כתבים נבחרים

מאת מארקוס טוליוס קיקרו

תרגם מרומית והוסיף הערות ומפתחות ארנסט דוד קולמן

הקדים מבוא צבי יעבץ

מוסד ביאליק, ירושלים תשמ"ו, 480 עמ'

מאת יורם ברונובסקי

“עד מתי עוד, קאטילינא, תנצל את סבלנוּתנו? כמה זמן עוד ישטה בנוּ טירופך שלך? עד אנה תשתולל חוצפתך שלוחת־הרסן?” – את מקורם של המשפטים הללו, משפטי הפתיחה לנאום הראשון של קיקרו נגד קאטילינא יודע כל מי שטעם אי־פעם את טעמה של הלטינית, כל מי שלמד ולוּ פרק אחד בספרות הרומית. היה לי דוד זקן ששכח כל תלמודו הלטיני שלמד חצי מאה קודם לכן באיזו גימנסיה פולנית, אך די היה בשתי מלות הפתיחה הללו, ב“קווֹ אוּסקווָה טאנדֶם…” כדי להעיר מתרדמתו את העולם הזה ששקע בתוכו לפני שנים רבות, משל לפעולתה של עוּגית־המדלין על המספר ברומאן של פרוּסט. מלות הקסם הקיקרוניות היו משלהבות אותו פתאום, היה קם ונואם בפאתוס אופייני את שתי הפסקאות הראשונות של הנאום, כמו מדמה שהוא ניצב בסנאט הרומי וקורא תיגר על קושר־הקשר החצוף, קאטילינא, שדקות לפני כן אולי לא זכר כלל מיהו. נדמה שאמנם כן: הנאום הזה, וביחוד משפטי הפתיחה שלו, אותן שאלות רטוריות מתארכות, מסתערות־כמו, הוא הקטע הבודד המפורסם ביותר בכל הספרות העתיקה, אולי לצד שלוש מלות הפתיחה של ה“אנאיס”. קטעי־הארגמן הללו, הביטויים שנעשו לקלישאות, לקישוטים בנאומיהם של פוליטיקאים המחפשים דימוי של אנשי־תרבות (האם יש עוד כאלה?…).

אכן, כה נשתגר הנאום הזה, כה נלעס במיליון שעורי־הלטינית – כשעוד לימדו לטינית – עד שעשויים אנו לשכוח כיום את כוחו, לא לתת עוד את דעתנו, מרוב הפתגמיות על מופת מפליא זה, הנדיר אף אצל קיקרו, של אמנות הנאום, של הרטוריקה בשיא־תפארתה. לאחר שהיה מושא של מאות פארודיות, אלפי תרגומים שונים־ומשונים – זכור לי התרגום ליידיש שהתקין מורה אחד שלי והיה קורא אותו באזנינו ומשתעשע בו להפליא – האם יכול עוד הנאום הראשון נגד קאטילינא להרשים את שומעו כפי כוחו הראשוני? ואולי כאן נוכל למצוא נחמה פאראדוכסלית על ירידת־קרנה של הספרות הקלאסית, לשמוח על מה שבדרך־כלל מקוננים עליו (אם כי גם הקינות על שאין מלמדים עוד לטינית כבר יצאו מן האופנה) ולנסות למצוא מחדש, אחרי ככלות כל הקלישאות, את כוחו בן־האלמוות של הסגנון הקיקרוני, של הרטוריקה הרומית בשיאה? שמא דווקא הבוּרוּת תעזור לנו להתענג על שכיית־חמדה בעייתית זו של הספרות? וכדי ששאלות אלה שלי לא תהיינה רטוריות בלבד, וכמו מתחרות במופת שאין להתחרות בו, אענה ואומר שאמנם כן, שנדמה לי כי זו ההזדמנות לדורנו הנבער מדעת, ולא רק בתחומן של הספרויות העתיקות: כיוון שאיננו יכולים להעזר ברוב הידיעות של מורינו, הלא נזדקק לבוּרוּתנו לגלות בעזרתה את גדולתן של יצירות־העבר.

