כסינופון האתונאי אינו שייך לאלה מבין אישיה של הקדמוניות הקלאסית שייחודם המופתי – ייחוד־חייהם או ייחוד־יצירתם – הוא שהצדיק את הישארותם־לדורות בזכר בני האדם. דמותו נראית מודרנית מאד, כמו מוכרת מחיים ציבוריים של ימינו, כמעט הייתי אומר: ישראלית וכמעט הייתי חושב במונחים לא־הרואיים כמו: קריירה, תככים בלי־שחיתות־מיוחדת, חוסר אינטלקטואליזם המלווה הערכה לאנשי רוח – אפילו כתיבתו היא “עתונאית־גבוהה” בלבד, פונקציונאלית וכל־יודעת, בהירה ולא מעמיקה. קשה להעלות על הדעת את סוקרטס או את אפלטון מהלכים בינינו – ולא שאין שניים אלה מצטיירים בקווים עזים וברורים מאד – אך הם כה נעלים מאיתנו: ואילו כסינופון שהילך ברחובות אתונה עם סוקרטס ועם אפלטון פשוט מזכיר לי מישהו.

בנעוריו, כאמור, הכיר את סוקרטס. דיוגנס לארטיוס בן המאה השלישית לספירה, בעל האוסף הבלתי־מהימן של “חיי הפילוסופים”, מספר אנקדוטה על פגישתם הראשונה (ספר ב', 48). בסימטה אתונאית צרה פגע בכסינופון סוקרטס שלא הכירו עדיין; עצרו במקלו ושאל היכן אפשר לקנות כאן מזון. כסינופון הורה בידו לעבר דוכן סמוך ואז שאל סוקרטס במפתיע שאלה שניה, המתייחסת לראשונה רק על דרך ההקבלה התחבירית: היכן אפשר להעשות כאן לאדם הגון. כאן התמהמה כסינופון בתשובתו וסוקרטס הציע לו להתחבר אליו וללמוד את תורת ההגינות. יתכן שכסינופון נעשה באמת לתלמידו של סוקרטס, אך הבנה אמיתית לבעיות הפילוסופיה לא היתה לבחור הפרקטי והשאפתן. מכל מקום הוא השאיר אחריו כתבים סוקרטיים – “אפולוגיה”, “זכרונות” וגם “משתה”. אחרי אפלטון הוא המקור החשוב ביותר להכרת סוקרטס. “המשתה” שלו אינו יכול אמנם להשתוות ל“משתה” האפלטוני וגם אין הוא מתכוון להיות רציני כל־עיקר (כך הוא פותח, בתרגום לא־מהוקצע: “אני מעז לטעון שכאשר המדובר בבני אדם נעלים וחשובים מן הראוי שיזכרו לא רק המעשים הרציניים שהם עשו אלא גם הלצותיהם והעלילות שעוללו בשעת משחקים”) אך זוהי יצירונת רבת־חן ולטעמי הנאה ביותר בין יצירות כסינופון, שנשתמרו כולן (לפי הרשימה אצל דיוגנס לארטיוס). מכל מקום, לא בהם, בזכרונות על סוקרטס או בעשרות המסות שבהם עסק בכל: למן ההיסטוריה של יוון דרך בעיות חינוך הנוער ועד לתאור שיטות הצייד ואילוף הסוסים הטובות ביותר, קנה כסינופון את עולמו. הוא מוכר בעיקרו של דבר כבעל ה“אנאבסיס”, תאור מסע־השיבה ליוון של רבבת (ולמעשה כששת אלפי) החיילים היווניים בשרותו של כורש השני מלך פרס, שתורגם זה עתה לעברית בידי א. א. הלוי,¹ בעל התרגום ל“תולדות המלחמה הפלופונסית”. כך ניתנת לקורא העברי ההזדמנות לקרוא את המעשה הזה כולו ולא להסתפק בהכרת שתי המלים המפורסמות ביותר של הספר: “תאלאטה תאלאטה!” (הים! הים!) שהם אמנם עיקרו הפתטי: היוונים הרצוצים והמיואשים רואים מצוק הר את הים, מפתן המולדת, ומשמיעים את קריאת ההקלה שהיתה לפתגם.

