הדבר היה בחורף שנת 1919. שלשה שבועות כבר בליתי בתיאודוסיה – ועדיין אין ספינה מפליגה משם, אין ספינה באה לשם.
יום יום, בתשע בבוקר, אני יוצא מחדרי, דורש ושואל, שמא באה אניה בלילה. שאלה זו, לאמתו של דבר, היתה מיותרת לגמרי. אניה שנכנסת לנמל מכריזה על עצמה, ובעיר גדולה כת. קולה הולך מסוף העיר ועד סופה. בכל זאת הייתי סר למשרד הסוכנות כדי לשמוע, ששום ספינה לא נכנסה, ואין כל ידיעה שעומדת להכנס. ואז הייתי פונה לדרכי הרה, עובר על קברו של הצייר המפורסם איבאזובסקי המאריניסט. באין מה לעשות, הייתי שוהה־עומד על יד הגדר והשבכה וקורא וחוזר וקורא את הכתובת הטפשית שחקקו הארמנים על קברו: “פה נקבר יועץ־הסתרים בפועל, קבלייר לכמה אורדנים…” ובאין שום רמז למה שהיה באמת.
אחרי כן הייתי עולה לאטי הרה ונכנס לבית קטן, שבו גר אז פסל יהודי צעיר מכירי, חי חיי אמן, בדול משאר חיי העיר.
באותה דירה על שלשת חדריה גרה גם גרושת־לבו של הסופר המסכן ס. ס., שחיתה את הדרמה שלה.
ואותה הדרמה היתה מבצבצת ועולה בתוך עיניה החומות הגדולות, מלאות יגון גדול ונחמד. וחן התוגה שפוך על פניה החוורים והעדינים, על כל גופה הצעיר והגמיש. בעיניים מלאות הערצה ספג הפסל הצעיר את כל תנועותיה וישב לעבודתו: שוב פסל עץ ופרצופו של מונגולי (זה היה הטיפוס החביב עליו) שוב פרצוף של מונגולי–ממלאים את חדרו.
הפנים הצהובים, נטולי צבע החיים הידועים ומובנים לנו – נטלו מהם גם ארשת חיים, ראש גדול מכפי ערך בית־החזה הצר, צואר צנום ודק עם עצמות הלחי המורמות, שמורות כבדות וקצרות, חוטם קטן מכפי ערך הגולגולת; והפנים, שכאילו חסרו שכלול אחרון, נושאים סימני החיטוב הפרימיטיבי. ועל כל זה – העינים הפוזלות והמורמות כאילו מתוך מאמץ למעלה, זו לכאן וזו לכאן, השפתים הדקות, העומדות קפואות מתוך חיוך של ביטול ובוז צפון – כלפי כל.
דמויות לא־שכיחות, מוזרות… והעין היתה תוהה־שוהה מעצמה ונשארת תלויה בפרצופים הללו, מבקשת פתרון: בן־אדם, מי אתה? הלנו אתה אם לצרינו? היש לי לירוא מפניך או לא?
כי אמנם, עם אותה שאלה־לא־שאלה היתה בימים ההם העין מסתכלת בכל פנים שהיתה פוגשת, בלי דעת מי הוא: אדום? לבן? ירוק? שמא יעמוד עליך מחר וסכין בידו או אקדח נטוי כלפיך כדי לגזול כספך או ליטול חייך. המבטים נעשו חדים־סוקרים, כשהיה אדם מסתכל בעיני אחיו. בין־רגע רצה לעמוד על מדותיך, על רצונך ועל מסתרי לבך… כי לכל אדם היו אז שני פספורטים ושתי נפשות, פספורט אחד שלו ואחד על כל צרה שלא תבוא; נפש אחת שלו ואחת שנדרשת אז בשוק.
ובחדר עבודתו של הפסל המלא גלמי עץ, פסלי עץ, פרצופים משונים, התהלכה נפש יפה של אשה נאה עם עינים מלאות צער, עינים נפלאות ביגונן, דוקא לבנה, גמישה, דוקא בשכלול הרמוני של כל אבריה – ועינים גדולות ופתוחות לרווחה.
יושבים היינו כל היום, מדברים על דא ועל הא ועינינו צמודות לפאתי ים שקט, משתטח בכל חסנו והדרו, פעמים שקט חולם, פעמים חרוש חריצים חריצים, ומשברים מעלים קצף ממהרים וטסים אל היבשה: סימנים לסערות רחוקות־רחוקות ולסופות אולי־תבאנה. בלי משים היינו עוברים אותה שעה באותה הסערה הגדולה המרעימה רעמיה מעבר להרים מאחורינו.