לאחר שאמרתי כל זאת אשוב עוד לרגע אל הטקסט שמציע לנו המתרגם המלומד ארנסט דוד קולמן, אל ה“קאטילינארקה” (כאן כינה דודי דרך־חיבה, בהקטנה סלאווית, את הנאום!) הראשונה. “עד מתי עוד, קאטילינא תנצל את סבלנותנו? כמה זמן עוד ישטה בנו טירופך שלך? עד אנה תשתולל חוצפתך שלוחת־הרסן?” – צריך להודות שזה לא בדיוק זה, שזה נופל נפילה שטוחה במקצת על אוזנינו הנבערות, שזה לא מקיים בדיוק את מה שהבטיחו לנו המקור המהולל, המקור המקוּדש. ועם זאת צריך להודות שזהו התרגום היחיד הנכון, שחזקה על פרופסור קולמן שהיטיב לתרגם בדיוק את משפטי המקור. איש לא יכול היה לעשות זאת טוב יותר, ובכל זאת זה לא זה. ואפשר שהאשמה היא באמת בפיתגמיות המוחלטת שהוקנתה למשפטים הללו במשך הדורות, ושמחמתה (הודות לה?) אי אפשר כמדומה לתרגם את המשפטים הללו מבלי לעשות אותם לפארודיה. “חוצפה שלוחת־רסן” הוא ודאי תרגום סביר ונכון מאין כמוהו ל“אָפראֵנטה אוּדאיקה”, ובכל זאת הוא נשמע כהתלוצצות על חשבונו של קיקרו.

נמשיך עוד קצת. הקטע השני, המפורסם לא פחות, מתחיל כאן, בספר העברי: “אוי לדור ואוי למידותיו!”. ודאי, התרגום הנכון, אם גם הלא־מילולי. והרי קיקרו הוא שאסר על תרגום של מלה במלה (כל ספר על אמנות התרגום מצטט אותו) וקולמן שועה לעצתו ומוסר את התוכן בשלמות. מה לעשות שה“אוי לדור ואוי למידותיו!” הזה נשמע כמו אנקת־זקנים באנאלית ולאו דווקא כמו זעקת־חמס של אורטור רומאי?! אפשר היה אולי לתרגם “הו זמנים, הו מינהגים!” אלא שאז היינו חוטאים בתרגום מלה־במלה. ואף על פי כן – או שרק נדמה לי – משהו מן האפקט היה ניצל. ובשוּרה הבאה, כשקיקרו מדבר על כך שפשעיו של קאטילינא נעשים בגלוי, בלי בושה, קבל עם ועדה, לעיני הסנאט והקונסול – ו“איש זה על אף הכל ממשיך לחיות!”. כך בגרסת קולמן, המדייקת לכוונת הדברים במקור. ובכל זאת “ממשיך לחיות” זה שוב שטוּח, נטול־עוקץ, זה לא זה. אולי מוטב היה – “ואיש זה חי!” הפועל הדינאמי, הזועק על כך שקאטילינא חי למרות פשעיו. “חי? יותר מזה, אפילו לסנאט הוא בא, משתתף בהחלטותיו”. כך בנוסח כמעט־מילולי שנראה לי אפקטיווי יותר. הנוסח אצל קולמן הוא כזה: “הוא ממשיך לחיות? וכמו לא די בכך, אפילו לסנאט הוא בא, הוא נוטל חלק בהחלטותיו”. התוכן כולו כאן, אבל הרוח – הלהבה הרטורית הזאת שאנו כמו־רואים אותה יוצאת מפיו הרותח של הנואם הרומי השואל בחרון־אפו: “ויויט”? (“חי?”) – הרוח נעלמה. הגירסה העברית המצוינת של א. ד. קולמן אולי לא היה בכוחה להלהיב את דודי בגימנסיה של ראשית־המאה… ועם זאת, כאמור, אפשר שתרגום טוב מזה אי אפשר להתקין. איך יוצאים איפוא ממעגל הקסמים הזה, איך פותרים את בעיית המסירה לדורות החדשים, הנבערים מדעת, את דבר כוחה המופלא של הספרות הקדומה, יסוד ומופת של כל הספרויות שאחריה?!