הדמות הבולטת והמענינת שבספר, המצייר בכשרון דמויות חשובות רבות (הדיוקן המצויין של כורש) היא זו של המחבר עצמו. כמו קיסר ב“מלחמת גאליה” גם כסינופון מספר על עצמו בגוף שלישי ובהערכה בלתי־מוסתרת. אמנם הוא פירסם את הספר תחת שם בדוי – תמיסטוגינס מסירא־קוסאי – ובעצמו כתב על הספר בעבודתו האחרת “הלניקה” – אך לא היתה זו ענווה שהנחתה אותו. אפשר אמנם לייחס את דברי ההתפארות הרבים לאופיו האפולוגטי של הספר: הוא נכתב כתשובה ל“אנאבאסיס” אחרת מאת משתתפו האחר של מסע הרבבה, סופינתס איש ארקדיה, שבספרו, האשים את כסינופון במחדלים רבים. למעשה מתארת כותרת היצירה (אנאבאסיס – חדירה לפנים הארץ) רק חלק של הספר הראשון מבין שבעת הספרים. כל השאר הוא תיאור הנסיגה, דרכם של היוונים לעבר החוף (קאטאבסיס) מתוככי פרס לעבר אסיה הקטנה ועד למולדת היוונית. כסינופון עצמו מופיע רק בספר השלישי. מתאר את המניעים שהביאוהו לשרותו של כורש, הליכתו לשאול בעצת סוקרטס ובעצת האוראקל, ובשעה שהיאוש בקרב החיילים היוונים מגיע לשיאו הוא מקבל על עצמו פיקוד על חיל המשמר האחורי. בכשרונותיו הצבאיים ובכוח־המנהיג שבו (גם כושר רטורי לא חסר שהרי תלמידו של הסופיסט גורגיאס היה) הוא מביא את החיילים הסרבנים והמיואשים עד פתח המולדת.

יהיה זה מוגזם לטעון שהספר כולו “מותח” או אפילו מעניין – ההיפך מסתבר: חלקים גדולים וביחוד שני הספרים האחרונים המתארים את המסע לאורך חופי הים השחור משעממים למדי. שעה שספרו של כסינופון נלמד כטכסט יסודי בלימודי היוונית נוסף לו טעם הלשון ההדורה בפשטותה, טעם פרוזה איטית מהוקצעת ובהירה. כסינופון היה מאז ומעולם “סופר של בית הספר” בלימודי היוונית המקביל ליוליוס קיסר בלימודי הרומית. בעברית, ואפילו היא משופרת כמו זו של א. א. הלוי, אין כסינופון משרת את המטרות הלימודיות היפות הללו והטכסט מייגע לעתים יתר על המידה. כסינופון, כאמור, איננו נשר גדול – אך לקרוא אותו אפשר וצריך. החומר האתנוגרפי והגאוגרפי הוא רב ענין בשביל כל המתעניין בתולדות המזרח התיכון הקדום וגם דיוקנאות המנהיגים ראויים לתשומת לב ולהערכה בשל ראשוניותן כז’אנר בכתיבה ההיסטורית היוונית. על המשמעות ההיסטורית העמוקה שליקחה יפה גם לזמננו עומד בהקדמתו לתרגום העברי פרופ' אלכסנדר פוקס. לדידו המשמעות היא ב“עימות של דמוקרטיה ואבסולוטיזם, חברה המושתתת על חופש הפרט וחברה המושתתת על שיעבודו, בעימות ערכיהם ומניעיהם של בני־אדם שצמחו מתוך חברה חופשית ופתוחה עם אותם של אלו שצמחו בתוך משטר וחברה המבוססים על העדר חירות אישית וקיבוצית”.

יקרו לי במיוחד הערותיו של המתרגם, הבקי בספרות יוון ובמקורותינו כאחד בקיאות רבה, בעניני הקבלת הביטויים היווניים לאלו שבמקרא ובתלמוד.

יורם ברונובסקי

31.10.69