קיקרו / מדינאי, נואם, סופר, הוגה־דעות

מאת נתן שפיגל

אקדמון, בית ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"א, 358 עמ'

אם יישאל משכיל מערבי בן העת החדשה, לשמו של הרומאי הגדול או המהולל ביותר, מי שהוא בעיניו סמלה של המדינה והתרבות הרומית, אין ספק שהתשובה תהיה: יוליוס קיסר, אך מעט קט לאחר־מכן יעלה את שמו של מרקוס טוליוס קיקרו. כך שבה ומזווגת התהילה שלאחר־המוות (זו ה“פאמה פוסטהומה” שכה הירבו לדון בה הוגי הקדמוניות) את שמותיהם של שני הגדולים של דור אחד, שני האישים שהיריבות וההערכה שביניהם מקפלות בתוכן את המתחים המדיניים והתרבותיים של התקופה הרת־הגורל מכל אשר היו בתולדותיה המסוערות של רומא העתיקה. אם כלפי חוץ ניכרים כמה מיני קירבה ודמיון בין גורלו ואישיותו של קיסר ובין גורלו ואישיותו של קיקרו – ולוּ בכך שכל אחד מהם היה מדינאי וסופר גם יחד – הרי שעיון קרוב יותר יראה שהם היו שונים בכל, נציגים של שני טיפוסים אנושיים שהאחד מבטל כמעט את השני. לא ייפלא על כן שאלה מבין ההיסטוריונים¹ שהערצתם נתונה בראש־וראשונה ליוליוס קיסר, נטו לבוז לקיקרו ולהציגו בעוניו: תאודור מומזן הוא הדוגמה הנודעת ביותר של מעריץ כזה של הקיסר והקיסריזם שהמעיט בערכו של קיקרו הן כמדינאי והן כהוגה־דעות. כמו אספקטים רבים אחרים בקריירה של קיקרו, גם תהילתו המאוחרת, עד עצם ימינו, יכולה להידון מתוך השוואה מתמדת עם תהילתו המאוחרת של קיסר.

תמונה בקובץ 17: קיקרו: מעורבותו של האינטלקטואל

ואם המשורר האנגלי קולרידז' טען שכל בני־האדם מתחלקים, גם בלי שידעו על כך, לאנשי־אפלטון ולאנשי־אריסטו, הרי שעל אותו משקל אפשר לחלק את ההיסטוריונים (אולי לא רק של רומא) לחסידי קיסר ולחסידי קיקרו, כאשר ברור שהראשונים מרובים מן האחרונים.

במשפטים אחרים ניתן להגדיר את ההבדלים בין קיסר לבין קיקרו בכך שהראשון היה בכל רמ"ח אבריו מדינאי, איש מרות ושלטון, שאמנם הצטיין גם באהבה לתרבות ולחיי־רוח והיטיב למשוך בעט־סופרים, כאשר גם עט זה הוא עטו של מדינאי הגוזר גורלות־אנוש כשם שהוא גוזר משפטים עזי־היתוך; ואילו קיקרו הוא הדוגמה המצויינת ביותר שהיתה מעולם לאותה תופעה שבימינו ניתנה לה תשומת־לב רבה במיוחד: האינטלקטואל המעורב בפוליטיקה, על הרוב שלא בטובתו. קיסר הוא “האיש החזק”, מי שהכוח הוא המדיום הטבעי שלו, ואילו קיקרו הוא איש־התרבות, יפה־הנפש המאוהב קודם־כל בעצמו (“קיקרו החשיב מאוד – לא בלי צדק, אך בלי שעור – את עצמו ואת מעשיו” – מצטט שפיגל בהערה אחת את דברי וירשובסקי על קיקרו).

