היראקליטוס ופארמנידס, עדויות ופרגמנטים¹, תרגם מיוונית והוסיף מבואות והערות

שמואל שקולניקוב, מוסד ביאליק, 1988, 265 עמודים

מאת יורם ברונובסקי

“הכל זורם” זו אל־נכון האמרה הידועה ביותר מתוך כל הקורפוס הגדול של הפילוסופיה היוונית העתיקה לדורותיה. מכיר אותה גם כל שאינו יודע דבר נוסף כלשהו על הפילוסופיה הזאת. משכיל יותר, גם הוא לא־מתמחה, עשוי להכיר את האימרה הזאת אפילו במקורה, ואפשר ששתי המלים המרכיבות אותה (“פאנטה ראי”) תהיינה היחידות המוכרות לו בשפת יוון הקדומה, והוא עשוי גם ליחס אותה לפילוסוף הראקליטוס איש אֶפסוס שחי על גבול המאה החמישית והשישית לפני הספירה. הרי זה מאלף ומשמעותי שהאימרה הנודעת ביותר מתוך מכלול הפילוסופיה היוונית אינה באה מתוך כתביהם של ההוגים הגדולים המוכרים ביותר, המאוחרים, דוגמת אפלטון ואריסטו, אלא דווקא מתוך הגות מוקדמת שנוצרה זמן מה לפני הופעתו של סוקרטס, זה גיבורה הראשי של הפילוסופיה המאוחרת, והיא אימרה הבאה מבית מדרשם של אלה המכונים הקדם־סוקראטיים.

מעניינת ומשמעותית לא פחות היא העובדה שאימרה נודעת זו איננה, ככל הנראה, של היראקליטוס, שכה מקובל לייחס לו אותה (שקולניקוב בעמ' 30 של המבוא למדור היראקליטוס בספר המונח לפני: “הביטוי ‘פאנטה ראי’ הוא של סימפליקיוס, פיסיקה 1313.11, על סמך אפלטון וקרוב לוודאי שאין לייחסו להיראקליטוס עצמו”). היראקליטוס לא ניסח כך את מה שאפשר להסיק מתוך קטעי תורתו המוכרים לנו, כשם שניסוחי תיאוריות מפורסמות אחרות בתולדות ההגות הן על פי רוב לא של מי שמייחסים להם אותם (הביטוי “הפרא האציל” אינו של ז‘. ז’. רוסו, “שרידת המתאימים ביותר” אינו ביטוי של דארווין, ו“הכל יחסי” הקלישאה “המדעית” המוכרת לכל אדם בימינו לא נאמרה על ידי אינשטיין!).

הייחוס המוטעה של “הכל זורם” להיראקליטוס משקף, או מוטב לומר מסמל, את הבעייתיות של היכרותנו עם כתביו: מוכר לנו מעט מאוד מכלל דבריו, ומה שמוכר הגיע אלינו באמצעות ציטטות אצל סופרי הקדמוניות השונים, לעתים כאלה העוינים את היראקליטוס, המביאים את דבריו כדי להלעיג עליהם. 139 פרגמנטים, ציטטות ישירות או עקיפות – הדיון על מידת האותנטיות של כל ציטטה ממלא כרכי־פרשנות – מביא שמואל שקולניקוב בספר שיצא זה מקרוב. הציטטות הן לעתים קרובות בנות שורה אחת או משפט קצר.

על־פי ה“הכל זורם” – ההיראקליטי, גם אם לא מִשל היראקליטוס עצמו – אפשר לנתח גם את משיכתו של הקורא בן ימינו למחשבת היראקליטוס. האימרה מצטיינת במידה גדולה של ממשות, כל אחד מבין למה היא מכוּונת, מבין על פי התנסויותיו שלו שאמנם כן, הכל זורם, ועם זאת שומרת על מידה לא פחותה של מסתורין. כוחה הוא כוח השירה: כוח הדימוי, ריאליסטי ומסתורי, מכווןן לעומק העמוק ביותר של תחושתנו לגבי חיינו ולגבי חיי הזולת, חיי הקוסמוס. היראקליטוס מדבר על החשוב ביותר והעמוק ביותר, על הנצחי, על הזמן ועלינו בתוך הזמן.

“אל אותם נהרות אנו נכנסים ואיננו נכנסים”, הרי זו אימרה נוספת, מפורסמת מאוד, סתומה יותר ממה שנראה ברגע הראשון, אך מיד ברגע הראשון היא פונה אל אמת שאנו נושאים בתוכנו. אכן, כוח הגותו של היראקליטוס הוא כוחה של שירה, כוח שהוא תמיד פרגמנטארי, נוגע בממשות גמורה של תחושותינו בלי להיות ריאליסטי בעליל. ולא ייפלא שהיראקליטוס הוא ההוגה שהִשרה את השראתו אולי יותר מפילוסוף כלשהו על השירה המודרנית. שירת המאה העשרים רוויה במוטיווים היראקליטיים, למן רֶנֶה שַאר הצרפתי ועד יאסטרון הפולני. שתי פואמות גדולות “ארבעה קווארטֶטים” של ת. ס, אליוט ושירתו של ניקוס גאטסוס “אמורגוס” לא זו בלבד שהן ואריאציות על נושאים היראקליטיים אלא הן אף נושאות מוטו מקטעי־היראקליטוס (אליוט: “ואף כי הלוגוס כללי, חיים הרבים כמו להם הבנה פרטית” וכן גם “הדרך למעלה ולמטה היא אותה הדרך”; ניקוס גאטסוס: “עדים רעים לבני־אדם הן עיניים ואוזניים אם יש להם נפשות ברבריות”).

