סיפורי אמת ועוד, מאת לוקיינוס, תרגמו מיוונית: שמעון הלקין ודניאל גרשנזון,

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988, 82 עמודים

מאת יורם ברונובסקי

מי היה הסופר היווני שהשפיע יותר מכל אחר על ספרויות אירופה? יהיו שיענו: פלוטארכוס, אחרים יאמרו אפלטון, כשהם זוכרים את אימרתו של וייטהד בדבר היותה של ההגות המערבית כולה בבחינת הערות־שוליים לאפלטון. ייתכן, עם זאת, שעיון יסודי יותר, ברבדי ספרות עמוקים ורחבים יותר, יגלה שהסופר רב־ההשפעה מכל סופרי הקדמוניות היה לוקיינוס, בנה של עיר נידחת בקצווי האימפריה הרומית, סָמוֹסָטָה (היום בטורקיה, אז על גבול סוריה־פרס), איש המאה השנייה לספירה (180־120 בערך). כה עמוקה, אך גם כה נפתלת וחמקמקת היא השפעתו של לוקיינוס, עד שזרמים גדולים של ספרויות־המערב – בעיקר, אך לא רק, הסאטיריים או ה“טריוויאליים”, כלומר אלה הנקראים בעליל, המשפיעים על קהלי־קוראים רחבים – נובעים כולם מהמעיין השוצף של היצירה הלוקיינית, אם גם קשה יהיה לדבר על השפעה זו במונח מלומד כל־כך כמו “הערות־שוליים”.

במשך כשלוש מאות שנה לפחות, מאז שלהי המאה הארבע־עשרה ועד שלהי השמונה־עשרה, היה לוקיינוס אותו סופר קדמון שהכל קראוהו וחיקוהו בדרכים שונות, עד שבלעדיו לא יתוארו למשל כתבי ראבלֶה וגם כתבי סויפט וסרוואנטס ופילדינג – שכבר לא לדבר על סופרים שיצקו את סגנונם בכללו על יסודות לוקיאניים ואימצו את הז’אנרים ואת התחבולות של הסופר בן תקופת השקיעה של התרבות הקלאסית. בין האחרונים צריך להזכיר בראש־וראשונה את ארסמוּס, שיצירתו הידועה ביותר, “שבחי הכסילות”, מיוסדת כולה על תחבולה לוקיאנית, וכמעט שאין בה עמוד שאינו מתייחס למוטיב בכתבי לוקיינוס, שאותם גם תרגם ארסמוס ללטינית ובכך היה למפיצם בקרב סופרי הרנסנס המאוחר ואפילו ההשכלה.

לכאורה שככה השפעת לוקיינוס עם בוא הרומאן הריאליסטי במאה התשע־עשרה, ובימינו מועטת תהילתו של איש־סמוסטה לא רק מתהילתם של פלוטארכוס או אפלטון, אלא מזו של סופרים קלאסיים רבים אחרים. אבל אם את שמו של לוקיינוס אין מרבים להזכיר, אפשר שהשפעתו העקיפה עודנה חזקה כפי שהיתה תמיד. עקבותיה יימצאו בספרות המדע הבדיוני שלוקיינוס הוא הראשון במחבריו ובממציאי תחבולותיו, ו“סיפורי אמת” המצויים עתה בתרגום עברי הם אחת הדוגמות המהוללות של הז’אנר העתיד להתפתח לספרי המדע הבדיוני של ימינו, אך גם בספרות נחשבת יותר. לא אתפלא כלל אם בשנים אלה יושב איזה סטודנט שקדן באחת האוניברסיטאות, ולא בהכרח בארה"ב, וכותב עבודה על “יסודות לוקייניים ביצירתו של מילן קונדרה” (מסוג העבודות שלוקיינוס עצמו אהב לכתוב פארודיות על שכמותן; בכלל, נדמה שהעולם האקדמי של היום הוא עולם לוקייני למהדרין…)

המעניין הוא שאם לוקיינוס הוא המקור הגדול, אם גם לא תמיד מקור שזכה בהוקרה הראויה, של מרחב עצום כל כך של ספרויות־המערב (כולל הספרות העברית, ועל כך עוד להלן) המודרניות והקדם־מודרניות, וזאת על חשבון כביכול של סופרים מהוללים יותר ו“יוקרתיים” יותר (כמו אפלטון או פלוטארכוס, כאמור) הרי זה פאראדוקס גמור ביחס למעמדו של לוקיינוס בתולדות הספרות היוונית עצמה. כתביו הרבים הריהם סיכום על דרך הקריקטורה והסאטירה של הספרות הגדולה וה“יוקרתית” הזאת שהיא ספרות תור־הזהב ואפילו תור־הכסף של יוון. אפיונה על רגל אחת של כל היצירה הלוקיינית הענפה כ“פארודיה”, מפשט אולי יתר על המידה את גיוונה הרב (ושוב, צריך שלושה או ארבעה כרכים להגדרת מושג הפארודיה) אך דומה שזהו האיפיון הנוח ביותר והחוטא פחות מכל לאמת.

