יורם ברונובסקי

אנאדות

מאת פלוטינוס

תרגם מיוונית והוסיף מבוא והערות נתן שפיגל

כרך ראשון, מבוא, פורפיריוס, אנאדות א’־ג'

מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ח, 446 עמ'.

הדימוי המקובל של התרבות היוונית בכלל ושל הפילוסופיה היוונית בפרט הוא דימוי ראציונלי במובהק. לא יהיה זה נכון לומר שזהו דימוי “מסורתי” שכן היו תקופות בתרבות המערב שהחשיבו מאד את היוונוּת מבלי ליחס לה ראציונליות מהותית – וכך למשל היוונוּת של הרנסנס אינה יוונות ראציונלית כל־עיקר. ואולם אנחנו קיבלנו את הדימוי הזה בעיקר מידי ההשכלה בת המאה ה־18 ושמנו בו את מבטחנו: יקרה לנו אותה התרפקות אוטופית על תרבות שבקשה פתרון הגיוני לכל בעיות אנוש והחשיבה את השכל האנושי ככלי שחייב להנחות בכל את החברה ואת היחיד.

## הפחד מן החופש

כמעט למותר לציין שדימוי יקר זה יש לו אך מעט במה להאחז, אם כי מעט זה גם הוא בעל עוצמה רבה. המחקר הפוסט־ניטשיאני של תרבות יוון ניתפנה יותר ויותר לחקר היסודות האי־ראציונליים שיוון משופעת בהם, כמסתבר. לא לחנם גבר דווקא בעשרות השנים האחרונות העניין הזה, לצד האי־רציונאלי של היוונות, ענין העולה בקנה אחד עם מגמות־אב בתרבות המערב כולה, הנדרשת יותר ויותר למיסטיקה; ובתוך כך – גם וביחוד – לאמונות ולפילוסופיות של המזרח. בראשית שנות החמישים התפרסם ספר שסימן את הפניית הדעת מן הראציונליזם היווני למיסטיקה ולאי־ראציונליזם שבתרבות יוון. זהו ספרו המזהיר של החוקר האירי אריק דודס “היוונים והאי־ראציונלי”.¹

דודס עוסק בצדדים האי־ראציונליים של היוונות מתוך נתינת דעת מתמדת על ההקבלות לתרבות המודרנית; ובכך עיקר כוחו של ספר זה לקורא הלא־מקצועי. רובו של הספר מוקדש לבחינת ההבטים האי־ראציונליים בתרבות יוון, מהומרוס ועד אפלטון. אך הפרק האחרון סוקר בסקירה נרחבת את המאות הרבות שהיוונות עתידה עוד להתקיים, לאחר השיא שהשיגה בהגותם של אפלטון ואריסטו. הפרק האחרון הזה בספרו של דודס קרוי בשם רב־המשמעות “הפחד מן החופש”. וזה קיצור טיעונו:

בימי אריסטו מגיע לשיאו הראציונליזם היווני. אריסטו מחשיב את השכל כחלק האלוהי שבאדם. מייסד האסכולה הסטואית, זינון איש אֵלאה, אף מפליג לראות בשכל את האלוהים עצמו, שהכל ישק על פיו. לאור ראציונליזם כה קיצוני הולכת וקטנה אחיזתם של האלים המסורתיים, של הדת היוונית הקדומה. רשמית תחזיק דת זו מעמד עוד כמה מאות שנים, אך ברגע שאריסטו הצהיר שהאדם ניחן בסגולה המאפשרת לו להתמודד עם האלים, ולא להשפיל את רוחו בפניהם, שוב אין תקומה אמיתית לאמונות הקדומות, המצוות על האדם שפלות־רוח בפני הכוחות שמעבר להשגתו. נצחונו של הראציונליזם נראה כמובטח. כיבושיו של אלכסנדר הגדול הרחיבו את האופקים ובעקיפין פיתחו את המדעים. מעולם לא התקרבה חברה כלשהי – עד הזמנים המודרניים – לאידיאל “החברה הפתוחה” יותר מן החברה היוונית במאה הרביעית שלפני הספירה. אכן, נראה היה שקרבה מלכות השכל, תקוות הפילוסופיה עומדת להתגשם.

