אפיקורוס / האיש ומשנתו

מאת נתן שפיגל

הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"ב, 195 עמ'

מאת יורם ברונובסקי

בעד היחוד שבהיותו הפילוסוף היווני היחיד המוזכר בשמו בספרות התלמודית – יתר על כן: בעד איחוד־היתר שבהיות שמו למלה עברית המשמשת אותנו עוד כיום (במקביל לשימוש, אמנם במובן אחר, בשמו של “אריסטו” כמלה ביידיש!) – שילם אפיקוּרוֹס מחיר יקר. תורתו נסתלפה בידי חז“ל, והמלה “אפיקורוס” מציינת אישיות, או מכלול־תכונות, שאין בינן לבין הדמות והמישנה ההיסטורית של הפילוסוף היווני הדגול ולא־כלום, וביסודו־של־דבר היא מציינת אף את היפוכה הגמור של המישנה הזאת. על הסיבות והנסיבות של הסילוף הזה אפשר להעלות השערה כללית: חכמינו למדו מה שלמדו על משנת אפיקורוס מיד שנייה או שלישית, בלא כל מגע עם המקורות הראשונים, וביד השנייה או השלישית הזאת נמצאה תורת־אפיקורוס מסוּלפת כבר עד היסוד. ד”ר דוד רוקח, במסה החותמת את ספרו של נתן שפיגל והמוקדשת ל“אפיקורוס ומשנתו בספרות התלמודית”, מצביע על ההתנגדות הנוצרית לתורת אפיקורוס כעולה בקנה אחד עם ההתנגדות היהודית ואף רומז, במשפטים האחרונים של מסתו, להשפעה האפשרית של אחד מאבות הכנסייה, קלמנס האלכסנדרוני, על אמורא שחי כמאה שנים אחרי קלמנס: שניהם, החכם הנוצרי והאמורא מדמים את הנחש הערום מכל חיית־השדה לאפיקורוס.

תמונה: אפיקורוס: הפילוסוף המושמץ ביותר

אבל האוירה הכללית כלפי האפיקוּראֵיזם בתקופת חז“ל לא היתה טובה יותר מיחסם המיוחד של הנוצרים, וחז”ל יכולים היו להיתקל ביחס עויין ובהשמצות קשות על האפיקוראיזם בכל אשר הפנו את מבטם או כרו את אזניהם במרחבי העולם ההלניסטי, אפיקורוס היה אל־נכון הפילוסוף המושמץ ביותר שידעה הפילוסופיה העתיקה, וכן גם המסולף ביותר בפי מתנגדיו. ההשמצות החלו עוד בימי חייו של אפיקורוס במאה הרביעית לפנה"ס, ויש לציין שאפיקורוס עצמו היה בעל טבע פולמוסי ער והוא השיב למתנגדיו מלחמה שערה. יתר על כן: הוא עצמו אהב ככל הנראה להשמיץ את מתנגדיו הפילוסופיים ולא נהג כבוד אף ברבותיו. די אם נזכיר שאת אחד ממוריו העיקריים, את דמוקריטוס, ההוגה שממנו הוא נחל את יסודה של תורת־האטומים שלו, הוא מכנה בשם גנאי “הפטפטן” (תוך משחק־מלים על שמו ביוונית: “לאֵֵרוֹֹקריטוֹֹס” – הרי זה “פטפטן, דובר דברי־הבאי”). בכלל, בין האסכולות הפילוסופיות ההלניסטיות שררה אוירה של תחרותיות חריפה שלא נעדרו ממנה מכל־וכל יסודות של שנאה אישית והשמצות מתחום חייו הפרטיים ואף האינטימיים של הפילוסוף.

מתוך אוירת הקנוניות וההשמצה ההדדית הזאת, שהיום היינו מכנים אותה “אוירה של קליקות”, עלתה הדמות המכוערת והמסולפת שבה הוצג האפיקוראיזם בפני העולם הרחב, עד שסנקה יכול היה לכתוב כך: "כל מי שקורא אושר לעצלות ולתרדמה, לזוללות ולתאוות, מבקש מליץ יושר למידותיו הפחותות וכשהוא מוצא כינוי של שיטה חונפת לו, הוא מחזיק – לא בהנאה שמדובה בה, כי אם באותה אשר דעתו עליה. וכשהגיע לחשוב כי חטאיו מתאימים לשיטה פילוסופית הוא נמסר להם מעתה לא עוד במורא ובסתר, כי אם בעזות ובקומה זקופה. לכן אין אני אומר כמו רוב חברינו, כי בבית מדרשו של אפיקורוס מורים לעשות כל תועבה, אבל זאת אני אומר: “יש לו שם לגנאי, מזכירים אותו לחרפה – ולא בצדק” (“שיחות פילוסופיות”, נ. שפיגל עמ' 138).

