א    🔗

פייבקה היה נַער כּפרי בּן תּשע, פּרוּע ונעזב לנַפשוֹ, שכּל ימיו גָדל בּין ילדי האִיכּרים הפּרוּעים והנעזבים לנַפשם. כּמוֹהוּ כּאָביו: מה אָביו, מַתּית הנַפּח, היה היהוּדי האֶחָד בּכפר סטארוֹדוּבּוֹב בּין שכניו הגוֹיִים, אף פייבקה היה הנַער היהוּדי האֶחָד בּין המוֹן השקצים, ילדי הכּפר. נערים אחרים זוּלָתם כּמעט לא ידע ולא ראָה מעוֹלָם. לוּלא שתּי עֵיניו השחוֹרוֹת, המַבּיטוֹת בּעקשנוּת לוֹהטת מתּחת לכוֹבעו העמוֹק, כּוֹבע־איכּרים ישן ודהוּי, קשה היה להכּיר בּפניו, כּי מזרע היהוּדים הוּא. מנַיִין לוֹ לנַער יהוּדי פּנים משוּנים אֵלוּ, מוּכּים וּשׂרוּטים, שׂפה עֶליוֹנה זוֹ, שצלקת אדוּמה כּדם דוֹלקת בּה, רגליִים יחפוֹת אֵלוּ, גסוֹת וּמרוּפּטוֹת? ואוּלָם פייבקה ירש מאִמוֹ זוּג עֵינַיִים שחוֹרוֹת, לוֹהטוֹת בּעקשנוּת קוֹדרת.

רוֹב ימי הקיִץ והסתיו היה פייבקה מבלה בּיער הסמוּךְ לכּפר, הוּא וַחבריו השקצים עמוֹ, מלקט שם בּחבוּרה כּמהים וּפיטריוֹת, מטפּס על האִילנוֹת הגבוֹהים וּמַפריחַ מעל צמרוֹתיהם את החסידוֹת, הרוֹבצוֹת על קניהן לָבטח. אוֹ יֵש שהיה עוֹשׂה מלאכתּוֹ בּבצעֵי־המַיִם, חוֹצה אוֹתם עד הבּרכּיִים וּמחפּשׂ צלוֹפחים שחוֹרים חלָקים וּשאָר מיני שרצים. אוֹ יֵש שהיה רץ, רצוֹא וָשוֹב, כּעֵגל משוּלָח, על־פּני מרחַב השׂדוֹת בּעֵת קציר החָציר, מטפּס ועוֹלה על קרוֹן גבוֹה טעוּן שחת וּמרקד מלמַעלָה תּחת שמי־הקיִץ הבּוֹערים, צוֹעֵק בּגרוֹן ניחָר אֶל חבריו צעקת־פּראִים נלהבת. וּפעמים היה מתבּוֹדד כּחוֹם היוֹם בּגוֹרן אפלה צוֹננת, תּוֹלה עצמוֹ ורוֹכב על אַחַת הקוֹרוֹת מתּחת לגָג, מכרסם להנאָתוֹ אַגָסים מצוּמקים, שמשךְ ולָקח בּאֵין רוֹאים מתּוֹךְ השׂק המוּצנע תּחת מיטתה של אִמוֹ, מַבּיט אֶל שברירי השמש, המסתּננים בּעד החוֹרים והסדקים וּמשתּפּכים בּאַפלוּלית הגוֹרן כּאבק־זהב פּוֹרחַ, מפנה לבּוֹ לבטלה נעימה וּמהרהר הירהוּרים. מהרהר פייבקה בּשעת־בּדידוּת זוֹ את הירהוּריו הנעימים על מיקיטה של חוואֶדאֶר, הוּא מיקיטה החַייל, שעלה לגדוּלָה בּמרחַקים, נַעשׂה שם קוֹנדוּקטוֹר בּרכּבת של מסילת־הבּרזל, ועכשיו חָזר הבּיתה, הראָה לעֵיני כּל אַנשי הכּפר צרוֹר כּסף מלא וגָדוּש, וּבערבים הוּא יוֹשב על מפתּן בּית אָביו, מדבּר גבוֹהה וּמסַלסל בּשׂפמוֹ, סביבוֹ המוֹן בּחוּרים וּבתוּלוֹת עוֹמדים צפוּפים, וּכטוֹב לבּוֹ עליו הוּא מחַלל לפניהם בּחָליל.

וּפעמים רבּוֹת קרה מקרהוּ של פייבקה, שהיה מתעלם מן העיִן וגם בּלילה לא נוֹדע מקוֹמוֹ. ואוּלָם אָביו ואִמוֹ, מַתּית הנַפּח ואִשתּוֹ הנַפּחית, לא שׂמוּ לב לָזה ולא כּיהוּ בּוֹ. כּי קללת אלוֹהים רבצה על הנַער, הפּרוּע והמשוּלָח לנַפשוֹ כּעיִר פּרא בּמדבּר, והוּא הוֹלךְ וגָדל ללא תּוֹרה וּללא דרךְ־אֶרץ.

פייבקה היה נַעַר עז־נפש ולא ידע פּחד. ורק שני דברים עמדוּ לוֹ על דרכּוֹ, וּמפּניהם היה לבּוֹ מהסס. שני הדברים היוּ: האלוֹהים והתּפילה. את פּני האלוֹהים לא ראָה פייבקה מימיו, אַךְ את שמוֹ שמע לעתּים קרוֹבוֹת. בּשם אלוֹהים היוּ מַתּית ואִשתּוֹ מַטיפים לוֹ מוּסר בּימי השבּת וּמַבטיחים לוֹ עוֹנש רב לעתיד לָבוֹא, וּבשעת מַעשׂה היוּ נוֹשׂאִים עֵיניהם אֶל התּקרה ונאנחים מרה. העניין הזה היה עניין רע והֵמַר לפייבקה את ימי תּענוּגוֹתיו. ידוֹע ידע, כּי כּל מַה שהוּא הוֹלךְ וגָדל, הוֹלךְ וקרב היוֹם המַר, יוֹם צרה ותוֹכחָה, שאָנוּס יִהיֶה להתייצב לפני האֵל הגָדוֹל והנוֹרא, השוֹכן בּמסתּרים. וּפעם אַחַת היה מַעשׂה וּכפשׂע היה בּין פייבקה וּבין הסַכּנה. מַעשׂה בּאיש יהוּדי שחוֹר, לָבוּש פּרוַת־כּבשׂים שחוֹרה ואֵזוֹר־צמר אָדוֹם אָזוּר לוֹ על מתניו, שנגלָה בּביתוֹ של מַתּית לפתע־פּתאוֹם בּיוֹם־חוֹרף קר, עֵת קדר העוֹלָם וסוּפת־שלג התחוֹללָה בּחוּץ. אוֹתוֹ היהוּדי השחוֹר בּעל זקן אָרוֹךְ היה וגבּוֹת־עֵיניו זוֹעפוֹת, וּמלאכתּוֹ בּבית מַתּית הנַפּח היתה מלאכת־הקוֹדש: בּא מן העיר להריק את קוּפּת הצדקה המסוּיֶידת לָבן, המסוּמרת אֶל המַשקוֹף ממַעל לדלת. אֵשת מַתּית הגישה אֶל השוּלחָן מנחָה לפני אִיש־האלוֹהים האוֹרחַ: קערה מלאָה תּפּוּחי־אדמה מבוּשלים וּקערה מלאָה חָלָב חמוּץ. היהוּדי השחוֹר שיפשף אֶת ידיו החיורוֹת והדקוֹת זוֹ בּזוֹ ועצם את עֵיניו בּכוונה רבּה על שתּי הקערוֹת המלאוֹת, העוֹמדוֹת לפניו. וכאשר חָזר וּפקח את עֵיניו, ראָה בּעד ההבל הלָבן, המתמר ועוֹלה מתּוֹךְ תּפּוּחי־האדמה הרוֹתחים, את הנַער הנבהל, העוֹמד בּקרן־זוית, נחבּא אֶל המיטוֹת. רמַז אִיש־האלוֹהים לפייבקה בּאצבּעוֹ, כּי יִקרב אֵלָיו.

– תּוֹרה לָמַדּת, בּני? – וּפשט את ידוֹ וצבט לוֹ בּלחיוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת קרוֹת, צהוּבּוֹת ודקוֹת, שריחַ אַבקת־טבּק נדף מהן אֶל אפּוֹ של פייבקה. פּני האֵם, הניצבת נפעמה ליד התּנוּר, אָדמוּ מאוֹד, והיא פּוֹסַעת פּסיעה אַחַת אֶל הבּיִת וּמתאַמצת להצדיק בּגימגוּם־מלים את בּנה הקטן הפּרוּע לפני האוֹרחַ החָסיד. היהוּדי השחוֹר הרים את ראשוֹ מעל שתּי הקערוֹת אשר לפניו, זקף את עֵיניו כּלפּי מַעלָה וניענַע את זקנוֹ האָרוֹךְ לכאן וּלכאן. נַענוּעים אֵלוּ של זקן אִיש־האלוֹהים לא היוּ אוֹת לטוֹבה. פייבקה ריתּת כּוּלוֹ וקוֹר החריד את לבּוֹ. אַחַר־כּךְ בּאוּ לילוֹת־בּלָהוֹת. בּלילוֹת ההם ראָה בּחלוֹמוֹ המוֹן אֶצבּעוֹת קרוֹת, צהוּבּוֹת ודקוֹת, שלוּחוֹת אֵלָיו לעשׂוֹת לוֹ רעה, וריחָן הזר, ריחַ חָריף, מתקתּק־מריר, שׂם מַחנק לגרוֹנוֹ.