וכך הייתי עושה יום־יום דרכי: אל משרד הספנות, על יד קברו של הצייר, ומשם למעלה עד הבית הלבן – הרה.
ופעם – בשלש אחרי הצהרים – נראתה עב קטנה עולה מן הדרום, והעב הקטנה נהפכת לנחש קטן, עד כדי להכיר בו עשנה של ספינה נוטה אלינו.
לא עברו שעות – וכל העיר יצאה לקדם הבאים בספינה, ותהום כל העיר, זה יותר מחודש ימים לא ידעו מן הנעשה “שם”.
ובערב נכנסתי אל המשרד, שהיה מלא עכשיו מפה לפה אדם, וכולו כחול־עכור מעשן סיגאריות כדי להחנק, כבר ידעתי, כי האניה מפליגה באותו ערב ישר לאודיסה.
באיזו מחלקה אסע?
מקום אין בשום מחלקה. אחת היא לי כמה אשלם, על הספון או על הרצפה אישן. אם אמצא מקום. מוטב להביא מטה מתקפלת (טפוס צבאי) או כסא, או על המטלטלים. אין מקום לנוסעים, אלא שבמסיבות הזמן לוקחים אל האניה כמה שאפשר.
הועילו לי גם שיירי המדים וקצת מן התעודות שבידי. החתימות והחותמות שעליהן, נתנו לי להכנס על סמך פתקא, למחלקה השניה באניה…
מי ערב לבו לדבר בענין תאים? באולמים המשותפים המזוהמים עם רצפותיהם המלאות זנבות סיגריות ורטובות מכיח ומיריקות נערמו חבילות, מזודות, תיבות, שברי כלים וכסאות מקולקלים. היה תפוס כל שעל וכל צעד.
בני אדם שכבו, וישנו בתאים, באולמים, על הסולמות, ליד מבואות המחלקה לפחם ולמכונות, על הספונים ובכל מקום שאפשר היה להניח עליו גופו של אדם.
בני אדם מכל משפחות הארץ: לבושי מדים ולא במדים, בגדי שרד, בגדי קיץ ובגדי חורף, תערובת של בגדי־שרד ובלויות סתם, בגדים עשויים ללובשיהם ובגדים המעידים, שהוסרו מגופי אחרים – אנשים ונשים וטף, זקנים וצעירים, חסונים ובריאים, תשושים וכבדי תנועה, פליטי טיפוס־הבהרות מתהלכים בין המונים כפגרים חיים.
המכונה שעל גבי הספינה – שורקת שריקה חטופה וגומרת חריקה מטרטרת טרר־רר־רר. ושוב חוזרת על השריקה והחריקה, מסיעה היא את המטען לתוכה, סגרו על פי מחסני הספינה, והקהל תפס בה מקום לשכיבה.
הספינה הילילה פעם, ושוב פעם – יללה ממושכה, אחרי היללה הפליגה הימה, האורות בנמל כבו.
מיד התחילה רוח צפונית־מזרחית נושבת, בלב הים בודאי יהיה קר מאד, נדדתי ממקום למקום ומצאתי הכל תפוס. אי־שם נשמעו קטטות בשל קרש פנוי, בשל תיבה שנשתיירה בלי בעלים.
פתאום נצטנן האויר, צנה ספוגה רטיבות חודרת לתוך הפרקים, ומעט מעט נתרוקן הספון הפתוח לרוח.
היה צורך למצוא תיכף ומיד מקום. בכיסי היה כרטיס המחלקה השניה, נמלכתי רגע בדעתי וירדתי לאולם המחלקה השלישית.
צחנה זוהמה, ריח זיעה של אדם וזיעת רגלים עכבוני רגע; אבל החום המלטף לעומת הקור למעלה, ההולך וגובר מרגע לרגע, דחפני הלאה.
רובו של הקהל כבר ישב או שכב על הרצפה הרטובה, מהם כבר ישנו, עברתי פעם ושוב פעם. ובפנה אחת נתקלתי במקום, שהקהל לא היה צפוף שם, כאילו פרש מיתר העם. בין זקן קרח ומאריך זקנו ואשה מזקינה ומכוערה מתכסה בשמלה חמה, נמצא מקום גם בשבילי. שמתי מטלטלי זה בצד זה – שתי מזוודות ותיבה, הזקן רטן מה שרטן, הזקנה החזירה פניה לצד שני, ואני שכבתי ביניהם, שכבתי וישנתי, בבוקר השכם התחילה התנועה.
