האם מוטב לאדם שיידע את מגבלותיו, שנפשו קטנה וימיו ספורים,
או שמא מוטב שיהיה סקרן ואמיץ ומגלומני, אחוז תאוות גדוּלה?
יורם ברונובסקי
נפשי, יראי את הגדוּלה!
(קוואפיס, “אידי מארס”)
[שתי תמונות]
בביוגרפיה של הקיסר הרומי אדריאנוס המצויה במחזור הביוגרפיות הקיסריות מן המאה הרביעית, שכּונה לימים בשם “היסטוריה אוגוסטה”, מביא המחבר הקרוי ספרטיאנוס, שעל זהותו, כמו על אופי המחזור כולו, נסבה מחלוקת סוערת בין המלומדים מזה דורות אחדים, שיר קטן, ספק תפילה ספק מִקסם, שאמור היה לחברו גיבור־הביוגרפיה, מן הגדולים שבקיסרי רומי והפעלתניים שבהם, והפנה אותו אל נפשו בעודנו שוכב על ערש־מותו. “נפש קטנה, תועה, עדינה”, כמו התחנחן, או התחנן, גיבור־החיל לנוכח נפשו הגוססת, והוא מקשה עליה קושיות מוזרות, כמעט לא־יאות למעמדו, היינו אומרים. “לאן את הולכת עכשיו”, תוהה הסטואיקן הזה, חניך הפילוסופיה היוונית, החרד בעליל ממה שכל ימיו למד לא לחרוד כלל, היינו כיליון גופו וירידתו למחשכי עולם המתים.
השיר הקטן, מן המשונים, העדינים והמקסימים שבשירה הלטינית כולה – במקור נושאות המלים מין רכות שכמו מנוגדת לאופיה הקשוח של השפה הלטינית – נעשה לדגם ספרותי יסודי בספרות האירופית (מה שקרוי “טוֹפוֹס”). משוררים רבים ניסחו את חרדת־המוות שלהם בשירים דמויי השיר הקטן של אדריאנוס אל נפשו ההולכת המתרחקת מעימו. גדולי השירה הרנסנסית והקלאסיציסטית נזקקו לו כדגם לשירת ערש־המוות שלהם: מרונסאר הצרפתי ועד ביירון האנגלי. רבים מחניכי התרבות הקלאסית פנו אל ה“אנימולה”, הנפש הקטנה, לפני שעלה על דעת מישהו לפנות במצבי חרדה אל הפסיכיאטר או הפסיכואנליטיקן.
אך השיר המקורי של אדריאנוס קיסר עודנו משכנע מכל החיקויים, לא רק בזכות המבנה הצלילי המעודן שלו, אלא בעיקר בגלל הסוגסטיוויות שבניגוד העולה ממנו: הניגוד שבין התחינה הנכאבת, הילדותית כמעט, האנושית מדי, לבין דמותו ההיסטורית של הקיסר האדיר, מרחיב האימפריה הגדול מכולם, ומי שגילם את כל האידאות המגלומניות של הכיבושים הרומיים, ונהג באכזריות המתקשרת בתודעתנו אל העולם הרומי בכלל (ובייחוד לדידנו, היהודים, כרוך זכרו בשיא תועבתה של האימפריה הרשעה ההיא).
כאשר שליט חסר־עכבות שכזה, שנדמה כי הוא רחוק ת"ק פרסה מכבלי המוסר המקובלים לפחות תיאורטית עלינו, מבטא חרדה אנושית פשוטה לנוכח המוות, מוקנה לביטוי זה כוח־סוגסטיה שאין לעמוד בפניו. רגעי חרדה מחכים גם לגדול שבשליטים, אומר לנו השיר הזה, ועל ערש מותו נעשה לפעמים האכזר באנשים לילד קטן המתחנן שלא להיעזב לבדו בחשכה.
ייתכן שהשיר הקטן הזה, ה“אנימולה” של הקיסר הגדול שהתגלה מבעד לשורותיו, הוא שנתן לסופרת הצרפתיה מרגריט יורסנאר את הרעיון לעשות את אדריאנוס לגיבור ספרה “זיכרונות אדריאנוס”, שם מוצג הקיסר כמין אדם ראשון בן התקופה העתיקה, שעימו יכול להזדהות עד כדי הבנה אדם בן ימינו. הספר הוא בעצם הרחבה של שיחת הקיסר הגוסס עם נפשו, וחלקו הראשון אף קרוי בשם השורה הראשונה של השיר.
