מאת נתן שפיגל

הוצאת מאגנס ירושלים, 273 עמ׳

מאת יורם ברונובסקי

בימיו של הדריאנוס, מאמצו וכביכול “סבו” של מרקוס אורליוס, מגיעה האימפריה הרומית לשיא תפארתה, רחבותה ועושרה, ובאותם הימים מסתמנים בה בבירור גם הבקיעים העתידים להתרחב יותר ויותר במשך שלוש מאות וחמישים השנים הבאות, עד לנפילתה הסופית של רומא. שיא־התפארת והסתמנות השבר כרוכים זה בזה, הם בבחינת שני הצדדים של אותו מטבע. הגדולה והתפארת הזאת מולידות, בין השאר, סוג חדש של מנהיג שהוא תוצר האידאולוגיות הנפוצות של הדור. מנהיג זה מתייחד מכל האחרים, וביחוד מכל קיסרי רומי הקודמים (שהסידרה הטלוויזיונית “אני קלאודיוס” וידעה את עם ישראל לתועבותיהם) ברוחב־דעתו, ברום מעלתו המוסרית, בנהייתו אחר היפה והטוב – וכן גם ביחסו הספקני, הפילוסופי, אל שלטונו האדיר ואל עוצמתה של רומא. הפילוסופיה והספרות לימדו את הקיסר מן הסוג החדש הזה את קטנותם של כל הדברים, את יחסיותם ומוגבלותם וארעיותם. קיסרים אלה יודעים כבר, עמוק עמוק בתוך נפשותיהם, שגדולת רומי עתידה לחלוף, שהסוף נראה כבר אי־שם באופק, לא נמנע כמו כל גורל. ותודעת־סוף – אין מסוכנת ממנה בשביל שליט ומנהיג; במעגל הקסמים הנוצר כך, נעשית תודעה זו לגורם המרכזי בדרך לחורבן.

טיפוס חדש זה של קיסר מתגלם יפה בהדריאנוס עצמו. הקיסר רב־הפעלים, איש המלחמות והמסעות, המחוקק רב־ההשראה והאדמיניסטרטור המוכשר, קיסר גדול ומודע לגדולתו זה פונה אל נפשו, בשוכבו על ערש דווי, בשיר קטן ורב־משמעות שנמסר לנו בביוגרפיה שלו שבקובץ הביוגרפיות הקיסריות המכונה “היסטוריה אוגוסטה”. בשיר זה מכנה הקיסר הגדול את נפשו “נפש קטנה, מעורפלת…” ומן הפנייה הזאת עולה תודעת־סוף פאתטית באמת. לימים עתיד הביטוי הזה, “נפש קטנה”, להופיע בכתביו של מרקוס אורליוס: “אינך נפש קטנה הסוחבת פגר” – בציטטה זו מכתבי אפיקטטוס המובאת בספר ה“הגיגים”, מזכיר הקיסר האדיר לעצמו מהו באמת: פגר, או עוד מעט פגר, קטן, לא חשוב, מקרי, “זרוק”. שפלות־רוח כמו־נוצרית, מפליאה וראויה להערצה אצל שליט כל־יכול? ודאי, אך גם יאוש מדעת, גם בריחה מן הכוח והסדר, גם הרמת־ידיים וכמעט־התאבדות. אסוציאציות מתולדות ימינו אלה עולות בקלות על הדעת, ועוד נשוב אליהן.

האידיאל האפלטוני##

אכן, מרקוס אורליוס הוא שמגלם את הטיפוס הלא־נודע הזה עד כה של השליט בשיא שכלולו. ולא בכדי הוא נושא להערצה כללית, אחד הגיבורים המוכרים ביותר והמופתיים של הקדמוניות הקלאסית. אין גם ספק שדמותו היא נושא לאידיאולוגיה קיצונית של ההיסטוריונים, המתחילה עוד בכתביהם של ההיסטוריונים הקדומים¹ ונמשכת עד התקופה המודרנית, ומגיעה אל־נכון אל שיאה באותו כרך של “תולדות מקורות הנצרות” של ארנסט ראנן (הכרך השביעי) הקרוי “מרקוס אורליוס וסוף העולם העתיק”.

בעיני ראנן מעולם לא היה שליט מיטיב וגדול יותר ממרקוס אורליוס, ולא היה איש שההערצה אליו מוצדקת יותר מזו שרחשו למרקוס ההיסטוריונים הקדומים וקיסרי ביזנטיון (אפילו נוצרי אדוק כמו קונסטנטינוס הגדול סגד לו כמו לאליל): “ואף אנו כיום – ממשיך ואומר ראנן – שותפים לפולחן זה. כן, כולנו ללא יוצא מן הכלל מתאבלים בליבנו על מרקוס אורליוס, משל כאילו מת אתמול. יחד עמו משלה הפילוסופיה. הודות לו משל בעולם ולוּ במשך רגע, האיש הטוב ביותר והגדול ביותר של תקופתו. חשוב מאוד היה שייערך הנסיון הזה. האמנם עוד ישוב אי־פעם ויישנה?”