זה נכנס וזה יוצא.
פתחתי את עיני והקשבתי קשב. אין קול המכונה נשמע. הספינה עמדה על עמדה. פתחתי את החלון העגול המכוסה הבל, וראיתי את כל ככר הארץ מוריקה במרחק, למעלה הבליטו כמה ראשי הרים אפורים ועננים שטוחים עליהם.
עמדנו כך כל הלילה, הים שקט, דומה לפנכא של ענקים עשויה עופרת. ישבתי על מקומי והתחלתי מסתכל באנשים הסובבים אותי.
שאלתי, מדוע אנו עומדים, נפלגו הדעות: זה אומר מפני הסערה, וזה אומר מפחד הפצצות הצפות, שנתקו בשעת הסערה.
נדמה לי, כי בתוך כנופיא שלמה תפסתי מקום. כולם נעורו, משוחחים זה עם זה, דרך בני אדם המכירים זה את זה מכבר, הזקנה המכוערת נראתה לי עוד יותר מכוערת ביום.
לצד הזקנה שכבה ריבה פרועת שערות־ערמוניות, חסונה ואדומת לחיים. עיניה מחוצפות, ופניה אומרים מין יוהרה פראית ופריצות גסה וגלויה.
לצדה של זו שוב ריבה, חורת פנים, גזוזת שער ושדים מגולים וגדולים.
ליד הזקן תפס מקום בחור כבן שבע עשרה, ארוך ודק, ואבעבועות מלאות מוגלה על כל פניו.
לידו של זה – גבר־גברתן, נותר בפיעור פה, ישן מלובש בגדי אכר בתערובת מדים. את המרוחקים יותר לא הבחנתי יפה באותה אפלה למחצה שבה שכבנו.
– לי תתנו בשביל חולצה שלשה ארשין1 מן האדום, אמרה הבחורה החורת.
– ולי מן השחור, נשמע קול אשה צרוד מן האפלה.
– ולי שלשה ארשין מן הקטיפה השחורה, צוחה בעלת הלחיים האדומות.
– קטיפה, לך? – ענתה הזקנה – תכריכים לך.
תכריכים תכיני בשבילך, כי בא מועד, השיבה לה הריבה.
– תרדי שאולה גם בלי תכריכים אם אינך רוצה בהם, “חתולך” יקבלך גם במערומיך.
– ימצא לכולנו – ימצא. מאנף בקולו הזקן שכני, ובלבד שנכניס ה“תבן”.
– ובלבד שה“מלינה” עדיין “מלינה” – אמרה הזקנה, והחבריה – חבריה.
שמעתי את המלה “מלינה” ועוד כמה מלים מלשונם של הגנבים ונתחוור לי תיכף, מי היא החבריא שבה אני נמצא. התחלתי להטות אוזן.
בינתיים פקח עיניו גם הגברתן, התחיל מפהק ארוכות. אחרי כן ישב והתחיל מסתכל בנו בעיניים אחוזות תנומה. כנראה, לא נתחוור לו עדיין, איפה הוא נמצא.
– סימנה רחימאי – אמרה הזקנה – אולי תשתדל יותר בדבר תה לכל הכנופיא. אמש עשית הכרה עם המלחים ועם הטבחים, “עשיתי עם כולם לחיים”, בזכות זו תקבל חמים תיכף־ומיד.
– אהא – ענה סימנה רחימאי – איה הקומקום?
הוציאה הזקנה תיבה, הוציאה מתוך התיבה קומקום־פח גדול, פרשה מגבת לבנה, בררה תה, סוכר, נקניקים, גבינה ולחם.
סימנה הלך.
– ירא אני מפני הגוי, דבר חטופות הזקן, – תשאלי: מה יש?
– עוד אתמול התחיל מכניס לתוכו את הטפּה המרה, ולשונו אינה צמודה כל צרכה.
–זוהי הפעם הראשונה שהוא שכור, ושמא פעם ראשונה שהוא “בעבודה”?
– ועוד יותר אני מפחד מן הנעשה שם. את ה“תבן” צריך יהיה “לשפשף” במקום אחר קודם שנודע אל נכון מה שם?
– לסימנה יש תרופה, “חותך” בצדו. רחל’ה תאמר מלה, ו“חתולה” ידאג.
– אני אומרת: החייל שוכב בעינים פקוחות ומאזין ומקשיב לכל דבור – פנתה אלי הריבה החוורת.