עניין אחר הוא שמבחינה היסטורית צרופה אין פנייתו העדינה של אדריאנוס קיסר אל נפשו מתמיהה עד כדי כך. הקיסרים, כמו האליטה הרומית כולה, היו לעתים קרובות אמונים על הפילוסופיה היוונית שבה עלו נימות של חרדה אישית, ואפילו מעין בשורות ראשונות של עצות פסיכואנליטיות וחינוך להתגברות על החרדה (דווקא באמצעות הפילוסופיה, שהרי “ללמוד פילוסופיה משמעו ללמוד למות”, שהיא אִמרה קלאסית אף שאנו נוטים לקשרה, כמדומה, דווקא אל מונטיין שהעניק כותרת כזאת לאחת היפות שבמסותיו). שלא להזכיר את המנהג הרומי המאוחר לפיו היה משרת מיוחד לוחש על אוזנו של הקיסר, ביום בחירתו ובשעת תהלוכת ההכתרה שלו, את המלים “ממנטו מורי”, “זכור כי עליך למות”.
האדם ה“קלאסי” המאוחר חש בעומק רב כל כך את כיליונו הקרב, עד שהחרדה הקיומית נעשתה ליסוד־מוסד של הווייתו. הדקדנס – מושג שנולד מתוך העיון בהיסטוריה הרומית – הוא שעיצב את נפשו הקטנה של האדם המודרני. אנו נוטים לומר היום: הוא שעיצב לראשונה את המבנה הנפשי המוכר לנו, שאנו מסוגלים להזדהות עם כמוהו. ואיך הוא עשה זאת? באמצעות החרדה.
בין אם היה זה אדריאנוס או מרקוס אורליוס (קיסר רומי מאוחר אחר שהרבה לשוחח עם נפשו), ובין אם היו אלה פילוסופים יוונים מאוחרים דוגמת אפיקורוס או אפיקטטוס, נדמה שבעולם הקלאסי השוקע הזה עוצבה לראשונה נפשיותנו, שם ניתנו הגבולות ליומרתנו. ייתכן שרק חידוד לשמו יהיה בכך אם נאמר שאז, במאות הראשונות לספירה, נולד האקזיסטנציאליזם, אך לא יקשה למתוח חוטים דקים בין מרקוס אורליוס לבין קירקגור, בין אדריאנוס לניטשה ולהיידגר.
אז, בשלהי העת הקדמונית, לראשונה הוקטן האדם, או הובא לממדיו האמיתיים. הקטנה זו, שבתחילה לא היתה קשורה כביכול עם הקטנת עולמו – נהפוך הוא, העולם הוסיף להתרחב; אדריאנוס הוא גם המרחיב המקסימלי, בצד היותו, אם נרצה, המגביל הסמלי – הריהי בבחינת הגילוי היסודי של שקיעת התרבות המסוימת שבתוכו היא מתגלית. משעה שלחש הקיסר הגוסס את דבריו הנפעמים אל נפשו הקטנה פנויה היתה הדרך אל הנצרות, אל דתם של האנשים הקטנים והחרדים מן המזרח. בגלוי לחמה בנוצרים אלה הקיסרות המאוחרת. למעשה הוכשרה בה הקרקע לזרע מזרחי זה שכל כולו יליד תחושת החולשה ואוזלת־היד של האדם מול העולם העוין.
על תחושה היולית זו התגברו, איכשהו, הראשונים, חלוצי האימפריה. אלה ביקשו לכבוש את העולם, יותר נכון – העולמות. תאוות הדעת נלוותה לתאוות הרחבת העולם החומרי. הפילוסופיה המאוחרת – ייתכן שהאפיקוראיזם הוא הדוגמה הטובה ביותר שלה – זונחת את תאוות הכיבוש הזאת, וכל מעייניה מתרכזים סביב שאלות האושר האישי, השיטות להימנעות מהתרגשות יתרה וממכאוב רב מדי. קהלת הוא הוגה יווני דקדנטי באומרו “מוסיף דעת מוסיף מכאוב”. שהרי באִמרה זו מובלעת העצה, וממילא הרצון, להימנע מן המכאוב, על־ידי ההימנעות מדעת!