## “הנרגן מכוסה־הכנים”

אבל השם הרע שיצא לאפיקוראיזם לא נמוג עם הכרתם של החכמים המובהקים דוגמת סנקה בערך המוסרי הנעלה של תורתו. האויבים הנושנים, ביחוד מקרב הסטויקאנים, המשיכו להשמיץ וליצור מסביב למישנה אוירה עויינת שביסודה גינוי אורח־החיים של החכם האפיקוראי ושל אפיקורוס עצמו בפרט. לשווא מדברים סטויקאנים דגולים כמארקוס אורליוס בשבחו של אפיקורוס ולשווא מדברים בגדולתו תלמידיו בין חכמי רומי, נראה היה כאילו “העיתונות הרעה” שהילכה על אודות אפיקורוס אינה יכולה להימחות עוד.

אופייני לסוג ההשמצות הזה הוא אחד מפרקי הספרון החביב בן המאה השנייה או השלישית לספירה, “מכתבי ההטאירות”, פרי־עטו של סופר הלניסטי זריז בשם אלקיפרון. ההטאירה היא, כזכור, נערת־הזוהר האתונאית – לאו דווקא זונה, אלא משהו כעין גיישה או נערה־לחברה: כזאת המעניקה אמנם לידיד מקסמיה הגופניים, אך גם משוחחת עמו בענייני ספרות ופילוסופיה. ההטאירות היו חביבות על כמה וכמה פילוסופים, וביניהם גם על אפיקורוס שידוע היה בנטייתו להביא אל גנו נערות־זוהר כאלה שהן עצמן בעלות שכל והן מעוררות את החכמים למחשבה. שם הידידה (שהרי זה פירוש המלה “הטאירה”) הקבועה שלו היה לאוֹנטיוֹן והיא נודעה ביופיה ובחריפות־שכלה. והנה אלקיפרון זריז־העט חיבר ברוח תקופתו מכתבים פיקטיוויים שהחליפו כביכול ההטאירות המפורסמות של אתונה בינן לבין עצמן או בינן לבין מאהביהן. המכתבים מתיחסים לתקופה הקודמת בכארבע מאות שנה לזו של המחבר והם נסמכים בעיקר על רכילות שעברה מפה לפה ומדור לדור על גדולי־העבר, וביניהם על אפיקורוס. והנה בין מכתבי־ההטאירות הללו מצוי מכתב של לאונטיון לידידתה לאמיה (“חברתו” של דמטריוס כובש־הערים, עליו מסופר בפרק “התקופה” בספרו של שפיגל) ובו דברים על הפילוסוף הישיש. נתן שפיגל אינו מזכיר את המכתב הזה, הפיקטיווי, של לאונטיון, ובצדק אינו מזכיר אותו משום שהוא חסר ערך מדעי כלשהו, אך דומני שהוא מייצג היטב את המוניטין שיצאו לאפיקורוס ואת האוירה סביבו בדורות המאוחרים.

אביא כאן את התחלת המכתב של לאונטיון ללאמיה, גם משום שהוא משעשע למדי ושייך לאותה ספרות קלה שהיתה קיימת גם בקדמוניות, אך רק לעיתים רחוקות היא זוכה לתרגום לעברית:

“אין לך דבר מייגע יותר – כותבת לאונטיון על אפיקורוס – מאשר זקן שמתעורר בו מחדש אוֹן נעורים. כמה מענה אותי אפיקורוס זה הרוטן כל הזמן, החושד בי בלי הרף על הכל, כותב אלי מכתבים שאין להם סוף, משליך אותי מגנו. חי אפרודיטה, אפילו היה האיש אדוֹניס, והוא הרי בן קרוב לשמונים, גם אז לא הייתי סובלת את הנרגן מכוסה־הכינים הזה שנוסף על כך מצמח מין שיער מגעיל. כמה זמן אפשר להחזיק מעמד לצד פילוסוף כזה? יחזיק לו כרצונו בתורותיו על מהות המציאות ויחזיק גם בקאנונים המעוּותים שלו ובלבד שיעזבני כבר במנוחה, אותי שהנני כה עצמאית, ולא עוד יכעס עלי ויתעמר בי…”

– וכן הלאה וכן הלאה, אלקיפרון שם בפיה של לאוֹנטיון את הדעה הרווחת על אפיקורוס. אגב, לאונטיון ההיסטורית היתה נאמנה מאוד לאפיקורוס ואהובה עליו עד סופו: הוא הזכיר אותה אף בצוואתו.

