רב מנחם־מנדל? עמוֹד רגע ונשאָלךָ דבר. האם פּה אצלנוּ, בּתוֹך הבּיצה הזאת, אַתּה אוֹמר לעשׂוֹת עסקים?”… אָמרתּי להם: “ולמה לא?” אָמר לי האָרוֹךְ, הוּא בּעל החוֹטם הכּפוּף: “בּין אַחינוּ בּני־ישׂראל?”… וחבירוֹ בּעל העין הערמוּמית מחזיק אַחריו: “עם יהוּדים יפה לאכוֹל פּשטידה”… אָמרתּי להם: “אם כּן, מה עצתכם ואֶעשׂנה?” אָמר לי האָרוֹךְ: “לעוֹלם יהא אָדם עוֹסק עם פּריצים”… וּבעל העין הערמוּמית עוֹנה אחריו: “יחיוּ הגוֹיים!”… וכך אָנוּ הוֹלכים שלָשתּנוּ בּרחוֹבה של עיר וּמסיחים בּינינוּ, וּמתּוֹך שיחתנוּ מתגלה, כּי שני בּני־אָדם אלה יש להם פּריץ אחד מוֹלדאווי, בּעל־גוּף עשיר, שהם מצוּיים אצלוֹ ונהנים ממנוּ פּרנסה לפעמים. והרי הם סבוּרים, כּי אֶפשר להבטיח את הפּריץ הזה לאחר מוֹתוֹ על הצד היוֹתר טוֹב. אָמרתּי להם" “האָח, הנני מוּכן וּמזוּמן! אדרבּה, אני אוֹמר, מַהרוּ וקרבוּ אל המלאכה, ונעשׂה את הדבר יחדיו. להוֹדיעכם, אני אוֹמר, שאֵיני אָץ להעשיר”. בּקיצוּר, נמנינוּ וגמרנוּ, כּי מחר, אם ירצה השם, יביאוּ לי את תּשוּבתוֹ של הפּריץ המוֹלדאווי שלהם לבית־המדרש לעֵת תּפילת המנין הראשוֹן. אלא מה? בּקשה אַחת הם מבקשים ממני — כּי כל הענין הזה יהיה סוֹד כּמוּס עמנוּ. חלילה לי לספּר בּאכסניה וּלהוֹציא מפּי דבר, כּי נפגשתּי עמם וכי נדבּרנוּ בּינינוּ לעשׂוֹת עֵסק יחדיו.

הבּוֹקר אוֹר — ואני השכּמתּי לבית־המדרש עם דימדוּמי שחר, לעֵת תּפילת המנין הראשוֹן. גמרתּי תּפילתי — ואַנשי בּריתי אינם. חיכּיתי עד תוֹם התּפילה של המנין השני — וּמתי־סוֹדי עדיין לא באוּ. למה לא שאלתּים, שוֹטה שכּמוֹתי, לשמם ולמקוֹם מוֹשבם? לגשת אל שמש בּית־המדרש ולשאוֹל את פּיו — יראתי: הלא הבטחתּי להם לשמוֹר את הדבר בּסוֹד. ורק לאחר שכּבר כּלוּ עֵיני מיחל נתגלוּ שניהם, הם וטליתוֹתיהם בּידיהם. כּשראיתי אוֹתם, פּג לבּי משׂמחה. ואַף־ע־פּי־כן כּבשתּי את יצרי ולא קרבתּי אליהם לשאוֹל את פּיהם, מה יש חדש — אין זוֹ מידת דרך־ארץ. אחרי שהתפּללוּ בּיחידוּת תּפילה חטוּפה על רגל אַחת, עמדוּ ונטלוּ את הטליתוֹת והתּפילין ונחפּזוּ לצאת החוּצה. הם יוֹצאים, ואני אחריהם. “נוּ?” אָמרתּי להם. אָמרוּ לי "יד לפה! אַל תּשמיע קוֹלך בּחוּץ. אֵין אַתּה יוֹדע עדיין את עירנוּ, תּעלה בּאֵש בעדךָ! מוּטב שתּלך מאחרינוּ ותבוֹא לביתנוּ. שם

