תולדות האתיקה העתיקה

מאת נתן שפיגל

הוצאת מאגנס, ירושלים, 306 ע'

מאת יורם ברונובסקי

במאה התשע־עשרה מקובל היה על הוגים ומלומדים, ביחוד בגרמניה ובאנגליה, הניגוד עבריוּת־יוונוּת שנדרש לכיוונים שונים ואף קיבל פה־ושם צביון אידאולוגי מסוכן. שורשיו של הניגוד נעוצים עמוק בהיסטוריה, בספרות התלמודית, על היחס הדו־משמעי שלה ל“חוכמה יוונית”. בכל מסכת הבעיות שהעלה המפגש בין היהדות לבין העולם ההלניסטי ושתואר בספרו של שאול ליברמן “יוונים ויוונות בארץ־ישראל” ובספריו הרבים של א. א. הלוי, מתרגם ספרו של ליברמן לעברית (הופיע לאחרונה במהדורה חדשה). אכן, יש לניגוד יוונות־יהדות היסטוריה של אלפיים שנה ויותר, ואף היסטוריה רציפה – לאבן־עזרא יש שיר המייחס אופי ניגודי למעשי היוונים והיהודים אבל אין ספק שהמאה התשע־עשרה הירבתה יותר מכל לעסוק בו ולבססו. הוא נעשה ליסוד־מוסד בהגותו של ניטשה. ובאנגליה הויקטוריאנית היה הוויכוח על “הבראיזם מול הלניזם” לאחד הנושאים הקבועים של הפובליציסטיקה התרבותית בכלל. מתיו ארנולד, גדול הביקורת הוויקטוריאנית, הקדיש לניגוד את אחת ממסותיו הנודעות ביותר. וההנגדה המאניכאיסטית הזאת חדרה גם ליצירות ספרות פופולאריות, כגון לרומן של תומס הרדי “טס ד’אורברוויל”. ואם ראשיתו של הניגוד עוצב מנקודת־ראות יהודית – ליוונים לא היה עניין או יחס מיוחד לתרבותו של עם־ישראל – הרי במאה התשע־עשרה ותחילת העשרים קיבל פה ושם הניגוד הזה אופי אנטישמי לעתים, בבחינת אפולוגיה על היוונות ומתקפה על המורשת היהודית, לדוגמה – בספרו של חוקר־היוונות הנודע תדיאוש ז’לינסקי “יהדות ויוונות”.

הניגוד הציג את היוונות ואת היהדות כשתי תפיסות־עולם השונות בכל, מעין אור וחושך של חיי־הרוח והחברה, אך בראש־וראשונה הסכימו הכל שהניגוד הזה סינונימי או כולל בתוכו את הניגוד אתיקה־אסתטיקה. היהדות נתפסה כמסכת אמונות ודעות שיסודה באתיקה, ואילו היוונות נתפסה כמגלמת היופי, האסתטיקה. הסכימה הזאת עשתה את היהודים לעם שכל הווייתו באמונתו נעדרת הקישוטים, המחמירה ביותר בשנאת־היופי והדבקות במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. כל מה שכלול במושג היווני (!) “אתיקה”, ואילו את היוונים היא ציירה כעם אמוראליסטי במהותו, אמנותי בנשמתו, שוחר־היופי, חובב האסתטיקה על חשבון האתיקה, עם שעונג־החושים וחיי־השעה עמדו תמיד בראש־מעייניו.

