על טבע האלים, מאת מרקוּס טוליוּס קיקֶרוֹ,

תירגמה מרומית והוסיפה הערות ומפתח אביבה קציר,

הקדים מבוא יוחנן גלוקר,

הוצאת אוניברסיטת בר אילן,

המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות,

המפעל לתרגום ספרי מופת, 192,1992 עמודים

ימי קיקֶרו הם ימי השקיעה הרומית המוקדמת, והדיאלוג שלו “על טבע האלים” פותח מדע שרק בימינו יש לו פריחה גדולה מחודשת: מדע הדתות, מדע הפורח בעיקר בתקופות שבהן הדת מאבדת את כוחה הראשוני, נעשית תחום של ויכוח חכמים ולא מושא של אמונה חיה

“אם יש לך גן עם ספרייה, אינך חסר דבר”, כתב קיקֶרוֹ לידידו, נמענם של רוב איגרותיו, אטיקוס. האמירה מעלה תמונה המרהיבה את לבו של חובב הקדמוניות: איש הרוח הרומי הראשון־במעלה יושב נינוח בגנו, מוקף הרבה ספרים יווניים ומעט לטיניים, ורושם בחרט משפטים צלולים ורבי מעוף, שיאה של הפרוזה הרומית ומופת לדורות רבים, על אודות עולם ומלואו, מסדריה הנכונים של הרפובליקה ועד שאלת קיומם ומהותם של האלים.

האם יש לתמונה האידיאלית הזאת אחיזה במציאות? התשובה תלויה בגישת היסוד של כל חוקר אל קיקרו, ובשאלות שוּליוֹת המסתעפות ממנה. הגישה האחת תצביע על קיקרו של השנים הפילוסופיות הללו, השנים שבהן חיבר את מיטב כתביו העיוניים, ובתוכם “על טבע האלים”, והן שלוש השנים מ־47 ועד 44 לפנה"ס, כעל פוליטיקאי מובס ומתוסכל, המחפש לו עיסוק כלשהו למלא בו את ימיו הריקים. יוליוס קיסר הרחיק אותו כליל מן הפוליטיקה המעשית – הוא “מחוסל” כאיש פוליטי בשנים אלו, שנות הסיום של הרפובליקה הרומית שעל הגנתה טרח כה הרבה.

לפי גישה זו יושב קיקרו בגנו ועם ספריו מתוך אילוץ וכלל לא מרצון, כפי שהוא מעמיד פנים במכתבים לאטיקוס, ואף בכתבים עצמם. הכתיבה היא לו “תחליף לפוליטיקה”, לפי ביטויו של כריסטיאן האביכט, בעל הספר “קיקרו הפוליטיקאי” (1990) שבו הוא מנסה להציל את כבודו של הנואם הגדול כאיש פוליטי, והוא עושה זאת על חשבון כבודו כסופר.

אך יש גישה אחרת, גם היא מצויה בפרסומים החדשים על קיקרו. זאת גישתו של פול מק־קנדריק, למשל, בעל החיבור הגדול “הספרים הפילוסופיים של קיקרו” שהופיע באותה השנה שבה ראו אור הרצאותיו של כריסיטאן האביכט. בספר זה רואה המלומד בן ימינו את כל חייו של קיקרו כ“הכנה לכתיבה הפילוסופית” של שנות המדבר הפוליטי הללו. יוחנן גלוקר מזכיר אף הוא, במבואו הנרחב לתרגום העברי של “על טבע האלים” את הפילוסופיה כ“אהבתו הראשונה” של קיקרו.

השאלה מה היה קיקרו – פוליטיקאי מוכשר שחיפש מקלט בפילוסופיה או פילוסוף שנקלע כמעט על כורחו לפוליטיקה והובס בה, לא תוכרע אולי לעולם. בצורתו המודרנית החל הפולמוס הגדול הזה במתקפה המוחצת שיצא בה גדול ההיסטוריונים של רומי במאה התשע עשרה, תיאודור מומזן.

בעמוד מפורסם של “תולדות רומי” שלו – קטע מן העמוד הזה מצוטט במבואו של צבי יעבץ ל“כתבים נבחרים” של קיקרו בתרגום א"ד קולמן (מוסד ביאליק, תשמ"ו) – קוטל מומזן את קיקרו הן כפוליטיקאי והן כסופר. חותמה של הקטילה הזאת, שנבעה אל־נכון מן ההערצה היתרה של מומזן ליוליוס קיסר, טבוע עד היום בפולמוס על ערכו של קיקרו ועל המתחים באישיותו.

המלומדים שצוטטו לעיל, ככל שהם סותרים זה את זה, מבקשים שניהם לקרוא תיגר על גישת מומזן לקיקרו. מכיווּן אחר לגמרי קטל את סגנונו המופתי של קיקרו הסופר הדקדֶנטי הויזמאנס ברומאן “להיפך” (A Rebours). שם מותקפת – שוב התקפה רבת השפעה – דווקא המופתיות של הפרוזה הקיקרונית.

יוחנן גלוקר כותב בהרחבה על יופיה של הפרוזה הזאת, ונדמה שהוא קורא אותה כיום מעין “קריאה ראשונית”, בלי הנטל של הדקדאנס. התרפקותו על הלטינית הקיקרונית מביאה אותו כמעט להתנצל על מגבלות התרגום העברי ש“אינו מתיימר להעביר לעברית את סגנונו של קיקרו”. ההתרפקות הזאת – בדור לא לטיני, שלא לומר אנטי־לטיני זה שהוא דורנו – נוגעת ללב, ועם זאת כדאי לציין שתרגומה של אביבה קציר הוא מצוין בסוגו, שומר על דרגת נאמנות גבוהה להפליא למקור רצוף הקשיים.