אופייני מאוד לשוני שבמנטליות של שני האישים הללו הוא יחסם זה לזה: יחס ההערכה המהולה בחשד ולחילופין השנאה והשמחה־לאיד, של קיקרו כלפי קיסר ולעומת זה ההערכה השלווה של יוליוס קיסר לקיקרו: הפילוסוף איש־טוּסקוּלוּם לא היווה מעולם סכנה אמיתית בעיניו, בעיני הנץ החדות שלו הבחין קיסר מייד בכל חולשותיו, ועל כן מעולם לא היה לא² אכפת לו לומר עליו מלה טובה, להוקיר בו את איש הרוח וההגות. ואמנם מפי קיסר באו כמה מן ההערכות היפות ביותר לדמותו ולפעלו של קיקרו, כשאחת מהן משמשת מוטו למונוגרפיה הגדולה על קיקרו המונחת עתה לפנינו: “גדולה הרחבת גבולותיה של הרוח הרומית מהרחבת גבולותיו של השלטון הרומי”, כך נאמר על קיקרו מפי קיסר בספרו של פליניוס “היסטוריה של הטבע”.

דברי הערכה אחרים של קיסר על קיקרו נמסרים במעשייה הבאה בביוגרפיה של קיקרו מאת פלוטארכוס: אחד מנכדיו של קיסר קרא פעם במסה כלשהי של קיקרו, ומשהתקרב אליו סבו ביקש להסתיר את המסה מעיניו מחשש לעונש על שהוא קורא מדברי שונאו של הסב, אך קיסר לקח את המגילה לידיו, עיין בה והשיבה לנכדו באומרו: “זהו איש מלומד מאוד – מלומד מאוד ואוהב אמיתי של מולדתו”. אכן יוליוס קיסר תמיד “פירגן” לקיקרו, שכה עלץ, אמנם לזמן קצר בלבד, על רציחתו.

שד הפוליטיקה    🔗

במונחי הפוליטיקה הרומית של העת ההיא התמצה³ ההבדל בין קיקרו לבין קיסר בכך שהפילוסוף היה מנאמניה של הרפובליקה, חסיד הסדר הרומי הקדום והמידות התרומיות שעל יסודם נכון הסדר הזה ההולך ומידרדר – ואילו קיסר היה הסכנה המהלכת לסדר הזה, מי שביקש לכוף על המדינה הרומית את עולו של שלטון היחיד. עמדתו הרפובליקאית של קיקרו היתה גם היא – כאשר אנו מעיינים בה מנקודת־ראות מאוחרת – עמדה טיפוסית של איש־רוח נוכח בעיות מדיניות. קיקרו הוא השמרן הגדול הראשון בשורה הארוכה של ההוגים השמרנים שכמה מהם הם תפארתה ויסודה של התרבות האירופאית,⁴ וקיומם הוא צורך אמיתי לחברה גם כאשר התערבותם הישירה בפוליטיקה היא על פי רוב הרת אסונות וטעויות כבדות (ההקבלה הבולטת ביותר במאה העשרים לדמותו של קיקרו היא דמותו של שארל מוראס, מנהיג ה“אקסיון פראנסאז”, ששמרנותו התבטאה אמנם, בתוקף הנסיבות, במלוכנות, בעוד ששמרנותו של קיקרו התבטאה ברפובליקאיות בהתאם למצב הספציפי לתקופתו). בראש הספר החמישי של חיבורו “על הרפובליקה” העמיד קיקרו טור־שירה מאת אחד מראשוני המשוררים הרומיים, אֵניוס, טור שבו מסתכמת בשש מלים לאטיניות כל תורתו המדינית. נתן שפיגל מציע את התרגום הבא לטור קשה־תרגום זה: “הודות למינהגים שמורי־מסורת ולאנשים שוֹמרי־מסורת מחזיקה רומא מעמד”.

קיקרו הוא בראש־וראשונה איש ספרות ופילוסוף חברתי כאשר הוא מתגעגע על ה“מינהגים שמורי־מסורת” הללו בתוך תוכה של אנדרלמוסיה מדינית שכבר מגיחים ממנה ניצני האימפריה והעריצות הכרוכה בה. קיסר הוא אדם החי את תקופתו ורואה אותה כמות שהיא, ואילו קיקרו שקוע באותה נוסטאלגיה, הטבעית לאיש־הספרות אך הנוראה בשביל מדינאי, לימים הראשונים שהיו – שהם תמיד – טובים מאלה שבהם נגזר על האדם לחיות. 17

