יורם ברונובסקי

חוכמת יוון – באנקדוטה, בפתגם ובבדיחה,

מאת נתן שפיגל, הוצאת כרמל, 1994, 235 עמודים

דימויה של חוכמת יוון, או “חוכמה יוונית” לפי המטבע המקובל בספרות התלמוד, הוא לאו דווקא דימוי שכרוכה בו קלילות כלשהי. היצירות היווניות הגדולות, הן בדרך־כלל שעולות על הדעת, הן יצירות “כבדות” בכל מובן: האֶפּוֹסים ההומריים, הטרגדיות, הדיאלוגים של אפלטון וכיו"ב, הן יצירות ארוכות־יריעה, מקיפות, נשגבות, תובעות מן הקורא או מן המאזין את מרב הקשב והריכוז.

על הכובד הסגולי של היצירות כשלעצמן נוסף בכל מקרה גם כובדה המיוחד, המעיק לעתים, של המסורת, של היוקרה שנהנתה ממנה היצירה הקלאסית. אלפי שנים היו האפוס ההומרי או הדיאלוג האפלטוני וכיו"ב, מושאים של עיון ופרשנות בקנה־מידה אדיר, העולה אפילו על זה שזכו לו ספרי המקרא.

לא ייפלא על כן שאנו ניגשים בדחילו ורחימו לחוכמת יוון, לתרבותה המופלאה, ואפילו כשאנו מורדים במסורת ומסרבים להיכנע למצוות אנשים מלומדה התובעת מאתנו רגש של כבוד כלפי הקדמונים – ומרידות כאלה, המתבטאות למשל בפארודיות על האפוס ההומרי שהיו מקובלות כבר בקדמוניות עצמה, הן תכופות ומרובות בייחוד בזמננו – בכל זאת ברור לנו שהספרות הקלאסית היא ספרות רצינית.

אבל האמת היא שהספרות העצומה והרבגונית הזאת, שגם אם הגיעה אלינו רק בחלקה עודנה מפליאה בכמותה ולא רק באיכותה, כוללת גם הרבה ממה שאנו עשויים לכנות כיום ספרות קלה או בידורית. כמה מגדוליה עסקו במפורש בכתיבה קלה או קומית או פארודית, לעתים תוך הלעגה מכוונת על הספרות הרצינית. וכך מצויות בקומדיות של אריסטופאנס פארודיות על הטרגדיות של אוריפידס, ועל חוכמתו הנשגבת של סוקרטס, ובספרות היוונית המאוחרת יימצא אפילו סופר שכל יצירתו הענפה היא בבחינת פארודיה על הספרות הקלאסית, הנשגבת. כוונתי ללוקיאנוס איש סאמוסטה, בן המאה השנייה לספירה, שהשפיע הרבה על הספרות האירופית הסאטירית לדורותיה, ובין השאר הוא נערץ גם על הסאטיריקנים של ספרות ההשכלה העברית. נימים שונות של הומור, או קלילות ואפילו בידור, יימצאו לאורך הספרות כולה, גם ביצירות הנכבדות ביותר, גם אצל הרודוטוס, גם אצל אפלטון.

נתן שפיגל, המלומד הירושלמי הפורה להפליא, כתב ספרים רבי־היקף על הקלאסיקה היוונית ה“כבדה” ביותר: מונוגראפיות על הומרוס, על הטרגדיה, על פילוסופים כאפיקורוס והוגי האסכולה הספקנית, ועוד ועוד, ספרים שהביאו לדור ואף לכמה דורות של ישראלים את המידע על הספרות העתיקה, שהיא לעולם גם חדשה להדהים. עתה מנסה המלומד המופלא הזה, הישיש־הצעיר תמיד, כמוהו כספרות שבה הוא עוסק בהתמדה, נתיב חדש ללבו של הקורא, בבחינת ניגוד לכבדותן הנשגבה של היצירות שבהן עסק עד כה. הוא מבקש להראות, באסופה המקסימה שהניח עתה לפנינו, שהספרות היוונית יודעת להיות ספרות קלה, אפילו קלילה, בידורית־הומוריסטית, לא נמנעת מאבקת רכיל ומשאר מיני הפרפראות, בתוך זה על אודות הגדולים והרציניים שבאישיה ובהוגיה של הספרות הקלאסית. יתר על כן: שהספרות הזאת נכתבה לא רק בידי “גדולים” מונומנטליים, ואפילו לא תמיד היו יוצריה של התרבות הקלאסית סופרים במובן הישיר של המלה. היו לתרבות הזאת יוצרים רבים, חכמים ושנונים, שלא העלו דבר על הכתב, אך אחרים שימרו את דבר שנינותם וחוכמתם. סוקרטס היה סמלם של יוצרים לא־כותבים שכאלה, שאחרים (בעיקר אפלטון וקסנופון) שימרו את דבריהם ואת דבר אורחם־ורבעם.