תּפילה לא לימדוּ את פייבקה. הכּפר סטארוֹדוּבּוֹב כּפר נידח ונעזב היה, רחוֹק מיִישוּב של יהוּדים. בּכל שבּת ושבּת, בהיוֹת הבּוֹקר, היה פייבקה שוֹכב על משכּבוֹ ורוֹאֶה את מַתּית אָביו עוֹשׂה מיני מַעשׂים, אשר לא יֵיעשׂוּ בּימוֹת החוֹל: לוֹבש קפּוֹטה שחוֹרה, קרוּעה וּבלוּאָה, מתעטף בּטלית מַצהיבה, עוֹצם עֵיניו ועוֹמד אֶל הקיר להשתּחווֹת וּלהתפּלל בּלָחַש. פייבקה חָש, כּי השתּחוָיה זוֹ וּלחישוֹת אֵלו מכוּוָנוֹת כּלפי אלוֹהים, ולא ידע מנוּחָה בּנַפשוֹ. תּמה היה על אָביו, שמַעמיד הוּא את פּניו כּנגד הסַכּנה. אִילוּ היה הוּא תּחתּיו, לא היה פּוֹגע בּאלוֹהים כּל־עיקר, לא לטוֹבה ולא רעה. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלו היה פייבקה שוֹכב כּל זמן התּפילָה חָבוּי תּחת השׂמיכה, והיה יוֹרד מעל משכּבוֹ רק בּשעה שאִמוֹ התחילָה מקשקשת בּקערוֹת וּבכפּוֹת ליד התּנוּר והכּיריִים וריחַ נעים, שבּתּי, של צנוֹן וּבצלים מרוּסקים, עשׂוּיִים בּשוּמן, היה נישׂא בּבּיִת הקטן.

 

ב    🔗

כּךְ עברוּ ימים וחָלפוּ שנים, קיִץ אַחרי חוֹרף וחוֹרף אַחרי קיִץ. פייבקה גָדל והיה לנַער בּן תּשע, שפּניו מוּכּים וּשׂרוּטים, צלקת אדוּמה כּדם דוֹלקת בּשׂפתוֹ העֶליוֹנה ורגלָיו היחפוֹת גסוֹת וּמרוּפּטוֹת, שלא כּרגלי יֶלד, – נַער פּרוּע וּמשוּלָח לנַפשוֹ שקללת אלוֹהים רוֹבצת עליו. כּךְ עבר גם הקיִץ האַחרוֹן והגיעוּ ימי הסתיו.

בּימי הסתיו ההם כּרעה אֵשת מַתּית הנַפּח לָלדת בּפּעם השביעית, ועוֹד היא כּוֹאֶבת ורוּחָה לא שב אֵליה, והנה התרגשוּ וּבאוּ הימים הנוֹראִים, עֵת האַויר צוֹנן בּחוּץ, הבּקרים עוֹטים ערפל והדגה אשר בּמַיִם תּחרד. בּדמיוֹנה של האִשה הכּפרית הבּוֹדדה נתערבוּ ימי־לידתה הדווּיִים עם ימי־הדין הנוֹראִים לימי מצוּקה אַחַת, הרת יגוֹן ותוֹכחת־אלוֹהים. התהלכה בּביתה בּחשאי, כּכוֹרעת תּחת מוּעקה כּבדה, מתנוֹעעת כּצל, ללא תּקוָה וללא ניחוּמים לנַפשה. השנים האַחרוֹנוֹת שנוֹת־תּלָאָה היו. בּנוֹתיה הגדוֹלוֹת, הבּתוּלוֹת הבּוֹגרוֹת, עזבוּ את הכּפר אַחַת אֶחָת והלכוּ אל הערים הסמוּכוֹת לשרת בּבתּי זרים. האִיכּר, אשר ממנוּ לחמם נמצא, לָמַד אֶל דרכי העוֹלָם ונַעשׂה ערוּם ורע משהיה. והימים הטוֹבים, ימי העלוּמים והכּוֹחַ, כּבר חָלפוּ לבלי שוּב. נמלכה אֵשת הנַפּח והחליטה הפּעם לשלוֹחַ ליוֹם־הכּיפּוּרים אֶל מניין המתפּללים בּכּפר הגָדוֹל את שני הגברים אשר בּביתה, את מַתּית ואת פייבקה. מי יוֹדע – אוּלי לתפילת שניהם יקשיב אלוֹהים ממכוֹן קדשוֹ וירךְ את לבּוֹ, אוּלי יחוּס וירחם.

פּעם אַחַת בּבּוֹקר רחץ מַתּית את פּניו המפוּחָמים, לָבש את קפּוֹטת־השבּת הקרוּעה והבּלוּאָה, עמד ליד החַלוֹן ועיפעֵף בּעֵיניו הצבוֹת כּנגד אוֹר היוֹם הבּהיר. אוֹתוֹ היוֹם עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היה. בּבּיִת הקטן והנמוּךְ פּיעפּע הבל חַם, שבּקע ועלה מתּוֹךְ התּנוּר המוּסק, ונדף ריחַ ניחוֹחַ של לפתּן־גזר מצוּמק. אֵשת מַתּית יצאָה אל הכּפר לבקש את פייבקה והביאָה אוֹתוֹ הבּיתה, כּשהוּא פּרוּע וּמבוּלבּל וּפניו נלהבים. בּבּוֹקר ההוּא הפרידוּ את פייבקה וּלקחוּהוּ מעם הכּפר בּעֶצם ההתלהבוּת, בּעֶצם שעת אוֹשר וחדוָה עֶליוֹנה, אשר כּמוֹה לא תּישנה עוֹד עד עוֹלָם. מיקיטה של חוואֶדאֶר אָסַר אֶל העגָלה בּפעם הראשונה את סייחוֹ של אָביו, את הסייח האָמוֹץ הפּרא, שהיה לפלא לעֵיני כּל רוֹאָיו. כּל השקצים אשר בּכּפר היוּ בּאוֹתוֹ מַעמד. הסייח הצעיר התקוֹמם בּרגליו הקדוֹמַניוֹת לבעליו, רתח והסתּוֹבב בּתוֹךְ מַאסרוֹ, נשם בּכל חוֹם גוּפוֹ מתּוֹךְ נחיריו הרחָבים, הרוֹעדים, הבּיט כּמטוֹרף אֶל השקצים הרבּים שנקהלוּ עליו, רקע בּפרסוֹתיו על מקוֹם אֶחָד מקוֹצר־רוּחַ, כּאִילוּ נתכּוון להמיט תּחתּיו את כּל האָרץ כּוּלָה. וּפתאוֹם זינק ממקוֹמוֹ בּכל כּוֹחוֹ, קפץ קפיצה משוּנה והתחיל טס על־פּני הרחוֹב, שוֹטף ועוֹבר בּכּפר, הוֹא והעגָלה עמוֹ. קם שאוֹן וּצוָחָה. פייבקה היה מן הזריזים המַקדימים, שיצאוּ לרדוֹף אַחרי הסוּס הצעיר בּתוֹךְ תּימרוֹת אבק, וחירף את נַפשוֹ בּשעת הסַכּנה לתפסוֹ ברסנוֹ.

האֵם רחצה את פּניו, התבּוֹננה אֵלָיו מכּפּוֹת רגלָיו היחפוֹת והמרוּפּטוֹת ועד ראשוֹ החָבוּש כּוֹבע־אִיכּרים ישן ועמוֹק, תּקעה לידוֹ צרוֹר צרכי־אוֹכל ואָמרה לוֹ:

– לךְ והיִית נַעַר חָסיד, ואלוֹהים יִסלח לָךְ.

אַחַר־כּךְ עמדה על מפתּן בּיתה והבּיטה אַחרי שני הגברים שלָה, היוֹצאִים לכפר רחוֹק להתפּלל בּמניין יהוּדי בּיוֹם־הדין. שבעת הילָדים, שהעמידה בּחַיֶיה, הזקינוּ והחלישוּ את האִשה קשת־הלב וּקשת־העוֹרף, וּכשנשארה לבדה בּפתח בּיתה והבּיטה אַחרי בּנה הקטן, הפּרוּע והיחף, ההוֹלךְ בּפּעם הראשוֹנה להתייצב לפני האלוֹהים, לא קמה בּה עוֹד רוּחַ. כּבשה פּניה בּמזוּזת הפּתח וגעתה בּבּכי.

פייבקה הלךְ אַחרי אָביו בּדוּמייה, כּכבשׂה אִילמת. דרךְ־החוֹל נמשכה בּין שׂדוֹת קצוּרים, שוֹממים, ועד הכּפר הגָדוֹל, אשר שם המניין, היה מַהלךְ שתּי שעוֹת לפניהם. פּחד ותמהוֹן כּבשוּ את לבּוֹ. פייבקה לא ידע כּל־צרכּוֹ, לאָן מוֹליכים אוֹתוֹ וּמה יֵיעשה לוֹ שם, בּמקוֹם הזר. ממוֹחוֹ עדיִין לא פּגה אוֹתה ההתלהבוּת, שבּה שטף ועבר סייחוֹ המתפּרץ של מיקיטה על־פּני הכּפר. אַךְ לָמה לָבש אָביו פּתאוֹם, בּיוֹם שאֵינוֹ שבּת, את הקפּוֹטה השחוֹרה, הקרוּעה והבּלוּאָה? לָמה לָקח אִתּוֹ לדרךְ את הטלית עם החָלוּק הרחב הלבן? אֵין זאת כּי־אִם הגיעה כּבר השעה הנוֹראה, הצפוּיה לוֹ לרעתוֹ, שעת הפּוּרעניוֹת, שאֵין מפלט ממנה.