הנה כי כן, היה לחז"ל מניין לנחול את הדעה השלילית על אפיקורוס שבאה על ביטוייה במשמעות המלה הזאת בעברית התלמודית ועד לשון־ימינו. אך גם שפות המערב, וההגות הפופולארית יותר של המערב, נחלו מדורות־ההשמצה שעשו עוול כזה לאפיקורוס מושג מסולף על מהותו של האפיקוראיזם ועל דמותו של המייסד הגדול. גם בצרפתית או באנגלית של ימינו מציין שם־התואר “אפיקוראי” אדם הרודף תענוגות, נרפה ומעודן יתר על המידה, וכל אלה הפכים כמעט־גמורים לאידיאל האנושי האפיקוראי. אף סופרים־מלומדים מובהקים לא נמלטו מן הסטיגמאטיזציה (אם אין זו מלה חזקה מדי) של האפיקוראיזם. אף וולטר פאֵיטר האנגלי דבק ברומן הפילוסופי רב־ההשפעה שלו, “מאריוּס האפיקוּראי” (1885) יותר באיפיון המסורתי של האפיקוּראיזם מאשר במהות האותנטית העולה מן המקורות הראשוניים. ואף אנטול פראנס, האפיקוראי הנודע ביותר של העת החדשה, לא דיקדק באמיתה של תורת אפיקורוס בספרו המקסים “בגנוֹ של אפיקורוס”. הוא ראה אותו בראש־וראשונה כמטיף לחיי תענוגות, כהדוניסט. והרי ההדוניזם האפיקוראי היה רחוק מאוד ממה שצפון במלים “רדיפת־תענוגות”, ובכלל אין להבינו בנפרד מתורתו העיקרית של אפיקורוס שהיא תורת הפיזיקה שלו, האטומיזם שלו. אבל, אם לקצר: האפיקוראיזם היא האסכולה היותר־מושמצת והיותר־מסולפת שבכל תולדות הפילוסופיה המערבית.

הצד האחר של מטבע זה של האוירה העויינת שבה פעלה מלכתחילה אסכולת־אפיקורוס, הוא צד “החיים בהסתר”, במחתרת כמעט, שכרוכה לה הנאמנות עד בלי גבול של תלמידי אפיקורוס ומעריציו לתורתו ולזכר־דמותו. קיקרו מעיד בספרו “שיחות טוּסקוּלאניות” (ספר א', 21, 48) ש“האפיקוראים היו גומלים בתודה נלהבת לזה שהיה הראשון שגילה להם את האמת ואף סגדו לו כמו לאלוהות”. ואמנם גדול תלמידיו הרומיים של אפיקורוס, לוקרטיוס, מרחיק באחד משבחי־אפיקורוס שלו, בספר השישי של “על טבע היקום”, עד כדי האמירה “אֵל הוא היה, “אֵל” – DEUS ILLE FUIT, DEUS. הודות לנאמנות הקיצונית הזאת שציינה את יחס התלמידים לרבם מן הדור הראשון, מהם באי גינתו האתונאית המפורסמת של אפיקורוס, ועד התלמידים הרומיים ולוקרטיוס בראשם, יכולים אנו להיות בטוחים במידה יתרה שהתורות שהגיעו אלינו משמו של אפיקורוס אמנם פרי־הגותו הם. איש לא העז להוסיף עליהם או לגרוע מהם וכך אין ספק שהפואמה הפילוסופית “על טבע היקום” פורשת לפנינו את כל משנת אפיקורוס כמות שהיא, מה גם שהיא עולה בקנה אחד עם שאר המסורות והמקורות שעיקרן נמסר לנו בספר העשירי של “חיי הפילוסופים” של דיוגנס לארטיוס. תורת־הידידות הסגולית כל כך לאפיקוראיזם הוכיחה את עצמה, ואם המורה הדגול הושמץ קשות בפי מתנגדים רבים כל כך, הרי שהוא התברך גם בשומרי גחלת נאמנים ומוכשרים רבים. ואמנם אין בכל הספרות פואמה הגותית שתשווה ל”על טבע היקום" של לוקרטיוס בשגב שלה, ביופי ובהדר הביטוי שלה.

