יורם ברונובסקי

שלוש שיחות על ידידות ואהבה

מאת אפלטון

תרגם והקדים מבואות י. ג. ליבס

הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב

תשל"ד, 224 עמודים

אם אמנם, כאימרתו הנודעת של ווייטהד, כל הפילוסופיה המערבית היא בבחינת הערות־שוליים לאפלטון, הנה בשוליהם של כמה מן העמודים המרכזיים בכתבי הפילוסוף “רחב הכתפיים” הזה הקאליגרפיה משתנית, צורות־ההבעה של ההערות נעשות אינטנסיביות מאד וחשודות למדי. אי־אפשר שפילוסופים הם שכתבו את הערות־השוליים באותם הטכסטים האפלטוניים שעניינם האהבה, ובראש וראשונה “המשתה”. ואמנם, עד מהרה נגלה שהערות אלו הן על־פי־רוב דברי־שירה. אפלטון הוא מעצבה של הפילוסופיה המערבית, אך אין הוא מעצב דמותו של הפילוסוף המערבי. הוא לא היה “מקצועי” די הצורך לכך. במובן זה, העשוי לעזור להגדיר את מהות הפילוסופיה בתור מקצוע, אריסטו הוא ראש וראשון לפילוסופים המערביים. אריסטו מרד באפלטון כי ראה היטב עד כמה היה מורהו זה, ביחוד בשלבים המאוחרים של יצירתו, “מנותק מן המציאות” ו“רחוק מן האדמה” (לפי הקלישה המודרנית והעתיקה), על אף היותו תלמיד של סוקרטס, האיש אשר “הוריד את הפילוסופיה ארצה”. מכאן ואילך יתחלקו לא רק כל הפילוסופים אלא אף כל בני האדם לאנשי־אפלטון ולאנשי־אריסטו, לעתים אף מבלי ששמעו את שמות רבותיהם. שני האבות קבעו את הטיפוסים הפסיכולוגיים היסודיים של האדם האירופאי שכל ההתפתחויות האחרות – בפילוסופיה של הרנסאנס, באידיאולוגיה הרומנטית או אצל פרויד – הן חזרות עליהם או לכל היותר, העמדות חדשות של העימות הנצחי שביניהם.

נחזור, על כל פנים, להערות־השוליים של הדיאלוגים שעניינם האהבה. אפלטון היה הפילוסוף הראשון והאחרון של האהבה. אריסטו האנציקלופדי אינו מקדיש לתורת־האהבה תשומת־לב מיוחדת בכתביו. הנה כי כן, הפלוסופים שלאחר אפלטון או שהיו במידה כלשהי “אריסטוטליים”, כלומר לא עסקו באהבה עיסוק פילוסופי משום שלא ראו בה נושא ראוי לעיסוק כזה, או שלא הבינו את תורת־האהבה של אפלטון כהוא־זה (קשה לשער שהיה או ישנו מישהו שהבין אותה במלואה). הניאופלטוניסט הגדול של העת העתיקה, פלוטינוס, הוא הדוגמה המובהקת לסוג שני זה של פילוסופים, שעם הבנתם העמוקה את הפילוסופיה האפלטונית באגפיה השונים כרכו אי־ירידה לעומק תורת־האהבה שלו. אכן, כיצד יכולה היתה פילוסופיה נעדרת־גוף כמו זו של פלוטינוס להבין את האֶרוס הסוקרטי. פאול פרידלנדר מעיר על כך יפה בספרו “אפלטון” (פרק שני “דמון ואֶרוס”): “אדם שעל־אודותיו אומר פורפיריוס תלמידו במלים הראשונות של הביוגרפיה: ‘פלוטינוס, הפילוסוף בן זמננו, היה כמי שמתבייש בכך שיש לו גוף’ לא היה מסוגל לראות את האיחוד שבאהבה הפיסית בתור נקודת־מוצא יוצרת לפעילות פילוסופית”.

