קובץ הסיפורים “ערבי הכפר שליד דיקנקה” פרי ביכורים הוא לגוגול. ואם מבחינת הטכניקה הסיפורית לעתים עוד מורגש בו טעם של בוסר, הרי מבחינת תכנו הרעיוני ותנופתו האמנותית המקורית כבר טומן הוא בחובו את כל היסודות שעתיד היה גוגול לפתח בהמשך דרכו כמספר. לכאורה אין לפנינו אלא קובץ אגדות וסיפורי עם אוקראיניים שאחד העם משיחם לנו לפי תומו בחן ובהומור עממי. ברם, מבעד למעטה ההומור נשקפת ממעמקים אימת הטרגיות התהומית שבמאבקו של האדם עם גורלו, עם אותם הכוחות שהם מעבר לתחום השגתו ושליטתו של בשר ודם, והם הם הקובעים בסופו של דבר את מהלך חייו. מכאן הזינוקים מתיאורי הווי נטוראליסטיים אל התחום המיתפיסי אם בדרך הליטרריזציה של אמונות עם טפלות ואם בדרך של פתוס רומנטי.

אין תימה איפוא כי בימינו רואים רבים בגוגול את אחד מאבותיו הרוחניים של קפקא ומתוך כך גם של כל הספרות הקפקאית־מודרניסטית.

אחד הסימנים והסממנים של ספרות זו הוא השימוש באמצעי צורה חיצונים לסימול תכנים סמויים. בקובץ מצוי סיפור בשם “איבן פיאודורוביץ' שפוּנקה ודודתו” שלכאורה נפסק באמצע. עוד בדורו של גוגול ראו בכך המבקרים סממן אמנותי מכוון הבא לסמל את אפסות חייהם של גיבורי הסיפור, שניתן לסימם בכל מקום בלי שיבולע למישהו או למשהו, כשם שבקיומן של דמויות אלה לא היה משום תוספת ערכים לאנושות ולרוחה.

אכן, “ערבי הכפר שליד דיקנקה” מקפל בתוכו בצורה “עובּרית” את כל ניצני יצירתו של גוגול. אף־על־פי־כן יש בו גם מחולשותיה של יצירת ביכורים. הסגנון מחוספס ואינו אחיד. חיקויי הניב האוקראיני העממי עתים יש בהם קורטוב של מאמץ מלאכותי והתנודות מלשון דיבור עממית־עסיסית ללשון פיוט רומנטית־אגדית יש שהן פוגמות בשלמות האמנותית.

תכונות אלה חייבו את המתרגם לנקוט עמדה סגנונית לא אחידה. לא מצאתי מקבילה לניב העממי אלא בלשון היונקת ממדרשים ואמרות חז"ל, ואלו הסגנון הפיוטי־אגדי תורגם ברוח לשון המקרא. האוקראיניזמים המרובים – וכן מלים המיוחדות לניב הקוזאקים – קצתם נמסרו כלשונם ופורשו בהערות שוליים וקצתם הובעו בארמיזמים מתוך הנחה שהקרבה בין האוקראינית לרוסית דומה לקרבה שבין העברית לארמית. ייתכן איפוא שהקורא ייתקל בכמה מלים שאינן מקובלות בימינו, אלא שנדמה לי כי דבר זה מוצדק לגבי יצירה שהמחבר עצמו צירף אליה מילון של מלים שאינן נהירות לקורא הרוסי. לא ראיתי צורך במילון מעין זה, אלא בכמה הערות בלבד.

א) בסיפור “ליל חג המולד” מופיעה המלה האוקראינית צ’רביצ’קי, שגוגול מתרגמה במילונו: סנדלים, מנעלים. ברוחו של כל המצוי אצל הספרות הרוסית מעלה המלה אסוציאציה מיוחדת עם סיפור זה של גוגול, שבראשונה אפילו נקרא בשם צ’רביצ’קי“. כדי לשמור על ייחודה של המלה ראיתי צורך לתרגמה במלה יוצאת דופן “קורקאות” (נעלי בד או צמר מיוחדות במינן – יבמות ק"ב) כדי שגם לקורא העברי יהיה מושג זה לשם דבר והוא יוכל לומר “הקורקאות” של גוגול כשם שהקורא הרוסי אומר” צ’רביצ’קי של גוגול".

ב) המלה היונית־ארמית כּרדוּט באה בהוראת מעיל קוזאקים חגיגי (ז’וּפּן).

י. אורן

חלק ראשון

מאת

ניקולאי גוגול

---

יריד סורוצ'ינצי

מאת

ניקולאי גוגול

א

מה משׁכּר, מה מפואר הוא יום הקיץ באוקראינה! מה יוקדות עד תמס השעות, שבהן זוהרים צהרי היום בדמי ובשרב, ואוקינוס תכלת לאין תכלה נרכן בקמרון עגבים מעל פני האדמה ודומה כי נתנמנם הוא, כל כולו צולל בעדנה, חובק ומגפף את יפעת חמודתו בזרועותיו האוריריות! אין רבב ענן עליו. אין קול ואין קשב בשדה. נדמה כי מת הכל; רק למעלה, בעמקו של הרקיע, מרתית העפרוני ושירת כסף מרחפת ויורדת במדרגות אויר אל האדמה חולת האהבה, ומדי פעם בפעם מנסרת בחלל שריקתו של שחף או קולו הצלצלני של השליו מהדהד בערבה. נרפים ונטולי מחשבה, כמי שמטייל להנאתו באין מטרה, ניצבים האלונים, ראשיהם בשמים ופגיעותיהן המסנוורות של קרני חמה קופחת מבעירות אש נגוהות בחטיבת עלים אחת ועל משניה מטילות צל אפל כליל, אשר רק עם מַשב רוח חזקה מתבעבעות עליו בהרות פז. סיעות סיעות של רמשים בדמות איזמרגדים, פטדה ואודם וברקת ניתכים כרוחות ערטילאים על גני ירק ססגוניים, שכוכי חמניות תמירות. גדישי חציר אפורים ואלומות תבואה זהובות חונים בשדה מחנות מחנות ונודדים על פני מרחבים שאין להם שיעור. ענפיהם הרחבים של עצי דובדבנים, שזיפים, תפוחים ואגסים כורעים תחת משא פרותיהם; הרקיע, והאספקלריה המאירה שלו – זה הנהר הנתון במסגרת ירוקה, גאה, מאמירה אל על… עד מה גדוש מתק חמדה ועדנה הקיץ באוקראינה.

תפארת זו נסוכה היתה ביקום באחד מימות השרב של אלול שנת תק…תק… כן, כשלושים שנה לפני הזמן הזה… בימים ההם היתה הדרך – כעשר וירסטאות¹ בואכה העיירה סוֹרוֹצ’ינצי הומה מהמון עם רב שנהר אל היריד מכל הכפרים מקרוב ומרחוק. עוד מן הבוקר נתמשכו בשיירה שאין לה סוף קרונות גדושי מלח ודגים. קדרות עטופות חציר נעו לאטן ערמות ערמות ודומה היה כי נפשם עגמה עליהן מתוך שהיו כלואות ושרויות בחשכה; רק זעיר שם היו מדוכת חרס או מגס צבועי שלל גונים רועשים מזקרים עצמם דרך גינדור מתוך משוכה שנתגבבה בגובה רב על גבי הקרון ומושכים עיניהם של כל אלה אשר לבם הילך אחרי מותרות. עוברי דרכים הטילו מבטי קנאה בקדר גבה־קומה, בעליו של נכסים יקרי ערך אלה, שהיה מחמר בנחת אחרי סחורתו עם שהוא עוטף בקפידה את טרזניו ופרכסניותיו – הקרוצים מחמר – בחציר השנוא עליהם.

בדד בצדי הדרך התנהל רתום לשורים לאים ומיוגעים קרון עמוס שקים, קנבוס, בד וכיוצא באלה מטען של חפצי בית. מאחוריו שרך דרכו בעליו לבוש כתונת בד נקיה ואברקי בד מלוכלכים עם שהוא מקנח ביד רפה את הזיעה שניגרה כברד מפניו השחומות ואף נטפה משפמו הארוך. שפם זה הפודרה נבזקה עליו בידי גלב מאותם הגלבים שאינם דנים במידת הרחמים אלא במידת הדין בלבד ובאים הם כחתף הן על עלמה יפהפיה והן על בר־נש שכולו מיאוס, וזה להם אלפים בשנים שהם מהדרים את המין האנושי בעל כרחו. סמוך לו הפסיעה סוסתו אסורה לקרון. הילוכה בנחת והכרת פניה עונה בה כי תור הנעורים מאחוריה והלאה. רבים מאלה שנזדמנו לו בדרך, ביחוד הצעירים שבהם, היו משיקים ידיהם אל כובעיהם עם שהיו מגיעים סמוך אל האיכר שלנו. ברם, לא שפמו שפם השיבה, ואף לא הילוכו שכולו אומר חשיבות, הביאום לידי מעשה זה. די היה לזקוף קמעה את העיניים כדי לראות מה הוא שגרם לאותה יראת כבוד: על גבי הקרון ישבה בת נאה שפניה עגלגלות, גביניה שחורים ומורמים בקשתות עשויות בקפידה מעל לעיניים חומות־בהירות, שפתיה חכליליות ומחייכות שאננות, ראשה ענוד סרטים, מהם כחולים ומהם אדומים, צמות ארוכות וזר פרחי שדה אשר חברו יחד לעטרת נוי מפוארת. דומה שכל אשר סביבה עורר בה ענין רב. הכל מופלא היה, תמהוני וחדש בעיניה… אותן עיניים חמודות ששוטטו בלי הפוגה ממקום למקום. אל יהא הדבר קל בעיניכם! זו לה הפעם הראשונה בחייה שהיא רואה יריד, ואין תימה שנתבדר לבה. נערה בת י"ח זו הפעם הראשונה ביריד!.. אלא שאף אחד מאלה שעברו על פניה ברגל או ברכב לא ידע כמה יגעות יגעה עד שעלה בידה לשדל את אביה שיקחנה אתו. לאמיתו של דבר, היה אביה מוכן עוד קודם לכן למלא בחפץ לב את בקשתה אלמלא אמה החורגת, מרשעת זו שלמדה את תורת בעולות הבעל וידעה להחזיק בידיה את בעלה כשם שהלה ידע להחזיק במושכות סוסתו הישישה, זו הסוסה שלאחר שנות שירות מרובות נגררה עכשיו למכירה. אשה קליפה שאין לה תקנה… אלא שבינתיים נשתכח מלבנו שאף היא בכבודה ובעצמה ישבה כאן במרומי הקרון, לבושה חולצת צמר טרזנית ירוקה, כולה מושזרת זנבנבים משל היתה זו פרוות כרכשתה (אלא שזנבנבים אלה אדומים היו), שמלנית מהודרת עתירת משבצות צבעוניות כמוה כלוח אשקוקי, ולראשה שביס כותנה מנומר, ששיוה חשיבות מיוחדת במינה לפרצופה הסמוק והדשן. מפעם לפעם היה חומק על פני פרצוף זה משהו דוחה ופרוע עד כדי כך שכל אחד היה מיד מזדרז להזיח מבטו ממנה אל פניה העליזות של הבת.

לעיניהם של תיירינו הלך והתגלה הפּסיוֹל; מרחוק נשבה כבר הצינה, שהורגשה שבעתיים לאחר שרב מייגע ומכלה. זיקים עטופי צינה נתברקו מבין עלים ירוקים־כהים וירוקים־בהירים, עלי הלבנים והצפצפות הפזורים כלאחר יד על פני האחו. אותה שעה דמה הנהר ליפהפיה החושפת בנהרת כסף את חזה שגולשים עליו תלתלי הפאר הירוקים של האילנות. גמחונית היא באותן שעות מסוכות שכרון עת ראי נאמן סופג וקולט וחובק עד קנא את מצחה הגא והקורן בזוהר מסנוור, את כתפיה הצחות מלילך ואת צוארה הלבן משיש והמחופה נחשול כהה שהשתפל מראש בהיר שיער; עת משליכה היא בבוז את עדייה על מנת להחליפם באחרים, ואין קצה לתהפוכותיה – כמעט מדי שנה בשנה שירכה דרכיה, עיקלה אורחותיה, בחרה לה נתיבות חדשות והקיפה עצמה נופים חדשים ססגוניים. טורי טחנות העלו משברים אדירים בגלגליהם הכבדים והטיחום בעזוז, ניפצום לרסיסים־נתזים, הבזיקו אבק במסיביהם ומלאום קול שאון והמולה. אותה שעה נסע הקרון על נוסעיו המוכרים לנו על פני הגשר, והנהר שיטח עצמו לפניהם בכל יפיו והדרו. שמים, יערות ירוקים וכחולים, בני אדם, קרונות עמוסי קדרות, טחנות – הכל כאחד נהפכו על פיהם, הכל עמדו והילכו כשרגליהם כלפי מעלה, ואף־על־פי־כן לא נפלו אל תהום הקסמים העמוקה. נתהרהרה יפתנו עם שנתנה עיניה בתפארתו של הנוף, ואפילו שכחה לפצח את גרעיני החמניה שהיתה טרודה בה בקפידה במשך כל הדרך. פתאם נפתעה, שכן אזניה קלטו מלים: “אך זוהי ריבה!” הציצה לאחוריה וראתה חבורת בחורים עומדת על הגשר, ואחד מהם, הדור בלבושו מכל השאר, לבוש מקטורן לבן וחבוש כובע אפור עשוי צמר טליים, נועץ כפות ידיו במתניו וסוקר את הנוסעים במבט של משובה ואתגר. אפילו רצתה יפתנו לא יכלה שלא לשים לב על פניו השזופות. שהנעימות שופעות מתוכן, ועל עיניו הבוערות ברשפי אש. הרהור חלף במוחה שמא המלים שקלטו אזניה מפיו יצאו ומיד כבשה עיניה בקרקע.

– ריבה נאה – המשיך הבחור בעל המקטורן הלבן ולא המיש מבטו ממנה – את כל משקי מוכן אני לתת ובלבד שאזכה לנשקה. אך דא עקא: השטן יושב לפניה.

צחוק פרץ מכל עבר; אלא שהברכה לא נראתה לזוגתו המפורכסת של הבעל המפסיע בנחת. לחייה הסמוקות הפכו לאש בוערת ומיד פתחה לו את אוצרה הטוב:

– הלואי שתיחנק עבד נרצע! הלואי שיטיחו קדרה בראשו של אביך! הלואי שיתחלק על קרח, כופר ארור! הלואי שיחרוך השד את זקנו בעולם הבא!

– קללנית ראויה לשמה היא זו – סח הבחור ולטש עיניו עליה כמי שהופתע ממטח קולח זה של קללות וגידופים שלא ציפה לו כל עיקר – כיצד זה לשונה לא תימק בפיה לאחר שנשרו ממנה מלים שכאלה, מכשפה בת מאה.

– בת מאה! – שיסעתו היפה בנשים שבשנות העמידה – טומאה שכמותך! לך ורחץ פניך תחילה, פרחח נאלח! מימי לא ראיתי את אמך, אבל חזקה עליה שטינופת היא. וגם אביך ודודתך אף היא טינופת! בת מאה! חלב אמו עדיין לא יבש על שפתיו ו…

אותה שעה התחיל הקרון יורד מן הגשר ושוב לא ניתן להבחין בדבריה האחרונים. אלא שנראה כי הבחור סירב להסתפק בכך: הוא לא שהה הרבה, נטל גוש של רפש והטיחו בה. הקליעה עלתה יפה משאפשר היה לשער: השביס החדש, מעשה כותנה מצוירת, הוכתם בנתזי בוץ, וצחוקם של ההוללים הפוחזים פרץ במשנה כוח. נתרתחה הטרזנית הדשנה, וחמתה בערה בה כאש; אלא שבינתיים הרחיק הקרון כדי שיעור ניכר ולפיכך ניתכה נקמת אפה על ראשה של בתה החורגת – על לא עוול בכפה – ועל ראשו של אלוף נעוריה שהיה מהלך בשובה ונחת. כיון שהיה מורגל בכגון אלה מקדמת דנא נאלם דום ולא פצה פיו, וכל נאומיה הסוערים של זוגתו הזועמת לא הוציאוהו משלוות רוחו. אל־על־פי־כן לא ידעה לשונה של זו מנוח והיתה מיטלטלת בפיה, מהגה ומצפצפת בלי הפוגה עד שהגיעו אל פרברו של הכפר, לביתו של רע ועמית משכבר הימים, הקוזאק ציבּוּליה. כיון שפגעו תיירינו בידידים ותיקים, שלא ראום תקופה ארוכה, הסיחו לפי שעה את דעתם מן התקלה שאירעה להם בדרך והיו משיחים ביריד ומשיבים נפשם מעמל הדרך הארוכה.

ב.

בּודאי נזדמן לכם לשמוע שאונו של מפל מים מרוחק המסעיר את כל הסביבה וממלאה המיה, וערב־רב של צלילים מופלאים־עמומים מתערבלים לפניכם. האין זאת כי אותה ההרגשה אופפתך במערבולת היריד בשעה שכל ההמון כולו מתלכד למפלצת־ענק אחת המטלטלת את כל גופה על פני הכיכר, על פני רחובות צפופים, צווחת, צורחת, רועמת? רעש, גידופים, געיה, פעיה, שאגה – הכל מתמזג בהמולה פרועה אחידה. שורים, שקים, חציר, צוענים, קדרות, נשים, עוגיות, כובעים – הכל ססגוני, מנומר, משמש בערבוביה, מתערב ערמות ערמות המשוטטות ומרצדות לנגד עיניכם. קולות, הגאים, ניבים שונים ומשונים מטביעים זה את זה ואפילו מילה אחת אין להציל מן המבול; אפילו צווחה אחת אין בה משום חיתוך הדיבר. אין שומעים בבירור אלא את תפיחותיהם של התגרים התוקעים כף זה לזה בכל אתר ואתר. מתפרק הקרון, משתקשק הברזל, רועמות הקורות המידרדרות ארצה, ראשך סחרחר ואי אתה יודע להיכן לפנות. מיודענו האיכר, שזה מקרוב בא יחד עם בתו השחרחורת, היה כבר שעה ארוכה מיטלטל ונדחק בקהל. קרב לקרון פלוני וממשמש קרון אלמוני, מגשש ובודק את המחירים; כל אותה שעה לא היתה דעתו נתונה אלא לסוסה הזקנה ולעשרת שקי החיטה שהביאם למכירה. ואלו בתו ניכר היה בפניה שאין דעתה נוחה מהתחככות זו בקרונות חיטה וקמח. נפשה יצאה אל אותם המקומות, שבהם מתחת לגנונות בד היו תלויים דרך פרכוס סרטים אדומים, עגילים, צלבים וקמעות עשויים בדיל ונחושת. אף־על־פי־כן גם כאן מצאה לה הרבה ענינים לענות בהם: דעתה היתה בדוחה עליה למראיהם של צועני ואיכר שהיו סופקים זה כף ידו של זה ומצטווחים מעצמת כאביהם; למראהו של יהודי שיכור שטפח בעכוזה של אשה מנשי האיכרים; שתי תגרניות שהיו צוהבות והטיחו קללות וסרטנים זו בזו; מוסקאל² שהיה מחליק זקנו בידו האחת ובשניה… פתאם חשה כי מישהו מורט בשרוול חולצתה. הפכה ראשה – והנה אותו בחור שמקטורנו לבן ועיניו רושפות ניצב עליה. נתרטטו עורקיה ולבה נתפעם, כפי שלא נתפעם מימיה לא בשל שמחה ולא בשל אסון: מין מתיקות מופלאה נמסכה בה ושוב לא ידעה נפשה.

– אל תיראי, יחידתי, אל תיראי – לאט חרש באזניה והחזיק בידה – לא ישמיע פי דבר רע באזניך.

“אולי אמת היא כי לא תשמיע דבר רע באזני – אמרה בלבה נערת החמד – אך מין תחושה מופלאה ממלאה את נפשי… ודאי השטן הוא שמסית ומדיח! הן יודעת אני כי לא יאה הוא… ואףעל־פי־כן אין בי כוח להוציא ידי מתוך ידו”.

אותה שעה נפנה האיכר אחורה ועמד להשיח דבר־מה לבתו, אלא שמן הצד נשמעה המלה “חיטה”. מילת קסם זו אכפה עליו כהרף עין שיצטרף אל שני סרסורים שהיו משיחים ביניהם בקול גדול. כיון שנתרתק עליהם שוב לא ניתן להסיח דעתו מהם. ואלה הדברים שדיברו הסרסורים על חיטה.

ג.

– אם כן סבור אתה, אחא, שחיטתנו לא יהיו לה מהלכין בשוק? – סח בר־נש שמראהו כאחד מאותם בני עיירה אשר הגיעו לכאן בגין היריד. אברקיו עשויים בד מנומר מטווה בית ומכוסים כתמי עטרן ושומן. בן שיחו של הלה היה לבוש מקטורן כחול, מטולא מכאן ומכאן ועל מצחו התנוססה חבורת ענק.

– וכי מה יש כאן לסבור? מוכן אני לכרוך חבל לצוארי ולהיות תלוי ומתנדנד באילן זה כנקניק לפני בקתה בערב חג המולד אם נמכור קב אחד.

– אל תהא משטה בי, אחא. הן לא הסיעו לכאן חיטה אלא אנחנו שנינו בלבד. – טען בעל האברקים המנומרים.

“דברו לכם ככל העולה על רוחכם – הרהר בלבו אביה של יפתנו, שכל אותה שעה היה עושה אזנו כאפרכסת לבל תישמט ממנו מילה אחת מדבריהם של שני הסרסורים – ולי יש מלאי של עשרה שקים”.

– שמעני, אחא. אם מעשה שדים כאן רווח אין כאן, וחסל סדר חיטה – סח בעל החבורה.

– מה פירוש מעשה שדים? – רגש בעל האברקים המנומרים.

– כלום לא שמעת במה משיחים הבריות? – המשיך בעל החבורה והפזיל על בן שיחו מבט מתוך עיניו הקודרות.

– במה?

– הוא הדבר: במה? ראש המועצה – הלואי שלא יזכה לקנח שפתיו לאחר יי"ש נגידים משרת שזיפים – הקצה ליריד מקום שמארה רובצת עליו. נשמתך תצא ושיבולת אחת לא תמכור. רואה אתה אותו מחסן ישן ורעוע, זה שעומד מתחת להר? (כאן נתקרב אביה של יפתנו קרבה יתרה והפך כולו קשב): מחסן זה הרי הוא מקום מועד למזמוטי שדים; ולא היה יריד במקום זה שלא נסתיים בפורענות. אתמול עבר כאן לבלר הנפה בעיצומו של ערב. תלה עיניו בעליית הגג והנה פרצוף של חזיר ניבט בו מן החלון והפליט כנגדו מין חרחור שכזה, שדמו קפא בעורקיו; מיום ליום עלול שוב להיראות המקטורן הלבן.

– מקטורן לבן זה מה טיבו?

עכשיו סמרו שערותיו של מאזיננו שהיה עדיין מקשיב רב קשב לשיג ושיח זה; אחוז אימה נפנה אחורה וראה כי בתו ואותו בחור עומדים בנחת חבוקים זו בזרועותיו של זה, לואטים ליחושי אהבהבים, ואין דעתם נתונה לכל המקטורנים שבעולם. מראה זה הפיג את אימתו והחזיר לו את שלוות נפשו.

– א־ה־ה, אחא! נראה כי גדול כוחך בחיבוקים! ואני רק ביום הרביעי לאחר החתונה למדתי לחבק את חבאֶסקה שלי, עליה השלום, וגם על כך חייב אני תודה לידידי־מחבבי שלא זז מלחבבני עד שלימדני את התורה.

מיד שמע הבחור בחוש כי אביה של חמדת לבו אינו נמנה עם גאוני הדור, והתחיל מתכן במוחו תכניות להטותו לצדו.

– כסבור אני, אדוני הטוב, שאין אתה יודע מי אני, ואלו אני הכרתיך תיכף ומיד.

– אפשר שהכרתני.

– רצונך ואומר לך מה שמך ושם אביך ואבי אביך עד דור ראשון. ומתקרא אתה: סוֹלוֹפִּי צ’רביק.

– אמת, סולופי צ’רביק.

– ועכשיו תן עיניך בי: כלום אינך מכירני?

– לא, איני מכירך. אל ייחר אפך, בחור, אבל כל כך הרבה פרצופים שונים ומשונים נזדמן לי לראות בימי חלדי, שהשד עצמו לא יזכור את כולם.

– מיצר אני על שאי אתה נזכר בבנו של גולוֹפּוּפּנקו.

– וכי בנו של אוֹחרים אתה?

– אלא מי אני אם לא בנו של אוחרים? שמא בנו של מוריפת?

כאן הסירו הרעים כובעיהם ונישקו זה את זה שעה ארוכה. באותו מעמד גמר בלבו בנו של גולופופנקו שלא לבטל זמנו ולכבוש את מיודעו בהתקפת מחץ.

– ובכן, סולופי, רואה אתה כי אני ובתך נתחבבנו זה על זו עד כדי כך שמכאן ואילך מוכנים אנחנו לדור בכפיפה אחת כל ימי חיינו.

– אם כן, פאראסקה – סח צ’רביק ונפנה אל בתו עם שעל פניו משתפך החיוך – באמת. דבק טוב… כמאמר הבריות… רועים באותו מרעה ומעלים אותה גרה. מה? תקיעת כף? אם כן, חתן בן יומו, כופר יושת עליך.

לא יצאו רגעים מעטים וכל שלשתם נמצאו מסובים במסבאת היריד. אותה מסבאה נודעת לתהילה, שמקומה מתחת לגנונה של בת ישראל, והיא גדושה שייטות שייטות של אגנים, בקבוקים וצפחות מכל המינים והגילים.

– בחור כהלכה! ראוי אתה שאחבבך – סח צ’רביק משנתבסם קמעה וראה היאך זה שעתיד להיות חתנו מזג לו ספל שמידתו כדי שני לוגין ובלי שעיוות פרצופו אף כהוא זה הפכו אֶל פיו עד כלה ולאחר מכן נפצו לרסיסים – מה תאמרי, פאראסקה? חתן נאה בחרתי לך! גברא רבא! יודע פרק בהלכות משקה!

מצטחק ומתנודד שירך דרכו אל קרונו, ואילו הבחור שם פעמיו אל הטורים של סחורות נוי – היו בהם סוחרים אפילו מגאדיאַץ' ומירגוֹרוֹד, ערים ואמהות בפלך פולטבה – לברור לו מקטורת מן המשובחות, שתוכה עץ וקליפתה נחושת קלל, מטפחת אדומה רקומת פרחים וכובע – הכל סבלונות ומתנות לחותן ולכל שאר הראויים לדורון.

ד.

– בחיי ראשי, זוגתי, מצאתי חתן לבתנו!

– אין לך בימים אלה עסקים אחרים אלא לחפש חתנים? שוטה בן בנו של שוטה. חושם שאין לו תקנה. וכי היכן ראית, היכן שמעת שאחד בר דעת יהא מחזר על חתנים עכשיו? מוטב היה אלו היית מטכס עצה כיצד למכור את החיטה! ואין צריך לומר: אוי ואבוי לאותו חתן. וודאי המהוּה שבפוחחים.

– ההיפך שבהפכים! לא ראית איזה בחור שם! רק המקטורן שעליו מחירו עולה על חולצתך הירוקה ומגפיך האדומים. ולגימתו לגימה של ממש! הלואי שאירש גיהינום יחד אתך אם ראיתי בימי חיי בחור גומע שני לוגים בהעלם אחד ואינו מעווה פניו אף כהוא זה.

– מצא מין את מינו. ארחי פרחי שיכור. חייך שאין זה אלא אותו פרחח שנטפל אלינו על הגשר. מזלו שלא נקרה לי עוד: הייתי מראה לו את נחת זרועי.

– ואפילו אותו בחור בכבודו ובעצמו אז מה בכך? בשל מה פרחח הוא?

– בשל מה? בשל מה פרחח הוא? ריקא! כלום שומעות אזניך מה שפיך מדבר? בשל מה פרחח הוא? היכן גנזת את עיניך המטופשות כשעברנו על פני הטחנה? סמוך לחוטמו המגואל בטבק ממיטים קלון על אשתו והוא אינו פוצה פה ומצפצף.

– ואף־על־פי־כן מה פסול מצאת בו? בחור כהלכה! ואפילו הדביק כזית טינופת על זיו איקונין מאוס זה שלך, מה בכך?

– אהא! רואה אני שאינך מניח לי להוציא הגה מפי! מה היום מיומיים? ודאי הספקת כבר ללגום טיפה מרה לפני שמכרת אפילו קב אחד.

אותה שעה הרגיש אף צ’רביק עצמו כי מפליג הוא בדיבור אל מעבר לתחום המותר. ובן רגע חיפה על פניו בידיו סמוך ובטוח כי אהבת כלולותיו, שחמתה עלתה בה להשחית, לא תאחר לנעוץ בשערותיו את צפרניה, צפרני אשת חיל טורפת בעלה.

“לכל הרוחות! הרי לך חתונה! – הרהר בלבו עם שהוא מנסה להתחמק מזוגתו שפתחה עליו בהסתערות ראויה לשמה. – אצטרך להשיב ריקם פניו של אדם הגון על לא עוול בכפו. רבונו של עולם! מה פשעי ומה חטאתי כי הבאת עלי צרה צרורה זו. כלום לא די לך בכל שרץ נפש חיה שבראת בעולמך כי הוספת עליהם נשים שישרצו בו?”

ה.

אותו בחור שהיה לבוש מקטורן לבן ישב סמוך לקרונו והשקיף בפיזור נפש על ההמון השוקק סביבו במעומעם. חמה ליאה זימנה עצמה לצאת מן העולם לאחר שלהטה בנחת כל שעות בוקרה וצהריה; והיום הדועך נסתמק ביפעת קסמים ארגמנית. ראשי האהלים והגנונות זהרו עד סינוור שרויים במין אור נגוהות חכלילי מיוחד במינו נראה ואינו נראה. בערו השמשות שנערמו זו על גבי זו. הצפחות והגביעים הירוקים שעל שולחנותיהן של המוזגת הפכו לאש יוקדת. דלעת, מלונים ואבטיחים נתגבבו תלי תלים ונדמו להרי זהב ונחושת. השיג והשיח הלכו ונקלשו, הלכו ונתעממו ולשונותיהם המיוגעות של האיכרים, הצוענים, והתגרניות היו מיטלטלות בפיותיהם בעצלתיים ובליאות. זעיר שם נצנצו אשים, ואדי ניחוחים של מלילים מבושלים פשטו ברחובות מתרגעים.

– מה לך כי עגמה עליך נפשך, גריצקוֹ – נצטווח צועני גבה קומה ושזוף פנים וטפח על שכמו של בחורנו – מכור שווריך בתריסר שקלים.

– רק שוורים בראשך ותו לא. כל בני מינך אין דעתם נתונה אלא לדבר אחד: כיצד להונות אדם הגון.

– לכל הרוחות. רואה אני כי נצבטת כהוגן. שמא מיצר אתה עכשיו על שתלית ריחיים על צוארך?

– לא, אין דרכי להתחרט. אם מילתי אמורה, הרי זה עד סוף כל הדורות. ואלו אותו תרח זקן צ’רביק מצפון אין לו כדי גרגר של חרדל; אמר מה שאמר וחזר בו… מילא, למעשה אין זו אשמתו: בול עץ הוא ותו לא. הכל מזימותיה של אותה מכשפה זקנה, שאנחנו – כמנין בחורים – תקענו כמה קללות בירכיה. אח! לוא הייתי מלך או פריץ גדול, תולה הייתי את כל אותם השוטים המרשים לנשותיהם לרכב עליהם.

– ואם נכפה על צ’רביק לתת לנו את פאראסקה תמכור את השוורים בעשרה שקלים?

הציץ בו גריצקו בתמיהה. קוי פניו השחומים של הצועני היה בהם משהו מן הרשע, הארס, השפלות, אך עם זאת גם מן היהירות: כל מי שהיה נותן בו מבט חטוף, מוכן היה להודות מיד כי בנפש מופלאה זו גועשות סגולות אדירות, אלא שפרס אחד ויחיד מזומן להן עלי אדמות – גרדום. חיוך ארסי שלא מש מפיו, השקוע עמוק בין חוטמו לבין סנטרו החד, עיניו שאינן גדולות אך ערות כאש בוערת, ונצנוצי יזמה, תחבולה וזדון שנתבזקו על פניו בזה אחר זה – דומה היה שכל אלה תבעו לעצמם לבוש משונה ומיוחד במינו כאותו הלבוש שהוא עצמו היה נתון בו באותה שעה. כפתן חום כהה, שנדמה כי כל נגיעה בו עלולה להפכו לאבק פורח; שערו הארוך שגלש על כתפיו בקווצות סבוכות; נעליו הנתונות ברגליים יחפות שזופות – דומה כי כל אלה דבקו בו כבשר מבשרו והפכו חלק מישותו.

– לא בעשרים, בחמישה עשר אמכור ובלבד שלא תשקר! – השיב הבחור ולא המיש עין בוחנת ממנו.

– בחמישה עשר? ניחא. זכור ואל תשכח: חמישה עשר! הרי לך חמישיה כדמי קדימה.

– ואם תשקר?

– אשקר – דמי הקדימה שלך.

– ניחא. אם כן, תקיעת כף?

– תקיעת כף.

ו.

– לכאן, אפאנאסי איבנוביץ'! הנה כאן המשוכה נמוכה יותר. הגבה רגליך ואל תחשוש: השוטה שלי הלך יחד עם עמיתו אל הקרונות וישהה שם כל הלילה מחשש שמא ינסו המוסקאלים לקנות משהו במשיכה.

במילות חיבה אלה עודדה זוגתו המבעיתה של צ’רביק את בנו של הכומר, שהיה מתחכך ליד המשוכה. עד מהרה טיפס ועלה על המשוכה והיה עומד עליה שעה ארוכה בדומה לרוח רפאים מפיל אימה, תוהה ואומד בעיניו מה הוא המקום הנוח ביותר לקפיצה עד שבסופו של דבר הטיל עצמו בשאון אל תוך עשבי הבר.

– אל מלא רחמים! שמא נפגעת? שמא שברת מפרקתך, חלילה וחס? – מלמלה חיבריה בדאגה רבה.

– הסס! אין בכך כלום, אין בכך כלום, חברוניה ניקיפורובנה, אהובת נפשי – הפטיר בן הכומר ברחש דאבה עם שהוא קם על רגליו – אם נתעלם מעוקצו הצורב של הסרפד, זה הדגן אשר נברא בצלם הנחש, כמאמרו של כוהננו הגדול זכרונו לברכה.

– הבה ניכנס לבקתה. אין בה איש. ואני חששתי, אפאנאסי איבנוביץ‘, שמא לקית בחזירית או בחלי־מעיים. ברוך השם, חששותי נתבדו. מה שלומך, אפאנאסי איבנוביץ’? שמועה שמעתי: שפר חלקו של אביך באחרונה.

– דבר של מה בכך, חברוניה ניקיפורובנה; אך מצער הוא אשר קיבל אבי חלף משרתו: חמישה עשר שקי חיטה ממיזרע האביב, כארבעה שקי דוחן, כמאה ממיני המאפה, ותרנגולות אם נמנה אותן לא יעלה מספרן לחמישים; אבל מנחת מנעמים אמיתית, אם יורשה לי לפתוח פי במשל, צפויה לי אך ורק ממך, חברוניה ניקיפורובנה! – המשיך בן הכומר עם שהוא סוקרה במבט שכולו התמוגגות ודוחק עצמו לעברה.

– הרי מנחתי לפניך, אפאנאסי איבנוביץ' – סחה המארחת. תוך כדי דיבור שמה מספר מגסים על השולחן והתחילה רוכסת את חולצתה שנפרפה לכאורה שלא במתכוין – כופתאות, מלילי חיטה, כיסונים, תופינים.

– ערב אני לך כי מטעמים אלה מלאכת מחשבת הם, מעשי ידיה להתפאר של החרוצה שבבנות חוה – סח בן הכומר עם שידו האחת עושה בתופינים והשניה מחזיקה בכופתאות – ואולם, חברוניה ניקיפורובנה, נפשי תערוג אל מעדנים המתוקים שבעתיים מכל הכיסונים והמלילים.

– בחיי ראשי, אפאנאסי איבנוביץ', תמהה אני מה עוד מעדנים חשקה נפשך? – השיבה היפהפיה הדשנה עם שהשימה עצמה כאינה יורדת לסוף דעתו.

– מי ישוה לך ומי ידמה לך, חברוניה ניקיפורובנה! הלא מאליו מובן כי את אהבתך תחמוד נפשי – סח בן הכומר בנחת ובעוד ידו האחת מחזיקה בכופתה כרך את השניה סביב גזרתה רבת ההיקף.

– אל יודע מה עולה על דעתך, אפאנאסי איבנוביץ' – אמרה חיבריה וכבשה עיניה בקרקע דרך צניעות ובישנות – אם כך אתה נוהג עלולים הדברים להגיע לידי נשיקות.

– לענין הנשיקות אגידה לך את אשר באני – המשיך בן הכומר – בעודי בבית המדרש לכמרים… זוכר אני – אם תרשי לי לפתוח פי במשל – כאלו היום קרה הדבר…

אותה שעה נשמעו מבחוץ קולות של נביחה ונקישות בשער. חיבריה יצאה במרוצה וחזרה לבנה כסיד.

– נפלנו בפח, אפאנאסי איבנוביץ'. המונים מתדפקים על השער והלואי שאתבדה: קול עמיתו של בעלי שמעה אזני…

הכופתה נתקעה בגרונו של בן הכומר… עיניו יצאו מחוריהן משל אחד מדרי מטה ערך לו ביקור נימוסין לפני שעה קלה.

– טפס ועלה לכאן – צוחה חיבריה המבוהלת והורתה לו על קורות שהיו מונחות על שני פתינים ועליהן ערמות ערמות של גרוטאות ובלויים מחפצי בית.

הסכנה הפיחה אומץ בלבו של גיבורנו. קמעה קמעה שבה אליו רוחו. הוא קפץ אל מאחורי התנור ומשם טיפס ועלה אל הקורות, ואלו חיבריה חשה אל השער כל עוד נפשה בה, כיון שהנקישות חזרו ונשנו ביתר אייל וקוצר רוח.

ז.

דבר נפל ביריד: מפה לאוזן נמסר כי אי־שם בין הסחורות נראה המקטורן האדום. פלונית זקנה שמכרה כעכים ראתה בעיניה את השטן בדמות חזיר, שהיה נרכן וכופף עצמו מעל לקרונות כמי שמחפש דבר־מה ואינו מוצא. השמועה עשתה לה כנפיים וחדרה אל פינותיו של המחנה הרגוע. הספקנים דינם היה כדין כופרים בעיקר. מוכרת הכעכים דוכנה היה סמוך אל גנונתה של המוזגת ובמשך היום נהנתה לא אחת ממידת הכנסת האורחים של שכנתה. מתוך כך הפסיד גופה את יציבותו: גבה היה נכפף בקידות והשתחויות ללא כל צורך גלוי לעין וכפות רגליה חרתו בחול צורות שאין ביניהן לבין צורות סחורותיה הערבות לחך ולא כלום. על כל אלה נוספו גוזמאות שונות בדבר מראה פלאים שנגלה ללבלר הנפה במחסן הרעוע – ומתוך כך היו בלילה הכל נדחקים זה אל זה משל חיפש לו כל אחד מקלט בחיקו של שכנו; הופרה המנוחה ושוב לא עצמו הבריות עיניהם מרוב אימה ופחד; כל אלה שלא הצטיינו בגבורה יתרה והבטיחו לעצמם בעוד מועד מקום לינה הסתלקו אל בתיהם. עם הללו נמנה גם צ’רביק ועמיתו ובתו. הם יחד עם חבורת אורחים שנדחקו אליהם בלי הזמנה מיוחדת הם שהבהילו את חיבריה שלנו בנקישותיהם. עמיתו של צ’רביק נתבסם כבר כהלכה. דבר זה ניתן להסיק מן העובדה שהסיע את קרונו פעמיים על פני החצר לפני שמצא את בקתתו. האורחים אף הם רוחם היתה טובה עליהם. לפיכך הקדימו את בעל הבית ונכנסו לבקתה בלא גינונים יתרים. זוגתו של צ’רביק ישבה אל עקרבים משהחלו הללו מפשפשים בכל הפינות.

– ובכן, אחותי – נצטווח בעל הבית עם שנכנס אל בקתתו – עדיין קודחת את?

– כן, עדיין איני בקו הבריאות – השיבה חיבריה והעיפה מבטים מוטרדים לעבר הקורות שמתחת לתקרה.

– היכבדי, זוגתי, והביאי את הצלוחית – סח המארח אל אשתו שבאה יחד אתו – ואנו כאן נדלה מתוכה בצוותא עם אנשי שלומנו. תיפח רוחן של אותן נשים: מורא שכזה הפילו עלינו – בושה להודות. והרי, אחים, בשל דברים בטלים חזרנו לכאן – המשיך וגמע מספל עשוי חרס – מוכן אני למשכן את כובעי אם לא צחוק עשו לנו הנשים. ואפילו באמת בשטן עסקינן – מה לי שטן, מי לי שטן. קליפת השום, גרופית של שקמה! אפילו יעלה בדעתו ברגע זה לעמוד כאן לפני, כלב אני, בן בנו של כלב, אם לא אגיש לו אצבע משולשת ממש מתחת לחוטמו.

– ומדוע חוורו פניך פתאם? – צוח אחד האורחים, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכולם. תוך כדי דיבור ניסה לשוות לעצמו מראה של גיבור.

– אני? לא מניה ולא מקצתיה. חלמת!

האורחים הצטחקו. גיחוך שבהנאה הופיע על פניו של הגיבור בעל הלשון.

– מה לו ולחיורון? – פתח מישהו – הביטו וראו היאך פרח הסומק בלחייו! שוב אינו ציבוליה אלא סלק, או מוטב שאומר: המקטורן האדום בכבודו ובעצמו, זה המקטורן שהפחיד כל כך את הבריות.

הצלוחית עברה מיד אל יד ומתוך כך נצטהלו האורחים ביתר שאת. צ’רביק שלנו מאז הבוקר הציק לו המקטורן האדום ונפשו תאבת הדעת לא ידעה מנוח. עכשיו קרב אל ידידו והתחיל משדלו בדברים:

– עשה נא עמדי חסד, אחא, מחזר אני על הבריות, שוטח בקשתי לפניהם שישיחו לי את המעשה באותו מקטורן ארור, וכולם דוחים אותי בקש.

– אליבא דאמת, אחא, אין משיחים בלילות בכגון אלה. אלא שכדי להפיק רצון ממך ומאנשים כמותך החביבים על הבורא ובריותיו (תוך כדי כך פנה אל האורחים), שאף הם, רואה אני, סקרנים כמוך לדעת דבר דבור על אפניו באותו ענין תמוה, מוכן אני להיענות לך. הטו איפוא אזניכם.

גירד ציבוליה כתפיו, קינח פניו בשולי כפתנו, הניח שתי ידיו על השולחן ופתח:

– פעם אחת גירשו שד אחד מן התפתה. מה אשם נמצא בו, חי אלהים, איני יודע.

– וכי כיצד זה, אחא? – שיסעו צ’רביק – כיצד ייתכן שיגרשו שד מן התפתה.

– מה אעשה, אחא? גירשוהו ותו לא. כשם שהאיכר מגרש כלב מבקתתו. אפשר רוח שטות נכנסה בו וגמר בלבו לעשות מעשה טוב ומתוך כך נענש ונדחף החוצה. מיד תקפוהו הגעגועים על התפתה, ועד כדי כך יצאה נפשו אליו שמאס בחייו. אין עצה, אחא. מרוב עגמת נפש התחיל שותה לשכרה. שם קינו באותו מחסן רעוע שבשיפולי ההר – ראית אותו היום, כולו תל חורבות ואין איש מבין שלומי אמונים עובר על פניו אלא אם כן הגן על עצמו תחילה באות הצלב הקדוש. נעשה השד הולל, שכמותו אפילו בין הבחורים לא תמצא. משכים בכל בוקר לפתחו של הפונדק ואינו זז ממנו עד שמעריב היום.

כאן שיסעהו בשניה צ’רביק הקפדן.

– כלום שומעות אזניך מה שפיך מדבר? וכי כיצד ייתכן שמישהו יכניס שד אל תוך פונדק? ברוך השם, טלפים לו ברגליו וקרניים בראשו.

– כאן נעוץ הקוץ, אחא: כובע היה לו בראשו וכפות ידיו נתונות בכפפות. מי גבר ויכירו? היה איפוא זולל וסובא עד שנסתחפה שדו ובזבז כל מה שהיה לו. הקיף לו הפונדקי תקופה ארוכה עד שיום אחד אמר די. לא נותרה לשד ברירה אלא להעביט את מקטורנו האדום ליהודי שהחזיק באותם הימים פונדק ביריד סורוצ’ינצי. העביט השד את מקטורנו בשליש של מחירו וסח לו: “שמעני, יהודי, בעוד שנה כעת חיה אשוב אליך ליטול ממך את המקטורן. שמור עליו” – ומיד נעלם משל צלל במים. בדק היהודי את המקטורן בדוק היטב: אריג שכזה אפילו במירגוֹרוֹד העיר אינו דבר שבכל יום, והאודם בוער כאש – לא תשבע העין מראות. ארכו לו ליהודי הימים עד למועד שנקבע וקצרה רוחו. גירד פאותיו ומשנזדמן לו פריץ עובר אורח מכרו לו וסחט ממנו חמישה אדומים טבין ותקילין. ואלו המועד נשתכח ממנו לחלוטין. יום אחד בא אליו אדם אחד לפנות ערב: “ובכן, יהודי, השיבה לי מקטורני”. בתחילה לא הכירו היהודי ולאחר מכן, משנוכח לדעת מי הוא אותו בר־נש, השים עצמו כאילו לא ראהו מימיו: “מה פירוש מקטורן? אין לי מקטורן! לא מניה ולא מקצתיה”. הלה נתן בו מבט והסתלק. בשעת מעריב נעל היהודי את קיטונו, מנה את המטבעות בקמטריו, התעטף בסדין ופתח בתפילה בלשונו היהודית – פתאם שומע הוא רשרוש… זוקף עיניו ורואה שמכל החלונות משתרבבות זרבוביות של חזירים…

אותה שעה נשמע באמת קול בלתי ברור שהיה דומה למדי לחרחורו של חזיר; הכל החוירו… זיעה ניגרה ממצחו של המספר,

– מה? – שאל צ’רביק בקול פחדים.

