מנחם־מנדל בתור שדכן 🔗
מנחם־מנדל מן הדרך לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה. 🔗
לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.
ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.
והשנית להוי ידוּע לך, זוּגתי היקרה, כּי אֵין מַזל. סר צלי מעלי. ההצלחה פּנתה אלי עוֹרף ולא פּנים. תּיכף כּשקיבּלתּי ממךְ את מספּר הקרבּוֹנים, אשר שלחתּ לי, עמדתּי וסילקתּי קוֹדם־כּל את חוֹבוֹתי לבעלת־האַכסניה, וּמיד צררתּי את חפצי לדרך. ולא עוֹד, אלא שכּבר ישבתּי בּקרוֹן של מסילת־הבּרזל, קניתי לי כּרטיס־הנסיעה עד פאסטוֹב, וּמפאסטוֹב אָמרתּי לנסוֹע בּדרך ישרה לביתי, לכתריאֵליבקה. ואוּלם הלא יש לנוּ אֵל גדוֹל וגיבּוֹר בּשמים — לכן תּשמעי את המעשׂה אשר עשׂה לי. הלא תּזכּרי עוֹד אֵת אשר כּתבתּי לךְ במכתּבי האַחרוֹן, כּי בּפוּנדק זה, שהייתי מתאַכסן בּוֹ, ישב אִתּנוּ אַחַד השדכנים, ליבּ ליבּלסקי שמוֹ, שהתפּאֵר
לפנינוּ, כּי נוֹשׂא הוּא בּכיס־חזהוּ את כּל העוֹלם כּוּלוֹ, את כּל החתנים והכּלוֹת, וּממלא אוֹצרוֹתיו זהב. והנה קרה מקרהוּ של ליבּ ליבּלסקי זה לנסוֹע מיהוּפּיץ לימים אחדים לרגל שידוּך נכבּד מאוֹד. דיפּישה דחוּפה, הוּא אוֹמר, הריצוּ לוֹ פּתאוֹם, כּי הדבר נחוּץ ואֵין להתמַהמה. עמד ועזב את צרוֹרוֹ לפקדוֹן בּידי בּעלת־האַכסניה וּביקש ממנה, כּי תּשׂים עֵינה עליו ותשמרהוּ מכּל משמר עד אשר ישוּב מדרכּוֹ, ואָז יסלק לה את שׂכר המלוֹן, כּפי אשר יוּשת עליו. וּמאָז לא ראינוּהוּ עוֹד. נעלם השדכן ועקבוֹתיו לא נוֹדעוּ. לפני נסיעתי אָמרה לי בּעלת־האכסניה: “הלא נוֹסע אַתּה בּאוֹתה מסילה, שבּה הלך השדכן, הא לך אֵיפוא צרוֹרוֹ, אוּלי תֹפגע בּדרכּך בּשלוּמיאֵל זה, בּליבּלסקי, ונתתּ לוֹ את בּלוֹאֵי ניירוֹתיו”.
אָמרתּי לה: “מה לי ולצרוֹרוֹת זרים?” אָמרה לי: “אַל תּירא — אין כּאן כּסף חלילה, אלא ניירוֹת וּכתבים בּלים”. וכך הוה. כּיון שישבתּי בּקרוֹן של מסילת־הבּרזל וּפתחתּי את הצרוֹר להתבּוֹנן בּוֹ, לשם סקרנוּת בּלבד — והנה אוֹצר בּלוּם לפני: מכתּבים של שדכנים, רשימוֹת של מחוּתּנים וּכתבים שוֹנים למיניהם. בּין הכּתבים מצאתי רשימה ארוּכּה של חתנים וכלוֹת, כּתוּבה בּלשוֹן־הקוֹדש על־פּי סדר אָלף־בּית. והרי אני מוֹסרה לךְ בּזה כּכתבה וכלשוֹנה:
אַווריץ. חַוָה בּת הגביר רב אַבּא אריכא… מיוּחס גדוֹל… אשתּוֹ מרים־גיטל… גם כּן מיוּחסת… קוֹמתה דמתה לתמר… יפהפיה… ד' אלפים… רוֹצה דיפּלוֹם…
בּאלטה. פייטיל בּן הגביר יוֹסף פּזר… משׂכּיל… חברה של ציוֹן… גמר חכמת הבּוּכהאלטיריא… פּטוּר מעוֹל מלכוּת… מניח תּפילין בּכל יוֹם… רוֹצה מעוֹת…
גלוּחוֹב. יֶפים בּוֹלוֹסני… אַפּתּיק עם זקן גלוּח… אוֹהב ישׂראל… מַלוה בּריבּית… דווקא שחרחוֹרת
ונאוָה…
דוּבּנה. לאה בּת הגביר רב מאיר צפּיחית… משפּחה… שיעוּר קוֹמתה כּזית… לא תוֹאר ולא הדר… אַדמונית… מדבּרת בּלשוֹן צרפת… יכול ליתּן מעוֹת…
הייסין. ליפּא ילקוּט… גיסוֹ של איצי בּרוָז… בעל־יוֹעֵץ של רב זלמן מראדוֹמישל… בּן יחיד… והנער יפת־תּוֹאר… עֵינים של מַמזר בּן הנידה… רוֹצה בּוֹר־שוּמן…
וויניצה. חיים דגמלוּח… בּחוּר מנגן על הבּוּרסה… נוֹסע בּכרכּרה… מַרויח גדוֹל… שוה עשׂרת אלפים…
זיטוֹמיר. הנגיד רב שלמה־זלמן פּצצוֹני… בּ' בּתוּלוֹת… שניהם יפהפיוֹת מן המוּבחר… הקטנה מעט נקוּדים וּברוּדים… פּסנתּר אַשכּנז צרפת… רוֹצה משׂכּילים… דיפּלוֹם לאו דווקא…
חמילניק. הנגידה בּתיה סלמנדרא… אַלמנה מַלוה בּריבּית… חכמת נשים… רוֹצה למדן… יכוֹל להיוֹת בּלא מעוֹת…
טאלנה. הרבּני רב אברמלי קדוֹש… אלמן… חסיד בּעל תּנך… מבקש אַלמנה עם עֵסק…
יאמפילי. מֹשה־ניסן חרוּמף… נגיד חדש… אשתּוֹ מרת בּיילה־לאה… הוּא והיא רוֹצין שידוּך עד כּלות הנפש… כּמה שיִתּן הצד שכּנגד מתחייב ליתּן בּ' פּעמים… רח"ש לשדכנים תּיכף ומיד בּשעת שבירת הכּלים… חוּץ לזה מַתּנה להשדכן מצד המחוּתּנת…
כתריאֵליבקה. רב נתן־קוֹרח… ממוֹן קוֹרח… דבר אַחר גדול… בּן משׂכּיל יוֹסף־יצחק… מוּשלם חריף… טוּרגניֶב ודאַרווין… וצדקתך… מבקש יתוֹמה עניה בלא קרוֹבים… יפת־תּוֹאר ראשוֹנה… לא חוֹלה לשלוֹח על הוֹצאוֹת… לפוּם זוּזי רקוֹד…
ליפּוֹביץ. בּן הגביר לייבּוּש קפּוֹטה… חסיד אֵש להבה… הוֹלך על 8 קלאסין… יוֹשב בּאוֹדיסה… מנגן על הכּינוֹר ויכוֹל לשוֹן־קוֹדש… בּן פּוֹרת עלי עין…