ואולם למרבה הפלא זמן קצר לאחר השיא הזה, החלה הירידה, והנטייה להיפוכם של כל הערכים של הראציונליזם היווני בשיאו. המגע עם המזרח אמנם פיתח את המדעים, אך גם הביא להטמעתם של אמונות המזרח המיסטי והאי־ראציונלי בקרב היוונים. מעל לכל עלה על פני השטח הפחד מן החופש: אי־יכולתו המהותית של האדם לחיות חיים ראציונליים באמת. האדם שמצא עצמו בודד מול העולם, בלי ההגנה שהעניקו לו האמונות המסורתיות, פנה אל כוחות הנסתר ולחכמת הנסתר; החלה הפריחה הגדולה של המאגיה לסוגיה, ושל המיסטיקה, ההקבלה לתופעות מודרניות עולה מעצמה. דודס כותב:

## תופעה סותרת

“סקירתה של היסטוריה זו היתה מפתיעה את המשקיף בן המאה השלישית לפני הספירה. אך היה מפתיע אותו עוד יותר, ואף מכאיב לו ללמוד, שהציוויליזציה היוונית נכנסה לא לתקופה של שלטון השכל אלא לתקופה של ירידה אינטלקטואלית איטית העתידה להמשך, עם כמה סטיות מוליכות־שולל וכמה פעולות אינדיבידואליות, בכיוון ההפוך – עד לתפיסת ביזנטיון בידי הטורקים; ללמוד שבכל שש־עשרה המאות של הקיום שעודן לפניו, לא יעמיד העולם ההלני משורר טוב כמו תיאוקריטוס, איש מדע טוב כמו ארטוסתנס, מתמטיקאי טוב כמו ארכימדס, וכן היה מפתיע אותו אילו נודע לו, שהשם היחיד הגדול בפילוסופיה יהיה שמו של אדם המייצג נקודת־ראות, שנדמה היה כי כלתה מן העולם – אפלטוניות טראנסצנסנטלית”.

במשפט האחרון כוונתו של דודס היא ברורה: השם היחיד הגדול בפילוסופיה ההלניסטית הוא שמו של פלוטינוס, מחבר “האנאדות”. אגב, כדאי אולי להעיר כאן, שדודס הוא אחד מבעלי הסמכות החשובים ביותר בחקר פלוטינוס ושהוא היה ידידו של סטיפן מק־קאֶנה, המתרגם האנגלי של “האנאדות” ואחד ממעצבי “הרנסנס הפלוטיני” במאה העשרים, שדודס שירטט את דיוקנו המאלף באוטוביוגרפיה שלו, שהופיעה לא מכבר בשם “דמויות נעדרות”.

בדרך־כלל נדרשים דברי מבוא ארוכים, פחות או יותר, לשם הסברת התופעה ששמה פלוטינוס, שמבחינות רבות סותרת את הדימויים המקובלים עלינו של הפילוסופיה היוונית ותרבות יוון בכללה. לא ייפלא שנתן שפיגל המתרגם העברי של “האנאדות”, הקדיש לפלוטינוס מונוגרפיה שלמה בפתח התרגום, הרבה מעבר למידותיו של מבוא רגיל. הפרובלימטיקה סביב פלוטינוס כה מסובכת וכה רבת־אנפין, עם שלוחות אחורה וקדימה, עד שיש להתפעל מן המעט־יחסית, המחזיק את המרובה, שבמבוא זה, הסוקר את מקורות הניאו־פלטוניות ואת השפעותיה מתוך למדנות מופלגת. הנקודה היחידה ששפיגל יכול היה עוד להרחיב מעט על אודותיה, היא בהשפעת פלוטינוס על המשורר האירי ייטס (גם הוא ידידו של מק־קאֶנה) ועל התחייה הפלוטינית שנלוותה לפריחת המיסטיקה בסימבוליזם האנגלו־אירי והצרפתי. מכל מקום, המונוגרפיה המאלפת שבפתח התרגום העברי של “האנאדות” ראויה לברכה מיוחדת וקשה לדרוש יותר ממבוא לכתבי פילוסוף כה מסובך וכה חשוב – בין השאר – גם בתולדות המיסטיקה היהודית. אין טעם לחזור כאן על עיקרי המבוא. מה שנותר הוא לפתח כמה רעיונות כלליים על מקומו של פלוטינוס בתולדות התרבות.