– לא כלום – השיב העמית והוא מרטט בכל גופו.

– אה! – נענה אחד האורחים.

– אתה אמרת?…

– לא.

– מי הוא שחירחר כאן?

– מה הבהלה הזאת? אין איש.

כולם הטילו על סביבותם מבטים מלאי חששות והתחילו מפשפשים בפינות הבקתה. חיבריה לא ידעה נפשה.

– נשים אתם, נשים! – נתנה עליהם בקולה – לא קוזאקים תופשי חרב אלא גיתיות מאחורי הקורים. אפשר שמישהו מכם… יסלח לי אלהים… מישהו הספסל חרק תחתיו ומיד דעתם נטרפה עליהם.

דברים אלה ביישו את גיבורינו ועודדו את רוחם; העמית גמע מן הספל והמשיך בסיפורו:

– היהודי פרחה נשמתו; אלא שהחזירים עלו בחלונותיו על רגליהם הארוכות ככלונסאות ובן רגע השיבו את רוחו בשבטים קלועים כפולים ומשולשים. היה היהודי מרקד ומקפץ עד למעלה מן הכפיסים הללו הסמוכים לתקרה. לבסוף נפל על פניו והודה בכל. אלא שאת המקטורן לא ניתן להחזיר במהרה. צועני אחד שדד את הפריץ בדרך ומכרו לתגרנית. הלזו הביאה אותו שוב ליריד סורוצ’ינצי, אלא שמכאן ואילך חדלו לקנות מידה. תהתה התגרנית הרבה עד שנתחוור לה כי איתרע מזלה בעטיו של המקטורן האדום, לא בכדי כל אימת שלבשה אותו חשה כאילו משהו מעיק עליה. לא עשתה חשבונות רבים והטילה את המקטורן באש – אך דא עקא: בגדו של שטן בוער באש ואיננו אוּכל. "א! הרי זה דורון של שדים!“ התחכמה לו התגרנית והגניבה אותו אל תוך קרונו של איכר אחד שבא למכור חמאה. קפץ השוטה על המציאה, אלא שכל באי היריד שוב אין להם ענין בחמאה. “הוי, לא דורשי טובתי תחבו בידי מקטורן זה! מעשה שטן הוא”. נטל קרדומו וקיצצו לגזרים; עוד קרדומו בידו והנה נדחק גזר אל גזר ושוב מקטורן שלם. הצליב עצמו שתי וערב, הנחית קרדומו שנית, את הגזרים פיזר על פני המקום כולו והסיע עצמו מכאן. אלא שמכאן ואילך בכל שנה, ודוקא בעונת היריד, מהלך השד על פני היריד בדמותו של חזיר, מחרחר בגרונו ומלקט גזרי מקטורנו. והבריות משיחים כי אינו חסר עכשיו אלא את השרוול בלבד. מאז ועד עתה מוקירים הבריות רגליהם מאותו מקום. והשטן הוא שהדיח השנה את ראש המועצה ל…

מחציתה השניה של המילה קפאה על שפתיו של המספר…

שמשת החלון נופצה ברעש; הזכוכיות ניתזו לכל העברים בקול נפץ. זרבובית אימים של חזיר נשתרבבה מן החלון. ודומה היה כי שאלה בפיה: “מה מעשיכם כאן, בריות חביבות?”

ח.

אימה הקפיאה את דמם של כל אלה שנמצאו בבקתה. העמית פער פיו והיה לאבן. עיניו יצאו מחוריהן מוכנות ומזומנות להיירות מתוך ארובותיהן; אצבעותיו הפשוקות נשארו תלויות באויר ללא זיע. הגיבור רב הממדים אימת מות נפלה עליו; קפץ באויר וראשו נחבט בפתין; הקורות נתפרדו ובן הכומר צנח על הקרקע בקול שאון והמולה. “אוי, אוי, אוי!” – צווח אחד מן החבורה צווחות נואשות, הטיל עצמו על הספסל והתחיל מנפנף בידיו ומטלטל רגליו. “הצילו!” – צרח עוד אחד ונתכסה באדרת. העמית שנתבהל בשניה ומתוך כך ננער מתדהמתו זחל מעוות כולו אל מתחת שולי שמלתה של זוגתו. וצ’רביק שהיה דומה למי שקיתון של רותחין נשפך עליו חבש על ראשו קדרה שנתחלפה לו בכובע, אץ אל הדלת, רץ ברחובות כמי שרוח תזזית נכנסה בו ולא חש את הקרקע מתחת לרגליו; רק לאחר שנתייגע האיט את קצב מרוצתו; לבו הלם בקרבו כבית הבד. זיעתו ניגרה מפניו פלגים פלגים. ככלות כוחו מוכן היה להטיל עצמו על הקרקע, אלא שבאותו רגע נשמע לו כאילו מישהו דולק אחריו… נשימתו נעצרה… “השד! השד!” – צווח כל עוד נפשו בו ושילש כוחותיו. לא יצאו רגעים מעטים עד שאיבד חושיו וצנח ארצה. “השד, השד!” – צרח פלוני בעקבותיו. חש צ’רביק כי מישהו משתער עליו בקול ענות גבורה, ומיד לאחר מכן ניטל ממנו זכרונו. נשאר שרוע באמצע הדרך, לשונו דבוקה לחיכו, באבריו אין זיע וכל עצמו אינו אלא בר־מינן רחמנא לצלן.

ט.

– שומע אתה, וולאס? – סח אחד מאותם המוני בני אדם שלנו תחת כיפת השמים וזקף עצמו מן הקרקע – מישהו הזכיר שמו של שד סמוך אלינו.

– מה אכפת לי – רטן הצועני שהיה שכוב על־ידו וחילץ עצמותיו – לדידי יכול הוא להזכיר שמותיהם של כל בני מינו.

– אבל הוא צווח כאילו חונקים אותו.

– מה הבלים לא ימלל אדם בשנתו.

– כרצונך, אחא, אבל דין הוא שנסתכל. חצוב נא מעט אש.

רוטן ורוגז קם הצועני השני על רגליו, פעמיים הגיה עצמו בנצוצות משל היו אלה חזיזים. נשב בפתילה עד שהפיח בה אש, נטל אותו מאור אוקראיני מובהק, שעיקרו כלי חרס שבור ממולא חלב אילים, יצא לדרכו והמאור בידו להאיר על הארץ.

– עמוד! כאן מונח דבר־מה; האר כאן!

מניה וביה נצטרפו עליהם עוד מספר אנשים.

– מה מונח, וולאס?

– דומני שני יצורים כאן זה על גבי זה. עליון למעלה ותחתון למטה. מי מהם השד – דבר זה לא תבחין עיני.

– ומי למעלה?

– אשה.

– הרי לך השד בכבודו ובעצמו.

הקהל פרץ בצחוק והשוק כולו ניעור.

– אשה עלתה על בן־אדם; נראה כי בקיאה אשה זו במלאכת הרכיבה – סח אחד מן החבורה שהקיפה את הזוג.

– הביטו וראו – החרה אחריו שני. הגביה שבר חרס משל קדרה שרק מחציתה נשתיירה והחזיקה מעמד על ראשו של צ’רביק – מה כובע חבש לו בר־נש זה!

הצחוק וההמולה הלכו וגברו עד ששבה אליהם רוחם של בני הזוג, דהיינו סולופי ואשתו שרבצו ללא רוח חיים. עדיין לא נפטרו שני אלה מפחדיהם ושעה ארוכה נעצו עיניים קפואות בפניהם השחומות של הצוענים: שלהבת מהבהבת האירה קלושות את כל החבורה שדמתה לעדת גמדים אגדית מוקפת אידי שאול כבדים ושרויה באפלת ליל נצח.

י.

צחותו של בוקר רענן נפרשה על פני סורוצ’ינצי שקמה משנתה. מכל ארובה נישאו תמרות עשן לקראת החמה שנגלתה בשמים, היריד פתח בהמיתו ושיקוקו. הכבשים פעו, הסוסים צהלו; צריחתם של אווזים ותגרניות ניסרה במחנה כולו – וכל אותו שיח אימים על המקטורן האדום, שהפיל חתיתו על הבריות בשעות רזין דרזין שבין השמשות, הלך ונמוג ככל שהאיר הבוקר.

צ’רביק היה מנמנם במחסנו של עמיתו. המחסן היה מסוכך בתבן וצ’רביק מתפהק ומדי פעם בפעם מחלץ עצמותיו. שרוי היה בין שוורים, שקי קמח וחיטה ודומה כי לא היה לו כל חשק להינתק ממתק חלומותיו. אך זו צרה: פתאם קלטה אזנו קול מוכר לו מתמול שלשום, מוכר ממש כאותה אצטבת תנור ברוכה שבבקתתו – זה המקלט לעיתות בטלה – או כפונדקה של שארת בשרו מהלך עשרה צעדים ממפתן ביתו.

– קום, קום! – קשקשה באזנו זוגתו אנינת הנפש ומשכה בכל כוחה בידו.

צ’רביק לא השיב לה. ניפח לחייו והתחיל מנענע ידיו כמי שמתופף על גבי תוף.

– מטורף! – נצטווחה אשתו עם שהיא מתחמקת מתנופת ידו, אשר כמעט פגעה בפניה.

– יקחני אופל, אם לא הייתי מדמה, יונתי, כי פרצופך אינו אלא תוף, ואני נצטויתי לתופף עליו את תרועת ההשכמה כאותו חייל רוסי. ומי הם שפקדו עלי לעשות דבר זה? אותם פרצופי חזירים, שבגינם כפי שאומר ידיד נפשנו…

– די, די לך לטחון הבלים! הזדרז וגרור את הסוסה למכירה. בזיון וקצף! בני אדם הגיעו ליריד ולא מכרו אפילו קב חרובין.

– צרה צרורה היא, זוגתי – פתח סולופי – עכשיו יהיו הבריות מלעיגים עלינו.

– לך, לך! גם בלאו הכי מלעיגים עליך.

– הרי רואה את שעדיין לא נטלתי ידי – המשיך צ’רביק. שוב נתפהק וגירד גבו על מנת להרויח עוד כמה רגעי בטלה.

– מה טיבה של רוח הטהרה שנכנסה בך דוקא בשעה זו? מאימתי מדקדק אתה במצוות נקיון? הרי לך אלונטית וקנח זיו איקונין שלך…

תוך כדי דיבור נטלה בידה חפץ שהיה מגולל כגבלול, אך מיד השליכתו באימה ובחרדה ממנה והלאה: היתה זו השרוולית משל המקטורן האדום.

– לך, לך, עשה את שלך – פנתה שוב אל בעלה לאחר שהתאוששה וראתה שבחיר לבה עד כדי כך נזדווע, שרגליו סירבו לנוע ושיניו נקשו שן אל שן.

– לא מכירה תהיה זו אלא פורענות – רטן לעצמו בשעה שהתיר את סוסתו והוליכה אל הככר – לא בכדי היה לבי כבד עלי כשנסעתי ליריד ארור זה משל העמיסו על שכמי נבלתה של פרה; אפילו השוורים ניסו פעמיים לחזור הביתה. ולא עוד אלא שזכור לי עכשיו כי יצאנו ביום ב' בשבוע – יום מועד לפורענות מששת ימי בראשית. לא ינום ולא יישן שד ארור זה. וכי מה ממנו יהלוך אם מקטורנו תחסר בו שרוולית אחת? ולא היא: שש הוא להדריך מנוחתם של בריות הגונות. לוא, כדומה למשל, הייתי אני שד – השם ירחם וישמור – כלום הייתי מטריח עצמי לשוטט בלילות בשל קרעי בד ארורים?

שרשרת הגיונותיו ניתקה על־ידי קול גס וצורם. צועני גבה קומה ניצב עליו.

– מה תמכור, ברוך אלהים?

המוכר החשה שעה קלה וסקר את הצועני מכף רגל ועד ראש. בלי שעצר בהילוכו ובלי שהוציא את הרסן מידיו השיב לו בשובה ונחת.

– עיניך הרואות.

– רצועות? – הקשה הצועני ונתן עיניו ברסן שהיה בידיו.

– כן, רצועות, ובלבד שסוסה זו ורצועות היינו הך הם.

– ימח שמך, אחא. סוסה זו דומה עליה שאתה מאכילה קש.

– קש?

עמד צ’רביק למשוך ברסן כדי להעביר לפני הצועני את סוסתו בכל יפיה והדרה ולהוקיע בדרך זו את המעליל על הלעז שהוציא עליו, אלא שמשום מה חבטה ידו שלו בסנטרו שלו בקלילות מופלאה. הציץ וראה כי ידו מחזיקה ברסן מבותק ואליו קשור – אוי לאותה זועה! שערותיו סמרו וניצבו על ראשו כהר נשפה ורם – בדל שרוולו האדום של המקטורן…

רקק צ’רביק, הצטלב, נפנף בידיו, נשא רגליו ונמלט על נפשו מאימתה של מתנה בלתי צפויה זו. זריז היה כנער עול ימים ועד מהרה צלל בתוך ההמון.

יא.

– תפוס אותו! תפוס! – צווחו כמה נערים בקצהו הצפוף של הרחוב ומיד חש צ’רביק כי נתון הוא בידיים אמונות.

– כפתו אותו! בר־נש זה גנב סוסתו של אדם הגון!

– למען השם! על שום מה אתם כופתים אותי.

– והוא עוד מקשה קושיות! ועל שום מה גנבת את סוסתו של האיכר צ’רביק שבא ליריד?

– דעתכם נטרפה עליכם, נערים, וכי היכן נשמע שיהא אדם גונב מעצמו?

– זמירות ישנות, אחא. כבר נתנסינו בכגון אלה. על שום מה רצת כל עוד נפשך בך משל השטן עצמו דולק אחריך?

– על כרחך אתה רץ למראה בגדו של הסטרא אחרא!

– לא, חביבי! לא את עינינו תנקר! עתיד אתה עוד לקבל מנה אחת אפיים מידו של ראש המועצה על שמטיל אתה על הבריות אימתם של שדים ורוחות.

– תפוס אותו! תפוס! – בקעה צעקה מקצהו השני של הרחוב – הנה הוא, הנה הוא הברחן!

ולנגד עיניו של צ’רביק הופיע עמיתו במצב עלוב ביותר, ידיו נתונות לאחוריו והוא מובל בידי חבורת נערים.

– נסים ונפלאות! – סח אחד מהם – לוא שמעתם שיחו של רמאי זה. די להציץ בפניו כדי להכיר בו גנב. משנשאל על שום מה הוא רץ כמי שרוח תזזית נכנסה בו השיב כי שיקע, כביכול, ידו בכיסו ובמקום תיבת טבק שלה מתוכו גזר בד ממקטורנו של השד. הקרע ניצת בשלהבת אדומה ומתוך כך, כביכול, נשא רגליו ונמלט על נפשו.

– אההה! הרי אלו שתי צפרים מקן אחד! לכפות את שניהם יחדיו!

י"ב.

– אפשר באמת, אחא, קנית במשיכה דבר־מה? – שאל צ’רביק. הוא רבץ כפות תחת גנונת תבן סמוך לידידו.

– גם אתה בעצה אחת עמם, אחא! תשכח ימיני אם מעודי גנבתי אף כהוא זה, להוציא אולי כופתאות בשמנת מעשי ידיה של אמי, ואף אלה כשעדיין לא הוצאתי את שנתי העשירית.

– בשל מה, אחא, התרגשה עלינו פורענות זו? מילא, אתה… עוד חצי צרה. מאשימים אותך שגנבת ממישהו אחר; אבל אני ביש גדא שכמותי, על שום מה טפלו עלי עלילה זו? סוסה, כביכול, גנבתי מעצמי. איתרע מזלנו, אחא. גזרה היא מן השמים.

– אוי לנו, יתומים עלובים שכמותנו.

ידידי הנעורים פתחו שניהם כאחד ביבבה ראויה לשמה.

אותה שעה נכנס אליהם גריצקו.

– מה אירע לך, סולופי? – פתח הלה – מי כפת אותך?

– א! גולופופנקו, גולופופנקו! – נצטעק סולופי שמח כמוצא שלל רב – הרי הוא כאן, אחא! אותו בחור עצמו שסיפרתי בשבחו בפניך. גברא רבא! יבואו עלי כל מדוי מצרים אם לא ראיתיו במו עיני מערה לקרבו כד חרס שקיבולו כראש זה שעל כתפיך ואינו מעווה פניו אף כהוא זה.

– אם כן, אחא, מה פסול מצאת בבחור נאה זה?

– רואה אתה, בחור – פנה צ’רביק אל גריצקו – אצבע אלהים היא, בגינך הפליא מכותי. סלח לי, מחל לי, כפר לי! בחיי ראשי מוכן אני לעשות הכל בשבילך… אלא שאין אני בן־חורין. הפלונית שלי דיבוק נכנס בה.

– חלילה לי לנטור לך איבה, סולופי. אם רצונך בכך אשחררך בן רגע – מיד קרץ לנערים שהופקדו עליו. הזדרזו הללו והתירוהו כהרף עין – ואתה שלם תשלם כערכך: חתונה. נשתה לחיים ונצא במחול עד שנחוש ברגלינו שנה תמימה.

– ניחא, ניחא – סח סולופי וספק כפיו – באמונה, חיתה נפשי ולבי עלז בקרבי משל חטפו המוסקאלים את הפלונית שלי והסיעוה מכאן. מה נאמר ומה נדבר: אם יצלח ואם לא יצלח – מבעוד יום חופה וקידושין ואחר כך נאכל ונמחה פינו.

– זכור ואל תשכח, סולופי. בעוד שעה אסור אליך; ועכשיו לך לביתך. שם מחכים לך הסרסורים לקנות סוסתך וחיטתך.

– ומה? וכי נמצאה הסוסה?

– נמצאה.

מגודל השמחה קפא צ’רביק על עמדו והיה מפלבל בעיניו על גריצקו שהתרחק והלך.

– ומה, גריצקו? וכי לא מלאכה יפה עשינו? – סח הצועני גבה הקומה אל גריצקו שהיה נחפז בדרכו. – והרי השוורים שלי.

– שלך, שלך.

י"ג.

בדד ישבה פאראסקה בבקתה, סנטרה החינני על מרפקה השעינה, וכל כולה שקעה בשרעפים. הזיות לאין ספור התאבכו סביב ראשה הלבקוני. יש שבת צחוק קלילה רפרפה על שפתיה שפתי השני והרגשת חדוה זיקפה את גביניה הכהים, ויש שענן מחשבה ודאגה השפילם מטה מטה עד לעיניה החומות־ מאירות. “ומה אם לא יתקיימו הדברים שסח לי? מה אם לא ישיאוני? אם… לא, לא! היה לא תהיה! אמי החורגת עושה ככל העולה על רוחה. כלום גם אני איני רשאית לעשות ככל העולה על רוחי? אף אני יש בי עיקשות די והותר. מה טוב הוא ומה יפה הוא! מה נפלאה האש הבוערת בעיניו השחורות! מה נאה דיבורו: “פאראסיה, יונתי”. מה יאה לו המקטורן הלבן. מוטב היה אלו אבנטו היה צבעוני יותר!.. אארוג לו אבנט כזה מיד לאחר שנעקור לבקתתנו החדשה. כל אימת שאני מהרהרת בו גואה השמחה בלבי – היא שלתה מחיקה ראי קטן, מוקף מסגרת נייר אדומה. ראי זה קנתה ביריד והיתה מביטה בו בהנאה כמוסה – מכאן ואילך אם אפגוש אותה בדרכי לעולם לא אקוד לה. אפילו תתפקע לא אחוה לה קידה. לא, אם חורגת, די לך לחבוט בבתך החורגת! חול יכסה סלעים, אלון ישח כערבה על חוף מים, ואני לא אכוף גופי לפניך. והרי נשתכח מלבי דבר־מה… כדאי לי שאחבוש אותו שביס. משל אמי החורגת הוא, ואף־על־פי־כן אנסה שמא יאה הוא לי ואני יאה לו”. היא קמה ממקומה והתחילה מהלכת על פני הבקתה, ידה מחזיקה בראי, ראשה מוטה אליו וכל כולה חרדה ורתת משל חוששת היא שמא תמעדנה רגליה ותיפול: לא רצפה מתחתיה כי אם תקרה, וסמוך לתקרה מדפים גדושי קדרות והקורות שבן הכומר הוצנח מהן לפני זמן מה. “מה הוא שאירע לי? כלום תינוקת אני? – קראה לפתע בקול רם – חוששת אני לדרוך בכף רגלי!” מיד טפפה ברגליה וניקשה בעקביה הלוך וטפוף, הלוך ונקש. לא יצאו רגעים אחדים עד שנתנה ידה השמאלית במותנה ויצאה במחול. הראי לנגד עיניה, פרסותיה מנקשות ובפיה הזמר החביב עליה:

אותה שעה הציץ צ’רביק בדלת וראה את בתו מכרכרת לפני הראי. עמד במקום שעמד ולא זז ממנו שעה ארוכה. כל אותה שעה היה סוקר את בתו ומחייך לתעלוליה שכמותם עין לא ראתה; ואלו הנערה כיון שהיתה שקועה במלאכתה ובהרהוריה לא נתנה דעתה על כל הסובב אותה. ברם, מששמע צ’רביק את צלילי הזמר המוכר, התחילו אבריו מרקדים מאליהם. אף הוא תקע כפותיו במתניו והפסיע אל תוך הבקתה כולו אומר גאוה. מניה וביה שכח את כל עסקיו והיה מרקד במלוא אונו, כופף ברכיו ומיישרן, גוהר ומזדקף כיד המחול הטובה עליו עד שנשמע צחוקו הקולני של העמית, וזוג הרקדנים התנער.

– אב ובתו שמחים, הללויה! עורכים להם חתונה לעצמם, והאב מרקד בפני הכלה. צאו וראו: החתן בא.

מששמעה פאראסקה את המלה חתן יוצאת מפיו של העמית נתחכללו פניה וסומקן עלה על סומקו של הסרט הכרוך בשערה, ואלו אביה קל הדעת נזכר לשם מה בא לכאן.

– ובכן, בתי, דין הוא שנזדרז! חיבריה עלץ לבה על שמכרתי את סוסתי ונחפזה אל השוק לקנות לה תחתונים ועליונים. שומה עלינו, בתי, לסיים את הכל כל עוד שוהה היא שם.

אך עברה פאראסקה את מפתן הבקתה מיד הוטלה בזרועותיו של הבחור בעל המקטורן הלבן, שהיה ממתין לה ברחוב ועמו קהל רב.

– הרי את מקודשת לו כדת – סח צ’רביק עם ששילב ידיהם של בני הזוג – יברככם המשיח ישוע, וראו חיים זה עם זו כזר קלוע.

רחש חלף בקהל.

– מוטב לי שכרסי תתפקע משאתיר חתונה זו – צוחה זוגתו של סולופי. אך הקהל היה דוחף והודף אותה בצחוק גדול.

– אל תשתטי, זוגתי, אל תשתטי – סח צ’רביק לאחר שראה כי שני צוענים גברתנים השתלטו על זרועותיה של זו – את הנעשה אין להשיב. אין זה ממנהגי לחזור בי מדברי.

– לא, לא! היא לא תהיה! – צוחה חיבריה, אלא שאיש לא נתן דעתו עליה. כמה זוגות קרבו אל הזוג הצעיר והקיפוהו בחומה בצורה של מחוללים.

רגש מוזר שאין לו הסבר היה תוקף כל אדם שהיה רואה כיצד כנר, שלבושו מקטורן עשוי אריג מטוה בית ושפמו הארוך קצותיו מסולסלים כלפי מעלה, הקיש בקשתו על מיתרי כינורו, וצליל ראשון זה שניתק מן המיתרים הפיח אחדות בלבותיהם של הנאספים, וכל הקהל כולו הפך מרצונו או בעל כרחו לחטיבה מלוכדת אחת. דמויות קודרות, שלכאורה מעולם לא ריצדה בת צחוק על פניהן, היו מתלים בעקביהן ומרטיטים כתפיהן. הכל נישא ונסחף בגלי המנגינה. הכל דהר ורקד. ואולם שבעתיים מוזר ומסתורי הוא הרגש שהיה מתעורר במעמקי נפשו של הצופה למראיהן של הישישות. ישישות אלה, שרוח קפאון של בית עלמין נשבה על פניהן הבלות משנים, נדחקו בין בריות חדשות, צוחקות, חיות! פוחזות שכמותן! בלי שמחת נעורים, בלי ניצוץ של אהדה, רק בכוחו של היין – כאותו מכונאי הכופה על גולם שאין נשמה באפו תנועות מעין תנועותיו של בשר ודם – היו הללו נדות לאטן בראשיהן, ראשים שעברם היין, מרקעות קצובות ברגליהן אחר הקהל המתהולל ואפילו אינן מפנות עיניהן אל הזוג הצעיר.

הצחוק, ההמולה, הזמר קולם הלך ונתעמם. הקשת גססה, רפתה וצליליה המעורפלים אבדו בחלל הריק. זעיר שם נשמעה עוד רקיעה בדומה להמיית הים במרחקים, אך עד מהרה נתרוקן היקום ונדם.

האם לא כך פורחת לה ונוטשת אותנו השמחה, אורחת זו יפהפיה והפכפכת, ואך לשוא מנסה צליל בודד להביע עליצות וגיל? בהד של עצמו שומע הוא ישימון ועצב ומאזין להם תועה נבוך בדרכים, האם לא כך מתפזרים על פני תבל רבתי ידידי משוּבה מימי הנעורים, ימים חדורי דרור ומלאי געש? אחד אחד נפוצים המרעים בארבע כנפות הארץ ועוזבים לנפשו את אחיהם השׂב. שומם יושב הרע הנטוש. בלבו מועקה, בנפשו יגון ותשועה אין.

---

פתח דבר ל"ערבי הכפר שליד דיקנקה"

מאת

ניקולאי גוגול

“מה רבותא היא זו “ערבי הכפר שליד דיקנקה?” ערבים אלה מה טיבם? ולא עוד אלא שפלוני כוורן הטיחם בחללו של עולם! ריבון העולמים! וכי לא די אווזים נמרטו בעולמך לעשות מנוצותיהם קולמוסין ולא די סמרטוטים עשו בהם כלה והפכום לנייר? לא די אוכלוסין מזריעי זרעים למיניהם ידיהם דיוֹ מלאו כי קפץ עלינו רוגזו של כוורן זה שפחז עליו יצרו ואף הוא הולך בדרכיהם? חייך מלאה הארץ דברי דפוס ואי אתה יודע מה לעטוף בהם”.

שמעה, שמעה לבּתי דיבורים כגון אלה עוד לפני חודש ימים. דהיינו, רוצה אני לומר, אוי לו לאחד מאחינו בני הכפר שימלאנו לבו להוציא חוטמו מפינתו הנידחת אל העולם הגדול. משל למה הדבר דומה? לפלוני שנזדמן לפלטין של פריץ גדול: הכל מקיפים אותו ומשטים בו, מילא, אלו רק במשרתים נשואי פנים עסקינן, מן הפמליה של מעלה – ניחא. ולא היא. אחד פרחח שכזה, כולו בלוי ומרופט, מין טינופת נוברת בירכתי חצר, אף הוא נטפל אליו. מיד הכל מרקעים ברגליהם: “להיכן? להיכן? לשם מה? כלך לך, כפרי, כלך לך” מה אומר ומה אדבר! מוטב לי שאסיע עצמי שתי רגלים בשנה למירגורוד, אותו כרך שבו זה חמש שנים לא ראני רשם בית המשפט המחוזי ואף לא הכוהן המכובד, משאַראה פני בעולם הגדול. ברם, כיון שהראיתי פני שוב אין לדבר תקנה, ושומה עלי לתת את הדין.

מנהג הוא במקומותינו, קוראי החביבים, במחילת כבודכם (שמא, חלילה, רע הדבר בעיניכם שפלוני כוורן פונה אליכם מניה וביה כאל אחד משלנו), – מנהג הוא אצלנו בכפרים מקדמת דנא: מיד לאחר שמסתיימות העבודות בשדה, עולה לו האיכר אל מאחורי התנור ומתפרקד שם לנוח מעמלו לכל ימי חרפו, ואלו אחינו מגדלי הדבורים מצניעים דבוריהם במרתף אפל; אין רואים אגס באילן וחסידה בשמים – בעונה זו משמעריב היום, חזקה כי אי־שם בקצה הרחוב מרתתת שלהבת, קול צחוק וזמר בוקע מרחוק, מנסרים בחלל צליליה של הבאלאלייקה ¹ ויש שמשתפכת מנגינתו של כינור. שיג ושיח והמולה… אלה הן ה“ערביות” שלנו! רצונכם הרי הן דומות לנשפים שלכם, אליבא דאמת דומות ואינן דומות. שהרי כל אימת שנוסעים אתם לנשף אינכם נוסעים אלא על מנת לכרכר בכף רגל ולפהק בכף יד; ואילו אצלנו מתכנסת חבורת בתולות בבקתה – לאו דוקא לצרכי נשף – זו כישור בידה וזו תומכת בפלך; בתחילה דומה כי אמנם עושות הן במלאכה ואין להן ענין אלא בעיסוקו בלבד; מרחששים כישורים, משתפכות זמירות, ואין אחת זוקפת עיניה או מלכסנת מבטה; ברם, משאך מגיחים אל הבקתה בחורים וכנר ביניהם מיד פורצים שאון והמולה, משובה ושעשועים, ריקודים ומחולות, ומעשים כאלה ייעשו שאין להשיחם.

אלא שמעשים אלה פונה זיום משמתלכדים כולם לחבורה אחת צפופה ומתחילים לחוד חידות או סתם להשיח דברי הבאי. רבונו של עולם! לא יאומן כי יסופר! שיחות קדומים ואגדות מקדם! מעשים נוראים מפילי אימתה ופחד! ברם, דומה שבשום מקום לא סופרו דברים מופלאים כבאותם הערבים בביתו של הכוורן פאנקו האדמוני. על שום מה קרוי אני אדמוני בפי הבריות – על כך, בחיי ראשו, אין מענה בפי. דומה כי שערי עכשיו יותר משהוא אדמוני הריהו לבן. אלא שבמקומותינו – אל נא ייחר אפכם – מנהג הוא מששת ימי בראשית. כיון שזכה אדם לכינוי שוב אין הוא נפטר ממנו לעולמי עד. זכורני, בערבי חג יש שהיו מתכנסים במדורו הדל של הכוורן אורחים החביבים על הקדוש־ברוך־הוא ובריותיו, מסבים ליד השולחן ואזי… אין לך אלא לזקוף אזנך ולהסכית. דין הוא שאומר כי הללו אנשים מן הישוב, לא פשוטי עם בעלמא, סתם איכרים מבני הכפר. כן, רבותי, אפילו מי שמעלתו גדולה מזו של כוורן לכבוד תיחשב לו הכנסת אורחים שכאלה. כדומה למשל שמש הכנסיה של דיקנקה פומה גריגורייביץ‘. שמא מכירים אתם אותו? בור סוד שאינו מאבד טיפה ופיו מפיק מרגליות. אין דומה לו בסיפורי מעשיות! שנים מהם מוצאים אתם בספר זה. מימיו לא היה לובש גלימה עשויה אותו בד צבעוני מטוה בית המקובל על שמשי כנסיות כפריות; תבוא אליו אפילו ביום חול לעולם יקביל פניך בחלוק עשוי אריג צמר, שעינו כעין מקפא בולבוסין ומחירו בפולטבה הכרך ששה רובלים טבין ותקילין. בכל הכפר כולו לא יטען אף אחד כי ממגפיו של הלה נודף ריח עטרן, שכן כל בר־בי־רב יודע שהיה מצחצחם בשומן שופרא דשופרא. סבורני שפלוני איכר מוכן בחפץ־לב לתבל תרביכו בשומן שכזה. ולא עוד אלא שאיש לא ימלאו לבו לומר שראהו אי ־פעם מקנח חוטמו בשולי חלוקו כשם שנוהגים אחרים מבני מינו; אדרבה, שולה היה מחיקו ממחטה לבנה מקופלת כהלכה, שכל שוליה רקומים שני, ולאחר שהיה עושה את הטעון עשיה, היה מקפלה שנית הלוך וקפל, בדרך כלל תריסר פעמים, וטומנה בחיקו. ואחד האורחים… מילא, הלה היה מן הנגידים ממש. ראוי הוא שישימוהו דיין או אב־בית־דין. זכורני, זוקף היה אצבעו נכחו, תולה עיניו בקצה של אותה אצבע ומיד הריהו כמעין המתגבר – סיפורו מחוכם ולשונו מסתלסלת כמו בספרים המודפסים. יש שאתה מאזין, מאזין עד שמחשבותיך מתבלעות. אפילו אתה מייגע מוחך עד צאת הנשמה אינך מבין דבר וחצי דבר. מהיכן מילא כרסו במלים שכאלה? פעם אחת המשיל לו פומה גריגורייביץ’ משל נאה לענין זה: מעשה בתלמיד חכם שלמד תורה מפי של שמש אחד. יום אחד חזר אל בית אביו ולא היה משיח אלא בלשונה של רומי עד שנשתכחה ממנו הלשון הפראבוסלבית. כל מילה היה מוסיף עליה נופך משל רומי, דהיינו מסיימה ב“אוּס”. מעדר – מעדרוּס בפיו, אשה אשוּס. נזדמן לו לילך עם אביו לשדה, ראה אותו למדן רומי מגרפה ושאל את אביו: “כיצד קורין דבר זה בלשונכם?” אותה שעה פער את פיו ודרך ברגליו על שיניה של המגרפה. לא היה סיפק בידי אביו להשיבו והידית נזדקפה ובמלוא תנופתה טפחה על מצחו טפיחה ראויה להתכבד. “מגרפה ארורה! – נצטעק אותו תלמיד חכם עם שהוא נרתע בקפיצה אחורה כדי שיעור של אמה וידו תופסת במצחו – מכות נאמנות חולקת היא, ימח שמה וזכרה!” הנה כי כן. נזכר בשמו של הדבר, רחימאי. אותו משל היה למורת רוחו של מספרנו המחוכם, בלי אומר ודברים קם ממקומו, פישק רגליו בטבורו של החדר, הרכין ראשו והטהו קמעה לפנים, תחב ידו בכיס האחורי של מקטורנו, שצבעו כעין האפונה, שלה מתוכו את תיבת הטבק שלו, מין קופסית עגולה מצופה לכה, הכה באצבע צרידה על פרצופו המצוייר של גנרל מצבא כופרים, ולאחר שנטל מנה הגונה של טבק שחוק באפר ובעלים, עיקם זרועו ועשאה כמין אסל, הגישה אל חוטמו ושאף אל תוכו את כל הקמצוץ כולו – מן האצבעות הישר אל תוך החוטם בלי שנגע בבוהן אף כהוא זה – ועדיין לא הוציא הגה מפיו; רק לאחר שנתן ידו בכיס שני ושלה מתוכו ממחטה כחולה עשויה כותנה, וכולה משבצות משבצות, רק אז הפטיר דרך ריטון מעין פתגם: “לא תפזרו פנינים בפני חזירים” “חוששני שעתידה כאן לפרוץ קטטה” – הרהרתי בלבי מהשגחתי באצבעותיו של פומה גריגורייביץ' וראיתין מוכנות ומזומנות לקפל עצמן וללבוש צורה של אצבע משולשת; אלא שאותה שעה שיחק לנו המזל ועלה בדעתה של הפלונית שלי לשים על השולחן מאפה חם מתובל בחמאה. הכל ניגשו אל המלאכה. ידו של פומה גרגורייביץ' שוב לא נתכוונה להרכיב אצבע משולשת אלא נשתלחה אל המאפה וכנהוג בכל זמן ובכל מקום התחילו המסובים מקלסים ומשבחים את בעלת הבית על מעשה ידיה להתפאר. היה בינינו עוד אחד שידיו רב לו בסיפורי מעשיות, אלא שהלה (מוטב שלא נזכירו לעת ערב) היה חופר מיני מעשים נוראים כדי כך שהשערות היו סומרות למשמעם, בכוונה תחילה לא כינסתים כאן מחשש שמא אטיל אימה על אנשים טובים, ויהיו הבריות מתייראים מן הכוורן כמו מסטרא אחרא רחמנא לצלן. מוטב לי שאוציא לאור עוד ספר אחד, לכשאזכה – אם ירצה השם – להגיע לראש השנה, ואז אפשר שאהיה מיירא את הציבור בבריות שבאו מעולם האמת ובמעשים משונים ונפלאים, שאירעו בארצנו הפראבוסלאבית בימים משכבר. אפשר שתמצאו ביניהם גם סיפורי אגדות משל הכוורן עצמו שהיה משיחם לבני בניו. הלואי רק שיאזינו לי ויקראוני. אני כשלעצמי מצוי באמתחתי כדי שיעור של עשרה ספרים כאלה אלא שמתעצל אני לחטט בה.

עיקר שכחתי: אם יעלה בדעתכם, רבותי, לבקרני, עצתי היא שתסעו בדרך המלך הישר אל דיקנקה. בכוונה תחילה קבעתיה בעמוד השער, כדי לסייע בידכם להגיע אל כפרנו. על דיקנקה, סבור אני, שמעתם די והותר. דין הוא שאומר כי מצוי שם בית, שאינו אח לבקתתו של כוורן ואין צריך לומר גן – מובטחני שאפילו בפטרבורג שלכם לא תמצאו כמותו. משתגיעו לדיקנקה שאלו כל נער שיזדמן לכם הראשון (חזקה שיהא זה רועה אווזים בכותונת מלוכלכת): “היכן דר הכוורן פאנקו רוּדי שפירושו אדמוני?”. “הנה כאן” – ישיב לכם הלה ומיד יורה באצבעו, ואם רצונכם בכך יוליככם עד לכפר עצמו, אלא שבקשתי שטוחה לפניכם: אל תהא דעתכם זחוחה עליכם בשעת הנסיעה יתר על המידה, ואל תשלבו ידיכם לאחור כדרך המהדרין, שכן הדרכים בכפרנו אינן חלקות כאותן שסלולות לפני בתי המידות שלכם. בשנה שקדמה לאשתקד חזר פומה גריגורייביץ' מדיקנקה ובדרך שקע לתוך פרצה וטעם טעמו של בור יחד עם כרכרתו וסוסתו האדמומית, אף שנהג בה בעצמו ובנוסף על עיניו שלו היה לפרקים מרכיב עוד זוג עיניים קנויות. ברם, משתבואו להתארח אצלנו, נגיש לכם מלונים שכמותם אפשר שלא טעמתם כל ימי חייכם, ודבש – בחיי ראשי –לא בא כבושם הזה. שוו בנפשכם, מביאים את חלת הדבש ומיד בכל החדר כולו מתפשט מין ניחוח שכזה שאי אתם יכולים לתארו: זך כדמעה או כבדולח יקר ערך מעין זה שמצינו בעגילים. ואלו פשטידות תאכילכם הפלונית שלי! מה ישוה להן ומה ידמה להן: נופת צופים! והחמאה מנטפת על פני השפתיים משאך פותח אתה באכילה. צאו וראו מה גדולים מעשיה של אשה! כלום שתיתם מימיכם, רבותי, צוף אגסים, שגרגרי אטד צפים בו או יי"ש משרת צימוקים ושזיפים? ריבון העולמים! אלו מטעמים מצויים בעולמך! אדם טועם מהם… שפתיים ישק! טעם גן עדן. אשתקד… אבל הגיעה השעה שאשים מחסום לפי. כל אלה אינם אלא פטפוטי סרק. העיקר שתבואו ויפה שעה אחת קודם; ואנחנו נאכילכם כך שלא ימוש דבר הסעודה מפיכם.

---

ערב חג יוחנן המטביל

מאת

ניקולאי גוגול

מעשה שהיה מסופר מפיו של שמש הכנסייה ב…

הרי לך אחת ממידותיו המשונות של פומה גריגורייביץ‘: מימיו לא חזר פעמיים על אותו סיפור מעשה. אף אם יעלה בידכם פעמים לשדלו שישיח דבר־מה בשניה חזקה עליו שישמיע חידוש או ישנה את הדברים עד לבלי הכירם. פעם אחת בא עליו אחד מן האדונים הללו… אין זה מן הדברים הקלים לפשוטי עם כמונו לכנותם בשמותיהם… לכאורה כתבנים הם אך למעשה אינם כתבנים, אלא כעין הספסרים בירידים שלנו. כאן חוטפים וכאן שואלים, כאן גורפים וכאן קונים במשיכה מכל הבא ליד ומוציאים לאור מין ספרון, ששיעורו כדי אלפון, מהם בכל חודש ומהם בכל שבוע – אחד מן האדונים הללו סחט מפומה גריגורייביץ’ סיפור מעשה זה. לימים נשתכח כל הענין מלבו. אלא שיום אחד בא מפּוֹלטבה אותו פריץ לבוש כפתן שעינו כעין האפונה – כבר השחתי לכם עליו וסבורני שכבר קראתם אחת ממעשיותיו – מביא אתו ספרון קטן, פותחו ומורה לנו על מקום פלוני באצבעו. וכבר התקין עצמו פומה גריגורייביץ' לאַכּף חטמו במשקפיים, אלא שתוך כדי כך נזכר שלא כרך חוטים סביבם ולא משחם בשעוה ומסר את הספר לידי. ואני, כיון שמצוי אני אצל האלף־בית ואיני נוהג להרכיב משקפיים, פתחתי בקריאה. עדיין לא הפכתי שני עמודים וכבר תפס פומה גריגורייביץ' בזרועי ועיכב בידי מלקרוא:

– עצור! תחילה אמור לי מה הוא זה שאתה קורא?

אני מודה ומתוודה: שאלתו זו הביאתני במבוכה

– מה פירוש במה אני קורא, פומה גריגורייביץ? מעשיה ממעשיותיך. דברים שיצאו מפיך.

– ומי הוא שאמר לך כי דברים אלה מפי יצאו?

– והרי מצינו מודפס כאן במפורש: מסופר מפיו של שמש הכנסיה ששמו כך וכך. כלום יש ראיה טובה הימנה?

– תיפח רוחו של אותו בר־נש שהדפיס דברים אלה! שקרן בן כלבים! וכי כך אני דיברתי? מוסקאל זה השד נקע לו בורג במוחו! עכשיו הקשיבו ואני אספר.

כולנו התקרבנו אל השולחן, והוא פתח ואמר:

אבי זקני (זכרונו לברכה! הלואי ולא יטעם בעולם הבא אלא חלות לבנות כסולת ועוגות פרג בלולות בדבש!) גדול היה כוחו בסיפורי מעשיות. זכורני יש שהיה פותח בדיבור – ושוב מוכן הייתי להאזין לו יום תמים ולא למוש ממקומי. לא הרי אבי זקני כהרי הלצים בני ימינו. הללו כיון שהם פותחים בלהגיהם וכזביהם – ולשונם משל כאילו שלוש הימים לא בא אוכל אל פיהם – אין לך אלא ליטול כובעך ולמלט נפשך מהם. אמי, מנוחתה עדן, היתה עוד בחיים; וזוכר אני – כאילו אין בין הימים ההם לבין ימינו אנו ולא כלום – היאך באחד מערבי החורף הארוכים, שעה שהכפור היה חורק בחוץ, אוטם וסותם את השמשה הצרה שבבקתתנו, היתה אמי ישובה ליד המפס, ידה מושכת בחוט ארוך, רגלה מנענעת עריסה ופיה מזמר זמר, שאת קולו שומע אני אפילו בשעה זו. עששית דלה היתה מאירה את בקתתנו, ושלהבתה רוטטת־מהבהבת כמתוך חלחלה. הכישור היה מזמזם; ואנחנו התינוקות מתלכדים היינו לחבורה אחת ומקשיבים לדבריו של אבי זקני, שמחמת זיקנה לא ירד מתנורו זה למעלה מחמש שנים. ברם, אפילו סיפורי הנסים והנפלאות על ימי קדם רחוקים, על פשיטותיהם של זאפורוז’אים¹, על פולנים, על עלילות גבורה של פּוֹדקוֹבה, פּוֹלטוֹרה קוֹז’וּחה וסאַגאַידאצ’ני² לא היו שובים את לבותינו כאותן אגדות פלאים על מעשה נורא שאירע בימים קדמונים ולשמעו היה הרטט חולף בגופינו והשערות סומרות על ראשינו. יש שהאגדות היו מפילות עלינו אימה גדולה כל כך, שלאחר חשכה היה כל דבר בעולם מבעיתנו ומהלך אימים עלינו. כדומה למשל, יוצא אתה בלילה מן הבקתה למלא צורך כלשהו ואי אתה נפטר מן ההרהור שמא בינתיים נשכב במיטתך פלוני שחזר מעולם האמת. הלואי שלא אזכה להשיח לכם מעשה זה בשניה אם מקטורני שלי, שגוללתיו והנחתיו למראשותי, לא נתחלף לי פעמים בסטרא אחרא המכורבל כביכול במיטתי. אלא שעיקר גדולתם של סיפורי אבי זקני הוא שבכל ימי חייו לא הוציא דבר שקר מפיו, וכיון שהשיח מה שהשיח חזקה עליו שכך אירעו הדברים למעשה. אחת ממעשיותיו המופלאות והנוראות אשיח לכם עכשיו. ידעתי גם ידעתי: מצויים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא חכמנים כאלה שידיהם רב להם בכתיבה בערכאות, ולא עוד אלא שמעיינים הם בספרי חולין, אך תן להם סידור תפילה בידיהם ואין הם יודעים בו בין ימינם לשמאלם. הללו במה כוחם גדול? בחוכא ואטלולא! כל מה שתספר להם הריהם מיד שמים ללעג ולקלס. כפירה שכזאת פשתה בכל העולם כולו. מה אומר ומה אדבר! כה יתן לי אלהים וכה תוסיף לי הבתולה הקדושה! פעם אחת הייתי מספר דברים כהוייתם והמילה “מכשפה” נשרה מלשוני. מיד נמצא פרא־אדם אחד שאינו מאמין במכשפות. כן, נזדמן לי, ברוך השם, לראות בימי חלדי כופרים בעיקר שנקל להם לרמות כומר בשעת וידוי מאשר לאנשי שלומנו להריח טבק, ואפילו הללו היו מצטלבים כדי להרחיק מכשפות מעצמם אף־על־פי־כן אלו היו רואים בחלומם… מוטב שלא אוציא מפי מה.. לא כדאי לדבר על כך.