מיזבּיש. רב שמשוֹן שבּתיל שימליש… אַלמן… יש בּ' בּתוּלוֹת עם ג' אלפים… רק חייב קוֹדם לישׂא אשה בעצמוֹ… רוצה גם כּן בּתוּלה…
נמירוֹב. סמיציק… בּרנַארט מוֹסייביץ… ממשפּחת הסמיציקים הגדוֹלים… גרוּש בּרשוּת עצמוֹ… מתמיד גדוֹל בּפריביראנץ…
תּקיף אֵצל גדוֹלי המלוּכה… מן היוֹשר בּתוּלה עם ה' אלפים אוֹ גרוּשה עם עשׂרת אלפים…
סמילה. פּירילי המַטרוֹנית… גרוּשה עם עשׂרת אלפים… צריך משׂכּיל בּעל־פּרנסה…
עֶנאטיבקה. הרבּני מוֹהר"ר רב מנדי יוֹצא־דופן… זקן לאחר שבעים… רק כּוֹחוֹ בּמתניו… קבר ג' נשים… רוֹצה בּתוּלה…
פּרילוּקי. הגימנאזיסט יוֹם־טוֹב… בּן הגביר רב מיכל יוֹם־טוֹב… נוֹשׂא כּוֹבע בּבּית… אֵינוֹ כּוֹתב בּשבּת… רוֹצה כ'
אלפים לא פּחוֹת פּרוּטה… כּנגד חצי…
צאריצין. רשימה מגביר אַלמן סוֹחר בּדגים… יוֹשב בּאַסטראחאן… הבטיח שני גוֹרלוֹת ראשוֹנים מאוֹצר המלוּכה… חוּץ
מרח“ש… צריך לכתּוֹב עוד א' מכתּב… בּיקשתּי לשלוֹח כ”ה רו"כּ על הוֹצאוֹת… לכל הפּחוֹת מרקאוֹת…
קרימנצוּג. משׂכּיל וציניסט סכּנת נפשוֹת… מאָה פּרנסוֹת… חכם… חריף בּשׁח… ש"ס בּעל־פּה… מוּשלם וּבעל דבּרן… דבש וחלב תּחת לשוֹנוֹ… כּתבא רבּה… שמעתּי, שכּבר נשׂא אשה…
ראדוֹמישל. נין ונכד לרב נפתּלי מראדוֹמישל… שייך לסאדיגירה… בּית חרוֹשת של צוּקר… תּוֹרה וּגדוּלה בּמקוֹם אחד… חצי חסיד וחצי אשכּנזי… פּאָה קצרה וקפּוֹטה עד הבּרכּיִם… יוֹדע לשוֹן וּבקי בּיוֹרה־דעה… דוֹד אַדיר בּעל מיליוֹנים… מבקש יפת־תּוֹאַר משפּחה יִחוּס ר' אלפים פּסנתּר צנוּעה צרפת פּאָה נכרית בּתוּלה בּמחוֹל הדלקת נרוֹת נערה משׂכּילה אַך בּלא בּחוּרים…
שפּוֹלי. הגביר המפוּרסם אליהוּ מצרנוֹבּיל… יוֹשב ביהוּפּיץ… סרסוּר גדוֹל לצוּקר ולאחוּזוֹת… בּשוּתּפוּת עם הגביר
המפוּרסם בּרתּנוּרא… בּת יחידה… רוֹצה מטל השמים… משׂכּיל יוֹתר מדוֹקטוֹר… חפשי מעוֹל מלכוּת… יפה כּמו יוֹסף הצדיק… וחכם כּמוֹ שלמה המלך… יודע נגן על כּל הכּלים… משפּחה בּלא פּגם… מעוֹת לאֵין שיעוּר… עם כּל המעלוֹת… כּמעט בּרוֹדסקי… דפקתּי דיפּיש
לראדוֹמישל…
תּוֹמאשפּולי. ה' בּתוּלוֹת… ג' יפהפיוֹת וב' ירקרקוֹת… וכוּלם תּן להן אוֹ דוֹקטוֹר עם חוֹלים אוֹ אַדוויקאט עם פּראקטיקה בּיהוּפּיץ… כּתבתּי כּמה מכתּבים…
והרי אני יוֹשב בּקרוֹן וּצרוֹרוֹ של השדכן לפני, קוֹרא וחוֹזר וקוֹרא את רשימת החתנים והכּלוֹת, ואני מהרהר בּפני עצמי: ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! כמה פּרנסות טוֹבוֹת בּראת בּעוֹלמך בּשביל יהוּדיךָ! הנה, למשל, שדכנוּת זוֹ עצמה. דוֹמה, כּלוּם יש לך מלאכה נקיה וקלה, נאָה ונוֹחָה ממנה! מה יש כּאן לעשוֹת? צריך אָדם שיהיה לו רק מוֹח בּקדקדוֹ, כּדי שידע לכלכּל דבר בּחכמה ולזווג זיווּגים בּתבוּנה, שיהיוּ הוֹגנים זה לזה. למשל: אַווריץ זוֹ, שיש לה בּתוּלה יפהפיה עם ארבּעה אלפים, הרוֹצה דיפּלוֹם, הרי בּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּנגדה את בּאלטה, שיש לה משׂכּיל וציניסט, שגמר את חכמת הבּוּכהאלטיריא ורוֹצה מעוֹת, — כּלוּם אין זיווּג שניהם עוֹלה יפה? והוּא הדין בטאלנה: בּעיר זוֹ יוֹשב יהוּדי אַלמן, המבקש אַלמנה עם עֵסק — למה לא ילך לחמילניק, אל האלמנה בּתיה סלמנדרא, המבקשת אַלמן בּלא מעוֹת, וּבלבד שיהיה למדן? השוֹמעתּ אַתּ, זוּגתי היקרה? אֵין לוֹ לאָדם אלא להישען אל בּינתוֹ ולדעת כּיצד להמציא קוֹמבּינאציוֹת ולהפיק זממה. אילוּ נבראתי אני שדכן, הייתי מעמיד את העֵסק הזה על יסוֹדוֹת אחרים. ראשית כּל הייתי בּא בּדברים עם כּל השדכנים אשר בּכל תּפוּצוֹת ישׂראל, אוֹסף למקוֹם אחד את כּל רשימוֹתיהם, והייתי יוֹשב לזווג זיווּגים וּלקרב רחוֹקים מכּל ארבּע פּינוֹת העוֹלם: בּן פּלוני לבת פּלוני, בּת פלוני לבן פּלוני, — והכּל, כּמוּבן, בּכתב, על־ידי הדואַר. וּבכל עיר ועיר הייתי מוֹשיב שוּתּפים, הממַלאים מקוֹמי ועוֹשׂים משלחתּם בּאמוּנה, עיר
עיר ושוּתּפה, כּמספר הערים כּן מספּר השוּתּפים. מה־נפשך, כּל אשר יִשלח לנוּ אלוֹהים, נחלק בּינינוּ חלק כּחלק, חצי שלי וחצי שלך. ולא עוֹד, אלא שבּרבוֹת הימים הייתי פּוֹתח לשכּה גדוֹלה בּיהוּפּיץ אוֹ בּאוֹדיסה, ממַנה
בּה פּקידים חרוּצים, אַנשי־מעשׂה, שישבוּ כּל ימיהם ויכתּבוּ מכתּבים
ויריצוּ דיפּישוֹת, — ואני עצמי אֵיני עוֹשׂה כּלוּם, אלא יוֹשב על כּיסאי וּמזווג זיווּגים וּמחַבּל תּחבּוּלוֹת וּממציא קוֹמבּינאציוֹת!
