יורם ברונובסקי

אפלטון כפשוטו

מאת אלכסנדר קורא

מצרפתית יוחנן גליקר

הוצאת עם עובד / ספרית אופקים, 148 עמ'

עודני מקווה לכתוב פעם מאמר על אפלטון שממנו תעדר אמרת־השפר של וייטהד בדבר היותה של כל הפילוסופיה המערבית בבחינת הערת־שוליים לאפלטון. ככל הנראה ברשימה שאני כותב עכשיו לא אצליח (כבר לא הצלחתי) להגשים תקווה זו שהמניע האצילי הבסיסי שלה הוא לשחרר נושאים מסוימים מאמרות וסלוגנים מסוימים הדבוקים בהם עד שעמום ועד זרא. חוששני שלא קראתי חיבור כלשהו על אפלטון שנכתב בעשורים האחרונים שלא יתחיל באיזכור מימרתו של וייטהד – אגב, גם מבחינה זו ספרונו החביב של אלכסנדר קורא הוא מרענן – ואף אני עצמי, בכל הדברים שכתבתי על אספקט זה ואחר של אפלטון, לא הצלחתי עד כה להמנע מן הטרור של הערת־השוליים הזאת. דומני שמלבד נהייתנו הטבעית אחרי הקלישאה יש לכניעה זו לטרור הערת־השוליים של וייטהד סיבה עמוקה יותר, ובירורה של סיבה זו הוא נקודת־מוצא טובה לעיון בספרו של אלכסנדר קורא.

## לאתונה במכונת־הזמן

שהרי חשיבתנו על אפלטון נושאת עמה כמו בהכרח חשיבה על אלפיים שנות ההגות המערבית העוקבת לו, מאריסטו עד היידגר. כל נושא קלאסי וכל סופר קלאסי חי בימינו במידה רבה בזכותה של הלגנדה שלו ושל המסורת שלו – בזכות כל מה שקראו לתוכו הדורות המפרידים בינינו לבין זמני הקדם שבהם חי הסופר או הועלה הנושא. מה ש“נקרא לתוך” כתביו של הקלסיקן – נקרא והבהיר או נקרא־וסילף – הוא בעינינו חלק אינטגרלי מן המחשבה שאנו נותנים עליו.

הבעיה המגיחה כאן מבין השיטין היא זו של קריאה היסטורית וקריאה אנטי־היסטורית. אנו קוראים את הקלסיקנים קריאה אנטי־היסטורית, גם משום שזו הקריאה הטבעית לנו ביותר, המתחשבת בהתנייות המיוחדות לנו, וגם משום שזו אולי הקריאה המעשירה ביותר, המשמעותית ביותר “וירגיליוס כשלעצמו” או “אפלטון כשלעצמו” – הרי אלו מהויות שהשכלתנו הפילוסופית מונעת מאיתנו את הבטחון שנוכל אי־פעם להשיגן בתודעתנו ואילו שכלנו הישר מלחש לנו שאפילו נוכל עדיין תשאר פתוחה השאלה למה זה הועיל לנו. אם נוריד מעל עצמנו את כל האביזרים ואת כל האמונות – את כל חלקי הנפש – שנוספו לנו במשך אלפיים השנים שלאחר אפלטון, אם נצליח לנסוע ב“מכונת הזמן” שתעשה מאיתנו בני־דורו לכל דבר של אפלטון, כך שנוכל לקרוא אותו בקונטכסט שלו ושלו בלבד ולהבינו על פי כוונותיו – גם הנס הזה ישאיר אותנו, בסופו של דבר, עם הטעם המר של בזבוז: מה הועלנו בתקנתנו, מה הוסיפה לנו הקריאה ההיסטורית, הנותנת את דעתה על כוונותיו של המחבר?

הרי לכשנתעורר מן החלום שהעבירנו לאתונה של המאה החמישית נמצא שוב בעולם זה של המאה העשרים שבו ישאלו אותנו חובבי־הקלסיקה: לשם מה טוב אפלטון ולשם מה טוב וירגיליוס? הרי אנו חיים בהקשרים שונים משלהם תכלית שוני, אז למה לא נשליך את תורותיהם ואת שירותיהם לבית־הנכות ונמליך עלינו פילוסופים חדשים ונקשיב רק לזמירות חדשות? אם נרצה לדבוק בקריאה היסטורית נצטרך בסופו־של־דבר להסכים לטענות אלו, המושמעות חדשים לבקרים. הצלתנו היחידה היא בטענה שגם אפלטון וגם וירגיליוס וכל הקלסיקנים האחרים חשובים לנו לא רק “כשלעצמם” אלא כנקודות־מוצא וכסימנים כלליים של כל המורשת הפרשנית שכרוכה להם. אפלטון הוא אפלטון פלוס אריסטו פלוס פלוטינוס פלוס לאון אברבנאל פלוס קאנט פלוס היידגר פלוס… כל ההיסטוריה של המחשבה המערבית, כדבריו הלא־נלאים של וייטהד.