כך או אחרת, אדם העסוק כולו בעצמו הוא אדם הנידון לשקיעה תרבותית – כך לימדה אותנו הגסיסה של התרבות הקלאסית, בין אם נסכים לתפיסה (הגיבונית) הרואה בנצרות את החרק שכרסם ביסודותיה של התרבות הזאת והביא לקריסתה, ובין אם נחפש אלף סיבות ישירות אחרות לנפילה הראשונה הגדולה של התרבות המערבית.
הוגיה וסופריה ומשורריה של התקופה המודרנית נדרשו בדבקות, אולי אף באובססיוויות, למשל העולם הקלאסי בנפילתו בבחינת הדגם לעולם המודרני, “המאוחר”. בייחוד סופיהן של שתי המאות האחרונות היו מלאות בפרסומים הללו, המשווים ללא לאות בין קריסת העולם הקלאסי, ה“דקדנס” שלו, ובין עולמנו המט להסתיים, כביכול. בשלהי המאה שלנו, בעשורים האחרונים, שב ועלה המשל הרומי ושבה את דמיונם של ההוגים והמשוררים, ואפילו אל עולם המחזמר הגיע. “קליגולה” היה שמו של מחזמר בברודווי שלפני שנים אחדות.
נדמה שההקבלות נשענו על התחושה שהאווירה של שני הסיומים הללו – הסיום הוודאי של התרבות הקלאסית והסיום האפשרי של התרבות המודרנית – היא אווירה של חרדה. האדם עומד מול הלא־נודע, המאיים, ואין לו כל רצון חלוצי להתוודע לנסתרות הללו. הוא יודע שכל חידוש ירע לנפשו, יכאיב לה. הוא מבקש להסתיר פניו מפני החדש המאיים הזה. יהיה מי שיאמר שהפסיכואנליזה הומצאה כדי לאפשר לו לאדם המודרני להפנות מבט אל מכאוביו וחרדותיו, ולהימנע תוך כדי כך מן העימות הלא־נוח עם העולם החיצון המסתורי והמאיים.
תפקיד זה מילאה בעולם העתיק הפילוסופיה היוונית המאוחרת שהיתה כה מקובלת ברומא – האפיקוראיזם, הסטואיציזם, ולבסוף הסקפטיציזם, שהכחיש כל יומרה וממילא כל ניסיון לדעת, כל העזה לחקור ולהגיע להבנת הדברים כמות שהם, וביטל אותם באמצעות פרדוקסים מזהירים.
מבלי להיכנס כאן לכל הפרשה המאלפת של גילוי וגלגול מושג הנפש (“פסיכה”) בפילוסופיה העתיקה, אפשר לומר שהוא מעולם לא שימש בשימושים יום־יומיים, פרקטיים ממש, כפי שאירע ברומי של הקיסרות המאוחרת. מעתה היתה הדרך פנויה באמת לדת הנפש, לנצרות. נפילת העולם הפאגאני היפה היתה לא־נמנעת.
זמן מן אחר־כך החלה החרדה מפני הפלישות מן הצפון, שהן שהחריבו את רומי בעליל. כאשר כיום מתמלאים עיתוני המערב במאמרים חדורי־פאניקה בדבר נחשולי הגולים מן הארצות האפריקאיות או מן העולם הקומוניסטי המתמוטט, נדמה שלא יאחר היום וחובב האנאלוגיות ההיסטוריות ימצא טרף חדש לאובססיה שלו. כך ודאי היו עיתוני רומי – שיחות הטרקלינים של העיר, הסאונות שבהן פינקו הפטריקים את גופיהם החולניים – מלאים בידיעות על ניסיון גניבת הגבולות בדרום האימפריה על־ידי קבוצת אפריקאים ברברים ביותר, או עקבות חדירתם של זהובי־רעמה מן הגבול הצפון־מזרחי.
גדול היה בלי ספק חששן של המטרוניטות הרומאיות מפני החומרים המסוכנים שעלולים זרים משונים אלה למכור לילדיהם: יש שם ודאי עשבים ריחניים המשכרים את החושים, הממכרים. אילו הלכו – ואולי הלכו – לשאול בעצת הפסיכיאטרים שלהן – היו שומעות בניסוח כזה או אחר את האמת הגדולה: החרדה היא עצמה סם משכר, וכאשר מתמכרים – מתמכרים לה בראש וראשונה.