אבי זקני, מנוחתו עדן, כך היה אומר: לפני… ים של שנים, יותר ממאה, לא הייתם מכירים את כפרנו: זיבורית שבכפרים, כולו אביונים ודלפונים. זעיר שם בטבורו של שדה נזדקרו כעשר בקתות, קירותיהם לא מטויחים וגגותיהם לא מסוככים. לא משוכה ולא רפת ראויה לשמה שאפשר להכניס בה בהמה או קרון. ואפילו בקתות אלה רק העשירים דרו בהן, ואלו ראיתם את אחינו הדלפונים! בור כרוי באדמה – והרי לך בקתה. רק על פי העשן ניכר היה שדר בה מישהו שנברא בצלם. ושמא תשאלו: על שום מה חיו כך? דלות – לאו דוקא, שהרי בימים ההם היה כמעט כל אחד משתף עצמו בפשיטותיהם של הקוזאקים, שולח ידו בביזה בארצות נכר ומביא אתו לביתו מכל טוב שבעולם. אלא שלא כדאי היה להקים בקתה ראויה לשמה. ערב־רב מכל העמים היה משוטט באותם הימים במקומותינו: קרימאים, פולנים, ליטאים. ויש שאפילו משלנו היו באים כחתף כנופיות כנופיות ופושטים את העור מאחיהם בני עמם. דברים שונים ומשונים קרו לבקרים.

באותו כפר עלוב היה לפרקים מופיע אדם או מוטיב לי שאומר השטן בדמותו של אדם. מנין הוא ולשם מה הוא בא – איש לא ידע. הולל, משתכר ופתאם נעלם ושוב אין זכר ממנו. עובר פרק זמן והנה שוב כאילו נפל משמים. משוטט לו בכפר הגדול, שהיום אין שריד ממנו ואלו אז שכן במרחק של מאה פסיעות מדיקנקה. מקהיל סביבו קוזאקים שנזדמנו לו בדרך: צחוק, זמירות, ממון נשפך בשפע והיי"ש כמוהו כמים… יש שהיה נטפל אל נערות חמד ומעניק להן סרטים, עגילים, רבידים עד שהיו דשות בהם בעקביהן. אמת נכון הדבר, נערות החמד היו מתהרהרות קמעה כל אימת שנטלו בידיהן את דורונותיו של זה: שמא באמת נטמאו במגע ידיו של הסטרא אחרא. דודתו של אבי זקני היה לה בימים ההם פונדק במקום שקרוי היום דרך אוֹפּוֹשניה, ובאותו פונדק היה מסתבא בּאסארביוּק – זה שמה של אותה בריה שהוא ספק אדם ספק שד. היתה דודתו של אבי זקני אומרת שבעד כל הון שבעולם לא היתה מוכנה לקבל דורונות ממנו. מאידך גיסא לא ליטול – אין זה פשוט כל עיקר: אין לך אדם שלא היה מתחלחל כל אימת שהלה היה מזעיף זיפי גביניו ומטיל בך במצודד מין מבט שפירושו ברח דודי ודמה לך לצבי; תיטול הבתולה דורונו וכבר בלילה הבא יבקרנה אורח שמוצאו מבצה וקרניים בראשו. היה הרביד בצוארה, חונקה בצוארה, היתה הטבעת נתונה על אצבעה, נושך אצבעה, היה הסרט קלוע בצמתה, מושכה בצמתה. לעזאזל כל הדורונות הללו. אך דא עקא, אי אתה יכול להיפטר מהם: אתה מטילו במים והוא, היינו אותו דורון אשמדאי – אם טבעת ואם רביד – צף על פני המים ונדחק לתוך ידיך.

היתה בכפר כנסיה – אם זכרוני אינו מטעני עוד מימיו של פּאנטלי הקדוש. והיה מכהן בה אבא אפאנאסי זכור לטוב. משראה כי באסארביוק מוקיר רגליו מן הכנסיה אפילו באחד בשבת, עלה בדעתו להוכיחו על פניו בדברי כיבושין ולהחזירו למוטב. לא מניה ולא מקצתיה. אדרבה, לא זו בלבד שלא החזירו למוטב אלא שיצא ממנו בשן ועין. “שמע נא, אדוני – הרעים עליו הלה בקולו – מוטב שתתן דעתך על עניניך ולא תכניס ראשך בעניניהם של אחרים, אם אין לך חשק שאותו ושט שבתוך צואר התיש שלך ייסתם בתרביך גריסים רותח”. מה תעשה לבן־תופת ארור שכזה. הכריז אבא אפאנאסי שכל מי שיבוא במגע עם באסארביוק דינו כדין קתולי, דהיינו אויבה של כנסיית ישו ושל כל המין האנושי.

באותו כפר דר קוזאק אחד ששמו קוֹרז' ולו עובד שכיר שהבריות קראוהו פטר בזרוֹדני, שפירושו פטר בן בלי שם. אפשר משום שאיש לא הכיר לא את אביו ולא את אמו. אמנם, גבאי הכנסיה היה אומר שהללו ניספו בדבר יום אחד לאחר לידתו, אך דודתו של אבי זקני לא קיבלה ממנו והיתה טורחת בכל כוחה להעניק לו קרובים ושארי בשר אף־על־פי שפטר המסכן היה נזקק לקרובים ממש כשם שאנחנו נזקקים לשלג דאשתקד. אף היא היתה אומרת שאביו שוהה גם עכשיו בזאפוֹרוֹז’יה, אלא שקודם לכן היה שבוי בידי הטורקים, נתייסר שם ביסורים רבים ונוראים ונמלט בדרך נס עם שלבש בגדיו של סריס. אלא שהבתולות השחרחרות – ואף הנשים הנשואות, כלומר הצעירות שבהן – לא היה להן כל ענין בשארתו. הן היו אומרות: אם ילבש הלה כרדוט חדש, יאפדנו אבנט אדום, יחבוש על ראשו כובע עשוי צמר אילים שחור וגולתו כחולה־טרזנית, יחגור חרב טורקי על ירכו, יטול בימינו פרגול ובשמאלו מקטורת מעוטרת לנוי ולתפארת – יהיו כל בחורי הכפר כפרת שרוך נעלו. אך זו צרה: פטרוס המסכן לא היה לו אלא מקטורן אפור אחד, שהיו בו יותר חורים משישנן מטבעות זהב בכיסו של פלוני מן היהודים. אלא שגם צרה זו אינה אלא חצי צרה, שכן היתה לו צרה גדולה ממנה: לקוֹרז' הזקן היתה בת יפהפיה שכמותה, סבור אני, לא נזדמן לכם לראות בכל ימי חייכם. דודתו של אבי זקני המנוח היתה אומרת – והנשים, כידוע לכם, מוטב להן, במחית כבודן, להתנשק עם השטן מלומר על מישהו שיפהפיה היא – כי לחייה התפוחות של הקוזאקית היו רעננות ומבהיקות כאותו פרג וורוד, שגוֹנו הדק מן הדק נוגה בכל זיוו והדרו לאחר שטבל בטל בוקר – מתנת הקדוש ברוך היא – והוא מיישר עלעליו ומתנאה בפני החמה שעתה זה יצאה מנרתיקה; כי גביניה היו דומות לאותם שרוכים שחורים, שריבותינו קונות עכשיו מידיהם של רוכלים־מוסקאלים נושאי תיבות, על מנת לתלות בצואריהן צלבים וקמעות, והיו הגבינים הללו מתקמרים מעל לעיניה השחורות משל היו צופים בהן; כי פיה הקטן – שכל הבחורים דאז היו מלקקים שפתיהם למראהו – דומה כי לא נוצר אלא כדי להשמיע את שירת הזמיר; כי שערותיה שהיו שחורות ככנפי עורב ורכות כפשתן צעיר לימים (באותם הימים לא היו נערותינו קולעות שערותיהן לצמות, אלא עונדות להן סרטים נאים שצבעיהן הרהיבו כל עין) גלשו בקצוות תלתלים על שמלתה הרקומה זהב. אח! שכה אזכה שוב לעבור לפני התיבה אם איני מוכן בזה הרגע לנשקה, אף־על־פי שהשיבה מפלסת לה נתיב באותו יער עתיק יומין המכסה את פדחתי, והפלונית שלי צמודה אלי כתבלול אל עין וכל אימת שבחור ובתולה דרים בכפיפה אחת… מן מהמפורסמות הוא מה שיוצא מזה. עוד אין מכירים בין תכלת לכרתי, אך כבר מכירים גם מכירים בעקבות פרסותיהם של מגפיים אדומים באותו מקום שבו היו פטרוס ופּדוֹרקה משיחים שיחות שבינו לבינה. אף־על־פי־כן לא היה קורז' מעלה בדעתו דבר־עברה אלמלא אירע פעם אחת (חזקה שהסטרא אחרא ידו היתה בדבר), שפטרוס לא נתן דעתו לראות כי אין איש במבוי ותקע לה בשפתיה הוורודות של הקוזאקית הצעירה נשיקה, כפי שאומרים, בפה מלא; הסטרא אחרא – הלואי שיראה צלב קדוש בחלומו, בן כלבים שכמותו! – כיון לבו של אותו תרח זקן לפתוח את דלת הבקתה. מיד התאבן קורז', פער את פיו ונשאר נטוע במקומו עד שידו אוחזת בידית הדלת. דומה כי המום היה מאותה נשיקה ארורה. הדה נשמע באזניו ביתר אייל מהד חבטת המדוך בכותל. ועל שום מה חובטים מדוך בכותל? על שום המחסור ברובי ציד ובאבק שריפה. בשל מחסור זה אין לו לאיכר דרך אחרת לגרש מביתו שדים, רוחות ומזיקים.

מששבה אליו רוחו נטל את הרצועה שהיתה תלויה בקיר עוד מימי אבותיו ואבות אבותיו והתקין עצמו להנות בה את גבו של פטרוס המסכן ולהטעימו טעם של פולסין, אלא שאותה שעה צץ לפתע אחיה של פידורקה איבאס, כרך זרועותיו הקטנות סביב רגליו והיה מצעק בחלחלה: “אבא, אבא, אל תכה את פטרוס!” נתרצה לו אביו. הרי לבו אינו לב אבן. תלה את הרצועה בקיר והוציאו בנחת מן הבקתה: “אם בזמן מן הזמנים תראה את פרצופך בבקתה זו או רק מתחת לחלונותיה, אזי שמעני, פטרו: חי אלהים, שפמך השחור יהיה כלא היה וקווצת בלורית זו שאתה כורכה פעמיים סביב אזנך – לא ייקרא שמי טאראנטי קורז' אם קדקדך לא ייפרד ממנה לעולמים!” לאחר שהשיח באזניו דברים אלה טפח טפיחה של מה בכך בערפו עד שחשכו עיניו של פטרוס והתעופף כמוץ אשר ידפנו רוח. חסל סדר נשיקות. זוג היונים נפשם עגמה עליהם, ולא עוד אלא שפשטה השמועה בכפר כי פוֹלני אחד יוצא ובא בביתו של קורז', בגדיו רקומים זהב פרצופו משופם, חרב חגורה במתנו, דרבונות במגפיו וכיסיו מצלצלים כפעמון קופתו של טאראס, שמש הכנסיה שלנו. אין צריך לומר לשם מה בא אדם אל ביתו של אב לבת שחרחורת. יום אחד נטלה פידורקה את איבאס אחיה בזרועותיה, מררה בבכי ואמרה לו: “איבאסיו, יקירי, איבאסיו, אהובי! רוץ, ילדי מחמדי, רוץ אל פטרוס מהר כחץ מקשת; ספר לו את הכל: חשקה נפשי לאהוב את עיניו החומות, לנשק את פניו הצחות, אך הגורל ציוה אחרת. לא מגבת אחת בדמעות שליש הרטבתי. מאסתי בחיי! בלבי מועקה! ואבי־הורי – אויבי בנפש: על כורחי הוא משיאני לפולני שנוא נפשי. אמור לו כי חתונה מכינים לי, אך לא יישמע בה קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. לא ולא. קול בכי וקול מספד, קינים והגה והי. לא אצא במחול עם חתני: על כתפיים ישאוני. חשוכה, אפלה בקתתי תהיה: מעצי אדרים יתקינוה לי ובמקום הארובה צלב על גגה יתנוסס”.

קפא פטרו על עמדו ולא מש ממקומו כל זמן שהתינוק התם מילל באזניו דבריה של פידורקה. “ואני האומלל בלבי אמרתי: לקרים, לטורקיה אלך, אשלול שלל, אבוז בז ואשוב אליך עמוס אוצרות זהב לעייפה. אך לא כן יהיה. עין רעה שזפתנו. היה תהיה, יונתי תמתי, היה תהיה גם לי חתונה אבל אף המקוננים לא יבואו לחתונה ההיא. העורב השחור ישא תפילה מעלי; שדה הבור יהיה לי לבקתה; עב־ענן צח יסוכך עלי; את עיני החומות נשר ינקר; עצמותי, עצמות קוזאק, הגשמים ירחצו, תייבשן הרוח, רוח זלעפות. מי אני? על מי אלין ואל מי משפטי אביא? גזרת אלהים היא. ואנחנו כאשר אבדנו אבדנו”.

מיד שם פעמיו הישר אל הפונדק.

דודתו של אבי זקני המנוח תמהה קמעה משראתה את פטרוס בפונדק ודוקא בשעה שכל בר־בי־רב הולך לתפילת שחרית משעמד ותבע לו קנקן יי“ש ששיעורו כמחצית הדלי, לטשה עליו עיניה כמי שננער משינה עמוקה. אך לשוא חשב המסכן להטביע ביין יגונו. היי”ש צרב את לשונו כסרפד וטעמו בפיו היה מר מלענה. נטל קנקנו וחבטו בקרקע. “עד היכן תהא שרוי בצער, קוזאק?” – הרעים מישהו מעליו בקול באס. הפך ראשו: באסארביוק! ריבון העולמים! איזו מפלצת! שערות – זיפים, עיניים – עיני שור! “יודע אני מה חסר לך: מצלצלים!” ובדברו הקיש בארנק שהיה תלוי בחגורתו והעלה חיוך שטני על שפתיו. נזדעזע פטרו. “ה־ה־ה! מנצנץ, מבהיק, בוער ואיננו אוּכּל – שאג עם שהוא מערה את המטבעות אל כף ידו – ה־ה־ה! מצלצל. קיש קיש קורא! ואני רק דבר אחד ויחיד אדרוש ממך בעד הר שלם של צעצועים כאלה”. “שטן!” – נצטעק פטרו – הב לי את אלה! מוכן אני לכל". תקעו כף: “מזלך, פטרו, שכיונת את השעה. מחר חג יונתן המטביל. מכל ימות השנה אין השרך פורח אלא בלילה זה בלבד. אל תחמיץ את השעה! אחכה לך בחצות בביתרון הדובים”.

כסבור אני שאפילו התרנגולות אינן מצפות כך לשעה שהאיכרה מוציאה להן גרעיני חיטה, כפי שציפה פטרוס לבוא הערב. לא זז מלסקור סביבו שמא נתארך כבר צלו של האילן, שמא מתחכללת החמה שנשתפלה – וככל שזרם הזמן כן קצרה רוחו! ארכה לו השעה עד לאין נשוא! דומה כי יומו של הקדוש ברוך הוא הפסיד את קצו ושוב לא יהיה לו סוף לעולם. הנה שקעה כבר החמה אך אין השמים מתאדמים אלא בצד אחד. סוף סוף נתעמעמו. צינה פושטת בשדה. מעריב, מעריב היום עד שמחשיך. ברוך שהחיינו, והגיענו וקיימנו! התקין עצמו פטרוס לדרך ולבו מתלהם בקרבו, מנסה להבקיע את חזהו ולקפוץ מתוכו. יורד היה במדרון מכוסה יער עבות, שומר צעדיו עד שהגיע אל ערוץ עמוק הקרוי ביתרון דובים. באסארביוק כבר המתין לו שם. חושך מצריים. שלובי זרוע נשתרכו שניהם על פני בצות טובעניות, נאחזים באטד, שצימח בצפיפות ונשתרג במעובה, ומועדים כמעט על כל צעד ושעל. פתאם עמד באסארביוק: “רואה אתה שלוש גבשושיות אלה שלפניך? הפרחים שעליהן מרובים הם ומכל המינים. אלא שהישמר לנפשך ואל תקטוף אפילו אחד מהם. מה שאין כן השרך. ברגע שיתחיל לפרוח קטוף אותו ואל תביט לאחוריך יהיה מה שיהיה”.

עמד פטרו לשאול דבר־מה, אך באסארביוק כבר נעלם והיה כלא היה. קרב אל שלוש הגבשושיות: היכן הפרחים? אין רואים פרח וחצי פרח. צמחי בר עבותים השתרגו מסביב ושחורם האפיל על הכל. פתאם נתבזקה חזיזית בשמים וערוגת פרחים שלמה נגלתה לעיניו. פרחי פלאים שעין לא ראתה כמותם ובסמוך אליהם עלי שרך פשוטים. התחיל פטרו חוכך בדעתו, הסמיך כפות ידיו אל מתניו ונתהרהר.

– מה רבותא יש כאן? לכל אדם מזדמנים עשבים שוטים תריסר פעמים ביום. מה נסים יש כאן? שמא לשטות בי התכוין אותו פרצוף שדים נאלח?

אותה שעה ראה את זמורת השרך והנה עלתה ניצה והיא כפורחת, מאדימה ונעה משל רוח חיים בה. אכן, נסים ונפלאות. נעה וגדלה, גדלה ומאדימה כגחלת בוערת. כוכב התנצנץ, קול חריקה נשמע והפרח נפרש לפניו כשלהבת ושפך אורו על כל שאר הפרחים הסמוכים לו.

“הגיעה השעה!” – אמר פטרוֹ בלבו ופשט ידו. והנה רואה הוא מאות ידיים שעירות אף הן נשלחות אל הפרח ומאחוריו משוטט דבר־מה ממקום למקום. עצם עיניו, משך בגבעול והפרח נשאר בידו. הכל נדם. על גבי גדם עץ נראה ישוב באסארביוק כולו כחול כבר־מינן. ישב ללא זיע ולא הניד אצבע. עיניו קפואות בחוריהן והוא נועצן בדבר שאינו נראה אלא לו בלבד; הפה פעור למחצה ואינו פולט הגה. מסביב אין קול ואין רחש. פחד אלהים… לפתע נשמעה שריקה שהקפיאה דמו של פטרו, והיה נדמה לו כי העשב מאווש והפרחים פתחו בשיג והשיחו זה עם זה בקול דקיק כמצילות כסף; האילנות רעשו והמטירו קללות וגידופים… כהרף עין אורו פניו של באסארביוק; עיניו נתברקו. “סוף סוף חזרת, מכשפה! – רטן מבין שיניו – ראה, פטרו, עוד מעט תופיע יפהפיה לפניך; עשה כל מה שתצוה עליך, וָלא אבוד תאבד לעולמי עולמים”. אותה שעה נעץ מקל מסוקס בשרך, הפריד בין ענפיו ולעיניהם נגלתה בקתה העומדת על כרעי תרנגולת, כמאמר הבריות. הלם באסארביוק באגרופו והקיר התמוטט. כלב שחור רב־מידות יצא מתוך הבקתה ורץ לקראתם. תוך כדי ריצה נהפך לחתול והשתער עליהם, משתער ומנסה לנעוץ צפרניו בעיניהם! “אל תשתטי, שׁדה זקנה!” – סח באסארביוק ותיבל דבריו במילה שכל אדם הגון היה סותם אזניו לשמעה. עוד הוא מדבר ובמקומו של החתול עמדה זקנה, שפניה קמוטות כתפוח קלוי וכל גופה כפוף ומקומר כקשת; החוטם והסנטר שניהם כאותם מלקחיים שמפצחים בהם אגוזים. “יפהפיה נאה” – אמר פטרו בלבו ורטט עבר בגופו. חטפה המכשפה את הפרח מידיו, נרכנה מעליו ושעה ארוכה ריחשה דבר־מה והתיזה עליו מים ממין מיוחד. גצים נתזו מפיה; בשפתיה עלה הקצף. “זרוק!” אמרה ומסרה לו את הפרח. פטרו השליכו מעליו ושוב נסים ונפלאות! לא מיד נפל הפרח על הקרקע: דומה היה לגולה קטנה שכולה אש בוערת בעלטה ושעה ארוכה דאה באויר כסירה השטה על פני המים; סוף סוף התחיל יורד לאטו מטה מטה ונפל במרחק כה רב עד שלא נראה לעין אלא מעין כוכב זעיר כשיעור של גרגיר פרג. “כאן” – חרחרה הזקנה בקול עמום, ואלו באסארביוק הושיט לו אֵת ברזל והוסיף: "חפור כאן, פטרו. כאן תמצא זהב בשפע שכזה שלא אתה ולא קורז' לא ראיתם בחלומותיכם הטובים ביותר. רקק פטרו על כפות ידיו, נטל את האת, לחץ עליו בכף רגלו, הפך את העפר, שנה ושילש והוסיף עליו… דבר־מה מוצק… האת מנקש ואינו חודר פנימה. אותה שעה הבחינו עיניו בבירור בתיבה קטנה מצופה ברזל, וכבר עמד ליטול אותה בידיו, אלא שהתיבה התחילה שוקעת באדמה, הלוך ושקוע, הלוך והעמק; ומאחוריו נשמע קול צחוק שיותר משהיה דומה לצחוק דומה היה ללחישת נחש. “לא, לא תזכה לראות זהה כל עוד לא תשיג לי מדמו של ילוד אשה” – סחה המכשפה והקריבה אליו תינוק כבן שש שהיה מכוסה סדין לבן. פקדה עליו ברמזים שיתיז ראשו של זה. נדהם פטרו. וכי דבר קטן הוא להתיז ראשו של אדם סתם בעלמא, לא כל שכן תינוק שלא חטא. פטרו עלתה בו חמתו, נשא את הסדין מעל התינוק, ומה ראו עיניו? איבאס עמד לפניו. תינוק מסכן זה שיכל ידיו והשפיל ראשו… ניתר פטרו לעברה של הזקנה כמי שדעתו נטרפה עליו וכבר הניף ידו…

– ומה הבטחת תמורת הנערה? – הרעים עליו באסארביוק בקולו משל ירה כדור בגבו. המכשפה רקעה ברגלה. להבה כחולה בקעה מן האדמה; הבור שנכרה הואר כולו ודומה היה כי יצוק הוא בדולח. וכל מה שהיה מתחת לאדמה נעשה גלוי ונראה לעין כעל משטח כף היד. מטבעות, אבנים יקרות בתיבות, בדודים נערמו גלים גלים ממש מתחת למקום שבו דרכו רגליהם. אש ניצתה בעיניו… רוחו נתבלעה… כאחוז שגעון תפס את הסכין וסילון דם נקיים זלף אל תוך עיניו… צחוק שטני רעם מכל עבר. מפלצות אימים דילגו לפניו עדרים עדרים. המכשפה נעצה אצבעותיה בגויה כרותת ראש וינקה את דמה כזאבה. כל העולם כולו הסתחרר לנגד עיניו. אסף את כל כוחותיו ורץ. הכל נתכסה אודם. אילנות התבוססו בדם ונדמה כי בערו באש ופלטו אנחות. השמים להטו ורטטו… כתמי אש דמדמו בעיניו כחזיזים. משהגיע במנוסתו אל בקתתו הדלה אפסו כוחותיו וכבול עץ צנח על הקרקע. תרדמת מוות נפלה עליו.

שני ימים ושני לילות ישן פטרו בלי הפוגה. ביום השלישי שבה אליו רוחו. שעה ארוכה סקר את פינות בקתתו. אך לשוא ניסה להעלות בזכרונו את מה שאירע. זכרונו כמוהו ככיסו של כילי זקן, אפילו אסימון שחוק לא תסחט ממנו. חילץ עצמותיו קמעה ושמע קול צלצול סמוך לרגליו. ניבט וראה שני שקים מלאים זהב. רק עכשיו נזכר במעורפל כמתוך שינה שחיפש מטמון, שאימה נפלה עליו ביער… ואולם מה המחיר ששילם בעד מטמון זה וכיצד הגיע לידו – דברים אלה לא נתחוורו לו.

ראה קורז' את השקים ומיד נתרכך כדונג. “שד משחת פטרוס זה! וכי אני לא אהבתיו? כלום לא כבן יקיר היה לי?” – התיר לשונו אותו זקן אשמאי והיה מלהג דברים שלא היו ולא נבראו עד שנתקשרו דמעות בעיניו של פטרו. השיחה לו פידורקה כי צוענים שעברו במקום חטפו את איבאס. אלא שפטרו נבצר ממנו אפילו להיזכר במראה פניו של הלה: עד כדי כך נתבלבלו חושיו ממעשי שדים. שוב לא היה כל טעם לשהות. הגישו לו לפוֹלני אצבע משולשת וערכו חופה וקידושין: אפו עוגות, תפרו מגבות ומטפחות, גלגלו חבית יי"ש; הושיבו את הזוג ליד השולחן; פרסו חלת נישואין; הכלי־זמר נגנו מי בנבל ומי בקתרוס, מי בחליל ומי במצלתיים – הכירה גדולה, השתיה כדת והחינגא כהלכתה.

לא הרי החתונות בימינו אנו כהרי החתונות בימים קדמונים. מי שלא שמע את דודתו של אבי זקני מספרת על חתונות שבאותם הימים – לא שמע סיפור נאה מימיו. הבתולות כיסוי ראש להן שכולו עושי שנצי נוי – מהם צהובים ומהם כחולים וורודים – וגולת כותרתו פיפי זהב; כותנות דקות על בשרן רקומות ארגמן לכל אורך התפר וכל כולן זרועות פרחי כסף; מגפיהן עשויים עור תחש ופרסות ברזל נתונות בעקביהם. וכך היו מתלות בעקביהן, מרחפות כטווסות, מדלגות במחול הגוֹרליצה³ ומקימות שאון־סופה סביבן. ואלו אשת־איש עולת ימים כיסוי ראשה כתבנית סירה, כל חלקו העליון שש משזר, מיסדק מה בקדקדו ומבעד למיסדק מבצבץ שביס זהב, שמתוכו מזדקרות שתי קרניים – זו כלפי פנים וזו כלפי אחור – מעשה צמר אילים דק מן הדק; שמלתה משי כחול שופרא דשופרא ואוּנוֹתיה אדומות; תוקעת לה אשת איש כזאת דרך חשיבות כפות ידיה במתניה, יוצאת במחול כל אחת לחוד ומרקעת הוֹפק⁴ קצוב ברגליה. והבחורים חבושים כובעי קוזאקים גבוהים, לבושים מקטורני אריג דק, חגורים אבנטים רקומי כסף, המקטרות בין שיניהם והם מרקדים לפני הריבות, מקרטעים ומפזזים כמנהג הגברים היוצאים מכליהם על מנת להפיק רצונן של נשים. אפילו קורז' עצמו לא עצר ברוחו למראה האברכים וגמר בלבו לחדש ימיו כקדם. נטל בנדוּרה⁵ בידו, חבש קובעת בראשו ובעודו מוצץ מקטרתו ומפזם זמר פתח במחול הכריעות לקול צווחותיהם של ההוללים. מה לא יעלה בדעתם של הבריות בשעת שמחה וגילופין! יש ששמו על פניהם מסכות של פרצופי אימה שונים ומשונים – ריבונו של עולם! פעמים שלא נותר בהם קורטוב של צורת אנוש. כל התחפושות הנוהגות בחתונותינו שלנו הרי הן כקליפת השום לעומתם. ניתנה האמת להיאמר: התחפושות בימינו אין להן לא טעם ולא ריח – זו משימה עצמו צועניה וזה מוֹסקאל. לא, רבותי. בימים ההם היה אחד, כדומה למשל, מתלבש כיהודי ועוד אחד נותן עצמו בסוּתו של שד. בתחילה מתנשקים השניים ולאחר מכן תופסים זה את זה בבלורית. אל אלהים! מיד הכל גועים בצחוק עד שכרסם מתבקעת. ויש שהיו לובשים בגדיהם של טורקים או טטרים – מבהיק הלבוש עליהם, לוהט, בוער כאש… ומשהיו משתטים ועושים מעשי קונדס… הרי אלו דברים שאין להם שיעור! דודתו של אבי זקני ז“ל, שהיתה נוכחת באותה חתונה, אירע לה מעשה מבדח, לבושה היתה שמלת טטרים רחבה, מחזיקה קובעת בידיה ומכבדת את הקרואים. פלוני הדיחו השטן ושפך עליה קיתון של יי”ש; מיד נלווה אליו חברו – אף הוא כנראה לא מן הטומנים יד בצלחת – בן רגע חצב אש והצית… השלהבת התלקחה, הדודה המסכנה נתבהלה והתחילה משירה מעצמה את השמלה לעיני כל… רעש, צחוק, מהומה כמוֹ ביריד. בקיצור בכל ימי חייהם לא זכרו הזקנים חתונה עליזה שכזאת.

חיו להם פידורקה ופטרוס כפריץ ואדונית. בשפע ולא במחסור, והכל אצלם מבריק וממורק… אף־על־פי־כן היו נוצרים שלומי אמונים רואים את חייהם ונדים בראשיהם. “מן השטן לא תצמח טובה – היו משיחים כולם פה אחד –מנין אם לא מן המסית והמדיח בא לו עשרו של זה? מהיכן באו לו אוצרות קורח שכאלה? ועל שום מה ביום שבו התעשר בו ביום נעלם באסארביוק ועקבותיו לא נודעו?” שמא תאמרו עורבא פרח? ולא היא. לא יצא חודש ימים ופטרוס נשתנה עד לבלי הכירו. מדוע? מה התחולל בו? – לאלהים פתרונים. יושב לו במקום אחד ואינו פוצה פה. יושב ומהרהר כמי שרוצה להעלות בזכרונו דבר מה. יש שעולה בידיה של פידורקה לפתוח עמו בשיחה על דא ועל הא, ואז דומה כי מסיח הוא דעתו מטרדותיו ומדבר דברים של ממש. פעמים אפילו רוחו טובה עליו. אלא שדי לו שיתלה עיניו כלאחר יד בשקים הריהו מיד צווח: “רגע, רגע, שכחתי!” ושוב מתהרהר ושוב טורח לזכור דבר־מה. פעמים, לאחר שישב שעה ארוכה במקום אחד, נדמה לו כי הנה הנה צץ ועלה הכל בזכרונו… ושוב נעלם הכל. רואה בדמיונו: יושב הוא בפונדק; מביאים לו יי“ש, היי”ש מכווה את קרביו; היי"ש מאוס עליו; בא מישהו, טופח על שכמו… ולאחר מכן דומה כי ערפל עוטה את הכל. הזיעה ניגרת כברד מפניו והוא חוזר אל מקומו תשוש ונלאה רוח.

מה לא עשתה פידורקה? גם בעצת ידענים דרשה, גם תמהוֹמת שפכה וגם תרדוֹמת שפתה⁶ – הכל ללא הועיל. בתוך כך עבר גם הקיץ – הרבה קוזאקים סיימו קצירם ודישם; הרבה קוזאקים – מן הפוחזים יותר – נמשכו אף למסע צבאי. סיעות ברווזים הצטופפו עוד על ביצותינו, ואלו הגדרונים כבר לא היה זכר להם. בערבות פרח השני. הקמה עומדת כומסאות כומסאות, שנימרו את השדות ככובעי קוזאקים. יש שהזדמנו בדרכים קרונות עמוסי עצים וזרדים. הקרקע התקשתה וזעיר שם אחזתה הקרה. כבר נזרה השלג מן השמים וענפי האילנות התכסו בכפור משל היו מהדרים בלבושם ומתנאים בפרוות ארנבת. הרי לך כבר יום צונן ובהיר: פירהולה אדומת חזה מתהלכת להנאתה על פני ערמות השלג, כפריץ פולני טרזן, נוברת ומלקטת גרעינים; במוטות ענק מריצים התינוקות כרכרי עץ על פני השלג, ואלו אבותיהם מחלצים עצמותיהם בנחת מאחורי התנור ואינם יוצאים מפתח בקתותיהם אלא כדי לכבד בקללה את הקור הפראבוסלבי או להתאורר ולדוש את החיטה המוטלת במבוי תקופה ארוכה. סוף סוף הפשיר השלג, ו“זאב הים הבקיע את הקרח בזנבו”. אך פטרו לא חל בו שינוי. אדרבה, ככל שהזמן זורם כן הולך הוא ומזדעף. יושב בטבורה של הבקתה כמי שריתקוהו אל הקרקע ושקי הזהב במרגלותיו. מראהו פרא, שערו פרע וכל כולו מטיל אימה; אין הוא מהרהר אלא בדבר אחד, מייגע מוחו ומנסה לזכור דבר־מה; כועס ורוגז על שאינו יכול להיזכר, יש שמקים הוא את עצמו ממושבו כמי שאינו שפוי בדעתו, מפשק ידיו, נועץ מבטו בדבר שאינו נראה לעין משל רוצה הוא לתפסו; שפתיו נעות כאלו חפצות להביע מילה שנשתכחה מכבר – ומיד קופאות ללא זיע… רוח תזזית נכנסת בו; אחוז טירוף נושך הוא וכוסס את ידיו, תולש במר נפשו אניצי שער מראשו עד שנרגע קמעה, צונח בעלפון חושים ושוב מייגע מוחו ומרמץ זכרונו, שוב טירוף, שוב יסורים… מה טיבה של פורענות זו שבאה עליו מן השמים? קצה פידורקה בחייה. בתחילה היתה מתייראת להישאר לבדה בבקתה, אלא שבמרוצת הימים הסכינה עם צרתה. אך אין להכיר בה את פידורקה הקודמת. לא סומק בלחיים ולא בת־צחוק בשפתיים. נתמקמקה בצערה, קמלה ביגונה ועיניה הזכות בדמעותיה כלו: יום אחד נכמרו עליה רחמיו של פלוני ועץ לה לדרוש בעצתה של מכשפה שהיתה מתגוררת בביתרון הדובים. אותה מכשפה יצאו לה מוניטין שיש לאל ידה לרפא כל מדוה וכל חולי. גמרה בלבה פידורקה לנסות אמצעי אחרון זה. אמרה לאותה זקנה מה שאמרה וסירהבה בה שתבוא אתה אל בקתתה. היה זה לפנות ערב, ממש בערב חג יוחנן המטביל. שכב פטרו על דרגשו נטול חושים ולא נתן דעתו על האורחת החדשה. אך הנה התרומם לאטו והתבונן בה. לפתע נתרטט כולו כמי שהעלוהו לגרדום; שערו סמר כהר על ראשו… פרץ במין צחוק משונה והזועה פלחה את לבה שן פידורקה. “נזכרתי! נזכרתי!” – נצטווח בחדוות אימים. הניף קרדום והטיחו בזקנה בכל כוחו. הקרדום ננעץ בדלת אלונים וחדר בה כשיעור של טפח. הזקנה נעלמה ובטבורה של הבקתה ניצב תינוק כבן שבע, על בשרו כותונת לבנה וראשו מכוסה…. הסדין נשר… “איבאס!” – צעקה פידורקה וזינקה אליו. אך רוח הרפאים נתכסה דם מכף רגל ועד ראש וזרע אור אדום על פני כל הבקתה כולה… התחלחלה פידורקה וברחה אל המבוי; לאחר שעה קלה התאוששה קמעה ומיד חשה לעזור לו. לשוא! הדלת נסגרה אחריה בכוח רב ולא היה לאל ידה לפתחה. הבריות באו במרוצה ונתקהלו סביבה; דפקו על הדלת ולבסוף עקרוה: אין נפש חיה. כל הבקתה מלאה עשן ורק בטבורה, במקום שעמד פטרוס, ערמת אפר והעשן עוד מיתמר ממנה זעיר שם. השתערו על השקים: לא מטבעות בהם אלא שברי חרסים בלבד. לטשו הקוזאקים עיניהם, פערו פיותיהם ועמדו נטועים במקומותיהם חוששים להניע קווצת שפם. עד כדי כך התפלצה נפשם ממראה אימים מופלא זה.

מה אירע לאחר מכן – לא אזכור, פידורקה נדרה נדר לעלות לרגל אל המקומות הקדושים. אספה את הרכוש שהותיר לה אביה ולאחר ימים מספר היתה כלא היתה. להיכן הלכה – איש לא ידע להגיד. כמה מן הזקנות, שלשונן מוכנה ומזומנה תדיר לשרת את הבריות, שלחוה בעקבותיו של פטרו בהבל פיהן. אבל קוזאק שחזר מקיאֶב השיח כי ראה במנזר נזירה צמוקה כשלד שלא חדלה מלהתפלל, ובני כפרנו זיהו בה את פידורקה על פי כמה וכמה סימנים; כי מימיו לא שמעה איש מוציאה הגה מפיה; כי הגיעה לשם ברגל והביאה מנחה לאיקונין של הבתולה הקדושה – מילואה משובצת אבני חן ססגוניים ומבהיקים עד כדי כך שהכל עצמו עיניהן מזיוָן.

אלא שבכך עדיין לא נסתיים המעשה. ביום שהמסית והמדיח טמן את פטרוס בחיקו הופיע באסארביוק. מיד נשאו הכל רגליהם וברחו ממנו ת“ק על ת”ק פרסה. נתחוור לכולם מה טיבו של זה: אין הוא אלא שטן שלבש צורת אדם אך ורק בכדי לחפור מטמונים; וכיון שהמטמונים אינם באים לידיים טמאות שוכר הוא לו אברכים. באותה שנה נטשו הבריות את מחילותיהם ועקרו אל הכפר הגדול; אלא שגם שם לא ידעו מנוח מבאסארביוק זה, ימח שמו. דודתו של אבי זקני היתה אומרת כי עליה רגז יותר משעל כל השאר על שזנחה את פונדקה הקודם שבדרך אופושניה והיה מנסה בכל כוחו לשפוך חמתו עליה. פעם אחת נתכנסו זקני הכפר בפונדק והיו מדיינים ביניהם עם שהם מסובים ליד השולחן איש לפי דרגתו ומעמדו, כמאמר הבריות. ובטבורו של השולחן התנוסס איל צלוי, שכל המזלזל בגודלו חוטא ומחטיא את הרבים. היו איפוא משיחים על דא ועל הא ולא פסחו על מעשי נסים ונפלאות. והנה נדמה להם – לא לאחד מהם בלבד, שהרי אין בכך כלום אם אדם אחד מדמה לו מה שמדמה, אלא לכולם כאחד – שהאיל זקף ראשו. עיניו התועות קמו לתחיה ונתברקו; כהרף עין הופיע שפם שחור משחור והיה ממצמץ בזיפיו מצמוץ בעל משמעות. מיד הכירו כולם את פרצופו של באסארביוק בראשו של האיל; דודתו של אבי זקני היתה סבורה אפילו שבעוד רגע ידרוש מידה יי"ש… זקני הכפר שהיו יראי חטא נטלו כובעיהם והסתלקו איש לאהלו. והיה מעשה שגבאי הכנסיה בכבודו ובעצמו, שהיה לעתים מזומנות אוהב להיועד פנים אל פנים עם הקובעת שירש מאבות אבותיו, אותו גבאי עוד לא היה סיפק בידו למצות את המשקה עד תומו והנה קמה הקובעת וגם ניצבה ותשתחוה לו. “לעזאזל!” – נצטווח – ומיד החל מצטלב. אלא שאותה שעה אירע נס גם לזוגתו: אך התחילה ללוש עיסתה בעריבת ענק, והנה נשמטה העריבה מידיה ופתחה בקפיצות ודילוגים. “עמדי, עמדי!” – לא מניה ולא מקצתיה. נתנה העריבה ידיה בצדיה דרך חשיבות ויצאה לה במחול הכריעות… צחקו לכם! ואלו אבותינו דעתם לא היתה בדוחה עליהם כל עיקר. לא בכדי היה האב אפאנאסי מהלך על פני הכפר כולו ומזה מים קדושים בכל מקום כדי לגרש את השד מכל הרחובות והשווקים. אף־על־פי־כן היתה דודתו של אבי זקני קובלת תקופה ארוכה שבכל יום ויום לעת ערב היה מישהו מקיש בגג פונדקה ומגרד בקירותיו.

מה אומר ומה אדבר! הנה עכשיו דומה הכל רגוע במקום זה שבו עומד הכפר שלנו; והרי עוד לפני תקופה קצרה – אבי המנוח היה זוכר ואפילו לי עוד זכור – שכל ירא חטא לא היה יכול לעבור על פני אותו פונדק שנתערער ומט ליפול וזמן רב היתה הכת דיליה מתקנת אותו על חשבונה. מן הארובה שהשחירה כשולי קדרה נתאבך עשן מיתמר ועולה למרומים כאלה שכובעך היה נופל מראשך כל אימת שהיה עולה בדעתך לעקוב אחריו בעיניך. מתפזר היה גחלים גחלים בוערות על פני הערבה כולה, והשטן – ימח שמו וייאבד זכרו – יילל במאורתו בקול בוכים. הפיל הקול חתיתו על הקאקים ומיד היו מגיחים סיעות סיעות מתוך היער הסמוך ומתעופפים בצווחות פרא על פני השמים.

---

לילה בירח מאי או הנטבעת

מאת

ניקולאי גוגול

לכל הרוּחות! אך מתחילים נוצרים נאמנים

לעשות דבר־מה, מתענים, מלחיתים ככלבי ציד

הרודפים אחרי ארנבת – ואף־על־פי־כן אין

ממש במעשיהם. אם השטן הכניס ראשו בענין די

לו שיכשכש כשכוש קל בזנבו, ושוב אי אתה יודע

מהכין באה עליך הפורענות, משל מן השמים

גזרו עליך.

א. חנה

כנחל איתן קלח השיר והצטלצל על פני רחובותיו של הכפר… היתה זו העונה שבה מתלכדים בחורים וריבות לחבורה קולנית אחת, ולאחר שנתייגעו מעמל היום וטרדותיו מגירים הם חדוותם בצלילים, והצלילים לעולם יש בהם קורטוב של תוגה בזהרורי הערבית הצחה. הערב המהורהר חובק חולמנית את שמי הכחול והופך עולם מלואו למרחקיה מתמסמסת. הנה ירדו כבר הדמדומים, והשירה עדיין לא נדמה, לבקוֹ, קוזאק צעיר, בנו של ראש הכפר, החזיק בנדוּרה בידו ושירך דרכו לבדו משחמק מחברתם של המזמרים. כובע מעשה צמר טליים חבוש בראשו. מהלך לו הקוזאק ברחוב, מרפרף באצבעותיו על פני המיתרים ומרקד קמעה לצליליהם. הנה נעצר בלאט לפני פתחה של בקתה מוקפת עצי דובדבנים לא גבוהים. בקתה זו של מי היא? של מי הדלת? החשה הקוזאק שעה קלה ולאחר מכן פתח בנגינה ונתן בשיר קולו:

הַשֶמֶש רַד, הָעֶרֶב בָּא.

קוּמִי צְאִי, מְשוֹש לִבִּי.

– נראה כי תרדמה עמוקה נפלה על יפתי זכת העינים – אמר הקוזאק עם תום הזמר וקרב אל החלון – חאליוּ, חאליוּ! האם ישנה אַת או אין עם לבך לצאת אלי? אולי יראה אַת פן יראונו האנשים ואולי אין את נפשך לגלות לצינה את פניך הצחות? אל תיראי: אין איש. הערב חם. גם אם יופיע בן אדם, במעילי אכסך, באבנטי אעטפך, בידי אחפה עליך – ואיש לא יראנו. גם אם תנשב הצינה, אל לבי אאמצך, בנשיקותי אחממך, כובעי לרגליך הצחורות אנעל. יונתי, חמדתי, פנינתי! היגלי ולוא אך כדי ניד עפעף! שלחי מן האשנב את ידך הצחה… לא, אינך ישנה, עלמה יהירה! – הרים קולו ונשמעה בו נימת בושה של אדם שפגעו בכבודו פתע – עונג הוא לך להתאמר בי, שלום!

מיד נפנה הקוזאק, הזיח כובעו וסר מן החלון בגאוות לבב בעוד אצבעותיו פורטות חרש על מיתרי הבנדורה. אותה שעה הסתובבה ידית העץ של הדלת, נשמע קול חריקה והדלת נפתחה. נערה, שעוד לא מלאו לה שבעה עשר אביבים, הביטה במורך־לב על סביבותיה ועטופת דמדומים עברה את הסף. ידה לא הרפתה מידית העץ. באפלה בהירה למחצה נצנץ ברק של ברכת פגישה בשתי עיניים זכוֹת כשני כוכבים; הבהיקה מחרוזת אלמוגים אדומה ואפילו הסומק שפרח בישנית בלחייה לא נעלם מעינו – עין הנץ – של העלם.

– עד מה קצר רוח אתה – סחה לו בחצי־קול – כבר עלתה חמתך! מדוע בחרת לך שעה זאת? המונים משוטטים בחוצות… כולי רועדת אני כעלה ברוח!

– הוי! אל תרעדי עלעלתי הנאוה! היצמדי אלי ביתר שאת – אמר הבחור. מיד שימט את הבנדורה שהיתה תלויה בצוארו על רצועה ארוכה, חיבקה וישב על־ידה בפתח הבקתה – הן יודעת את כי נפשי מרה עלי אם רק שעה אחת לא אראה את פניך.

– יודע אתה מה חושבת אני? – שיסעתו הנערה ונעצה בו מבט מהורהר – נדמה לי כי מישהו לוחש באזני בלי הפוגה ואומר כי להבא לא נתראה לעתים כה קרובות. רעי לה הם האנשים בכפרכם. הריבות קנאה בעיניהן והבחורים… מרגישה אני כי אפילו אמי משגיחה עלי ביתר חומרה. מודה אני: רוחי היתה טובה עלי יותר בהיותי אצל אנשים זרים.

מעין עוית של יגון הקדירה את פניה באמרה את דבריה האחרונים.

– רק חדשיים נמצאת את בכפר מולדתך וכבר עגמה עליך נפשך. אולי גם בי מאסת?

– חלילה לי. לא מאסתי בך – אמרה והעלתה בת צחוק על שפתיה – אהבתיך, קוזאק שחור תלתלים, אהבתיך על כי חומות עיניך וכאשר תשלחנה בי מבטן עולצת נפשי בקרבי וטוב לה. אהבתיך על כי ריסי שפמך ממצמצים מצמוצי ברכה; על כי הולך אתה ברחוב, מזמר ומנגן בבנדורה ועונג הוא להאזין לך.