דומה שלא במקרה, אלא גם מתוך כוונה להמחיש את אופיין של דמויות כאלה, מקדיש נתן שפיגל את הספר “חוכמת יוון” לזכרו של חכם “סוקרטי” כזה משלנו, לזכר יעקב דוד אברמסקי, הזכור לטוב מרחובות ירושלים (ומבית־הקפה השינקיני “תמר”, משם בעיקר זוכר אותו כותב שורות אלה.)

שלושת האיברים של תת־הכותרת מגדירים את שלושת מדוריה של האסופה, ואת הגבולות הז’אנריים שלה. מבחינת המוצא אולי המעניין שבהם הוא האיבר הראשון, זה של ה“אנקדוטה”. פירושו המילולי של הצירוף היווני הזה (אנ־אקדוטה) הוא “דברים שאינם מתפרסמים”, ובהרחבה דברים שאין לפרסמם, ובעברית אולי ייאמר אף: דברים שהצנעה יפה להם.

הצירוף הזה מופיע לראשונה ככותרתו של ספר־היסטוריה יוצא־דופן, פרי עטו של פרוקופיוס איש קיסריה, בן המאה השישית. היסטוריון ביזנטי זה כתב את הספרים הגדולים המתארים את זמנו של הקיסר יוסטיניאנוס: “תולדות המלחמות”, “תולדות הבניינים”, היסטוריה רשמית לכל דבר. והנה היה להיסטוריון הזה רצון או צורך לספר את “אחורי הקלעים” של ההיסטוריה המפורסמת, והוא סיפר אותה בספרון השערורייתי שלו, סיפר סיפורים מדהימים על טיפשותו של הקיסר הגדול ועל פריצותה של אשתו, הקיסרית תיאודורה. אלה היו בהחלט דברים שאין לפרסמם – ובדין קרא לספרו “אנקדוטה”.

זה היה השימוש הראשון, היווני־המאוחר, שנעשה במלה הזאת. פרוקופיוס, שנולד לא הרחק מתל־אביב, המציא סוג ספרותי מיוחד ומופלא, שפרח עוד מאות שנים אחריו, בטורי־הרכילות של המקומונים התל־אביביים.

האנקדוטה – אם נאמר “אנקדוטות” יהיה זה בעצם כפל לשון מיותר, רבים של רבים – שאסף פרופסור שפיגל במדור הראשון של “חוכמת יוון” נוגעת לאישים, מצביאים, חכמים וכיו“ב שחיו מאות שנים לפני ההיסטוריון הביזנטי. ואמנם בדיעבד נראה של”אנקדוטה" של פרוקופיוס היו מבשרים בספרים יווניים ולטיניים קודמים, שהספרות הקלאסית מלאה באנקדוטות (אל נקפיד עם עצמנו). היו אף אוספים שבדיעבד נכנה אותם אוספי־אנקדוטות, דוגמת האוסף המפורסם של רכלן ושמו אתנאיוס, בן המאה השנייה לספירה, ושמו “סעודת החכמים”, ובו משוחחים כ"ג חכמים היסטוריים ובדויים על שלל עניינים, ואינם מונעים עצמם כלל מאבק רכיל ולשון הרע על אודות הנכבדים שבקדמונים.

שפיגל שואב פנינים רבות מיצירה זו, וכן מתוך קומפילאציות מאוחרות אחרות, דוגמת “חיי הפילוסופים” של דיוגנס לארטיוס, ומן הביוגרפיות המפורסמות של פלוטארכוס, וכיו"ב. כמה מן הסיפורים ידועים פחות, כמה אחרים – דוגמת הסיפור על חרב דמוקלס, הלקוח מתוך כתבי קיקרו – ידועים יותר, כולם ראויים לקריאה נוספת.