מחשבוֹת אֵלו וכיוֹצא בּאֵלוּ בּאוּ לשׂחק לפני וּלהלהיב
את רוּחי. ועוֹד אני רוֹכב בּערבוֹת ועף על כּנפי דמיוֹני, והנה הביא הרוּח אל הקרוֹן בּרנש אחד משוּנה, שׂעיר כּוּלוֹ מכּף רגלוֹ ועד קדקדוֹ, והוּא מטלטל וּמוֹשך שׂק גדוֹל וכבד, נוֹשם ושוֹאֵף בּשעת מעשׂה כּאַוָז, פּונה
וּמדבּר אֵלי בּחן וּבנעימוּת רבּה, בּמין לשוֹן משוּנה, שאֵין בּני־אָדם
מן היִשוּב נזקקים לה כּלל: “שׂאֵני, עוּל־ימים, הוּא אוֹמר, ואדבּר דבר בּאָזניך. אִם־נא מצאתי חן בּעיניך, הוּא אוֹמר, עשׂה תּעשׂה עמדי חסד של אמת להטריח, הוּא אוֹמר, את שׂיבתך בּכבוֹד וּלהרתּיע קצת את עצמך בּשעת הדחק, למען יִיטב, הוּא אוֹמר, גם לי בעבוּרך וּלמען אֶזכּה, הוּא אוֹמר, לישב עמךָ בּכפיפה אַחת, בּריוַח ולא בּצימצוּם”… “האָח, אני אוֹמר, מַדוּע לא? הנני מוּכן וּמזוּמן בּכל הדרת הכּבוֹד!” כּך אני אוֹמר לוֹ, עוֹמד וּמפנה לוֹ מקוֹם אצלי ושוֹאלוֹ דרך־אגב, כּדי לצאת ידי חוֹבתי: “מהיכן הוּא יהוּדי?” "כּלוֹמר, מאַין בּאתי? מקוֹריץ, הוּא אוֹמר, אני בּא, אָשר שמי, רב אָשר השדכן — זה שמי, הוּא אוֹמר וזה זכרי בּכל תּפוּצוֹת ישׂראל. כּפי שעֵיניך רוֹאוֹת אוֹתי היוֹם, הוּא אוֹמר, הרי אני
שדכן בּעזרת השם יתבּרך, הוּא אוֹמר, זה ארבּעים שנה". “האוּמנם, אני אוֹמר, וּבכן, גם אַתּה שדכן?” "מכּאן לָמדנוּ, הוּא אוֹמר, שאַתּה
בּוַדאי שדכן! אם כּן, הוּא אוֹמר, הלא אָחינוּ אַתּה, ואני חייב ליתּן לך שלוֹם על־פּי דין!" כּך אוֹמר לי שדכן זה ותוֹקע לי כּף גסה ורכּה וּשעירה ושוֹאלני אַף הוּא, כּפי הנראֶה, כּדי לצאת ידי חוֹבתוֹ: “מה שמכם?” אָמרתּי לוֹ: “מנחם־מנדל”. אָמר לי: "השם הזה ידוּע לי מתּמוֹל שלשוֹם. שמוֹע, הוּא אוֹמר, שמעתּיו בּוַדאי, אלא שאיני זוֹכר עכשיו, היכן שמעתּיו. ולכן, הוּא אוֹמר, שמע־נא, רב מנחם־מנדל, אֵת אשר אוֹמַר לךָ. כּיון, הוּא אוֹמר, שהראָה אוֹתנוּ אלוֹהים את חסדוֹ היוֹם והנחָנוּ, הוּא
אוֹמר, בּדרך אמת, וגרם לנוּ, כּי שנינוּ, שני שדכנים, הוּא אוֹמר, נזדמן לפוּנדק אחד, — האין זאת אוֹת, הוּא אוֹמר, כּי מן השמים נתגלגלה לנוּ זכוּת, שנכרוֹת בּרית בּינינוּ בּמקוֹם הזה, הוּא אוֹמר, כּדי להוֹציא
מתּחת ידינוּ דבר מתוּקן?" “למשל, אני אוֹמר, אֵיזהוּ דבר מתוּקן?” אפשר, הוּא אוֹמר, יִמצא אֶצלך אָדם המבקש יין מפוֹאָר בּכלי מכוֹער?" “למשל, אני אוֹמר, אֵיזהוּ יין מפוֹאָר בּכלי מכוֹער?” "שׂאֵני, הוּא אוֹמר, רב
מנחם־מנדל, ואל תּדחַק את השעה. עוֹד מעט, הוּא אוֹמר, ואַסבּיר לך את כּל הענין כּהויתוֹ ואתרגם לך פּסוּק כּצוּרתוֹ. ואַתּה, הוּא אוֹמר, היכּבד־נא ושב בּמקוֹמך ושׂים אָזנךָ כּאפרכּסת. אני עצמי, הוּא אוֹמר, כּפי שעיניךָ רוֹאוֹת אוֹתי היוֹם, יש לי עכשיו בּיארמיליניץ מין סחוֹרה משוּבּחת, עידית שבּעידית, אשר כּמוֹה, הוּא אוֹמר, לא היתה ואחריה לא תהיה! רב איצי תּשרק שמוֹ. ממילא מוּבן, הוּא אוֹמר, שמדבּרים אָנוּ כּאן בסוֹלת נקיה,
בּיִחוּס־משפּחה שאֵין למעלה ממנוּ. לא די, הוּא אוֹמר, שהוּא עצמוֹ מיוּחס גדוֹל, אלא שהיא מיוּחסת גדוֹלה ממנוּ, ורק חסרוֹן אחד, הוּא אוֹמר, אַתּה מוֹצא בּדבר, שדוֹרש הוּא במַפגיע, כּי הצד שכנגד ישלם לוֹ בּשׂכר יִחוּסוֹ כּסף מזוּמן. תּנאי מפוֹרש, הוּא אוֹמר, התנה עם השדכן: כּכל אשר יִתּן הוּא, יִתּן הצד שכּנגד כּפליִם"… “המתּן לי קצת, אני אוֹמר, דוֹמה שיש לי כּאן תּחת ידי סחוֹרה זוֹ עצמה, הדרוּשה לך”. וּמיד אני עוֹמד וּמפתּח את צרוֹרי, מוֹציא מתּוֹכוֹ את ספר־הזכרוֹנוֹת של אוֹתוֹ השדכן, של ליבּ ליבּלסקי, ואני מניחוֹ לפניו וּמַראֶה לוֹ בּאצבּע על יאמפּילי: “הנה הוּא לפניךָ, אני אוֹמר, הנה הדבר אשר בּיקשה נפשך. קרא, וראִית ונוֹכחתּ: מֹשה־ניסן חרוּמף… נגיד חדש… כּלוֹמר, זה מקרוֹב עשׂה עוֹשר… הוּא והיא רוֹצין שידוּך עד כּלוֹת הנפש… כּלוֹמר, שניהם מתאַוים לדבר אחד. כמה שיִתּן הצד שכּנגד מתחייב ליתּן בּ' פּעמים… כּלוֹמר, נוֹתן כּפליִם. הכּל כּאשר שאלה נפשך! אל השידוּך הזה התפללתּ!”…
כּיון ששמע דיבּוּרים אֵלוּ וראה בּספר־הזכרוֹנוֹת אשר בּידי, כּי אוֹתוֹ מֹשה־ניסן חרוּמף מבטיח רח"ש לשדכנים תּיכף לשבירת הכּלים, חוּץ ממַתּנת ידה של המחוּתּנת עצמה, — מיד קפץ רב אָשר שלי ממקוֹמוֹ ותפס לי בּידי ואָמר לי: "מזל טוֹב לך, רב מנחם־מנדל, מזל טוֹב לשנינוּ, עשינוּ עֵסק. ראיתי, הוּא אוֹמר, אִם לא הטעוּני עֵיני, שם בּסַלךָ רקיקי־בּיצים, תּה וסוּכּר וּשאָר ירקוֹת. אוּלי, הוּא אוֹמר,
כּדאי ונכוֹן לפנינוּ לברךְ לפי־שעה על מיני מזוֹנוֹת, ואם ירצה השם, הוּא אוֹמר, כּשנבוֹא בּשלוֹם לפאסטוֹב, תּטריח את כּבוֹדךָ לרדת וּלהמציא לנו חמים לסעוּדה, כּי הנה, הוּא אוֹמר, גם קוּמקוּם אני רוֹאֶה בכליךָ, ואָז הוּא אוֹמר, נשתּה גם כּוֹס חמים להשיב נפש שׁוֹקקה. וּכשיצליח אלוֹהים את דרכּנוּ, הוּא אוֹמר, נשׂיג בּתּחנה גם מעט ייש מן הייש המשוּבּח, וּנברך בּרכּת שהכּל ונשתּה דרך־אגב, הוּא אוֹמר, לחיי המיוּחָס שלי מיארמיליניץ וּלחיי הנגיד החדש שלךָ מיאמפּילי, הרוֹצה שידוּך עד כּלוֹת הנפש. ויהי רצוֹן, הוּא אוֹמר, שתּהא השעה הזאת שעה טוֹבה וּמוּצלחת". “אָמן, אני אוֹמר, כּן יהי רצוֹן. מי יִתּן ויאָמנוּ דבריךָ. ואוּלם, אני אוֹמר, לא כּל מחשבה טוֹבה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מצרף למעשׂה”… "שׂאֵני, רב מנחם־מנדל, הוּא אוֹמר, בּפּעם הזאת טעית. אִי אַתּה יוֹדע עדיין, הוּא אוֹמר, לפני מי אַתּה עוֹמד. לא נער, הוּא אוֹמר, מדבּר אליך בּזה — פּי הוּא המדבּר אליך. הפּעם, הוּא אוֹמר, יש לך עסק עם שדכן מפוּרסם בּכל המדינה בּשם רב אָשר, שהשידוּכים, שנחתּכוּ על־ידיו בּעֶזרת השם יתבּרך בּימי חייו המעטים, עצמוּ משׂערוֹת ראשוֹ. הלוַאי, הוּא אוֹמר, נעלה שנינוּ כּל־כּך מאוֹת, כּמספּר הזוּגוֹת שכּבר נתגרשוּ אֶצלי וחזרוּ ונישׂאוּ