## אפלטון – מייסד ההגות הנוצרית?

מדויק יהיה להגדיר מקום זה כפרשת דרכים, כצומת מרכזי של תולדות מחשבת המערב, במעברה מן העת העתיקה לימי־הביניים ולתקופה המודרנית. פלוטינוס הוא אחרון הפילוסופים של העת העתיקה, אך הוא גם ראשון הפילוסופים של העיתים שבאו אחריה. הוא מסכמה של המורשת הפילוסופית של יוון לדורותיה. “האנאדות” ניתנות להגדרה כאנתולוגיה של כל האסכולות הגדולות של יוון, וביחוד של אפלטון, של אריסטו ושל הסטואיקנים. אך פלוטינוס הוא גם מייסד הפילוסופיה של פלוטינוס והן הפילוסופיה של הנצרות, שנוצרה למעשה בשעה שאוגוסטינוס הקדוש קרא בנעוריו את “האנאדות”, הן יצירות שנולדו מתוך טעות מיוחדת במינה. יש מעט הוכחות טובות יותר ממקרה־פלוטינוס לעוצמתה של הטעות בתולדות המחשבה. פלוטינוס ראה את עצמו כמפרשו הנאמן של אפלטון – ולאמיתו של דבר הוא קרא לתוך אפלטון דברים שלא היו בו, ויצר מן הקריאה הזאת פילוסופיה חדשה ומקורית למדי. אוגוסטינוס, המספר ב“ווידויים” על ההשראה ששאב מקריאת “האנאדות” מצא בתורתו של פלוטינוס על שלש ההיפוטאזות (האחד, השכל והנפש) רמז לשילוש הקדוש של הנצרות. למותר לציין, שפלוטינוס לא כיוון בתורת שלוש ההיפוטאזות שלו לשילוש הנוצרי ואוגוסטינוס ראה בכתוב מהרהורי לבו. אך “האנאדות” סיפקו לאוגוסטינוס את המסד הפילוסופי להגותו הנוצרית. ואמנם, אף ש“האנאדות” לא היו מוכרות בהמשך ימי־הביניים, ותומס אקווינס לא קרא אף שורה מהן – ספרו של פלוטינוס הוא מקור ההשראה היסודי של התיאולוגיה הנוצרית, שאינה אלא ניאו־פלטוניות עם תוספות ושינויי־דגשים.

וכך קרה שפלוטינוס התכוון לפרש דבר אחד ויצר דבר שני, ותלמידיו ביקשו ללמוד ממנו ונדמה להם שלמדו מה שהוא לא יכול היה ללמדם. שכן, למרות שחייו של פלוטינוס התפרשו על־פני המאה השלישית לספירת הנוצרים, ופורפיריוס תלמידו הוציא את כתביו בראשית המאה הרביעית – כלומר, כמעט בדיוק שעה שהנצרות הוכרזה כדת הרשמית של האימפריה הרומית תחת שלטונו של הקיסר קונסטנטינוס – הרי שפלוטינוס עודנו יווני לעילא־ולעילא. למרות מגעיו האפשריים עם הנוצרים ולמרות ההשפעות העמוקות שהושפע מאמונות המזרח, לרבות היהודים (באמצעות פילון), שימר פלוטינוס בעוצמה יתרה את מורשת היוונות, את התוכן ואת הצורה של ההתפלספות היוונית.