חוששני באמת שעשיתי עוול בדברי פתיחה ארוכים אלו לספר שמונח עתה לפני, ספר הדור נאה, גדוש כל טוב, מותקן במיטב הזהירות וברוב ידע, מהנה ומרתק בכל עמוד כמעט, המביא לקורא העברי בן־ימינו לקט נרחב מכתביו של הקלאסיקן שבקלאסיקנים, של הזהוב שבסופרי תור־הזהב הרומי: מארקוס טוליוס קיקרו (106 עד 43 לפסה"נ), ספרא וסייפא. הרי לא על פי פסקאות אחדות של נאום אחד, אמנם המהולל ביותר, יישפט תרגום כזה, ואפילו נמצא את הפסקאות הללו (או אחרות) שטוחות משהו לעומת האגדה על הנוסח המקורי שלהן, לעומת השמועה על כוחן החד־פעמי במקורן. חוץ מזה, א. ד. קולמן עצמו מוּדע להפסד ההכרחי שבכל תרגום של קיקרו, ומאריך על כך את הדיבור ב“דבר המתרגם” שלו. את תרגומו הוא ליווה בהערות מחכימות, כמעט בכל עמוד ימצא הקורא המשכיל הערות לגבי קשיי תרגום מסוימים, אלה ואחרים, בצד הערות עניניות אחרות. הדבר נכון ביחוד לגבי תרגום פרקי המסה “על הנואם”, מסתו המרכזית של קיקרו בתחום מה שהיינו מכנים היום תורת־הספרות. כאן צירף המתרגם הערות מאלפות בכל עמוד ממש, והקורא ילמד מהן לא רק על בעיות לשוניות, בעיות שינויי נוסח וכיו"ב, אלא אף דברים לא מעטים על עצם העניינים, הסופרים והיצירות, שקיקרו מזכיר כאן לרוב, יוונים כלטינים. ובמקום אחר, בהערה מעניינת במיוחד, בעמ' 64 (הערה 46), מקשר קולמן את מנהגו של המשורר ארכיאס (שעליו הוא מגן בנאומו) לחזור ולשיר לעתים קרובות על אותו נושא בשינויי מלים וביטויים לתורתו של המלומד האמריקאי מילמאן מארי בדבר אופן חיבורם של השירים ההומריים.

המבחר מרשים בהיקפו, עד שאפשר כמעט לומר שקיקרו כולו – רב־אנפין כמות היה, מין “יודע־כל” קדמון – מוּצג כאן. חטיבת הנאומים כוללת, מלבד הנאומים נגד קאטילינא (שנים מתוך הארבעה), את הנאום “להגנתו של המשורר אולוס ליקיניוס ארכיאס”, את הנאום נגד מארקוס אנטוניוס (מן הנאומים המכונים פיליפיים) ועוד. בנאום להגנת ארכיאס מדבר קיקרו על כך ש“כל החוכמות הנוגעות לתרבות האדם קשורות ביניהן קשר הדדי וקרובות זו לזו”, אמירה אופיינית ל“חכם כולל” (“הומו אוניוורסליס”) בנוסח הרנסאנס שהיה קיקרו. לא בכדי הוא היה אחד ממקורות ההשראה הגדולים של הרנסאנס ההומניסטי, לא בכדי בכה פטררקה למקרא דבריו.

חטיבה גדולה משיחות טוּסקולום (על שם הוילה של קיקרו) מציגה את קיקרו הפילוסוף. הרי זו, יותר מאשר יצירה המצטיינת במקוריות, מין אנתולוגיה סדורה של חכמת הקדמונים, ביחוד חכמת יוון שקיקרו היה שקוע בה כה עמוקות. באחד המקומות מדובר כאן, כמו בכתבי קיקרו רבים אחרים, על הפרובינציאליות של הספרות הרומית לעומת ההישג העצום של ספרות יוון. קיקרו היה אולי האיש שדווקא בזכות ההכרה הזאת במופתיות של היוונים הוציא את הספרות הרומית מקרתנותה.

תמונה בקובץ 15: מרקוס טוליוס קיקרו (43־106 לפנה"ס)

המסה המהוללת על הזיקנה (“קאטו מאיור”) מובאת כאן במלואה – ודי היה בהבאת תרגום זה כדי שהספר יעשה לקריאת חובה של כל קורא עברי – וכן גם חטיבת מכתבים נכבדה מאותו אוצר בלום שהם מכתבי קיקרו, קרוב לאלף במספרם. הודות להם בעיקר קיקרו הוא האדם שעליו “ידוע יותר מאשר על כל אדם אחר מן העולם העתיק”, כדברי צבי יעבץ במבואו. מבוא זה כתוב בחיוניות ובחן רב, כולל דיגרסיות על הגדרתו של אינטלקטואל, על תמורות בהיסטוריוגרפיה הרומית ועוד ועוד. צבי יעבץ מדבר על שני פניו של קיקרו, על ה“סייפא” שבו ועל ה“ספרא” ועל הזיקה שביניהן, בוחן את הגישות של ההיסטוריונים אל מקומו בתולדות סופה של הרפובליקה, יחסו ליוליוס קיסר וכו'. המבוא הזה הוא בוֹנוּס נוסף למבחר הגדול. אם חסר לי משהו במבחר הזה, הרי אלו כמה מסות יפות נוספות של קיקרו: “על הידידות”, למשל. ואולי גם אותה אוטופיה מדינית יפה ונוגעת ללב שהוא הקטע מתוך ה“מדינה” האבודה ברובה, של קיקרו, הקטע הקרוי “חלומו של סקיפיו”. אבל יש לקוות שפרופסור קולמן עוד יזכה אותנו ביצירות נוספות של הקלאסיקן בה"א הידיעה.