ושוּב נתגרשוּ. אני, הוּא אוֹמר, כּשאני נוֹתן עֵיני בּרשימה של חתנים וכלוֹת, מיד אני תּוֹפס בּסקירה ראשוֹנה, אם ילך הענין למישרים, או לא ילך. מֹשה־ניסן זה שלך, הוּא אוֹמר, נראֶה לי פּגום קצת. אין זאת, הוּא אוֹמר, כּי־אִם קוּפּה של שרצים תּלוּיה לוֹ מאחוֹריו. כי הבה, הוּא אוֹמר, נרד לעוֹמקו של דבר: מֹשה־ניסן זה שנגיד הוּא וּבעל בּעמיו, מה ראה, שהוּא רוֹדף כּל־כּך אחרי שידוּך? וּמחוּתּנת זוֹ, הוּא אוֹמר, שאֵשת נגיד היא, מה ראתה, שנפשה תּלהט גחלים עד כּדי כּך, שהיא מבטיחה מתּנוֹת מיוּחדוֹת להשדכן? אמוֹר מעתּה, הוּא אוֹמר, שיש דברים בּגוֹ. כּלוֹמר, תּפּוּח זה תּוֹלעת בּוֹ"… “אם כּן, אני אוֹמר, מה עצתך?” "עצתי, הוּא אוֹמר, עֵצה פּשוּטה היא. שנינוּ צריכים להיפּרד תּיכף וּמיד לשני דרכים. אני, הוּא אוֹמר, אָשׂים פּני ליארמיליניץ, אל המיוּחס שלי, אל רב איצי תּשרק, ואַתּה שׂא־נא רגליך ולךְ־לךָ ליאמפּילי, אל מֹשה־ניסן חרוּמף שלך. ורק תּנאי אחד, הוּא אוֹמר, אני מַתנה עמךָ: שנינוּ חייבים לאזוֹר מתנינוּ ולעשוֹת בּמלאכה בּכל תּוֹקף. אַתּה מצדךָ תּשתּדל בּכל כּוֹחךָ, כּי אוֹתוֹ התּפּוּח
המתליע שלךָ ירבּה נדוּניה כּכל האֶפשר, ואני, הוּא אוֹמר, וַדאי לא אָחוּס גם על עמלי ואֶעשׂה כּכל חָכמתי לכפּוֹת על תּשרק שלי הר כּגיגית, שיִתּן אַף הוּא את חציוֹ בּשלמוּת, שהרי סוֹחר הוּא בּיִחוּס־אָבוֹת, ומי יקשה, הוּא אוֹמר, על מיוּחס כּמוֹהוּ?"…
וּבכן, זוּגתי היקרה, הנה עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת, כּי
תּחילתוֹ של דבר זה היתה מתּוֹך צחוֹק וּבדיחוּת־הדעת, וסוֹפוֹ — בּאמת וֹבתמים, לשם עסק. כי עוֹד אָנוּ נדבּרים איש אל רעֵהוּ, והנה בּאנוּ לפאסטוֹב. וּכשבּאנו לפאסטוֹב, היתה ראשית דרכּנוּ אל התּחנה לשתּוֹת תּה ולסעוֹד לבּנוּ, כאשר ציוה אלוֹהים, ואָז החילוֹנוּ לדבּר את דברינוּ מתּוֹך כּוֹבד־ראש וּלברר את העסק העוֹמד לפנינוּ לכל פּרטיו ודיקדוּקיו. והיה לבּי נוֹקפי תּחילה על המעשׂה הזה: מה לי ולעֵסק של שדכנוּת? וּמה מחוּתן אני אֵצל רשימוֹת של אָדם זר? לכאוֹרה, הלא אין זוֹ אלא גזילה: לוּא יהא הדבר בּעיניך, כּאילו מצאתי אַרנק מלא כּסף ואני חייב להחזירוֹ לבעליו. ואַף־על־פּי־כן, אם נֹאמר להפוֹך בּדבר, אֶפשר למצוֹא בּוֹ גם צד היתּר. מה הרעש? מה נפשך: אם יעלה הזיווּג יפה, נחַלק בּינינוּ את שׂכר השדכנוּת חלק כּחלק. כּלוֹמר, אני וליבּ ליבּלסקי, אוֹתוֹ השדכן בּעל הרשימה, נחַלק בּינינוּ את החלק המגיע לי. הלא אֵינני גזלן, שאתאַוה לרכוּש זרים! בּקיצוּר, כּיון שעיינתּי וחזרתּי ועיינתּי בּדבר זה, הוּתּר לי, כּלוֹמר,
נעשׂה לי כּהיתּר. גמרנוּ אֵיפוֹא, כּי שנינוּ יוֹצאים לדרך: רב אָשר נוֹסע ליארמיליניץ, ואני — ליאמפּילי. והמדוּבּר בּינינוּ כּך היה: כּשאגיע, אם ירצה השם, למחוֹז־חפצי, אֵצא תּחילה בּעיר לחקוֹר ולדרוֹש, מה טיבוֹ של מֹשה־ניסן חרוּמף זה וּמה הגיע לוֹ פתאוֹם, שהוּא להוּט כּל־כּך אַחַר שידוּך? ואחרי שאֶתהה על קנקנוֹ של זה ואֶראֶה את מעמד ביתוֹ ואת כּל אשר לוֹ, אָריץ לוֹ דיפּישה ליארמיליניץ: כּךְ וכךְ. אָז ישיב לי אַף הוּא דיפּישה: כּךְ וכךְ. ואָז יזדמנוּ המחוּתּנים לפוּנדק אחד בּזמרינקה לראוֹת איש את פּני רעהוּ. והיה אִם מאלוֹהים יצא הדבר, אוֹת הוּא, כּי השידוּך יהיה שידוּך בּעֶזרת השם יתבּרך. "ורק ראֵה בּיקשתיךָ, רב מנחם־מנדל, הוּא אוֹמר, לבל תּקמץ בּהוֹצאוֹת ואַל תּחוֹס עֵינךָ על דיפּישוֹת, לפי שעֵסק זה של שדכנוּת, הוּא אוֹמר, אֵינוֹ עוֹמד אלא על דיפּישוֹת. טבעוֹ של מחוּתּן, הוּא אוֹמר, בּכך: כּיון שהוּא רוֹאֶה
דיפּישה בּידךָ, מיד תֹאחזהוּ חרדה". וּכשהגיע הדבר לידי עצם המעשׂה, כּלוֹמר, לידי קניית כּרטיסים, נתגלה, שכּלתה פּרוּטה מכּיסוֹ של רב אָשר זה ואֵין לוֹ להוֹצאוֹת הדרך. "הדיפּישוֹת והטלגרמוֹת, הוּא אוֹמר,
הציגוּני כּלי ריק. את כּל כּספּי, הוּא אוֹמר, בּיזבּזתּי לדיפּישוֹת
וּלטלגרמוֹת. הלוַאי, הוּא אוֹמר, יהא חלקךָ בּזה, שאני מוֹציא בּכל שבוּע
לדיפּישוֹת וּלטלגרמוֹת!"… התביני, זוּגתי היקרה? זוֹ שדכנוּת וזה שׂכרה! בּקיצוּר, בּינתים הגיע זמן יציאת הרכּבת, ואֵין להחמיץ את השעה. הוֹצאתי מכּיסי בּעל־כּרחי את מספּר הקרבּוֹנים, הדרוּשים לשוּתּפי, שהרי בּשביל הוֹצאוֹת הדרך לא יתבּטל עסק הגוּן! וּמיד החלפנוּ את אַדריסוֹתינוּ זוֹ בּזוֹ ונפרדנוּ בּשלוֹם איש מרעֵהוּ: הוא יצא ליארמיליניץ, ואני שׂמתּי את פּני ליאמפּילי.
בּאתי ליאמפּילי — וַתּהי ראשית מַעשׂי לחקוֹר ולדרוֹש את פּי אַנשי העיר: מי הוא זה מֹשה־ניסן חרוּמף? אָמרוּ לי: “הלוַאי יִרבּוּ כּמוֹתוֹ בּישׂראל”… יש לוֹ בּנים לאוֹתוֹ איש? אָמרוּ לי: “די לוֹ לנגיד בּבן אחד”… מה טיבוֹ של אוֹתוֹ בּן? אָמרוּ לי: “לא בּן, אלא בּת”… בּת הגוּנה היא זוֹ? אָמרוּ לי: “חתיכה הראוּיה להתכּבּד — שקוּלה כּנגד שתּים”… והוּא נוֹתן הרבּה נדוּניה לבתּוֹ? אָמרוּ לי: "אפילוּ נוֹתן
כּפליִם, אֵינוֹ מספּיק"… החילוֹתי למשש את כּליהם: כּל־כּך למה? מיששתּי וחזרתּי וּמיששתּי, אבל כּלוּם לא מצאתי. לבשתּי את קפּוֹטת־השבּת וּפניתי ללכת אל בּית המחוּתּן עצמוֹ.