והנה בּאוּ עד היער הסטארוֹדּוּבּוֹבי הגָדוֹל, שכּל אִילָנוֹתיו עמדוּ עכשיו דוֹממים ועצוּבים על שלכת עליהם הצהוּבּים. פייבקה פּרש מאַחרי אָביו וּפנה אל היער. רעיוֹן ניצנץ בּמוֹחוֹ: אוּלי יִשׂא את רגלָיו ויִימלט על נַפשוֹ אֶל מַעמַקי היער? הלא מוּטב לוֹ שיִישאֵר שם כּל ימי חַייו. שם יִתחַבּר אֶל בּנה של מיכאלינה השיכּוֹרה, הוּא סטיוֹפּה סתוּם־העיִן, שם יִצלוּ שניהם תּפּוּחי־אדמה על מדוּרת זרדים יבשים, וּמשם יִתגנבוּ שניהם אֶל פּרוֹת הכּפר, הרוֹעוֹת באפר, לחלוֹב חָלָב מעטיניהן. גם כּי יכּוּ אוֹתוֹ, גם כּי ימיתוּהוּ – הוּא יקשה את ערפּוֹ ולא יעזוֹב את היער.

אַךְ פייבקה לא בּיצע את מַחשבתּוֹ. משנכנַס לבין האילָנוֹת והתחיל פּוֹסע יחידי בּתוֹךְ הדממה הרבּה על העלים הכּמוּשים, ראה את היער מוּאָר כּוּלוֹ בּאוֹר גָנוּז, חיור ורךְ, השוֹפע ועוֹלה כּאִילוּ ממַעמַקים, והד מוּזר שמע – הד השלכת, המרשרשת בּהמוּלה תּחת רגלָיו. תּוּגָה עזה לָחצה את לבּוֹ ואֵימה גדוֹלָה נפלה עליו, אֵימַת הדממה והבּדידוּת.

מַתּית הנַפּח עמד בּדרךְ־הילוּכוֹ, תּוֹהה וּמשתּאֶה, מַבּיט על סביבוֹתיו וּמעפעֵף בּעֵיניו הצבוֹת.

– פייבה, אַיֶכּה?

פייבקה יצא מן היער.

– פייבה, היוֹם אָסוּר בּיער. היוֹם יִכעס אלוֹהים. היוֹם השתּדל להיוֹת נַער חָסיד, – נזכּר מַתּית בּדברי אִשתּוֹ וחָזר עליהם, – וצריךְ אַתּה… לענוֹת אָמן.

פייבקה השפּיל את עֵיניו וכבש אוֹתן בּרגלָיו היחפוֹת.

– והלא אני אֵיני יכוֹל! – אָמַר מתּוֹךְ רוֹגז.

– כּלוּם עבוֹדה קשה היא לענוֹת אָמן? – הרגיע האָב את בּנוֹ וגיחוּךְ חָרד האִיר את פּניו השׂעירים והענותנים. – רוֹאֶה אַתּה, שהכּל עוֹנים, ואַף אַתּה עוֹנה. ואלוֹהים יִסלח לָךְ, – נזכּר מַתּית שוּב בּדברי אִשתּוֹ.

פייבקה החריש, ושוּב נגרר אַחרי אָביו מתּוֹךְ כּניעה, כּכבשׂה אִילמת, מַה יִשאלוּ אוֹתוֹ שם, בּמקוֹם הזר, וּמַה יענה? פייבקה הבּיט לפניו ושיעֵר בּנַפשוֹ, כּי הוֹלכים הם אֶל המקוֹם הרחוֹק ההוּא, אשר שם יוֹרדים קצוֹת השמַיים החיורים, המוּאָרים בּנוֹגה זךְ. שם, על תּל גָבוֹה, יוֹשב האלוֹהים, והוּא אִיש־שׂיבה, עוֹטה פּרוַת־כּבשׂים גדוֹלָה וּרחָבה. הכּל ניגָשים אֵלָיו, והוּא שוֹאֵל. הוּא שוֹאֵל, והכּל חַייבים לענוֹת. והאלוֹהים מנַענע את זקנוֹ האָרוֹךְ בּתוֹךְ פּרוַת־הכּבשׂים הגדוֹלָה והרחָבה לכאן וּלכאן. אבל אֵיךְ יִפצה פּה וּמה יענה הוּא, נַער קטן וּפרוּע כּמוֹהוּ, לפני האֵל הגדוֹל והנוֹרא, אשר אֵין מנוֹס ואֵין מפלָט ממנוּ?

הרבּה עבירוֹת כּבר עבר פייבקה בּחַייו הקצרים, עבירוֹת קלוֹת וַחמוּרוֹת, שאִמוֹ זכרה לוֹ תּמיד והוֹכיחָה אוֹתוֹ עליהן מדי שבּת בּשבּתּוֹ. ואוּלָם עתּה הירהר פייבקה רק בּשתּי העבירוֹת, שעבר בזמַן האַחרוֹן ואִמוֹ עדיִין לא ידעה כּלוּם. עבירה אַחַת נתגלגלָה לוֹ על־ידי אַניסקה הקבּצן. אַניסקה היה קבּצן עיור, שכּל ימיו היה מַחזיר על הכּפרים וּמגשש את דרכּוֹ בּמטהוּ הגָדוֹל. והנה היה מַעשׂה לפני ימים מוּעטים ופייבקה נוֹעץ את אַחַד השקצים להתנַכּל בּאַניסקה וּלהרעימוֹ. עמדוּ שניהם והניחוּ לוֹ סוּלָם על דרכּוֹ. נתקל אַניסקה בּסוּלָם ונפל עליו בּפישוּט אֵיברים וחָבט את חוֹטמוֹ עד זוֹב דם. נקהלוּ האִיכּרים ותפסוּ אֶת פייבקה. ישב אַניסקה העיור בּרחוֹבוֹ של כּפר, דם פּניו שוֹתת, והוּא בּוֹכה בּדמעוֹת שליש, בּוֹכה וטוֹעֵן, כּי אלוֹהים לא יכפּר על דמוֹ השפוּךְ עד עוֹלָם. עמדוּ האִיכּרים והלקוּ את היהוּדוֹן הקטן כּכל חַטאתוֹ. ואוּלָם פייבקה הרגיש בּנַפשוֹ, כּי בּזה לא רצה עדיִין את עווֹנוֹ. האלוֹהים לא יכפּר על דם אַניסקה השפוּךְ עד עוֹלָם!

ושוּב היה מַעשׂה וּפייבקה נכשל שנית בּדבר עבירה מחוּץ לכּפר, בּמקוֹם הסמוּךְ לשׂדה־הקברוֹת של האִיכּרים. אוֹתה שעה היתה חבוּרת שקצים מבּני־הכּפר, וּפייבקה בּתוֹכם, רוֹדפת אַחרי סיעת יוֹנים וּמיידה אבנים בּהן. זרק גם פייבקה אבנים בּאויר. גָרם העווֹן וּפגע בּאֶבן בּצלָב הלָבן, העוֹמד על תּלוֹ בּצלמוֹ הערוֹם בּפתח שׂדה־הקברוֹת. ראוּ השקצים את הדבר וּרעדה אחָזתם. ואוּלָם חבירים טוֹבים היוּ לפייבקה בּיניהם, שהגנוּ עליו מפּני הקנאִים. חביריו אֵלוּ הסבּירוּ לוֹ, כּי עבר עבירה חמוּרה, שאֵין לה כּפּרה עוֹלָמית, כּי פּגע בּאֶבן בּבן־האלוֹהים עצמוֹ. כּל הפּוֹגע בּבן־האלוֹהים, דינוֹ לתלייה וסוֹפוֹ יוֹרש גיהינוֹם.

עכשיו הירהר פייבקה בּשתּי העבירוֹת החמוּרוֹת האֵלה ולבּוֹ היה נוֹקפוֹ מאוֹד. בּרוּר היה לוֹ, כּי עוֹד מעט תּגיע השעה, שיעמידוּהוּ לדין ויִשפּטוּהוּ על חטאתוֹ, אשר חָטא לאַניסקה הקבּצן וּלבן־האלוֹהים. ואוּלָם מַה יענה ומַה יִצטדק – אֵיננוּ יוֹדע.

 

ג    🔗

מקץ שעוֹת אחָדוֹת, כּשקרבוּ עד טחנַת־הרוּחַ של הכּפר הגָדוֹל הזר, כּבר התחילָה השמש לָרדת. מרחוֹק נתגלָה נהר הכּפר מבּין הערבוֹת הכּפוּפוֹת אֵלָיו משני עבריו. ממַעל לנהר היה מתוּח גשר־עֵץ רעוּע, גבוֹה ואָרוֹךְ.

– הנה שם המניין! – קרא מַתּית והראָה בּידוֹ על גגוֹת־הקש, שהזהיבוּ מרחוֹק בּזוֹהר השמש היוֹרדת.

כּשפסעוּ על הגשר המתנוֹדד, הבּיט פייבקה למַטה, אֶל מי הנהר השחוֹרים והעמוּקים, המפכּים בּדממה והוֹלכים לאַט בּצל הערבוֹת הכּפוּפוֹת. כּמה גָבוֹה הגשר וּמה עמוּקים המַיִם מתּחתּיו! פייבקה הרגיש מוּעקה רבּה בּלבּוֹ עד להתעלף. תּפס לאָביו בּכנף קפּוֹטתוֹ ואָמר לוֹ בשׂפתיִים ניחָרוֹת:

– אַבּא, אבל אני לא אוּכל לענוֹת!

– מה, אָמן? אי טיפּש שכּמוֹתךָ! אֵין זוֹ עבוֹדה קשה בּיוֹתר. כּלוּם עבוֹדה קשה היא זוֹ? כּשהכּל עוֹנים, אַף אַתּה עוֹנה אַחריהם! – שידל מַתּית את בּנוֹ בּדברים רכּים. ואוּלָם פייבקה שמַע, כּי גם קוֹל אָביו רוֹעֵד בּדבּרוֹ.