## השבת הכבוד האבוד

עיקר הזכות של הספר החדש המונח עתה לפנינו שהוא מציל, לראשונה בעברית, את שמו הטוב של אפיקורוס מן ההשמצה החז"לית שעקבותיה נשארו טבועים במשך כל הדורות בלשוננו, ובשימוש היהודי הכללי. נתן שפיגל מחזיר לאפיקורוס את כבודו האבוד תוך פרישת התורה המורכבת, רבת־השגב והיופי שלו ותוך תרגום “המכתב למנויקוס” הכלול במקורו בספר העשירי של דיוגנס לארטיוס ומהווה תמצית נאה של האתיקה האפיקוראינית, מעין כל התורה על רגל אחת. אכן, האפיקוראיזם נטה לקיצורים כאלה, נסיונות כאלה לומר הכל במעט מלים. הנסיון הנודע ביותר הוא להביא את כל תורת־המידות של אפיקורוס בארבעה משפטים קצרים (תריסר מלים ביוונית). תלמידו הנאמן של אפיקורוס, דיוגנס איש אוינואנדה, ציווה לחרוט את המשפטים הללו על חומת בית־המדרש האפיקוראי אשר בליקיה. נתן שפיגל מתרגם כך את ארבעת העקרונות המפורסמים של אפיקורוס: “א) האל אינו איום, ב) לא חשים במוות, ג) את הטוב קל לרכוש, ד) את הרע קל לשאת”.

העיקרון הראשון מתמצת את תורת־האלוהות של אפיקורוס, “האל אינו איום” (או בתרגום פרשני מעט יותר “אין לפחד מן האל”) בא לומר שהאלים אינם מתערבים בענייני־אנוש וממילא אין לחשוש מפניהם. אין הוא בא לומר שאלוהות אינה קיימת כלל. להיפך, בניגוד לסילוף הנפוץ, האפיקוראיזם הוא תורה המכירה בקיומם של האלים ובעקרונות הכלליים וגם בפולחנות של הדת היוונית, אלא, שהיא רחוקה מן האמונות התפלות של ההמון, כפי שהדגיש לא פעם אפיקורוס, ומעל לכל אין היא מאמינה בשכר־ועונש ישירים, ובעצם בהשגחה אלוהית מסוג כלשהו. דומה שעבודת־האל האפיקוראית קרובה ל“אהבת האלוהים האינטלקטואלית” שימליץ עליה מקץ דורות רבים פילוסוף השונה מאוד מאפיקורוס, שפינוזה. באחד מקטעי אפיקורוס שפירסם דילס מתוך פפירוס־אוקסירינכוס נאמר, כי הקורבן היקר ביותר שיכול אדם להעלות לאלים הרי זו ההבנה העמוקה (“דיאלפסיס”), כלומר: פעולה של האינטלקט. אף מקטע זה יובן עד איזו מידה של טוהר פילוסופי־מופשט התעלתה תורת־אפיקורוס. נציין עוד שמאז ספרו של פסטוז’ייר “אפיקורוס ואלוהיו” אנו מודעים לחותם הדתיות העמוקה שבה טבוע האפיקוראיזם, אלא שכאמור היתה זו דתיות אבסטרקטית, אינטלקטואלית בתכלית, וברור שלא הובנה כלל במאות שעל גבול הנצרות, כאשר האמונה התפלה אכלה כל חלקה טובה והבליל הסינקרטיסטי שלט ביוון וברומי שלטון בלא מצרים. “מה רבות הרעות שמסוגלת להביא עמה הדת!” – נאנח לוקרטיוס בפסוק מפורסם של שירתו, אך דומני שבמקום הזה יש לתרגם את המלה RELIGIO כ“אמונה תפלה”.