– הוי, חאליה שלי! – פרצה קריאה מפיו של הבחור נישק את חנה וביתר שאת אימצה אל חזהו.

– הנח! די, לבקו! קודם אמור: האם דיברת עם אביך?

– מה? – סח כמי שננער משינה – כי רוצה אני לשאתך לאשה ואת רוצה להינשא לי – דבר זה אמרתי לו.

– אך נעימת שממון הצטלצלה במילה “אמרתי” שיצאה מפיו.

– ומה?

– מה אעשה לו? תרח זקן זה השים עצמו חרש כדרכו: אינו שומע ולא כלום, ולא עוד אלא שגוער הוא בי על שמשוטט אני אל יודע היכן, מתהולל ומשתובב ברחובות יחד עם הנערים. אבל אל תתעצבי, חאליו שלי. על דברתו של קוזאק – יכול אוכל לו.

– אכן, לבקו, די לך כי תוציא מילה אחת מפיך והכל יהיה כדבריך. מבשרי חזיתי: לפעמים איני רוצה להישמע לך, אך תאמר דברך – ועל כורחי עושה אני רצונך. ראה, ראה – המשיכה עם שהניחה ראשה על כתפו ונשאה עיניה למעלה. שמי אוקראינה התכחלו במרומים, שמים שאין להם שיעור, ומלמטה סוככים עליהם ענפיהם המתולתלים של עצי הדובדבנים – ראה, הנה שם במרחק התהבהבו כוכבים; אחד, שני, שלישי, רביעי, חמישי… האין זאת כי מלאכי השרת פתחו את אשנבי בתיהם הזוהרים והם ניבטים בנו? האין זאת לבקו? הן הם הם שמסתכלים על אדמתנו? מה היה אלו היו לבני אדם כנפיים כמו לעוף השמים? – יכולנו לעוף שמה, גבוה, גבוה! הוי, נורא! אין אלון אצלנו אשר יגיע עד השמים! ובכל זאת אומרים כי אי־שם בארץ רחוקה מצוי אילן, שצמרתו מרשרשת בשמי השמים, ואלהים יורד בו ארצה לפני חג הפסחא.

– לא, חאליו; יש לו לאלהים סולם ארוך מן השמים ועד הארץ. לפני החג הקדוש מציבים אותו מלאכי עליון קדושים; ואך ישים אלהים כף רגלו על מדרגה ראשונה, מועפות כל רוחות הטומאה אל התפתה. על כן ביום תחייתו של ישו אף רוח רעה אחת על פני אדמה אין.

– ראה איך מתפכפכים המים חרש כהתנדנד תינוק בעריסה – המשיכה חנה והורתה על הבריכה. יער אדרים אפל הקיפה בזעף ושיחי הערבות עוררו מספד עליה והטביעו בה את ענפיהן הנוגות. כישישה תשושת כוח חיבקה הבריכה בזרועותיה הקרות את שמי המרחב הקודרים־רחוקים והעתירה נשיקות כפור על כוכבי האש, שריחפו במעומעם באוירו הפושר של הלילה, משל צפו מראש בלבם כי קרב מועד בואו של מלך הלילה הזוהר. סמוך אל היער, על ההר, נמנם בית קורות ישן ותריסיו מוגפים; עשבי בר ואיזוב כיסו את גגו. ליפפו היער בצלו והטיל עליו קדרות פרע. חורשת אגוזים שיטחה עצמה למרגלותיו וגלשה אל הבריכה.

– זוכרת אני כאילו מתוך חלום – סחה חנה ולא גרעה עיניה ממנו – לפני הרבה, הרבה זמן, כשהייתי עוד קטנה וגרתי בבית אמי, דבר־מה נורא סיפרו על הבית הזה. לבקו, וודאי יודע אתה מה הוא הדבר. ספר לי.

הניחי לי, יפתי. רבים הם דברי ההבל אשר בפיהם של פתאים ונשים. מה בצע בסיפור אימים? רק חרדה יביא בלבך, כמרירי לילה יבעתוך, ולא תדעי מנוחה.

– ספר, ספר, מחמדי, בחורי שחור התלתלים – דיברה חנה, הצמידה פניה אל לחיו וחיבקתו בזרועותיה – לא. אינך אוהב אותי כפי הנראה. נערה אחרת יש לך. לא אירא, לא אפחד; לא ידריך הסיפור את מנוחת לילי. עתה לא אירדם אם לא תספרו לי. אתייסר ואהגה בו… ספר, לבקו!..

– דומה כי אמת דוברות הבריות באמרן כי שד שוכן בנערות ומגרה את סקרנותן. הטי אזנך, איפוא. לפני שנים רבות, חמודתי, גר בבית זה שר־מאה מצבא הקוזאקים, ולשר בת, יעלת חן צחה כשלג, כפניך שלך. אשתו של השר מתה זה מכבר; עלה בדעתו לשאת אשה אחרת. “האם תוסיף לפנקני, אבי כמו קודם כאשר תישא אשה אחרת?” “אפנקך, בתי, אפנקך, ביתר עוז אל לבי אאמצך; ביתר ברק יבהיקו עגיליך וינצנצו רבידיך – מתנות ידי”. הביא השר אשה צעירה אל ביתו. יפה היתה האשה הצעירה; צחה וחכלילית היתה האשה הצעירה. רק בבתה החורגת שלחה מבט אימים, עד כי נבעתה הבת למראיה ופרצה בצעקה; אף מילה אחת לא הוציאה מפיה האם החורגת זעומת המבט. בא הלילה. הלך שר המאה אל חדר משכבו ואשתו עמו; גם יעלת החן הצחה הסתגרה בנשכּתה. במר נפשה נתנה בבכי קולה. פתע רואות עיניה חתול שחור, נורא מתגנב אליה; פרוותו בוערת עליו וצפרניו, צפרני־ברזל, מקישות ברצפה. נבהלה הנערה וקפצה על הספסל – החתול אחריה. זינקה אל אצטבת התנור – גם שמה הגיח החתול. פתאם השתער על צוארה והתחיל לחנוק אותה. זעקה הנערה, ניתקה אותו מצוארה והשליכתו אל הרצפה; והחתול הנורא מתגנב שנית. חרדה גדולה נפלה עליה. על הקיר תלוי היה החרב של אביה. תפסה אותו הנערה וחבטה בו ברצפה – נקטעה רגלו של החתול על צפרני הברזל שלה. פרץ החתול ביללה ונעלם בפינה חשוכה. כל היום לא יצאה מנשכּתה האשה הצעירה; ביום השלישי יצאה וידה חבושה. ניחשה הנערה האומללה כי מכשפה היא אמה חורגתה וכי היא, הנערה, קטעה את ידה. ביום הרביעי ציוה השר על בתו לשאוב מים, לכבד את הבקתה, כמו לו בת איכרים פשוטה היתה, ואסר עליה להיראות בחדרי האדונים. כבדה העבודה על הנערה קשת היום, אך מאין ברירה מילאה את רצון אביה. ביום החמישי גירש השר את בתו מן הבית – רגליה יחפות ופת לחם אין לה לשבור רעבונה בדרך. רק אז פרצה העלמה בבכי תמרורים ובכפות ידיה כיסתה את פניה הצחות: “אבי, אבי, את בתך יחידתך עכרת. את נפשך החוטאת עכרה המכשפה. אלהים יכפר עוונך, אבי, ועלי גזר, כנראה, לעבור מן העולם היפה הזה!” והנה, רואה את? – לבקו נפנה אל חנה והורה באצבעו על הבית – הביטי לכאן: הנה, הרחק קצת מן הבית, החוף הגבוה ביותר, מחוף זה הפילה את עצמה המימה העלמה ומן היום ההוא עברה מן העולם…

– והמכשפה? – שיסעתו חנה ביראה ונתנה בו מבט מעיניה הדומעות.

– המכשפה? הזקנות בדו מלבן, כי מן היום ההוא והלאה היו כל הנטבעות יוצאות בליל לבנה אל גנו של הפריץ להתרומם באורו של הירח; ובתו של השר היתה להן לראש. לילה אחד ראתה את אמה חורגתה על יד הבריכה, זעקה בקול גדול, השתערה עליה וגררתה המימה. אבל גם אז מצאה לה המכשפה תחבולה: הפכה עצמה לאחת הנטבעות וכך נושעה משבט עשוי סוף ירוק, שהנטבעות עמדו להכותה בו. מי פתי ויאמין לדברי הבאי שבפיהן של זקנות! אומרים עוד כי בכל לילה ולילה מזעיקה העלמה את הנטבעות ומתבוננת בפניה של כל אחת ואחת מהן. מנסה היא להכיר מי מהן המכשפה; אבל עד היום הזה לא הכירה. ואם מזדמן לה בן־אדם כופה היא גם אותו שינחש, והיה כי ימאן תאיים עליו להטביעו במים. הנה כי כן, חאליו שלי – זה הסיפור שבפי הבריות. בימינו רוצה הפריץ להקים בית משרפות במקום זה ורקח יינות שלח לכאן במיוחד לשם כך… אבל אזני שומעות רחש. אין זאת כי בחורינו חוזרים מזמירותיהם. שלום, חאליו! תערב לך שנתך, ואל תהרהרי בבדותות של נשים.

לאחר שאמר דברים אלה חיבקה ביתר שאת, נישקה והלך לו.

– שלום, לבקו! – אמרה חנה, נעצה עיניה ביער האפל ושקעה בשרעפים.

אותה שעה בקע מן האדמה סהר אפל – כולו אש יוקדת. עדיין שרויה מחציתו מתחת לאדמה וכבר הלך זיו תפארתו מסוף העולם ועד סופו. ניצוצות ריצדו על פני הבריכה. צלן של האילנות הלך ונתבלט על פני הירק הכהה.

– שלום, חנה! – נצטלצל קול מאחריה ועל המלים נוספה נשיקה.

– חזרת? – שאלה וניבטה לאחוריה, אך מיד הסיטה ראשה משראתה בחור זר לפניה.

– שלום, חנה, – נשמע בשניה, ושוב מישהו נשקה בלחיה.

– עוד אחד הקרה השטן! – הפטירה חנה ברוגזה.

– שלום, חנה החמודה!

– הנה גם שלישי!

– שלום, שלום! שלום, חנה! – מכל עבר ניתכו עליה נשיקות.

– הרי כנופיה שלמה כאן – נצטעקה חנה עם שהיא מנסה להיחלץ מסיעת בחורים שהתחרו זה בזה כדי להגיע אליה ולנשקה – עוד לא היו לכם לזרא הנשיקות הללו? חי נפשי, עוד מעט לא תוכל נערה להראות פניה בחוץ.

לאחר שהשמיעה דברים אלה נסגרה הדלת ולא נשמע אלא קול חריקתו של בריח הברזל.

ב. הראש

האם מכירים אתם את ליל אוקראינה? הוי! אינכם מכירים את ליל אוקראינה! הזינו עיניכם בו! מלב השמים משקיף הסהר! רקיע שנבצר מן העין להקיפו הרחיב תחומיו ושוב אין לו שיעור ותכלה. בוער הוא ונושם. האדמה כולה שטופה נהרת כסף. נפלא הוא האויר. צונן־חונק, רווי עדנה, מניד אוקינוס ניחוחות. ליל אלהים! ליל קסם! יערות עטופי עלטה קפאו על עמדם ספוגי שאר רוח והטילו צל ענק על סביבתם. שקטות ורגועות הבריכות חוֹמות גנים ירוקות־כהות כלאו קדורנית את צינת מימיהן וחשכתן. מעביות הבתולים של ענביות ועצי דובדבנים שלחו במורך לב את שרשיהם אל צינת המעין ולפרקים מאוושות הן בעליהן דרך רוגזה והתמרמרות; והפוחז הנאוה – זה רוח הלילה – מתגנב אליהן כהרף עין ומנשקן. הנוף כולו ישן. אך כל אשר בשמים ממעל נושם, נפלא, מפואר. ומתמלאת הנשמה על גדותיה רגשי תפארת ופליאה ושפעת מראות כסף צצות במעמקיה וחולפות בה בסדר ובמשטר. ליל אלהים! ליל קסם! אך פתע זע הכל: יערות, בריכות, ערבות. ניתכים רעמי תפארתו של הזמיר, זה נעים זמירות אוקראינה, ונדמה כי הסהר עצמו מקשיב רב קשב בלב השמים.

כמו מכושף נם הכפר על הגבעה. סיעות סיעות עומדות הבקתות ולובנן מבהיק שבעתיים באורו של הירח; במשנה זוהר בוקעים מן החשכה קירותיהם הנמוכים. השירים נדמו. שלוה שורה בכל. יראי שמים נחים על משכבותיהם. רק זעיר שם מבצבץ האור מתוך חלונות צרים. רק סמוך לספיהן של בקתות בודדות סועדת פת ערבית משפחה מאחרת בנשף.

– כן, שוב אין ההוֹפּאק¹ מתרקד! רואה אני: הדברים אינם מתלכדים זה בזה. ובכן, מה סח לי עמיתי?… הבה ואנסה… הופ טרלה! הופ טרלה! הופ, הופ, הופ! – כך השיח עם עצמו איכר בגיל העמידה שנתבסם כהלכה והיה מכרכר ברחוב – חי נפשי, לא כך רוקדים הופאק! למה אשקר! חי נפשי, לא כך! ובכן: הופ טרלה! הופ טרלה! הופ, הופ, הופ!

– הרי לך השתטה בן אדם! מילא, לוא היה זה אחד הנערים – ניחא. ולא היא. חזיר בר זקן שם עצמו ללעג ולקלס ומרקד ברחובות בלילה – צוחה אשה באה בימים שהחזיקה חבילת קש בידה – כלך לך לבקתתך! הגיעה שעתך לישון.

– אלך – סח האיכר ונעצר – אלך. לא אכפת לי הראש. וכי מה סבור הוא? הלואי שייראה השד לאביו! אם ראש הוא, אם שופך הוא על הבריות קיתון של צוננים בכפור, כלום דין הוא שתזוח דעתו בשל כך? כן, ראש, ראש. אני ראש לעצמי. כה יתן לי אלהים וכה יוסיף. כה יתן וכה יוסיף! אני ראש לעצמי. כך הוא ולא כמו ש… – המשיך עם שקרב אל הבקתה הראשונה שנזדמנה לו בדרכו, ניצב ליד החלון והיה מחליק באצבעותיו על פני השמשה ומנסה למצוא את ידית העץ – פתחי לי, אשה! אשה, הזדרזי, אומר אני לך, ופתחי. הגיעה שעתו של הקוזאק לישון.

– לאן אתה, קאלניק? לבקתה זרה נקלעת! – צווחו מאחוריו ריבות שעתה זה חזרו ממסיבת זמירות עליזות וליוו את צווחותיהן בצחוק גדול – רצונך שנראה לך את בקתתך?

– הורוני, יעלות חן.

– יעלות חן? אתן שומעות? – החרתה אחריו אחת הריבות – מה אדיב הוא קאלניק! ראוי הוא בשל כך שנראה לו את בקתתו… אך לא… תחילה תרקוד לפנינו.

– לרקוד? בתולות מחוכמות אתן! – סח קאלניק והיה מאריך בהברות, מצחק, מאיים באצבעו ומועד ברגליו, כיון שנבצר מהן לעמוד איתן במקום אחד – ואתן תניחו לי לנשק אתכן בזו אחר זו? את כולכן אנשק, את כולכן! – ובדברו ניסה לרדף אחריהן בצעדים נפתלים.

הנערות נצטווחו ונתערבבו זו בזו; ואולם לאחר שנוכחו לדעת כי קאלניק אינו קל ברגליו כל עיקר חצו את הרחוב במרוצה.

– הרי בקתתך לפניך – צעקו לעברו לפני שהסתלקו והורו לו על בקתה שהיתה גדולה הרבה מכל השאר. היא בקתתו של ראש הכפר. קאלניק השתרך צייתנית לאותו צד ושוב פתח בחירופים וגידופים כלפי הראש.

אך מיהו ראש זה ששימש מטרה לכל אותם ריגונים ודברי גנאי? הוי! ראש זה הריהו אחד מנשיאי העדה שבכפר. עד שיגיע קאלניק אל סוף דרכו מובטחני שיהא סיפק בידינו להשיח עליו כמה וכמה דברים. בכפר כולו אין לך אדם שיראנו ולא יסיר כובעו מראשו; ואלו הבתולות, אפילו הצעירות שבהן, מקדימות בשלומו. כלום יש לך בחור בעולמו של הקדוש ברוך הוא שנפשו אינה יוצאת להיות לראש? הראש יש לו דריסת יד בכל תיבת טבק. אפילו איכר גברתן עומד בדחילו ורחימו זקוף וגלוי ראש כל זמן שהראש נועץ את אצבעותיו הגסות והעבות אל תוך הקופסית שלו מעשה קליפת ליבנה. בכל ישיבת מועצה, בכל כנס של בני הכפר ידו על העליונה אף שלכאורה מוגבל שלטונו במספר הקולות. כמעט בשרירות לבו שולח הוא את הבריות כטוב בעיניו ליישר דרכים ולהחליקן או לחפור תעלות. הראש זועף, כל מראהו אומר חומרה יתרה, ואין הוא מרבה שיחה עם הבריות. לפני שנים רבות – מזה עידן ועידנים – בימים שהצארית הגדולה יקטרינה –מנוחתה עדן – נסעה לקרים, נבחר הראש למורה דרך לה. שני ימים תמימים כיהן במשרה זו ואפילו זכה לישב על תתורה סמוך לרכּבה של הצארית. ועוד בעצם הימים ההם למד הראש לכוף ראשו דרך הגות וחשיבות, ללטף את שפמו הארוך, שקצותיו המסולסלים משתלשלים כלפי מטה, ולהטיל מבט של נץ מתחת לגבינים מזועמים. מכאן ואילך כל שיחה שתפתחו בה אתו ידע הראש לגלגלה כך שבסופו של דברה ידובר באותו מסע, היינו כיצד הסיע הראש את המלכה וכיצד היה יושב על תתורת מרכבתה. לפרקים אוהב הראש להשים עצמו חרש ביחוד כל אימת שהוא שומע דבר שאינו רוצה לשמעו. אין כראש שונא טרזנות: לעולם לבוש הוא מקטורן מעשה אריג צמר מטוה בית שצבעו שחור והוא חגור אבנט צמר צבעוני. מימיו לא ראהו אדם בכסות אחרת, להוציא את מועד מסעה של הצארית לקרים, שבו היה נתון בכּרדוט קוזאקים שחור, אלא שספק אם זכר מישהו מבני הכפר את הימים ההם, ואילו את הכרדוט מחזיק הוא בקמטר מאחורי מסגר ובריח. הראש – אלמן, אך בביתו מתגוררת גיסתו. הלזו מבשלת לו סעודת מנחה וערבית, מדיחה את הספסלים, מסיידת את הבקתה, טווחה חוטים לבדי כותנותיו, ועל פיה ישק כל ביתו. מרננים אחריה בכפר כאלו אינה גיסתו כלל ועיקר, אלא שראינו כבר כי רבים מבני הכפר עינם צרה בראש והריהם מוכנים ומזומנים להוציא עליו לעז בכל עת ובכל שעה. דרך אגב, כל אימת שהראש היה בא לשדה מלא נשים העובדות בקציר או סר לביתו של קוזאק שהיתה לו בת צעירה, לא ראתה הגיסה ביקורים אלה בעין יפה. הראש הוא שתום עין; אך לעומת זאת עינו האחת והיחידה מרשעת היא ורואה מרחוק בת כפר נאה. אף־על־פי־כן לעולם לא יתן עינו זו בפרצוף חינני אלא אם כן יסקור תחילה את השטח שמא צופיה בו הגיסה. כבר היה סיפק בידנו לספר על הראש די הצורך ואלו קאלניק השיכור עדיין לא הגיע עד מחצית הדרך ועוד שעה ארוכה היה מכבד את הראש בחרפות וגידופים ככל אשר תעלה הלשון שבפיו המתנועעת בעצלתיים ולסירוגין.

ג. יריב בלתי צפוי. קשר

– לא, חבריא, לא, איני רוצה. שמחה מה זו עושה? עדיין לא נמאסה עליכם ההשתוללות? גם בלאו הכי יצאו לנו מוניטין של ריקים ופוחזים ושמנו הולך לפנינו. מוטב שתשכבו לישון – כך דיבר לבקו על לב חבריו ההוללים, שהיו מסיתים אותו למעשי קונדס חדשים – שלום, אחים! ליל מנוחה לכם! – ובצעדים חפוזים הלך מהם על פני הרחוב.

“האם ישנה היא, חנה שלי זכת העיניים?” – אמר בלבו משקרב אל הבקתה המוכרת לנו, שעצי דובדבנים מקיפים אותה. בתוך הדממה נשמע רחש חרישי. לבקו נעצר. בין האילנות הלבינה כותונת. “מה פירושו של זה?” – חלפה מחשבה במוחו. בחשאי נתקרב יותר ונחבא מאחורי אילן. באורו של הירח נגהו פני נערה לנגד עיניו… זו היא חנה! אך מי הוא אותו גבר גבה קומה העומד על ידה וגבו מופנה אליו? לשוא ניסה לזהותו! הצל כיסהו מכף רגל ועד ראש. רק מלפנים היה מואר קמעה; אך כל צעד קטן ביותר היה מסכן את לבקו שיגלוהו. נשען בלאט אל האילן וגמר בלבו להישאר במקומו. הנערה ביטאה את שמו במפורש.

– לבקו! הריהו אפרוח בן־יומו! – סח אותו גבר גבה־קומה בחצי קול צרוד – אם אפגשנו פעם אחת אצלך אמרוט את בלוריתו…

– עז רצוני לדעת מיהו אותו נוכל המתהלל למרטני בבלוריתי! – הפטיר לבקו בלאט ושרבב צוארו כדי שאף מילה אחת לא תחמוק ממנו. אך הזר המשיך כה חרישית שלא ניתן להבחין את דבריו.

– איך לא תיבוש? – אמרה חנה לאחר שגמר לדבר – אתה משקר; אתה מרמה אותי; אינך אוהב אותי. לא אאמין לעולם כי תאהבני.

– ידעתי – המשיך גבה־הקומה – הרבה דברי הבאי השיח לך לבקו וסחרר ראשך (כאן נדמה לו לבחור שקולו של הזר לא לגמרי זר לו, כאלו כבר שמעו היכן שהוא) אבל אני אראה ללבקו את נחת זרועי ־ הוסיף באותה רוח – כסבור הוא שאיני רואה את תעלוליו. סופו שיטעם טעמם של אגרופי!

מששמע מלים אלה שוב לא יכול היה לעצור בחמתו. נתקרב אל אותו ברנש כשיעור של שלוש פסיעות והניף זרועו במלוא כוחו לחלוק לו מהלומה, שהזר, על אף היותו גברתן למראית עין, וודאי שלא היה עומד בה; אלא שבאותו רגע נפל האור על פניו ולבקו נתאבן כהלום רעם בראותו את אביו עומד לפניו. רק ראשו שהתנדנד מאליו לכאן ולכאן ושריקה קלה שהסתננה מבין שיניו הביעו את תדהמתו. מן הצד נשמע רשרוש; חנה זינקה בחיפזון אל הבקתה וסגרה את הדלת אחריה.

– שלום לך, חנה! – צווח באותה שעה אחד הבחורים שהתגנב בחשאי וחיבק את הראש; משפגע בשפם מחוספס נתמלא אימה ונרתע אחורה בקפיצה.

– שלום לך, יפהפיה – צווח עוד אחד; אלא שהפעם צנח על הקרקע מעצמת הדיפתו של הראש.

– שלום, שלום, חנה! – קראו כמה בחורים שנתלו בצוארו.

– הלואי שתבלע אתכם האדמה, פרחחים ארורים! – צרח הראש עם שהוא רוקע ברגליו ומנסה להדפם ממנו – איזה מין חנה אני לכם? לכו לכל הרוחות והלואי שתועלו לגרדום בעקבות אבותיכם, שדים בני שדים! נצמדו כזבובים לדבש. את חנה רוצים אתם? שמא תסתפקו באגרופי?…

– הראש! הראש! הרי זה הראש! – נצטעקו הנערים והתפזרו במרוצה לכל העברים.

– הרי לך אבא – סח לבקו לאחר שננער מתדהמתו וליוה במבטו את הראש שהיה מתרחק והולך ומפיק קללות וגידופים מפיו – ובכן, ידיו רב לו עוד במעשי קונדס שכאלה! ואני תמה ומהרהר על שום מה משים הוא עצמו חרש כל אימת שאני פותח פי לדבר אתו לענין. חכה, תרח זקן, אני אלמדך לקח. מבשרך תחזה מה ייעשה לאיש המשוטט מתחת לחלונותיהן של ריבות צעירות ומפתה כלותיהם של אחרים! הי, נערים! הנה! הנה! – נצטווח ונפנף בידו לבחורים שהתחילו חוזרים ומתלכדים לחבורה – בואו הנה! שידלתי אתכם שתלכו לישון, אבל עכשיו נמלכתי בדעתי ומוכן אני להתהולל אתכם אפילו כל הלילה כולו.

– דבר בעתו מה טוב – סח בחור בעל־בשר ורחב גרם, שיצאו לו בכל הכפר מוניטין של ראש וראשון לכל הוללות ומשובה – באין מעשי פרחחות ותעלולים חיי אינם חיים. דומה כי חסר אני משהו, משל איבדתי כובע או מקטורת; בקיצור, הקוזאק אינו קוזאק ותו לא.

– מוכנים אתם הלילה לשגע את הראש כהוגן?

– את הראש?

– כן, את הראש. וכי מה הוא סבור! עושה הוא בכפר כבתוך שלו משל אינו אלא ההטמן² בכבודו ובעצמו. לא די לו שרודה הוא בנו כבעבדיו הריהו מתחכך עוד בנערותינו! כסבור אני אין בכל הכפר ריבה נאה שהראש אינו כרוך אחריה.

– אמת נכון הדבר – קראו כל הנערים פה אחד.

– למה נהיה לו לעבדים, חבריא? וכי מגילת היוחסין שלנו פחותה משלו? כולנו ברוך השם קוזאקים בני חורין! נוכיח לו, חבריא, כי הקוזאקים בני חורין אנחנו!

– נוכיח לו – צווחו הבחורים – ואם לראש נוכיח גם על הלבלר לא נפסח!

– לא נפסח גם על הלבלר! דוקא ברגע זה התרקם במוחי שיר נאה על הראש. בואו ואלמד אתכם – המשיך לבקו והקיש בידו על מיתרי הבנדורה – שמעו נא: החליפו בגדיכם ותנו על עצמכם מכל הבא ליד!

– הילולה וחינגה, בני קוזאקים! – סח פוחח אחד בעל גוף. הקיש רגל ברגל וספק כפיו – הרי זה תענוג! הותרה הרצועה. משמתחילים בשגעון מיד נדמה כי חזרו הימים הטובים. הלב רווה נחת ומהגה כציפור דרור, והנשמה שרויה בגן־עדן! הי, נערים! הבה נתהולל!

וכל החבורה ניתרה ממקומה ונישאה ברחובות בקול שאון והמולה. וישישות יראות שמים ניעורו מחמת הרעש, הגביהו חלונותיהם, הצטלבו בידיים רדומות ואמרו: “הרי שעכשיו מתהוללים הבחורים”.

ד. הבחורים מתהוללים

בקתה אחת ויחידה בקע ממנה אור בקצה הרחוב. היה זה מדורו של הראש. הראש סיים מכבר את סעודת הערבית וחזקה עליו שהיה כבר נרדם אלמלא אורח ששהה בביתו – רקח יינו ששלחו בעל האחוזה להקים בית משרפות על המגרש שנמצא בין אדמותיהם של קוזאקים בני חורין ושהיה שייך לבעל האחוזה.

במקום כבוד, ממש מתחת לזיו האיקונין ישב לו האורח – בר־נש קטן־קומה, שמנמן שעיניו זעירות וצוחקות תדיר ובהן דומה משוקעת כל אותה ההנאה שבה עישן את מקטרתו הקצרצרת. תוך כדי עישון היה רוקק בכל רגע ומהדק באצבעו את הטבק שהפך לאפר והיה עובר על גדות בית קיבולה של המקטורת. ענני העשן נתרחבו סביבו בקצב מהיר ועטוהו ערפל כחלחל. דומה היה כי ארובה רחבה משל בית משרפות יין, שהיה לה לזרא לשבת על הגג, העלתה בדעתה לערוך טיול וישבה כבוד ליד השולחן בבקתתו של הראש. מתחת לחטמו הזדקר שפם קצרצר ועבות; אלא שמפאת אוירת הטבק היה השפם פעמים מתגלה מבעד לאדי הקטורת ופעמים נבלע בהם משל לא שפם הוא אלא עכבר שהרקח לכדו ונתנו בפיו ומתוך כך פגע פגיעה חמורה בזכותו היחודית של חתול האמבר. בתורת מארח ישב הראש ועל בשרו כותונת ואברקי בד בלבד. עינו עין הנץ נעצמה לאטה ונתעממה כחמה בערוב היום. בקצה השולחן ישוב היה אחד משוטרי הכפר מן הפמליה של הראש. לפי שהקפיד על כבודו של בעל הבית היה לבוש מקטורן.

נפנה הראש אל הרקח, הצליב בסימן שתי וערב על פיו שנתפהק, פתח ואמר:

– וכי במהרה בימינו עתיד אתה להקים את בית המשרפות?

– בסתיו, אם ירצה השם, אפשר שנפתח בריקוח. ערב אני לך כי בחג חסותה של הבתולה הקדושה יהיו רגליו של אדוני מציירות מעקשים ופילולים על פני האדמה דוגמת הכוָונים שהאשכנזים הללו אופים.

לאחר שהוציא מפיו מילות אלה נעלמו עיניו של הרקח כליל; את מקומן של העיניים ירשו שתי קרני אורה שנתמשכו עד לאזניו. מרוב צחוק ניטלטל גופו לכאן ולכאן ושפתיו הנעלסות ניתקו רגע קט ממקטורתו המעלה עשן.

– הלואי, ריבונו של עולם! – סח הראש והעלה על פניו משהו מעין בת־צחוק – עכשיו מצויות כבר אי־אלו משרפות, ברוך השם, ואלו בימים עברו, בזמן שליויתי את המלכה בדרך פּרייאסלבוֹ, עוד בּזבּוֹרוֹדקוֹ³ המנוח…

– ברוך מזכיר נשכחות! באותם הימים מקרמנצ’וּג ועד לרוֹמני עצמה לא נמנו שתי משרפות… ועכשיו… שמעת מה בדו מלבם אשכנזים אלה, ימח שמם? אומרים כי עוד מעט שוב לא יהיו מרקחים בעצי הסקה, כנהוג בין נוצרים נאמנים, אלא בקיטור מעשה רוחות ושדים – תוך כדי דיבור היה הרקח משקיף במהורהר על השולחן ועל ידיו שלו שהיו מונחות עליו עם שכפותיהן זקופות כלפי מעלה – כיצד זה מרקחים בקיטור? חי נפשי, איני יודע.

– שוטים הם האשכנזים הללו, ירחם השם! – סח הראש – אצלי היו סופגים מלקות, כלבים בני כלבים! כלום נשמע כדבר הזה שיהיו מקדיחים דבר־מה בקיטור? כל אימת שיגיש אדם כף חמיצה אל פיו יהיו שפתיו ניצלים כחזרזיר עול־ימים…

אותה שעה השמיעה קולה הגיסה שישבה על גבי אצטבת התנור ורגליה מקופלות תחתיה:

– אף אתה, אחא, תהא שרוי כאן אצלנו בלי אשתך?

– מה צורך יש לי בה? לוא באשה ראויה לשמה עסקינן הרי זה ענין אחר.

– וכי אין היא נאה, אשתך?

– אוי ואבוי לנוי שכזה. זקנה כסטרא אחרא. הפרצוף כולו קמטים כארנק שהפכו את קרביו – ושוב התחיל מבנהו של הרקח הנמוך מתערער מחמת צחוק גדול.

אותה שעה נשמע רשרוש מאחורי הדלת. לאחר מכן נפתחה אותה דלת ואיכר עבר את הסף. הוא ניצב בטבורה של הבקתה כמי ששקע בהרהורים – פיו פעור ועיניו סוקרות את התקרה. היה זה מיודענו קאלניק.

– הרי שהגעתי לביתי – סח עם שישב על הדרגש בסמוך לדלת ולא נתן דעתו על הנוכחים כלל ועיקר – עד היכן האריך לי את הדרך אותו בעל דבב, ימח שמו וזכרו. מהלך לו בן אדם, מהלך ומהלך ואין לדבר סוף, כאילו מחץ מישהו את רגליך! הוציאי אדרתי, אשה, ואציע דרגשי בה. לא אבוא אליך מאחורי התנור, חי נפשי, לא אבוא: חש אני ברגלי. הוציאי אותה, הריהי מונחת שם מתחת לאיקונין: היי זהירה רק, שלא תהפכי את קדרת הטבק השחוק. ואולי לא! מוטב שלא תגעי! אל תגעי. שמא שיכורה את היום… מוטב שאני עצמי אוציאו.

קאלניק נתרומם קמעה, אך כוח אדיר שאין לו שליטה עליו ריתקהו שוב אל הדרגש.

– בר־נש זה ראוי הוא לשבח – סח הראש – בא לבקתה ונוהג בה כבתוך שלו – דין הוא שנשלחו ביד חזקה ובזרוע נטויה.

– הנח לו אחא, שיפוש קמעה! – סח הרקח ועיכב בידו של הראש – אדם זה יש בו מן המועיל, הלואי שירבו כמותו במקומותינו ותהא הברכה שורה במשרפתנו.

ניתנה האמת להיאמר: לא מטוב לבו אמר הרקח מה שאמר. מאמין היה באמונות טפלות, וכל המגרש מביתו אדם שכבר הספיק לשבת על דרגש, ואינו נותן לו שהות, מביא פורענות על עצמו.

– אל תשליכנו לעת זיקנה – רטן קאלניק והשתרע על הדרגש – מילא, לוא הייתי שיכור – ניחא. והרי אינני שיכור. בחיי ראשי, איני שיכור. למה אכזב! מוכן אני להכריז על כך בפני עם ועדה, מה לי הראש! הלואי שיתפגר, כלב בן כלב! רוקק אני עליו! הלואי שקרון יעבור עליו, בן־שחת שתום עין שכמותו! שופך קיתון של מים על הבריות בכפור…

– אהא! לא די לו לחזיר שנכנס לבקתה הריהו תוחב עוד את טלפיו על השולחן – סח הראש וקם ממקומו בחמת זעם. אלא שבו ברגע נופצה שמשת החלון לרסיסים ואבן כבדת משקל הוטחה ברגליו. – לוא ידעתי – אמר בהרימו את האבן – מי הוא בן־בליעל זה שהטיח את האבן הייתי מלמדו פרק בהלכות הטחה – אלו תעלולים! – הוסיף עם שהוא סוקר את האבן במבט יוקד – הלואי שייחנק באבן זו.

– חדל! חדל! ישמרך אלהים, אחא – שיסעו הרקח שהחויר כסיד – ישמרך אלהים בעולם הזה ובעולם הבא מלברך מישהו בדברי מארה שכאלה.

– מצא לו סנגור הפרחח! הלואי שילך לאבדון.

– אל תעלה בדעתך, אחא. אינך יודע, כנראה, מה אירע לה לחותנתי המנוחה?

– לחותנתך?

– כן, לחותנתי.

– ערב אחד, אולי קצת קודם לשעה זו, שבה אנו נמצאים עכשיו, ישבנו לסעוד פת ערבית: חותנתי המנוחה, חותני זכרונו לברכה, השכיר שלהם והשכירה שלהם, ותינוקות כחמישה במספר. הערתה חותנתי כמה מלילים מתוך קדירה גדולה לתוך מגס שלא יהיו חמים מדי. אחר העבודה היו הכל רעבים ולא רצו לחכות עד שיצטננו. השחילו את המלילים על גפרורי עץ ארוכים ופתחו באכילה. פתאם צמח מן האדמה בר־נש אחד – אֵל יודע מה טיבו – ומבקש שיניחו לו לקחת חלק בסעודה. וכי אפשר שלא להאכיל אדם רעב! אף לו נתנו גפרור. אלא שהאורח משמיד מלילים כפרה המכלה חציר. עד שהללו אכלו כל אחד אחת ותקעו גפרורים ליטול שניה היתה הקרקעית חלקה כמו הרצפה בביתו של פריץ. נתנה חותנתי עוד מלילים אל תוך המגס. כסבורה היתה שבע כבר האורח ועכשיו יכלה פחות. לא מניה ולא מקצתיה. אדרבה, הגביר חיילים וזלל כפל כפליים. הלואי שיתחנק במלילים אלה" – לחף הרהור בראשה של חותנתי הרעבה; פתאם הקדים הלה קנה לושט וצנח. הכל זינקו אליו וכבר יצאה נשמתו, נחנק.

– כך יאה לו וכך נאה לו, זולל ארור שכמותו – סח הראש.

– לכאורה אפשר שכך הוא, אך למעשה לא כך יצא; מכאן ואילך לא ידעה חותנתי מנוח. כל אימת שיורד הלילה בא הבר־מינן ואינו מרפה ממנה. רוכב על גבי הארובה, ימח שמו, ומליל מחזיק בין שיניו. כל עוד מאיר היום אין פרץ ואין צוחה. ואולם אך יורידם הדמדומים – תן עינך בגג וכבר מאכף הוא את הערובה, כלב בן כלב.

– והמליל בפיו?

– והמליל בפיו.

– מופלא, אחא… שמעתי מעשה מעין זה עוד בימיה של הצארית, מנוחתה עדין…

כאן נעצר הראש. מתחת לחלון נשמע קול המולה ושעטה של מרקדים. בתחילה רטטו חרישית מיתרי הבנדורה ואחר כך הצטרף עליהם קול אנוש. המיתרים הצטלצלו ביתר אייל, כמה קולות נילוו אליהם והזמר פרץ כרוח סערה:

שְׁמַע, הַסְכֶּת נָא, כָּל שְׁתוּי יַיִן.

בְראשֵׁינוּ יֵש מוֹחוֹת.

רַק הָרֹאשׁ זֶה שְּׁתוּם הָעַיִן

הִתְפָרֵק לַחַתִּיכוֹת.

הוֹי, כַּדָּד, הַצְמֵד לָראשׁ

הִשׁוּקֵי בַּרְזֶל בּוֹטִים.

הוֹי כַּדָּד, לַטֵף הָראשׁ

בְּעַקְרַבִּים וּבַשּוֹטִים

לֹא בָּחוּר אַתָּה, כְּלִי שֶׁבֶר!

בְּלוֹרִיתְךָ נִמְרט, הָראשׁ,

נוֹרִידְךָ, הָראשׁ, לַקֶבֶר

וּשְׂפָמְךָ תָּלֹש נִתְלֹשׁ.

– שיר נאה הוא, אחא – סח הרקח. הרכין ראשו, הטהו קמעה הצדה ונפנה אל הראש שהיה מוכה תדהמה לשמע עזות מצח שכזאת – שיר נאה. רק פסול אחד מוצא אני בו דהיינו שהראש זוכה בו לאו דוקא לשבחים וקילוסים – ושוב הניח ידיו על השולחן, עיניו נתמלאו מין מתיקות שבהנאה מרובה והוא התקין עצמו להוסיף ולהאזין, שכן מתחת לחלון רעם הצחוק והושמעו צעקות: “הדרן! הדרן!” ברם, כל עין חודרת היתה מבחינה מיד שלא התדהמה היא שעיכבה את הראש שעה ארוכה במקום אחד. רק חתול זקן ורב נסיון מרשה כך לפעמים לעכבר טירון לכרכר סביב זנבו ובאותה שעה עצמה הריהו מתכן במהירות תכנית לבלום את דרכו אל המאורה. עוד עינו הגלמודה של הראש צופה אל החלון וכבר ידו החזיקה בידית הדלת והאות לשוטר ניתן. פתאם נשמעה צווחה בחוץ… הרקח, שעם כל מעלותיו נמנתה גם הסקרנות, פיטם בזריזות את מקטורתו בטבק ויצא במרוצה אל הרחוב; ברם, השובבים נפוצו לכל רוח.

– “לא! אתה לא תחמוק ממני!” – צרח הראש וגרר אחריו בר־נש לבוש אדרת כבשים שחורה ומהופכת כך שצמרה פונה כלפי חוץ, כיון הרקח את השעה ונתקרב להציץ בפניו של פורע סדר זה, אך נסוג אחורה במורך־לב משראה זקן ארוך ופרצוף מטיל אימה משוח בששר. “לא, לא תחמוק ממני!” – צווח הראש והמשיך לגרור את שבויו הישר אל תוך המבוי. הלה לא גילה אפילו קורטוב של התנגודת והלך אחריו בנחת כמי שנכנס אל בקתתו שלו.

– קארפו, פתח את הקיטון!" פנה הראש אל השוטר – אנחנו נטיל אותו אל תוך הקיטון החשוך. אחר כך נעיר את הלבלר, נאסוף את השוטרים, נתפוס את כל הפורעים הללו ועוד היום נפסוק את גזר דינם.

מנעול לא גדול שהיה תלוי במבוי השמיע צליליו בידיו של השוטר, והדלת נפתחה. בו ברגע ניצל השבוי את האפלה שבמבוי, הפתיע את הראש בכוח בלתי רגיל וחילץ עצמו מידיו.

– לאן? – נצטווח הראש ותפסו בצוארונו ביתר עזוז.

– הנח לי! אני הוא! – נשתמע קול דקיק.

– לא יועיל לך, לא יועיל, אחא! אפילו תיילל כשד ולא רק כאשה, אותי לא תרמה! – מיד הטיחו אל תוך הקיטון האפל כך שהשבוי המסכן פלט אנחה מפיו וצנח על הרצפה, ואלו הראש בלוית השוטר שם פעמיו אל בקתת הלבלר ובעקבותיהם כאניית קיטור העלה עשנו הרקח.

שקועים בסרעפיהם הילכו כל השלושה והשפילו ראשיהם. משפנו לסמטה חשוכה פרצו לפתע כל שלשתם בצעקה מחמת מהלומה כבדה במצחו של כל אחד מהם. מישהו ענה להם באותה צעקה. צמצם הראש עינו ולתמהונו ראה את הלבלר בלוית שני שוטרים.

– הריני הולך אליך, אדוני הלבלר.

– ואני אל הוד מעלתך, אדוני הראש.

– נסים מתארעים, אדוני הלבלר.

– נסים ונפלאות, אדוני הראש.

– ומה?

– משתגעים הנערים! משתוללים בחוצות חבורות חבורות. את הוד מעלתך במילות שכאלה מכנים… בקיצור, בושה להעלותן על דל שפתי; אפילו מוסקאל שיכור יחשוש מלהגותן בלשונו הטמאה. (הלבלר הצמוק, שגופו נתון באברקיים מנומרים ובאפודה שצבעי כעין שמרי יין, ליוה את דיבורו בשרבוב צוארו ובהחזרתו המידית למצבו הקודם). אך נתתי תנומה לעיני והנה הקימוני ממיטתי פרחחים ארורים אלה בנקישותיהם ובפזמוניהם הבזויים, וכבר עמדתי להטעימם טעם שוט, אלא שעד שלבשתי אברקי ואפודתי נתפזרו במנוסה לכל העברים. אף־על־פי־כן לא נמלט מאתנו הארי שבחבורה. עכשיו מזמר הוא את זמירותיו באותה בקתה שבה מחזיקים אנחנו את האסירים. יקדה נפשי להכיר ציפור זו, אך פרצופו כולו מרוח אפר כפרצופו של אותו שד שמנַגד את המסמרים לרשעים בגיהינום.

– וכיצד לבוש הוא, אדוני הלבלר?

– אדרת שחורה מהופכת, כלב בן כלב, אדוני הראש.

– כלום אינך מכזב, אדוני הלבלר! ומה אם אותו פרחח יושב עכשיו בקיטוני שלי?

– לא, אוני הראש, אתה הוא שבמחילת כבודך חטאת בשפתיך קמעה.

– תנו אש! נראה אותו.

– הביאו אש, פתחו את הדלת. הראש נעתקו מפיו משראה לפניו את גיסתו.

– הואל נא בטובך לומר לי – פתחה בהסתערות – כלום לא יצאת משארית דעתך? כלום נותרה עוד בגולגלתך שתומת העין טיפה סרוחה של מוח בשעה שדחפת אותי לקיטון חשוך זה? מזלי הוא שראשי לא נחבט באנקול הברזל. וכי לא צרחתי באזניך כי אני היא? תפס, דוב ארור, בטלפי הברזל, שלו, ודחף. הלואי שידחפוך השדים בעולם הבא!

את המלים האחרונות שילחה החוצה יחד עם עצמה עם שיצאה מפתח הבית לצרכיה שלה.

– כן, רואה אני שאת היא זו – סח הראש לאחר שנתאושש – מה תאמר, אדוני הלבלר, כלום לא שד משחת הוא אותו פרא־אדם?

– שד משחת, אדוני הראש.

– כלום לא הגיעה השעה ללמד לקח את הפרחחים הללו ולחייבם לעסוק בדברים שיש בהם ממש?

– זה מכבר הגיעה השעה, אדוני הראש.

– פתאים אלה רוח…לכל הרוחות! נדמה לי כי שומע אני את צוחותיה של גיסתי ברחוב; פתאים אלה רוח שטות נכנסה בהם וסבורים הם כי אין ביני וביניהם ולא כלום. כסבורים הם שאיני אלא קוזאק כאחד מהם – מתוך השיעול שנפלט מפיו בעקבות מלים אלה ומתוך עיניו הנזעמות שפלבלו לכל עבר ניתן היה להניח כי הראש מתקין עצמו לשיחה על דברים חשובים – בשנת אלף… הרגני הרוג אך אין אני יכול להגות את שמותיכן הארורים של השנים הללו… העיקר, בשנה פלונית ניתן לו לדאצי, הוא הקומיסאר שבאותם הימים, צו לבחור מבין הקוזאקים אחד שיהא נבון מכולם! הוֹ! – “הו” זה פלט הראש עם שזקף אצבעו כלפי מעלה – נבון מכולם! להיות מורה דרך לצארית, ואני אז…

– מה נאמר ומה נדבר! דבר זה ידוע כבר לכל בר־בי־רב, אדוני הראש. כל אחד ואחד יודע כיצד יגעת ומצאת חיבתה של הצארית. ועכשיו דין הוא שתודה כי אני צדקתי: קורטוב של חטאה הבאת עליך משאמרת כי תפסת אותו פּרחח באדרת מהופכת.