מעֵבר הגשר מזה נתגלָה בּית־המלוֹן הגָדוֹל עם המרפּסת הרחָבה, הפּוֹנה אֶל רחוֹב הכּפר. לפני המרפּסת נראוּ יהוּדים כּפריים לבוּשים בּגדי יוֹם טוֹב שחוֹרים, נשים חבוּשוֹת מטפּחוֹת־משי צהוּבּוֹת, וּנערים מתהלכים הנה והנה חלוּצי־נעלים, רק גרבּיהם לרגליהם, וּבידיהם סידוּרי־תפילה קטנים. פייבקה התעקש ולא רצה לָלכת אַחַר אָביו אֶל הבּיִת פּנימה, אֶלָא נשאַר עוֹמד מבּחוּץ, פּרש לקרן־זוית בּין האוּרוָה וּבין דיר העצים, ועֵיניו השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת אָרבוּ מתּחת לכוֹבעוֹ הגָדוֹל והעמוֹק. ואוּלָם לא הניחוּ לוֹ לעמוֹד יחידי. מיד נגלָה אֶצלוֹ אַחַד הנערים, זאטוּט אדוֹם־שׂיער וּבעל פּנים קטנים, ציפּוֹריים, מכוּסים עדשים, ועֵינַיִים לבנוֹת, קטנוֹת וּמהירוֹת. הנַער, שהבהיק כּוּלוֹ בּמַלבּוּשיו החדשים, התייצב תּחילָה לפני פייבקה בּלי דבּר דבר. אַחַר־כּךְ הוֹציא מכּיסוֹ בּקבּוּק קטן מלא נוֹזלים, העביר אוֹתוֹ בּאַויר אַחַת הנה ואַחַת הנה וטפח בּוֹ מתּחת לחוֹטמוֹ של האוֹרחַ בּחָריצוּת יתירה. לבסוֹף פּתח פּיו ושאל:

– בּן מי אַתּה?

פייבקה הקדיר פּניו וכבש עֵיניו בּקרקע.

– שמַע־נא, אַתּה, תּרנגוֹל־הוֹדוּ, פּוֹחח שכּמוֹתךָ! לָמה תּעמוֹד פּה בּחוּץ? לךְ ותתפּלל מנחה. כּבר התפּללת מנחה?

– ל ־ לא…

– ונר הבאת?

– ל ־ לא…

– אוֹתוֹ היהודי בּקפּוֹטה הקרוּעה אבּא שלךָ הוּא?

– אַ ־ אַבּא…

הנַער האַדמוֹני תּפס לפייבקה בּידוֹ.

– בּוֹא וראִית את אשר יעשׂוּ לאַבּא שלךָ שם בּבּית.

בּפנים הבּיִת, אשר לשם דחף הנַער האַדמוֹני את פייבקה, היה אַויר חַם ודחוּס והמוּלה מוּזרה נישׂאָה בּחלָלוֹ. יהוּדים לבוּשי־שחוֹרים עמדוּ אֶל הכּתלים והתנוֹעעוּ, הכּוּ על לבּם בּאֶגרוֹפיהם, קראוּ מתּוֹךְ סידוּרי־התּפילוֹת בּקוֹל רם, גָרפוּ חוֹטמיהם בּרגש לתוֹךְ ממחָטוֹת אדוּמוֹת. מאחוֹרי הפּרגוֹד הגיע שאוֹן נשים בּוֹכוֹת בּתפילָתן בּציבּוּר, וּלעוּמתוֹ ענוּ צילצוּל קערוֹת וכפּוֹת וקוֹל תּינוֹק צוֹרחַ בּשאֵרית כּוֹחוֹתיו.

בּאַחַת הפּינוֹת, ליד ערימה של שחת, ראה פייבקה את אָביו, כּשהוּא עוֹמד דךְ ונכלָם, מתבּוֹנן על סביבוֹתיו וּמעפעֵף בּעֵיניו הצבוֹת מתּוֹךְ כּניעה. מסביב לוֹ נתכּנסה חבוּרה של נערים סַקרנים, עוֹמדים וּמצפּים לדבר, מתלחשים וקוֹרצים זה לזה בּעֵיניהם מתּוֹךְ ערמוּמיוּת כּמוּסה.

– הנה הוָלָד של זה, בּעל כּוֹבע וּבעל שׂפה! – אָמַר הנַער האַדמוֹני ודחף את פייבק אֶל תּוֹךְ חבוּרת הנערים.

אוֹתה שעה ניגש אל מַתּית אִיש צעיר, מהוּדר בּצוָארוֹן לָבן ללא עניבה, שרק רכּס־נחוֹשת מלוּטש מַבריק מתּוֹךְ לוּלָאָתוֹ בּקצהוּ המחוּדד. האִיש הצעיר אָחַז בּידוֹ רצוּעה כּפוּלָה שמוֹנה ונוֹפף בּה בּאַויר, כּאשר ינוֹפף הפּרש בּמַגלָבוֹ, בּגשתּוֹ אֶל סוּסוֹ.

– וּבכן, רב נַפּח, הנני מוּכן ומזוּמן להלקוֹתךָ!

– מה? כּלוֹמַר… לשכּב? – שאל מַתּית מתּוֹךְ בּוֹשת־פּנים וגיחךְ בּשעת מַעשׂה גיחוּךְ מהסס אֶל מוּל חבוּרת הנערים, העוֹמדים מסביב בּקוֹצר־רוּחַ ומחַכּים.

– כּן, עשׂה עמי טוֹבה וּשכב! אַךְ מַהר, אַל תּעמוֹד. עוֹד מעט וּפנה יוֹם!

והצעיר בּעל הצוָארוֹן הלָבן הציץ בּעיִן אַחַת קוֹרצת אֶל בּני החבוּרה ושוּב הרים את הרצוּעה ונוֹפף בּה בּאַויר אַחַת הנה ואַחַת הנה.

מַתּית עמד לכנס את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ, כּוֹפף עצמוֹ וכוֹרע לאַט, כּמפקפּק, על ערימת השחת אשר לפניו. האִיש הצעיר הניף עליו את הרצוּעה והתחיל מַצליף על גבּוֹ בּקצב וּבנַחַת, מתּוֹךְ מאוֹר־פּנים והנאה מרוּבּה.

– אַחַת, שתּיִים, שלוֹש! – מנוּ הנערים את מספּר הצליפוֹת בּקוֹל רם וּבצהלת עליזים. – הצלף, רבּי, הצלף היטב!

פייבקה הבּיט אֶל כּל הנַעשׂה בּחרדה וּבתמהוֹן־לבב, וּכבר רצה לָגשת אל אָביו ולאחוֹז בּוֹ, למַען יקוּם ויִברח מפּה. אַךְ הנה התנַער מַתּית בּעצמוֹ וקם מעל ערימת השחת, כּפוּף ונכלָם, כּשהוּא משפשף בּידיו את עֵיניו האדוּמוֹת.

– ועכשיו, רבּי, הא לךָ והלקה גם אֶת הוָלָד שלוֹ! – קרא הנַער האדמוֹני אֶל בּעל הרצוּעה ואָחַז בּפייבקה וּמשךְ אוֹתוֹ אֶל ערימַת השחת. פייבקה הסמיק כּוּלוֹ והתאַמץ בּאֵין אוֹמר וּדברים להשתּמט מידי הנַער הזר. הלָה לא הרפּה ממנוּ. וכךְ היוּ מתנַגחים שניהם בּדוּמייה עד הגיעם אֶל הפּתח. כּאן הציץ פייבקה בּעֵיניו השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת אֶל פּני הנער הקטנים, הציפּוֹריים, ואָמר לוֹ בּחימה כּבוּשה:

– את כּל שיניךָ אֶהרוֹס!

– מי? אַתּה? פּוֹחח שכּמוֹתךָ! הלא בּיתנוּ הוּא זה! היוֹדע אַתּה, כּי בּעֶרב ראש־השנה היִיתי עם סבי בּעיר?… הנה אֶקרא ללייבּרוּץ, אָז תּדע ותזכּוֹר!

וּמיד נתגלָה לייבּרוּץ, הוּא לייבּקה הרכּב, המשמש את סוּסיו של בּעל־האַכסניה, בּחוּר כּבן שש עֶשׂרה, קצר־קוֹמה וּרחַב־גֶרם, לָבוּש כּתוֹנת־אִיכּרים חדשה, שצוארוֹנה רקוּם רקמה אדוּמה. בּחוּר זה כּבר היה מוּכן וּמזוּמן כּוּלוֹ ליוֹם־הדין בּגרבּי־הפּשתּן הלבנים אשר לרגלָיו וּבבקבּוּק הגוּן של נטפי־חַלָשוּת אשר בּידוֹ. משקרב, מיד פּינה דרךְ לעצמוֹ בּתוֹךְ חבוּרת הנערים, מצדד והוֹלךְ לקראת פייבקה בּכתף אַחַת, כּאוֹיֵב היוֹצא לקרב, מַבּיט אֵלָיו בּעיִן אַחַת בּוֹחנת וּמבטלת וקוֹרץ בּעֵינוֹ האַחרת אֶל נכדוֹ של בּעל־הבּית, אֶל הנַער האַדמוֹני בּעל הפּנים הקטנים והנקוּדים:

– מי הוּא חֵפֶץ זה?

– כּלוּם יוֹדע אני? מסתּמא גנב. של הנַפּח הסטארוֹדוּבּוֹבי הוּא. מתפּאֵר הוּא עלי, כּי יהרוֹס את כּל שיני.