## תרבות אלכסנדרונית

אך טבעי הוא שמקום פעילותו הראשון של הפילוסוף בן העיר המצרית ליקופוליס, היתה העיר אלכסנדריה, מרכזם של חיי הרוח ההלניסטיים והעיר הראשונה של העידן המודרני, במובן הרחב של המלה. אלכסנדריה של המאה השלישית לספירה – הרי זה קונגלומרט עצום של אמונות ודעות, דתות ופלוסופיות. בליל עצום של עמים ישב בעיר זו, שבה נפגשו המזרח והמערב והקימו מעין תרבות שלישית, שעטנז תמוה, שמאות חוקרים שוקדים בימינו על פענוח סתריו. העיר, שנוסדה על־ידי האיש שפתח את המזרח בפני תרבות המערב, ריכזה בתוכה את הזרמים המנוגדים ביותר והצליחה להביא לסינתזה שגיונית של תרבויות, עד שמותר לדבר על תרבות אלכסנדרונית כסוג תרבות בפני עצמו, אב־דגם לתופעות דומות אחדות במשך ההיסטוריה. פלוטינוס הוא איש אלכסנדריה בכל רמ"ח אבריו – כמו פילון שקדם לו מעט, וכמו קאוואפיס, שנולד כאלפיים שנה אחריו – וכך גם הפילוסופיה שלו היא אלכסנדרונית במהותה, וזהו אולי התואר הנכון ביותר להגדרתה של תורה מסובכת זו, שעטנז אמיתי של הלניזמים רבים עם אוריאנטליזמים רבים לא פחות.

## פלוטינוס ושאנקארה

שאלת קשריו של פלוטינוס עם המזרח, שנדונה במבוא של שפיגל, היא מן המרכזיות והמסובכות ביותר במחקר פלוטינוס. הפילוסוף נספח, כידוע, אל צבאו של הקיסר גאלינוס שיצא להודו. פלוטינוס ביקש להכיר ממקור ראשון את דעותיהם של הפרסים וההודים, שמפי השמועה הכיר אותם באלכסנדריה. כידוע נכשל המסע הזה ופלוטינוס תחת למצוא את עצמו בהודו, הגיע בסופו של דבר לרומא: כעין קולומבוס־מוקדם, שיצא לגלות את המזרח וגילה את המערב. עם זאת יש לא רק נקודות מגע רבות בין הגותו של פלוטינוס לבין עקרונות אחדים של הפילוסופיות המזרחיות, אלא גם כל האווירה הכללית שבה שרויה הפילוסופיה הפלוטונית היא אווירה מיסטית־מזרחית, העולה בקנה אחד עם נטיות היסוד של ההגות ההודית. (אגב, בספר “פילוסופיה במזרח ופילוסופיה במערב” שהופיע בימים אלה בהוצאת “יחדיו”, כותב בן־עמי שרפשטיין על הזיקה בין פלוטינוס לבין הפילוסוף ההודי שאנקארה, בפרק “קוגיטו אֵרגו סום”). לא יפלא גם שהפילוסופים האירופיים בשלהי המאה ה־19, דוגמת שופנהאואר ואדוארד פון הארטמן, שהיו מושפעים מן הפילוסופיה ההודית, נדרשו גם לפלוטינוס.