## עימות היסטורי

למותר כמדומה להצביע כיום על האיוולת שבסכימה הנוחה הזאת, שהיוותה אפיק נוח לאחד מסוגי האנטישמיות הפחות־נחקרים, האנטישמיות ה“הלנו־פילית”, זו שדבקו בה בייחוד הוגים גרמניים בעלי השכלה קלאסית, הלניסטים מושבעים. חטא היסוד של הסכימה היה בפישוט היתר של שתי המהויות הללו, העבריוּת והיוונוּת, צימצומן המגוחך כמעט. שהרי האמת היא כי גם היוונות גם היהדות הן תרבויות כוללות־כל, עצומות ומגוונות, שאי אפשר כלל להביא אף לא אחת מהן לידי נוסחה פשוטה. לשתיהן אתיקות ואסתטיקות מפותחות ורבות־פנים, ואף שקיים היה עימות היסטורי יסודי מאוד ביניהן, הרי גם עימות זה נראה יותר כסימביוזה לאור העיון הקרוב יותר, הארכיאולוגי וההיסטורי, שמתאפשר במאה העשרים. שאול ליברמן וא. א. הלוי הצביעו בספריהם על הזיקות הרבות עד בלי די בין היהדות (התלמודית, כלומר, היהדות שלנו ואף זו שהיתה מוכרת, תמיד במידה לא־מספקת, לאותם הוגים גרמניים ואנגלים שדבקו ברעיון הניגוד במאה הקודמת) ליוונות ההלניסטית על ריבוי פניה.

אפשר לומר שמתוך הספרות התלמודית עולה תמונת עולם הלניסטית בעליל, ואולי מעל לכל נכון הדבר בתחום האתיקה. נתן שפיגל נותן יד להזמת הניגוד הסכימטי יהדות־יוונות כשגם הוא מצביע בהערות־שוליים רבות ופעמים גם בגוף הטקסט של ספרו על תולדות האתיקה, על הזיקות הרבות שבין תורות־המוסר של העולם הקלאסי ובין האתיקה של חכמי־התלמוד. פרקי אבות מצוטטים לרוב בספרו (הערה 2 בעמ'¹ 254, למשל) ולא פחות מכך מסכתות אחרות. כגון כאשר בדיון על האופטימיזם והפסימיזם בהגות הקלאסית (עמ' 228) הוא משלב את דברי מסכת עירובין על כך ש“נוח לו לאדם שלא נברא משנברא… נוח לו שנברא משלא נברא”. לכאן אפשר היה כמדומה להוסיף את איזכור הטורים הנודעים המסיימים את “אוידיפוס בקולונוס”, המובאים בעמוד אחר בספרו של שפיגל (46) בתרגומו של דיקמן: "טוב מכל לא לראות חיים / לא לצאת לאור יום – “. אכן, כמעט בכל עמוד מעמודי הספר “תולדות האתיקה העתיקה”, וביחוד בחלקים האחרונים שלו, מצויה הקבלה בין דעה יוונית (או רומית) ובין דעה ואמונה של חז”ל. הנה כי כן, שתי תרבויות־היסוד של המערב, יותר משהן מצויות באנטגוניזם או ניגוד רב־פני, הריהן מהדהדות באלפי הדים ובני הדים הדדיים, עונות זו לזו וכמעט מדברות לעתים בלשון אחת; בעיקר המדובר, כמובן, בהידהודים של הספרות היוונית בספרות העברית של ימי המישנה והתלמוד, אבל פה־ושם יימצא גם הד עברי בספרות היוונית המאוחרת, כגון כאשר מחבר המסכת “על הנשגב”, מיסודות האסתטיקה הקלאסית, מצטט במקום אחד את דברי “מחוקק היהודים” (ומביא את הציטוט הראשון בספרות הקלאסית מן המקרא!).