בּקיצוּר, אִם אוֹמַר לתאֵר לפניִךְ את בּיתוֹ של
מֹשה־ניסן חרוּמף ואת עשרוֹ ואת מעמד שוּלחנוֹ — וַדאי שלא אַספּיק, הבּיִת בּית־נגידים, בּיִת מלא כּל טוּב, והאנשים נוֹחים וּנעימים. כּשנוֹדע להם, מי אני וּלשם מה בּאתי, קיבּלו את פּני כּיד המלך, כּיבּדוּני בתּה מתוֹק, בּדוּבשנים וּבמעשׂה־מרקחת של אֶתרוֹגים, הנוֹתן ריחוֹ למרחוֹק, וגם בּקבּוּק של משׂרת־דוּבדבנים הציגוּ על השוּלחן. המחוּתּן עצמוֹ, הוא מֹשה־ניסן, מצא חן בּעֵיני למן הרגע הראשוֹן: איש־חמוּדוֹת, בּעל סבר פּנים יפוֹת ובעל מזג טוֹב. גם המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, הפיקה רצוֹן ממני: אשה נאה, בּעלת פּימה, צנוּעה וּכשרה. שניהם ישבוּ מימיני וּמשׂמאלי והתחילוּ לחָקרני, מי הוּא הצד שכּנגד, אִם בּן הגוּן לוֹ, וּבמה כּוֹחוֹ יפה? מה אֶענה ואוֹמַר להם, ואני עצמי לא ידעתּי! ואַף־על־פּי־כן יהוּדי תּלמיד־חכם מוֹצא עֵצה בּשעת הדחק. אָמרתּי להם: "הבה אֶגמוֹר תּחילה את מעשׂי בּצד האחד, אָז נגיע, אם ירצה השם, גם להצד השני. ראשית כּל, אני אוֹמר, רוֹצה אני לדעת בּדיוּק, כּמה אַתּם נוֹתנים? והשנית, מתאַוה הייתי לשים את עֵיני על הקרן עצמה. כּששמע המחוּתּן, הוּא מֹשה־ניסן, דיבּוּרים אֵלוּ, קרא ואָמר אל המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה: “אַיה סוֹניטשקה? קראי לה ותבוֹא לפנינוּ”. “סוֹניטשקה מתלבּשת”, אוֹמרת לוֹ המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, והיא קמה ממקוֹמה ויוֹצאת אל החדר הסמוּך. ואני והמחוּתּן, הוּא מֹשה־ניסן, נשאָרים לבדנוּ, טוֹעמים מעט ממשׂרת־הדוּבדבנים, מקנחים בּמרקחת של אֶתרוֹגים וסחים זה עם זה. בּמה אָנוּ סחים? בּדברים בּטלים, בּהבל ורוּח, בּיוֹם אֶתמוֹל כּי עבר, “מאֵימתי אַתּה עוֹסק בּמלאכת השדכנוּת?” אוֹמר
הוּא לי וּמוֹזג לי כּוֹס שנית ממשׂרת־הדוּבדבנים. “מיוֹם חתוּנתי ואֵילך, אני אוֹמר לו. חוֹתני, אני אוֹמר, עוֹסק בּשדכנוּת, ואָבי, אני אוֹמר, אַף הוּא היה שדכן. כּל אַחי שדכנים הם, כּמעט כּל משפּחתּי, אני אֹומר, משפּחת שדכנים היא”. כּך אני מקשקש וּמפריח שקרים בּזה אחר זה, בּלי שאֶכּשל בּלשוֹני אפילו פּעם אחת, אלא שמרגיש אני, כּי פּני בּוֹערים כּאֵש. אֵיני יוֹדע בּעצמי, מאַין בּאוּ לי שקרים הרבּה כּל־כּך? אבל מה אֶעשׂה, וּברירה אחרת אֵין לי, כּמאמרה של אִמךְ שתּחיה: “הנכנס לבוֹץ, אוֹמרים לוֹ קפוֹץ!”… ורק אַחת גמרתּי בּלבּי, כּפי שכּבר אָמרתּי לך למעלה: אִם יהיה אלוֹהים עמדי ויצליח את דרכּי זאת אשר אָנכי הוֹלך עליה, להביא את הענין לידי גמר, אחַלק את הריוַח, אם ירצה השם, לשנים: חלק אחד לי, וחלק אחד לאוֹתוֹ השדכן העלוּב, ליבּ ליבּלסקי, ששכח באַכסניה בּיהוּפּיץ את צרוֹר כּתביו. כּי למה אֶגרוֹם נזק לאיש אשר לא עשׂה רעה לי? ואִם תּאמר: על־פּי דין הלא כּל הריוַח שייך רק לוֹ בּלבד, לליבּלסקי זה? ויש לאמר: וטרחָתי מה תּהא עליה? הלא אני הוּא, לאמתּוֹ של דבר, הגוֹרם לכך. וכי מלאכתּי אֵינה שוה כּלוּם? וגם לבדוֹת שקרים בּשביל אחרים, כּמדוּמה לי, אֵיני מחוּיב. וּמי יוֹדע? אוּלי כּך רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שהוּא יאַבּד ואני אֶמצא, ועל־ידי תּתגלגל זכוּת לשלוֹשה יהוּדים עניים, שכּוּלם צריכים לפרנסה?
עוֹד אני שקוּע בּמחשבוֹת אֵלוּ, והנה נפתּחה הדלת ונכנסה המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, ואחריה גם סוֹניטשקה עצמה, היא הכּלה. כּלה נאָה, גדוֹלה ורחבה, יפת־מַראה וּבריאת־בּשׂר, כּאֵם כּן בּתּה. “ראֵה־נא גידוּל זה, לאָרכּה וּלרחבּה, בּלא עֵין־הרע! — אני מהרהר בּפני עצמי. — בּאמת אָמרוּ: חתיכה הראוּיה להתכּבּד!”… לבוּשה היא, כּלה זוֹ, מין מלבּוּש משוּנה, מין קאפּוֹט אוֹ גלימה ארוּכּה, שמתּוֹכה היא נראֵית יוֹתר כּאִשה בּעוּלת בּעל — לא מחמת זקנה חלילה, אלא מחמת רוֹחב הגוּף לאֵין שיעוּר. כּדאי היה להכּנס עמה בּדברים ולראוֹת מה טיבה של בּריה זוֹ, אלא שהאָב, הוּא מֹשה־ניסן, מעכּב. עוֹמד הוּא וּמדבּר, שפע של דברים הוּא משפּיע עלי. כּסבוּרה אַתּ, על מה הוּא מדבּר? על יאמפּילי. “עיר, הוּא אוֹמר, שכּוּלה הוֹלכי־רכיל, מוֹציאֵי־לעז, מלשנים בּסתר, מקנאים זה בּזה, שׂוֹנאים זה את זה, נכוֹנים לבלוֹע חיים איש את רעֵהוּ!” וכיוֹצא בּאֵלוּ דברים בּטלים, שהאוֹזן לא תימלא מהם. בּרוּכה תּהיה המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, שנכמרוּ רחמיה עלי ואָמרה לוֹ: “מֹשה־ניסן, אוּלי תּאמר די הפּעם? מוּטב שתּשב סוֹניטשקה אל הפּסנתּר וּתנגן לפני השדכן מזמירוֹתיה”. “לוּא יהי כּדבריִךְ”, אוֹמר לה המחוּתּן, הוּא מֹשה־ניסן, ורוֹמז לבתּוֹ הכּלה, כּי תּקרב אל המלאכה. נגשה הכּלה אל הפּסנתּר, ישבה על כּיסא, פּתחה ספר גדוֹל לפניה והתחילה מקישה בּאֶצבּעוֹתיה עד היכן שידה מגעת. אָמרה לה אִמה, היא בּיילה־לאה: “סוֹניטשקה, מה יוֹעילוּ לךְ העתּוּדים האֵלה? מוּטב שתּנגני לוֹ את המזמוֹר ‘הלך הקוֹזאק מעֵבר הדוּנאי’, אוֹ ‘פּוֹלים חמים’, או לוּא גם ‘המבדיל’…” “בּבקשה ממךְ, אַל תּפריעיני”, — אוֹמרת לה סוֹניטשקה ועוֹשׂה בּלהטיה על־גבּי הפּסנתּר בּמהירוּת נפלאה כּל־כּך, שאֵינה ניתּנת כּלל לתפיסת עֵינוֹ של אָדם. והמחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, עוֹמדת כּאן, אֵינה גוֹרעת עיניה ממנה, כּאָדם האוֹמר: “הרוֹאים אַתּם אֶצבּעוֹת אֵלוּ?”… עוֹד הבּת יוֹשבת על כּיסאה