הנה כי כן, אי־אפשר שלא להעלות את השאלה, אפילו כאשר ברור שאין עליה תשובה: האם טוב הדבר שהאדם יידע את מגבלותיו, יידע שנפשו קטנה וימיו ספורים וקלים, או שמא מוטב לו שיהיה סקרן ואמיץ ומגלומני, אחוז תאוות גדוּלה? שההיגיון יאמר שהגישה הראשונה, המודעת למגבלות האדם ומכירה במעמדו הגשמי הרופס, היא הגישה הנכונה. זו גישה שתשבח את התפילה של אדריאנוס אל נפשו, תעריץ אותו על המוּדעות שהגיע אליה, ולו גם על סף מותו, והיא תקרא תיגר על הפן האחר של אישיותו, הפן האימפריאלי, מרחיב־הגבולות. גישה שתשבח את אדריאנוס על אנושיותו. אנו קוראים לה: גישה הגיונית.
אבל, כמובן, זו מעל לכול גישה שלנו, הגיוננו הפרטי המוגבל כשלעצמו. יתר על כן, זהו היגיון המעוצב על־ידי תחושת האימה והקטנות, יליד הדקדנס. בהיגיון כזה ביקש למרוד ניטשה, והעלה מעל לאדם הפסיכולוגי, המגומד בעיני עצמו, את האדם העליון, אחוז תאוות האין־סוף, האדם הנועז החותר אל הלא־נודע. כך ניטשה, וכך צאצאיו הרבים, שאחד מהם, המשורר הצרפתי פול ולרי, סיכם את גישתם במִכתם נאה: “מי שלא רצה מעולם להיות אלוהים לא היה מעולם אדם”.
גישה כזאת תטען שכל אנושיותו וייחודו של האדם בכך שהוא מבקש לחרוג ממגבלותיו ומגבולותיו, לגלות עוד ועוד, לזכות בעוד ועוד. התאווה הפאוסטית היא, לפי תפיסה זו, התאווה האנושית האמיתית. גם בעלי דעה זו יכולים להידרש לאדריאנוס כאל המופת שלהם, שהרי הוא היה ה“סופרמן” של העת העתיקה, האיש שלא ידע פחד וחמלה, החזק שניצח בשדות־הקרב את החלשים (שעימם נמנו אז אבותינו, כזכור). אדריאנוס היקר לבעלי “הנפש הקטנה” הוא אכן אדריאנוס הגוסס, המוותר, החומל, הפרוטו־נוצרי, והוא יקר להם – יאמר המתנגד לגישה זו – משום שהם עצמם כמין גוססים, אנשים שוויתרו על ההעזה האנושית ומוכנים להתקפל למען – הצלת נפשם? אושרם המוגבל, הקטן? מצפונם השקט?
ייתכן שהחלוקה בלשון הצבאית ל“ראש קטן” ולאדם המוכן לשאת במשימות הקרביות. הפסיכולוג יחלק את החלוקה על פי מידת החרדה והאומץ, יקבע שהטיפוס שקראנו לו “ההגיוני” הוא פשוט הטיפוס החרד, ואילו הטיפוס הנועז, השאפתן, אינו מתמסר לחרדותיו.
מי מבין שני הטיפוסים הללו “צודק”. מי משניהם “חיובי” יותר? אלה שאלות־שווא. הקצנות של שני המבנים הנפשיים הללו הן הרות־אסון, אם גם האסונות הפוכים בצורותיהן: שיגעון־גדלות אינו חיובי יותר משיגעון־קטנות. שניהם, בסופו של דבר, שיגעונות. אוי לתקופה שבה יגבר השיגעון האחד וישתלט על הכול. אוי גם לזולתה שבה ישלוט בלעדית השיגעון ההפוך.
הסוד הוא, אולי, באיזון או בסינתזה. אבל אלה כבר ערכים של צד אחד של המשוואה, הצד ה“קטן”, צד הנפש הקטנה. הנה כי כן, קשה לאדם להגן באמת על דמות־האדם המנוגדת לו. מה שאפשר הוא רק להתפעל, שוב, כאותה סופרת צרפתיה, מן הדמות או המיתוס של הדמות, שאֵי אז, בשלהי האימפריה הרומית, איחדה בתוכה את גדלות הנפש עם קטנותה, דמותו של אדריאנוס קיסר שאבותינו כינוהו דווקא “שחיק עצמות”.
פוליטיקה מס. 36 ינואר 1991
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.