– כך יחיה, כמו שהוא מבין אידיש! רחימאי, אולי תקח חלק גם אתה בתוכנו? – פנתה אלי הזקנה שכנתי רוסית.
– אני טרם רחצתי פני.
– לא כלום, עד שיפנה הברז. מה אנו בלי נטילת ידים, אף אתה בלי נטילת ידים.
– החייל אולי בוחל בחבורתנו – מבריקה עיניה כנגדי אדומת־הלחיים.
– לא, לא! יפתי – עונה אני לה – אלא שיש לי משלי. למה לי להטריחכם.
– לנו יש די והותר, במקום שעשרה פיות לועסים ימצא עוד לאחד,
– אם כן, כוס תה תמזגו לי.
– והשאר תקח באשר תקח.
בין גמיעה לגמיעה מתבוננת אלי אדומת־הלחיים בעיניים מלאות חשד.
מעילי קצת התנון, אבל נבר בו שהוא עשוי אריג טוב, גם האופנה שלו היא של אופיצר: שני דשים ושתי שורות כפתורים, הכפתורים כסף עמום (צבע מגין), אלא שמטליות אריג מכסות עליהם, שלא תשלוט בי עינא בישא. הכובע גם הוא כובע של אופיצר, אבל המכנסים – מכנסים אנגלים, והסרטים על רגלי – סרטים רוסים. האנגליים כרוכים מתחתם, נעלי פשוטות, מאלה שהכניסו לחזית הדרומית האנגלים. מעיל שכזה אפשר לפשוט מעל חלל או לקנות בשוק מאת אופיצר רוסי רעב. או שרוצה להפטר מן העבודה. מתוך בגדים אלה אין לעמוד על טיבו של אדם מי הוא.
תיכף לאחר הסעודה יצאתי אל הספון, ושם שהיתי עד שעת ארוחת הצהרים. למראה כל הקהל, שקדם ללעוס מתוך שעמום של נסיעה או מתוך תיאבון מופרז בתוך אוירו של ים – ישבה החבריא שלי עסוקה בלעיסה. לבם טוב עליהם, אוכלים ביחד.
מתוך קטעי דבריהם אני הולך ומוסיף ללמוד מי הם.
הם שואלים, שמא אני יודע, בשלמה תקועה האניה בלב ים.
אדומת־הלחיים עדיין רועמת.
את התה שתינו ביחד. ושוב חזרתי אל הספון, היום קצר, והים קר – לא נעים בערב להאריך בטיול על גבי הספון. ותיכף עם חשכה אני שב למקומי. בעל כרחי אני יורד לחללה של הספינה המעופשת ושוכב על מטלטלי.
על כל פנים, בחבורה זו איני חושש מפני הגנבים. ה“גנבים” שלי אינם עולים בבת־אחת כולם למעלה. שמירה מעולה נחוצה לאשר הם מובילים אתם.
כספי נתון על גבי שוקי. למעלה הסרטים האנגלים ולמעלה מהם – הסרטים הרוסים, אותם אני כורך בבוקר כאילו בפרהסיא: יראו, אין אתי ולא כלום.
כל החבריא הסכינה עמי, נדמה כאילו אני אחד מהם. אך אדומת־הלחיים עיניה זועמות כשהן נתקלות בי.
היום פגשתיה על הספון.
הזקן דואג. סימנה נגש אליו מדי פעם בפעם:
– אבא… אבא! צריך לי…
והזקן פורש עמו לצדדין. מוציא כיס כספו ממעילו, נאנח ותוקע לתוך כפו.
– מה לעשות? מספר הוא עם הזקנה, כנראה אשתו: לתת לו – ישתה שכור עד שלא ידע בין ימינו לשמאלו, ו“יפתח” את לשונו; – לא לתת – “יקצוף” שכור זה ויתחיל לפטפט… שלשה “פעמונים”2 קבל היום ממני.
– אוי ואבוי לי, מתי אנו מפליגים?
– אלהים היודע.
בלילה נזדעזעתי, נדמה לי, מי שהוא מעביר כפות־ידיו על מתני שוקי.
פקחתי עיני, ולאור הנר הקטן הכרתי את הבחור המבועבע.
– מה לך כאן?
– סליחה… טעיתי… סבור הייתי, שהבחורה כאן…
– איזו בחורה?
– הבחורה – סוניא!
– לך לעזאזל. פקח עיניך!
בבוקר ספרתי לחבריא, כדי לבדח דעתה, שבחור בא בלילה, טועה, מחפש בחורה – תעה בדרכו אלי, וכולם צחקו.