מקומו הטבעי של קיקרו היתה החוילה הכפרית שלו, והיו לו חוילות רבות כאלה, שבה יוכל לבלות את ימיו בין ספריו האהובים ולכתוב את מסותיו הפילוסופיות; המדיום האמיתי שלו היה “הנופש המכובד” (“אוטיום קוּם דיגניטאטה” לפי הביטוי הרומי), אך איזה שד – השד הרע של האמביציה והפוליטיקה – דחף אותו תמיד חזרה לרומא, לזירה הפוליטית העקובה מדם. השד הזה הוא גם שהמית אותו, שהשיג אותו אפילו בחוילתו הכפרית. במשך ההיסטוריה, ואולי ביחוד בימינו (ואף במדינתנו) ראינו מקרים רבים של אנשי־רוח המורעלים באותו רעל של אמביציה פוליטית. קיקרו יכול לשמש להם סמל ואזהרה מתמדת. אני יכול לחשוב על כמה וכמה אישים ישראליים שהספר החשוב ביותר בשבילם בשעה זו שלפני הבחירות עשוי להיות ספרו של הפרופסור נתן שפיגל על קיקרו, הסופר הגדול והמדינאי הכושל.

אך כאשר אנו מבכים את נטייתו הרת־האסון של קיקרו לעיסוק הפוליטי היומיומי, נטייה שכביכול המעיטה את תרומתו האפשרית לספרות ולהגות, אנו מסתכנים גם בטעות אופטית מסויימת, ואף מגוחכת. אם אמנם, מבכים אנו את “ביזבוז הזמן” הזה של הפילוסוף על עניינים הנראים לנו היום חסרי חשיבות, הרי שאיננו הראשונים העושים זאת. התחיל בכמעט מסורת למדנית זו פרנצ’סקו פטררקה בכבודו ובעצמו, מגלה האיגרות של קיקרו ומעריץ של החכם הרומי. קיקרו התגמד מול עיניו של פטררקה הקורא במכתביו. מן האיגרות האישיות הללו ניבטה אל ההומניסט הראשון לא דמותו החצובה בשיש של הסופר והנואם שהיה מוכר לו עד כה ממסותיו הפילוסופיות אלא דמותו של הפוליטיקאי הקטן, רודף הכבוד והכוח, לעיתים רכלן מגוחך כלשהו, לעיתים דאוג בשל הבלים גמורים. ופטררקה החליט לשגר לצלו של קיקרו מכתב שבו יוכיח אותו על פנייתו להבלי הפוליטיקה שעת שצריך היה לשבת בגנו ולחבר את ספריו בני־האלמוות. “למה הסתכנת במריבות ובסכסוכים רבים כל כך ומיותרים – פונה פטררקה במכתבו הרטורי לקיקרו – היכן זנחת את השלווה, שכה תואמת את גילך ומזלך?… אני מצטער על גורלך, אני מתבייש וצר לי על משוגותיך. מה ערך בהקניית דעת לאחרים, לשם מה הדיבור, במלים יפות ביותר, על שלימויות, אם אינך מקשיב, בעומק נפשך, לעצמך? האח, כמה טוב היה, ביחוד לפילוסוף, להזדקן בכפר שקט ולהרהר בחיים הנצחיים, ולא באלה הפעוטים שבכאן, בלי זרדי הליקטור, בלי טריומפים ובלי קטילינא”. (לפי המובאה בעמוד 278 בספרו של שפיגל, שם מתורגם עוד קטע מן המכתב המופלא הזה.)