נגמוֹר את הענין, ואגב נסעד גם את לבּנוּ". כּך אוֹמר לי בּעל החוֹטם הכּפוּף, והוּא רוֹמז לחבירוֹ בּעל העין הערמוּמית, וחבירוֹ בּעל העין

הערמוּמית חוֹמק וּמתעלם כּרגע. והרי אָנוּ הוֹלכים שנינוּ ועוֹברים דרך

סמטוֹת צרוֹת, אפלוֹת ונדחוֹת, הוא בּראש ואני אחריו. וכך הלכנוּ שעה ארוּכּה, עד שבּאנוּ בּעזרת השם יתבּרך לביתוֹ בּשלוֹם.

כּשנכנסנוּ לביתוֹ, בּית קטן וצר, כּוּלוֹ עשן, שתּקרתוֹ וּכתליו מכוּסים פּגרי זבוּבים, וּמזרח מצוּיר מתנוֹסס בּיניהם לתפארה, וּמפּת השוּלחן אדוּמה, ועששית תּלוּיה, כּוּלה מקוּשטת פּרחי־נייר שניטל צבעם מהם, מצאנוּ ליד התּנוּר אשה גוּצה ומלוּכלכת, שפּניה חיורים ונבהלים. האשה הגוּצה הציצה בּעיניה הנבהלוֹת על בּעלה, והבּעל נתן עליה בּקוֹלוֹ בּדרך־הילוּכוֹ: “שׂימי אוֹכל!” — ותוֹך כּדי רגע נתגלוּ על השוּלחן מפּה לבנה וחלת־לחם, בּקבּוּק ייש וּמיני תּרגימה לקינוח־סעוּדה. ולא היוּ רגעים מוּעטים עד שנפתּחה הדלת ונכנס בּעל העין הערמוּמית, ואחריו מתגלגלת וּבאה בּריה משוּנה וּמסוּרבּלת, שמשקלה כּשנים עשׂר פּוּד, וחוֹטמה מגוּשם

וכחוֹל, וידיה שמנוֹת וּשׂעירוֹת, וּשתּי רגלים משוּנוֹת לה, עבוֹת מלמעלה ודקוֹת מלמטה, שאין להאמין כּלל, כּי מחזיקוֹת הן מַעמד תּחת נטל משׂאוֹ של גוּף כּבד ושמן כּל־כּך! בּן־אָדם זה — הוּא הפּריץ המוֹלדאווי. כּשראָה את בּקבּוּק הייש על השוּלחן, הוֹציא מתּוֹך כּרסוֹ השמנה קוֹל שמן ועבה בּלשוֹן עם לוֹעֵז: “אָצעֶ דאָבּרעֶ דילאָ!” כּלוֹמר: זה ענין טוֹב!… אחרי שטעמנוּ מן הייש (הפּריץ המוֹלדאווי טעם שתּי פּעמים), נכנסוּ עמוֹ שני החברים בּשיחַה על עסקי חיטין ושיפּוּן, וּבשעת מעשׂה לחש לי בּעל העין הערמוּמית על אָזני: “האָדוֹן הזה מלא וגדוּש!… אסמיו מפיקים אלף כּוֹר לחם, מלבד שיבּלי־שוּעל… אל תּראֵהוּ, הוּא אוֹמר, שהוּא לבוּש קרעים — אין זה אלא משוּם שכּילי הוּא”… וחבירוֹ שכנגדוֹ, הוּא האָרוֹך, יוֹשב ליד הפּריץ וּמנהלוֹ בּעצוֹתיו, לבל ימַהר למכּוֹר את תּבוּאָתוֹ, לפי שחיטים עוֹמדוֹת להתיקר; מוּטב, הוּא אוֹמר, שישמוֹר את תּבוּאָתוֹ לימוֹת החוֹרף. “אָצעֶ דאָבּרעֶ דילאָ” אוֹמר לוֹ הפּריץ המוֹלדאווי מדי פּעם