– כּךְ הוּא אֵיפוֹא המַעשׂה, אָחי הטוֹב? – קרא לייבּרוּץ בּניגוּן, מתּוֹךְ קרירוּת־לב יתירה, וּמחה דרךְ־אגב על פּניו של פייבקה בּכל חמש אֶצבּעוֹתיו מלמַעלָה למַטה. – אִם כּן, הלא חַייבים אנַחנוּ להקריב מעט מרוֹר אֶל אַפּוֹ, ותאוֹרנה עֵיניו!… שמַע־נא, אַתּה, גיבּוֹר־החַיִל מסטארוֹדוּבּוֹב! יהי־נא בּרצוֹנךָ לטמוֹן את ידיךָ בּכיסיךָ, כּי לייבּקה כּאן! היוֹדע אַתּה, מי הוּא לייבּקה? אַשריךָ, שלבּי לב יהוּדי: יוֹם־כּיפּוּר לָנוּ היוֹם…

ואוּלם דעתּוֹ של הנַער האַדמוֹני לא נתקררה.

– ראִית מימיךָ פּוֹחח שכּמוֹתוֹ? בּא מסטארוֹדוּבּוֹב בּרגלָיו היחפוֹת ואוֹמר להכּוֹתני פּה בּביתנוּ!

חבוּרת הנערים הקיפוּ את פייבקה על המרפּסת, ליגלגוּ עליו והציקוּ לוֹ בּעקיצוֹתיהם. והוּא עמד בּתוֹךְ החבוּרה הזרה בּפניו הקוֹדרים וּברגלָיו היחפוֹת והמרוּפּטוֹת, מַשפּיל עֵיניו לקרקע ושוֹתק, וכל מַראֵהוּ כּחַיה קטנה נרגזת, שנפלה בּמלכּוֹדת.

 

ד    🔗

אַחַר־כך פּנה היוֹם והחשיךְ האַויר בּחוּץ, ועל השוּלחָנוֹת הארוּכּים אשר בּאַכסניה כּבר דלקוּ הרבּה נרוֹת גדוֹלים, נרוֹת־נשמה. חדר־האוֹכל הגָדוֹל היה מלא מפּה אֶל פּה יהוּדים מתפּללים, אדוּמים וּמזיעים מחוֹם הנרוֹת הדוֹלקים, כּוּלָם עוֹטפים טליתוֹת וקיטלים לבנים רחָבים. “התּפילה הזכּה” הגיעה לעֶצם חוּמה. הכּל הקיפוּ את השוּלחָנוֹת, עמדוּ צפוּפים והתנוֹעעוּ בּרגש על המַחזוֹרים הפּתוּחים לפניהם. בּחלל הבּיִת היה תּלוּי ועוֹמד שאוֹן בּלתּי־פוֹסק של קוֹלוֹת הרבּה, הבּוֹקעים ועוֹלים בּזה אַחַר זה וּמַחרישים אֶת האָזנַיִים בּהמייתם. כּל אֶחָד מן המתפּללים שקד להרים אֶת קוֹלוֹ על קוֹל חברוֹ וּלנַצחוֹ בּמלאכת התּפילה. היהוּדים היוֹשבים בּכּפרים יהוּדים פּשוּטים הם ואֵינם יוֹדעים חין עֶרכּה של תּפילָה בּלָחַש. יהוּדים אֵלוּ אֵינם רגילים בּתפילה בּציבּוּר בּשאָר ימוֹת השנה, מרוּחָקים הם מריבּוֹנוֹ־של־עוֹלָם וּפרוּשים מדברים שבּקדוּשה, וּלפיכךְ כּשמַגיע יוֹם־הדין הגָדוֹל והנוֹרא, הרי הם אוֹזרים מתניהם וּמזדרזים למַלא בּבת אַחַת את אשר החסירוּ בּמשךְ השנה כּוּלָה. משׂתּערים הם על האלוֹהים בּכל עוֹז, כּל אֶחָד בּפני עצמוֹ וכוּלָם יחד, בּכוֹחוֹת משוּתּפים, מתכּוונים להפנוֹת את לבּוֹ אליהם בּחָזקה, וּתפילָתם בּוֹקעת ועוֹלָה בּסערה. יוֹתר מכּוּלָם התרגש והרעיש עוֹלָמוֹת שליחַ־הציבּוּר עצמוֹ, הוּא האִיש הצעיר בּעל הצוָארוֹן הלָבן עם רכּס־הנחוֹשת המַבריק. האַברךְ הזה בּן־עיר היה, ולָכן השתּדל להראוֹת לבני־כפר אֵלוּ את כּוֹחוֹ לאלוֹהים, כּי בּקי ורגיל הוּא בּמלאכת־הקוֹדש אשר לפניו, ויכוֹלים הם אֵיפוֹא לבטוֹחַ בּוֹ וּבשליחוּתוֹ. פייבקה עמד בּתוֹךְ האויר הלוֹהט בּוֹדד וזר. התּפילוֹת והניגוּנים הסוֹערים עם קוֹלוֹת הבּכי והילָלָה שטפוּ ועברוּ על ראשוֹ כּגלים רוֹתחים, מוּעקה כּבדה לָחצה את לבּוֹ התּוֹעֶה, וניצוֹצוֹת־אֵש פּיזזוּ לנגד עֵיניו המעוּרפּלוֹת. עוֹד הוּא עוֹמד כּךְ נדהם ואוֹבד בּתוֹךְ הקהל המתפּלל וּמחַכּה לדבר יוֹצא מגדר הרגיל, והנה היתה תּנוּעה בּאַחַת מפּינוֹת הבּיִת. פּתחוּ אָרוֹן מכוּסה פּרוֹכת לבנה, ואִיש זקן לָבן, הדוּר בּמַראֵהוּ, זז משם, כּשהוּא חוֹבק אֶל לבּוֹ מין דבר לבן ועגוֹל, מעוּטף שיראִים וּמקוּשט בּמַטוה־זהב, שמַראֵהוּ כּתינוֹק בּחיתּוּליו. הזהב הבהיק והתנוֹצץ כּנגד אוֹר הנרוֹת והשתּפּךְ בּזהרוֹ על זקן־הכּסף של הישיש העוֹטה הוֹד נוֹרא. רעדה חָלפה כּחץ את פייבקה: “אָכן הגיעה השעה”… ואוּלָם את כּל זה ראה בּעד ערפל לָבן, כּאִילוּ הרחק ממנוּ, בּתוֹךְ ההמוּלָה הסוֹעֶרת של הקוֹלוֹת והניגוּנים הזרים, וּבאוֹתוֹ הערפל הלָבן נעלם אַחַר־כּךְ הדבר המוּפלָא, הלָבן והעגוֹל, והזקן הפּלאִי אַף הוּא נתעלם מן העיִן, חָמַק ונבלע בּתוֹךְ שאָר הקהל. פּניו של פייבקה בּערוּ כּאֵש, בּשׂרוֹ נַעשׂה חידוּדים, ורק ידיו ורגלָיו רחפוּ מקוֹר, כּאִילוּ פּשטוּ את עוֹרן מעליהן.

פּעם אַחַת, מתּוֹךְ עמידה זוֹ אֶל אַחַד השוּלחָנוֹת הארוּכּים, מוּל האוֹר הבּהיר של הנרוֹת הרבּים, התעלף לבּוֹ מרוֹב חוּשיו בּו ועֵיניו נתעצמוּ. בּאָזניו צללוּ הדי פּעמוֹנים בּהמייה כּבדה, מַחרישה. פּתאוֹם דפקוּ דפיקה עצוּמה על השוּלחָן, וּכרגע נשתּתּקוּ כּל הקוֹלוֹת בּבת אַחַת וּמסביב השלךְ הס. פייבקה ניעוֹר וּפקח את עֵיניו. אֵימה גדוֹלה נפלה עליו בּתוֹךְ הדממה אשר מסביב. בּיקש לעזוֹב את מקוֹמוֹ אֵצל השוּלחָן ולעבוֹר משם והלאָה, ואוּלָם יהוּדים רבּים בּטליתוֹת וקיטלים לבנים נדחקוּ עליו, עוֹמדים צפוּפים וּמשתּחוים וּמתפּללים על ראשוֹ. אַחַד המתפּללים דחק את פייבקה בּכל כּוֹבד גוּפוֹ ולָחַץ אוֹתוֹ אֶל ספר גָדוֹל פּתוּחַ, שאוֹתיוֹת שחוֹרוֹת, גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, מכסוֹת את דפּיו הכּתוּמים, מרחפוֹת וּמשמשוֹת בּעירבּוּביה, כּהמוֹן ציפּרים עפוֹת. פייבקה התחיל לפרכּס בּידיו וּברגלָיו. היהוּדים המתפּללים רגזוּ תּחתּיהם, גָערוּ בּוֹ בּלשוֹן־אִילמים: “נוּ־נוּ, נוּ־נוּ!”… פייבקה קפא בּמקוֹמוֹ בּלי זוּע שעה ארוּכּה, עוֹמד דחוּק אֶל הספר הפּתוּחַ, תּפוּס וכבוּש בּתוֹךְ המוֹן יהוּדים גבוֹהים, המתנוֹעעים בּרגש על ראשוֹ וּמתפּללים לאלוֹהים בּלחש סוֹעֵר. לבסוֹף, כּשנשתּחרר משם, היה מעוּנה ונחלָש, לבּוֹ סחַרחַר וּברכּיו פּקוֹת. פּרש לקרן־זוית, למקוֹם שאָביו עמד שם, צנח אֶצלוֹ על הקרקע ונרדם.