“על טבע האלים” – הדיאלוג הפילוסופי המופנה אל ברוטוס, רוצחו לעתיד לבוא של קיסר – הוא בהחלט חיבור של קיקרו הנינוח בגנו, כשבהישג ידו ספרייתו היוונית הגדולה. אין לדעת אם הדיאלוג המתנהל בספר התקיים גם במציאות בשנים שבהן הוא יכול להתקיים, כשלושים שנה לפני עצם כתיבת “על טבע האלים”. אפשר מאוד שקיקרו המציא גם את התפאורה, ולא רק את הדברים ששם בפי הדוברים, שאמנם כולם דמויות היסטוריות ידועות פחות או יותר.

בימת הדיאלוג היא ביתו של הדובר המרכזי בו, שהוא במידה רבה גם דוברו של קיקרו עצמו: גאיוס אורליוס קוטה, ידידו של קיקרו, שהוא כוהן דת רומי ובה בעת גם נאמנהּ של האסכולה הפילוסופית שקיקרו דגל בעקרונותיה: האקדמיה הספקנית (או “האקדמיה המאוחרת”). הוא המתווכח עם העמדות בענייני האלים שהוצגו על ידי שני המתווכחים האחרים, וליוס האפיקוראי ובלבוס הסטואי.

כספקן אין קוטה מציג בבירור עמדה עקרונית משלו בשאלת טבע האלים. הוא מעדיף, ומצליח בקלות, להפריך את טיעוניהם של האפיקוראי והסטואיקן. הוא ממלא כאן פחות או יותר את התפקיד שמילא סוקרטס בדיאלוגים האפלטוניים – מבקר חריף של עמדת המתווכחים, שדעתו שלו היא כביכול קצת “מעל” לטיעונים שלהם.

האם אפשר לומר, אם כן, שקוטה, ואולי גם קיקרו, לא האמין בקיום האלים – לא בגרסה האפיקוראית של קיומם ולא בגרסה הסטואית? השאלה היא עדינה וסבוכה. מה בדיוק היתה דתיותם של רומאים משכילים ורחבי־דעת אלה – קשה לומר. אבל קוטה מציג עמדה יפה ב“על טבע האלים”: עמדה שאינה זרה לעמדתם של כמה וכמה אינטלקטואלים בימינו.

הוא מכיר במעין הכרח פילוסופי להאמין באלים, שכבר לא לדבר על כך שכיוון שהוא כהן רומי הוא מודע לערכה של הדת כתרבות, כמסורת תרבותית שאין לעקרה מן השורש. הוא מודע היטב לבעייתיות של קיום האלים ודרכי פעולתם – הוא מעיין, למשל, במה שקרוי תורת־הגמול, בעיית “דרך רשעים צלחה” (הספר השלישי, פרשת דיוניסיוס טיראן סירקוזאי שבזז מקדש של אלה ולא נענש כלל, ועוד – ראה עמ' 178).

ואולי דברי קיקרו עצמו, באחד מעמודי הפתיחה של החיבור, הם המוסרים יפה ביותר את העמדה הזאת. כותב החכם הרומי: “אם תחדל יראת האלים, איני יודע איך לא יאבדו עמה האמוּן והשותפות בקרב בני־האדם, איך לא תאבד גם המידה הראשונה במעלה, הלא היא הצדק”. האומנם כה רחוק הוא הטיעון הזה מדבריו המפורסמים של דוסטוייבסקי: “אם אין אלוהים – מותר להרוג את השכן”? כך או כך, הדת מוצגת כיסוד התרבות, החברה, האנושיות.

וכלום הציטטה מאריסטו בספר השני של “על טבע האלים”, מן החיבור האבוד “על הפילוסופיה”, שבה מדובר על “יפעתם הנפלאה של השמים” (עמ' 123) כעל הוכחה לקיום האלים, אינה מעלה על הדעת את משפטו של קאנט בדבר “שמי הכוכבים מעלי, ואמת מוסרית בתוכי”, ואינה מציגה את קיקרו (המצטט את אריסטו) כעין דאיסט מוקדם? ואמנם המאה השמונה־עשרה היתה קיקרונית, מאוהבת בקיקרו, בדיוק כשם שהמאה התשע־עשרה היתה אנטי־קיקרונית, כאמור! דייוויד יוּם היה בין קוראיה המובהקים של היצירה שלפנינו.

מהו “על טבע האלים”? עיון בפילוסופיה, או בתיאולוגיה? ובכן, הוא גם זה וגם זה, הוא טוען ששאלת טבע האלים חשובה מאוד “להכרת נפש האדם”, כנאמר בפתיחת החיבור. ואם אין זו היצירה התיאולוגית המקורית ביותר, והרי קיקרו מסתמך בלי הרף על חיבורים יווניים בענייני תיאולוגיה, כי אז אפשר שדיאלוג זה יכול להיחשב לחיבור הפותח מדע שרק בימינו יש לו פריחה גדולה מחודשת: מדע הדתות.

האם נכון לומר שמדע זה מופיע, או פורח, בעיקר בתקופות שבהן הדת מאבדת את כוחה הראשוני, נעשית תחום של ויכוח חכמים ולא מושא של אמונה חיה? נדמה שכך הדבר, וימי קיקרו הם כבר ימי השקיעה הרומית המוקדמת, אותו דקדאנס שבו אנו מוצאים מעין דגם מוקדם של ימינו אלה, ימי האימפריות בשלהי ירידתן – כדבר הסונטה המהוללת של פול וֶרלֶן.

הארץ 15.1.93