בּפעם, מריק אל גרוֹנוֹ כּוֹס אַחר כּוֹס, מקנח בּמיני תּרגימה לתיאָבוֹן, כּאָדם לאחר שישב בּתענית, ונוֹשם ושוֹאֵף בּשׂפתיו וּבאפּוֹ. כּתוֹם

הסעוּדה, פּתח האָרוֹךְ ואָמר לי: “עכשיו הגיעה שעתּךָ לדבּר דבר באָזני האָדוֹן על־אוֹדוֹת העֵסק שלך”… פּרשׁתּי עם האָדוֹן לקרן־זוית והרציתי לפניו דרשה חמה, שאֵיני יוֹדע מאַיִן בּאה לי. בּיאַרתּי לוֹ בּאֵר היטב, מה טוֹב לוֹ לאָדם בּאשר הוּא אָדם להבטיח את עצמוֹ לאחר המיתה, ואפילוּ עשיר הוּא ואוֹצרוֹת קוֹרח אוֹצרוֹתיו. "אדרבּה, אני אוֹמר, כּל העשיר מחבירוֹ, חוֹבתו כּפוּלה וּמכוּפּלת להבטיח את עצמוֹ לאחר מוֹתוֹ. לפי שהעשיר, אני אוֹמר, שכּספּוֹ אָבד לוֹ לעֵּת זקנתוֹ, גוֹרלוֹ מַר שבעתיִם

מגוֹרל העני. שהעני, אני אוֹמר, כּבר לוּמד בּצרוֹת והסכּין עם הדלוּת מנעוּריו; מה שאֵין כּן, אני אוֹמר, העשיר, אשר מטה ידוֹ — טוֹב מוֹתוֹ מחייו. יאַק נאַפּיסאַנאָ אוּ נאַס, אני אוֹמר לוֹ, כּלוֹמר, כּכּתוּב

בּספרינוּ: עני חשוּב כּמת — זנאַטשיטסאַ, בּיעֶדני חוּזשע יאַק מעֶרטווי. אַ פּאָטאָמוּ, אני אוֹמר, וואַשע בּלאַהאָראָדיעֶ, אני אוֹמר,

זאַשטראַפירוּיטי סוּבּי, אני אוֹמר, אָט סמעֶרטי טשרעֶז סטאָ דוואַטצאַט

ליעֶט, אני אֹומר, נאַ דעֶסיאַט טיסיאַטשי… כּלוֹמר, הבטיחה, רוּם

מעלתךָ, את עצמך מן המיתה, לאחר מאה ועשׂרים שנה, בּסך של עשׂרה אלפים"… “אָצעֶ דאָבּרעֶ דילאָ!” אוֹמר לי האָדוֹן ונוֹשם ושוֹאֵף בּשׂפתיו

כּמפּוּח. מרגיש אני, כּי כּוֹח הדיבּוּר התלקח בּי בּכל תּוֹקף ואֵש מפּי תּהלך, ואני מתאַוה לדבּר עוֹד. ענה האָרוֹך ואָמר לי בּלשוֹן־הקוֹדש: “יהוּדי בּלא! כּלה דרשתךָ וצא! קח את הנייר וּמשוֹך בּשבט־סוֹפר כּל דבר הראוּי לכתיבה”… וחבירוֹ שכּנגדוֹ, הוּא בּעל העין הערמוּמית, מגיש לי עֵט וּדיוֹ, ואני יוֹשב ועוֹשה מלאכתּי כּראוּי וּכנכוֹן, וּכשהגיעה שעת

החתימה, הזיע הפּריץ המוֹלדאווי יפה עד שהניח על הנייר את שמוֹ ושם אביו. אַחר־כּך הלכתּי עמוֹ אל הדוֹקטוֹר, שיבדוֹק בּגוּפוֹ כּדת וּכדין,

וקיבּלתּי מידוֹ דמי־קדימה ונתתּי לוֹ שוֹבר כּנגדם — והעֵסק קם והיה.