בּלילָה ההוּא חָלם פייבקה חלוֹם משוּנה. בּחלוֹמוֹ והנה הוּא עֵץ, הצוֹמח מן האדמה בּין שאָר עצי היער, וּפני העֵצים כּפני אָדם. מתּוֹךְ כּךְ הוּא רוֹאֶה את אַניסקה העיור, מוּכּה וּפצוּע ודם פּניו שוֹתת, הוֹלךְ וּבא לקראתוֹ. בּידוֹ האַחַת נוֹשׂא אַניסקה את מַטהוּ הגָדוֹל, וּבידוֹ האַחרת הוּא אוֹחז אֶבן (פייבקה הכּיר מיד, כּי זוֹהי אוֹתה האֶבן, אשר בּה פּגע בּבן־האלוֹהים), וּמדי פּעם בּפעם הוּא הוֹפךְ את ראשוֹ לאחוֹריו, מרמז בּמַטהו הגָדוֹל וקוֹרא לפלוֹני אַלמוֹני, כּי יבוֹא אַף הוּא לכאן. פייבקה מסתּכּל יפה בּמה שלפניו – שם, במַעמַקי היער, ניצב האלוֹהים עצמוֹ, לָבן כּוּלוֹ כּשלג בּנפילתוֹ משמַיִים, והוּא חוֹבק אֶל לבּוֹ אֶת בּנוֹ, ספק צלם ערוֹם, ספק תּינוֹק בּחיתּוּליו, מעוּטף בּניצוֹצוֹת־אֵש. והנה מתנַשׂא האלוֹהים מתּוֹךְ היער, הוּא והתּינוֹק בּזרוֹעוֹתיו, הוֹלךְ הלוֹךְ ורם, הלוֹךְ ורם, וּככל אשר יֶרוֹם, כּן יוֹסיף להבּיט בּעֵיניו החוֹדרוֹת עליו, על פייבקה. פייבקה מַרגיש כּל זאת בּלבּוֹ וּבכל חוּשיו, ורק בּעֵיניו לא יִראֶה את האלוֹהים, כּי ערפל כּבד מכסה על כּל אשר לפניו. מתּוֹךְ הערפל נראֶה רק אַניסקה העיור, ההוֹלךְ וּמתקרב אֵלָיו בּמַטהוּ. פייבקה מרתּת. רוֹצה הוּא לצעוֹק צעקה גדוֹלָה, אַךְ קוֹלוֹ נבלָע בּגרוֹנוֹ. רוֹצה הוּא לעקוֹר את רגלָיו וּלהימלט על נַפשוֹ, אַךְ אֵין בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת זאת: עֵץ הוּא, הצוֹמח מן האדמה בּין שאָר עצי היער…

פייבקה הקיץ משנתוֹ, כּוּלוֹ מכוּסה זיעה, בּתוֹךְ שאָר אוֹרחי המניין, הישנים על הקרקע. כּשניעוֹר, ראה לאוֹר הנרוֹת הדוֹלקים, כי אָמנם אֶחָד גדוֹל ולָבן עוֹמד כּאן מעל היהוּדים הישנים ותר בּעֵיניו, כּזוֹמם לעשׂוֹת מַעשׂה זר. והנה כּרע הגָדוֹל והלָבן על בּרכּיו, גָחַן בּחשאי אֶל מַתּית הנַפּח, המוּטל בּין הישנים וּמשמיע קוֹל נַחרה עצוּמה, והגיש אֶל אפּוֹ בּקבּוּק קטן. מַתּית נזדעזע, הוֹציא מגרוֹנוֹ צריחָה קטוּעה, וּמיד נתעוֹרר וישב תּחתּיו.

– הא? מי הוּא זה? – שאל בּקוֹל־פּחָדים.

הלָבן ורם־הקוֹמה היה האַברךְ בּעל הצוָארוֹן, זה שעבר אֶמש לפני התּיבה.

– אני הוּא זה! – ענה האַברךְ בּצחוֹק של בּחוּר חָרוּץ. – אַל תּירא, רב נַפּח, הנטפים האֵלה יהיוּ לךָ לרפוּאָה.

– אבל מה ראִית בּי? ­– עמד מַתּית על רגלָיו וקבל לפני האִיש הצעיר, כּשהוּא מעפעֵף בּעֵיניו האדוּמוֹת כּנגד האוֹר. – למה בּי דווקא?…

כּבר האפירוּ דימדוּמי שחר. החוֹם בּחלל הבּית פּג ונתחַלף בּצינת בּוֹקר של סתיו. אִשי הנרוֹת הדוֹלקים זעוּ ורעדוּ בּתוֹךְ זכוּכיוֹת־החלוֹנוֹת האַפלוּליוֹת, המַהבּילוֹת בּטל־בּוֹקר, אַךְ בּבוּאוֹתיהן נשקפוּ מרחוֹק, כּמוֹ מעוֹלָם אַחר. על הקרקע המוּצע שחת הקיצוּ יהוּדים אחָדים, הרימוּ ראשיהם הפּרוּעים והבּיטוּ אֶל העוֹמדים מתּוֹךְ תּהייה. פייבקה קפץ אַף הוּא על רגלָיו ועמד מן הצד בּפה פּעוּר ועֵינַיִים לטוּשוֹת. האַברךְ בּעל הבּקבּוּק פּנה אֵלָיו, כּאוֹמר לתפסוֹ.

– אִי לךָ, שרץ קטן! לָמה תּבּיט אֵלי בּזוּג עֵינַיִים? אַף אַתּה רוֹצה להריח? הא לךָ ותריח!

פייבקה הפך אֵלָיו עוֹרף, פּרש לקרן־זוית אַחרת והבּיט משם כּחַיה קטנה, שהרגיזוּה ממאוּרתה.

 

ה    🔗

כשהאִיר היוֹם, עמדוּ שוּב להתפּלל בּרגש וּבחוֹם, וּבבּיִת ניעוֹר שאוֹן קוֹלוֹתיהם של היהוּדים הכּפריים, המנַצחים זה את זה בתפילָתם. ואוּלָם לאוֹר השמש נמוֹג הקסם מעל פּני האנשים והדברים, ולבּוֹ של פייבקה כּאִילוּ נתערטל מתּוֹךְ הערפל המקיף אוֹתוֹ. אפילוּ אַניסקה העיור עם האֶבן אשר בּידוֹ לא הבהילוֹ עוֹד – חלוֹם־הבּלָהוֹת התנַדף והיה כּלא היה. כּשהוֹציאוּ מן האָרוֹן את ספר־התּוֹרה המעוּטף שיראִים לבנים, שמַראֵהוּ כּתינוֹק בּחיתּוּלָיו, עמד פייבקה סמוּךְ לשוּלחָן והבּיט בּלא רגש אֶל עבוֹדת־הקוֹדש, ראה את הגוילים הנחשׂפים ואת האוֹתיוֹת השחוֹרוֹת, הנוֹצצוֹת, הגלוּיוֹת לעֵיני כּל, ראה את שליח־הציבּוּר הצעיר בּעל הצוָארוֹן הלָבן גוֹחן אל המגילָה הפּרוּשׂה, קוֹרא בּה בּקוֹל רם וּבניגוּן מסוּלסל וּמתנוֹעע דרךְ חירוּת, כּאָדם בּקי ורגיל, שכּבר ניסה בּימי חַייו בּאֵלה, – וּפנה משם והלךְ בּלב ריק ושוֹמם.

הנערים סוֹבבוּ בּבּיִת הנה והנה בּגרבּיהם, אוֹחזים בּקבּוּקיהם בּידיהם וּמפהקים בּכל פּה אֶל תּוֹךְ סידוּריהם הקטנים. מעל הקרקע המוּצע שחת עלוּ עמוּדי אָבק והתאַבּכוּ בּאַויר. השמש הציצה בּעד החַלוֹנוֹת, ואִשי הנרוֹת הדוֹלקים על השוּלחָנוֹת הוּעמוּ וקטנוּ בּתוֹךְ האָבק הפּוֹרח. נדמה לוֹ לפייבקה, כּי זה כּבר הוּא נמצא כּאן, בּמקוֹם הזר הזה, שחַייו נַעשׂוּ בּוֹ יגעים וּמסוּבּכים ולוּטים בּחשיכה. החַיִים הקוֹדמים, הקלים והבּהירים, נראוּ לוֹ עכשיו כּאִילוּ מתּוֹךְ חלוֹם רחוֹק, שפּרח ועבר ולא יִישנה עוֹד. יֵאוּש אִילם חילחל בּכל פּינוֹת לבּוֹ הריק, ורגלָיו פּקוּ ורחפוּ מקוֹר, כּאִילוּ פּשטוּ את עוֹרן מעליהן והציגוּן ערוּמוֹת. לבסוֹף פּרש לחוּץ, התבּוֹדד על אִיצטבת־העפר מאחוֹרי האַכסַניה, בּמקוֹם קמשוֹנים וחרוּלים ועשׂבים כּמוּשים, התכּווץ ושכב שם שעה ארוּכּה ונימנם כּנגד החַמה. לפני עֵיניו העצוּמוֹת שטפוּ נחָלים אדוּמים והכּוּ גלים סוֹאנים. דמוּת פּלוֹני, שחוֹרה וזרה, בּעלת קוֹמה גבוֹהה, עמדה לפניו כּל אוֹתה השעה, האפילה עליו בּטליתה, התנוֹעעה ממַעל לראשוֹ והתפּללָה, והתפּללָה בּלחש סוֹעֵר.

אַךְ הנה ניצב עליו מַתּית אָביו, והוּא תּמה ונבוֹךְ, נוֹגע בּוֹ נגיעה קלָה, מעירוֹ בּחשאי ושוֹאלוֹ בּקוֹל מוּזר, קוֹל רךְ וּמלא חמלָה:

– פייבה, הא? לָמה תּישן כּאן? לָמה תּישן כּל היוֹם, פייבה? עדיִין לא אכלתּ?

– אֵיני רוֹצה.