במאמר יפה מאוד שפירסם לפני שנים אחדות בשנתון החברה הישראלית ללימודים קלאסיים (1983/84, באנגלית) כתב שמואל שקולניקוב על היותו של היראקליטוס שותף לאותו גילוי של האינדיווידואליות של הנפש האנושית שמקובל (בעקבות ברונו סְנֶל) לייחס לראשוני הליריקה היוונית, סאפפו, ארכילוכוס ואחרים. נדמה שזו תפיסה יפה ונכונה, המקשרת ביתר שאת את היראקליטוס אל מסורת השירה ואל הפונקציה הקדמונית של השירה: גילוי הנפש, גילוי היחיד. ואם היראקליטוס הוא “סתום” או “אפל”, לפי הכינוי שהודבק לו עוד בקדמוניות, הרי זו הסתימות ההכרחית, המגלה, של השירה. “קראו לו האפל והוא היה המאיר” כתב היידגר על היראקליטוס.

[תמונה: היראקליטוס (על מטבע מאפסוס).]

[תמונה: פארמנידס]

לתרגום מדוקדק ומעולה של כל הפרגמנטים של היראקליטוס, כולל המפוקפקים, צירף שמואל שקולניקוב, שבשנת 1981 הופיע ספרו על הפרה־סוקראטיים (“תולדות הפילוסופיה היוונית: הפילוסופים הפרה־סוקראטיים”), את כל שרידי כתביו של פרה־סוקראטי גדול אחר: פארמנידס, יליד המאה הששית לפני הספירה. פארמנידס הוא בנה של יוון רבתי, יוון שבאיטליה, בן העיר אלאה, ואילו היראקליטוס הוא בן אסיה הקטנה: בכך מציגים שני ההוגים את כל הטווח הגיאוגרפי של העולם היווני הקדום הזה, הקטן והעצום כל כך. שניהם עומדים על שני קצוות הערש של תרבות המערב, ערש הים התיכון. אם היראקליטוס מבטא את נפש היחיד, פארמנידס הוא במובהק חוקר־הטבע בעל שאלות היסוד בתחום העולם ומבנהו, בתחום ההוויה. הוא אביה של תורת הקיום (האונטולוגיה) שהיא תורת־היסוד של הפילוסופיה, ובמאה השנים האחרונות היא שבה ועלתה ביתר שאת כתחום שבו חייב הפילוסוף לעסוק מעל לכל.

על הבחנותיו הגאוניות של פארמנידס ב“הוויה” הילל אותו היידגר. תהילה מסוג אחר קושר לו, ולפרה־סוקראטיים אחרים, קארל פופר: בתיאוריות הנועזות שלהם, הכוללניות ולעתים קרובות המופרכות, הוא רואה את דרך החשיבה המדעית הנכונה, ואמנם בקטעים רבים של פארמנידס ואחרים יש בצד מה שנראה לנו כהבל גמור בשורות לתיאוריות המקובלות על הפיסיקה המודרנית. שקולניקוב מביא בתרגום יפהפה את מה ששרד גם במאמר הנזכר לעיל כהדגמה של תורה פילוסופית ששורשה בחוויה אישית. לקטעי השירה הזאת מצטרפים פראגמנטים נוספים, 25 בסך הכל, מהם מפוקפקים, מהם בני שתי מלים בלבד. מכלולי התרגום מלווים בשני מבואות לכל אחד מן הפילוסופים – ייתכן שהיה זה היראקליטוס שהשתמש לראשונה במושג “פילוסוף” לפי ההבנה המאוחרת של המושג (ר' עמ' 83, הערה 242) – ובמדור של עדויות על חייהם ותורותיהם של ההוגים האפלים־המאירים הללו, אולי החיוניים שבכל הוגי העולם העתיק, ודאי המקסימים שבהם.

ימינו הם ימי ה“שיבה אל הפרה־סוקראטיים” (נוסחה של קארל פופר) בתחומים כה רחוקים לכאורה זה מזה כמו השירה והפיסיקה. עתה יוכל לשוב אליהם גם הקורא העברי, מצויד בספר הנפלא הזה, המדעי והפיוטי, פרי עבודתו השקדנית ורבת ההשראה של שמואל שקולניקוב.

13.1.89