לפנוֹת ערב בּאתי אל האַכסניה שׂמח וטוֹב־לב וציויתי לבשל לי סעוּדת־הערב. אָמר לי בּעל־האכסניה: “מה נשמע אֶצלךָ?” אָמרתּי לוֹ: “מה יש את נפשךָ לשמוֹע?” אָמר לי: “האֶפשר לברכךָ בּרכּת מזל טוֹב?” אָמרתּי לוֹ: מזל טוֹב על שוּם מה?" אָמר לי: “על העֵסק הנאֶה אשר עשׂית”. אָמרתּי לוֹ: “עֵסק נאה זה מה טיבוֹ?” ואני מעמיד את פּני כּתם וּכשאֵינוֹ יוֹדע לשאוֹל. אָמר לי: “עֵסק זה שעשׂית עם הפּריץ”. אָמרתּי לו: “עם אֵיזה פּריץ?” אָמר לי: “עם הפּריץ השמן”. אָמרתּי לוֹ: “מי הגיד לך, כּי עשׂיתי עֵסק עם פּריץ?” אָמר לי: “הרי זה פּריץ, כּשם שאני רבּנית”. אָמרתּי לוֹ: “אלא אם כּן, מהוּ? אָמר לי: שפיפוֹן הוּא”. כּך אוֹמר לי בּעל־האַכסניה וּממלא שׂחוֹק פּיו כּנגדי. כּיון ששמעתּי כּך, ישבתּי על ידוֹ והתחננתּי

אליו וּביקשתּי ממנוּ בּכל מיני לשוֹן של בּקשה, כי ירחמני ויסבּיר לי, מה פּירוּשוֹ של שפיפוֹן, ומאַין נוֹדע לוֹ היכן הייתי וּמה עשׂיתי היוֹם. בּקיצוּר, האיש הזה ראה ונוֹכח, כּי חַף אני מפּשע ונקי מכל עווֹן, וריחם עלי וּלקחַני והכניסַני לחדר מיוּחד וסגר את הדלת אחרינוּ, ושם עמד לספּר בּאָזני על שני השוּתּפים שלי דברים נוֹראים כּל־כּך, שסמרוּ שׂערוֹת ראשי. נתגלה, כּי שני השוּתּפים הללוּ אֵינם אלא רמאים ועבריינים מפוּרסמים, מחבּלים וּמזיקים, שאין כּמוֹהם בּכל הארץ. "שניהם, הוּא אוֹמר, כּבר עשוּ בּחייהם כּל תּוֹעֵבה וּכבר עברוּ עבירוֹת חמוּרוֹת כּל־כּך, שאילוּ

נתפּסוּ עליהן, וַדאי, הוּא אוֹמר, שהיוּ מרחיקים נדוֹד מכּאן. ורק זה אָשרם, הוּא אוֹמר, שתּמיד הם מוֹצאים להם איש שלישי, שׂעיר לעזאזל, וּבוֹ הם תּוֹלים את כּל הקוֹלר, והם עצמם, הוּא אוֹמר, רוֹחצים בּנקיוֹן כּפּיהם ונשאָרים מבּחוּץ. הפּריץ הזה, הוּא אוֹמר, אשר העידוּ עליו לפניךָ, כּי עשיר מוֹלדאווי הוּא, אֵינוֹ אלא יחף מן היחפים, אחד מן האספסוּף, שיכּוֹר נוֹדע לשם ולתהילה; ואוֹתוֹ האיש, הוּא אוֹמר, שהבטחתּ לאחר המיתה, חזקה עליו ששכיב־מרע הוּא, נוֹטה למוּת, אוֹ אוּלי שוֹכן עפר הוּא זה עידן ועדנים. התבין, הוּא אוֹמר, עד היכן הדברים מגיעים?"…