ואמנם אין ספק שאגדת “הקיסר הפילוסוף” היא מן היפות והיקרות ביותר שהורישה לנו הקדמוניות. ומסימני מוראותיה של המאה העשרים הוא המבט החדש שאנו, כפואי־שד ההיסטוריה המודרנית, חייבים לתת היום באגדה זו, להעריך מחדש את דמותו של מרקוס, ואולי בהכרח, לסגת מן ה“פולחן” התמים והנעלה הזה שעוד ראֵנן בן המאה הקודמת היה שותף לו והמליץ עליו! יתכן שהיום אנו עשויים להגיע אף למחשבות כופרות כל כך כמו זו שחלומו של אפלטון על היותם של המלכים פילוסופים או של הפילוסופים מלכים אינו חלום טוב ומוטב לו שלא יתגשם. הדוגמא שנתן מרקוס אורליוס להגשמתו של האידיאל האפלטוני הזה אינה כה חיובית וכה מיוחלת כמו שדימו לחשוב כה רבים עוד בשלהי המאה התשע־עשרה. יתכן שתודעה מפותחת מדי, הבנה מעמיקה מדי של הטבע האנושי, ארעיותם של ענייני אנוש ומפעלותיהם, תודעת זו אינה סגולה טובה של המנהיג והיא בהכרח מסימניו של הדקדאֶנס ושל השליט הדקדנטי![¹⁵] תודעה זו, כל הפילוסופיה הנעלה של מרקוס, היא מעין דגל לבן שמניפה המדינה והעוצמה. אוי למנהיג המודע לאפסותו ההכרחית ולארעיותה ההכרחית של מדינתו!… וממילא אפשר לטעון לפי נסיוננו המודרני, שממשלו החיובי, הנשגב והפילוסופי של מרקוס אורליוס, היה מרכיב הכרחי במערכת הגורמים לירידתה של רומא לא פחות מן הממשל ההולל, הפרוע והנלעג של קוֹמוֹדוּס בנו. ברור שירידתה של רומא מתחילה עוד לפני מרקוס אורליוס, אולי עוד לפני הדריאנוס, אך אין ספק שממשלו ומותו של מרקוס מסמנים ציון־דרך ברור שאחריו מתחילה ההידרדרות הלא־נמנעת. אך חשוב להבין, ולו על חשבונה של אגדת מרקוס, שהקיסר הסטואיקן תרם לירידה זו, כמו בעצם גדולתו כאדם וכהוגה, תרומה ודאית לא פחות משתרם לה בנו וכל הקיסרים שבאו אחריו ושהחזירו את ההוללות והתועבה לחצר הקיסרית אחרי ממשלם של ארבעת הקיסרים הטובים והחכמים (שני האנטונינים, מרקוס אורליוס ומאמצו אנטונינוס פיוס, הדריאנוס וטריאנוס). ;

אפשר להסכים עם ראֵנן שמותו של מרקוס אורליוס הוא “מות העולם העתיק” (אגב, גם גיבון מתחיל את סיפור “ירידתה ונפילתה של האימפריה הרומית” בשנת 180 לספירה, היא שנת מותו של מרקוס!), ככל שמותו של יחיד, ואפילו הוא “האיש הגדול ביותר והטוב ביותר של תקופתו”, יכולה בכלל להיטען במשמעות כזאת. אבל אי אפשר להסכים עם ראֶנן ועם יתר מעריצי מרקוס, שהירידה החלה בגלל מותו ובאין לו יורש ראוי (אגב, קיימת היום מגמה להגן על קומודוס האומלל מפני ההתקפות של ההיסטוריונים הקודמים, להצביע על השגים במדיניותו, כגון הרגעת המצב בפרובינציות המזרח־אירופיות של האימפריה). מרקוס עצמו, חולשותיו והפילוסופיה שלו, היו צעד לא־נמנע אל עבר התהום. יתרונו של הפילוסוף הוא כנראה ליקויו של המלך, ו“ממשל הפילוסופים” נושא עמו פורענות לא פחות, ואולי יותר, מכל ממשל אחר.