ועוֹשׂה נפלאוֹת, והנה חמקוּ ועברוּ מן החדר גם המחוּתּן וגם המחוּתּנת, ואני נשארתּי בּיחידוּת עם הכּלה, עם סוֹניטשקה זוֹ, רק אלוֹהים בּינינוּ. “עכשיו אני אֹומר בּלבּי, הגיעה שעתּי להתחיל בּשׂיחה. הבה אֶשמע, לכל הפּחוֹת, אִם יוֹדעת היא לדבּר דבר!” ואוּלם בּמה אַתחיל וּמה אֶשאַל אוֹתה? תּם אני ולא אֵדע! ואני קם ממקוֹמי וּמתיצב אחוֹרי ערפּה ואוֹמר לה: “סלחי־נא לי, סוֹניטשקה, אני אוֹמר, שאני מפסיק אוֹתךְ בּאֶמצע המזמוֹר. שאֵלה, אני אוֹמר, יש לי לשאלךְ”. הפנתה אלי את ראשה, הציצה עלי בּזעם ואָמרה לי בּרוּסית: “למשל?” “למשל, אני אוֹמר, רוֹצה הייתי לשאלךְ, מה שאֵלתךְ ומה בּקשתךְ? כּלוֹמר, מה טיבוֹ של החתן, אני אוֹמר, אשר תּשאַל נפשךְ כּי יִנתן לךְ?” כּיון ששמעה כּך, כּבשה עֵיניה בּפּסנתּר ואָמרה לי בּלשוֹן רכּה יוֹתר: “שאֵלה קשה, היא אוֹמרת, שאלתּני. לכאוֹרה, היא אוֹמרת, רוֹצה הייתי בּאָדם, שגמר את האוּניברסיטה, אלא שיוֹדעת אני מראש, היא אוֹמרת, כּי תּקות־שוא היא. וּלפיכך, היא אוֹמרת, שאֵלתי וּבקשתי, כּי יהיה, לכל הפּחוֹת, מלוּמד בּחכמוֹת וּמדעים. כּי אף־על־פּי, היא אוֹמרת, שעירנוּ יאמפּילי עיר פאנאטית תּחשב, בּכל זאת כּוּלנוּ יוֹדעים פּה את ההשׂכּלה הרוּסית. אָמנם, היא אוֹמרת, בּבתּי־ספר לא למדנוּ, ואף־על־פּי־כן, היא אוֹמרת, לא תּמצא אצלנוּ אפילוּ עלמה אַחת, אשר לא תּהיה מצוּיה אצל אֶמיל זוֹלה, אוֹ אֵצל אלכּסנדר פּוּשקין, ואפילוּ אצל מאקסים גוֹרקי”… כּך אוֹמרת לי יפהפיה זוֹ, היא סוֹניטשקה, מדבּרת אלי בּמין לשוֹן, שחציה רוּסית וחציה יהוּדית, כּלוֹמר, רוּבּה רוּסית וּמיעוּטה יהוּדית. בּתוֹך כּך נכנסה המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, שוּב לחדר ועמדה ורמזה להכּלה, כּאָדם האוֹמר: “כּל דבר יש לוֹ שיעוּר”… והנה בּא גם המחוּתּן, הוּא מֹשה־ניסן, ושוּב ישבנוּ שנינוּ לדבּר בּעסקי השידוּך: כּמה נדוּניה הוּא פּוֹסק, היכן יזדמנוּ המחוּתּנים,
אֵימתי תּקבע החתוּנה, וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ, הצריכים לגוּף הענין. ואני קם ורוֹצה ללכת אל התּחנה להריץ דיפּישה. תּפס לי המחוּתּן, הוא מֹשה־ניסן, בּידי ואָמר לי: לא תלך מזה, רב מנחם־מנדל, עד אִם תֹּאכל עמנוּ לחם, שהרי ודאי רעֵב אתּה". ואָנוּ נוֹטלים ידינוּ ויוֹשבים אל השוּלחן לאכוֹל
וטוֹעמים שוּב ממשׂרת־הדוּבדבנים, והוּא, המחוּתּן, מדבּר וּמדבּר, לא
יִיעף ולא יִיגע: "יאמפּילי, יאמפּילי ושוּב יאמפּילי! "אִי אַתּה יוֹדע,
הוּא אוֹמר, את טיב העיר הזאת! עיר שכּוּלה הוֹלכי־בטל והוֹלכי־רכיל! אם אַתּה לוּא שמעֵני, הוּא אוֹמר, אִיעצךָ להרחיק מהם כּמטחוי־קשת. אַל תּדבּר עמם מטוֹב עד רע. אַל תּספּר להם, הוּא אוֹמר, מי אַתּה וּמאַיִן בּאת וּמה מעשׂיך פּה, ואת שמי, הוּא אוֹמר, אַל תּזכּיר לפניהם כּלל, כּאילוּ אֵין אַתּה יוֹדעֵני כּל עיקר. התבין, רב מנחם־מנדל אֵין אַתּה יוֹדעֵני כּלל וּכלָל!"… כּך הוּא מזהירני כּמה וכמה פּעמים, ואני נפטר מפּניו ורץ וּמריץ דיפּישה לשוּתּפי ביארמיליניץ, כּפי המדוּבּר בּינינוּ.
כּתוֹב כּתבתּי לוֹ דברים בּרוּרים, בּזוֹ הלשוֹן: “ראיתי הסחוֹרה. מוּבחר מן המוּבחר. ששה אלפים. טלגרם כּמה כּנגד. היכן נזדמן”. לא עבר יוֹם אחד עד שקיבּלתּי מאֵת שוּתּפי תּשוּבה משוּנה, כּוּלה סתוּמה: “התעקש עשׂרה. כּנגד חצי ששה. השתּדל הוֹספה. מסכּים זמרינקה. הסחוֹרה עידית”. מיד מיהרתּי אל מחוּתּני, הוּא מֹשה־ניסן, הראֵיתיו את הדיפּישה וּביקשתּי ממנוּ, כּי יתרגם לי את הפּסוּק כּצוּרתוֹ, לפי שאֵין אני מבין אַף מלה אחת. קרא המחוּתּן את הדיפּישה ואָמר לי: “יהוּדי שכּמוֹתך! כּלוּם מה אינך מבין כּאן? הלא הדברים מחוּוָרים כּשׂמלה. רוֹצה הוּא, אוֹתוֹ מחוּתּן, כּי אֶתּן אני עשׂרה, ויִתּן הוּא כּנגדי את החצי מששה, כּלוֹמר, שלוֹשה אלפים. כּתוֹב לוֹ אֵיפוֹא, הוּא אוֹמר, כּי חכם הוּא יוֹתר מדי. דברי יהיוּ קצרים: כּמה שיִתּן, אניח כּנגדוֹ כּפליִם. וּכתוֹב לוֹ, שלא יתמַהמה. כּדברים האלה, הוּא אוֹמר, תּכתּוֹב לוֹ: אַל יתמַהמה, שמא יקדמנוּ אַחר”. מיד רצתּי לעשׂוֹת רצוֹנוֹ והריצוֹתי לשוּתּפי דיפּישה זוֹ:
“דברי קצרים. כּמה שיִתּן אניח כּנגדוֹ כּפליִם. אַל יתמַהמה. שמא יקדמנוּ אַחר”. לא היוּ שעוֹת מוּעטוֹת עד שקיבּלתּי מרב אָשר שלי תּשוּבה, וגם זוֹ סתוּמה כּוּלה: “מסכּים חצי כּפליִם. תּנאי אלף בּחזרה. הסחוֹרה מציאה”. בּאתי שוּב אל מחוּתּני והדיפּישה בּידי. אָמר לי שוּב: "הדברים מחוּוָרים כּשׂמלה. שוּתּפך, הוּא אוֹמר, כּוֹתב לך, כּי מסכּים
הוּא ליתּן בּדיוּק את החצי, ורק תּנאי הוּא מַתנה, כּי אָשיב לוֹ אלף בחזרה. וכך כּוונתוֹ: אם אני, למשל, אֶתּן עשׂרה, הלא חייב הוּא ליתּן חמשה, והרי הוּא רוֹצה להפקיע מידי אלף אחד בּחזרה. נמצא, הוּא אוֹמר, אני נוֹתן עשׂרה בּשלמוּת, והוּא אֵינוֹ נוֹתן אלא ארבּעה. אָכן, הוּא אוֹמר,
יהוּדי חכם הוּא המחוּתּן שלך! מתכּוון הוּא לעקבני פּעמיִם. ואוּלם, הוּא אוֹמר, גם אני גוּדלתּי בּין הסוֹחרים וגם אני מבין לכלכּל דבר. מוּטב, הוּא אוֹמר, שאֶתּן אני לוֹ כּפליִם בּתוֹספת אלף אחד משיִתּן הוּא לי את החצי בּגרעוֹן אלף אחד. ואָז, הוּא אוֹמר, יעלה החשבּוֹן כּך: אּם יִתּן הוּא שלוֹשה, אֶתּן אני שבעה כּנגדוֹ; אם יִתּן הוּא ארבּעה, אֶתּן אני תּשעה; ואם יִתּן הוּא חמשה, אֶתּן אני אחד עשׂר. האם ירדתּ, הוּא אוֹמר, לעוֹמקוֹ של דבר? לך אֵיפוֹא, הוּא אוֹמר, תּיכף וּמיד והריצה לוֹ דיפּישה דחוּפה, שלא יחמיץ את השעה וישיב לך אף הוּא דיפּישה דחוּפה ויוֹדיע את זמן בּוֹאָם לזמרינקה — ויהי לדבר סוֹף!" מיהרתּי אל התּחנה והריצוֹתי לשוּתּפי רב אָשר דיפּישה דחוּפה: “יִתּן שלוֹשה אֶתּן שבעה. יִתּן אַרבּעה אֶתּן תּשעה. יִתּן חמשה אֶתּן אחד עשׂר. אַל יחמיץ השעה. טלגרם זמן בּוֹאָם ויהי לדבר סוֹף”. מיד קיבּלתּי אף אני דיפּישה דחוּפה וּבה רק שתּי מלים: “נבוֹא. בּוֹאוּ”.