## הפילוסוף כאלוהים

אך אולי אף יותר מן האתיקה האפיקוראית מעניינת אותנו כיום, במאה שבה פיצחו את האטום, תורת האטומים האפיקוראית, היא תורת־הפיזיקה שלו. אמנם האתיקה והפיזיקה קשורות בתורת־אפיקורוס קשר־גומלין הדוק ואין להפריד ביניהן, ובקשר זה טמון הרבה מקסמה של התורה הזאת המאחדת את ההומניזם עם הפיזיקה באורח מהפכני ממש. ברור שאפיקורוס לא היה ממציא תורת־האטומים, כפי שאולי רצה שנאמין, הוא שאמר על עצמו (לפי עדותו של סקסטוס אמפיריקוס) שהינו “אוטודידאקט ואיש שעשה את עצמו” (אכן, ננקטת כאן מלה יוונית המקבילה בצורתה במדוייק למושג ה“סלף־מייד־מאֵן”). לממציא האטומיזם היווני נחשב מסורתית לאוּקיפוֹס שעליו אומר אפיקורוס ש“לא היה קיים כלל”, אך שיש לנו עדויות רבות המעידות על קיומו ההיסטורי. דמוקריטוס היה חברו ותלמידו של לאוקיפוס ודומה שאפיקורוס נחל את האטומיזם מדמוקריטוס. (באותו זמן בערך, ואף מוקדם יותר, הועלו תאוריות אטומיסטיות בהודו ובסין הרחוקות! כלום היה קשר כלשהו בין חכמי יוון לחכמי המזרח הללו? כלום אפשר להיתלות במסעותיו של דמוקריטוס במזרח ולטעון לכך שהוא שמע על האטומים במסעותיו אלו? המלומדים מתפלמסים בנושאים מרתקים אלו, ורב הספק אם נגיע אי פעם להבנתם המלאה).

המידה המדוייקת שבה נחל אפיקורוס את תורתו מדמוקריטוס אינה ניתנת למדידה, בעיקר משום שספריו של דמוקריטוס אבדו כולם, ונותרו רק איזכורים אצל סופרים אחרים. ברור עם זאת שאפיקורוס הוסיף על התורה המצביעה על ה“אטומוס” – החלקיק שאין לחלקו עוד – כמה חידושים עקרוניים, וביחוד את תאוריית ה“פארנקליסיס”, היא סטיית האטום במהלכו. תאוריה זו, עם עוד כמה רעיונות האטומיזם האפיקוראי משמשים עדיין בפיזיקה המודרנית. להבדלים שבין האטומיזם של דמוקריטוס ובין זה של אפיקורוס הקדיש את חיבור הדוקטוראט שלו קארל מארכס הצעיר. אך מסכת זו של תורת האטומים – ההודית, הסינית, הלאקיפו־דמוקריטית, האפיקוראית, הלוקרטיאנית, האיסלאמית, הראנסנסית והמודרנית – היא מסובכת עד מאוד, הוקדשו לה ספריות שלמות ולא נוכל להיכנס כאן אליה. הפרקים שמקדיש לה נתן שפיגל בספרו גם הם מהווים רק שרטוט כללי ביותר של האטומיזם האפיקוראי שלהבינו כהלכה אפשר רק במסגרת הנרחבת יותר של האטומיזם העתיק בכלל.

תורת התענוג של אפיקורוס, ההדוניזם המפורסם שלו, נובעת מתודעת כליון־החומר הסגולי לפיזיקה האפיקוראית. תפיסת התענוג הזאת רחוקה עד מאוד מכל האסוציאציות המתקשרות אוטומאטית למושג “אפיקוראי” בשפות־המערב. כאמור, זהו תענוג רוחני צרוף מאוד שמסוגל לו בעצם רק הפילוסוף המושלם. אפיקורוס שותף היה לסוקרטס ולאפלטון במעין האלהה של הפילוסוף המקובלת עליהם: הוא ראה בפילוסוף את האדם השלם שהכל חייבים לשאוף למדרגתו. וכאמור, אף אפיקוראים מובהקים נוטים לסלף את תורת התענוג האפיקוראית שהיא כמעט מעבר להישג־ידו של בן־התמותה הרגיל.

ואף על פי כן יש משהו מרוחו של ההדוניזם הפילוסופי האמיתי באותה אימרה של אנטול פראנס שראה את עצמו כ“אחרון תלמידיו של אפיקורוס” והזמין את קוראיו לשוב ולהתכנס בגנו העזוב זה כבר של אפיקורוס: “כאשר בצדי הדרך פורחים הפרחים, אל תשאל לאן היא מובילה”.