– אשר לשטן זה באדרת מהופכת הרי שומה עלינו לכבול אותו ולייסרו למען יראו וייראו. דין הוא שידעו רשות מהי. וכי מטעמו של מי מונה הראש עם לא מטעמו של הצאר? לאחר מכן תהיה ידנו נטויה גם על שאר הנערים: עדיין לא שכחתי היאך פרחחים ארורים אלה הבריחו אל תוך גן הירק עדר חזירים שהשחית את כל הכרוב והמלפפונים שלי; לא שכחתי כי בכורי שטן אלה סירבו לדוש את תבואתי; לא שכחתי… הלואי שירדו שאולה, לפי שעה שומה עלי לדעת מיהו אותו שד משחת באדרת מהופכת.

–נראה כי ציפור זריזה הוא – סח הרקח. כל עוד התנהלה שיחה זו נטענו לחייו עשן בלי הפוגה – משל לתותח־מצור – ושפתיו שניתקו מן המקטרת הקצרצרה פלטו סילוני עננים כמתוך מזרקה – אין רע אם מחזיקים אדם שכזה ליד משרפת יין, על כל צרה שלא תבוא; אך מוטב לתלותו באמירו של אלון במקומה של נברשת הכנסיה.

חידוד זה נראה לרקח מאד ומתוך כך החליט מיד להעניק לעצמו פרס בצורת צחקוק צרוד, בלי שהמתין לאישורם של כל השאר.

אותה שעה התחילו מתקרבים אל בקתה לא גדולה, שכולה מטה ליפול; סקרנותם של סיירינו גברה. כולם הצטופפו על־יד הדלת. הלבלר שלה מפתח והתחיל מרעיש בו סמוך למנעול; אלא שמפתח זה היה המפתח של קמטרו. רוחם של סיירינו קצרה שבעתיים. תחב הלבלר ידו במקום שתחב והיה מפשפש בו ופולט קללות משנבצר ממנו למצוא את המבוקש. “כאן” – הפטיר סוף סוף לאחר שכופף עצמו והוציאו מתוך כיס רב־מידות, שאברקיו המנומרים היו מצוידים בו. משנפלטה מילה זו מפיו התלכדו לבבותיהם של גיבורנו והיו ללב אחד. לב אדיר זה הלם בעצמה כה רבה, שאפילו חריקתו של המנעול לא החרישה את פעימתו הבלתי־קצובה. הדלת נפתחה ו…הראש הלבינו פניו כפני בר־מינן; הרקח חש צינה בגופו ודומה היה כי שערותי עמדו להמריא אל על פניו של הלבלר הביעו זועה; השוטרים קפאו על עמדם כנטועים באדמה ולא היה לאל ידם לסגור את פיותיהם שנפערו בבת אחת: לנגד עיניהם עמדה הגיסה.

– הלזו, אף־על־פי שנדהמה לא פחות מהם, נתאוששה קמעה ופסעה פסיעה לקראתם.

– עמוד! – נצטווח הרא בקול אימים וטרק את הדלת אחריה – רבותי! זהו השטן! – המשיך – אש! הזדרזו והביאו אש! לא אחוס על בקתת הציבור. הציתוה, הציתוה, כך שאפילו עצמותיו של השד לא ייוותרו על פני האדמה.

הגיסה שמעה מאחורי הדלת את רוע הגזרה ופתחה בצווחות אימים.

– מה לכם, אחים – סח הרקח – שערותיכם, ברוך השם, עוד מעט ילבינו כשלג, אבל עד היום הזה לא נתוסף מוח בקדקדכם; אין המכשפה ניצתת באש פשוטה! רק אש של מקטורת עשויה להדליק גלגול. אני אתקין הכל, ואתם תחרישו.

לאחר שכילה לדבר הערה אפר חם ממקטרתו אל תוך צרור של קש והתחיל מנפח את האש. היאוש השיב את רוחה של הגיסה האומללה ומיד הגבירה חיילים, התחננה בפניהם בקול גדול וניסתה לשדלם בדברים של טעם.

– המתינו, אחים! למה נביא עלינו חטאה גדולה! אפשר שאין זה השטן –אמר הלבלר – אם אותו דבר, כלומר אותה בריה היושבת שם, תסכים לשים על עצמה סימן שתי וערב אות ומופת הוא שאין היא השטן.

ההצעה נתקבלה פה אחד.

– יגער השם בך, השטן – סח הלבלר והצמיד שפתיו אל חור המנעול – אם לא תמוש ממקומך נפתח את הדלת.

פתחו את הדלת.

– הצטלב – אמר הראש והציץ אחורה כמי שבוחר לו מקום מבטחים לצורך נסיגה.

הגיסה הצטלבה.

– לכל הרוחות! הרי זו באמת הגיסה.

– מי הוא סטרא אחרא זה שגררך, גיסתי, לתוך מאורה זו?

הגיסה יבבה ותוך כדי ייבוב השיחה כיצד חטפוה הנערים ברחוב משל היתה חבילת זרדים ועל אף התנגדותה הטילוה בחלונה הרחב של הבקתה והגיפו את התריס. הציץ הלבלר וראה שציריו של התריס הרחב מנותקים ואין הוא מוחזק מלמעלה אלא בקורת עץ בלבד.

– לאט לך, שטן שתום עין – נצטווחה והשתערה על הראש. הלה נרתע אחורה ועדיין היה סוקרה במבטו מכף רגל ועד ראש – נהירות לי מזימותיך: חשקה נפשך לשרפני, קפצת על המציאה, שתהא בן־חורין לחזר אחרי הבתולות, שלא יהא מי שיראה היאך משתטה אחד זקן שכולו שיבה. כלום סבור אתה שאין אני יודעת על מה שוחחת הערב עם חנה? הכל ידוע לי. לא אשה כמוני יוליכו שולל. קדקדך המטומטם לא יצלח להערים עלי. זמן רב הארכתי רוחי, עכשיו כלו כל הקצין. ואל תבוא עלי בטענות…

משהוציאה דברים אלה מפיה זקפה אגרופה לראווה והסתלקה בחיפזון בעוד הראש עומד במקומו מוכה תדהמה. “לא. כאן באמת מרקד השטן” – אמר בלבו וגירד פדחתו במלוא אונו.

– תפסנו אותו! צעקו השוטרים שנכנסו באותה שעה.

– את מי תפסתם?

– את אשמדאי באדרת מהופכת.

– תנוהו לי – צווח הראש והחזיק בידו של השבוי שהובא – וכי יצאתם מדעתכם? הרי זה קאלניק השתוי!

– מעשה שטן! בידינו היה, אדוני הראש! – השיבו השוטרים – בסמטה הקיפונו הנערים הארורים, התחילו מרקדים מורטים, חורצים לשון, חוטפים מן היד… יקחם אופל!… אלהים יודע כיצד נתקלנו בזרזיר זה!

– בתוקף הסמכויות המסורות לי מטעם הציבור כולו – פתח הראש – הריני מצווה לאמור: ללכוד את השודד כהרף עין וכדרך שיילכד השודד כן יילכד כל מי שיימצא ברחוב ויובא לדין בפני על מנת שאעשה בו שפטים!..

– רחם עלינו, אדוני הראש! – פתחו כמה מהם בצעקה והם קדים וםשתחוים – לוא ראית אלו פרצופים שם: שהדנו במרומים, גם נולדנו וגם נטבלנו ולא ראינו פרצופים כאלה, מוקצים מחמת מיאוס. לפתח חטאת רובץ, אדוני הראש. עד כדי כך עלולים הם ליירא כל איש תם וישר ששום אשה לא תשפוך לו תמהומת אחר־כך.

– אני אחלק לכם מנת תמהומת! מה לכם? אינכם מצייתים לי? ודאי עשיתם יד אחת אתם. קשר קושרים אתם? מה זה?.. כן, מה זה? מעודדים ביזה ושוד? אתם… אני אודיע לקומיסאר! תיכף ומיד!

כולם התפזרו במנוסה לכל העברים.

ה. הנטבעת

אותה שעה היה יוצרה ומחוללה של כל האנדרלמוסיה קרב לאיטו אל הבריכה ואל הבית הישן – שליו ברוחו ואינו שת לבו אף כהוא זה על הרצים שיצאו דחופים לרודף ולהשיג. אין צריך לומר כי המדובר הוא בלבקוֹ. אדרתו השחורה היתה פתוחה עליו. את כובעו החזיק בידו. פלגי זיעה ניגרו מפניו. הבריכה השקועה בקפאון רגעונה השפיעה צינה משיבת נפש על ההלך היגע וליבבתו לפוש על גדתה. דומיה שררה בכל. רק במעמקי עבי היער נשמעו סלסולי הזמיר. תנומה אחזה בעפעפיו, תנומה שאין עצב לנגדה, ועיניו החלו נעצמות במהירות; אבריו הלאים מוכנים היו לשקוע בשכחת חדלון; ראשו שח… “הרי כך עלול אני להירדם כאן!” – סח לבקו, עמד על רגליו ושף את עיניו. הסב ראשו: נדמה לו כי הלילה הגביר נגהו. הילת שכרון מוזרה נלוותה אל זהרו של הירח. מימיו לא הזדמן לו לראות מראה מרהיב עין מעין זה. ערפילי כסף עילפו את הסביבה. ריחם של עצי התפוח ופרחי הלילה ניגר על פני האדמה כולה. תוהה ומשתאה הביט במי הבריכה העומדים בלי נוע: בית האדונים העתיק נהפך על פיו ונראה בהם טהור ועטוי הוד צלול. במקומם של התריסים הקודרים נשקפו דלתות וחלונות מזוגגים. מבעד לזכוכיות שקופות ריצדו נצנוצי תזהובת. והנה נדמה כי החלון נפתח. עצר לבקו נשימתו ונתן עיניו בבריכה. לא הניד עפעף ולא גרע מבטיו ממנה, דומה היה כי שיקע עצמו במעמקיה. הנה מראה פלאים לפניו: בתחילה הזדקר מרפק לבן בחלון. לאחר מכן הציץ ראש של נערה מאירת פנים ועיניה מנצנצות ונוגות בלאט מבין גלי שיער צהבהב־כהה. השעינה ראשה על מרפקה, ועיניו רואות: מנענעת היא קלילות בראשה, מנפנפת, היא מחייכת היא… כהרף עין החל לבו פועם בקרבו… נתרטטו המים, והחלון נסגר. חרש התרחק מן הבריכה והעיף מבטו על הבית: התריסים הקודרים פתוחים היו. הזגוגיות הבהיקו לאור הירח “הרי לך האות כי אין לסמוך על להגן של הבריות – אמר בלבו – הבית כולו חדש; הצבעים חיים כאלו רק היום צבעוהו. כאן דר מישהו”. נתקרב לבקו בחשאי, אך מן הבית אין קול ואין קשב. הזמירים החליפו סלסולים ביניהם ושירת הזוהר נישאה בצלילי עצמה על פני היקום. יש שנדמה היה כי נמוגו הצלילים בעדנת כוסף. באותם רגעים ניסרה איושה בחלל, החרגולים השמיעו צרצורם ועוף הבצה צפר וחבט במקורו החלקלק על פני ראי מים רחב ידיים. הרגשת רווחה משונה מילאה את לבו של לבקו ודממה מתוקה מדבש השתררה בנפשו. התקין את הבנדורה, פתח בנגינה ונתן קולו בשיר:

סַהַר, סַהַר, לְבָנָה,

כּוֹכָבִי הַזוֹהֵר,

חֲצֵרָה שֶׁל יָפָתִי

בְּזִיוְךָ הָאֵר.

חרש נפתח החלון והנערה, שראשה נשקף לו בבריכה, הציצה מן החלון והקשיבה רב קשב לזמר. ריסיה הארוכים מורדים היו עד למחצית עיניה. פניה היו חיורות כסיד, כזהרו של הירח. אך מה נפלאה היתה, מה יפת תואר! היא צחקה… לבקו הזדעזע.

– שירה לי משיריך, קוזאק עול ימים – לאטה לו. הסיטה ראשה הצדה והשפילה עד תום את ריסיה העבותים.

– מה שיר אשיר לך, עלמתי הברה?

דמעות ניקוו בעיניה ונשרו על פניה החיורות.

– עלם חמודות! – אמרה הנערה ונעימה נוגעת לב נשמעה בדבריה, נעימה שאין לתארה – עלם חמודות! מצא לי את אמי חורגתי! דבר לא אחשוך ממך. שכרך הרבה מאד! ממיטב מטמונַי אגמול לך. יש לי רב: שרווליות רקומות משי, אלמוגים, רבידים. חגורה זרועת פנינים אתן למנחה לך. אוצרות זהב יש לי… עלם חמודות! מצא לי את אמי חורגתי! מכשפה נוראה היא: לא היה לי מנוח ממנה בארץ החיים. היא עינתה אותי, העבידתני בפרך כאחת האיכרות. הבט בפני וראה: את חכליל לחיי הפכה ללובן בכשפיה הטמאים. תן עינך בצוארי הצחור: מים רבים לא ישטפום! מים רבים לא ישטפום! לעולם לא ילבינו הכתמים הכחולים מצפורני הברזל שלה. ראה נא את רגלי הצחות: רבות הלכו הרגליים האלה. אך לא על מרבדים: על חול לוהט, על אדמה לחה, על קוצים ודרדרים הלכו. ובעיני הביטה, בעיני: בדמעותי כהו עיני… מצא אותה, עלם, מצא את אמי חורגתי…

קולה אשר נדמה כי גובר הוא נדם לפתע. פלגי דמעות זרמו על פניה החיורות. רגש כבד, מלא רחמים ותוגה, העיק על לבו של הבחור.

– נכון אני לכל למענך, עלמתי! – אמר בלב נפעם – אבל כיצד, היכן אמצאנה?

– ראה, ראה – דיברה בחיפזון – על שפת הבריכה משתעשעת היא בין נערותי, רוקדת במעגל ומתחממת באורו של הירח. אך נוכלת היא וערומה. דמות של נטבעת לבשה. אבל יודעת אני, שומעת אני כי פה היא. על לבי היא מכבידה, בגרוני היא שמה מחנק. בגללה נבצר ממני לשחות קלילה וחפשית כדג. טובעת אני וצוללת אין אונים תהומה. מצא אותה, בחור.

לבקו ניבט לחוף: בערפילי כסף דקים ריצדו נערות קלילות כצללים ולבשרן כותנות לבנות כאחו זרוע זיוָניוֹת. רבידים, ענקים וקמעות זהב הבהירו בצואריהן; אבל כולן הי חיורות; נדמה היה כי גופן קורץ מעננים שקופים ואורו של הסהר המכסיף חדר ונצנץ מבעדם. מעגל המחולות והמשחקים הלך וקרב. נשמעו קולות.

– במשחק העורבים הבה נשחק במשחק העורבים – נתרעשו כולן כסוף הנהר שנגעו בו שפתי הרוח האוריריות בשעת דמדומים חרישים.

– ומי יהיה לעורב?

– הפילו פור! – ואחת הנערות יצאה מן הקהל.

– היה לבקו סוקרה בעין בוחנת. פניה, שמלתה אין ביניהן לבין פניהן ושמלותיהן של כל השאר ולא כלום. רק ניכר היה כי לא בנפש חפצה נטלה על עצמה תפקיד זה. כולן הסתדרו בשורה אחת ארוכה דוגמת להקת עופות והיו נמלטות חיש־מהר מהתקפותיו של העוף הדורס.

– לא, איני רוצה להיות לעורב – אמרה הנערה והיא ליאה וכושלת – צר לי לגזול אפרוחים מאמם המסכנה.

– את אינך מכשפה – אמר לבקו בלבו.

– אם כן מי יהיה לעורב?

שוב עמדו הנערות להפיל פור.

– אני אהיה לעורב – נענתה אחת מהן.

לבקו נתן בה מבט נוקב. בעוז רוח ובזריזות רדפה אחרי הלהקה והיתה משתערת על חברותיה ומטילה עצמה לכאן ולכאן כדי ללכוד את קרבנה. כאן הרגיש לבקו כי זיו גופה אינו דומה לזיון של כל השאר: דבר־מה שחור נראה בפנימיותו. לפתע נשמעה צעקה: העורב זינק על אחת מבנות הלהקה ותפסה. אותה שעה נדמה לו ללבקו כי צפרני דורס נשתרבבו מתוך אצבעותיה ושמחת רשע התנצנצה בפניה.

– המכשפה! – הפליט והורה עליה באצבעו עם שנפנה אל הבית.

העלמה צחקה והנערות גררו עמהן את זו שמילאה את תפקיד העורב.

– נקבה שכרך, עלם חמודות! ידעתי, לא בזהב חשקה נפשך; אהבת את חנה, אבל אביה הזועם מונע ממך לשאתה לאשה. מן היום הזה והלאה לא ימנע ממך; קח ומסור לו פתקה זו…

שלחה את ידה הצחה ופניה הקרינו הילת פלאים… בלב פועם, נרעש ומרטט כולו, נטל בחיפזון את הפתקה… וניעור.

ו. היקיצה

– האמנם ישנת? – סח לבקו לעצמו עם שקם על רגליו ועמד על גבי גבשושית לא גדולה – הכל חי היה כמו בהקיץ… מופלא, מופלא – שינן והשקיף על סביבותיו.

הירח שקפא מעל לראשו הורה על חצות; היקום היה שרוי בדומיה; מן הבריכה נשבה צינה; בית רעוע ניצב מעליה בשממונו ותריסיו מוגפים; האזובים וצמחי הבר העידו כי בני אדם נטשוהו זה מכבר. עכשיו יישר את כף ידו שהיתה קפוצה כמתוך עוית כל זמן שישן. משחש בה את הפתקה פרץ בצעקה מרוב תמהונו.

“אח! לו ידעתי קרוא וכתוב!” – אמר בלבו והיה הופך והופך בה.

באותו רגע נשמע קול שאון מאחוריו.

– אל תיראו! תפסוהו מיד! מה נפחדתם, מוגי לב? עשרה אנחנו. ערב אני לכם כי אין זה שד אלא בשר ודם! – כך צווח הראש באזני מלויו. ולבקו חש בחיבוקיהם של כמה זוגות ידיים, מהן שהיו מרטטות מאימה – השר נא, אחא, את מסכת האימים! די לך לשטות בבריות – סח הראש ותפסו בצוארונו, אלא שתיכף ומיד לטש עליו את עינו ובא במבוכה גדולה – לבקו, בני! – נצטעק ונרתע לאחור תמה ומשתאה, ידיו צנחו אין־אונים – אתה הוא זה, כלב בן כלב! ימח שמך, זרע מרעים! ואני מייגע מוחי מי הוא אותו פוחז, מי הוא אשמדאי מהופך זה שידיו רב לו בתעלולים ובמעשה קונדס! יוצא איפוא שאתה הוא זה – הלואי שישפכו מקפּת גרגרים לא מבושלים בגרונו של אבי אביך – בחסדך זכינו לשוד ולביזה ברחובות הכפר, אתה הוא שמחבר שירים!.. א־ה־ה, לבקו! מה שם נקרא לכל אלה? נראה כי חש אתה עקצוצים בגבך וכדאי להעבירו תחת שבט! כפתוהו!

– לאט לך, אבא! נצטויתי למסור לך פתקה זו – הפטיר לבקו.

– אין דעתי פנויה לפתקאות בשעה זו מחמדי! כפתוהו.

– חכה, חכה, אדוני הראש! – סח הלבלר ופרש את הפתקה – כתב ידו של הקומיסאר הוא.

– של הקומיסאר?

– של הקומיסאר – החרו אחריו מיכנית השוטרים.

“של הקומיסאר? משוּנה! עוד יותר תמוה!” – הרהר לבקו בנפשו.

– קרא, קרא! – אמר הראש – מה הוא שהקומיסאר כותב?

– נשמע מה כותב הקומיסאר – הפליט הרקח בעוד מקטרתו בין שיניו וידיו חוצבות אש.

הלבלר כעכע בגרונו ופתח:

“צו לראש, יבטוּך מַקוֹגוֹננקוֹ. גוּנב לאזנינו שאתה, זקן מטופש שכמותך, תחת אשר תגבה פיגורים שהצטברו ותשליט סדר ומשטר בכפר, רוח שטות נכנסה בך ואינך עוסק אלא במעשה תועבה”…

– בחיי ראשי – נכנס הראש לתוך דבריו של הקורא – איני שומע דבר וחצי דבר.

הלבלר פתח שנית:

“צו לראש יבטוך מאקוגוננקו. גונב לאזנינו שאתה, זקן מטור…”

– די, די! אין צורך – נצטווח הראש – אף־על־פי שלא שמעתי יודע אני כי עיקר הדברים אינו בכאן. קרא הלאה.

“לפיכך הריני מצווה עליך תיכף ומיד להכניס לחופה את בנך, לבקו מאקוגוננקו, אשר ישא לו לאשה את הקוזאקית בת כפרכם חנה פּטריצ’נקוֹב, וכן לתקן את הגשרים בדרך המלך ולא לתת בלי ידיעתי את סוסיהם של הכפריים לאדונים מבית המשפט, אפילו נוסעים הם במישרין ממשרדי הממשלה. והיה כי אמצא בבואי שפקודתי זאת לא בוצעה, אתה לבדך תתן את הדין, קומיסאר, רב־סרן בדימוס קוּזמה דרקאף־דרישפאנובסקי”.

– כאלה הם פני הדברים! – סח הראש ופער את פיו – השומעים, שומעים אתם: על הכל יתן הראש את הדין ומשום כך יש לציית. לציית בלי אומר ודברים! אם לא, אל תבואו עלי בטענות… ואותך – המשיך עם שנפנה אל לבקו – בשל פקודתו של הקומיסאר – אף שתמה אני תמיהה גדולה כיצד הגיעו הדברים אליו – הריני משיא אותך; אלא שלפני כן תטעם טעמה של רצועה! רצועה הידועה לך משכבר הימים זו התלויה אצלי על הקיר מתחת לאיקונין. מחר אחדש ימיה כקדם… היכן נטלת פתקה זו?

– היה לבקו תוהה ובוהה על המפנה המפתיע שחל בענינו, אף־על־פי־כן עדיין נשתיירה בו מידה של ישוב הדעת כדי לבדות מלבו תשובה ולהעלים את האמת על הדרך שבה הגיעה אליו הפתקה.

– פרשתי אמש מן הכפר – אמר – והלכתי העירה. בדרך פגע בי הקומיסאר שהיה יורד מכרכרתו. משנודע לו כי מבני כפרנו אני, נתן לי פתקה זו וציוה עלי לומר לך בעל־פה, אבא, שבדרכו חזרה יסור אלינו לסעודת צהריים.

– כך אמר לך?

– כך אמר לי.

– שומעים אתם? – סח הראש ונפנה אל מלויו כולו אומר כבוד וחשיבות –הקומיסאר בכבודו ובעצמו יבוא אל אחינו בני הכפר, כלומר אלי, לסעודת צהריים. הוּ! – תוך כדי דיבור זקף הראש אצבעו כלפי מעלה ואת ראשו הציב במין מצב שכזה, שהיה נדמה כי מקשיב הוא לרחש בלתי־נשמע – הקומיסאר, שומעים אתם, הקומיסאר יבוא אלי לסעוד פת צהריים! מה דעתך, אדוני הלבלר? ואתה, אחא, כלום סבור אתה שאין בכך משום גדולה ויקר?

– עד כמה שכוח זכרוני מגיע – החרה אחריו הלבלר – אף ראש אחד לא זכה לכבד קומיסאר בסעודת צהריים.

– יש ראש ויש ראש! – סח הראש וכל עצמותיו אמרו כי דעתו זחוחה עליו. פיו התעקם ומשפתיו ניתק משהו מעין צחקוק צרוד וכבד הדומה יותר לקול רעם שהגיע ממרחקים – מה דעתך, אדוני הלבלר? וכי אין הדעת נותנת שלכבודו של אורח נשוא פנים יובא מכל בקתה לפחות אפרוח אחד וגם בד וכיוצא באלה?

– הדעת נותנות ונותנת, אדוני הראש.

– ומתי החתונה, אבא? – שאל לבקו.

– חתונה? מכה טרייה הייתי נותן לך ולא חתונה… מילא, לכבודו של אורח נשוא פנים… מחר יערוך הכומר חופה וקידושין. יקחכם אופל! יראה הקומיסאר מה טיבה של משמעת. ועכשיו, חבריא, לישון! לכו לבתיכם!.. מה שאירע היום הזכיר לי את הזמנים שבהם הייתי… – משהוציא מפיו מלים אלה הזעיף הראש את גביניו ונתן בנוכחים את מבטו השכיח, מבט מלא חשיבות ומשמעות.

– עכשיו יתחיל הראש להשיח כיצד הסיע את המלכה – סח לבקו ושם פעמיו אל אותה בקתה ידועה־מוכרת, המוקפת עצי דובדבנים נמוכים. הולך הוא בצעדים חפוזים ולבו טוב עליו. “הלואי שתזכי להגיע למלכות שמים, עלמתי הטובה והיפה – הרהר בנפשו – הלואי שכל ימיך בעולם הבא תהיי מצחקת בין מלאכי עליון קדושים! אף אוזן אחת משל בשר ודם לא תשמע מפי על הנס שאירע לי הלילה. רק לך, חאליו, אמסרנו. את לבדך תאמיני לי ואתי יחד תשאי תפילה לאלהים ותבקשיהו שיצרור בצרור החיים את נשמתה של הנטבעת האומללה!”

עתה קרב אל הבקתה; החלון היה פתוח; קרני הירח חדרו בעדו ונפלו על חנה שישנה לנגד עיניו; ראשה נשען על ידה; סומק חרישי פרח בלחייה, שפתיה נעו ודובבו במעומעם את שמו. “נומי, יפתי, וראי בחלומך את כל הטוב שבעולם; אך גם כל הטוב שבעולם לא ייטב מיקיצתנו”. נתן את סימן הצלב מעליה, סגר את החלון והסתלק בחשאי. וכעבור מספר דקות שקע כל הכפר בתנומה; רק הסהר לבדו עדיין שט עטור הילת פלאים על פני מדבריותיהם של שמי אוקראינה המפוארים – מדבריות שאין להם תכלה וקץ. תפארת נשמה במרורים ולילה, לילה אלוהי, דעך בהוד ובהדר. זהרי כסף ניתכו על האדמה ועלפוה באור יקרות. אך איש לא השכיר נפשו בתירוש קסמיהם של אלה: הכל צללו בתרדמה. רק לעתים רחוקות הופרה הדממה בנביחתם של הכלבים ועוד שעה ארוכה שוטט בשוקים קאלניק השיכור, שהיה מחפש את בקתתו.

---

האיגרת שאבדה

מאת

ניקולאי גוגול

מעשה שהיה מסופר מפיו

של שמש הכנסיה ב…

רצונכם איפוא שאשיח לכם על אבי זקני? ניחא. על שום מה לא אשמח לבב אנוש במילתא דבדיחותא. מי יחדש לנו ימים כקדם? ישושום זקן ונער ותגל בתולה לשמע הדברים שנתארעו בימים עברו, ימים שאין מספר לאותות, למועדים ולשנים שחלפו מאז. ואם אחד מאבותיך או אבות אבותיך נשתרבב אל תוך הפרשה מיד מיטשטשים כל התחומים ושוב… יתקפני, חלילה, השיעול בשעת תפילת הודיה לברברה הקדושה, אם לא נדמה לך שאתה ולא אחר עושה את כל המעשים הללו משל נכנסת אל תוך נשמת אביו של אביך זקנך או נשמתו של זה התגלגלה בך… ומיהו שמציק לי יותר מכולם ואינו נותן מנוח? כל בתולה וכל אשת איש שעדיין לא נתפוגגו נעוריה. הללו כל אימת שהן רואות אותי מיד פוערות פיותיהן: “פומה גריגורייביץ, פומה גריגורייביץ, הב לנו מעשה נורא!” הב הב ולא תשבענה… אני כשלעצמי לא אכפת לי לספר. אך נסו נא להציץ מה הוא שמתארע להן על משכבותיהן בלילות לאחר מכן. ידעתי גם ידעתי שכל אחת מהן מרטטת מתחת לשמיכה וכל כולה מוכנה להצטנף באדרתה. די לו לעכברוש שיגרד בקדרה או שהיא עצמה תגע דרך מקרה ביתוך. מיד – ישמרנו אלהים –– פורחת נשמתה. ולמחרת היום שוב חוזרת היא לסורה, מציקה לי ואין מנוס ממנה: ספר, ספר מעשה נורא וחסל. ובכן, מה הוא שאספר לכם? אין המעשיות מזמנות עצמן בכל עת ובכל שעה… אם כן, אשיח לכם כיצד שיחקו המכשפות “למך” עם אבי זקני זכרונו לברכה. אלא שבקשתי שטוחה לפניכם: אל תיכנסו לתוך דברי ואל תבלבלוני, שאם לא כן יתבשל מין תרביך שכזה – לא לבלוע ולא להקיא. להוה ידוע לכם כי אבי זקני, זכרונו לברכה, לא מפשוטי הקוזאקים היה. קרוא וכתוב ידע, ואפילו נגינות הטעמים היו נהירות לו. ביום חג ומועד היה קורא ומקריא במעשי השליחים, מטעים ומסלסל בגרונו כך שבימינו אפילו בנו של הכומר היה מתגדר בכל אלה. והרי יודעים אתם: בימים ההם אפילו נוטל אתה את כל יודעי קרוא שבבּטוּרין וכונסם יחד אי אתה צריך להושיט כובעך שכּן חופן אתה בכף ידך את כולם. אין תימה איפוא שכל אדם שהיה פוגע בו בדרכו היה כופף עצמו לפניו וקד לו קידה.

פעם אחת עלה בדעתו של ההטמן, ירום הודו לשגר איגרת לצארית. לבלר הגדוד שבאותם הימם – לכל הרוחות, כינויו נשתכח ממני… ספק ויסקריאַק, ספק מוֹטוּזוֹצ’קה, ספק גוֹלוֹפּוּצק… זכור לי רק שתחילתו של הכינוי המחוכם משונה במקצת – קרא אליו את אבי זקני וסח לו שההטמן בכבודו ובעצמו ממנה אותו בלדר על מנת שיריץ איגרת זו לצארית. אבי זקני לא מן השהיינים היה: התפיר את האיגרת אל תוך כובעו; הוציא את סוסו; העיף נשיקה חטופה לאשתו ולשני חזרזיריו, כפי שהיה נוהג לכנות את בניו שאף שאחד מהם במחילת כבודו אבי; ומיד נתאבכו בעקבותיו ענני אבק משל חמישה עשר נערים פתחו במשחקי בעיטה בטבורו של הרחוב. למחרת היום עוד לא קרא הגבר וכבר דודי בקוֹנוֹטוֹפ. באותם הימים נתקיים שם יריד: נתמלא המקום המון עם רב עד שהכל נתנמר לנגד העיניים. אך מתוך שהשעה היתה שעת שחרית מוקדמת היו עוד הכל נמים את שנתם סרוחים על הקרקע. סמוך לפרה רבץ בחור מן ההוללים שחוטמו נסתמק כפירהולה; בקרבת מקום נתרה בישיבה תגרנית דוגרת על מרכולתה: אבני צור, כחל כביסה, רסס וכעכים; מתחת לעגלה היה שרוע צועני; על גבי קרון גדוש דגה קרונאי מבני קרים. על אם הדרך פישק רגליו מוסקאל עבדקן ולידו אבנטים וכפפות – כללו של דבר ערב־רב כנהוג בירידים. אבי זקני נעצר כדי להזין עיניו בהם. בינתיים נתעוררו ריחושי חיים מתחת לגנונות: היהודיות שקשקו בצנצנותיהן; זעיר שם תימרו טבעות עשן וריחן של סופגניות חמות פשט על פני כל המחנה. נזכר הדוד שאין לו לא מחצב אש ולא טבק מן המוכן ומתוך כך היה משוטט על פני היריד. עוד לא פסע עשרים פסיעות – זאפּוֹרוֹז’אי לקראתו. בפניו ניכר כי הולל הוא! אברקיו אדומים כאש, כרדוטו כחול, אבנטו הצבעוני מבהיק לו, חרב על ירכו ומקטרתו שרשרת נחושת משתלשלת ממנה עד לעקביו – זאפורוז’אי כהלכתו. גוי קו קו הוא זה. עומד לו אחד שכזה, מתמתח, מחליק בידו על שפמו – מין שפם היאה לבחור כארזים דוגמתו – מנקש בפרסותיו, והריהו כבר בעיצומו של המחול. ולא סתם מחול בעלמא, מחול המחולות! רגליו מכרכרות ככישור בידיה של אשה; כרוח סערה מרעיד הוא בידו את כל מיתריה של הבנדורה ומיד תוקע כפותיו במתניו ונישא על פני הקרקע, כורע ומזדקף, מזדקף וכורע חליפות; נושא קולו בשיר – הנשמה מתרווחת!.. לא, עברו הימים ההם, שוב לא נזכה לראות זאפורוז’אים. קיצורו של דבר, נפגשים השניים. זה בכה וזה בכה – לא יצאו רגעים אחדים ונעשו מכרים. התחילו משיחים זה עם זה והיו מרבים בשיחה עד שאבי זקני נשתכחה משימתו מלבו. עשו לעצמם משתה והשתיה כדת אין אונס כבחתונה שערכוה לפני הצום הגדול. אלא שבסופו של דבר היה להם לזרא לנפץ קדרות ולהשליך מטבעות לתוך הקהל, וגם היריד לא יעמוד לעולם ועד! נדברו ביניהם שני הרעים החדשים ששוב לא ייפרדו זה מזה ומכאן ואילך יעשו דרכם בצוותא. היה זה בעיצומם של דמדומי ערבים כששניהם יצאו לשדה. החמה הסתלקה כבר אל מקום מנוחתה; במקומה בערו זעיר שם רצועות אדמדמות; על פני השדות התנמרו הנירים כסינור החגור ביום חג במתניה של אשת איש שלא נס לחה. הותרה לשונו של הזאפורוז’אי ושוב לא נתן מחסום לפיו. וכבר סברו, אבי זקני ועוד קוזאק הולל אחד שנילוה אליהם בדרך, שהדיבוק נכנס בו. היה מפיק מפיו סיפורי מעשיות מופלאים כאלה עד שאבי זקני תמך כמה פעמים מתניו בכפותיו וכמעט שנתבקעה כרסו ויצאו בני מעיו מרוב צחוק. ברם, ככל שהרחיקו נתקדרו השדות; וככל שנתקדרו השדות נתבלעה לשונו החרוצה של הבחור כארזים. לבסוף נשתתק אותו דבר כליל והיה מרטט בגופו מכל רחשוש.

– אהא, אחא! הרי אתה כבר ירוד כמי שתש כוחו ונס לחו. אינך מהרהר אלא בדבר אחד: היאך תגיע לביתך ותסתרח על גבי התנור.

–לא אכסה מכם, חבריא – סח הלה עם שנפנה אליהם פתאם ונעץ בהם מבט קפוא – להוה ידוע לכם שנפשי זה מכבר מכורה לסטרא אחרא.

– מה רבותא יש כאן? מי לא נזדמן לו בחייו לבוא במגע עם הסטרא אחרא? אדרבה, כיון שכך דין הוא שיהא אדם מתהולל עד כלות הנשמה.

– מה אומר ומה אדבר, אחים! כשאני לעצמי מוכן אני להתהולל, אלא שהלילה תם המועד. הגיעה שעתו של בחור כארזים. אנא, אחים! – אמר ותקע כפו בכפותיהם – אנא, אל תסגירוני. הדירו עצמכם משינה לילה אחד, ואני כל ימי חיי לא אשכח חסדכם עמדי!

בן־אדם נתון בצרה דין הוא שיחלצוהו רעיו. מיד הכריז אבי זקני בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שמוטב לו שיקצצו את תלתל הבלורית שבראשו משיניח לשד להריח נשמה נוצרית בזרבובית הכלבים שלו.

אפשר שהקוזאקים שלנו היו ממשיכים בדרכם אלמלא פרש הלילה אריג שחור על פני השמים ובשדה השתררה עלטה כאותה אפלה שבה שורי אדם שכיסה עצמו באדרת כבשים רק במרחקים הבהב זיק בודד, והסוסים שחשו בקרבתו של מכלא נעצו עיניהם בחשכה, זקפו אזניהם והחישו פעמיהם. דומה כי הזיק נישא לקראתם ולעיניהם של הקוזאקים נגלה פונדק שכולו מט ליפול לצד אחד כאיכרה החוזרת מחינגת טבילה. לא הרי פונדקים באותם הימים כהרי פונדקים בימינו אנו. לא זו בלבד שאדם הגון לא היה לו מקום להוכיח תקפו וגבורתו בריקוד סוער ראוי לשמו, אלא שאפילו כל אימת שהשׁכר היה חודר בראשו של פלוני ורגליו חורתות כתב חרטומים על הקרקע, לא ידע היכן יניח ראשו. כל החצר כולה היתה גדושה קרונותיהם של הקרונאים; במחסנים, ברפתות, באבוסים, במבוי נחרו הכל כחתולים, זה מצונף ומכורבל וזה סרוח מלוא קומתו. הפונדקי ישב לבדו לפני מאורו והיה חורץ חריצים למנות את מספר הלוגים והקבים שייבשו פיותיהם של הקרונאים. אבי זקני הזמין שליש דלי לשלשתם והלך אל המחסן. כל שלשתם שכבו זה על יד זה. אלא שעוד לא היה סיפק בידו להפוך עצמו מצד אל צד וכבר ראה כי מרעיו תרדמה נפלה עליהם. העיר אבי את הקוזאק השלישי שנתלווה אליהם והזכיר לו את ההבטחה שהבטיחו לרעם. הלה קם, שף עיניו ושוב נרדם. מאין ברירה עמד אבי זקני על המשמר לבדו. כדי לגרש שינה מעיניו הלך וסקר את כל הקרונות, בדק את הסוסים, העלה עשן במקטרתו, חזר וישב סמוך למרעיו. דממה שררה בכל. דומה כי אפילו זבוב אחד לא חלף במעופו. פתאם נדמה לו שמאחורי הקרון הסמוך מזקר קרניו מישהו אפור…. אותה שעה היו עיניו נעצמות בכוח רב כזה שהיה אנוס בכל רגע לשפשפן באגרופיו ולשטפן בשיירי היי"ש. אלא שכל אימת שהיתה ראייתו מתבהרת קמעה היה הכל נגוז ונעלם. המתין אבי זקני שעה קלה, והנה שוב אותה מפלצת מתחת לקרון… פקח עיניו לרווחה ככל שהיה לאל ידו; אך התנומה הארורה היתה מערפלת את כל מה שלפניו. ידיו נתאבנו; ראשו נשמט; תרדמה עמוקה נפלה עליו. צנח על הקרקע כמי שפגע בו חץ. שעה ארוכה ישן אבי זקני ורק לאחר שהשמש קפחה קפיחות של ממש בקדקדו המגולח, רק אז קפץ על רגליו. חילץ עצמותיו פעם אחת ופעמיים, גירד גבו וראה כי מספר הקרונות פחת מאמש. נראה כי הקרונאים שירכו דרכם עוד לפני צאת החמה. חש אל מרעיו – הקוזאק ישן והזאפורוז’אי היה כלא היה. חקר ודרש ולא הציל מפיהם של הבריות דבר וחצי דבר. רק המקטורן העליון בלבד היה מונח באותו מקום. אימה נפלה עליו והרהורים מלאו את לבו. הלך לראות את הסוסים – אינם. לא סוסו שלו ולא סוסו של הזאפורוז’אי! מה פשרם של דברים אלה? נניח שהזאפורוז’אי הסטרא אחרא נטלו. ומי נטל את הסוסים? נמלך אבי זקני בדעתו ונסתבר לו שהשד בא כפי הנראה ברגל; ומאחר שהדרך אל הגיהינום אינה קצרה קנה במשיכה את סוסו. עגמה עליו נפשו על שלא עמד בדיבורו כיאות לקוזאק. “מילא – אמר בלבו – אין ברירה. אלך ברגל; אפשר שיתמזל לי בדרך, אפגע בסוחר סוסים החוזר מן היריד ואקנה סוס בהזדמנות”. עמד ליטול כובעו והנה גם הכובע איננו. אבי זקני עליו השלום ספק כפיו משנזכר שרק אתמול החליף כובעו ארעית בכובעו של הזאפורוז’אי. וודאי הוא שהשטן נטלו – הוא ולא אחר. הרי לך בלדרו של ההטמן! כך מריץ אדם איגרת למלכה! כאן פתח אבי זקני את פיו וכיבד את השד בכמה כינויים ראויים לשמם. מובטחני שלא אחת התעטש הלה בתפתה. אלא שקללות וגידופים אין בהם כדי להושיע, ואף שהיה מגרד פדחת שעה ארוכה לא עלה בידו למצוא עצה. מאין ברירה גמר בלבו להסתייע במוחותיהם של אחרים: הקהיל כל בחור וטוב שהיה באותה שעה בפונדק, מהם קרונאים ומהם סתם עוברי אורח, והשיח להם צרתו – דברים כהוייתם. שעה ארוכה היו הקרונאים חוככים בדעתם עם שסנטריהם שעונים על שוטיהם וראשיהם סובבים כה וכה. עד שפתחו ואמרו כי מימיהם לא שמעו על מעשה נסים מעין זה בקרב נוצרים נאמנים שיהא השד נוטל אתו איגרת של הטמן. היו מהם שהוסיפו כי אין עצה ואין תושיה, שכן דבר שגנבו שד או מוסקאל אין לומר עליו אלא חבל על דאבדין. רק הפונדקי עצמו ישב בקרן זוית והחריש. ראהו אבי זקני, קרב אליו וניסה לדובבו, שהרי סייג לחכמה שתיקה, וכיון שאדם שותק אות הוא כי חכמה בלבו. אלא שהפונדקי היה מקמץ בדיבורו, ואלמלא עמדה לו לאבי זקני זכותם של חמישה זהובים ששלה מכיסו, היה עומד לפניו בכדי.

אני אורך כיצד למצוא את האיגרת – סח והוליך את אבי זקני הצדה. אבן נגולה מלבו – ניכר בך כי קוזאק אתה ולא מוג לב כאשה. ועכשיו שים אזנך כאפרכסת. בקרבת הפונדק פונה שביל שמאלה, אל היער. סמוך לשקיעת החמה היה מוכן ומזומן. ביער גרים צוענים. הללו יוצאים ממאורותיהם באותם הלילות שבהם רק המכשפות רוכבות על יתוכיהן. מה מלאכתם למעשה – אין זה מענינך. הרבה נקישות תשמע, אלא שאתה אינך צריך לילך לעבר הנקישות; משעול צר יתגלה לך בסמוך לאילן חרוך. באותו משעול תלך ותלך ותלך… האטד ישרוט את עורך, חורשת אגוזים תחסום את הדרך בפניך – ואתה לך. אל תתן דעתך עליהם ואל תעצור עד שתגיע לנחל קטן. שם תראה את מי שאתה זקוק לו; ואל תשכח למלא כיסיך באותם הדברים שלשמם נוצרו הכיסים… בנת? טוּב זה גם הבריות וגם השדים להוטים אחריו – לאחר שהשיח הפונדקי דברים אלה הסתלק לקיטונו ושוב לא הוציא הגה מפיו.

