הרי לפניכם עוד ספר, ומוטב שאומר: הספר האחרון! גם ספר זה הוצאתי לאור בעל כורחי, בחיי ראשי בעל כורחי, שהרי אם אני מוסיף ומוציא ספרים אין לדבר סוף. שומה עלי לומר לכם שהבריות כבר מלעיגות לי בכפר: “הרי לכם – אומרים הם – השתטה הזקן ולעת זיקנתו משעשע עצמו בצעצועיהם של תינוקות דבית רבן!” ואמנם, הגיעה שעתי לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אתם, קוראי החביבים, ודאי סבורים אתם שאיני אלא משים עצמי זקן. וכי למה אהיה משים עצמי ובפי לא נשתיירה אפילו שן אחת! עכשיו, אם מזדמן לי דבר־מאכל רך הרינו לועסו איכשהו, ואלו דברים קשים אי אני יכול לנוגסם אפילו אתם כופים עלי הר כגיגית. ובכן, הרי לכם שוב ספר. במטותא מכם, אל תחרפוני. אין מחרפים אדם בשעת פרידה, מכל שכן כשאין יודעים אימתי יזמן הקדוש־ברוך־הוא להתראות אתו שוב. בספר זה תשמעו דברים מפיהם של מספרים שכמעט כולם אינם נהירים לכם, להוציא את פומה גריגורייביץ‘. ואלו אותו אדון – שכתפנו הוא כעין האפונה והוא עצמו סיר נפוח – אותו אדון שהיה משיח דברים ומסלסל בלשונו כך שאפילו הרבה מוסקאלים שנונים נבצר מהם להבינו הרי הוא מכבר איננו. מיום שפרצה מריבה בינו לבין כל השאר שוב לא הציץ אלינו. דומה כי לא השחתי לכם אותו מעשה. אם כן שימו אזנכם כאפרכסת ותהא לכם הזדמנות למלא פיכם צחוק. אשתקד, סמוך לעונת הקיץ, נדמה אפילו ביום הולדתו של אותו קדוש שבשמו נקראתי, באו אלי להתארח (ניתנה האמת להיאמר, קוראי החביבים, שבני כפרי – כה יתן להם אלהים וכה יוסיף – אינם משכיחים מלבם את הזקן. זה לי כחמישים שנה שהתחלתי מונה את ימי הולדתי. בן־כמה אני אליבא דאמת – לא אני ולא הפלונית שלי לא נאמר לכם. סבורני שמתקרב אני לשיבה. הכומר בדיקנקה, אבא חארלמפּי, ידע אימתי נולדתי; אך דא עקא, זה לו חמישים שנה שנטרד מן העולם). ובכן, הגיעו אלי אורחים: זאכאר קירילוֹביץ’ צ’וּכוֹפּוּפּנקוֹ, סטפּן איבנוביץ' קוּרוֹצ’קה, טאראס איבנוביץ' סמאצ’ננקי; חארלאמפי קירילוביץ' חלוֹסטה; ועוד בא… הנה, בנאמנות, נשתכח ממני שמו ושם משפחתו… אוסיפ… אוסיפ… רבונו של עולם, הרי כל מירגוֹרוֹד מכירה אותו! זה האיש שכל אימת שהוא פותח פיו לדבר הריהו מכה באצבע צרידה ותומך מתניו בכפות ידיו… מילא, נניח לו עד עת מצוא. אפשר שאחר כך אזכר בעזרת השם. הגיע גם אותו אדון מפּוֹלטבה שהוא מוכר לכם. את פומה גריגורייביץ' איני מביא בחשבון: הלה הריהו בן־בית. נתגלגלה השחה והכל לקחו בה חלק (ושוב חייב אני לגלות אזנכם שאין נוהגים אצלנו להשיח בדברים של מה בכך. אין לבי נמשך אלא אחרי שיחות ראויות לשמן, שיהיו – כמאמר הבריות – משמחות את הלב ומרחיבות את הדעת בעת ובעונה אחת). נתגלגלה איפוא השיחה על דרך כבישתם של תפוחים. פתחה הפלונית שלי ואמרה שבתחילה יש לרחוץ את התפוחים כראוי, לאחר מכן להשרותם בקוָואס¹ ורק אחר כך… “לא מניה ולא מקצתיה” – נכנס לתוך דבריה אותו בן פולטבה תחב ידו אל תוך הכפתן שלו שצבעו כאמור כעין האפונה והיה מהלך בחדר בזחיחות הדעת – לא מניה ולא מקצתיה! בראש וראשונה יש לבזוק עליהם אֶלף־עלים ורק אחר־כך…"אני, קוראי החביבים, מוכן אני לקבל את גזר דינכם: וכי שמעו אזניכם אי־פעם שיהא אדם בוזק אלף עלים על תפוחים? אמת נכון הדבר, יש ששמים עליהם עלה של ענבי שועל, תלתן, אספספת, אך שישימו אלף־עלים… לא, דבר זה לא שמעתי מימי. דומה כי אין לך אדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא שיהא בקיא בענינים אלה יותר מן הפלונית שלי. ועתה הגעו בעצמכם! בכוונה תחילה, כפי שחייב אדם לנהוג במי שחביב עליו, הולכתיו הצדה בחשאי: “שמע, מאקאר נאזארוביץ'. אל תהיה לצחוק בעיני הבריות. אדם מן הישוב אתה ולאו דוקא מנחותי דרגה: ממך קיבלנו שסעדת פעם אחת על שולחנו של שר הפלך. עלול אתה להוציא שם מפיך מין דבר שכזה ומיד ישימוך הכל ללעג ולקלס”. וכי מה, סבורים אתם, השיב לי על כך? לא כלום! רקק על הרצפה, נטל כובעו ויצא. לא נפרד משום אדם ואפילו לא נד בראשו; לא שמענו דבר. אלא שאל החצר התקרבה עגלה עם פעמון; ישב בה ונסע,. מילא, מוטב כך. אין לנו צורך באורחים כאלה. לא אכחד מכם, קוראי החביבים, שאין לך דבר בעולמו של הקדוש ברוך הוא שהוא גרוע מן המיוחסים הללו. והרי לכם לדוגמה פומה גירוגרייביץ; לכאורה אינו מן המיוחסים אך החשיבות קורנת מפניו, ואפילו כשמריח הוא טבק רגיל על כורחך חש אתה יראת כבוד כלפיו. בכנסיה כל אימת שהוא נותן קולו בשיר ליד העמוד – מיד מתפעמת רוחך וכולך מתמוגג מנחת. ואלו ההוא… מילא, ילך לו לשלום! סבור הוא שאין אנו מתקיימים בלי סיפורי אגדות שלו. עיניכם הרואות: אף־על־פי־כן נתלקטו הדברים כדי שיעור של ספר.

זכורני, הבטחתי לכם שבספר זה יהא גם סיפור אגדה משלי. ואמנם, עמדתי לעשות כך אלא שראיתי כי סיפור אגדה משלי מצריך לכל הפחות שלושה ספרים כאלה. בתחילה עלה במחשבתי להדפיסו לחוד, אך נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. הרי מכיר אני אתכם שתהיו מתקלסים בי. לא, איני רוצה בכך. שלום לכם. שוב לא נתראה תקופה ארוכה ואפשר שלא נתראה לעולם. ומה בכך? הן אפילו לא הייתי ולא נבראתי לא היה אכפת לכם. תחלוף שנה ועוד שנה ואף אחד מכם לא יזכור את הכוורן הזקן פאנקו רודי ולא יהא מיצר עליו.