אדומת־הלחיים רצתה לדעת לאיזו בחורה אני מתכוון. החוורת שאלה מי הוא הבחור, הבחור גופו עושה עצמו כלא שומע וגומע גמיעות גדולות.
וכך אנו עומדים מול העיר תיאודוסיה.
אני יודע כבר הכל בנוגע לחבריא שלי. היא באה מאודיסא “לשם עסק” לרוסטוב. שם “פנו” מחסן גדול של אריגים. ה“תבן” עדיין טעון “שפשוף” – והוא אתם. הם דואגים מאד, אולי “פקעה המלינה” לשעבר. – והספינה עומדת על עמדה. יש שהתחילו כבר דואגים למזונות. אף אחד מהם לא הכין די מזון לשלשה ימים. סבורים הם להיות בעוד יום באודיסא.
מטר סוחף הטריד את כל גרי הספון להצטרף אלינו. עתה ישבנו צפופים כמעט כל היום.
סימונה – שכור, “מלא על כל גדותיו” – סבור הזקן; והחבריא שומרת צעדיו, משדלת אותו, מציעה לו מטה, ובלבד שיישן, זאת אומרת, שישתוק.
מתוך קטעי שיחות אני יודע: מי עמד על “השמירה”, ואיך הלכה ה“אדומה” עד מלון אחד, כדי להסב עיני אחד הקצינים, ואיך סרב המנעול האנגלי סרוב גמור ל“נגר” – הוא סימנה רחימאי, – ועוד כמה וכמה פרטים “מאותו לילה”.
שוב פתחו ה“בתולות” בבקשות מעין דרישות: אריג למעיל, אריג לחולצה… מטלית של קטיפה.
מפני דרכי שלום מבטיח להן הזקן, הוא מבטיח לכולן.
עם “האדומה” נפגשתי בבוקר על יד הברז, זמן רחיצת פנים היה. היא קדמה לבוא, היתה מעבירה מגבת רטובה על בתי־שחיה ושדיה הלבנים והגדולים, המבצבצים ועולים מתחת לרקמת כתנתה להנאתם של כל העוברים עליה, מתוך בטול גמור ועינים זועמות;
– שלום, שכן, שלום, טפשוני.
– רחל’ה, מה את אומרת?
– זאת אומרת, שאתה טפש שבטפשים, מתירא אתה לפסוח על גופה של “עתיקה”?
– רחל’ה, כאן באניה?
– כאן באניה. באודיסה אינני בשבילך. בעיר יש מי שהוא אחר. עבר חייל ונשאר הדוק למקום בפיעור פה.
– מה זה הרחבת לועך, בן־הסוטה? לא ראית מימיך? לך קח רשות מאמך, שמא תסתמא!
אותו ערב הפליגה ספינתנו.
התחילו מעיה מקשקשים, עלה עשן כבד מתוך המעשנה הרחבה.
היה שקט. שמש חמה טובלת בארגמן נמס, נחשול של בני־אדם נשאני אל הספון עד לידי המטבח, הוא הסיע אתו גם את ה“אדומה”.
עמדה “מקשקשת” עם הטבח וקהל מלחים. ראיתי איך שהגיש לה רב־הטבחים כוס בירה…
אל ארוחת הערב לא באה, כי אכלה עם המלחים, ירדה אל הקובה שלהם (“קובריק” בלע"ז), רצתה לטעום חמים.
אהרי כן נשמעו משם מנגינותיה הצרודות של הרמוניקה זולה צחוקה של אשה.
כנראה, שם היה מענין מאד, כי האדומה לא שבה משם כל הלילה גם לאחר שנדם קול ההרמוניקה.
ולקול ההמולה והמהומה שקמה, כאשר נראתה רצועת הפרסיפ3 ואנו התקרבנו אל העיר, נחפזתי לארוז חפצי, באה גם האדומה רחל’ה, שמורותיה כבדות מתנומה ועיניה אדומות, אלי לא הביטה.
כנמלטים מתוך שריפה התחילו נוסעים עוזבים את הספינה, סחפני גם אותי הגל ולא הספקתי לאמר שלום אלא לחוורת בלבד.
ואף על פי שידעתי מקומה של “מלינה”, מובן מאליו שלא הלכתי לשם כדי לדעת מה נעשה בסופם של בני חבריא זו, בני לוי לנסיעה. היו אז ימים קשים מאד לכולנו, ובכלל זה גם לגנבים.
תל־אביב, 1934.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.