תמונה בקובץ 9: אלכסנדר קורא: לקרוא את אפלטון מתוכו

## אפלטון הפשיסט

נוכחותו של אפלטון היא כה כבירה, כה מחלחלת־בכל, שהוא “עצמו” כמו אובד בתוכה. הוא המקור הזעיר יחסית שממנו נובעים נהרות כה רחבים עד שאתה נדהם מן הדיספרופורציה שבין גודלה של נקודת־המוצא וגודלה של הדרך עצמה. “אפלטון אן זיך” – במידה שהוא קיים בכלל – נעשה לא חשוב בהשוואה לכל הפנומנולוגיה הכרוכה לו. ואם סמיואל קולרידג' טען שכל בני האדם מתחלקים לחסידי־אפלטון ולחסידי־אריסטו (אפילו בני־אדם שלא שמעו על אפלטון ועל אריסטו), הרי שגם אצל אריסטו יש לאפלטון נוכחות מונומנטלית וממילא גם חסידי־אריסטו הם תלמידי־אפלטון.

אפולוגיה כזו של קריאה אנטי־היסטורית מלוּוה תמיד אצל אדם בעל נטיות למדניות־סולידיות בתחושת אשמה חריפה. הרי זו בסופו של דבר אפולוגיה של הכזב ושל היאוש מחיפוש האמת ההיסטורית. (כיון שאיני פטור מרגשי אשמה כאלה אני מנסה ללמוד מהם על יסודות של סולידיות למדנית המצויים בי, אם גם חיים של קלות־דעת וחברה רעה טשטשום ללא הכר). אם נסכים שכל מה שקראו הדורות לתוך הטכסטים של אפלטון ראוי שנתחשב בו באותה מידה (ואולי אף במידה יתרה) שאנו מתחשבים בטקסט עצמו הרי הסכמנו כביכול להתייאש סופית מלהבין את אפלטון כפשוטו, אולי אפילו הכחשנו שיש לו פשט כזה. נתנו לגיטימציה לאפלטון המעוות בגלוי של פלוטינוס, לראייתו של אפלטון כ“הפאשיסט הראשון” שהיתה באופנה בשנות החמישים והשישים ולכל עשרות האפלטונים שהעמידו המאות האחוזות בקסמו של הפילוסוף־המשורר (הוצאת “בריל” בליידן הוציאה בשעתו כרך בשם “פלטוניקה” המאסף בתוכו את האנקדוטות והלגנדות שקשרה המסורת לדמותו של אפלטון). ואם אנו סבורים שלפלוטינוס היתה מלוא הזכות לקרוא (ומלוא אי־היכולת שלא לקרוא) את אפלטון כפי שהוא קרא אותו, מבעד לפריזמה של תקופתו, מה תהיה זכותנו להתקומם על אפלטון הפאשיסט של קרל פופר, אפילו שכל מה שלמדנו מן המקורות מתקומם בתוכנו נגד אפלטון מסולף זה ואנו (במקרה זה עשה את מלאכתנו לוינסון, מחבר “ההגנה על אפלטון”) זועקים חמס נגד אפלטון זה המוצג ב“חברה פתוחה ואויביה” וממרידים נגדו פסוקים מקוריים של “המדינה” ושל “החוקים”? אכן, ברגע שאתה מרשה קריאה אנטי־היסטורית אתה מתיר רצועה מסוכנת; כמו לכל מתירנות גם לזו פנים כפולות: מחד גיסא חיוניות ונחיצות ומאידך גיסא כזב וסילוף. הבעיה עצמה היא בודאי נושא לדיאלוג סוקרטי ואולי גם דיאלוג כזה היה מסתיים – כמו רוב הדיאלוגים – במבוי־סתום, ב“אפוריה”.

## סדר אריסטוטלי

בחירת השם העברי לספרו של אלכסנדר קורא הקרוי במקורו “מבוא לקריאה באפלטון” (ובתרגום אנגלי “גילויו של אפלטון”) היא מצויינת והיא מקפלת בתוכה את בשורתו המרכזית של קורא. המלומד הגדול הזה, שעיקר פועלו בחקר המדעים, לא היה חסידה של הקריאה האנטי־היסטורית. כאיש־מדע והיסטוריון בעל־מצפון הוא האמין שאם יש לאפלטון משמעות – הרי שאפשר למצוא את המשמעות הזאת בכתביו המקוריים כמות שהם וממילא צריך לשכוח לזמן־מה את תלי־התילים של הפרשנות, את כל ה“פלטוניקה” וכל הפילוסופיה של המערב – ולחזור למקורות, לקרוא אותם כפשוטם. ספרו הוא הזמנה לקריאה כזאת.