אֵימתי הגיעה לידי דיפּישה חשוּבה זוֹ? בּחצי הלילה. הלא תביני מעצמךְ, זוּגתי היקרה, כּי בּלילה ההוּא לא יכוֹלתּי לישוֹן. התהפּכתּי על משכּבי וחישבתּי וחזרתּי וחישבתּי, כּמה, למשל, אַעלה בּחלקי,
אִם יעזרני אלוֹהים להוֹציא לפוֹעל את כּל רשימת השידוּכים, שאָבדה לאוֹתוֹ ליבּ ליבּלסקי? היד השם תּקצר? גמוֹר גמרתּי בּלבּי בּכל תּוֹקף, כּי אִם יעלה הזיווּג הזה יפה בּידי, אֶתקשר, אם ירצה השם, בּברית השוּתּפוּת עם רב אָשר שלי גם להבּא, לפי שנראָה הוּא לי כּאָדם מהוּגן בּיוֹתר, ולא עוֹד, אלא שגם מוּצלח הוּא. וּממילא מוּבן, שלא יקוּפּח גם שׂכרוֹ של אוֹתוֹ ליבּ ליבּלסקי. כּי למה אשלם לוֹ רעה תּחת טוֹבה? הלא עלוּב זה אַף הוּא יהוּדי עני וּמטוּפּל בּבנים. בּקוֹצר־רוּח חיכּיתי לאוֹר הבּוֹקר. וכיון שהאיר הבּוֹקר, קמתּי והתפּללתּי והלכתּי אל מחוּתּני והראֵיתיו את הדיפּישה. מיד ציוה להגיש אל השוּלחן קהוה ועוּגוֹת־חמאה, והחלטנוּ, כּי בּוֹ בּיוֹם אנוּ יוֹצאים אַרבּעתּנוּ לזמרינקה. ורק כּדי שלא יִפּלא הדבר בּעֵיני יאמפּילי, שאָנוּ נוֹסעים כּוּלנוּ יחד, גמרנוּ, כּי אני אֵצא יחידי בּרכּבת הראשוֹנה, והם יבוֹאוּ אחרי בּרכּבת השנית, וּבינתים, עד שיגיעו לזמרינקה, אָתוּר להם שם אַכסניה הגוּנה ואצוה להכין סעוּדת־ערב כּהלכתה, כּאשר ציוה אלוֹהים. וכך הוה. הקדמתּי לבוֹא ראשוֹן לזמרינקה, בּאֵין עוֹד איש שם, סרתּי אל האַכסניה הנאה בּיוֹתר, היא האַכסניה היחידה בּזמרינקה, התוַדעתּי, ראשית חָכמה, אל בּעלת־האַכסניה, אשה טוֹבת־לב ומַכנסת־אוֹרחים, ושאַלתּי אוֹתה: “מה יש לך כּאן לאכוֹל?” אָמרה לי: “מה רצוֹנךָ לאכוֹל?” אָמרתּי לה: “יש לך כּאן דגים?” אָמרה לי: “אפשר לקנוֹת דגים”. אָמרתּי לה: “וּמרק?” אָמרה לי: “אפשר לבשל גם מרק”. אָמרתּי לה: “בּמה? בּאִיטריוֹת אוֹ בּאוֹרז?” אָמרה לי: “אפילוּ בּשקדים”. אָמרתּי לה: “ודרך משל, בּרוָזים צלוּיים?” אָמרה לי: “בּכסף אפשר להשיג גם בּרוָזים”. אָמרתּי לה: “וּמַשקה מה תּהא עליו?” אָמרה לי: “מה תּשתּה?” אָמרתּי לה: בּירה יש לך כּאן?" אָמרה לי: “יש בּירה”. אָמרתּי לה: “ויין?” אָמרה לי: “גם יין בּכסף יִמכר”. “אם כּן, אני אוֹמר, הטריחי־נא עצמך, אשה חביבה, וּבשלי סעוּדת־ערב בּשביל שמוֹנה נפשוֹת”. אָמרה לי: “מנַיִן לך שמוֹנה, ואַתּה רק אחד פּה?” אָמרתּי לה: “כּמה משוּנה אשה זוֹ! מה זה נוֹגע לךְ? אוֹמרים לך: שמוֹנה נפשוֹת — קוּמי ועשׂי בּשביל שמוֹנה!” עוֹד אָנוּ מדבּרים, והנה בּא
שוּתּפי, הוּא רב אָשר, נוֹפל על צוָארי לחַבּקני וּלנַשקני, כּחַבּק אָב את בּנוֹ. “אבל לבּי נבּא לי, הוּא אוֹמר, כּי אֶמצאךָ פּה, בּאכסניה הזאת! הגידה לי, מחמל־נפשי, הוּא אֹומר, הנשׂיג פּה דבר לסעוֹד את לבּנוּ?” “זה עתּה, אני אוֹמר, הזמנתּי אצל בּעלת־הבּית סעוּדת־ערב בּשביל שמוֹנה נפשוֹת”. “מה תּתּן לי, הוּא אוֹמר, סעוּדת־ערב זוֹ, שהזמַנתּ בּשביל שמוֹנה נפשוֹת? סעוּדת־ערב, הוּא אוֹמר, ענין בּפני עצמוֹ הוּא, ועד אשר יבוֹששוּ המחוּתּנים משני הצדדים לבוֹא, אֵין אָנוּ חייבים לישב כּאן בּתענית. רוֹאֶה אני, הוּא אוֹמר, כּי בּן־בּית אַתּה בּאכסניה הזאת, לכן, הוּא אוֹמר, צוה־נא בּטוּבך ויערכוּ לפנינוּ את השוּלחן ויגישוּ לנוּ מעט ייש ומאכל־בּשׂר לקינוּח־סעוּדה. לבּי, הוּא אוֹמר, חלש מאוֹד מעמל הדרך ואין בּי עוֹד כּוֹח לעמוֹד על רגלי!” כּך אוֹמר לי רב אָשר ואֵינו שוֹהה שהיוֹת יתירוֹת, נכנס למטבח להתוַדע אל בּעלת־הבּית וּמצוה שם, כּי יגישוּ לנוּ אל השוּלחן מכּל מאכל אשר יאָכל. ואָנוּ יוֹשבים שנינוּ אל הסעוּדה מתּוֹך הרחבת־הדעת, ורב אָשר מספּר לי תּוֹך כּדי אכילה את כּל הנסים והנפלאוֹת אשר עשׂה בּיארמיליניץ, כיצד קרע את הים וכיצד השׂכּיל בּרוֹב חָכמתוֹ לשדל את המיוּחס העיקש עד אשר נעתּר לו ליתּן את שני האלפים… “הכיצד, אני אוֹמר, וכי רק שני אלפים? הלא מתּחילה הצעתּ שלוֹשה אלפים!” "שׂאֵני, הוּא אוֹמר, רב מנחם־מנדל, יוֹדע אני את המעשׂה אשר אני עוֹשׂה. רב אָשר שמי! להוֹדיעךָ, הוּא אוֹמר, שמיוּחס זה שלי התבּרך תּחילה בּלבּו, כּי לא יִתּן כּנגד אפילוּ אסימוֹן אחד, לפי שהוּא עצמוֹ, הוּא אוֹמר, מיוּחס גדוֹל הוּא, ואִשה יש לוֹ, שהיא מיוּחסת גדוֹלה גם ממנוּ. אילוּ, הוּא אוֹמר, רצה להתחַתּן בּאָדם מן השוּק, היוּ מוֹסיפים לוֹ בּעין יפה גם לכיסוֹ. בּקיצוּר, הוּא אוֹמר, יגיעוֹת רבּוֹת יגעתּי ועבוֹדת־פּרך עבדתּי,