## המעכב והמושך

נוכל, אם כן, לטעון שאפלטון היה הפילוסוף היחיד של האהבה. יתר על כן: הוא ממציאה של תורת־האהבה המערבית, או – אם אפשר לרמז על הבעיה הסבוכה מבלי לעסוק בה יותר – מי שרשם את ההמצאה של רבו סוקרטס, שאף הוא ספק מודה בהיותו בעל־ההמצאה (“… בפי שגורה הטענה כי אינני בקי בשום דבר אלא בענייני האהבה”, הוא אומר ב“משתה” וטיעון מעין זה מצוי גם בדיאלוגים כמו “תאגס, ו”ליסיס") ספק מייחס אותה לאשה החכמה דיוטימה, שלימדה אותו את מסתרי תורת־האהבה.

אך, כמובן, תורת־האהבה לא חדלה להעסיק את האדם המערבי אחרי אפלטון והיום היא מעסיקה אותו יותר מאשר אי־פעם. מי, אם כן, נטל לידיו את מושכות המרכבה הזאת שאחד מסוסיה הוא ה“דאימוניון” (הכוח המעכב) והשני הוא ה“ארוס” (הכוח המושך) ושנוסעת בה, לפי המיתוס ב“פיידרוס”, הנפש, זו שתהיה נפשו של איש המערב, אשר סגולתה העיקרית תהיה היכולת להסתבך באהבה? מי, במלים פשוטות יותר, קיבל את המסורת האפלטונית בתחום תורת־האהבה, מי רשם את ההערות המהותיות בשולי “המשתה”? אין צורך בגראפולוג מומחה: כתב־היד הוא של המשוררים, היודעים כמו סוקרטס “רק דבר אחד”: כי היופי הוא החכמה וכי “יופיו של העולם הוא על פני השטח” (כדבר אוסקר ויילד). הם יכולים היו להבין את תורת־האהבה של אפלטון, כי הכלים שלהם הם בראש וראשונה החושים (הבריאים או החולים) – ותורת־האהבה האפלטונית היא פשוטה מאוד, פשוטה מדי בשביל השכל האריסטוטלי.

לדידי, הפרוש המושלם של תורת־האהבה הזאת, פרוש שניתן להפיק ממנו לא רק את לקחה אלא גם להבין מדוע “הפילוסופים” אינם מתעניינים בה ואינם משיגים אותה, הוא שירו הפשוט והקצר של הלדרלין “סוקראטס ואלקיביאדס”. בארבע השורות הראשונות נשאל סוקרטס שורה של שאלות על ידי איש (או אנשים) שאינו מסוגל להבין את אהבתו של סוקרטס לאלקיביאדס (תרגום פרוזאי):

“סוקרטס קדוש, מדוע אתה מוקיר כל־כך צעיר זה? כלום אינך מכיר דבר שהוא גדול ממנו? מדוע עיניך מביטות בו באהבה כמו הביטו באלים?”

על שאלות אלו ניתנת תשובה בארבע השורות האחרונות שהן מעין הודעה שלא מפי סוקרטס ולא מפי הלדרלין אלא הן בבחינת חוק־טבע, אמת כה פשוטה וברורה שרק הפילוסופים קהי־החושים, דמויי פלוטינוס, אינם מסוגלים להבחין בה, והם השואלים בעוקצנות אם אין סוקרטס מכיר דבר גדול וחשוב מן האיש הצעיר, הפוחז והמושחת אלקיביאדס. והחוק הזה אומר: “ככל שיעמיק חשוב, יאהב את אשר היותו מרובה ביותר”.

Wer das Tiefste gedacht, liebt das Lebendigste

זאת השורה המכרעת של השיר. בהמשכו נאמר עוד: “מי שראה (הבין) את העולם מבין (מוקיר) את הנעורים התוססים (מילולית: הגבוהים) ולעתים קרובות מרכינים החכמים, בבוא קיצם, את ראשיהם בפני היפה”.