## המוניזם המאחד את הכל

מכל האמור לעיל יכול להסתבר שפלוטינוס הוא אֵקלקטיקן מובהק – אספן של אמונות בקצות־מזרח ובקצות־מערב, כעין אנתולוגיסט פילוסופי. אכן, אלכסנדריה היתה עיר אֵקלקטית² ואנתולוגיסטית והמושג “תרבות אלכסנדרונית” בא לעיתים לציין גם תרבות לא־מקורית במהותה, תרבות של מחקר יותר מאשר של יצירה. ואמנם היה פלוטינוס – גם בכך – בן אלכסדריה נאמן; אך ההשקפה עליו כעל אֵקלקטיקן לא־מקורי עושה לו עוול גדול. האֵקלקטיציזם של פלוטינוס אחוז במסגרת חזקה של יחוד ומקוריות רעיונית ואפשר שמעולם לא היתה עוד אֵקלקטיות כה מקורית כזו של הפילוסוף האחרון של העת העתיקה. פלוטינוס הוא מוניסט שבראש תורתו מושג “האחד”, האבסולוט שאין מעבר לו, שאין לפניו ושאין אחריו (ובעצם כפי שהוא חותר להסביר, אין לומר עליו דבר, כיוון שהוא כולו מהות היכולה להיגדר רק בהגדרות שליליות) ומכוחו של המוניזם הזה מוקנית האחידות והגדולה הפילוסופית של שיטתו ושוב: מושג ה“אחד” (טוֹ הן) חב משהו למושגיהם של אפלטון “הטוב” (בספר “המדינה”) וכן גם למושג ה“סיבה הראשונה” של אריסטו (בספר “המתפיזיקה”) – אך בעצם פלוטינוס מרחיב עוד את ההשגה של האבסולוט ומפליג באידיאליזציה שלו ובכך יוצר תצורה רעיונית מקורית וחדשה.

## הערות־שוליים לפלוטינוס

באנאדה החמישית, שהיא בעלת חשיבות³ מרכזית בתאולוגיה הנוצרית (אין היא מצויה בספר שלפנינו שבו הובאו רק שלש האנאדות הראשונות והיא תובא מן הסתם בכרך השני) פלוטינוס מתקיף את מושג “הסבה הראשונה” של אריסטו. נראה היה לפלוטינוס שאריסטו גימד את “הסבה הראשונה” בכך שייחס לה את התכונה לחשוב את עצמה. “האחד” הפלוטיני אינו חושב את עצמו ואינו חושב כל דבר אחר – האחד הוא אחד ושום דבר מלבד זה, לא הוויה ולא מהות וכל שייאמר עליו שלא על דרך השלילה הוא כוזב (אכן כאן מקום לידתה של ה“תאולוגיה נגאטיבה” שנכון לה עתיד כה מזהיר במחשבה האירופאית עד עצם ימינו). כל מה שניפעל מן “האחד” ניפעל על דרך האֵמנציה מבלי של“אחד” יהיה קשר הווייתי כלשהו עמו. אף שיכולת ההפשטה היא סגולה יוונית מאוד, שום פילוסוף יווני לפני פלוטינוס לא הגיע ליכולת הפשטה כה מרחיקת לכת כמו בעל תורת ה“אחד” שאין לו כל תכונה וגם “לא יכולה להיות לו סבה כלשהי למחשבה שכן אין זה דבר שנוצר ואין לפניו ולא כלום והוא תמיד רק מה שהוא” (האנאדה הששית, 7). הקורא נזכר בנקודה זו בתפיסת האלוהות המונותאיסטית שגם היא רק מה שהיא, אך שוב יש להזהיר מפני זהוי נחרץ מדי של “האחד” הפלוטיני עם מקבילות מזרחיות ויהודיות נוצריות. יתכן, אגב, שהענין שעורר פלוטינוס בימינו הוא שוב ענין שמתוך טעות. יתכן שאנו קוראים לתוך “האנאדות” דברים שאינם מצויים בהם ממש כמו אוגוסטינוס בשעתו. הנטיה לאזרח את פלוטינוס בדורנו מצטרפת למגמות המיסטיות והאי־ראציונליות של תקופתנו שגם היא מוצאת את האדם בודד במאבקו עם העולם – אך נטיה זו חייבת בריסון מירבי אם איננו רוצים לחטוא באנאכרוניזמים ובגישה א־היסטורית ניכרת מדי.