אכן, לפלא הוא כיצד יכולה היתה להיוולד הסכימה של היוונות־כאסתטיקה (לעומת היהדות־כאתיקה) לאור אותה שלשלת מפוארת של תורות־מוסר שהעמידו יוון ורומי! (יתכן שריבוי זה של תורות המוסר, לעומת מה שנתפס כמוניזם של המוסר היהודי, הוא דווקא אחד המקורות של הסכימה!). נדמה שכל מה שנאמר בתחום רב־האנפין של האתיקה נאמר כבר על ידי חכמי יוון ורומי, עד שכאן, יותר מאשר בכל תחום אחר של הגות, ניכרת השפעת הקדמונים של חכמי המערב במשך כל מאות השנים. לכאן יותר מכל מתאימה הגדרתו של וייטהד את הפילוסופיה המערבית כ“הערות שוליים לאפלטון” (מובן: בנוסף לשמו של אפלטון יש להציב גם כמה שמות קלאסיים אחרים). באתיקה הקלאסית עלו ההגדרות וניתנו ההוראות לחיים מוסריים, הוארו המחלוקות העשויות לעלות מתוך התנגשות של כמה כללי־מוסר וכל כיוצא באלה – באמת נדמה שהיוונים (והרומאים תלמידיהם) מיצו את תורות־המוסר בהגותם. יתכן שמיצוי זה הוא שהוריד, פאראדוכסלית, את קרנה של פילוסופיית־המוסר כמקצוע אקדמי בדורות האחרונים. נדמה, לכאורה, שהאתיקה כמקצוע פילוסופי כמעט שאינה קיימת עוד, אינה מהווה אתגר לפילוסופים, במאה העשרים. הפילוסוף בן ימינו אינו מסתפק עוד בחיבור הערות שוליים לקדמונים. ואולי כאן נעוצה הסיבה לדלות המחשבה האתית המופשטת בפילוסופיה האקדמית במאה העשרים. חכמי הרנסאנס וההשכלה עדיין מוכנים היו להסתפק בתואר מעירי־השוליים למחשבתם של אפלטון ואריסטו או קיקרו: מונטיין הספקן הגדול מוכן היה להסתפק בתואר כזה, ולא בכדי קישט את מסותיו בשלל רב כל כך של ציטטות מן הקדמונים.

אבל, למען האמת, פילוסופיית־המוסר, שנדמה היה כאילו נעלמה מסדר־היום הפילוסופי של המאה העשרים, בפנותה את מקומה לפילוסופיית־הלשון (הפילוסופיה האנליטית) או לתורת־המדינה, בעצם מתקיימת בכל אלה כל הזמן ומשולבת בהן עד תום – ואף זאת מסורת יוונית בעליל! שהרי, לנסות ולנסח את האתיקה היוונית “על רגל אחת” (וכבר הצבענו על הכשל שבנסיון כזה, ועל כן נוכל לעשותו בלב קל יותר), זו אתיקה המשולבת, המושזרת, בתוך האסתטיקה, עד שהיא נעשית זהה לה – ומבחינה זו שיאה של האתיקה הקלאסית ב“קאלוקאגאתיה” של אפלטון, שמושגי הטוב והיפה בשילובם הגמור, בהיעשותם לגוף אחד. (ומה רב המרחק בין התורה האפלטונית בשיאה ובין האימוראליזם שיוחס לה בנפש חפצה על ידי פייטני הדקדאנס של המאה התשע־עשרה, אבל זה עניין לעצמו).

תמונה: שפיגל: הבראיזם מול הלניזם

## אפלטון ואריסטו

מתוך תפיסה נכונה בתכלית זו של האתיקה כנוכחת־בכל בעולם ההגות והיצירה היוונית, נעשה ספרו החדש של נתן שפיגל לספר המגולל, למעשה, את תולדותיה של היצירה היוונית והרומית כולה, בפרקים נבחרים כמובן, אבל בהכללת־כל מבחינה היסטורית וז’אנרית. לאחר פרקי עיון במושג האתיקה, בשני אופניה שהתגבשו בספרות העתיקה (אתיקה תיאורית ואתיקה נורמטיווית, מורת־הכללים) ובמעמדה כמדע, עובר שפיגל לסקירת גילומיה בספרות היוונית: בכתבי הומרוס והסיודוס, באורפיזם, אצל הליריקנים הראשונים (ארכילוכוס, מימנרמוס). הספרות הגדולה הזאת לא יכולה היתה להיווצר מבלי שיהיה ברקעה אתוס מגובש. ואתוס זה (המלה היוונית היא בעלת משמעויות־יסוד מעניינות: ביוונית הקלאסית פירושה בעצם “מינהג” או “אופי”, אבל יסודה בשורש הודו־אירופי שמשמעו “לשכון” או “לכונן”. ואולי אפשר לתרגם “אתוס” גם כ“יסוד”, במובן של “יסוד מוּסד”) עולה מכל שורה של הכתבים הללו. כאשר מסכם שפיגל את עלילות האיליאס והאודיסיה נדמה לכאורה שאין הוא דן ב“תולדות האתיקה”, אבל למעשה נטועים עולמותיו של הומרוס בעולם האתוס הקדמון הזה, וכשיעור באתיקה הם עברו מדור לדור בספרות היוונית המאוחרת מהם, זו שבה נתפס הומרוס כ“משורר” שאין משלו, “מחנכה של יוון כולה” כהגדרת אפלטון ששפיגל מזכיר אותה (עמ' 30).