עד שעלה בּידי לשדלוֹ בּרוֹב עמל, כּי יִתּן, לכל הפּחוֹת, את האֶלף האֶחָד"… “הכיצד, אני אוֹמר, אֶלף אֶחָד? הלא אָמרתּ זה־עתּה, כּי נוֹתן הוּא שני אלפים?” “שׂאֵני, רב מנחם־מנדל, הוּא אוֹמר, כּבּיר אני ממךָ לימים ורב אָשר שמי, לוּא אַך יִזדמנוּ, הוּא אוֹמר, שני הצדדים לפוּנדק זה, והחתן והכּלה יִראוּ זה את זה, מוּבטח לך, שהכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם, אם ירצה השם. בשביל אלף קראפּוֹנים כּאלה, הוּא אוֹמר, לא יִתבּטל שידוּך אצלי! להוֹדיעךָ, הוּא אוֹמר, שרב אָשר שמי! ורק פּרט אחד, הוּא אוֹמר, עדיין יש בּדבר, המציק לי”. “למשל, אני אוֹמר, מהוּ הדבר המציק לך?” “עבוֹדת־הצבא, הוּא אוֹמר, היא שמציקה לי. שידלתּי את מחוּתּני, הוּא אוֹמר, כּי אָמנם בּנוֹ של מֹשה־ניסן שלךָ עדיין רך וצעיר הוּא, גמוּל עלי אִמוֹ, ואַף־על־פּי־כן אֵינוֹ חוֹשש לעבוֹדת־הצבא ולא כלוּם. כּבר נשתּחרר מעבוֹדת־הצבא זה עידן ועידנים”… “מה תּפטפּט, רב אָשר, אני אוֹמר לשוּתּפי, מה פּירוּשה של עבוֹדת־הצבא? זוֹ מנַיִן לך?” אָמר לי שוּב: “שׂאֵני, רב מנחם־מנדל, רב אָשר שמי!”… “לוּא גם מאה פּעמים, אני אוֹמר, יִקרא שמךָ רב אָשר, לא אָבין מה אתּה סח! מה תּמלמל על עבוֹדת־הצבא לפתע־פּתאוֹם? מנַיִן לוֹ למֹשה־ניסן שלי עבוֹדת־הצבא? וכי גם נקבה חייבת בעבוֹדת־הצבא?”… אמר לי רב אָשר: “מה פּירוש נקבה? והבּחוּר של מֹשה־ניסן היכן הוּא?”… “מנַיִן לוֹ, אני אוֹמר, למֹשה־ניסן שלי בּחוּר, והלא יש לוֹ בּסךְ־הכּל רק בּת אַחת, יחידה ומיוּחדת!”… “משמע הוּא אוֹמר, שגם לך בּתוּלה? הכיצד הוּא אוֹמר, והלא בּפירוּש דיבּרנוּ בּחתן!”… "אָמנם כּן,
אני אוֹמר, דיבּרנוּ בחתן, אלא שאני סבוּר הייתי כּל העת, כי אַתּה הוּא צד החתן!"… “מנַיִן לך, הוּא אוֹמר, שאני הוּא צד החתן?”… “וּמנַיִן לך, אני אוֹמר, שאני הוא צד החתן?”… “אם כּן, הוּא אוֹמר, למה לא הזכּרתּ לפני, כּי יש לך בּתוּלה?”… אָמרתּי לוֹ: “ואַתּה כּלוּם הזכּרתּ לפני, כּי יש לך בּתוּלה?”… נתמלא חימה ואָמר לי: “יוֹדע אַתּה, מנחם־מנדל, מה אוֹמַר לך? ראוּי אַתּה להיוֹת שדכן, כּשם שאני ראוּי להיוֹת רב!” אָמרתּי לוֹ: “ואתּה ראוּי להיוֹת שדכן, כּשם שאני ראוּי להיוֹת רבּנית!”… אני בּכה והוּא בּכה, אני לוֹ: “שקרן!” והוּא לי: “מלמד!” אני לוֹ: “גרגרן!” והוּא לי: “שלוּמיאֵל!” אני לוֹ: “זוֹלל וסוֹבא!” והוּא לי: “מנחם־מנדל!” אני לוֹ: “שיכּוֹר!”… מיד בּערה כּאֵש חמתוֹ, עמד וסטר לי על לחיי. עמדתּי ואָחזתּי בּזקנוֹ — שערוּריה גדוֹלה מאוֹד, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ישמרנוּ ויצילנוּ!…
התביני, זוּגתי היקרה? גם כּסף וּזמן וטרחה הוֹצאתי לבטלה, וגם חרפּה שבעתי. כּל העיר נזעקה לקוֹלנוּ וּבאה לראוֹת בּקלקלתם של שני שדכנים, שהראו נפלאוֹת לזווג שתּי בּתוּלוֹת בּשידוּך אחד. אַך אָשר זה, תּפּח רוּחוֹ, ראה את הנוֹלד ונחבּא לברוֹח, ואוֹתי עזב לנפשי, שאסלק לבעלת־האַכסניה דמי סעוּדת־הערב, שהזמַנתּי בּשביל שמוֹנה נפשוֹת. נס נעשׂה לי, שהקדמתּי להיעלם בּעוֹד זמן, קוֹדם שבּאוּ המחוּתּנים עם שתּי הכּלוֹת לזמרינקה. מה הגיע להם ומה היה סוֹפוֹ של דבר — אֵינני יוֹדע. ורק משעֵר אני לעצמי את הבּזיוֹן!… מי נביא ויחוּש עתידוֹת, כּי אוֹתוֹ אָשר השדכן, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, ריק ופוֹחז הוּא, ריחַיִם של רוּח, ההוֹמה ורוֹעש,
מדבּר וּמלהג, חוֹטף ונוֹסע, עף ורץ וּמריץ דיפּישוֹת — והכּל כּדי לזווג שתּי בּתוּלוֹת!… מה אוֹמַר וּמה אדבּר, זוּגתי היקרה? ראיתי ונוֹכחתּי, כּי אֵין לי מזל. סר צלי מעלי, ואין לי תּקנה אלא להשליך את עצמי למצוּלוֹת ים!… וּמפּני שרצוּץ ושבוּר אני משידוּך זה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו.
לעֵת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיִחיוּ, שגדוֹלים געגוּעי עליהם,
וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים,
באהבה רבּה.
ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.
עיקר שכחתּי. הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מקדים רפוּאה ואַחר־כּך הוּא מכּה. כּסבוּר הייתי בּברחי מזמרינקה, כּי כּבר חשך עוֹלמי בּעדי וכלוּ כּל הקצים. לוּא היה לי לכל הפּחוֹת, די הוֹצאוֹת דרכּי, כּי־עתּה התנהלתּי לאִטי עד בּוֹאי לביתי לכתריאֵליבקה. אבל חשבתּי וּמצאתי, כּי על־כּרחי אֶתעכּב בּאמצע הדרך, ולא תהיה לי עצה אלא להשתּטח, אַל תּפתּח פּה לשׂטן, על פּסי מסילת־הבּרזל. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? זימן לי בּקרוֹן של מסילת־הבּרזל בּרנש משוּנה, סוֹכן ואינספּקטוֹר, שמלאכתּוֹ להבטיח בּני־אָדם לאַחַר המיתה. עמד זה והתחיל לפתּוֹתני וּלהבטיח לי הרים וּגבעוֹת וּבלבד שאֵעשׂה גם אני סוֹכן כּמוֹהוּ. מה הוּא סוֹכן וּמה טיבוֹ וכיצד מבטיחים בּני־אָדם לאַחַר המיתה — יֶאֶרכוּ הדברים מספּר, ואני כּבר הגדשתּי את הסאָה בּפּעם הזאת והארכתּי יוֹתר מדי. לפיכך אני מניח את הדבר למכתּב הבּא, אם ירצה השם.
הנ"ל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.