כּששמעתּי מפּיו דברים אֵלוּ, פּרחה נשמתי. כּלוּם אני חסר לעֵת כּזאת אלא לטעוֹם טעם ישיבה בּבית־האסוּרים, והיתה שׂמחתי שלמה! ולכן לא שהיתי שהיוֹת יתירוֹת וּמיהרתּי תּיכף אל מסילת־הבּרזל, רצתּי כּל עוֹד רוּחי בּי, בּלי להבּיט אַחרי, ולא אָביתי גם לראוֹת את שני העבריינים ההם, ילכוּ לאבדוֹן עם הפּריץ המוֹלדאווי, עם העיר הנדחת ועם בּיסאראבּיה כּוּלה ועם כּל העֵסק הנאה הזה של הבטחת בּני־אָדם לאחר המיתה, שסכּנת מות כּרוּכה בּו! מוּטב שיִשלח לי אלוֹהים פּרנסוֹת אחרוֹת, נאוֹת מאֵלה, ויצליח את דרכּי ויביאֵני בּשלוֹם למחוֹז־חפצי. וּמפּני שהוֹלך אני בּדרך רחוֹקה, אקצר הפּעם, אם ירצה השם, כּשאָבוֹא בּשלוֹם להאמבּוּרג, כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל באריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיחיוּ. יצוה להם אלוֹהים את הבּרכה והשלוֹם מעתּה ועד עוֹלם, ויחַייני ויקיימני לראוֹת את פּניהם, כּשהם בּריאים וּשלמים, מתּוֹך רוֹב שׂמחה

וּמתּוֹך אוֹשר ונחת. ופרשׂי בּגיני גם בשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם

כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל

עיקר שכחתּי. כּמעט שכחתּי לכתּוֹב לךְ, זוּגתי היקרה, לאָן אני נוֹסע. נוֹסע אני לאַמריקה. לא אני בּלבד — חבוּרה רבּה של יהוּדים נוֹסעת עמי. כּלוֹמר, לעת־עתּה אנוּ נוֹסעים עד האמבּוּרג, וּמשם נשׂים פּנינוּ לאַמריקה. למה לאַמריקה דווקא? משוּם שבּאַמריקה זרחה שמשם של אחינוּ בּני ישׂראל. הזהב מתגלגל שם בּראש כּל חוּצוֹת, הכּסף נחשב בּשקלים, והאָדם יקר מכּל יקר — אָדם בּדינר! כל־שכּן אחינוּ בּני ישׂראל, שהם השאוֹר שבּעיסה בּמדינה ההיא. הכּל חוֹזים לי עתידוֹת, כּי בּאַמריקה אַצליח, אם ירצה השם, ואֶמצא את דרכּי הנכוֹנה. כּל העוֹלם כּוּלוֹ נוֹסע עכשיו לאמריקה, מפּני שכּאן נסתּתּמוּ צינוֹרוֹת הפּרנסה. תּמוּ עסקים ואֵינם. וּמאחר שהכּל נוֹסעים, למה לא אֶסע גם אָני? מה לי להפסיד?… רק חזקי ואִמצי, זוּגתי היקרה, אל תּתעצבי ואַל תּדאגי ואַל תּעלי חלילה מחשבה זרה בּלבּך עלי. עֵד אלוֹהים, כּי לא אָעזבךְ, חס ושלוֹם, ולא אֶשכּחךְ, לא אוֹתך ולא את הילדים שיחיוּ. יוֹמם ולילה אֶעבוֹד וכל מלאכה לא תּקשה ממני. וכאשר יהיה אלוֹהים בּעֶזרי ויצליח את מעשׂי שם, — וּבוַדאי יצליח, דבר זה בּרוּר בעֵיני כּשמש בּצהרים, — אז אֶשלח לך כּרטיסים לספינה, לך ולהילדים, ואֶקחךְ אֵלי, ואביאֵך לאמריקה, למען תּשבי אֶצלי בכבוֹד ותתענגי על רוֹב טוּב, כּאַחת מבּנוֹת הנסיכים. שום דבר לא אֶמנע ממךְ, את כּל אשר תּשאַלנה עֵינַיִךְ אֶתּן לךְ, כּי כּבר בּאה עת לחננךְ, כּבר הגיעה השעה, שגם אַתּ תּראי עוֹלמךְ בחַייךְ! ורק חזקי ואִמצי, זוּגתי היקרה, אַל־נא תּדאגי ואַל תּתעצבי, כּי יש לנוּ אֵל גדוֹל בּשמים, אֵל טוֹב וּמיטיב, רחוּם

וחַנוּן!…

הנ"ל.