סקירתו של שפיגל מתקדמת לעבר תפיסותיהם של הטרגיקנים האתונאיים הגדולים, לתורות המוסר העולות מן הפילוסופיה הפרה־סוקרטית, שכלאורה היא עוסקת בעיקר במה שמעל לאדם, בקוסמולוגיה ובפיסיקה, ומתורות הסופיסטים, ובעיקר בעמיתם ויריבם הגדול ביותר – סוקרטס, זו הדמות המרכזית של האתיקה הקדמונית, גיבורו של אפלטון. ולאחר הדיון בסוקרטס מגיע תור העיונים בתורות־המוסר של אפלטון ואריסטו. אלה כמדומה הפרקים החשובים ביותר בספר, ואפשר שההנגדה של אפלטון ואריסטו, המתח המתקיים בין עמדותיהם של שני החכמים הללו, הוא אף חשוב מהרצאת התורות כשלעצמן. שהרי בפולמוס המחלחל־בכל שבין אריסטו ואפלטון מתגלות הסתירות והקשיים של האתיקה העתיקה – ואף המודרנית.

אפלטון מוּאר אצל שפיגל כאוטופיסט, כמי שדוגל בתורות בטהרתן, כמי שמבקש להגשים את ה“קאלוקאגאתיה” עלי־אדמות, להמליך את הפילוסופים או למצער לעשות את המושלים לפילוסופים. מודגשת הקיצוניות של מחבר ה“מדינה” (אף ששפיגל מצביע גם על המתינות היחסית של היצירה המאוחרת יותר, “החוקים”). בכל מקרה – אפלטון הוא האידאולוג האידאליסטי, אביהם של כל אלה הרוצים את הכל או לא־כלום. קל לקורא להבין כיצד מתקשרת תורה כזאת עם התנועות האידאולוגיות המודרניות. קל להבין את הפרשנות של קרל פופר לאפלטון בספרו “החברה הפתוחה ואויביה”, את הכינוי שהלה הדביק להוגה היווני כ“אבי הפשיזם”. לעומתו אריסטו הוא בעל המתינות ושיקול־הדעת מי שאינו דורש מן האדם שיהיה יותר ממה שהוא. אריסטו, הפילוסוף המעשי שמעייניו תמיד לפתרון האפשרי, הפשרה הנבונה. ואף ששפיגל אינו נוקט עמדה, כיאה להיסטוריון, נדמה שליבו עם אריסטו בפולמוסו של זה עם אפלטון, שהוא אוהב את ההוגה איש־סטאגירה כשזה אומר “מתוך צמאונו לחוכמה מאמץ לו האדם אפילו פתרון חלקי בעניינים שאנו מסופקים בהם ספק רב”. אריסטו מצטייר כאן כמעין שמרן ליברלי של הקדמוניות, שמשתדל לא ללכת שבי אחרי משאלות לבו ולמצוא את הדרך האפשרית לטבעו הפחות־ממושלם של האדם.

בחלקים אלה, החמישי והשישי, יש כמדומה לראות את מרכזו ולבו של הספר “תולדות האתיקה העתיקה”. אבל נתן שפיגל ממשיך ומעיין באתיקה של הסטואיקנים ובזו של אפיקורוס ועד תורות־המוסר הנאו־אפלטוניות והנאו־פיתגוראיות. ולבסוף, הדמות המסכמת של האתיקה הקלאסית, דמותו של קיקרו.

לדמויות רבות המופיעות בספר זה הקדיש המלומד הירושלמי מונוגרפיות לעצמן. הוא חיבר ספרים על סוקרטס ועל סנקה, על הטרגיקנים ועל אפיקורוס, על מרקוס אורליוס ועל קיקרו. בספר הנוכחי אפשר לראות, ממילא, מעין סיכום וסינתיזה של הספרים הפרטניים ההם, מעין הבאתם למכנה המשותף הגדול – ואין ספק שמכנה משותף זה הוא בתחומה של האתיקה הקלאסית.

26.7.85