האדם לבדו

המונוגרפיה היפה של נתן שפיגל, שהיא אבן נוספת בבניין המפואר שבונה מזה כמה שנים המלומד הירושלמי העתיד להעמיד במו ידיו ספרייה רצינית של מונוגרפיות על גיבורי התרבות הקלאסית (סנקה, סוקרטס) ותרגומים של יצירות חשובות שלא נתרגמו קודם לכן (פלוטינוס!) אינה באה לחבל באגדת הקיסר הפילוסוף, כפי שנוטים לעשות כמה היסטוריונים בני־זמננו. נתן שפיגל מתרפק על האגדה הזאת, אם גם טורח כמובן לשרטט תאור מהימן של הרקע והזמנים של מרקוס ומהלך ממשלו. כמו בספריו האחרים חשוב לו יותר מכל לשמר ולבטא את יופיה ואת חיוניותה של המסורת הקלאסית, ולתאר את גיבוריה באותו אור־יקרות שידעה להפיק ממנו המסורת ההומניסטית האירופית למן ראשית הראנסנס, דרך תקופת ההשכלה ועד סוף ימינו. הדגש לדידו הוא פחות על “הקיסר” ויותר על “הפילוסוף” שבצירוף המסורתי המהווה את תת־הכותרת של ספרו. עיקרו של הספר מוקדש לפילוסופיה של מרקוס אורליוס.

ומבחינה זו יש בספרו של שפיגל יותר משכותרתו מבטיחה. נמצא כאן לא רק סקירה מקיפה של הרעיונות הפילוסופיים של מרקוס ולא רק לקט מייצג מתוך ספר־ההגיגים שלו (אכן, הגיע הזמן לתרגם מחדש את ספרו של מרקוס אורליוס לאחר שתרגומו של אהרן קמינקא התיישן מאוד!). נמצא כאן את תולדותיה של הפילוסופיה הסטואית כולה ובפרט הרצאה נרחבת של תורת־אפיקטטוס ואף תרגום (חדש, שני בעברית), של מדריד המוסר שלו, ה“אנכיירידיון” המהולל. אין להבין את הסטואיציזם של מרקוס מבלי להתעמק תחילה בתורתו של אפיקטטוס. מרקוס נעשה לחסידה הגמור של התורה הסטואית לאחר שפגש בספר השיחות שנרשמו מפיו של הפילוסוף מאה שנים קודם לכן. עבד צולע ומכוער היה לאביו הרוחני של הקיסר יפה־התואר ורב־הכוח! כמה שלא נתפעל מזה לא נוכל שלא להכיר כי בעצם המצב הזה מסתמלת סופה של רומא.

הרבה נכתב על האופי הנוצרי של הפילוסופיה של אפיקטט, אף על היותו נוצרי־בסתר. למעשה הכיוון הוא הפוך: לא אפיקטטוס הושפע מן הנוצרים אלא התיאולוגיה הנוצרית שאבה לתוכה הרבה מתורת הסטואה המאוחרת שייצגוה אפיקטטוס ומרקוס אורליוס. כך או אחרת הצביון הקוואזי־נוצרי של הגיגי אפיקטט (ומרקוס) בולט היום בעינינו, כפי שעשוי לבלוט גם הקו האכזיסטנציאליסטי² של ההגות הזאת. הסיבה למיני הדמיון הללו היא אל־נכון באיזה דמיון מבשר רעות של רוח־הזמנים ההם, רוח הדאקדאנס הרומי והקלאסי בכללו, לרוחם של ימינו אלה. אין זאת אלא שהפילוסופיות נולדות מרוח הזמנים, יותר משרוח־הזמנים נולדת מן הפילוסופיות.

דמיון זה לזמננו הוא גם הקובע את עניינה היתר, את האקטואליות המפתיעה־לכאורה, של המונוגרפיה הזאת של נתן שפיגל. חשוב בימינו להתעמק בהגותו ובדמותו של מרקוס אורליוס, חשוב לקרוא את היסטוריוני הזמן ההוא, את דיו קאסיוס ואת הביוגרפיות מעוררות־המחלוקת הכנוסות בקובץ “היסטוריה אוגוסטה”, כשם שחשוב לקרוא את אדוארד גיבון. אכן, אותם ימים היו מן המופלאים שידעה האנושות מאז ומעולם. באחד ממכתביו היטיב לכתוב עליהם גוסטאב פלובר: “…האֵלים שוב לא היו קיימים וישו עדיין לא הגיע. כאן, בין תקופתו של קיקרו לבין זו של מרקוס אורליוס, קם והיה רגע יחיד ומיוחד בתולדות הזמנים, כאשר האדם היה קיים לבדו – איזו גדולה לא ידועה לפני כן ואחר כך…”

31.10.80