פייבקה נגרר אַחרי אָביו בּרגליִים כּוֹשלוֹת ונכנַס עמוֹ לָאכסַניה. על המרפּסת בּחוּץ ועל הסַפסלים בּתוֹךְ הבּיִת נחוּ מעמל הצוֹם יהוּדים עייפים ונחלָשים, חציים יוֹשבים וחציים שוֹכבים, ממחָטוֹת אדוּמוֹת בּידיהם וחוֹטמיהם חיורים וּמתוּחים. השמש כּבר פּנתה לָרדת מאַחרי הכּפר ושטפה בּזהרה האדמדם את חַלוֹנוֹת האַכסַניה. פייבקה עמד עם אָביו ליד אַחַד החַלוֹנוֹת בּפינַת הבּיִת, כּשראשוֹ מסתּחרר מחמת שפע הזוֹהר. מַתּית עיפעֵף בּעֵיניו כּנגד החַלוֹן וּמרט בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת את שׂער זקנוֹ המסוּבּךְ. אַחַר־כּךְ התחילוּ שוּב בּתפילָה, דפקוּ על השוּלחָן ועמדוּ לשמוֹנה־עֶשׂרה. אַחרי שמוֹנה־עֶשׂרה חָזר שליח־הציבּוּר הצעיר לסַלסל בּגרוֹנוֹ לפני התּיבה, אֶלָא שקוֹלוֹ נחלש כּבר וּשקידתוֹ הקוֹדמת נסתּלקה ממנוּ. כּל העניין הזה, כּפי הנראֶה, כּבר היה עליו למַשׂא, והוּא מילא הפּעם אֶת שליחוּתוֹ, כּמי שמוַתּר משלוֹ לטוֹבת הרבּים. מַתּית הנַפּח שכח אוֹתה שעה את המקוֹם אשר הוּא נמצא בּוֹ, הסיח לבּוֹ ממַחזוֹרוֹ הפּתוּחַ לפניו, וּבעמדוֹ נשען אֶל סַף־החַלוֹן בּפינַת הבּיִת, נעץ אֶת עֵיניו האדוּמוֹת בּצמרוֹת העֵצים, שבּערוּ בּמרחק בּאֵש השמש היוֹרדת. והנה נפל דבר, שעוֹרר לבּוֹתיהם של אַנשי המניין. מַתּית השפּיל ראשוֹ אֶל סַף־החַלוֹן, כּבש פּניו בּמַחזוֹרוֹ וגָעה בּבכי בּקוֹל רם, קוֹל נהי־תמרוּרים. כּל המתפּללים הפכוּ אֵלָיו את ראשיהם, הבּיטוּ בּוֹ ותמהוּ. מפּי רבּים פּרץ צחוֹק. המקוֹם אשר בּוֹ עמד שליח־הציבּוּר בּתפילָתוֹ לא היה כּלָל מקוֹם מוּכן לבכי. מה עניין בּכי אֵצל “מיכאֵל מימין מהלל”, אשר בתפילת המנחה? מסביב לנַפּח הבּוֹכה נאֶספוּ נערים ואַברכים, התלוֹצצוּ וצחקוּ. אַחַד האַברכים, חתנוֹ הצעיר של בּעל־האַכסניה, משךְ בּטליתוֹ של מַתּית.

– רב יהוּדי! טעוּת היא בּידךָ. לא כּאן בּוֹכים.

מַתּית כּבש אֶת בּכיוֹ, אַךְ לא ענה דבר, ואַף לא הבּיט אֶל פּני האַברךְ. מיד קפץ מתּוֹךְ החבוּרה הנַער האַדמוֹני, בּעל הפּנים הציפּוֹריים הנקוּדים, וּמשךְ אַף הוּא בּטליתוֹ של מַתּית:

– רב יהוּדי, לא כּאן בּוֹכים!

פייבקה הבּיט מתּוֹךְ בּילבּוּל החוּשים פּעם אֶל אָביו וּפעם אֶל בּני החבוּרה. וּפתאוֹם ננער ממקוֹמוֹ ונתן את עֵיניו החוֹדרוֹת, השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת, בּפניו של הנַער האַדמוֹני.

– אַתּה, אַתּה… קוֹבּ טיאֶבּי ווֹאוּקי!…¹

בּתוֹךְ הקהל גָדַל הצחוֹק וּבבּיִת קם שאוֹן. נשמַע קוֹל קוֹרא: “שקץ שכּמוֹתךָ, בּמקוֹם קדוֹש?”… אַחַד המתפּללים אָמר בּקוֹל רם: “אִי־הי! ניכּר, שהקדיש של הסטארוֹדוּבּוֹבי הוּא מן השקצים הראשוֹנים בּמַעלָה!” האִיש הצעיר בּעל הצוָארון הלָבן, העוֹבר לפני התּיבה, דפק בּחמתוֹ על המַחזוֹר, על כּי אֵין שוֹמע לתפילָתוֹ המסוּלסלת.

פייבקה נמלט אֶל מקוֹמוֹ אשר מאחוֹרי האַכסניה, אֶל אִיצטבת־העפר הזרוּעה קמשוֹנים וחרוּלים. מיד בּאה אַחריו חבוּרת הנערים כּוּלם ולייבּרוּץ הרכּב בּראשם.

– הנה הוּא, הפּוֹחח מסטארוֹדוּבּוֹב! – צוַח הנַער האַדמוֹני בּקוֹל דק. – השמַעתּם מימיכם? להכּוֹתני הוּא אוֹמר! בּביתנוּ!… מַה תּאמַר, לייבּרוּץ, על זה שכּמוֹתוֹ?

לייבּרוּץ קרב אֶל פייבקה בּפסיעוֹת מרוּשלוֹת, כּשהוּא מתנוֹדד לכאן ולכאן בּתנוּעה אִטית, כּזוֹ של אָדם מתוּן וּמיוּשב בּדעתּוֹ, העוֹשׂה את מַעשׂהוּ בּהשקט וּבטחה.

– המתּינו, יהוּדים, אַל תּיחָפזוּ! עוֹד מעט נַשקהו מן המַים המאָררים, ושב ורפא לוֹ!

ולייבּרוּץ, אַחרי השמיעוֹ את הדברים האֵלה, עמד ותפס לפייבקה בּשתּי ידיו, הפךְ אוֹתן לאחוֹריו בּאַכזריוּת שוֹקטת וּבוֹטחת ורמַז להנַער האַדמוני, בּעל הפּנים הנקוּדים:

– נוּ, אַהרצי, קוּם וּפגע בּוֹ!

הנַער האַדמוֹני נזדרז והוֹציא מתּוֹךְ כּיסוֹ את בּקבּוּק הנטפים אשר לוֹ, העביר מעל פּיו את הפּקק בּחריצוּת רבּה והקריבוֹ אֶל אַפּוֹ של פייבקה. פייבקה חָלץ עצמוֹ בּכל כּוֹחוֹ מידיו האַמיצות של לייבּרוּץ, התנַפּל מתּוֹךְ טירוּף־הדעת על הנַער האַדמוני ושלח את ציפּרניו בּפניו הציפּוֹריים. אַךְ תּיכף צללו אָזניו לקוֹל מַהלוּמוֹת קשוֹת ונמרצוֹת, שניתּכוּ על ראשוֹ בּזוֹ אַחַר זוֹ משתּי ידיו הכּבדוֹת של לייבּרוּץ. פייבקה נדהם רגע וצנח לָאָרץ. וּמיד קפץ אֶל לייבּרוּץ כּחַיה קטנה טוֹרפת, כּבש פּניו בּזרוֹעוֹ ותקע בּה את שיניו החַדוֹת עד עוֹמק הבּשׂר. לייבּרוּץ הוֹציא מגרוֹנוֹ צריחָה איוּמה.

קמה מהוּמה. מתּוֹךְ הבּיִת נבהלוּ המתפללים בּטליתוֹתיהם וקיטליהם. נשים חיוורוֹת־פּנים עמדוּ על המרפּסת וצעקוּ אֶל בּניהן בּקוֹלוֹתיהן הדקים. יהוּדים זקנים נזפוּ בּנַפּח הסטארוֹדוּבּוֹבי בּגלל בּנוֹ הפּרוּע. אַחַר־כּךְ חָזר הקהל לתפילָתוֹ, וּמאחוֹרי האַכסַניה, ליד אִיטצבת־העפר השרוּיה בּצללי־עֶרב, נשארוּ רק מַתּית וּפייבקה. מַתּית הבּיט אֶל נַערוֹ, עיפעֵף בּעֵיניו האדוּמוֹת והחריש. מַתּית לא היה אִיש־דברים, ולא מצא בּפיו לאמוֹר לבנוּ אֶלָא את זה:

– פייבה, אִמא שם בּבּיִת… ואַתּה פּה?…

מַתּית הלךְ וּפייבקה נשאר לבדוֹ על האִיצטבה. ושוּב שכב ונימנם. ושוּב שטפוּ לנגד עֵיניו העצוּמוֹת נחָלים אדוּמים והכּוּ גלים סוֹאנים, וּדמוּת פּלוֹני, זרה וּגבוֹהת־קוֹמה, האפילה עליו בּטליתה, התנוֹעעה ממַעל לראשוֹ והתפּללָה, והתפּללָה. ורק עכשיו היה מַראֵה הנחָלים השוֹטפים אָדוֹם מאוֹד, והתּפילוֹת ניתּכוּ על ראשוֹ מתּוֹךְ ילָלָה רבּה, מוֹסיפה והוֹלכת.

 

ו    🔗

כּשנתעוֹרר פייבקה וּפקח את עֵיניו, כּבר היתה עלָטה מסביב. מַתּית אָחַז בּידוֹ, הקימוֹ על רגלָיו ואָמַר בּקוֹל מעוֹדד:

– אָנוּ הוֹלכים הבּיתה.