81.XII.18

## צידו השני של הגן

מאת א. מ. סיורן

מבט מנקודת־ראות מיוחדת, שאפשר לתארה כ“ניטשיאנית”, נותן באפיקורוס ובתורתו (“גנו”) המסאי הצרפתי (ממוצא רומני) אמיל מ. סיוראן שהוא בעל הסגנון הצרפתי המזהיר ביותר בימינו, לפחות מכל הסופרים המוכרים לי. סיוראן מתבטא בדרך־כלל במסות קצרות או אף קצרצרות, ובכרכים מסויימים שלו אפילו באימרות נוסח המוראליסטים בני המאה השבע־עשרה, וכל דבר משלו הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. המסה הקצרה על אפיקורוס לקוחה מתוך המחזור “התרגזויות ויאושים” שבספר “הפיתוי להתקיים” (פאריס, 1956) והיא מגלה את תכונותיו של סיוראן במיטבן בלאקוניות החריפה שלהן.

הופעת המונוגראפיה העברית על אפיקורוס מזמנת עמה גם את ההזדמנות הזאת להביא בעברית משהו מפרי־עטו יחיד־הסגולה של האֵסֵאיסט הגדול הזה שאינו מוכר, כמדומה, כלל לקורא העברי. –

(המתרגם)

כאשר את מקומה של בעיית־ההכרה תופסת בעיית האושר, או אז זונחת הפילוסופיה את התחום הסגולי לה כדי להקדיש עצמה לפעילות חשודה: היא מוצאת לפתע עניין באדם… את תשומת־לבה שוֹבוֹת עתה שאלות שלפנים לא הואילה כלל להידרש להן, ועל שאלות אלה היא מנסה לענות ברצינות הגמורה שבעולם. “כיצד לא לסבול?”, הנה זו השאלה המזדמנת לה בראש־וראשונה. כיון שנכנסה לשלב של עייפות, היא מתנכרת יותר ויותר לטירדה הלא־אישית, לתשוקת ההכרה, היא נוטשת את ההתבוננות וכנגד האמיתות מדריכות־המנוחה היא מעמידה את האמיתות הנושאות ניחומים.

הנה זה סוג האמיתות אשר פיללה לקבל מאפיקורוס יוון רפת־האונים והמוכנעת, המייחלת לנוסחה כלשהי של מנוחה ולמרפא כלשהו לחרדותיה. הוא היה בשביל זמנו מה שהפסיכואנליטיקן הוא בשביל זמננו: כלום לא חשף גם הוא, על פי דרכו, את “אי־הנחת של התרבות?” (לכל תקופה נבוכה ומעודנת יימצא הפרויד שלה שינסה לפרוק מעל הנפש את משאותיה). יותר מאשר עם סוקרטס, גלשה הפילוסופיה לעבר התראפאֵוּטיקה עם אפיקורוס. לרפא, ומעל לכל להתרפא, זו היתה תכלית־שאיפתה; ככל שהשתוקק לשחרר את בני־האדם מפחד־המוות ומיראת־האלים, הוא עצמו ידע את הפחד הזה ואת היראה הזאת. מצב אי־הרגישות (האטראקסיה) אשר הציב לו כיעד, לא היווה את נסיונו הרגיל: “רגישותו” היתה מן המפורסמות. אשר לבוז כלפי המדעים, בוז שיחסו לו והאשימוהו בו ברבות הימים, הלא ידוע לנו שבוז כזה הוא לעיתים קרובות ממאפייניהם של “מיוסרי־הלב”.

תאורטיקן זה של האושר היה אדם חולה: היה מקיא, ככל הנראה, פעמיים ביום. עם אלו מצוקות חייב היה אל־נכון להתמודד כדי לשנוא שנאה עזה כל כך את “מצוקות הנפש”! את מעט שלוות־הרוח שעלה בידו להשיג הוא שמר בלי ספק בשביל תלמידיו: אלה, מכירי־הטובה ותמימים, הוציאו לו מוניטין של חכם. כיון שאשליותינו שלנו קלושות יותר מאלה שהיו נחלתם של בני־זמנו, אנו מיטיבים להבחין בצידו השני של גנו…

מצרפתית: י. ב.