כן, יכול היה קיקרו להשיב למעריצו המאוכזב, אבל בלי “זרדי הליקטור, בלי הטריומפים ובלי קטילינא” לא היו יכולים להיכתב גם החיבורים הגדולים, הנצחיים, על הרפובליקה ועל הנואם, על החוקים ועל הידידות. בלי קטילינא לא היו קיימים הנאומים נגד קטילינא – תפארת הפרוזה הלטינית שבכל הזמנים. החיבורים “על הרפובליקה” ו“על החוקים” הם רק לכאורה חיקויים חיבורים יווניים, של אריסטו ושל אפלטון. עם שהם רוויים בחוכמות יוון, רוחם היא הרוח הרומית בטהרתה – ורוח זו יכול היה קיקרו להפיח בהם משום ששיחק גם את המשחק המסוכן של העוצמה הפוליטית המעשית, משום שמיזג את החיים האקטיוויים עם החיים הקונטמפלאטיוויים. הוא עצמו ידע, לא פחות טוב מפטררקה, את מעלותיה של הזדקנות השלווה בכפר, אבל הוא ידע גם אולי שלשלווה הכפרית הזאת לא יהיה ערך בלי המהומה והטירדה של חיי הציבור ברומא העיר. על כן מוטב שלא נחזור על טעויותיו ותמימותיו של פטררקה ביחס לקיקרו: כל כמה שנעריך את קיקרו הפילוסוף והסופר, עלינו לזכור שבלי קיקרו הפוליטיקאי לא יכולים היו להיכתב אותם כתבי הפילוסופיה והספרות שכתבם. ככל שאלו הן הוויות סותרות – הוויית המדינאי והוויית איש־הרוח – אסור להפריד ביניהן אם מבקשים אנו לעמוד על מלוא־גדולתו של האיש.

הגיגים ורכילויות    🔗

ודומה שאנו מצווים בעוד שינוי קל של פרספקטיווה יחסית לפטררקה במבטו על קיקרו: לדידו גימדו איגרותיו האישיות של קיקרו את דמותו של הפילוסוף, השחו את קומתו של בן־האלמוות לממדים אנושיים. לדידו, איגרות קיקרו מהוות את האוצר היקר ביותר מכל מורשתו, ואנו שמחים עליהן לא פחות – אלא אף יותר – מאשר על החיבורים הפילוסופיים. מתוך האיגרות הללו, שניתגלו במאוחר, אנו שומעים את קולו האותנטי של קיקרו, את שיגו ושיחו היומיומי עם אלה הקרובים לו ביותר, ובראש־וראשונה עם ה“מוציא לאור” שלו והידיד האינטימי, אטיקוּס⁵, שקבוצת האיגרות הגדולה ביותר שנשתמרה כוללת את המכתבים המיועדים לו. איגרות קיקרו, כפי שמציין שפיגל, אינן האיגרות הספרותיות נוסח פליניוס הצעיר, אלה הן איגרות אמיתיות הנועדות לנמעניהן ולא לקוראים הכלליים, הן מתכוונות למסור את הגיגיו הפרטיים, האנושיים ביותר של האיש, יחד עם הרכילויות ועם התלונות הקטנות, ומכאן ערכן שלא יסולא בפז. הודות להן קיקרו הוא אמנם “איש העולם העתיק שעליו ידוע לנו יותר מאשר על כל אחר”, כפי שכותב שפיגל. וביתר דיוק: אנו חבים לאיגרות את הפן הפרטי של קיקרו, כשם שאנו חבים לנאומים ולחיבורים ההגותיים את הפן הציבורי שלו, ובמקביל: כשם שהפרוזה של הנאומים והחיבורים מספקת את הדוגמות המושלמות ביותר של השפה הלטינית בשיא שכלולה הספרותי, כך האיגרות מביאות עימן את לשון היום־יום הנורמטיווית, זו הלשון שבה שוחחו זה עם זה אזרחי רומא המשכילים. ההומור, ואף האירוניה העצמית שמגלה באיגרותיו אינן מגמדות בעינינו את הנואם הדגול, אלא להיפך מקרבות אותו אלינו, וחולשותיו אף מחבבות אותו עלינו – אלא אם כן נראה את האיגרות, דוגמת המלומד הצרפתי המהולל ז’רוס קארקופינו, כצופן לנכלוליו ולתועבותיו של קיקרו. קארקופינו הצטרף בספרו המפורסם “סודות ההתכתבות של קיקרו” לאויביו המסורתיים של קיקרו שעד ימיו באו בעיקר מבין אנשי האסכולה הגרמנית.