עצוּמה היתה תהילת קיקרו בכל הזמנים. מאז גדול המבקרים הרומיים, קווינטיליאנוס, שקשר לקיקרו שבחים בספר על “חינוך הנואם” (קולמן הביא ציטטה משבחים אלו בספרו “עולמה של הספרות הרומית”) ועד אותו משורר גרמני שצבי יעבץ מצטט במבואו את מכתמו המדבר על העם הצועק, מוּקסם מנאומו של קיקרו “אין בן תמותה המיטיב לנאום יותר” – הכל חברו להערצה לרב־מג זה של הלטינית.

אבל ראוי לציין שהיו גם קולות של וֶטו בתולדות תהילתו של קיקרו. קול וטו עדין כזה נשמע, למשל, מתוך אותו קטע אוטוביוגרפי של הרומן־בחרוזים של פוּשקין “יבגני אוניגין”, שבו כותב המשורר הרוסי: “עת כי שלוותי בליציאון / שלוות ליבלוּב בחצרו / עת ששתי קרוֹא את אפוליאון / אך לא קראתי ציצרו…” (תרגום שלונסקי). המשורר הדנדי מודיע כאן שהוא הגה חיבה לסופר השקיעה הרומית אפוליאוס, בעל הלטינית הדקדנטית, ולא דווקא לקלאסיקן המגוהץ, המזהיר, המופתי מדי לטעמו. נימה זהה, ובאורח גלוי עוד יותר, עולה מתוך הרומאן המפורסם בשעתו של ז'. ק. הויזמאנס “במהופך” (“א ראֵבוּר”) שהיה התנ“ך של תקופת הדקדאנס באירופה. גיבור הספר, הפרוורטי בכל טעמיו, הוגה אהבה גדולה לספרות הרומית, אבל לאו דווקא לקלאסיקנים של בתי־הספר, אלא לסופרים של השקיעה הרומית, כמו אפוליאוס (כנ"ל) ופטרוניוס, בעלי הפרוזה ה”קלוקלת“. ואילו סלידתו הרבה ביותר שמורה למי אם לא ל”אותו אפוּן גדול, על מליצותיו המייגעות, על פתוס הנאומים הפטריוטיים שלו“. כאן צריך אולי להעיר שפירוש המלה “קיקר” בלטינית הוא “אפונה”, וממילא הפרוורט הדקדנטי מכנה את הסופר המופתי־עד־לייגע בשם ה”אפוּן הגדול". ואולי הוא עושה זאת גם כדי להזכיר שקיקרו הוא בעצם “אדם חדש”, לאו דווקא אריסטוקרט אמיתי, אלא מין קארייריסט. זאת נהגו להזכיר לקיקרו כבר מתנגדיו ברומא עצמה.

אכן, יש נימים שונות בתהילתו בת אלפיים השנים של קיקרו. אפילו בספר בן־ימינו ממש, במונוגרפיה המוּמלצת בביבליוגרפיה שבסיום הספר העברי, “קיקרו, דיוקן”, מאת אליזבת רואסון, מצאתי משפט כזה: “קיקרו יכול להיות לפעמים שעממן אדיר (פרייטפוּל בוֹר)”, וכל הקורא בכתביו – ואף בספר העברי – יסכים עם דבר־הכפירה הזה. אבל לחובבי הספרות הקלאסית, אף אלה שזכו לגעת רק בקצה גלימתה, הוא יהיה תמיד בבחינת מופת מאיר, האישיות השלמה ביותר, הכוללת, של הספרות הרומית. ודאי שהיו פגמים חמורים באופיו, אלמלא הם, הוא לא היה יכול להיות קרוב לנו, אבל קיקרו הפרטי, קיקרו היושב בגנו וספר בידו, הוא הקרוב לנו ביותר. “אם יש לך גן עם ספרייה אינך חסר עוד דבר”, הוא כותב באחת מאיגרותיו. ג’נטלמן עתיק־חדש זה, בעל הגן והספרייה, הוא אחת הדמויות היפות והמאירות של תולדות התרבות. מבחר הכתבים העברי מצליח להעמיד לעינינו את הדמות השלמה הזאת בצורה שלמה.

31.1.86