אבי זקני זכרונו לברכה לא נמנה עם מוגי לב. יש שהיה פוגש זאב ותופסו בזנבו באין אומר ודברים; יש שהיה עובר בין קוזאקים כשאגרופיו מונפים, והכל היו צונחים על הקרקע כאגסים. אף־על־פי־כן חש צמרמורת בגופו משנכנס אל תוך היער באותו לילה אפל. אפילו כוכב אחד לא נצנץ בשמים. חושך ועלטה, אין קול ואין זיע משל למרתפו של יקב. רק אי־שם במרומים – רחוק רחוק – נשמע היאך טיילה רוח קרה בין אמירים, והאילנות הניעו צמרותיהם דרך הוללות ורחשו ריחושי שיכרון כקוזאקים שראשם נמלא יין. פתאם נשבה צינה חזקה ואבי זקני נזכר באדרת הכבשים. אותה שעה דומה היה כי מאה פטישים התחילו מתלהמים ביער עד שצללו אזניו של אבי זקני; נתבזקה חזיזית ורגע קט הואר כל היער כולו. מיד ראה אבי זקני שביל שהתפתל בין חורש שיחים. אף האילן החרוך היה כאן וגם שיחי האטד לא נעדרו. כן, הכל כפי שהושח לו; לא רימהו הפונדקי. אף־על־פי־כן אין זה מן הדברים המענגים לשרך דרכך בין שיחים דוקרניים; מימיו לא ראה כי קוצים וסיקוסים ישרטו עורו של אדם כדי כאב שכזה. כמעט על כל פסיעה עמד לפרוץ בצעקה. על־יד על־יד נחלץ והגיע למקום מרווח. עד כמה שיכול היה לראות בעיניו דללו האילנות וככל שהמשיך ללכת הלכו ונתרחבו כדי שיעור שכמוהו לא ראה אבי זקני אפילו מעברה השני של פולניה. אותה שעה ריצד הנחל בין האילנות, נחל שחור כפלדה יצוקה. שעה ארוכה ניצב אבי זקני על הגדה והיה מביט לכל הצדדים. מעבר לנחל בוערת אש; דומה: הנה הנה תכבה, אלא ששוב חוזרת היא ומנצנצת בתוך הנחל המרטט כאציל פולני בצבת זרועותיו של קוזאק. הנה גם הגשר. “על פני גשר שכזה רק כרכרתו של השטן עשויה לעבור!” אף־על־פי־כן דרך בעוז רוח, ועד שהיה סיפק בידו של פלוני להוציא קופסיתו ולהריח טבק, היה כבר אבי זקני על גדתו השניה של הנחל. רק עכשיו הבחינו עיניו כי סמוך לאש ישבו בני אדם שפרצופיהם מעוררים פלצות. בכל זמן אחר היה נותן כל אשר לו ובלבד שייפטר מהם, ואלו עכשיו לא היתה לו ברירה. שומה עליו לבוא בדברים עמהם עמד אבי זקני, כפף עצמו כמעט כפי שכופפים הבריות קומתם בפני שר ושוע וקד להם קידה: “יהא השם בעוזרכם, אנשים טובים!” אף לא אחד מהם נד בראשו; יושבים ומחרישים ובוזקים דבר־מה על האש. ראה אבי זקני מקום אחד פנוי וישב בו בלי גינונים ושהיות. הפרצופים – לא אכפת להם ולא כלום. אף אבי זקני לא אכפת לו ולא כלום. שעה ארוכה ישבו ושתקו. קץ אבי זקני בנפשו; התחיל מפשפש בכיסו, שלה מקטורת, ניבט סביבו – איש אינו משגיח בו. “הואילו נא בטובכם, רבותי. מה, אם, כדומה למשל, אומַר לכם דבר דבור על אפניו (שבע ימים היה אבי זקני, מצוי בין הבריות וידע לסלסל בלשונו. אפילו מהצאר בכבודו ובעצמו ודאי לא היה יוצא בבושת פנים) אם כדומה למשל: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, דהיינו דין הוא שבן־אדם לא ישכח את עצמו ובעת ועונה אחת לא ילבין פני חברו: מקטורת מצויה בידי, אלא שלכל השדים והרוחות אין לי במה להדליקה”. אפילו נאום זה לא זכה לקורטוב של תשובה. רק פרצוף אחד תקע לו אוד אחד הישר אל תוך מצחו, ואלמלא המיש עצמו קמעה אבי זקני, אפשר שהיה נפרד מעין אחת לעולמי עולמים. משראה כי הזמן חולף בכדי גמר בלבו להשיח את עינינו ויהי מה – בין אם תקשי בלו כת דיליה זו ובין אם לא תקשיב. הפרצופים זקפו אזניהם ופשטו טלפיהם. ניחש אבי זקני מה שומה עליו לעשות: חפן את כל המטבעות שהיו עמו והטיחן בהם כמי שמשליך עצמות לכלבים. ברם, משהטיל מטבעותיו נתערבב הכל לנגד עיניו, הקרקע נתרעד תחתיו והוא נקלע כמעט ממש אל תוך התפתה. כיצד? דבר זה אפילו הוא עצמו לא ידע לומר. "ריבון העולמים! – גנח אבי זקני משהבחין בכל המתרחש סביבו: אלו מפלצות! פרצוף אחד נאלח ממשנהו! מכשפות לא תיספרנה מרוב כשלג הניתך לפעמים בחג המולד: מגונדרות, מפורכסות כאדוניות ביריד. וכולן – כולן עד אחת – מרקדות מין הופאק של שדים. אבק נישא מהם – ירחם השם! כל נוצרי היתה צמרמורת מרטיטה את כל גופו משהיה רואה רק עד מה הגביהה קפוץ סיעה זו של מרעין בישין. ואלו אבי זקני על אף הפחד והאימה פרץ בצחוק למראה השדים הללו, שפרצופיהם פרצופי כלבים, רגליהם צמוקות כרגליהם של אשכנזים והם עצמם מכשכשים בזנבותיהם ומכרכרים סביב המכשפות כבחורים המחזרים אחרי ריבותיהם; ואלו הכלי־זמרין היו מטפחים באגרופיהם על לחייהם משל היו אלה מצילתיים וצופרים בחוטמיהם כבשופרות. השגיחו באבי זקני ומיד קפצה עליו כל הכת. פרצופים של חזירים ופרצופים של כלבים, פרצופים של תיישים ופרצופים של חוגות – הכל שירבבו עצמם וידחקו עצמם לנשקו. רקק אבי זקני – עד כדי כך אחזו התיעוב. סוף סוף תפסוהו והושיבוהו ליד שולחן שארכו אפשר שהוא כארכה של הדרך מקוֹנוֹטוֹפּ לבּאטרין. “מילא, אין רע בכך – הרהר אבי זקני משראה על השולחן בשר חזיר, נקניק, בצל מרוסק עם כרוב ועוד כמה וכמה מטעמים – נראה כי זרע השטן אינו מקפיד על צומות”. דין הוא שתדעו כי אבי זקני לא היה טומן ידו בצלחת כל אימת שהיה מזדמן לו לטחון בשיניו דבר של טעם. נוהג היה המנוח לסעוד לבו כהלכה, בשובה ונחת ולתיאבון. לפיכך דחה סיפורו לעת מצוא וקירב אליו מגס מלא שומן פרוּס וקותל חזיר, נטל מזלג שאינו נופל כמעט מן המזלג שהאיכר מגבב בו את חצירו, נעץ עליו חתיכה ראויה להתכבד, שם מתחתיה קליפה של כיכר לחם ו… הטילו בפיו של זולתו. הנה שומע הוא ממש סמוך לאוזנו לועס פרצוף נאלח ומנקש בשיניו. אבי זקני לא אמר נואש; נטל עוד פרוסה. דומה כי הפעם נתפסה זו בשפתיו, אלא ששוב שקעה לא בגרונו שלו. ניסה כוחו בשלישית – ושוב החטיא. יצא אבי זקני מכליו; שכח את פחדו, שכח בטלפיו של מי נמצא אותה שעה וזינק על המכשפות.

– וכי מה עלה בדעתכם, זרע סמאל, לצחק בי? אם לא תחזירו לי תיכף ומיד את כובע הקוזאקים של, קאתולי אני אם לא אהפוך את כל פרצופי החזירים שלכם פנים ועורף.

הוא טרם כילה לדבר וכל המפלצות חישפו שיניהן ופרצו בצחוק גדול. צמרמורת של צינה חלפה בנפשו של אבי זקני.

– ניחא – ייללה אחת המכשפות, שאבי זקני ראה אותה כראשונה במעלה ביניהן, כיון שמסכתה היתה נאה משל כל השאר – נחזיר לך את כובעך, אך לא לפני שתשחק אתנו שלוש פעמים ב“למך”.

תנאי בל יעבור כביכול. כלום יאה הוא לקוזאק לשחק ב“למך” עם נשים? ניסה הדוד להתחמק, להשתמט, אך בסופו של דבר ישב. הביאו קלפים, משומנים שכאלה, מאותו הסוג שבו מנחשות בנות הכמרים בדבר חתניהן.

– שמע, איפוא – נבחה המכשפה בשניה – אם תזכה אפילו פעם אחת – הכובע שלך; ואם תישאר “למך” בכל שלושת המשחקים אל נא ייחר אפך – לא זו בלבד שלא תראה את כובעך אלא אפשר שלא תראה אורו של עולם כלל ועיקר.

– חלקי הקלפים, פרצופה, חלקי! יהיה אשר יהיה!

הקלפים חולקו. נטל אבי זקני את שלו – מיאוס להביט בהם, טינופת שכזאת; לוא רק קלף נצחון אחד לרפואה. מכל קלפי הסוג, העשיריה הבכירה שבהם – אפילו זוגות אין. והמכשפה מושיטה לו חמישיות ואינה מרפה. נגזר עליו להישאר למך. נשאר אבי זקני למך ומיד התחילו כל הפרצופים צוהלים, נובחים, מחרחרים: “למך! למך! למך!”

– הלואי שתתפקעו, זרע מרעים! – נצטעק אבי ואטם אזניו באצבעותיו.

“מילא – מהרהר הוא – קודם טרפה המכשפה את הקלפים ודחקה במרמה את הרצוי לה; עכשיו אני עצמי אחלק”. גילה את קלף הנצחון. הציץ בקלפיו: הסוג – אין טוב ממנו, מצויים גם קלפי נצחון. בתחילה הלך הכל למישרין. אלא שהמכשפה הניחה לפניו חמישה קלפים, מהם ארבעה – מלכים. בידיו של אבי זקני קלפי נצחון בלבד. אבי זקני אינו שוהה ואינו מהרהר הרבה: מוציא את קלפי הנצחון ומכה בהם בשפמיהם של כל המלכים כולם.

– ה־ה! וכי כך משחק קוזאק ראוי לשמו? במה אתה מכה, אחא?

– מה פירוש במה? בקלפי נצחון!

– אפשר לדידך קלפי נצחון הם ואלו לדידנו לאו דוקא.

מביט אבי זקני ורואה: באמת הקלפים מסוג פשוט. מעשה שטן! נגזר עליו להיות למך בשניה, והעדה הטמאה שוב צווחת ככרוכיה: “למך, למך!” נתרעד השולחן והקלפים פיזזו עליו. נתלהט אבי זקני, חילק בפעם האחרונה. שוב הולך הכל למישרין. שוב מניחה לפניו המכשפה חמישיה; כיסה אותה אבי זקני ונטל מן הסוור מלוא כף ידו קלפי נצחון.

– קלף נצחון! – צווח והטילו בשולחן כך שהקלף נגלל כולו. בלי אומר ודברים כיסתו המכשפה בשמיניה מן הסוג הרגיל.

– ובמה אַת מכה, שדה זקנה!

המכשפה הגביהה את הקלף: ששיה פשוטה היתה מונחת מתחתיו.

– להטי שדים! סח אבי זקני ובמורת רוחו הלם על השולחן במלוא כוחו.

למזלו היו הקלפים שבידי המכשפה מן הסוג הגרוע ואלו אבי זקני היו לו אותה שעה זוגות דוקא. התחיל נוטל קלפים מן הסוור – כשל כוח סובלו: טינופת שכזאת נדחקת לידו עד שרפו ידיו. הסוור לא נותר בו אפילו קלף אחד. השליך יהבו על הקדוש־ברוך־הוא ויצא בששיה פשוטה; המכשפה קיבלה. “קבלה זו מה פירושה? אַ־א! וודאי כאן משהו אינו כשורה!” השפיל אבי זקני בחשאי את קלפיו מתחת לשולחן והצליבם בסימן שתי וערב; הוציאם ותלה עיניו בהם: בידיו אלוף, מלך ונסיך מקלפי הנצחון; והקלף שהניח עתה זה אינו ששיה כי אם מלכה.

באמת למך הייתי! מלך קלפי הנצחון! מה? קיבלת, לא כן? זרע חתולים! ואלוף אינך רוצה? אלוף! נסיך!..

בתפתה הרעים הרעם. המכשפה אחזה השבץ. פתע פתאם הוטח כובעו של אבי זקני ממש בפניו.

– לא, אין די בזה! נצטעק לאחר שנתעזז לבו וחבש את כובעו – אם בזה הרגע לא יעמוד לפני סוסי האביר יהממני הרעם פה, במקום טומאה זה, אם לא אשית עליכם, על כולכם את סימן הצלב הקדוש! – וכבר הגביה ידו, אלא שבאותו רגע נשמע באזניו קול שקשוק עצמותיו של סוס.

– הרי סוסך לפניך.

ניבט המסכן בעצמותיו של סוסו והיה ממרר בבכי כתינוק שאין בו בינה. נכמרו רחמיו על ידידו הותיק.

– תנו לי איזה סוס שהוא לחלץ עצמי מקינכם זה!

חבט השד במגלבו. כלהבת אש התנשא תחתיו סוס אביר וכעוף כנף המריא אבי זקני למעלה.

ברם, בדרך נפלה עליו אימה. סוסו דהר מעל לקניונים ומעל לבצות ולא נשמע לא לצעקה ולא לרסן. באילו מקומות עבר! רק לשמע הסיפורים חיל ורעדה היו אוחזים בנו. פעם אחת ניבט מתחת לרגליו ונתחלחל עוד יותר. תהום! וסביבה כיפי אימים תלולים. ובהמת השטן לא אכפת לה: הישר מעל לתהום דוהרת היא. ניסה אבי זקני להיאחז בסוס – לשוא. טס הוא מעל לגדעים ומעל לעיים וצנח אל תוך הקניון כל עוד נפשו בו. נחבט בקרקע עד שכמעט פרחה נשמתו. מכל מקום, כל ימיו לא זכר מה נעשה בו באותה שעה: ומשהתאושש קמעה הביט סביבו – כבר האיר היום; מקומות מוכרים חלפו לנגד עיניו ונמצא רובץ על גג בקתתו שלו.

הצטלב אבי זקני וירד. מופלאים להטיו של השטן! רבונו של עולם! אילו נסים מתארעים לו לבשר ודם. ניבט בידיו והנה מכוסות דם; הציץ בחבית מלאה מים שעמדה זקופה לפניו – גם הפנים מלאות דם. נטל ידיו, רחץ פניו כהלכה, שילדיו לא יתחלחלו. ונכנס בלאט. ראה שבניו נרתעים ממשהו, אחוריהם מופנים אליו ובאצבעותיהם מורים הם לפניהם ואומרים: הבט, הבט, אמא מכרכרת כמשוגעת! ואמנם אשתו ישנה בישיבה, לפניה מפס, בידיה כישור ומחצית גופה מנתרת על הדרגש. החזיק אבי זקני בנחת בזרועה והעירה: “שלום לך, אשתי. כלום בקו הבריאות את?” שעה ארוכה לטשה עליו עיניה עד שלבסוף הכירתו והשיחה לו כיצד ראתה בחלומה שהתנור היה מהלך על פני הבקתה ובעזרתו של האֵת מגרש מן הבית קדירות, גגיות וכיוצא באלה. “מילא – סח אבי זקני – את ראית בחלום ואני בקיץ. רואה אני כי נהא חייבים לטהר את בקתתנו במים קדושים; אלא שעכשיו אין שהות בידי. שומה עלי להזדרז”. אמר מה שאמר, ישב לפוש קמעה, השיג סוס ושוב לא עצר לא ביום ולא בלילה עד שהגיע למקום ומסר את האגרת בידי הצארית עצמה. שם הזין עיניו בפלאים כאלה שהיה בהם די והותר לסיפורי מעשיות לתקופה ארוכה: היאך הוליכוהו אל חדריה של הצארית שהיו גבוהים עד כדי כך שאפילו אתה בא ומניח עשר בקתות זו על גבי זו אפשר שאינך מגיע לגובהם היאך הציץ בחדר אחד – אין; בחדר שני – אין; בחדר שלישי – עדיין אין; אפילו ברביעי אין; ואילו בחמישי… ניבט והנה יושבת היא בכבודה ועצמה, כתר זהב בראשה, מקטורן אפור כולו חדש, על בשרה, מגפיה אדומים והיא אוכלת מלילי זהב. היאך ציותה שימַלאו לו כובעו בשטרי כסף כחולים עד אפס מקום, היאך… אי אתה יכול לזכור את הכל. שוב לא היה אבי זקני אפילו מהרהר בעלילותיו עם השדים ופעמים כשהיה מישהו מזכירן היה מחריש כאלו לא בו מדובר. היו הכל טורחים הרבה עד שהיה מתרצה להשיח דברים כהוייתם. דומה כי נענש על שלא נזדרז לטהר בקתתו מיד לאחר מה שאירע, ומתוך כך בכל שנה ממש באותו יום ובאותה שעה היה הנס מתארע לאשתו וגופה מתרקד מאליו ואינו חדל. ידיה עושות במלאכה ורגליה בשלהן: מרקידות אותה בעל כורחה ושוב אין לה שליטה עליהן.

חלק שני

מאת

ניקולאי גוגול

---

פתח דבר

מאת

ניקולאי גוגול

הרי לפניכם עוד ספר, ומוטב שאומר: הספר האחרון! גם ספר זה הוצאתי לאור בעל כורחי, בחיי ראשי בעל כורחי, שהרי אם אני מוסיף ומוציא ספרים אין לדבר סוף. שומה עלי לומר לכם שהבריות כבר מלעיגות לי בכפר: “הרי לכם – אומרים הם – השתטה הזקן ולעת זיקנתו משעשע עצמו בצעצועיהם של תינוקות דבית רבן!” ואמנם, הגיעה שעתי לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אתם, קוראי החביבים, ודאי סבורים אתם שאיני אלא משים עצמי זקן. וכי למה אהיה משים עצמי ובפי לא נשתיירה אפילו שן אחת! עכשיו, אם מזדמן לי דבר־מאכל רך הרינו לועסו איכשהו, ואלו דברים קשים אי אני יכול לנוגסם אפילו אתם כופים עלי הר כגיגית. ובכן, הרי לכם שוב ספר. במטותא מכם, אל תחרפוני. אין מחרפים אדם בשעת פרידה, מכל שכן כשאין יודעים אימתי יזמן הקדוש־ברוך־הוא להתראות אתו שוב. בספר זה תשמעו דברים מפיהם של מספרים שכמעט כולם אינם נהירים לכם, להוציא את פומה גריגורייביץ‘. ואלו אותו אדון – שכתפנו הוא כעין האפונה והוא עצמו סיר נפוח – אותו אדון שהיה משיח דברים ומסלסל בלשונו כך שאפילו הרבה מוסקאלים שנונים נבצר מהם להבינו הרי הוא מכבר איננו. מיום שפרצה מריבה בינו לבין כל השאר שוב לא הציץ אלינו. דומה כי לא השחתי לכם אותו מעשה. אם כן שימו אזנכם כאפרכסת ותהא לכם הזדמנות למלא פיכם צחוק. אשתקד, סמוך לעונת הקיץ, נדמה אפילו ביום הולדתו של אותו קדוש שבשמו נקראתי, באו אלי להתארח (ניתנה האמת להיאמר, קוראי החביבים, שבני כפרי – כה יתן להם אלהים וכה יוסיף – אינם משכיחים מלבם את הזקן. זה לי כחמישים שנה שהתחלתי מונה את ימי הולדתי. בן־כמה אני אליבא דאמת – לא אני ולא הפלונית שלי לא נאמר לכם. סבורני שמתקרב אני לשיבה. הכומר בדיקנקה, אבא חארלמפּי, ידע אימתי נולדתי; אך דא עקא, זה לו חמישים שנה שנטרד מן העולם). ובכן, הגיעו אלי אורחים: זאכאר קירילוֹביץ’ צ’וּכוֹפּוּפּנקוֹ, סטפּן איבנוביץ' קוּרוֹצ’קה, טאראס איבנוביץ' סמאצ’ננקי; חארלאמפי קירילוביץ' חלוֹסטה; ועוד בא… הנה, בנאמנות, נשתכח ממני שמו ושם משפחתו… אוסיפ… אוסיפ… רבונו של עולם, הרי כל מירגוֹרוֹד מכירה אותו! זה האיש שכל אימת שהוא פותח פיו לדבר הריהו מכה באצבע צרידה ותומך מתניו בכפות ידיו… מילא, נניח לו עד עת מצוא. אפשר שאחר כך אזכר בעזרת השם. הגיע גם אותו אדון מפּוֹלטבה שהוא מוכר לכם. את פומה גריגורייביץ' איני מביא בחשבון: הלה הריהו בן־בית. נתגלגלה השחה והכל לקחו בה חלק (ושוב חייב אני לגלות אזנכם שאין נוהגים אצלנו להשיח בדברים של מה בכך. אין לבי נמשך אלא אחרי שיחות ראויות לשמן, שיהיו – כמאמר הבריות – משמחות את הלב ומרחיבות את הדעת בעת ובעונה אחת). נתגלגלה איפוא השיחה על דרך כבישתם של תפוחים. פתחה הפלונית שלי ואמרה שבתחילה יש לרחוץ את התפוחים כראוי, לאחר מכן להשרותם בקוָואס¹ ורק אחר כך… “לא מניה ולא מקצתיה” – נכנס לתוך דבריה אותו בן פולטבה תחב ידו אל תוך הכפתן שלו שצבעו כאמור כעין האפונה והיה מהלך בחדר בזחיחות הדעת – לא מניה ולא מקצתיה! בראש וראשונה יש לבזוק עליהם אֶלף־עלים ורק אחר־כך…"אני, קוראי החביבים, מוכן אני לקבל את גזר דינכם: וכי שמעו אזניכם אי־פעם שיהא אדם בוזק אלף עלים על תפוחים? אמת נכון הדבר, יש ששמים עליהם עלה של ענבי שועל, תלתן, אספספת, אך שישימו אלף־עלים… לא, דבר זה לא שמעתי מימי. דומה כי אין לך אדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא שיהא בקיא בענינים אלה יותר מן הפלונית שלי. ועתה הגעו בעצמכם! בכוונה תחילה, כפי שחייב אדם לנהוג במי שחביב עליו, הולכתיו הצדה בחשאי: “שמע, מאקאר נאזארוביץ'. אל תהיה לצחוק בעיני הבריות. אדם מן הישוב אתה ולאו דוקא מנחותי דרגה: ממך קיבלנו שסעדת פעם אחת על שולחנו של שר הפלך. עלול אתה להוציא שם מפיך מין דבר שכזה ומיד ישימוך הכל ללעג ולקלס”. וכי מה, סבורים אתם, השיב לי על כך? לא כלום! רקק על הרצפה, נטל כובעו ויצא. לא נפרד משום אדם ואפילו לא נד בראשו; לא שמענו דבר. אלא שאל החצר התקרבה עגלה עם פעמון; ישב בה ונסע,. מילא, מוטב כך. אין לנו צורך באורחים כאלה. לא אכחד מכם, קוראי החביבים, שאין לך דבר בעולמו של הקדוש ברוך הוא שהוא גרוע מן המיוחסים הללו. והרי לכם לדוגמה פומה גירוגרייביץ; לכאורה אינו מן המיוחסים אך החשיבות קורנת מפניו, ואפילו כשמריח הוא טבק רגיל על כורחך חש אתה יראת כבוד כלפיו. בכנסיה כל אימת שהוא נותן קולו בשיר ליד העמוד – מיד מתפעמת רוחך וכולך מתמוגג מנחת. ואלו ההוא… מילא, ילך לו לשלום! סבור הוא שאין אנו מתקיימים בלי סיפורי אגדות שלו. עיניכם הרואות: אף־על־פי־כן נתלקטו הדברים כדי שיעור של ספר.

זכורני, הבטחתי לכם שבספר זה יהא גם סיפור אגדה משלי. ואמנם, עמדתי לעשות כך אלא שראיתי כי סיפור אגדה משלי מצריך לכל הפחות שלושה ספרים כאלה. בתחילה עלה במחשבתי להדפיסו לחוד, אך נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. הרי מכיר אני אתכם שתהיו מתקלסים בי. לא, איני רוצה בכך. שלום לכם. שוב לא נתראה תקופה ארוכה ואפשר שלא נתראה לעולם. ומה בכך? הן אפילו לא הייתי ולא נבראתי לא היה אכפת לכם. תחלוף שנה ועוד שנה ואף אחד מכם לא יזכור את הכוורן הזקן פאנקו רודי ולא יהא מיצר עליו.

---

ליל חג המולד

מאת

ניקולאי גוגול

חלף הלך לו היום האחרון שקדם לחג המולד. ליל חורף בהיר הגיע. הציצו הכוכבים. בהוד יפעתו עלה הסהר בשמים להאיר לאנשים טובים ולכל העולם כולו, כדי שכל לב ישמח בשמחת החג, וכל נשמה תקלדק¹, תפאר ותרומם את ישוע המשיח. הכפור הגביר חיילים לעומת שעות הבוקר; אך הדומיה היתה מוחלטת ות“ק על ת”ק פרסה נשמעה חריקתו של הכפור מתחת למגף. אפילו חבורה אחת של בחורים לא נראתה עדיין מתחת לחלונותיהן של הבקתות; רק הירח לבדו היה מציץ מדי פעם בפעם הצצה חטופה משל רמז לריבות המתנאות שתזדרזנה לצאת אל השלג החורק. לפתע פרץ עשן מתוך ארובתה של אחת הבקתות. תימר למעלה והעיב את השמים בענן. יחד עם העשן המריאה מכשפה רכובה על מטאטא.

לוא היה מזדמן באותה שעה הדיין של סוֹרוֹצ’ינצי בכרכה הרתומה לשלישיית סוסים מסוסיהם של הכפריים, חבוש כובע מעוטר פרוות אילים כמתכונת כובעיהם של האוּלנים², לבוש אדרת שחורה, שפס נוי עשוי צמר כבשים כופלה מלמטה, ובידו רצועה קלועה לתפארת, אותה רצועה שבה נוהג היה לזרז את רכּבוֹ – חזקה שהיה משגיח באותה מכשפה, שכן עדיין לא נבראה בעולמו של הקדוש ברוך הוא מכשפה העלולה לחמוק מעינו של הדיין בסורוצ’ינצי. גלוי וידוע מלפניו כמה חזרזירים ממליטה החזירה אצל כל איכרה ואיכרה, כמה אריגים מונחים בקמטרה ומה הוא אותו בגד מבגדיו או חפץ מחפצי משקו של אדם החביב על בוראו שהוא עתיד למשכנו בבית מרזח באחד בשבת. ברם, דיינה של סורוצ’ינצי לא נזדמן באותה שעה. ואפילו נזדמן לא היה מכניס ראשו בעסקי אחרים שהרי יש לו נפה משלו. בינתיים הגביהה המכשפה עוף והפכה כתם זערורי המהבהב במרומים. אלא שבכל מקום שבו נראה הכתם נעלמו כוכבי השמים בזה אחר זה. עד מהרה גרפה המכשפה כוכבים כמלוא השרוול. שלושה או ארבעה מהם היו עוד מנצנצים. פתאם מן הצד שכנגד נראה כתם אחר, והיה גדל והולך, מתמתח ומתמשך עד שחדל להיות כתם. פלוני קצר ראי אפילו ירכיב על חוטמו לא משקפיים אלא אופנים מכרכרתו של הקומיסאר, חזקה עליו שלא יעמוד על טיבה של בריה זו. מלפנים הריהו לכאורה אשכנזי³ כהלכתו: פרצופו צר, סובב על צירו ומרחרח בלי הפוגה בכל הבא לאף והוא מסתיים כפרצופיהם של החזירים שלנו במין כפתור בלי פרח ורגליו דקות עד כדי כך, שלוא היה ראש הכפר יארסקוֹ מתברך בזוג רגליים כאלה חזקה שהיה משברן בקוזאצ’וק⁴ ראשון. ואלו מאחור כמוהו כפרקליט מחוז הנתון בבגדי השרד שלו, שכן זנב ארוך וחד השתלשל לו מאחוריו ממש כאותו סרח עודף שכל בגד שרד מסתיים בו בימינו; אפשר שרק על־פי זקן התיש שהיה תלוי ועומד מתחת לפרצופו, על־פי זוג קרניים לא גדולות ביותר שנזדקרו מראשו ועל פי צבע עורו שמידת לובנו לא עלתה על זו של מנקה ארובות – רק על פי סימנים אלה ניתן לנחש כי בריה זו אינה אשכנזי ואינה פרקליט מחוז, כי אם פשוט שד שזה לו הלילה האחרון שנותר לו לשוטט בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ולהחטיא את ברואיו. למחרת היום, משיצלצלו הפעמונים לתפילת שחרית, ישפיל הלה את זנבו וירוץ אל מאורתו כל עוד נפשו בו.

בינתיים היה השד מתגנב בחשאי אל הירח וכבר פשט ידו לתפסו, אך פתאום משכה לאחור כמי שנכווה והתחיל מוצץ אצבעותיו ומולל ברגליו. חזר מצד אחר ושוב נרתע אחורה ומשך ידו. אף־על־פי־כן ולמרות כל כשלונותיו לא נטש השד הערום את מעשי הקונדס. קרב במרוצה אל הירח תפסו בשתי ידיו עם שהוא מעווה פניו, נושף על אצבעותיו ומטיל את הירח מכף אל כף כאיכר הגורף אש למקטרתו בידיים חשופות; סוף סוף טמנו בכיסו בזריזות והיה כלא היה.

איש לא שמע בדיקנקה כיצד גנב השד את הירח. אמנם, לבלר הנפה שיצא על ארבעתיו מבית המרזח ראה כי הירח התחיל פתאם מרקד על פני השמים. ומשהשיח את שראו עיניו – ואפילו חיזק דבריו בשבועה – היו בני הכפר מנידים ראשיהם ויש שאף שמוהו ללעג ולקלס. ובאמת, מה טעם עשה השד מעשה זה שאין לו סימוכין בחוק? אכן, השד טעמו ונימוקו עמו: ידוע ידע שקוזאק עשיר ששמו צ’וב, השמש הזמינו לסעודת תרביך דבש ובאותה סעודה יהיו נוכחים: הראש; שאר בשרו של השמש שבא ממקהלתו של הבישוף והיה לובש זיג כחול ומנמיך קולו בבאס עד למעמקים; הקוזאק סוירבּיגוּז ועוד מישהו; עובר לתרביך דבש יוגש בשעת הסעודה, יי“ש מורתח ויי”ש משרת זעפרן וכיוצא באלה משקאות ומאכלים מכל המינים. ואלו בתו, שהיא הנאוה בבנות הכפר, תישאר באותו זמן בביתה ומסתבר שיבוא אליה הנפח, גברתן איש זרוע ובחור כארזים, שנפשו של השד סלדה ממנו יותר משמדרשותיו של האב קוֹנדראט. בשעות הפנאי שלו היה הנפח עוסק בציור ומתוך כך יצאו לו מוניטין של פאר הציירים שבסביבה, שר המאה ל… קו בכבודו ובעצמו, שהיה עוד חי וקיים בימים ההם, קראו במיוחד לפולטאבה לצבוע את גדר הקורות, שעל יד ביתו. המגסים, שמתוכם שאבו את חמיצותיהם הקוזאקים בני דיקנקה, צובעו כולם בידי הנפח. אף הוא היה ירא שמים ולעתים קרובות היה מצייר דיוקנאותיהם של הקדושים: אפילו עכשיו מצויה בכנסיית ט… דמותו של לוקאס בעל היוונגליון – מעשה ידיו להתפאר. אלא שגולת הכותרת של אומנותו היתה תמונה אחת שציירה על קיר הכסיה בעזרה הימנית. באותה תמונה תיאר את פטרוס הקדוש המגרש ביום הדין את הסטרא אחרא מן הגיהנום: השטן הנפחד התרוצץ מצד אל צד עם שהרגיש כי אָבדנו ממשמש ובא, והרשעים שהיו כלואים כאן עד עכשיו, זירזוהו וחבטוהו בשוטים, בגזרי עץ ובכל הבא לידם. בתקופה שהצייר היה טורח בתמונה זו ומציירה על לוח עץ גדול ניסה השד להפריעו בכל כוחותיו: היה דוחפו בזרועו בהסתר, מעלה אפר מתוך הכור אל המפחה ומכסה בו את התמונה; אף־על־פי־כן הסתיימה המלאכה, הלוח הובא אל הכנסיה ונקבע בקיר העזרה. מכאן ואילך נדר השד נדר להיפרע מן הנפח.

רק ליה אחד נותר לו לשוטט בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא; אלא שגם בלילה הזה היה מחפש לו דרך לשפוך חמתו על הנפח. לשם כך גמר בלבו לגנוב את הירח מתוך תקוה שצ’וב הזקן עצל וכבד תנועה, בקתתו מרוחקת מבקתתו של השמש והדרך בין זו לזו נשתרכה מעבר לכפר, על יד הטחנות, סמוך לבית הקברות והקיפה את הביתרון. בליל ירח עלול יי“ש מרותח ויי”ש משרת זעפרן לפתות את צ’וב, ואלו בחשכה זו ספק אם יעלה בידו של מישהו לגררו מהתנור ולהוציאו מהבקתה. כיון שהנפח וצ’וב היו צהובים זה לזה מקדמת דנא חזקה שהנפח – על אף תקפו וגבורתו – לא ימלאנו לבו לבקר אצל בתו בשעה שהלה שרוי בביתו.

כך איפוא נתגלגלו הדברים. משהטמין השד בכיסו את הירח נשתררה האפלה בכל העולם כולו ושוב לא יכול היה בשר ודם למצוא דרכו אל בית המרזח, מכל שכן אל השמש. המכשפה כיון שראתה עצמה שרויה בחשכה פרצה בצעקה. נזדרז השד, הקריב עצמו אליה, ולחש באזנה בשפת חלקות אותם הדברים שכל גבר לואט באזניו של המין הנקבי. נפלאים דרכי תבל! כל באי עולם שואלים זה מזה ומחקים זה את זה. זכורני בימים מקדם היו רק השופט וראש העיר מתהלכים במירגורוד בחורף באדרות רפודות אטון ואלו הפקידות הנמוכה לא לבשה אלא אדרות שיער בלבד; ואלו עכשיו אפילו הדיין ופקיד הסדר הקרקעות התקינו לעצמם אדרות עשויות צמר כבשים מן המובחר וכיסוי אטון עליהם. לפני שלוש שנים קנו לעצמם פקיד הלשכה ולבלר הנפה בד סיני שמחירו ששים פרוטה האמה. הפעמונר עשה לו אברקי ננקא ואפודת פסים מעשה צמר גמלים. כללו של דבר: הכל מעפילים הרה! הולכים אחרי ההבל והוֹבלים. ערב אני לכם שרבים יהיו תמהים משיראו שהשד אף הוא לא נפקד מקומו בין אלה. וכמו להכעיס וודאי סבור הוא כי תואר לו והדר ואלו למעשה כל כולו אינו אלא גרופית של שקמה. הפרצוף מיאוס שבתועבה, כלשונו של פומה גריגורייביץ', ואף־על־פי־כן גם הוא מנסה כוחו בחנחונים ובאהבהבים. אלא שבינתיים היתה העלטה בשמים ובכל אשר מתחת לשמים ושוב לא ניתן לרואת מהו שנתארע בין השניים מכאן ואילך.

– ואתה אחא, עוד לא היית בבקתתו החדשה של השמש? – סח צ’וב הקוזאק עם שיצא מפתח בקתתו ופנה אל איכר צנום, גבה־קומה שאדרתו קצרה וזקנו העיד על עצמו כי זה כשבועיים ימים לא נגע בו שבר חרמש, שבו נוהגים האיכרים לגלח זקנים מאין להם תער. – עכשיו תהיה שם כרה כיד המלך והשתיה כדת! – המשיך צ’וב ותוך כדי דיבור העלה על פניו חיוך שחשף את כל שיניו – דין הוא שנזדרז שמא נחמיץ את השעה.

היטיב צ’וב את אבנטו, שהידק את אדרתו הדק היטב, חבש כובעו חבישה של ממש, לפת בידו את השוט שהפיל חתיתו על הכלבים שהיו מציקים לבריות; ואולם זקף עיניו למעלה ונעצר.

– מעשה שטן! ראה, ראה, פאנאס!

– מה? – שאל עמיתו ואף הוא זקף ראשו.

– מה פירוש “מה?” הלבנה איננה.

– לכל הרוחות! באמת איננה!

– הוא אשר אמרתי: איננה! – סח צ’וב. קורטוב של תרעומת נשמע בקולו על אדישותו של עמיתו שאי לה תקנה – ואתה לא אכפת לך.

– ומה אעשה?

– וכי דוקא בשעה זו חייב היה השטן להכניס ראשו בענין? הלואי שלא יזכה ללגום כוסית יי"ש בבוקר בקומו ממשכבו, כלב בן כלב… מעשה שטן להכעיס, ימח שמו וזכרו! ואני במיוחד יושב הייתי בבקתתי ומביט בחלון: הלילה ליל פלאים, כולו בהיר, והשלג מנצנץ בחוצות. העין ראתה כל דבר כאלו אין זה לילה כי אם יום. עוד לא היה סיפק בידי לצאת מפתח ביתי והנה חושך מצרים.

עוד שעה ארוכה היה צ’וב רוטן ומגדף ותוך כדי כך נמלך בדעתו כיצד עליו לנהוג. נפשו יצאה לחטוף שיחה על דא ועל הא בבקתתו של השמש. חזקה שבאותה בקתה ישב כבר גם הראש, גם הבאס שהגיע לכאן וגם מיקיטה סוחר העטרן, שהיה כל שבועיים נוסע לפולטבה לעשות בה פרקמטיה, וכל אימת שהיה מוציא מפיו דבר ליצנות היו כל אנשי העדה תומכים בכרסיהם מרוב צחוק. וכבר ראה צ’וב בעיני רוח את היי"ש המרותח העומד על השולחן. דברים אלה כשלעצמם היה בהם מן הפיתוי, אלא שחשכת הלילה הזכירה לו את הבטלה שכל קוזאק מחבבה חיבה יתרה. אין טוב עכשיו מלשכב על אצטבת התנור כשרגליך מקופלות תחתיך, לעשן בנחת מקטורת ולהקשיב מתוך שכרון מנומנם לקוליאדקות ולזמירות של בחורים עליזים המתקהלים חבורות חבורות מתחת לחלונות. נעלה מכל ספק הוא כי לוא היה לבדו, היה ודאי מחליט לבחור באפשרות זו, אבל טובים השניים מן האחד: השעמום מתפוגג קמעה ואימת הלילה האפל אינה גדולה כל כך. אף אין זה נאה להיראות נרפה ומוג לב.

משרוקן את אוצר מילות הגנאי שלו חזר ופנה אל עמיתו:

– ובכן, אחא, הלבנה איננה.

– איננה.

– פלאי פלאים, אחא. תן לי קמצוץ טבק להריחו. הטבק שלך נאה הוא, אחא. היכן אתה משיג אותו?

– לא מניה ולא מקצתיה, אחא – השיב עמיתו עם שהוא סוגר את קופסיתו מעשה עץ ליבנה שכולו עיטורים פיתוחי מחט – אינו נאה כלל ועיקר. אפילו תרנגולת זקנה לא תתעטש ממנו!

– זכורני – המשיך צ’וב באותה נעימה – הפונדקי זוּזוּליה המנוח הביא לי טבק מניז’ין. אך זה היה טבק! טבק ראוי להתכבד. ובכן, אחא, מה נעשה? הרי חושך בחוץ.

– דומה מוטב שנישאר בבית – סח עמיתו והחזיק בידית הדלת.

אלמלא אמר עמיתו מה שאמר חזקה על צ’וב שהיה המחליט להישאר. אבל עכשיו דומה כי נגזר עליו מלמעלה להיות איפכא מסתברא.

– לא, אחא, נלך. שומה עלינו לילך.

בעודו אומר דברים אלה היה כבר קובל על עצמו בשל כך. נפשו נקעה מהליכה בלילה שכזה; אף־על־פי־כן היה מתנחם בלבו כי מרצונו הטוב עושה הוא מעשה זה ואין הוא נוהג כפי שיעצוהו לנהוג.

עמיתו לא העלה על פניו אפילו קורטוב של תרעומת משל היינו הך לו להישאר בבית או להתנהל בדרך, פנה כה וכה, גירד כתפיו בקת של שוטו ושני הרעים יצאו לדרך.

עכשיו נראה מה מעשיה של הבית שנשארה בביתה. עדיין לא מלאו לה לאוֹקסנה י"ז שנים וכבר כמעט כל העולם כולו משני עברי דיקנקה לא היה מדבר אלא בה בלבד. הבחורים נמנו וגמרו פה אחד כי מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה בכפר ריבה נאה מאוקסנה. אוקסנה שמעה וידעה את כל המדובר בה והיתה גמחונית כיפהפיה. לוא היתה זו גבירה חזקה עליה שאפילו משרתת אחת לא היתה מחזיקה מעמד במחיצתה. הבחורים היו כרוכים אחריה בהמוניהם, אך בסופו של דבר היתה פוקעת סבלנותם והיו מניחים לה ופונים אל האחרות שלא היו מפונקות כמותה. רק הנפח לבדו היה קשה עורף ולא זז מלחזר אחריה אף שיחסה אליו לא היה שונה אף כהוא זה מיחסה אל כל השאר.

לאחר שאביה יצא את הבית היתה עוד שעה ארוכה מתנאה ומתגנדרת לפני ראי קטן, שהיה נתון במסגרת בדיל, ולא יכלה להזין עיניה בזיו פניה שלה. “על שום מה הוציאו לי הבריות מוניטין של ריבה נאה? – סחה במעין פיזור נפש אך ורק כדי לפטפט עם עצמה – שקר בפיהם של הבריות. איני יפה כלל ועיקר”. אותה שעה נתנצנצו בראי פנים ערות ורעננות של נערה בדמי עלומיה, שעיניה שחורות ועל שפתיה מרחפת בת צחוק מרנינת לב וצורבת נפש. פנים אלה הוכיחו לה מיד את ההפך. "האמנם כה יפים גביני ועיני השחורים – המשיכה היפהפיה בלי שהוציאה את הראי מידיה – עד כי אין דומים להם בכל העולם כולו? ומה נוי יש בו בחוטם זה הזקוף כלפי מעלה? ובלחיים? ובשפתיים? הבאמת ובתמים יפות הן צמותי השחורות? אוך! יכול אדם להתחלחל למראיהן בערב: כנחשים ארוכי גו מתפתלות הן ונכרכות סביב ראשי. רואה אני עכשיו שאיני יפה כל עיקר – הסיטה את הראי, הרחיקתו מעצמה קמעה ופרצה בקריאה – לא! יפה אני! אח, מה יפה אני! הפלא ופלא! עד מה אשמח לבו של זה שישאני לאשה! עד מה יתענג אישי למראי! לא ידע נפשו! מכף רגל ועד ראש יכסני בנשיקות פיהו עד אין מתום!

– ריבה נפלאה – לחש הנפח שנכנס בחשאי אל הבקתה – אף כי רברבנית קמעה! עומדת לה שעה תמימה, מביטה בראי, אינה יכולה להזין עיניה, ועוד משבחת את עצמה בוקל.

“כלום ראויים אתם לי, בחורים? הביטו בי – המשיכה הגנדרנית החיננית – ראו כיצד מפסעת אני הלוך וטפוף; כותונתי מושזרת משי ארגמן. ואלו שנצים בשערי! לעולם לא תזכו לראות מחלפות קלועות סרטי פאר כשלי! כל אלה קנה לי אבי על מנת שהדגול בבני תבל ישאני לו לאשה”. נתחייכה אוקסנה, נפנתה לצד אחד וראתה את הנפח.

מיד פרצה בצעקה ועמדה לפניו נזעמת וזעופה. הנפח רפו ידיו.

תקצר ידי לבטא את כל מה שהביעו פניה השחומות של העלמה הנפלאה: הזעף נשקף בהן ומבעד לזעף מין התקלסות בנפח הנבוך; אף סומק קל של מורת רוח השתפך דקוֹת על פנים אלה, וכל ההבעות התערבבו זו בזו והוסיפו לה לוית חן שאין למעלה ממנו – מתוך כך כל הצופה בה לא היתה לו ברירה אלא להעתיר עליה נשיקות לאלפים ולרבבות.

– למה באת לכאן? – כך פתחה אוקסנה – שמא רוצה אתה שאטול את האֵת ואגרשך החוצה? כולכם מומחים למצוא את הדרך אלינו. בן רגע מריחים אתם אימתי האבות אינם בבית. הוי! מכירה אני אתכם. ומה, האם מוכן כבר הקמטר שלי?

– יהיה מוכן, חמדת לבי, אחר החג יהיה מוכן. לוא ידעת כמה זמן טרחתי עליו: שני לילות לא יצאתי מן המפחה. אך בשל כך אף לאחת מבנות הכמרים לא יהיה קמטר שכזה. פירזלתיו בברזל שאין דומה לו. ברזל כזה לא חיפיתי בו אפילו את כרכרתו של שר המאה כשהלה נסע לפולטבה לעבוד. ומה צבעים אמשח עליו? אלו ציורים אצייר! ברגליים הצחות על פני כל השכונה עברי וקמטר כמוהו לא תמצאי. כל כולו יהא זרוע פרחים כחולים ואדומים. כאש בוערת יבהיק. אל תכעסי איפוא עלי. הרשיני לפחות לדבר אתך, לפחות להביט בך.

– ומי אוסר עליך? דבר והבט.

ישבה על הדרגש ושוב הציצה בראי והיתה מטיבה את הצמות שבראשה. נתנה עינה בצוארה, בכותונתה החדשה רקומת המשי ורגש דק מן הדק של אדם הנהנה מעצמו הובע בשפתיה, פרח בסומק על לחייה הרעננות והתנצנץ בעיניה.

– הרשי נא גם לי לשבת על־ידך – אמר הנפח.

– שב – אמרה אוקסנה ואותו רגש של הנאה עדיין נשתמר בשפתיה ובעיניה שהפיקו נחת רוח.

– אוקסנה יפתי, חמדת עיני, הרשיני לנשקך! – סח הנפח המעודד ולחצה אליו מתוך כוונה להטביע נשיקה חטופה, אבל אוקסנה הסיטה את לחייה, שהיו כבר קרובות אל שפתיו של הנפח קרבה של מגע, והדפתו ממנה.

– ובמה עוד חשקה נפשך? דבש מצאת ואין די לך אלא במלוא הכף! הסתלק! ידיך קושת מברזל, נדמה לי שלכלכת את כולי באפר.

הקריבה את הראי ושוב היתה מתנאה לפניו.

“אין היא אוהבת אותי – אמר הנפח בלבו והשפיל ראשו על חזהו – הכל שעשועים בעיניה, ואני עומד בפניה כשוטה ואיני גורע עיני ממנה. ומוכן אני כל ימי לעמוד בפניה ולא לגרוע עיני ממנה לעולם. ריבה נפלאה! מה לא הייתי נותן לדעת את אשר בלבה ומי הוא שהיא אוהבת אותו! ולא היא. אין גבר שיש לה ענין בו. מתענגת היא למראה עצמה; מענה אותי, המסכן; ואני עולמי חשך בעדי ביגוני; ואני הריני אוהבה כפי ששום אדם בתבל לא אהב מעולם ולעולם לא יאהב”.

– האמת הדבר כי אמך מכשפה? – סחה אוקסנה והצטחקה; חש הנפח שאף הוא הכל מצטחק בקרבו. הצחוק הדהד בלבו והרטיט את עורקיו, ועם הצחוק חדר בנפשו הצער על שאין לאל ידו להעתיר נשיקות על פנים אלה הצוחקות בנעימות שכזאת.

– מה אכפת לי אמי? אַת אמי, אַת אבי, אַת כל היקר לי בעולם. לוא היה הצאר קורא לי ואומר: “וואקולה הנפח, שאל את כל טוב מלכותי ואתננו לך. מפחת זהב אצוה לעשות לך, בפטישי זהב ברזלך תנגד”. “אין חפץ לי – הייתי עונה לצאר – לא באבנים יקרות ולא במפחת זהב ולא בכל מלכותך: מוטב שתתן לי את אוקסנה שלי”.

– כזה אתה! אבל גם אבי עיניו בראשו. בזאת תיוכח כשתראה שלמרות הכל לא ישא לאשה את אמך – אמרה אוקסנה ונתחייכה בערמומיות – הבנות לא באו משום מה… מה פירושו של דבר? זה מכבר הגיעה שעת הקוליאדקות. השעמום תוקף אותי.