לאורך כל הגות המערב, בין של ימי־הביניים ובין של הרנסנס, יימצאו על כל צעד ושעל שלוחות לפלוטינוס. אם כדברי האימרה המפורסמת של וויטהד “כל הפילוסופיה המערבית אינה אלא בבחינת הערות שולים לאפלטון” – הרי שלא אחת נידמה, תוך עיון בפילוסופיה זו, שהשם פלוטינוס, כביכול (ובוודאי בעיני עצמו) רק בעל הערות־שוליים שכאלה לתורת הפילוסוף האתונאי, צריך לעמוד במקומו של השם אפלטון באימרה יפה זו. וכך, אם הרנסנס מוכר לנו בין השאר כתקופת התחיה של הפילוסופיה האפלטונית, הרי לאמיתו של דבר נביאו של הרנסנס האפלטוני מרסיליו פיצ’ינו, איש פירנצה, הוא יותר פלוטוניסט מאשר איש־אפלטון. פיצ’ינו מנהל ‘האקדמיה פלטוניקה’ שתרגם ללטינית הן את כתבי אפלטון והן את כתבי פלוטינוס, קרא בברור את הדיאלוגים האפלטוניים בעיניו של הפילוסוף האלכסנדרוני, ביסס את פרושו שלו ל“משתה” על האנאדה הראשונה (פרק ששי) וראה את הזיקה בין אפלטון לפלוטינוס כזיקה שבין האב ורוח הקודש מתוך השילוש הנוצרי – עדות נוספת לאותו סינקרטיזם מופלג שהוא סימנו של הרנסנס כשם שהיא סימנה של המאה השלישית האלכסנדרינית וכשם שהוא מן הסתם סימן תקופתנו אנו (על פיצ’ינו וגישתו לפלוטינוס ראה ספרו של אדגר וינד “מיסטריות פאגאניות ברנסנס” פרק ראשון).

“האנאדות” היא אחת היצירות המסובכות והמורכבות ביותר שהוריש לנו העולם העתיק. כל אחת משש האנאדות (התשיעיות) מחזיקה תשע מסות בנושאים המרכזיים והבעיתיים ביותר של המסורת הפילוסופית של יוון. מובן שקורא פלוטינוס חייב לשאת ברקע מחשבתו את כתבי אפלטון, אך גם את תורת אריסטו והגותם של בני האסכולות האחרות של יוון הקלסית והפוסט־קלסית. אין ספק שקריאת פלוטינוס הרי זה עיסוק תובעני ביותר, אולי הקשה מכל מה שמזמנת לנו הפילוסופיה העתיקה.

## יכולתה של העברית

אין זה קל לשער, אפילו אם יודעים מתוך קריאה מוקדמת בפלוטינוס־במקור, או בתרגומים, מה רבים ועצומים הקשיים העומדים בפני מתרגמו של ספר רחב־יריעה זה לעברית. התרגום העברי של “האנאדות” יש בו כדי להרחיב את הלב, הן כשלעצמו בשל סגולותיו הרבות והן, באורח כללי כסימן ליכולתה של העברית של ימינו ושל המו"לות העברית בתוך זה. בעיות הסגנון של פלוטינוס נדונות במבוא של המתרגם. ספק אם יש עוד סגנון קשה יותר לתרגום בין סגנונות הפילוסופיים היווניים. גם העברית של תרגום זה אינה נקראת בקלות, רחוק מזה. בשאיפתו של המתרגם לנאמנות, הוא שיחזר הרבה מן הקשיים של המקור שקריאתו תובעת מחקר מוקדם אפילו למי שבקי במכמני היוונית האטיציסטית שבה כותב פלוטינוס. כך או אחרת ההוקרה שנתן שפיגל ראוי לה היא מירבית והמלה “מפעל” עודנה ממעטת מגדולת תרגומו. כאמור, לתרגום צורף גם מבוא מקיף ביותר והערות המעידות על בקיאות מסחררת בפילוסופיה העתיקה. כמו כן, צירף שפיגל לתרגום את הביוגרפיה של פלוטינוס שחיבר תלמידו פורפיריוס, שגם ערך את “האנאדות”. ביוגרפיה זו מתחילה במשפט המפורסם: “פלוטינוס, הפילוסוף בן־דורנו, היה כמי שמתבייש בשל הוויתו בגוף”, והיא מספרת על חיי הפילוסוף שביקש להגשים בחייו את העקרונות המטפיסיים הנעלים של תורתו.