אנקדוטות אחדות הן גם התחלות של מסורות ארוכות, והן מהדהדות אחר־כך לאורך תולדות הספרות. למשל, הסיפור מתוך “על הרפובליקה” של קיקרו, המובא בעמוד 25, מספר על שודד־ים שהשיב לאלכסנדר מוקדון שהאשימוֹ בעיסוק בשוד שהוא קרוי שודד מפני שהוא בעל ספינה אחת בלבד, ו“אילו אתה בעל צי וחיל עצומים, ולפיכך מלך תיקרא”. המשורר פרנסואה ויון עיבד את הסיפור הזה לאחד מפרקי שירו “הצוואה הגדולה”. בצדק העיר לי ישראל שחק בשעתו, כשכתבתי על כך ברשימה על תרגום של שירי ויון לעברית, שהמשורר הצרפתי קרא אל־נכון את הסיפור לא במקור של קיקרו אלא בעיבוד שלו המופיע ב“עיר האלוהים” של הקדוש אוגוסטינוס, אם לא במקום אחר.

אנקדוטה אחרת המסופרת אצל אתנאיוס היא על סוקרטס, שנהג לומר “כי הוא נבדל מאחרים בכך שהם חיים כדי לאכול, ואילו הוא אוכל כדי לחיות” (עמ' 54). היא תזכיר לרבים דברים מקבילים הנאמרים ב“קמצן” של מולייר.

מדור הפתגמים כולל אימרות רבות הלקוחות מתוך כתבי הגדולים במשוררים וביוצרים היוונים בכלל – הומרוס (“החיים יקרים מכל החמודות שהיו בעיר איליוס” מתוך האיליאס, ט' 401), הסיודוס ועוד. וכן מצוי כאן גוף גדול של “הטורים הבודדים של מננדרוס”. מתוך המחזות האבודים של מחבר־הקומדיות הגדול נשארו טורים בודדים, מאלה שנהפכו לפתגמים, והם משמשים לרוב את המתחיל בלימודי היוונית. שוב, אחד הטורים הללו – “החכם נושא את כל אשר לו – בתוכו” – יזכיר לרבים אימרה הידועה בגירסתה הלטינית, המובאת אצל קיקרו בשמו של החכם הקדמון ביאס איש פריני. אכן, חוכמת יוון היא לעיתים קרובות לפיד הנמסר מדור לדור, עד קץ התרבות הקלאסית ומעבר לו.

המדור השלישי, מדור הבדיחה, מתבסס ברובו על אוסף מוזר ונדיר למדי של הומור יווני. ספרון בשם “פילוגלוס” – “אוהב צחוק” – מן המאה השלישית לספירה (כנראה), המיוחס לשני מחברים שאין יודעים עליהם מאומה, הירוקלס ופילגריוס. לבדיחות הקדמוניות הללו לעתים צליל מודרני למדי. כמו למשל, בבדיחה המקאברית הבאה: “פלוני בא אל רופא קנטרן ואמר: אינני יכול לא לשכב, לא לעמוד ולא לשבת. לא נשאר לך אלא לתלות את עצמך – אומר הרופא”.

לבדיחה היוונית מושאים קבועים, האיש הקנטרן, האשה הרעה, ובייחוד יש לציין את ה“סכולסטיקוס” – מה שאפשר לתרגם “חכם” בלשון סגי־נהור, כפי שעושה שפיגל, או גם “חוכם”.

בנספח א' של “חוכמת יוון” מובאות “מלים אחרונות” של חכמי יוון ומנהיגיה, בתוך זה תיאור מותה של קליאופטרה, בקטע מפורסם של פלוטארכוס, המוכר במיוחד הודות לשייקספיר. אף שהנספח הזה מחזיר אותנו לרגעים אל הרצינות ואל השגב הקלאסי, בדרך כלל מציג בפנינו נתן שפיגל באסופה זו, שאת רובה תירגם בעצמו, את הפנים השוחקות של היוונות. ולהשומע – או להקורא – ינעם.

21.10.99