כפי שמסתבר כותב שורות אלה חולק על הגישה הזאת. נראה לי שקורא הוא חסידו של אריסטו שבחר לכתוב על אפלטון, וזה תמיד מסוכן. כבר אריסטו עצמו הסתכן בזה והתוצאה היתה דו־שיח של חרשים. כאשר אנשים בעלי שני סוגי־מנטליות המנוגדים קוטבית מתפלמסים זה עם זה לעתים רחוקות יש לפולמוס כזה סיכוי כלשהו. בדרך כלל אלה שני מונולוגים הטסים זה אל נוכח זה בלי להתקל זה בזה. מתווכחים על מושג – בין אם זו “המידה הטובה” ובין או “המדינה המושלמת” – ואף שהמלים זהות בצלילן המשמעויות ששני המתווכחים מקנים להן שונות ביסוד וממילא הויכוח אינו לעניין, לאותו העניין. אריסטו, תלמידו של אפלטון, ביקר את התורה המדינית של רבו בספר השני של ה“פוליטיקה” והביקורת הזאת, התקֵפה כל כך כלפי חוץ, מחטיאה את נשמת המדינה של אפלטון – משום שאפלטון התכוון למשהו אחר במושג “חינוך” משמתכוון לו אריסטו. הרבה ממבקריו של אפלטון, מאז ימי הקדם ועד קארל פופר ועד ריצ’ארד קרוסמן, היו פשוט חסידי אריסטו – אנשים בעלי מנטליות שונה בתכלית ומבנה נפש שונה – שסתירותיו ופירכותיו של המורה הגדול עלבו את השכל המדעי הישר שלהם.

גם אלכסנדר קורא וגם קרל פופר מודעים לגאוניותו של אפלטון ויחד עם זאת הם נוהגים בו בסלחנות מסוימת, כבילד שסרח. ואמנם קורא מבקש להסביר אותו, את המחדלים המיוחסים לו על־ידי המסורת, מתוך עצמו – הוא חוזר ומזכיר, למשל, שבניגוד למוניטין שיצאו לאפלטון הוא לא היה מעריצה של ספרטה וממילא לא של משטר מיליטאריסטי קיצוני, ועוד ועוד נסיונות להראות את אפלטון באור חיובי יותר מזה שבו ציירוהו מבקריו המאוחרים. אך כך או אחרת ברור שנסיון להכניס הגיון וסדר מדעי (אריסטוטלי) בגופי ההלכה האפלטונית הוא רק עדות לעוד התנייה – ההתנייה האריסטוטלית – המונעת קריאה “אן זיך” של אפלטון. דווקא מספרו של קורא עולה שאין דבר כזה כמו “אפלטון כפשוטו”!

## היסטוריון למדן

ועם זאת זהו ספר מקסים ומרענן. הוא עשה עמדי חסד שתמיד ראוי להכיר עליו טובה: הביאני לידי קריאה חוזרת בכמה דיאלוגים ולא לעיון חוזר בכמה ספרי פרשנות. אסור לנו לטעות ולחשוב שקריאה באפלטון תביא אותנו להבנה טובה יותר שלו – אך דבר זה לא ימנע מאיתנו את העונג העילאי שבקריאת הפרוזה השנונה והמבריקה מכל אלה שהשאיר לנו למשמרת העולם העתיק. בהקשר זה עלה על דעתי שראוי להתחיל לחשוב על תרגום עברי חדש של אפלטון. התרגום של ליבס הוא בעל ערכים מופתיים – ועם זאת הוא רחוק מלמסור את חיוניותו ואת שירתיותו של הסגנון האפלטוני. העברית הולכת וקונה לה חיוניות רבה יותר ויותר ועם כך היא מיישנת את סגנונו של התרגום הזה. אפלטון כתב בסגנון הדרמטי, החי ביותר שאפשר להעלות על הדעת – יש כמה וכמה נסיונות לתרגמו לסלנג בשפות המודרניות – לשפת רחוב ושוק. תרגומים מתוקנים מדי עושים לו לעתים עוול רב מדי.

קורא מגיש רק “אפלטון על רגל אחת”, רק שמץ מנהו: אין הוא עוסק בתורת האהבה של אפלטון שהיא מרכז משנתו ואף לא בתורת־האידאות שהיא הרקע והיסוד. שרטוט רעיונותיה של המדינה המושלמת של אפלטון מהווה את חלק־הארי של הספר. גם כאן מוקדשת רק פסקה אחת לפרשה המאלפת של “אפלטון בסיציליה”, אפלטון כפוליטיקאי מעשי. פרשה זו תופסת מקום רב יותר ויותר בעיונים בתורת המדינה של אפלטון בעשורים האחרונים. אך אלכסנדר קורא דבק במקורות, בטקסטים שלפניו. הוא באמת “קורא” – כשמו כן הוא. המתרגם יוחנן גליקר, שהוציא מתחת ידיו עבודה נקייה להפליא, מחזיר למלומד היהודי־רוסי־צרפתי את שמו העברי האבוד (בצרפת מכנים אותו “קואראֵ”). אכן, מלבד שהספר על אפלטון הוא פנינה של כתיבה ושל אכספוזיציה, הוא ראוי לציון נוסף כפרסום הראשון מכתבי המלומד היחיד־במינו הזה, בעל הקף הידע העצום, שקנה לו מוניטין בספרים דוגמת “מחקרים בגלילאו” ו“מן העולם הסגור לאוניברסום האינסופי”.

20.4.79