לצורך העניין נאמר שפארודיה היא יצירה המגחכת יצירה אחרת, מתוך שימוש מוגזם במאפייניה של היצירה המושמת לצחוק. שמונים היצירות של לוקיינוס השמורים עמנו, פחות או יותר, כשיש להביא בחשבון יצירות אחדות שניטש ויכוח על היותו של לוקיינוס מחברן האמיתי, הריהן במכלולן מעין פארודיה כוללת על הקלאסיקה היוונית בתחום השירה (הומרוס והסיודוס), בתחום ההגות (אפלטון, אריסטו ועוד), בתחום היצירה הדרמטית (אייסכילוס, סופוקלס ועוד) ובתחום הכתיבה ההיסטורית (הרודוטוס ותוקידידס); הם מין ראי עקום עצום שהעמידה המאה השנייה – התרבות השוקעת – בפני המורשת הגדולה שלה שעמה היה קשה לה להתמודד. דוגמאות לגישה אנאלוגית לתרבות העבר אינן חסרות בהמשכן של תולדות התרבות, ובתוך זה של ימינו אלה. ממילא אפשר לטעון שתקופתנו היא תקופה לוקיינית לעילא ולעילא, ולהתברך בתרגום כמעט־ראשון של כתבי לוקיינוס אחדים לעברית.

“… כל מה שיסוּפר כאן משל־חידות הוא, לא חסר־לעג, לכמה מן הפייטנים וכותבי־הקורות והפילוסופים הקדמונים, שסיפרו נסים ונפלאות ובדיות הרבה, ושהייתי רושם אותם גם בשמותיהם, אילולא היו נגלים לך אף מאליהם” – כותב לוקיינוס בתחילת הספר הראשון של “סיפורי אמת” (עמ' 13). הנה כי כן: הוא מודיע בגלוי על המטרה של חיבורו זה – מן המפורסמים והכוללים שבחיבורו – והיא לשים ללעג חומר ספרותי קודם. הוא אף מודיע שלא יציין את שמות המוּשמים ללעג, ולאו דווקא מתוך יראת־כבוד, אלא מתוך שהוא סומך על ידיעותיו של הקורא בספרות המושמת ללעג. לאור ההודעה הזאת מצטייר קוראו של לוקיינוס כאיש הבקי בקיאות גמורה בספרות היוונית שלפניו, בהומרוס ובאריסטו, בהרודוטוס ובאריסטופנס ובעשרות קלאסיקנים אחרים.

היום אנו זקוקים לפירוש צמוד־כמעט אם ברצוננו לעקוב אחר כל ההתייחסות של הטקסט הלוקייני לדוגמאות שלו, למופתים שהוא מעקם ומלעיג עליהם, אם כי גם הקורא המשכיל בן ימינו יזהה בקלות יחסית את הפארודיות על סצינות מתוך ה“אודיסיה” הרבות כל־כך לאורך “סיפורי אמת” – שהרי ה“אודיסיה” היא היצירה היסודית, המהוללת, של הז’אנר המושם ללעג על ידי לוקיינוס, הוא סיפור המסע המשופע בהרפתקאות מסמרות־שיער. התייחסויות רבות אחרות ייעלמו ממנו בהכרח (מה גם שרמזים רבים מבוססים אצל לוקיינוס על אִזכור מלה המופיעה במקור המושם ללעג, או בביטוי אופייני להומרוס או להרודוטוס¹), כשם שייעלם ממנו, ומכל קורא מודרני אחר, משכיל ככל שיהיה, המקור העיקרי של לוקיינוס בבואו לכתוב את “סיפורי אמת” שלו. שהרי בין כתבי הסופר הביזנטי פוטיוס (שהיה גם פטריארך ביזנטיון וחי במאה התשיעית) שמור חיבור המסכם את הספר שעליו בא להלעיג לוקיינוס בראש־ובראשונה בכותבו את “סיפורי אמת” שלו. זהו, לפי פוטיוס שהספר היה מצוי לפניו, ספרו של סופר מאוחר אחד ושמו אנטוניוס דיוגנס “הפלאים שמעבר לאי־תוּלָה”, ששוב אינו בידינו.