בּבית האַכסַניה מבּפנים נשתּנה המַראֶה כּוּלוֹ. האַויר הדחוּס והחַם פּג וקוֹדש נתחַלף בּחוֹל. הנרוֹת הרבּים לא היוּ עוֹד. בּמקוֹמם הפיצה העששית הגדוֹלָה את אוֹרה הבּהיר על־פּני החדר המרוּוָח. מסביב לאַחַד השוּלחנוֹת הסֵבּוּ יהוּדים בּכוֹבעים, כּוּלם בּקפּוֹטוֹת שחוֹרוֹת מעוּרטלוֹת, בּלא טליתוֹת וקיטלים, שתוּ לחַיִים וקינחוּ בּדוּבשנים, צילצלוּ בּכוֹסוֹת ודיבּרוּ בּהמוּלָה אֶחָת. בּאָזניו של פייבקה המוּ דבריהם כּהמייה כּבדה וּמַחרישה של פּעמוֹנים רבּים. נדמה לוֹ, כּי רוֹאֶה הוּא את הבּיִת הזה בּפּעם הראשוֹנה, וכל היהוּדים האֵלה, היוֹשבים צפוּפים מסביב לשוּלחָן, כּאִילוּ בּאוּ לכאן מעוֹלָם אַחר. היהוּדי הזקן, היוֹשב שם בּראש המסוּבּים לפני הכּוֹסוֹת והבּקבּוּקים, מנַענע זקנוֹ הצהבהב־שׂב לכל צד וּמַרחיש בּשׂפתיו מחמת רפיוֹן, לא נשתּיֵיר בּוֹ כּלוּם ממַראֵהוּ הפּלאִי של אוֹתוֹ הישיש הלָבן, שנגלָה אֶמש עם ספר־התּוֹרה החָבוּק בּזרוֹעוֹתיו. כּל התּמוּרה הזאת הביאה את פייבקה לידי חוּלשת הדעת, עוֹררה בּוֹ סחַרחוֹרת־ראש עצוּמה עם בּחילה קשה, כּאִילוּ נפל פּתאוֹם ממרוֹמים אֶל תּהוֹם עמוּקה, שאֵין בּה מַעמד.

מַתּית הנַפּח ניגש עד השוּלחָן, הוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ, החוָה קידה אַחַת כּלפּי כּל המסוּבּים ואָמר:

– שנה טוֹבה!

היהוּדי הזקן הרים את ראשוֹ, הציץ בּעֵינַיִים עשֵשוֹת, קפּדניוֹת, אֶל מַתּית ושאל בּקוֹל רם וּמנַסר, שהגיע לאָזניו של פייבקה כּהד הרעם המתגלגל:

– הא?!

– אוֹמר אני… כּלוֹמַר: הוֹלךְ אני הבּיתה, הבּיתה אני הוֹלךְ… שנה טוֹבה, אני אוֹמר!

– הא? שנה טוֹבה? שנה טוֹבה גם לָךְ! המתּן קצת, קח מעט ייש. הלא צמתּ, הא?

פייבקה תּמךְ עצמוֹ בּשוּלחָן ועצם את עֵיניו. האוֹר הבּהיר, השוֹפע מן העששית הגדוֹלה כּלהבת־אֵש, וקוֹל הזקן, המתגלגל בּאַויר כּהד הרעם, עינוּהוּ והכאִיבוּ אֶת מוֹחוֹ הלוֹהט עד כּדי התעלף.

– הא? – רעם קוֹל הזקן. – נַערךָ שלךָ הוּא זה, אשר שׂרט את פּני אַהרצי שלי? הא? נַער פּרוּע הוּא! הלקה אוֹתוֹ! תּן גם לוֹ מעט ייש! פּרוּסַת עוּגָה! יברךְ בּרכה!… הא? אֵינוֹ יוֹדע עדיִין להתפּלל? לא נאֶה! צריךְ איפוֹא להלקוֹת אוֹתךָ!… הא? רצונךָ לילךְ הבּיתה? לךְ, לךְ לשלוֹם!… הא? אִשתּךָ ילדה בּת לעֵת זקנתה? מַזל טוֹב!… הא? שנה טוֹבה, שנה טוֹבה!… המתּן קצת! שמא נצרךְ אַתּה לזהוּבים אחָדים לכבוֹד יוֹם טוֹב? הלא ימי הסוּכּוֹת ממַשמשים וּבאים… הא?

מַתּית וּפייבקה יצאוּ מן האַכסַניה לָלכת לביתם. בּחוּץ נשׂא מַתּית את עֵיניו אֶל השמַיִים הטהוֹרים, המוּארים בּאוֹר הלבנה, ואָמַר לבנוֹ: “אִמא מחַכּה כּבר”. ותיכף לָזה נזדרז והתחיל פּוֹסע בּחפּזוֹן. פייבקה נגרר אַחריו בּלא כּוֹחַ.

על־פּני הגשר הגָבוֹה נשבה בּהם רוּחַ קרה מתּוֹךְ הנהר. לאַחַר שעברוּ את הגשר, הרחיב מַתּית את צעדיו, כּשהוּא נוֹשם ושוֹאף וּמנַפנף את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ לָרוּחַ. וּפתאוֹם עמד ותמה תּמיהה גדוֹלָה, שנעלם פייבקה מאַחריו. התבּוֹנן לכל עֵבר ושב לאחוֹריו וּמצאוֹ כּשהוּא יוֹשב על האָרץ בּצד הדרךְ. הנַער התכּווץ כּוּלוֹ והתקפּל כּפקעת, גוּפוֹ מַרעיד ושיניו נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ.

– פייבה, מַה זאת? לָמה ישבתּ כּאן? קוּם ונלךְ הבּיתה!

– לא אֵלךְ… – ענה פייבקה, כּשהוּא רוֹעֵד כּוּלוֹ וּמַבּיט אֶל אָביו הבּטה מוּזרה. – אֵיני יכוֹל…

– ההיטב הכּוּךָ שם, פייבה?

פייבקה החריש והוֹסיף להבּיט אל אָביו בּעֵיניו הקוֹדחוֹת. וּפתאוֹם סינן מבּין שיניו הנוֹקשוֹת:

– ואַתּה? ואַתּה?… לָמה בּכית? אמוֹר, לָמה בּכית שם?

– כּלוּם בּכיתי, טיפּש שכּמוֹתךָ? – הצטדק מַתּית. – לא בּכיתי כּלָל, אֶלָא סתם כּךְ… יוֹם־כּיפּוּר היוֹם… ואִמא יוֹשבת שם בּתענית לבדה… מחַכּה לָנוּ… קוּם, פייבה, הבה נלךְ הבּיתה! אִמא תּניח על ראשךָ מין תּחבּוֹשת כּזאת.

– לא! – טען פייבקה מתּוֹךְ עקשנוּת. – אמוֹר, לָמה בּכית? לָמה בּכית, כּשהם צוֹחקים? אָסוּר לבכּוֹת, כּשהם צוֹחקים! אַתּה בּוֹכה, והם צוֹחקים… צריך להרוֹס את שיניהם, לסטוֹר על פּניהם, לנשוֹךְ, לנשוֹךְ… לנשוֹךְ את כּוּלָם, קוֹבּ אִיךְ ווֹאוּקי!…²

ופייבקה קפץ את אֶגרוֹפיו והתחַבּט בּקרקע בּידיו וּברגלָיו מתּוֹךְ טירוּף החוּשים.

מַתּית עמד אֵצל בּנוֹ נבוֹךְ ואוֹבד־עֵצוֹת, התבּוֹנן בּאפילה אֶל כּל העברים, כּשוֹאֵל, מאַיִן יבוֹא עֶזרוֹ? מרחוֹק, מעל הגשר הגבוֹה והרעוּע, נשמַע הד פּסיעוֹת כּבדוֹת. כּעבוֹר רגָעים קרבה ונראתה לאוֹר הלבנה דמוּת איכּר מאִיכּרי סטארוֹדוּבּוֹב.

– הוֹי, מי שם? האַתּה הוּא זה, מוֹטקה? לָמה תּעמוֹד פּה יחידי בּלָילָה? קוֹסם אַתּה לאוֹר הירח? וּמי הוּא המוּטל פּה על האָרץ?

– גם אני לא אֵדע, טרוֹכים רחימאִי! נַערי הוּא זה, פייבקה שלי, והתעקש פּתאוֹם ואינוֹ רוֹצה לילךְ הבּיתה. נראֶה, שאֵינוֹ יכוֹל. מה אֶעשׂה לוֹ איפוֹא? – קבל מַתּית לפני שכנוֹ האיכּר.

– זוֹ מהי? וכי יצא מדעתּוֹ? קוּם וחלוֹק לוֹ מנה יפה כּראוּי לוֹ… הוֹי, אַתּה, שד קטן, עמוֹד על רגליךָ!

פייבקה לא זז ממקוֹמוֹ, ורק רעד בּכל גוּפוֹ.

– הוֹי, שד משחת! – התקצף האִיכּר. – לָמה גידלתּ בּביתךָ נַער אשר כּזה, מוֹטקה? הלא עוֹנש הוּא, עוֹנש מן השמַיים! מַדוּע לא תּייסר אוֹתוֹ כּהלָכה, בּשוֹטים לחים? הנה לפני ימים מוּעטים היה מַעשׂה, וּבאוּ בּני־אָדם וסיפּרוּ עליו… אהאפּה עצמה ראתה בּעֵיניה…

– גם אני לא אֵדע, טרוֹכים רחימאִי! – הצטדק מַתּית וּפירשׂ את ידיו בּאַויר מרוֹב יֵאוּשוֹ וּמצוּקת־לבּוֹ.

 

ז    🔗

למחר בּבּוֹקר שׂכר מַתּית עגלה מאת אחד האִיכּרים והוֹביל את פייבקה העירה, אֶל ההקדש אשר שם. אֵשת הנַפּח יצאה ללַווֹת את הנוֹסעים ושעה ארוּכּה עמדה בּוֹדדה, ליד הדלת והמזוּזה.

וּפעם אַחַת, בּבוֹקר בּהיר וצוֹנן של ימי־הסתיו האַחרוֹנים, עֵת תּיקנוּ בּכּפר את המסילה והשמש זרחה על תּלי העפר התּחוּחַ, עברה השמוּעה בּתוֹךְ חבוּרת השקצים, כּי פייבקה מת בּעיר.