להלדרלין גילתה את סודות־האהבה אשתו של בנקאי אמיד בשם זוזט גונטאר. המשורר הזה, היווני ביותר מכל משוררי העת החדשה, כינה אותה “דיוטימה” (בשם זה היא מופיעה ברומאן שלו “היפריון” ובשירים אחדים) לזכר האשה החכמה והמסתורית שהסבירה לסוקרטס את מהותו של ארוס. גם באהבה זו לאשת הבנקאי האמיד היה הלדרלין מפרשו של אפלטון וממשיכם של פרשני־אפלטון הגדולים שקדמו לו, הטרובאדורים הפרובאנסליים, שתורת־האהבה שלהם מבוססת גם היא על היות מושא האהבה “קניינו” של הזולת (אשת איש) כמו זוזט גונטאר. גם הטרובאדורים וגם הלדרלין המשיכו את מסורת האהבה ה“לא־רכושנית” (שאין להחליפה בשום פנים, כפי שעשו זאת לעתים קרובות באהבה, “רוחנית”!), שאין עמה תועלת מעבר לעצמה, שהיא בלתי־נחוצה כמו האמנות, שהיא “סטרילית” מנקודת־הראות של הצרכים החברתיים־הדמוגראפיים. אהבה שכל תכליתה היא הריבוי הטבעי (הטבעי – לא התרבותי!) אינה אהבה, היא המין החייתי ואינה מעיסוקו של אפלטון או של הארוס שלו. מובן שבשיא התמציתיות והטוהר ממלא אחרי תנאי האהבה הזאת – ההומוסכסואליזם. האהבה מופיעה בהומוסכסואליזם בצורתה המטוהרת ביותר, הסכימטית ביותר – כמעט בלתי־אנושית בהגזמה של הטוהר והסכימטיות. מנוערת מכל האינטרסים החיוניים (השפלים) היא אסתטית כולה, אידיאית כולה. היא מרוכזת בה־עצמה. אקט האהבה האפלטונית הוא יצירת־אמנות, כשם שהמדינה האפלטונית היא יצירת־אמנות. לא כל אדם יכול לעמוד בדרישות הגבוהות של אהבה כזאת, אך מי שיכול מסוגל לעתים (אמנם נדירות בלבד) לעצב מתוכה את אמנותו של לאונרדו, את הסונטות של שייקספיר או את הרומן של מרסל פרוסט.

## רוח נטולת גוף

נגענו בנושא שאין לו סוף: כלום “האהבה” (למותר להוסיף: האפלטונית) היא עניין שב“טבע” או עניין שב“תרבות”? מהיותה התופעה האנושית ביותר, עיקרה במיזוג הזה, הקובע את האנושיות, בין “הטבע” ו“התרבות”. התשובה טובה גם ביחס לניגודים המסורתיים האחרים, דוגמת “הנפש” ו“הגוף”, שאינם אלא צורות אחרות של הניגוד בין הטבע והתרבות. האהבה ההומוסכסואלית היא תרבותית בצורה הטהורה ביותר, שאר האהבות אף הן תרבותיות אך במטושטש ובממוסמס במידה זו או אחרת.

ב“משתה”, ארוס הוא בן העושר והעוני, הוא “קשוח ומלוכלך” (ע' 115) והוא שואף אל האידאה הטהורה. פעילותו מתבצעת על כן באמצע הדרך, הוא כולו יצור של אמצע, הוא המקשר (“מטאכסי” לפי המונח של אפלטון) בין החכמה והסכלות, בין היפה והמכוער, בין המוות והאלמוות. לפעמים מדגישים הפרשנים את הקוטב האחד (החכמה, היופי, האלמוות) ולפעמים את הקוטב האחר (הסכלות, הכיעור, המוות) כי הפרשנים־המשוררים לעולם אינם מסוגלים להשיג את איזונו של הפילוסוף. “הערת־השוליים” האחרונה שברצוני להביא בפני הקורא היא, כמדומה, בעלת סמליות מיוחדת. זה שירו האחרון של ו. ה. אודן, המשורר האנגלי שנפטר לפני כעשרה חודשים. השיר נושא את השם “לא, אפלטון, לא” (No, Plato, No) והוא ראה אור בדו־שבועון “ניו־יורק רביו אוף בוקס” מן האחד בנובמבר 1973, ימים אחדים אחרי פטירתו של אודן.

12.7.74