תמונה בקובץ 13: הפרט המרכזי מתוך “נישואי אלכסנדר ורוקסאן” מאת ג’ובאני באצי הקרוי סודומה. הציור משחזר בפרוטרוט את התיאור המופיע ב“הירודוטוס” של לוקיינוס, של יצירה המיוחסת לאמן היווני איטיון. טראנספוזיציות אמנותיות שכאלה מיצירתו של לוקיינוס היו מקור השראה חביב על אמנים רבים בימי הרנסאנס

איננו מכירים את הספר שעליו בא לוקיינוס לכתוב פארודיה, כשם שאיננו מכירים – ולמצער איננו קוראים בדרך־כלל – את רומני־האבירים שעליהם בא להלעיג סרוואנטס² בבואו לכתוב את הפארודיה הגדולה, את “דון קיחוטה”. אנו מתוודעים לספר שנעלם ושסיפר על פלאי האי תולה (האי המסמל אצל הקדמונים את קצווי העולם בכלל, ויש המזהים בו את גרינלנד ואפילו את אמריקה) רק מתוך הפארודיה הלוקיינית (אם לא להביא בחשבון את הסיכום שהשאיר לנו קורא הספר המקורי שהיה אחד ממעריציו המוקדמים של לוקיינוס, הוא פוטיוס הנ"ל), כשם שרובנו מכירים את התחבולות ואת ההרפתקות של האבירים – תועים כמו אמאריס דה גליה רק מתוך הראי העקום של הרפתקאות דון קיחוטה.

לוקיינוס, כמו סרוואנטס, הלעיג על רומאן ההרפתקאות, ותוך כך ניצל את תחבולותיו ואפילו את תכניו – נהנה מכל העולמות כביכול – וכך יכולים גם אנו להתוודע מתוך קריאת “סיפורי אמת” לפארודיה ולמושא הפארודיה. וכאמור, יש בשני החלקים של “סיפורי אמת” פארודיות למכביר, גם על ספרות המוכרת לנו. פארודיה מבריקה לא פחות, ושוב: כזאת שהקורא העברי יוכל לזהותה, היא הדיאלוג³ “הרמוטימוס” המובא גם הוא בספרון שלפנינו, בתרגומו של דניאל גרשנזון. כאן מושמים ללעג הפילוסופים – נושא חביב על לוקיינוס – תוך שימוש באמצעי הדיאלוג האפלטוני (הסוקרטי)! באמצעים המוכרים מ“פרוטאגורס” או “אוטיפרון” שם כאן לוקיינוס, דוברו של הסופר, ללעג את יומרותיהם של פילוסופים שונים, אפלטון ביניהם, להגיע להבנת האמת ולחיי־האושר. היצירה השלישית שבקובץ העברי היא בעצם פלייטון, “החלום”, שלִקחה הוא, אם נרצה, הפוך ללקח הדיאלוג הקודם: אלה הם שבחי הפילוסופיה או היצירה הרוחנית, אם גם שבחים פארודיים וקריקטוריים למדי. לוקיינוס היה אמן הצגתן של שתי נקודות־ראות מנוגדות כסבירות באותה המידה!

למרות חשיבותו הרבה של לוקיינוס – גם בהיותו מן המשפיעים על סופרי ההשכלה העברית, דוגמת יצחק ארטר בעל “הצופה לבית ישראל” (ובכך עסק שמואל ורסס במחקר מרתק), שלא לדבר על חשיבותו בתולדות הריב על הפצת התלמוד בראשית המאה השש־עשרה (פרשה סבוכה זו קשורה ביוהנס רויכלין, ההֶבראיסט הגדול שהיה גם בין מתרגמי לוקיינוס המוקדמים לגרמנית) – כמעט מאומה לא תורגם ממנו לעברית עד לצאתו של הספר שלפנינו, שאת היצירה הפותחת בו תרגם שמעון הלקין, והיא פועלו הספרותי האחרון. אך הלקין תירגם עוד מיצירות לוקיאנוס וחבל שתרגומים ישנים־יותר אלה לא כונסו בכרך שלפנינו). הספר זכה להקדמה קצרה ונאה של דניאל גרשנזון שגם תרגם את שתי היצירות האחרות, וללבוּש גראפי נאה מאוד. כל זה באמת “רק על קצה המזלג”, כדבריו של גרשנזון במבוא, ומעורר את התקווה שיותקן בקרוב כרך גדול ומייצג של כתבי סרוואנטס (או ג’ויס) זה של העת העתיקה, לוקיינוס איש סמוסטה.

16.9.88