– ינוחו להן בשלום, יפתי.

– אדרבה. ודאי הבחורים יבואו אתן ותתחיל החינגה. משערת אני אלו מעשיות מצחיקות יספרו.

– אם כן שמחה את בחברתן?

– ודאי ששמחה אני יותר משבחברתך. א! מישהו הקיש בדלת. ודאי הריבות והבחורים!

"מה יש לי לצפות? – סח הנפח לעצמו – הריהי מתעללת בי. יקר אני ללבה כפרסה שהעלתה חלודה. אך אם כן הוא הדבר, אף גבר אחר לא יזכה להתקלס בי. רק איוכח בודאות מיהו שמוצא חן בעיניה יותר ממני, ומיד אורהו כיצד נגמלים מ…

נקישה בדלת וקול קורא “פתחי”, שנצטלצל בחריפות בתוך הכפור, ניתקו את חוט מחשבותיו.

– חכי נא. אני עצמי אפתח – סח הנפח ויצא אל המבוא ובלבו החלטה נחושה: כל מי שייתקל בו יעשהו גל של עצמות.

הצינה גברה ובמרומים השתרר קור כזה שהשד היה קופץ מטלף לטלף ונושף באגרופו עם שהוא מנסה לחמם קמעה את ידיו הקפואות. אין תימה שבריה כמותו קופאת בצינה, שהרי מבוקר עד בוקר היה מצטופף בגיהינום, ובגיהינום, כידוע, אין שוררת צינה כמו אצלנו בחורף. שם היה עומד לפני המוקד חבוש מצנפת – ממש טבח כדת וכין – והיה צולה את הרשעים באותה הנאה שבה נוהגת אשת איכר לצלות נקניק לחג המולד.

אפילו המכשפה חשה את הקור אף־על־פי שהיתה לבושה בגדים חמים. ומשום כך זקפה ידיה למעלה, הסיטה רגלה ולאחר שהציבה עצמה בתנוחתו של אדם הטס במחלקיים על פני הקרח, שוב לא הנידה אפילו שריר אחד וצנחה באויר, כמי שגולש במדרון, הישר אל תוך הארובה.

באותה הדרך ירד השד בעקבותיה. ברם, כיון שבעל חיים זה זריז מכל טרזן בעל פוזמקאות, אין תימה שבפתחה של הארובה נמצא רכוב על צואר אהובתו, ושניהם יחד נקלעו בין הקדירות שבתנור מרווח.

התיירת הסיטה לאטה את מגופת התנור לראות אם לא זימן וואקולה בנה אורחים אל תוך הבקתה, ומשראתה כי אין איש בחדר, להוציא את השקים שהיו מונחים בטבורה של הבקתה, יצאה מן התנור, השירה את אדרת הכבשים החמה, הטיבה מלבושה ושוב לא היה שום אדם יכול להכיר בה כי רגע אחד קודם לכן היתה רכובה על מטאטא.

אמו של הנפח וואקולה היתה כבת ארבעים שנה. נאה לא היתה ואף לא מכוערת. קשה להיות נאה בגיל זה. ברם, ידוע ידעה כיצד להקסים קוזאקים מן המכובדים ביותר, שדעתם מיושבת עליהם (דין הוא שנעיר כי הללו לא נתנו דעתם על היופי כלל ועיקר). מתוך כך עם באי ביתה נמנו: הראש, שמש הכנסיה אוסיפ ניקיפורוביץ' (כל אימת שהשמשית לא היתה בביתה, כמובן) הקוזאק קורניי צ’וב והקוזאק קאסיאן סווירביגוז.

וניתנה האמת להיאמר: סולוחה ידעה לנהוג בהם בתבונה ובשום שכל. איש מהם אף לא העלה בדעתו שיש לו מתחרה. משהיה איכר ירא שמים או אציל, כפי שהקוזאקים מכנים עצמם, הולך לבוש רדיד וברדס אל הכנסיה או, ביום סגריר, אל בית המרזח חזקה שהיה סר אל סוֹלוֹחה לסעוד לבו בכופתאות שמנות בשמנת ולחטף בבקתה חמה שיחת חולין עם בעלת הבית שהיתה חומדת לצון ואצה לשרת את אורחיה. לפיכך היה האציל עושה במתכוין עיקוף גדול לפני שהיה מגיע אל בית המרזח והיה לו פתחון פה לומר כי לא סר אל ביתה אלא בהיסח הדעת בדרכו אל בית המרזח. ובימות החג משהיתה סולוחה הולכת לכנסיה לבושה תחתונית צבעונית וסינור מעשה אריג סיני ומעליהם חצאית צבעונית שאחוריה רקומים עיטורי פז, והיתה עומדת סמוך לצדה הימני של בימת המקהלה, חזקה על החזן שהיה מקדים קנה לושט, מכעכע ובעל כרחו מצמצם עיניו באותו כיוון. הראש היה מחליק שפמו, כורך תלתל בלוריתו סביב אזנו ומפטיר לעבר שכנו העומד בסמוך אליו: “אשה ראויה היא זו, ימח שמה”.

היתה סולוחה מקדימה שלום לכל אחד, וכל אחד סבור היה שאינה מקדימה שלום אלא לו בלבד. אף־על־פי־כן פלוני הנוהג להכניס ראשו בעניניהם של אחרים היה חש מיד כי לצ’וּבּ מסבירה סולוחה פנים יותר משלאחרים. צ’וב היה אלמן. שמונה כריים היו מונחים דרך קבע לפני בקתתו. שני זוגות שוורים ראויים לשמם היו מוציאים ראשיהם החוצה מבעד למשוכת הרפת וגועים געייה של ממש כל אימת שהיו רואים את ידידת נפשם הפרה הולכת לקראתם או את דודם השור בריא הבשר חולף על פניהם. התיש הזלדקן היה מטפס ועולה על הגג ופולט מגרונו צלילים רוטטים וצורמניים, משל היה ראש העיר, ותוך כדי כך היה מקנטר תרנגולות הודו המפסיעות בחצר בזחיחות הדעת, וכל אימת שעיניו ראו את אויביו – הילדים שהיו מתקלסים בזקנו – היה מפנה אחוריו כלפיהם. בקמטריו של צ’וב היו מצויים בדים, כרדוטים ובגדי שרד עתיקים רצועי פסים מוזהבים: אשתו המנוחה טרזנית היתה. בגן הירק, מלבד פרג, כרוב וחמניות, זרעו בכל שנה שני נירים של טבק. בכל אלה ראתה סולוחה תוספת רצויה אל משקה שלה והיתה שוקלת בדעתה מראש מה הוא הסדר והמשטר שישלטו בכל הדברים הללו לכשיעברו לידיה, ומתוך כך היתה נוטה לצ’וב הזקן חסד כפול ומכופל. וכדי שבנה וואקולה לא ימצא לו דרך לכבוש את לבה של בתו, לא יקדים את אמו ולא ישלח ידו בכל אלה – שהרי אם יטלם לידיו שוב לא יניח לה להכניס ראשה בעניני המשק – נקטה באמצעי בדוק ומנוסה לגבי כל בת חוה בשנות העמידה, דהיינו לחרחר מדנים בין צ’וב לבין הנפח בכל עת מצוא. אפשר שתחבולותיה אלה וכן חריפות שכלה הם שגרמו לכך שזעיר שם התחילו הזקנות משיחות – ביחוד לאחר שהיו לוגמות מעל למכסה הראויה במסיבת רעים עליזה – שאמנם מכשפה היא סולוחה; שהבחור קיזיאַלוּפּנקוֹ ראה מאחוריה זנב שגדלו אינו עולה על שיעור כישורה של איכרה; שעוד ביום ה' לפני שבועיים חצתה את הרחוב בדמות של חתול שחור; שפעם אחת בא חזיר במרוצה אל אשתו של הכומר, קרא את קריאת הגבר, חבש לראשו את כובעו של האב קונדראט וברח כלעומת שבא.

יום אחד אירע שבשעת שיחתן של הזקנות בענינים אלה בא רועה הפרות טימישׁ קוֹרוֹסטיאַבי. אף הוא לא מילא פיו מים וסיפר כיצד בקיץ, בערב צום פטרוס הקדוש, מששכב לישון ברפת לאחר שהציע תבן למראשותיו ראה במו עיניו שהמכשפה התחילה לחלוב את הפרות, צמותיה פרועות ואין לבשרה שאלא כותונתה בלבד. אותה שעה נבצר ממנו להניד אבר – עד כדי כך כישפתו הלזו בלהטיה. משסיימה את החליבה קרבה אליו ומרחה שפתיו במין דבר מתקתק שכזה שלאחר מכן היה רוקק כל היום. אלא שכל הדברים הלל מוטלים בספק, שכן רק דיינה של סורוצ’ינצי יש לאל ידו לראות מכשפה. משום כך היו כל הקוזאקים אנשי השם מנפנפים בידיהם כל אימת ששמעו דיבורים כאלה. “משקרות הן, הכלבות הזקנות”, היתה התשובה השכיחה בפיהם.

משיצאה סולוחה מן התנור והיטיבה לבושה התחילה מסדרת את הבקתה כיאות לבעלת בית ראויה לשמה ומניחה כל דבר במקומו. ברם, בשקים לא נגעה “וואקולה הביאם, בדין שהוא יוציאם”. ואלו השד תוך כדי מעופו בפתח הארובה הפנה ראשו בהיסח הדעת וראה את צ’וב שלוב זרוע עם עמיתו הרחק מן הבקתה. בן רגע המריא מן התנור, עמד להם לשטן בדרך והתחיל מבקיע את ערמות השלג הקפוא ומפזרם לכל עבר. מיד התחוללה סופת שלג. הלובן השתרר באויר. השלג נתערבל, נתנפנף באויר כמסך מרושת והיה מאיים על הולכי רגל לסתום עיניהם ואזניהם.

אזי חזר השד והצניח עצמו אל תוך הארובה. עכשיו היה לבו סמוך ובטוח כי צ’וב ישוב הביתה יחד עם עמיתו, ימצא שם את הנפח, יראהו את נחת זרועו ושוב לא יוכל הנפח תקופה ארוכה ליטול את המכחול בידו ולצייר קאריקטורות מעליבות.

ואכן אך התחוללה סופת החול והרוח החדה ניקרה את העיניים הביע צ’וב את חרטתו. היה מושך כלפי מטה את שולי כובעו ומשחילו על פניו עד שנתכסו עיניו. תוך כדי כך היה מחלק ביד נדיבה חרפות וגידופים לשד, לעצמו ולעמיתו. ברם, עגמת נפש זו לא היתה אלא העמדת פנים. למעשה שמח צ’וב על הסופה שהתחוללה כמוצא שלל רב. המרחק ביניהם לבין השמש היה גדול פי שמונה מן הדרך שעברו. התיירים פנו אחורה לשוב על עקבותיהם. הרוח נשבה בערפיהם; אך מבעד לשלג המתערבל לא נראה דבר.

– המתן, אחא! דומה כי תועים אנחנו – סח צ’וב לאחר שעברו כברת דרך – אין אני רואה אפילו בקתה אחת. לעזאזל, איזו סופה! פנה, אחא, הצדה קמעה, אפשר תמצא את הדרך; ואני בינתיים אחפש כאן. ימח שמו של הסטרא אחרא שהדיחני להלך בסער שכזה. אל תשכח לצעוק לי לכשתמצא את הדרך. אח! כמה שלג מגבב השטן ומטיח בעיניים!

ברם, הדרך לא נראתה. העמית פנה הצדה והיה בוטש במגפיו הארוכים לכאן ולכאן עד שבסופו של דבר פגע בבית מרזח. מציאה זו שימחה את לבו עד בלי די. כיון שכך נשתכח ממנו הכל. ניער את השלג מבגדיו, נכנס למבוי והסיח דעתו מעמיתו, ואלו צ’וב היה נדמה לו בינתיים כי מצא את הדרך; נעצר והתחיל מצעק ככרוכיא. משראה שעמיתו אינו מופיע גמר בלבו לילך לבדו. פסע כמה פסיעות וראה את בקתתו שלו. תלי שלג היו מונחים סמוך לה ועל גגה. היה צ’וב סופק כפותיו שקפאו בצינה, דופק בדלת ופוקד על בתו בקול גדול שתפתח לו.

– מה רצונך? – נצטעק בחומרה הנפח שיצא מפתח הבקתה.

צ’וב הכיר את קולו של הנפח ונרתע קמעה לאחור. "א! לא. אין זו בקתתי – סח לעצמו – אל בקתתי לא יסור הנפח. מאידך גיסא, כשסוקר אני בקתה זו אף אין היא נראית לי כבקתתו של הנפח. אם כן, של מי היא בקתה זו? כיצד לא הכרתיה? הרי זו של לבצ’נקו החיגר, שלא מכבר נשא לו אשה צעירה. הוא היחיד שבקתתו דומה לבקתתי שלי. לא בכדי היה תמוה בעיני קמעה היאך הגעתי הביתה במהירות שכזאת. אלא שלבצ’נקוֹ יושב עכשיו בבקתתו של השמש – דבר זה ידוע לי; והנפח מה מעשיו כאן?… אַ־ה־ה! הולך הוא אל אשתו הצעירה. ובכן, כאלה הם פני הדברים!… עכשיו נתחוור לי הכל.

מי אתה ועל שום מה משוטט אתה לפני הפתחים? – סח הנפח בחומרה יתרה מזו שלפני כן.

לא, לא אגלה לו מי אני – אמר צ’וב בלבו – הוא עוד עלול לחבוט בי, ממזר ארור זה". שינה צ’וב את קולו והשיב לו:

אני הוא זה, חביבי! באתי לשעשעכם ולקדלק קמעה מתחת לחלונותיכם.

לך לכל הרוחות יחד עם הקוליאדקות שלך – נצטעק וואקולה ברוגזה –מה אתה עומד? וכי אינך שומע? הסתלק תיכף ומיד.

צ’וב עצמו הגיע כבר לידי החלטה נבונה זו, אלא שחרה לו על שאנוס הוא לציית לפקודותיו של הנפח. תקף עליו יצרו והתריס דברים כנגדו:

מה לך כי נצטווחת כדי כך? – סח באותו קול – רוצה אני לקלדק ותו לא.

אהא! רואה אני כי בדיבורים לא סגי! – לאחר שהושמעו מלים אלה חש צ’וב חבטה מכאיבה ביותר בכתפו.

נראה לי שאתה מתחיל כבר במכות – סח עם שנרתע קמעה.

– כלך לך! – צרח הנפח וכיבד את צ’וב בהדיפה נוספת.

– מה לך? – אמר צ’וב ובקולו נשמעו גם כאב, גם עגמת נפש וגם מורך־לב – רואה אני שאינך חומד לך לצון… מפליא אתה מכותיך.

– כלך לך, הסתלק! – נצטווח הנפח וטרק את הדלת.

– ראו נא, היאך לבש זה גבורה! – דיבר צ’וב משנשאר לבדו בחוץ – נסה נא, קרב אלי! משים עצמו גברא רבא! כלום סבור אתה שאין דין ואין דיין? לא, יקירי, אני אלך, אלך ישר אל הקומיסאר. אצלי תלמד לקח! לא אכפת לי שנפח אתה וצייר אתה. דרך אגב, כדאי לי לסקור את גבי ואת כתפי: כסבור אני כתמים כחולים מצויים בהם. כפי הנראה חלק לי מכות נאמנות זרע מרעים זה. חבל שהצינה חזקה ולא מתחשק לי להסיר אדרתי. עוד תכרכר לפני! בן בליעל ארור שכמותך! ואף־על־פי־כן עובדה היא שהנפח אינו בביתו, הרי שסולוחה יושבת לבדה… המ… המרחק מכאן אינו רב; אפשר שכדאי לגשת. איש לא ימצאנו בשעה זו. אולי תשחק לנו השעה… ימח שמו של הנפח הארור! מכות נאמנות חלק לי.

גירד צ’וב את גבו ופנה לצד אחר. הנעימות שהיתה צפויה לו בשעת הפגישה עם סולוחה המעיטה קמעה את כאבו ושוב לא חש גם בצריבותיו של הכפור שהיה חורק בכל הרחובות, ואפילו שריקתה של הסערה לא החרישה חריקה זו. סופת השלג סיבנה את זקנו ואת שפמו בחריצות רבה מזו של כל גלב התופס דרך עריצות את קרבנו בחוטמו, ולרגעים היה פרצופו של צ’וב לובש ארשת של מתיקות למחצה. אף־על־פי־כן אלמלא השלג, שהיה עושה שתי וערב מכל הנגלה לעין, עוד שעה ארוכה ניתן היה לראות היאך היה צ’וב נעצר פעם לפעם, מגרד גבו ורוטן: “מכות נאמנות חלק לי נפח הארור” – ושוב שם פעמיו לדרך.

בשעה שהטרזן הזריז, זה בעל הזנב וזקן התיש, התעופף מן הארובה וחזרה היה התרמיל שבו הטמין את הירח הגנוב תלוי לו בצדו ברצועת כתף. בתוככי התנור נאחז תרמיל זה במה שנאחז ונפתח. ראה הירח שעת כושר לעצמו, פרח מתוך ארובת בקתתה של סולוחה, המריא למעלה ודאה בשמים. מיד הואר הכל. סופת השלג היתה כלא היתה. השלג ניצת כשדה־כסף רחב ידיים ונבזק כולו כוכבי בדולח. דומה היה שהכפור נתחמם קמעה. בחורים וריבות צצו בחבורותיהם ובידיהם שקים. הצטלצלו קולות הזמר ונדירות היו הבקתות שלא הצטופפו לידן המקלדקים.

נפלא הוא נגהו של הירח! תקצר ידי מלתאר מה טוב ומה נעים להצטופף בלילה כזה בחבורת ריבות צוחקות ומזמרות ובחורים המוכנים ומזומנים לכל תחבולה ומעשה קונדס, שליל צחוק ועליצות עשוי להעלותם במחשבה. האדרת העבה מחממת את הגוף; ביתר חיות מבעיר הכפור את הלחיים; ואשר למשובה הרי המסית והמדיח עצמו דוחק ודוחף מאחור.

חבורות של נערות נושאות שקים פרצו אל בקתתו של צ’וב והקיפו את אוקסנה. צווחות, צחוק, סיפורי מעשיות החרישו אזניו של הנפח. כל אחת הזדרזה להקדים את חברתה בסיפור מעשה חדש, וכולן כאחת פרקו שקיהן והתפארו בחלות, בנקניקים ובכופתאות שכבר עלה בידיהן לאספם די והותר בשכר הקוליאדקות. דומה היה כי אוקסנה נהנתה הנאה מרובה ולבה היה טוב עליה. מלהגת היתה עם רעותיה וצחקה בלי הפוגה. הנפח עגמה עליו נפשו והיה מביט בקנאה בשמחה זו. הפעם קילל בלבו את הקוליאדקות אף שבדרך כלל אהבן אהבת נפש.

הוי, אוֹדרקה – סחה היפהפיה העליזה ונפנתה אל אחת הנערות – קורקאות חדשות לך! אח, כמה נאות הן! רקומות זהב! טוב לך, אודרקה. יש לך גבר הקונה לך כל אשר לבך חפץ; ולי אין מי שישיג קורקאות נאות כאלה.

אל תהי מיצרה, אוקסנה, חמדת עיני! – נכנס הנפח לתוך דבריה – אשיג לך קורקאות שאך מעטות מבין הגבירות נועלות כאלה.

אתה? – אמרה איקסנה ונתנה בו מבט חטוף מלא גאוה – סקרנית אני לדעת היכן תשיג קורקאות שאוכל לנעלן ברגלי? שמא תביא לי את הקורקאות שהצארית נועלתן?

זו מהלכת בגדולות – פרץ כל קהל הריבות בצעקה מלווה בצחוק.

– כן – המשיכה היפהפיה ביהירות – עדות אתן כולכן: אם יביא לי הנפח וואקולה אותן הקורקאות שהצארית נועלת, נשבעת אני בהן צדקי כי מיד אהיה לו לאשה.

הריבות גררו החוצה את היפהפיה הגמחונית.

– שחקי, שחקי – דיבר הנפח שיצא בעקבותיהן – אף אני צוחק לעצמי. מייגע אני את מוחי ואיני יודע להיכן פרח שכלי. אין היא אוהבת אותי – מילא, תנוח לה בשלום. וכי אין לי בעולם אלא אוקסנה בלבד? ברוך השם, גם בלעדיה מצויות בכפר ריבות נאות למכביר. ואוקסנה מה היא? לעולם לא תהא זו עקרת בית ראויה לשמה; אין כוחה גדול אלא בפרכוסים בלבד. לא, דייני הגיע הזמן שאחדל להשתטות.

ואולם ברגע שהנפח עיתד עצמו להיות תקיף בו ברגע היתה רוח רעה מעבירה לפניו ביעף את דמותה של אוקסנה. והיתה אוקסנה צוחקת ואומרת לו דרך היתול: “השג, נפח, קורקאותיה של הצארית ואינשא לך”. נפשו רגשה בקרבו ולא היה מהרהר אלא באוקסנה בלבד.

חבורת המקלדקים – בחורים לחוד ובתולות לחוד – אצו מרחוב לרחוב. ואלו הנפח היה מהלך נראה ואינו רואה ואינו לוקח חלק בכל אותן השמחות שהיו חביבות עליו קודם לכן יותר משעל כל שאר הבחורים.

בינתיים שבע השד נחת בביתה של סולוחה: היה מנשק את ידה ועושה העויות – כדרך שעושה הדיין בשעה שהוא מנשק את ידה של בת הכומר – מניח את ידו על לבו ומתאנח עד שבסופו של דבר הכריז בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאם לא תסכים לספק את תאוותו כך שיבוא על שכרו, יהיה מוכן לכל: יטביע עצמו במים ואת נשמתו ישלח הישר אל תוך התופת. סולוחה לא היתה עד כדי כך אכזרית, ולא עוד אלא שהשד, כידוע, כיון אל דעתה שלה. בדרך כלל היתה נהנית לראות קהל גדול נוהה אחריה ולעתים נדירות היתה שרויה בלי חברה; ואלו ערב זה נתכוונה לבלות לבדה משום שכל אנשי השם שבכפר הוזמנו אל השמש לסעודת תרביך דבש. ברם, כל תכניותיה השתבשו והדברים התגלגלו בדרך אחרת: אך הגיש השד את תביעתו מיד נשמע קולו של הראש הגברתן. אצה סולוחה לפתוח את הדלת והשד הזריז נכנס אל תוך השק שהיה מונח בחדר.

ניער הראש את השלג מכובעו, הערה לקרבו את קובעת היי"ש שהגישה לו סולוחה והשיח לה כי בשל הסופה שהתחוללה לא הלך אל השמש, אך משראה אור בבקתתה נטה מדרכו וסר אליה מתוך כוונה לשהות במחיצתה ערב אחד.

עוד הוא מדבר ובדלת נשמעה נקישה ומיד לאחריה עלה קולו של השמש באוזניהם.

– החביאיני היכן שהוא – לחש הראש – אין לי חשק להיפגש עכשיו עם השמש.

היתה סולוחה חוכה בדעתה שעה ארוכה למצוא מחבוא לאורח בעל גוף שכמותו. בסופו של דבר בחרה בשק הגדול ביותר שהיה ממולא פחם; הערתה את הפחם אל תוך העריבה, והראש נכנס אל תוך השק על שפמו, על ראשו ועל כובעו.

נכנס השמש והוא מכעכע ומשפשף ידיו זו בזו. השיח לה שאיש לא בא אליו, אלא שהוא שש בכל לבו ונפשו על המקרה שאינה בידו ל“בלות” קמעה אצלה, ואפילו הסופה אינה מפחידה אותו כל עיקר. אותה שעה קרב אליה קרבה יתרה, פלט שיעול מפיו, נתחייך ונגע באצבעותיו הארוכות בחזה החשוף והדשן. פניו הפיקו ערמומיות וזחיחות דעת ופיו מילל:

– ומהו זה אצלך, סולוחה כלילת היופי?

משאמר דברם אלה קפץ ונרתע לאחור קמעה.

– מה פירוש “מה”? הרי זו זרועי, אוסיפ ניקיפורוביץ'! – השיבה סולוחה.

– המ… זרועך! ח־ח־ח! – סח השמש עם שהוא נהנה הנאה מרובה מהתחלה נאה זו. הפסיע לארכו של החדר הלוך ושוב ופנה אליה שנית כשבפניו אותה ההבעה:

– וזה… מהו זה אצלך, סולוחה, היקירה מכל יקר? – תוך כדי כך חזר וקרב אליה, תפסה ברפרוף בצוארה ושוב קפץ ונרתע אחורה כקודם.

– עיניך הרואות, אוסיפ ניקיפורוביץ'! – השיבה סולוחה – צואר ועל הצואר רביד.

– המ… על הצואר רביד! ח־ח־ח! – השמש עבר על פני החדר בשניה וחכך ידיו זו בזו.

– וזה… מהו זה אצלך, סולוחה שאין דומה לה? – אין אנו יודעים במה היו נוגעות עכשיו אצבעותיו הארוכות של השמש אלמלא נשמעה לפתע נקישה בדלת וקולו של צ’וּבּ הקוזאק נצטלצל מן החוץ.

– רבונו של עולם! אישיות צדדית – צווח השמש – אוי לי אם יגלו כאן אדם בעל מעמד כמוני… השמועה עלולה להגיע לאזניו של האב קונדראט!…

לאמיתו של דבר היו חששותיו של השמש ממין אחר: יותר משחשש מן האב קונדראט מתירא היה שמא יוודע הדבר לזוגתו שידה החזקה וזרועה הנטויה הפכו גם בלאו הכי את מחלפתו העבותה לצמה דקה מן הדקה.

– למען השם, סולוחה החסודה – היה ממלמל ומרטט בכל גופו – טוּב לבך ככתוב בבשורת לוקאס פרק יוד ג‘…. יוד ג’… דופקים, בחיי ראשי, דופקים! אוך! החביאיני היכן שהוא!

רוקנה סולוחה שק שני מן הפחם, והשמש שלא היה בעל מימדים כל עיקר נכנס לתוכו וישב בקרקעיתו כך שמעליו ניתן היה לגבב עוד פחם כדי מחציתו של השק.

– שלום, סולוחה – אמר צ’וב בהיכנסו לבקתה – אפשר שלא ציפית לי? הרי לא ציפית לי, לא כן? אפשר הטרדתי אותך? – הוסיף והעלה בפניו ארשת של עליזות וחשיבות, משמע שראשו המסורבל היה מתייגע ומתקין עצמו לקלוע מהתלה עוקצנית ומחוכמת – אפשר שהיית מתבדרת כאן עם מישהו?.. אפשר שהטמנת כבר מישהו, לא כן? – כיון שהיה מלא התפעלות מהערה זו של עצמו פרץ בצחוק לפי שהיה מתברך בלבו שהוא לבדו נהנה מחסדיה של סולוחה – ובכן, סולוחה, הגמיאיני עכשיו יי"ש. סבור אני שגרוני קפא מהצינה הארורה. שילח בנו הקדוש ברוך הוא לילה שכזה לפני חג המולד. משתוללת, את שומעת, סולוחה, משתוללת… לעזאזל, ידי התאבנו: אי אני יכול להתיר את האדרת. משתוללת הסופה…

– פתחי! – נשמע קול מבחוץ ולאחריו דחיפה בדלת.

– מישהו דופק – אמר צ’וב ונעצר במקומו.

– פתחי! – נצטווח הקול ביתר עוז.

– הרי זה הנפח! – מלמל צ’וב ותפס בשולי כובעו – שומעת את, סולוחה? תחבי אותי בכל מקום שתרצי: בשום פנים ואופן אין בדעתי להיראות בפניו של ממזר ארור זה – הלואי שמתחת לכל אחת מעיניו של אותו בן שחת תצמח בועה בשיעור של גדיש!

סולוחה אף היא נתבהלה והיתה מתרוצצת בחדר כמי שרוח תזזית נכנסה בו. נתבלעה חכמתה ורמזה לצ’וב שייכנס אל תוך אותו השק שבו ישב כבר השמש. השמש המסכן לא קמה בו הרוח להביע מכאובו אפילו בשיעול ובגניחה אף שאיכר כבד משקל ישב ממש על ראשו ושלשל את מגפיו ספוגי הכפור משני צדי רקותיו.

הנפח נכנס. הוא לא הוציא הגה מפיו, לא הסיר כובעו וכמעט צנח על הספסל. ניכר היה שרוחו עכורה.

בשעה שסולוחה סגרה את הדלת אחריו הקיש בה עוד מישהו. היה זה הקוזאק סוירביגוז. הלה לא ניתן להטמינו בשק כיון ששק בעל ממדים כאלה אינו בנמצא. בעל גוף היה ובריא בשר אפילו מן הראש עצמו וקומתו גבוהה מזו של עמיתו של צ’וב. משום כך הוליכתו סולוחה אל גן הירק על מנת לשמוע מפיו כל שיש לו להשמיע לה.

היה הנפח סוקר בפיזור־נפש את פינות בקתתו ומטה אזנו מפעם לפעם לזמירותיהם של המקלדקים שניסרו בחללו של הכפר; לבסוף נח מבטו על השקים: “על שום מה מונחים כאן השקים הללו? זה מכבר הגיע הזמן לסלקם מכאן; בשל אהבת פתאים זו שלי נשתטיתי לגמרי. מחר חג ובבקתה מונחת כל הטינופת. דין הוא שאביאם אל המפחה”.

גהר הנפח על יד שקי הענק, כרכם זה בזה כרוך היטב ועמד העמיסם על שכמו. אלא שניכר היה כי מחשבותיו היו משוטטות אל יודע היכן, שאם לא כן היה שומע היאך היה צ’וב מחרחר ומפעפע עם שהשיער שבראשו נתהדק בחבל שקשר את השק, והראש הגברתן פתח בגיהוג של ממש.

– אוקסנה. נקלית זו קנתה לה שביתה בראשי ושוב אי אני בן־חורין לפלטה מתוכו – סח הנפח – אין אני רוצה להרהר בה. אך איני מהרהר – מעשה שטן – אלא בה בלבד. בעל כרחי באות המחשבות ונדחקות בראשי. לעזאזל, דומה כי השקים משקלם עלה. ודאי הושם כאן עוד דבר־מה מלבד הפחם. שוטה שכמותי. שכחתי שעכשיו נדמה לי הכל כבד יותר. זכורני בימים כתיקנם יכולתי לכופף וליישר ביד אחת מטבע נחושת ופרסת סוס; ועכשיו אין לאל ידי להגביה שקי פחם. עוד מעט אהיה נופל מכל משב רוח. לא! – נצטעק לאחר שהחשה שעה קלה – לא אשה וואקולה! לא אניח לבריות להתקלס בי! אפילו יתנו לי עשרה שקים כאלה אגביה את כולם! – מיד הכתיף על נקלה את כל השקים הגדולים ששני גברתנים לא היו יכולים לשאתם – בדין שאטול גם את זה – המשיך עם שהרים גם את השק הקטן שבקרקעיתו ישב מצונף השד – דומה שתחבתי לתוכו את מכשירי – משאמר דברים אלה יצא מן הבקתה והיה מפזם פזמון בפיו:

אִשָה – רֵיחַים עַל צַוָּאר

לא לְכַך נוֹצַרְתִי.

קולות הזמר וההמולה הלכו ונתעצמו. ההמונים שהצטופפו ברחובות התרבו בשל האורחים שבאו מן הכפרים הסמוכים. הבחורים השתובבו והשתוללו כאוות נפשם. בין קוליאדקה לקוליאדקה נשמע תכופות זמר עליז, שאחד הקוזאקים הצעירים חיברו עתה זה. יש שפלוני מן הקהל נתחלפה לו הקוליאדקה במזמור לראש השנה והיה צווח בקולי קולות:

לִכְבוֹד ראֹש הַשָּׁנָה

הָבוּ מַתָּנָה.

כֻּפְתָּה וְדַיְסֹנֶת

קְטַנְטוֹנֶת

נַקְנִיק חֲזַרְזִיר

צָעִיר.

הלץ בא על שכרו בתרועת צחוק. החלונות הקטנים הוגבהו שמשותיהם ויד גרומה של אחת הזקנות (שכן רק הזקנות והאבות המיושבים בדעתם נותרו בבתיהם) היתה משתרבבת החוצה ומושיטה נקניק או פרוסת פשטידה. בחורים וריבות היו מתחרים ביניהם, מגישים שקיהם ולוכדים שללם. מקום אחד התקהלו בו בחורים מכל הקצוות והקיפו חבורת ריבות: רעש, צווחות, זה מטיח גוש שלג וזה מנסה להוציא שק מלא כל טוב מידי חברו. במקום אחר ניסו הריבות לתפוס בחור והיו מכשילות אותו בתחבולותיהן עד שהיה מועד וצונח על הקרקע. דומה היה כי עד אור הבוקר מוכנים היו הללו לעלוז ולשמוח בשמחת החג. וכמו במתכוין שיטח הלילה תפארתו לפניהם, השפיע עליהם חמימות בעצם הכפור והילתו של הירח היתה צחורה בשל נהרת השלג.

הנפח נעצר ושקיו על שכמו. מתוך חבורת הריבות קלטה אזנו את קולה ואת צחוקה הדק של אוקסנה. מיד נתרטטו כל מעקשי גופו: הטיח את השקים בקרקע כך שהשמש שהיה שרוי בתחתיתו של אחד השקים התחיל גונח מעצמת החבטה והראש פלט מגרונו גיהוג ראוי לשמו. לא השאיר על שכמו אלא את השק הקטן בלבד והצטרף אל קהל הבחורים שנשתרכו בעקבותיה של חבורת הבתולות, אותה החבורה שמתוכה קלטה אזנו את קולה של אוקסנה.

“היא ולא אחרת! ניצבת היא כמלכה ובורקות עיניה השחורות. בחור בעל תואר מספר לה דבר־מה; כפי הנראה משהו מבדח שהרי צוחקת היא. אלא שהלזו לעולם היא צוחקת”.

כאללו בעל כרחו, בלא יודעין פילס לו דרך ועמד על ידה.

– א! וואקולה! כאן אתה! שלום! – אמרה היפהפיה ועל שפתיה אותה בת צחוק, שהיתה מוציאה את וואקולה מדעתו – מה העלית בידך בעד הקוליאדקות שלך? א! איזה שק קטן! ואת הקורקאות שהצארית נועלת השגת? השג את הקורקאות ואנשא לך! – פרצה בצחוק וברחה יחד עם כל החבורה.

הנפח עמד נטוע במקומו. "לא. איני יכול. כלו כוחותי – הפטיר לבסוף – אך אל אלהים! מדוע יפה היא עד לשגעון? מבטה, דיבורה – הכל צורב, ממש צורב… לא. כשל כוח הסבל! הגיעה השעה לשים קץ לכל: כאשר אבדתי אבדתי. אלך ואטביע עצמי במיבקע הקרח ולא ידע איש את קבורתי.

מיד צעד בטוחות קדימה, השיג את החבורה, קרב אל אוקסנה והלך בסמוך אליה. אגב הליכה סח לה נמרצות:

– שלום לך, אוקסנה! בקשי לך חתן כלבבך, היי משטה בכל מי שלבך חפץ; ואותי שוב לא תראי בעולם הזה.

דומה היה כי נפתעה היפהפיה. רצתה לומר לו מה שרצתה, אך הנפח נפנף בידו וברח.

– לאן, וואקולה? – צווחו הבחורים משראוהו רץ.

– שלום לכם, אחים! – השיב להם הנפח אף הוא בצעקה – אם ירצה השם נתראה בעולם הבא, ואלו בעולם הזה שוב לא נתהולל יחדיו. שלום לכם, זכרוני לטובה! אמרו לאב קונדראט שיערוך תפילת אשכבה לעילוי נשמתי החוטאת. את חטאי אני מזכיר היום: דחיתי קודש מפני חול ולא ציירתי את הנרות באיקונין של בעל הנס ושל האם הקדושה. כל אשר בקמטרי לכנסיה תתנו. שלום לכם.

אמר דברו הנפח והוסיף לרוץ עם שהשק עמוס על שכמו.

– דעתו נטרפה עליו – סחו הבחורים.

– נשמה אבודה – רטנה ביראת שמים זקנה שעברה על פניו – אלך ואשיח כיצד תלה עצמו הנפח.

בינתיים עבר וואקולה במרוצה על פני כמה רחובות ונעצר לשאוף רוח. לאן אני רץ אחרי הכל? – אמר בלבו – והרי עדיין לא הכל אבוד. אנסה עוד תחבולה אחת: אלך אל פאצ’יוק הזאפורוז’אי הכרסתני. מרננים אחריו שמכיר הוא את כל השדים ועושה ככל העולה על רוחו. אלך אליו. הרי בין כך ובין כך אבודה נשמתי.

השד שרבץ שעה ארוכה בשק ולא הניד אבר, מששמע דבריו אלה התחיל מקפץ מרוב שמחה. ואלו הנפח סבור היה כי ידו נאחזה בשק והיא שגרמה לתזוזה זו; חבט בשק באגרופו – אגרוף הראוי להתכבד – טלטלו על כתפיו טלטלת גבר והלך אל פאציוק הכרסתני.

ואמנם פאציוק הכרסתני היה אי־פעם זאפורוז’אי, אלא שאיש לא ידע אם גרשוהו מזאפורוז’יה או שהוא עצמו ברח משם. זה מכבר – אפשר כעשר שנים ואפשר כחמש עשרה – היה דר בדיקנקה. בתחילה נוהג היה כזאפורוז’אי לכל דבר: עבוד לא עבד, היה ישן שלושת רבעי יום, אוכל כדי שיעור מנתם של ששה קוצרים ושותה בהעלם אחד כמעט דלי שלם. ניתנה האמת להיאמר: מנות גדושות אלה מצאו להן בית קיבול ראוי לשמו, שכן פאציוק, אף שלא היה בעל קומה, היה בעל ממדים ניכרים לרוחב. יתרה מזו: אברקיו היו רחבים עד כדי כך שעם כל פסיעה שפסע – יהיה שיעורה גדול ככל שיהיה – מעולם לא נראו רגליו ונדמה היה כי דוד לריקוח יינות מהלך לול ברחוב. אפשר שדבר זה הוא שגרם לכך שהדביקו לו את הכינוי כרסתני. לא יצאו ימים מעטים לאחר שהגיע אל הכפר וכבר נודע לכל כי ידעוני הוא. כל אימת שמישהו היה לוקה בחולי היה קורא לפאציוק; ופאציוק די לו שילחש מלים ספורות והמיחוש יהיה כלא היה. יש שאציל שהדיר עצמו מסעודה שעה ארוכה מן הרגיל היה נחנק באדרה. מיד היה פאציוק משכיל לחבוט באגרופו בגבו באמנות מפליאה והאדרה היתה מסתלקת אל המקום הראוי לה בלי שהזיקה לגרונו של האציל אף כהוא זה. בזמן האחרון לא היו מרבים לראותו בשום מקום. אפשר שעצלותו היא שגרמה לכך ואפשר שהיה טעם אחר לדבר, שכן משנה לשנה קשתה עליו הכניסה בפתחי דלתו. מתוך כך הוצרכו האזרחים לילך אליו בעצמם כל אימת שנזדקקו לו.

לא בלי מורך פתח הנפח את הדלת וראה את פאציוק ישוב על הרצפה, רגליו משוכלות כדרך הטורקים, לפניו עביט ועל גבי העביט מגס מלא מלילים. כמו במכוון עמד המגס ממש כנגד פיו. היה פאציוק מרכין ראשו קמעה כלפי המגס ובלי שהניד אפילו אצבע אחת היה סופג את הזום ומדי פעם בפעם תופס את המלילים בשניו.

– לא! הלה עצלותו גדולה מזו של צ’וב – אמרה וואקולה בלבו – ההוא לפחות אוכל בכף ואלו זה אפילו את ידו אינו מוכן להרים.

נראה כי פאציוק היה שקוע ראשו ורובו באכילת המלילים שכן דומה כי לא השגיח כל עיקר בכניסתו של הנפח, שקד לו קידה עמוקה מיד לאחר שדרך על סף הבקתה.

– באתי להיזקק לחסדיך, פאציוק – אמר וואקולה ושוב קד קידה.

פאציוק השמן זקף ראשו ומיד חזר לאכילת המלילים.

– אומרים עליך, במחילה ממך – סח הנפח עם שהוא מנסה להתעזז – אני משיח בכך לא כדי לפגוע בכבודך, חלילה, אומרים עליך משארי בשרו של השטן אתה.

משהוציא וואקולה מלים אלה מפיו נתחלחל מאד, כיון שסבור היה כי אמר מה שאמר במישרין ולא בעקיפין ולא ריכך די הצורך את הדברים הבוטים. חושש היה שמא יטול פאציוק את העביט יחד עם המגס ויטיחנו הישר בראשו. מתוך כך זז הצדה קמעה וגונן על עצמו בשרוולו כדי שהזום החם של המלילים לא יהא ניתז על פניו.

אבל פאציוק הציץ בו ופתח שוב באכילת המלילים. התעודד הנפח וגמר בלבו להמשיך:

– אליך באתי, פאציוק! כה יתן לך אלהים וכה יוסיף מכל טוב בשפע ולא בצמצום, לחם בפרופּורציה – לפרקים ידע הנפח לקלוע מלה שבאפנה; את בקיאותו קנה לו עוד בימי שהותו בפולטאבה כשצבע את גדר המרישים של שר המאה – נגזרה עלי כליה בעוונותי הרבים. ואין לי תשועה בעולמו של הקדוש ברוך הוא. יהיה אשר יהיה! אנוס אני לבקש את השד עצמו שיסייע בידי. ובכן מה, פאציוק? – שאל הנפח משהרגיש בשתיקתו של הלה – מה אעשה?

– אם זקוק אתה לשדים לך לכל השדים – השיב פאציוק והוסיף לכלות את המלילים בלי שזקף עיניו עליו.

– לשם כך באתי אליך – השיב הנפח וקד קידה – מלבדך אין איש בעולם המכיר את הדרך אליו.

פאציוק לא הוציא הגה מפיו. אותה שעה היה מסיים את המלילים האחרונים.

– עשה עמדי חסד ברוב טובך, אל תסרב – סרהב הנפח – בשר חזיר, נקניקים, כוסמת, מילא, בד, גריסי דוחן ועוד משהו במקרה של צורך… כנהוג בין אנשים טובים… לא אקפוץ ידי. הגד נא לי כיצד, כדומה למשל, מגיעים לדרך המוליכה אליו?

– מי שהשד מאחורי כתפיו אינו צריך להרחיק לכת – סח פאציוק באדישות ולא שינה תנוחתו. וואקולה לטש עיניו עליו משל פשרם של הדברים נחרת במצחו של זה. “מה הוא סח?” – שאלו פניו בלי אומר ודברים; ואלו פיו שהיה פעור למחצה נכון היה לבלוע כמו מליל את המלה הראשונה שתיפלט מפיו של פאציוק, אבל פאציוק החשה.

אותה שעה ראה וואקולה כי העביט והמלילים שוב לא היו לפניו; במקומם עמדו על הרצפה שני מגסי עץ: האחד מלא כופתאות והשני שמנת. על כרחו נחו עיניו והגיגיו על המאכלים הללו. “נראה כיצד יאכל פאציוק את הכופתאות – אמר בלבו – חזקה עליו שלא ירצה להרכין ראשו כדי לבלוע מהם כפי שלגם מזום המלילים. ואפילו ירצה לא די בכך, שהרי תחילה יש לטבול את המליל בשמנת”.

עוד הוא מהרהר ופאציוק פער את פיו, הציץ במלילים ושוב פער את פיו ביתר רחבות. אותה שעה הגלישה עצמה אחת הכופתאות מן המגס, צללה בתוך השמנת, התהפכה לצד אחר, קפצה למעלה והטילה עצמה הישר אל תוך פיו. אכלה פאציוק ופער את פיו עוד הפעם. כופתה שניה הוטלה בו באותה הדרך. לא הטריח עצמו פאציוק אלא כדי לעיסה ובליעה.

– פלאי פלאים! – אמר הנפח בלבו ופער פיו מרוב תמהון. מיד חש כי הכופתה נדחקת גם אל תוך פיו, ולא עוד אלא ששפתיו נמרחו בשמנת. דחה את הכופתה, קינח שפתיו והיה מהרהר בנסים המתארעים בעולם ועד היכן מגיע כוחו של הסטרא אחרא. תוך כדי כך נתחזק בדעתו שרק פאציוק לבדו יוכל לעזור לו. “איקוד לו עוד קידה אחת על מנת שידבר דבר דבור על אפניו… ואף־על־פי־כן, לכל הרוחות! הרי יום צום היום והלה אוכל כופתאות, וכופתאות הרי אלו מאכלות אסורים. שוטה אני ותו לא. עומד לי כאן ומתמלא חטאים כרימון. אחורה פנה!”

כחץ מקשת זינק מן הבקתה הנפח ירא החטא.

ברם, השד שישב בשק עלץ לבו בנפח ושוב לא היה מוכן להוציא מידו שלל כה נאה. מיד לאחר שהנפח הוריד את השק קפץ מתוכו והרכיב עצמו על צוארו.

צמרמורת חלפה בגופו של הנפח; פניו חוורו, נתחלחל ולא ידע נפשו, וכבר עמד להצטלב… אבל השד הרכין פרצופו – פרצוף שאינו אלא זרבובית של כלבים – אל אזנו הימנית ואמר:

– אני הוא זה, ידידך; מוכן אני לעשות הכל לרעי ועמיתי. כסף אתן לך כאוות נפשך – צייץ אל תוך אזנו השמאלית – עוד היום תהיה אוקסנה שלנו – לחש לו ושוב הטה פרצופו אל האוזן הימנית.

הנפח עמד וחכך בדעתו

– יהי כדבריך – סח לבסוף – במחיר זה מוכן אני להיות שלך.

השד ספק כפיו ומעצמת שמחתו התחיל דוהר על צוארו של הנפח. “עכשיו נלכד בפח הנפח! – הרהר בלבו – עכשיו אנקום נקמתי בך, משוש נפשי, בשל כל ציוריך ובדותותיך על השדים. מה יאמרו עתה ידידי משיוודע להם כי הגדול שבחסידי הכפר נתון בידי?” בגודל חדוותו פרץ השד בצחוק משהתחיל משער בנפשו היאך יהא מלעיג בגיהינום על כל אחיו בעלי הזנב, היאך ישתולל השד החיגר, שהיה נחשב ביניהם ראש וראשון לכל מזימה ותחבולה.