הכל תלוי, כפי שכבר נרמז, בדעה הקדומה או בגישה היסודית: מי שהוא⁶ “איש קיקרו” ימצא באגרות קיקרו סיוע לאהבתו "לאיש הגדול והאנושי הזה, ומי שהוא מתנגדו של קיקרו, אם מטעם קיסר או מטעם אחר, ימצא באיגרות סיוע לטענות בדבר קטנותו ונבלותו היסודית של קיקרו. כך או אחרת, האיגרות הללו הן שעושות את קיקרו לדמות קרובה כל כך לרגישותו של בן המאה העשרים. באיגרות אלו נמצא את קיקרו אוהב החוכמה היוונית, מי שנתון לה בכל לבו, מי שרואה בהבאתה לרומי את משימתו החשובה ביותר, באיגרות אלה נמצא אותו מתוודה לפני אטיקוס (אגב, “אטיקוס” הוא כינוי שמשמעותו בערך “מתיוון”) שכתביו אינן אלא “העתקות” (הוא נוקט מלה יוונית: אפוֹגראפה), חיקויים חסרי מקוריות של חיבורים יווניים. זוהי הגירסה ההומוריסטית של הטענה המאוחרת יותר, זו של המשורר הורטיוס, שמבקש לו תהילת עולם בכך שהביא לשירה הרומית את מקצבי השירה היוונית.

נתן שפיגל גמר אומר לא לוותר במונוגרפיה המקיפה שלו אפילו על פן אחד של התופעה הרבגונית הזאת ששמה קיקרו. נמצא כאן דיונים בכל תחום מתחומיו הלא מוגבלים כמעט של החכם הרומי. וכך, בראש וראשונה, נמצא את הביוגרפיה הפוליטית שלו שתוך כדי גילגולה נגולות תולדות רומא בתקופה המרתקת והמסובכת ביותר שלה, תקופת קיצה של הרפובליקה ויסוד האימפריה הרומית. אחרי הפרק הזה בתולדות רומא נידונים בהרחבה ובמלאות כתביו הרטוריים של קיקרו ונאומיו, אחד לאחד, וכן גם הספרים התאורטיים בתורת הנאום. המדור העוסק בפילוסופיה של קיקרו תופס שוב פרקים רבים ומתעכב על כל אסכולה שהדים לדעותיה אפשר למצוא בכתבי קיקרו שהוא האנתולוגיסט הגדול ביותר של הפילוסופיה העתיקה (נמצא בספר גם עיון בשאלה הסבוכה של מקוריותו של קיקרו). ולבסוף פרקים אחדים מוקדשים לאיגרות ולמורשת והשפעה של קיקרו על הדורות הבאים.

כל נושא מאלה הנידונים בספרו של נתן שפיגל זכה לספריה שלמה של מחקר ועיון. לסכם ספרייה אדירה כזאת במסגרת מונוגרפיה אחת, אם גם רחבת ממדים, הרי זה מעשה נועז התובע בקיאות רבגונית ונדירה. דומה שנתן שפיגל, שהעניק לנו כבר מונוגרפיות על סנקה, סוקרטס, מרקוס אורליוס, ואף זיכה אותנו במפעלים כה חשובים כתרגום פלוטינוס, השיג ב“קיקרו” שלו את אחד ההישגים היקרים ביותר שלו, מה גם שזהו ספר ראשון מסוגו בעברית (ודומני שלא נמצא רבים דוגמתו – מבחינת ההיקף – גם בלשונות הגדולות העשירות במחקר הקלאסיקה).

מאחת ההערות בסוף הספר אני לומד שבקרוב עתיד להופיע מבחר מכתבי קיקרו בתרגומו של א.ד. קולמן (שני קטעים מתרגומיו מובאים בספר שלפנינו) וזו בודאי בשורה טובה. מעט מדי – ולפני זמן רב מדי – תורגם מקיקרו לעברית, אף שנוכחות מסויימת יש לקיקרו בספרות העברית זה דורות רבים: קיקרו מוזכר כבר ב“ספר יוסיפון” (ראה דוד פלוסר, “ספר יוסיפון” כרך שני עמ' 85). ועוד תוספת קטנה לביבליוגרפיה העברית החותמת את הספר: מאמרו של עקיבא גלבוע “מגמות וכוונות פוליטיות בספרו של קיקרו ליוליוס על הידידות” שנדפס ב“אשכולות”, ספר שני, ירושלים תשי"ז.

22.5.81