– ובכן, וואקולה – צייץ השד ועדיין לא ירד מצוארו של וואקולה משל חושש היה שמא יברח הלה – הרי ידוע לך כי אין עושים מעשים כאלה בלי חוזה.

– אני מוכן – אמר הנפח – שמועה שמעתי כי אצלכם נוהגים לחתום בדם! המתן רגע, אוציא מסמר מכיסי! – תוך כדי דיבור הפשיל ידו לאחור וכהרף עין תפס את השד בזנבו.

– לץ שכמותך – נצטווח השד בעודו מצטחק – די לך, הקץ למעשי קונדס.

– חכה נא, מחמדי – צעק הנפח – ודבר זה כיצד ייראה בעיניך? – מיד הטביע באויר את סימן הצלב, והשד נעשה שפל רוח ככבשה תמה – חכה נא – סח וגררו אל הקרקע בזנבו – אני אלמדך כיצד מסיתים ומדיחים אנשים טובים ונוצרים נאמנים! – ובעוד ידו מחזיקה בזנב קפץ הנפח, ישב רכוב על צוארו והגביה ידו להצליבו.

– חוסה, וואקולה – יילל השד בקול מעורר רחמים – אעשה ככל אשר תשית עלי, הניחה לי ורק נפשי תהיה לי לפלטה: אל תטביע בי את הצלב האיום.

– הקולך הוא זה, אשכנזי ארור? עכשיו יודע אני מה עלי לעשות. הסיעני תיכף ומיד! אתה שומע? כעוף כנף הטיסני.

– לאן? – שאל השד העצוב.

– לפטמבורג⁵, ישר אל הצארית.

והנפח כמעט שפרחה נשמת מאימה כשהרגיש עצמו מתרומם באויר.

שעה ארוכה עמדה אוקסנה והרהרה בדיבוריו המשונים של הנפח. דבר־מה בקרבה לחש לה כי התאכזרה לו יתר על המידה. “ומה אם באמת יחליט לעשות מעשה איום ונורא? מה ממנו יהלוך? אפשר שמרוב צער יעלה בדעתו להתאהב באחרת, וכיון שנפשו מרה עליו יהא קורא לה היפה בבנות הכפר? אך לא; הוא אוהב אותי. יפה אני ונאוה. לעולם לא ימירני באחרת! אינו אלא משים עצמו, מעשי משובה ותו לא. לא ייצאו עשר דקות ושוב ודאי יבוא אלי להזין עיניו בי. ואמנם, מקפידה אני עליו. בדין שאניח לו לנשקני כאלו בעל כרחי. חזקה שדבר זה ישמחנו שמחה גדולה”. וכבר היתה היפהפיה הפוחזת מתבדחת עם רעותיה.

– הביטו – סחה אחת מהן – הנפח שכח את שקיו; ראו אלה שקים איומים! הגדיל הנפח לעשות בקוליאדקות שלו; דומה כי רביעי אילים הטילו בשקיו, ואלו נקניקים וככרות לחם – אין מספר להם! שפע! יש בהם כדי לאכול לשובע בכל ימות החג.

– וכי שקין של הנפח הם? – החרתה אחריהם אוקסנה – בואנה, נזדרז לגררם לבקתתי ונסקור היטב במה מילא אותם.

ההצעה נתקבלה פה אחד ואושרה בצחוק גדול.

– אך הרי לא נוכל להרימם – נצטעקה לפתע כל החבורה עם שהיא מנסה להזיז את השקים ממקומם.

– המתינו – אמרה אוקסנה ־ נרוץ להביא מזחלת ונגררם בה.

מיד רצו כולם להביא את המזחלת.

הכלואים היה להם לזרא לשבת בתוך השקים, אף שהשמש נקב לעצמו באצבעו חור ראוי לשמו. אלמלא הקהל שבחוץ אפשר שהיה מוצא לו דרך להיחלץ; אך לצאת מן השק לעיני כל, לשים עצמו ללעג ולקלס… סיכון זה הניאו מלצאת ולפיכך גמר בלבו להמתין והיה גונח ומנחרר קלות מתחת למגפיו של צ’וב. שלא הצטיינו באדיבות יתרה. צ’וב אף הוא נכסף לא פחות ממנו לצאת מעבדות לחרות שכן חש כי מתחתיו מצוי מן דבר שהישיבה עליו אינה נוחה כל עיקר. ברם, מששמע את החלטתה של בתו נרגע ושוב לא רצה לצאת מתוך חישוב שהמרחק בינו לבין בקתתו הוא כשיעור של מאה פסיעות לפחות ואולי מאתיים. ולא עוד אלא שבצאתו מן השק שומה עליו להתקין עצמו, לרכוס אדרתו, להדק אבנטו – בקיצור הרבה יגיעות צפויות לו. גדולה מזו: כובעו נשאר אצל סולוחה. מוטב איפוא שהנערות יגררוהו במזחלת. ואולם, למעשה אירעו הדברים בדרך שונה מזו שציפה לה צ’וב. בשעה שהנערות רצו להביא את המזחלת יצא העמית המצומק מבית המרזח ורוחו עכורה. המוזגת לא היתה מוכנה בשום פנים ואופן להקיף לו; לפיכך גמר בלבו להמתין שמא יבוא אציל ירא שמים ויכבדנו במשקה; ואולם על אפו ועל חמתו שהו האצילים בבתיהם ואכלו תרביך דבש בצוותא עם בני ביתם כיאה לשלומי אמונים. היה העמית מהלך בדרך ומהרהר על קלקול המידות ועל המוזגת היהודיה שלבה לב אבן. תוך כדי הרהורים נתקל בשקים ונעצר תמה ומשתאה.

– ראה נא אלו שקים השליך מישהו בדרך! – סח וניבט לצדדים – סבור אני שאפילו קותלי חזיר מצויים כאן. פלוני שיחק לו המזל וצבר לו כל טוב בזכות הקוליאדקות שלו. שקים נוראים הם השקים הללו. אפילו אינם גדושים אלא חלות כוסמין ולביבות חיטים – דייני. אף אם אין בהם אלא רקיקים בלבד – ניחא: בעד כל רקיק נותנת היהודיה לוג של יי"ש. מוטב לי שאזדרז ואגרור אותם שמא יקדמני אחר – הכתיף את השק, שצ’וב והשמש היו נתונים בו, ומיד הרגיש כי משקלו רב מכפי יכולתו – לא, כבד הוא ממני. לא אוכל לבדי לשאתו – הפטיר – אלא שלמזלי הולך לכאן שׁאפּוּבאלנקוֹ הגרדי. שלום, אוסטאפ!

– שלום – סח הגרדי ונעצר.

– לאן פניך מועדות?

– לכל מקום שישאוני רגלי.

– עזרני נא, איש טוב, לשאת שקים אלה! היה מי שקידלק ואת שקיו השליך באמצע הדרך. חלק כחלק נחלק – על פי הצדק ועל פי היושר.

– שקים? ומה בתוך השקים? מאפה חיטים או רקיקים?

– כסבור אני גם מזה וגם מזה.

מיד עקרו מקלות מתוך המשוכה, הניחה את השק עליהם ונשאוהו על שכמיהם.

– להיכן נישא אותו? אל בית המרזח? – שאל הגרדי בדרך.

– כשאני לעצמי אף אני סבור כי דין הוא שנביאו אל בית המרזח; אלא שהיהודיה הארורה לא תאמין לנו; תחשוד בנו שגנבנו אותו; ולא עוד אלא שעתה זה חוזר אני מבית המרזח. מוטב שנביאנו אל בקתתי. איש לא יפריענו שם; אשתי אינה שוהה בבית עכשיו.

– מובטח הוא שאשתך אינה בבית? – שאל הגרדי שהיה זהיר מטבע ברייתו.

– ברוך השם, עוד לא יצאנו מדעתנו – סח העמית – אפילו רוח רעה לא היתה מביאתני למקום שהיא שרויה בו. סבור אני שהלזו תשתרך לה יחד עם הנשים עד אור הבוקר.

– מי שם? – צוחה אשתו של העמית משהגיע לאזנה קול שאונם של שני הרעים שנכנסו למבוי יחד עם שקם. מיד הזדרזה ופתחה את הדלת.

העמית נדהם.

– עסק ביש – סח הגרדי והשפיל יידו.

אשתו של העמית היתה אוצר מן האוצרות שכמותם מצויים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא די והותר. כמוה כבעלה כמעט שלא ישבה מימיה בביתה וכמעט שכל היום כולו היתה מזדחלת בבתיהן של רעותיה ושל ישישות אמידות. היתה משבחת ומקלסת אותן ואוכלת בתיאבון רב ולא היתה מתקוטטת עם בעלה אלא בשעות הבוקר משום שרק בשעות אלה היתה רואה אותו לעתים מזומנות. בקתתם מספר שנותיה כפול ממספר שנות אברקיו של לבלר הנפה; הגג היו בו מקומות שלא כוסו בתבן. מתוך המשוכה לא נראו לעין אלא שרידים בלבד, לפי ששום אדם שהיה יוצא מן הבית לא היה נוטל אתו מקל כנגד הכלבים מתוך תקוה שיעבור סמוך לגן הירק של העמית ויעקור ממשוכתו כל מקל הנראה לו. יש שהתנור לא הוסק כשלושה ימים רצופים. כל אותם הדברים שזוגתו היתה זוכה בהם בשל סרהוביה המרובים מאנשים רחמנים היתה מצניעתם במקום מחבוא מרוחק מבעלה ככל האפשר ותכופות היתה נוטלת ממנו בשרירות לבה גם את רווחיו שלו כל אימת שלא היה סיפק בידו להוציאם בסביאה. העמית אף שהיה קר מזג מטבעו לא היה נוהג לבטל רצונו מפני רצונה ומשום כך היה כמעט תמיד יוצא מביתו עם שחבורות כחולות מקשטות את עיניו – עין עין וחבורתה עמה – ואלו רעייתו יקירתו היתה משרכת דרכה אל הישישות ומשיחה מתוך גניחות ואנחות על תעלולי בעלה המתפרע ועל המהלומות שספגה ממנו.

עכשיו יכולים אנו לתאר כיצד עמדו הגרדי והעמית תוהים ובוהים על הודעה בלתי צפויה זו. לאחר שפרקו את השק משכמיהם ניסו להסתירו בגופותיהם וכיסוהו בשולי בגדיהם אלא שאיחרו את המועד. רעייתו של העמית השגיחה בשק אף שבדרך כלל לא היטיבה לראות בעיניה שכהו מזיקנה.

– אכן, דבר נאה! אין טוב ממנו! – שחה האשה ופניה כפני נץ השש על טרפו – יפה עשיתם שתפסתם את המרובה בזכות הקוליאדקות. כך נאה וכך יאה לאנשים טובים אבל חוששת אני שמא קניתם במשיכה. הראו לי את שקכם. שומעים אתם? הראו לי את שקכם תיכף ומיד!

– שד קרח יראה לך ולא אנחנו – אמר העמית עם שהוא מתאזר עוז ולובש חשיבות.

– מה אכפת לך. – סח הגרדי – אנחנו זכינו בו בזכות הקוליאדקות ולא את.

– לא, אתה תראנו לי, שיכור בן בליעל! – נצטווחה האשה, סטרה באגרופה על סנטרו של בעלה והבקיעה לה דרך אל השק.

ברם, הגרדי והעמית עמדו על שקם בגבורה ואילצוה להיסוג. עוד לא היה סיפק בידם להתאושש והנה חזרה הרעייה במרוצה אל המבוי ובידיה יתוך. בזריזות יתרה חבטה ביתוך בידיו של בעלה ובגבו של הגרדי וכבר עמדה סמוך לשק.

– מה? הנחנו לה להגיע אליו? – סח הגרדי מששבה אליו רוחו.

– א! מה שהנחנו לה! למה הנחת לה? – שאל העמית בקור רוח.

– כסבור אני שהיתוך שלכם עשוי ברזל– סח הגרדי לאחר שתיקה קלה עם שהוא מגרד את גבו – אשתקד קנתה זוגתי יתוך ביריד, רביעית הדינר שילמה בעדו… אותו יתוך חובט בחסד… אינו מכאיב.

אותה שעה הניחה זוגתו עטורת הנצחון את העששית על הרצפה, התירה את השק והציצה לתוכו. אך דומה כי הפעם עיניה הטעוה, אותן עיניים כבדות־שנים שכה היטיבו לראות את השק.

– א! והרי רובץ כאן חזיר־בר שלם! – נצטעקה וספקה כפיה מרוב חדוה.

– חזיר־בר! שומע אתה? חזיר־בר שלם! דחף הגרדי את העמית – והכל באשמתך.

– אין ברירה! – סח העמית ומשך בכתפיו.

– מה פירוש אין ברירה? מה אנו עומדים? נוציא את השק מידיה. קדימה צעד!

– לכי לכל הרוחות! לכי מכאן! החזיר הוא שלנו! – צרח הגרדי ופסע קדימה.

– הסתלקי! הסתלקי, בת שדים! לא שלך הטוב הזה – אמר העמית ונתקרב אליה.

שוב נטלה הרעיה את היתוך, אלא שבאותה שעה יצא צ’וב מהשק ועמד בטבורו של המבוי מחלץ עצמותיו כמי שעתה זה ניעור משינה ארוכה.

אשתו של העמית פרצה בצעקה וטפחה בידיה על שולי שמלתה. כל הפיות נפערו מאליהם.

– על שום מה אמרה שטיה זו שחזיר בר מצוי כאן? אין זה חזיר־בר – אמר העמית ופקח עיניו לרווחה.

– איזה מין ברנש נקלע בשק! – סח הגרדי ונרתע אחורה באימה – אמרו מה שתאמרו, אפילו תתפקעו, ואני אומר לכם שהסטרא אחרא ידו בדבר. הרי זה אינו יכול להיכנס אפילו דרך החלון.

– עמיתי הוא! – נצטעק העמית לאחר שסקר את צ’וב.

– ואתה סבור היית מי? – אמר צ’וב ונתחייך – ומה? חמדתי לי לצון עמכם ואתם כבר מוכנים הייתם לבלוע אותי משל בשר חזיר אני. המתינו. עתיד אני עוד לשמח את לבבכם: בשק מונח עוד משהו. אם לא חזיר בר הרי ודאי חזרזיר או בהמה גסה אחרת. משהו היה מתנועע מתחתי בלי הרף.

הגרדי והעמית זינקו אל השק. בעלת הבית נאחזה בו מעברו השני ושוב היתה פורצת קטטה אלמלא השמש שנוכח לדעת כי אין לו ברירה וחילץ עצמו מן השק.

אשתו של העמית נדהמה והרפתה מן הרגל שהיתה מחזיקה בה כדי להוציא את השמש מן השק.

– הרי לכם עוד אחד! – צווח הגרדי בחלחלתו – כל העולם הפך חוכא ואטלולא… הראש מסתחרר… לא נקניקים ולא רקיקים… בני אדם מטילים לתוך שקים!

– הרי זה השמש! – נפלטה קריאה מפיו של צ’וב שהיה משתאה יותר מכולם – עסק ביש! ובכן, כזאת היא סולוחה! מושיבה היא בשק… עכשיו מובן לי על שום מה בקתתה מלאה שקים… עכשיו נהיר לי הכל: בכל שק ישבו אצלה שני גברים. ואני סבור הייתי שרק אלי בלבד… הרי לך סולוחה.

הנערות תמהו קמעה משלא משאו שק אחד. “מילא, אין ברירה. די לנו באלה” – מלמלה אוקסנה. כולן פשטו ידיהן אל השק והעמיסוהו על המזחלת.

הראש גמר בלבו לשתוק וטעמו ונימוקו עמו: אם ירים קולו ויבקש שיוציאוהו ויתירו את השק, יתפזרו הריבות המטופשות לכל עבר מתוך שיחשבו כי השטן יושב בשק, והוא ישאר ברחוב אולי עד מחר.

בינתיים אחזו הריבות זו בידה של זו ויחד עם המזחלת היו טסות כרוח על פני השלג החורק. כמה מהן היו עולות ויושבות על המזחלת מתוך משובה וכמה טיפסו ועלו על הראש עצמו. הראש החליט לקבל יסוריו באהבה. בסופו של דבר הגיעו אל בקתתה של אוקסנה. פתחו לרווחה את דלתות המבוי והבקתה ובצחוק גדול גררו לתוכה את השק.

– נראה מה מונח כאן? – צרחו כולן והסתערו על השק להתירו.

– אותה שעה גבר גיהוגו של הראש, גיהוג שהיה מציק לו כל זמן שהותו בשק, עד ששוב לא היה יכול להתאפק והחל מגהג ומשתעל במלוא גרונו.

– אח! יושב כאן מישהו! נצטווחו הריבות וזינקו בבהלה אל הדלתות.

– לכל הרוחות! מה אתן מתרוצצות כאן כמי שהדיבוק נכנס בו? – סח צ’וב שבאותה שעה נכנס בפתח.

– אבא! – צווחה אוקסנה – בשק יושב מישהו.

– בשק? מהיכן נטלתם שק זה?

– הנפח השליכו באמצע הדרך – אמרו כולן בבת אחת.

“זהו זה. וכי לא אמרתי כך?” – הרהר צ’וב בלבו.

– מה נתחלחלתם? הבה ונראה. במטותא ממך, בר נש – אתך הסליחה על שאין אני מפרש בשמך ובשם אביך – צא מן השק!

הראש יצא.

– אח! – צחקו הריבות פה אחד.

– גם הראש נתבשל באותה קדרה – אמר צ’וב לעצמו והיה תוהה עליו ומודדו במבטו מכף רגל ועד ראש – ככה זה! א! – על הגיות אלה שוב לא היה ביכולתו להוסיף דבר.

הראש עצמו נבוך לא פחות ממנו ולא ידע במה לפתוח.

– דומה, קר בחוץ – אמר בפנותו אל צ’וב.

– הכפוֹרוֹן שריר וקיים – השיב צ’וב – ואתה הרשיני נא לשאול במה מושח אתה את מגפיך? בשומן כבשים או בעטרן?

לא דברים אלה רצה לומר. למעשה רצה לשאול: “כיצד אתה, הראש, נכנסת אל תוך השק הזה?” – אלא שהוא עצמו לא ידע כיצד יצאו מפיו מלים אחרות לחלוטין.

– מוטב בעטרן – סח הראש – ובכן, שלום לך, צ’וב! – הוא חבש כובעו ויצא מן הבקתה.

– בשל איזה רוח שטות שנכנסה בי שאלתיו במה הוא מושח את מגפיו? – סח צ’וב ונתן עיניו בפתח שמתוכו יצא הראש – אשה נאה היא סולוחה! להושיב בשק מין בר־נש שכזה! בת שדים שכמותה! ואני השוטה…

אבל היכן השק הארור הזה?

– הטלתי אותו בפינה. עכשיו לא נשתייר בו ולא כלום. – אמרה אוקסנה.

– נהירים לי מעשי קונדס אלה. אין בו ולא כלום. תניהו לי. יושב שם עוד אחד. נערו אותו כראוי… מה, אין?… טומאה שכמותה! והרי לכאורה צנועה וחסודה היא! ממש קדושה. דומה כי מימיה לא בא מאכל בשרים אל פיה.

ברם, נניח לו לצ’וב לשפוך את מרי שיחו בשעת בטלה, הואיל והכפר שרוי כבר בעיצומה של ערבית כשלוש שעות לפני חצות הלילה.

בתחילה נפלה אימה על וואקולה משהתרומם מעל פני הקרקע והגביה עוף עד כדי כך ששוב לא ראו עיניו למטה ולא כלום, ולא עוד אלא שבדומה לזבוב חלף בטיסה ממש מתחת לירח ואלמלא נרכן קמעה חזקה שכובעו היה נאחז בו. אף־על־פי־כן עד מהרה נתעזז לבו והתחיל אפילו מלגלג במקצת על השד. הנאה מרובה גרם לו השד משהיה מתעטש ומשתעל כל אימת שהיה וואקולה מסיר מצוארו צלב קטן עשוי עץ ומקרבו אליו. היה וואקולה מגביה ידו במתכוין כדי לגרד בפדחתו, ואלו השד סבור היה כי עומד הוא להצליבו והיה מגביר את קצב מעופו. אור שרר במרומים. האויר, אף שנתרווה ערפילי כסף קלילים, שקוף היה. העין קלטה כל אשר מסביב ואפילו ניתן היה לראות כיצד חלף על פניהם בסערה מכשף ישוב בקדרה; כיצד התלכדו הכוכבים לחבורה ושיחקו במחבואים; כיצד מן הצד תימרה כענן סיעה שלמה של מרעין בישין; כיצד שד אחד שהיה רוקד לאור הירח הסיר כובעו דרך נימוס משראה את הנפח הדוהר ברכיבה; כיצד התעופף לו המטאטא שעשה דרכו חזרה אל הבית לאחר שעתה זה טסה עליו כנראה מכשפה אל המקום שיעדה לעצמה… ועוד כיוצא באלה דברים שבטומאה ראו עיניהם. כל אימת שהללו היו רואים את הנפח היו נעצרים רגע קט, תולים בו מבטיהם ושוב נישאים כל אחד לדרכו ולעיסוקו; הנפח טס; פתע נזדהרה לעיניו פטרבורג הבירה כולה טובלת באורים, (באותו לילה קושט הכרך בתאורה חגיגת לרגל מאורע כלשהו). השד דילג מעל למחסום שבמבואות העיר ומיד התגלגל לסוס. נמצא הנפח דוהר על סוס אביר בטבורו של הרחוב.

ריבון העולמים! שאון, רעם, נהרה! משני עברי הרחוב מתנשאות חומות –ארבע קומות זו על גבי זו. שעטת פרסות הסוס, שקשוק האופן – כל הצלילים הללו רעמו והדהדו מארבע רוחות השמים; הבתים הלכו וגבהו ונדמה היה כי צמחו מן האדמה על כל צעד ושעל. גשרים רעדו; מרכבות חלפו ביעף; רכבים ובעלי עגלה צווחו בקולי קולות; השלג שרק מתחת לאלפי מזחלות שדהרו עליו מכל עבר; הולכי רגל נדחקו ונצטופפו סמוך לבתים, שמנורות פעוטות נתלו בהם למאור והצילו צללי ענק שראשיהם הגיעו עד לגגות וארובות. היה הנפח משתאה, מסב ראשו וניבט בתימהון לכל הצדדים. נדמה לו שכל הבתים נעצו בו עיני אש לאין ספור וסקרוהו במבטיהם. כל כך הרבה ראה אדונים שאדרותיהם מכוסים אריג צמר עד שלא ידע בפני מי מהם שומה עליו להסיר את כובעו. “רבונו של עולם! כמה אצולה כאן! – אמר הנפח בלבו – סבור אני שכל אלה המהלכים ברחוב לבושים אדרת פרווה דיינים הם. אין אחד בהם שאינו דיין! והללו שנוסעים בכרכרות־פלאים מזוגגות אם אינם ראשי ערים הרי הם קומיסארים ואולי למעלה מזה”. השד ניתק את חוט מחשבותיו: “כלום ניסע אל הצארית במישרין”? “לא. פחד נפל עלי – הרהר הנפח – כאן, בסביבות אלה… איני יודע בדיוק מה הוא המקום… חונים זאפורוז’אים, שעברו בסתיו על פני דיקנקה. הללו נסעו ממחנה הקבע שלהם והביאו לה אגרות; מוטב שאדרוש בעצתם”.

– הוי, שטן! היכנס אל תוך כיסי והוליכני אל הזאפורוז’אים.

בן רגע הצטמק השד ונתגמד עד כדי כך שהטיל עצמו על נקלה בכיסו של וואקולה. עוד לא היה סיפק בידו של זה להביט על סביבותיו וכבר נמצא עומד לפני בית גדול. הוא עצמו לא ידע כיצד נכנס, עלה במדרגות, פתח את הדלת ונרתע לאחור קמעה מעצמת הזוהר ששפע מחדר מרוהט ומקושט כיד המלך; ברם, משהבחינו עיניו באותם זאפורוז’אים שעברו דרך דיקנקה נתעזז במקצת; הללו היו מסובים על ספות משי, מגפיהם משוחים עטרן, רגליהם מקופלות תחתיהם, והם מעשנים את הטבק החריף ביותר שקורין לו שרשונים.

– שלום לכם, מורי ורבותי! יהיה אלהים בעוזריכם! שוב אינה לנו הקדוש־ברוך־הוא לראות זה את זה ודוקא כאן – סח הנפח לאחר שקרב אליהם וקד קידה עמוקה עד לקרקע.

– מי הוא ברנש זה? – שאל זה שישב סמוך לנפח את זה שישב במרחק־מה ממנו.

– לא הכרתם אותי? – אמר הנפח – אני הוא, וואקולה הנפח! כשעברתם בסתיו על פני דיקנקה הייתם שוהים ומתארחים בה כמעט שני ימים תמימים – כה יתן לכם אלהים וכה יוסיף חיים טובים וארוכים. וגם צמיג חדש התקנתי על הגלגל הקדמי של עגלת הצב שלכם.

– א! סח אותו זאפורוז’אי – הרי זה אותו נפח שידיו רב לו בציור! שלום, שכן, מה הביאך הלום?

– ככה, התחשק לי להציץ, אומרים…

– ובכן, שכן – סח הזאפורוז’אי עם שהוא לובש גיאות ומנסה להוכיח שכוחו גדול גם בדיבור הרוסי ולאו דוקא בניב האוקראיני – ומה? עיר גדול, לא אמת?

לא רצה הנפח להתבזות ולהיות כאחד הטירונים בעיניהם, ולא עוד אלא שאף הוא – כפי שניתנה כבר ההזדמנות להיוכח – בקיא היה בלשון חכמים.

– איפרכיה עילאית – השיב בשויון נפש – מה נאמר ומה נדבר: בתים מגודלים, תמונות מיוחסות תלויות בשתי ובערב. הרבה בתים מכותבים באותיות זהב רדוד עד למכביר. מה נאמה ומה נדבר: פרופורציה מופלאה.

שמעו הזאפורוז’אים את דיבורו הרהוט של הנפח ומיד עלה קרנו בעיניהם.

– אחר כך, שכן, נרבה שיחה עמך, ואלו עכשיו נוסעים אנחנו אל הצארית.

– אל הצארית? הואילו נא בטובכם, אדונים, קחוני עמכם.

– אותך? – סח הזאפורוז’אי כדרך שהאומן משיח עם חניך בן ארבע שנים המפציר בו שירכיבו על סוס אמיתי, על סוס גדול – מה תעשה שם? לא, אי אפשר – תוך כדי דיבורו העלה ארשת חשיבות על פניו – אנחנו נשיח עם המלכה בענינים שלנו, אחא.

– תקחוני – עמד הנפח על דעתו – סרהב בו! – לחש בלאט לשד וטפח באגרופו על כיסו.

עוד הוא לוחש והנה פתח הזאפורוז’אי השני את פיו:

– באמת נקח אותו אתנו, אחים!

– יהא כך, ניקח – החרו אחריו כל השאר.

– לבש איפוא שמלה כמו שלנו.

התחיל הנפח מותח על עצמו כרדוט ירוק. פתע פתאם נפתחה הדלת, נכנס אדם שבגדיו מרוצעים בפסי זהב והכריז כי הגיעה השעה לנסוע.

– שוב הרגיש עצמו הנפח באר הפלאות עם שטס במרכבת ענק מתנדנד בכוח קפיציה, ומשני עבריו רצו אחורה בתים בני ארבע קומות. המרצפת רעמה ודומה היה כי היא היא שמתגלגלת מתחת לרגלי הסוסים.

“אל אלהים, איזה אור! – אמר הנפח בלבו – אצלנו אפילו ביום אין אור שכזה”.

המרכבות נעצרו לפני הארמון. ירדו הזאפורוז’אים, נכנסו למבוי מפואר וטיפסו במדרגות שטופות נהרה.

– אלו מדרגות! – לחש לעצמו הנפח – חבל לרמוס אותן ברגליים! אלו קישוטים! והבריות אומרות כי האגדות מכזבות. אמת לאמיתה! ריבון העולמים! איזה מעקה! איזו עבודה! כאן רק ברזל בחמישים רובלים הושקע.

לאחר שעלו הזאפורוז’אים במדרגות חלפו על פני האולם הראשון. היה הנפח נשרך אחריהם במורך לב וחושש על כל צעד שמא תמעדנה רגליו על רצפת הפסיפס הממורקת. עברו על פני האולם השלישי ועדיין היה הנפח משתאה. משנכנסו לאולם הרביעי נמשך בלא יודעין אל התמונה שהיתה תלויה על הקיר. היתה זו הבתולה הקדושה ותינוקה בזרועותיה. "איזו תמונה! לעילא ולעילא! – הרהר בנפשו – הנה דומה כי מדברת היא! חיה וקיימת! והתינוק הקדוש! הצמיד ידיו זו לזו ומחייך המסכן! והצבעים, ריבון העולמים אלו צבעים! כולן מן העידית, שופרא דשופרא. אין בה מן הזיבורית אף כהוא זה. והתכלת נוגהת כולה! עבודה משובחת. ודאי הרקע כולו ששר לבן. ציורים אלה ממש מעשי נסים, ואף־על־פי־כן ידית נחושת זו מופלאה בעיני מהם – המשיך עם שקרב אל הדלת והתחיל ממשש את המנעול – מלאכת מחשבת! סבור אני כי נפחים אשכנזים עשו את כל אלה בכסף מלא, טבין ותקילין.

אפשר שעוד שעה ארוכה היה הנפח מהרהר בכל הדברים הללו אלמלא המשרת הנתון בבגדי שרד שדחפו בזרועו והרמיזו שלא יהא מפגר אחרי השאר. עברו הזאפורוז’אים על פני שני אולמות נוספים ונעצרו. כאן נצטוו להמתין. באולם הצטופפו כמה גנרלים לבושים מדי זהב. הזאפורוז’אים קדו והשתחוו לכל ארבע רוחות השמים ולאחר מכן התלכדו לחבורה אחת.

לא יצא רגע אחד ונכנס אדם חסון למדי לבוש מדים של הטמן ונעול מגפיים צהובים ומאחוריו פמליה של אנשי מידות. שערו היה פרוע, עינו האחת שתומה למחצה, על פניו ארשת גאווה שבגדולה וכל הליכותיו כמי שמורגל בשררה. כל הגנרלים שהיו מהלכים ביוהרה רבה במדיהם המוזהבים החלו מתרוצצים בבהילות, מחוים קידות עמוקות ונדמה היה שהם קולטים כל מוצא פיו ואפילו כל ניד עפעף משלו, מוכנים ומזומנים לקיים את מצוותיו. אלא שההטמן לא נתן דעתו עליהם, הניד ראשו קמעה וקרב אל הזאפורוז’אים.

הזאפורוז’אים השתחוו אפיים ארצה.

– כולכם כאן? – שאל עם שהוא מאריך בהברותיו ומאנפף קמעה.

– כולנו כאן, אבא מרי! השיבו הזאפורוז’אים ושוב השתחוו.

– אל תשכחו לדבר כפי שהוריתיכם.

– וכי זה הוא הצאר? – שאל הנפח את אחד הזאפורוז’אים.

– מה עלה בדעתך? הצאר. הרי זה פוטיומקין⁶ בכבודו ובעצמו – השיב הלה.

בחדר הסמוך נשמעו קולות, והנפח לא מצא מנוח לעיניו מרוב הגבירות שנכנסו כולן עטויות שמלות שיראין וסרח עודף מאחוריהן, ובצדן שרי החצר שכפתניהם רקומים זהב ושערותיהם כרוכים בערפיהם צרורות צרורות. לא ראה וואקולה אלא זוהר ותפארת ותו לא. פתאם נפלו הזאפורוז’אים על פניהם וזעקו קול אחד:

– הושיעי, אמא! הושיעי!

עיניו של הנפח עדיין לא ראו דבר. אף־על־פי־כן השתטח גם הוא על הרצפה במלוא קומתו ובשקידה רבה.

– קומו! – הצטלצל מעליהם קול נגיד ומצווה ואף־על־פי־כן רווי נעימות. כמה משרי החצר הריגוש חלף ביניהם והחלו דוחפים את הזאפורוז’אים בבהילות.

– לא נקום, אמא! לא נקום! נמות ולא נקום! – צווחו הזאפורוז’אים.

פוטיומקין נשך את שפתיו. בסופו של דבר קרב בעצמו אל אחד הזאפורוז’אים ולחש באזנו לחישה שנשתמעה כפקודה. הזאפורוז’אים עמדו על רגליהם.

אותה שעה גם הנפח הרהיב עוז בנפשו לזקוף ראשו. לנגד עיניו ניצבה אשה שקומתה בינונית וגזרתה יש בה מן הדשנות, פניה מפודרות, עיניה תכלת, על שפתיה בת צחוק שבגדלות וכל כולה הוד והדר מכניע־כל, שאינו הולם אלא אשת מלכות.

– הוד מעלתו הבטיח לזמן לי אפשרות להכיר את עמי שלא ראיתיו עד כה – אמרה הגבירה בעלת עיני התכלת ועיניה סקרו את הזאפורוז’אים בענין רב – האם מיטיבים לכלכלכם כאן? – המשיכה וקרבה אליהם.

– תודה לך, אמא. צידה טובה נותנים לנו. אמנם האילים פה נופלים מן האילים שלנו בזאפורוז’יה, אף־על־פי־כן יכול אדם להחיות נפשו איך שהוא.

פוטיומקין נתכרכמו פניו מששמע כי הזאפורוז’אים אומרים דברים השונים לחלוטין מאלה שהורם ללומר.

אחד מהם לבש חשיבות ופסע קדימה:

– הושיעי, אמא! למה תעכרי גוי מסור ונאמן? החרה אפך בנו? וכי עם הטטרי המזוהם יד ביד הלכנו? וכי עם הטורקי אף כהוא זה הסכמנו? וכי מעלנו בך במעשי בגידה או בהרהור עברה? בשל מה סר חסדך מאתנו? קודם שמענו כי בכל מקום מצווה את להקים מבצרים נגדנו. אחר כך שמענו כי חפצה את לעשותנו חיילי קבע. ועכשיו שומעים אנחנו על גזרות חדשות. מה פשעו ומה חטאתו של צבא הזאפורוז’אים? את צבאך דרך פּרקופּ העברנו ובידי הגנרלים שלך סייענו את בני קרים שוק על ירך להכות. הבאלה עווינו?

פוטיומקין החשה. שלה מברשת קטנה והיה מצחצח בה דרך רישול את היהלומים הזרועים על ידיו.

– מה רצונכם, איפוא? – שאלה יקטרינה בדאגה.

הזאפורוז’אים הטילו מבטים רבי־משמעות זה בזה.

“עכשיו הגיעה השעה! המלכה שואלת: מה רצונכם” – סח הנפח לעצמו ולפתע נפל אפיים ארצה.

– הוד מלכותך! אל תשפטיני במידת הדין, שפטיני במידת הרחמים! אל נא ייחר אפך, מלכה רבת חסד: ממה עשויות הקורקאות שברגליך? סבור אני שאין רצען בעולם אשר יוכל לעשות כמותן. אל אלהים! מה היה אלו אשתי היתה נועלת קורקאות כאלה!

המלכה צחקה. שרי החצר אף הם צחקו. פוטיומקין היה מזעיף גביניו ומצטחק כאחד. הזאפורוז’אים היו דוחפים אותו בזרועו. חוששים היו שמא דעתו נטרפה עליו.

– קומה – דיברה המלכה רכות – אם כה חשקה נפשך בנליים כאלה אין כל קושי לעשות את מבוקשך. הביאו לו מיד את נעלי היקרות ביותר, אלה הרקומות זהב. אכן, תומת לב זו נושאת חן בעיני. הרי לך – המשיכה המלכה ונתנה עיניה באדם בגיל העמידה, שעמד בריחוק־מה מן השאר, פניו דשנות אך חיורות במקצת וכפתנו שכפתורי דר גדולים היו עדויים עליו, העיד עליו שאין הוא נמנה עם שרי החצר⁷ – נושא הראוי לעטך השנון.

– קטונתי מחסדה של הוד מלכותה הקיסרית. כאן דרוש לפחות לפונטיין – השיב בעל כפתורי הדר בקידה.

– לא אכחד: עדיין שרויה אני בקסמו של “הבריגדיר” שלך. מיטיב אתה לקרוא עד להפליא. ואולם – המשיכה המלכה בפנותה שוב אל הזאפורוז’אים – שמעתי כי במחנה הקבע שלכם אינכם נושאים נשים לעולם.

– הא כיצד, אמא? מי כמוך יודע שאין אדם יכול להיות שרוי בלי אשה – השיב אותו זאפורוז’אי ששוחח עם הנפח. אותה שעה היה הנפח תמה על שאדם זה שהיה בקיא בלשון חכמים משיח עם המלכה – כמו בכוונה תחילה – בלשון עם הארץ שקורין לה ניב של איכרים.

“עם ערמומי הוא זה! – הרהר בנפשו – כפי הנראה לא בכדי נוהג הוא כך”.

– לא נזירים אנחנו – המשיך הזאפורוז’אי – בשר ודם בעוונותינו הרבים. ככל שלומי אמוני הנצרות אף אנו פוחז עלינו יצרנו ואי אנו מדירים עצמנו מתאוות בשרים אפילו דינה כדין מאכלות אסורים בימי הצום. לא מעטים מבינינו נשאו להם נשים, אלא שהללו אינן דרות במחנה. ישנם כאלה שנשיהם בפולניה, ישנם כאלה שנשיהם באוקראינה וישנם כאלה שנשיהם בטורקיה.

אותה שעה הביאו לנפח את הנעליים.

– אלהים אדירים! איזה עדי! – פרץ בקריאת חדווה וחטף בידיו את הנעליים – הוד מלכותך! אם נעליים שכאלה ברגליך ובהן – מניח אני – הולכת הוד מעלת כבודה “להתגלש” על הקרח, הרגליים עצמן על אחת כמה וכמה. לכל הפחות, חושבני, סוכר זך עשויות הן.

ואמנם היו למלכה רגליים תמירות ונאות ביותר, לפיכך לא יכלה שלא להתחייך לשמע מחמאה זו שיצאה מפיו של נפח תם־לבב, שהיה נתון בלבוש של זאפורוז’אי ומתוך כך נראה כיפהפה על אף גון פניו השחומות.

עלצה נפשו של הנפח על שהצארית הואילה בטובה לתת דעתה עליו וכבר מוכן היה לחקור ולדרוש את המלכה על כל הדברים שבעולם – דבר דבור אל אפניו; כגון האמת הוא שאין המלכים אוכלים אלא דבש ושומן וכיוצא באלה שאלות רבות; ברם, משהרגיש כי הזאפורוז’אים דוחפים אותו בצדיו החליט להשתתק. נפנתה המלכה אל הזקנים והיתה שואלת אותם מה אורחם ורבעם בזאפורוז’יה ומה מנהגים נוהגים הם שם. אותה שעה נסוג הנפח אחורה, נרכן אל כיסו וסח בלאט: “הוציאני מכאן, מהר!” – ומיד נמצא מאחורי המחסום שבמבואות הכרך.

“טבע! בחיי ראשי, טבע! שלא אזכה לזוז מן המקום הזה אם לא טבע!” – מלמלה הגרדית המסורבלת שעמדה בטבורו של הרחוב בתוך חבורה של נשי דיקנקה.

– ומה? וכי שקרנית אני? וכי גנבתי פרה ממישהו? וכי נתתי עינא בישא במישהו שאין לכם אמונה בי? – צווחה אשה לבושה מקטורן קוזאקים, שחטמה סגול וידיה מתנפנפות – הלואי שלא יתחשק לי לשתות מים אם פּרפּרצ’יכה הזקנה לא ראתה במו עיניה כיצד תלה הנפח את עצמו.

– הנפח תלה את עצמו. עסק ביש – סח הראש שיצא מבקתתו של צ’וב. מיד נעצר, דיחק עצמו ונתקרב אל הנשים המתדיינות ביניהן.

– מוטב שתאמרי שלא יתחשק לך לשתות יי"ש, סובאת זקנה! – השיבה הגרדית – חייב אדם להיות מטורף כמוך כדי שיתלה עצמו. הוא טבע. טבע במיבקע. דבר זה יודעת אני כפי שאני יודעת שעתה זה יצאת מן הפונדקית.

– שמצנית שכמותך. מצאה מומים בי לנקר את עיני! – התריסה כנגדה בחימה שפוכה בעלת החוטם הסגול – מוטב לך שתשתקי, נבלה, וכי איני יודעת שהשמש בא אליך בכל ערב?

הגרדית הסמיקה כאש להבה.

– מה שמש? אל מי שמש? מה את משקרת?

– שמש? – נזדמר קולה של השמשית, שהיתה מבקיעה לה דרך אל הניצות והיא לבושה אדרת מעשה פרוות ארנבת ומעליה בד סיני כחול – אני אשנן לכם מה פירושו של שמש. מי אומר כאן השמש?

– הנה היא זו שהשמש בא אליה – אמרה בעלת החוטם הסגול והורתה על הגרדית.

– אם כן, את היא זו, כלבה – השתערה עליה השמשית – אם כן, את היא זו שמכניסה ערפל בראשו ומשקה אותו סם טומאה על מנת שיבוא אליך!

– הניחי לי, בת שטן – סחה הגרדית ונרתעה לאחור.

– היזהרי, מכשפה ארורה, הלואי שלא תזכי לראות את בניך, נבלה סרוחה! טפו – והשמשית רקקה הישר בפרצופה של הגרדית.

עמדה הגרדית להשיב רקיקה שׁערה, אך החטיאה את המטרה ורקקה בראשו הבלתי המגולח של הראש, שהיה להוט להיטיב לשמוע ולשם כך התקרב אל הניצות קרבה יתרה.

– אשת איכרים נאלחה! – נצטעק הראש. קינח פניו בשולי בגדו והרים את שוטו. בשל תנועה זו התפזרו כולם לכל העברים ופיותיהם מלאים קללות – פיגול שכזה – מלמל הראש בעודו מתקנח – ובכן טבע הנפח. ריבונו של עולם! והרי צייר היה מן האריות שבחבורה. ואילו סכינים חזקים, חרמשים ומחרשות ידע לחשל. ואיזה כוח היה בו! כן – המשיך במהורהר – בריות כאלה מעטות אצלנו בכפר. עוד כשהייתי נתון באותו שק ארור הרגשתי שמסכן זה רוחו עכורה. הרי לך נפח! היה ואיננו עוד. ואני עמדתי כבר לפרזל את סוסתי הברודה!..

נפנה משם הראש, השתרך לאטו אל בקתתו וראשו מלא הרהורים נוצריים כגון אלה.

משהגיעו השמועות אל אזניה של אוקסנה נבוכה נפשה. היא לא נתנה אמון בעיניה של פּרפּרצ’יכה ואף לא בלהגן של הנשים. ידוע ידעה כי הנפח ירא חטא הוא ולא יהיה מוכן לאבד את נפשו. אך מה אם באמת הלך מתוך כוונה שלא לחזור אל הכפר? ספק אם במקום אחר יימצא בן־חיל כמוהו. והרי אהבת נפש אהבה! יותר מכולם האריך אפו לגבי גחמנוּיוֹתיה. כל הלילה כולו היתה היפהפיה מתהפכת משמאלה לימינה ומימינה לשמאלה ולא יכלה להירדם. יש שהיתה מתחבטת במערומיה המקסימים, מערומים שאפלת הלילה הצניעתם אפילו מעיניה שלה, וכמעט בקול רם נוזפת בעצמה; ויש שהיתה נרגעת וגומרת בלבה לא להרהר בשום דבר – אך למרות הכל הרהרה וכולה בערה בלהבות; לפנות בוקר התאהבה בנפח בכל נפשה ומאדה.

צ’וב לא גילה לא שמחה ולא עצב מששמע על גורלו של וואקולה. כל מעייניו נתונים היו למחשבה אחת: בשום פנים ואופן לא יכול היה לשכוח את המעל שמעלה בו סולוחה ובעודו מנומנם לא חדל מלגדפה.

בא הבוקר. עוד לפני הנץ החמה היתה הכנסיה מלאה המון עם רב. נשים בגיל העמידה היו מצטלבות בפתח ביראת שמים, לבושות מקטורני צמר לבנים וצעיפים לבנים בראשיהן. לפניהן עמדו האצילות, מהן בכותונות ירוקות, מהן בכותונות צהובות ומהן אפילו ברדידים כחולים רקומים סלסולי פז מאחור. הבתולות שענדו לראשיהן כמלוא חנות של סרטים ולצוואריהן מחסני רבידים, צלבים וקמעות, ניסו לדחק עצמן ולהתקרב יותר על מחיצת האיקונין, אך לפני כולם עמדו האצילים והאיכרים הפשוטים בעלי שפמים, בעלי בלורית ובעלי צואר עבה וסנטר שגולח עתה זה – רובם לבושים שכמיות צמר שברדסים תפורים להן מאחוריהן ומתחתיהן מקטרונים לבנים וגם כחולים. שמחת החג היתה שורה בכל אתר ועל כל פנים. הראש היה מתלקק מששיוה בנפשו היאך יסיים את צומו במנת נקניק; הבתולות היו מהרהרות היאך “יתגלשו” עם הבחורים על פני הקרח. הזקנות לחשו תפילות בשקידה יתרה מן הרגיל. הקוזאק סוירבּיגוּז היה משתווה אפיים ארצה וקול השתחויותיו הלך על פני הכנסיה. רק אוקסנה לבדה עמדה ולבה בל עמה: התפללה ולא התפללה כאחד. רגשות שונים ומשונים נדחקו בלבה, כל רגש מר ועצוב מקודמו, ופניה הביעו מבוכה רבה; דמעות רטטו בעיניה. הנערות נלאו להבין את סיבת הדבר ולא חשדו כי הנפח הוא שגרם לכך. ואולם לא רק אוקסנה הרהרה בנפח. כל באי הכנסיה הרגישו כי החג ספק חג ספק אינו חג, והשמחה אינה שלמה. למרבה הצרה ניחר גרונו של השמש לאחר המסע בשק ולפיכך היה קולו צורד ומרטט וכמעט לא נשמע לאוזן. אמנם, הזמר שהגיע ממקהלתו של הבישוף השמיע צלילי באס ראוי לשמו, אלא שמוטב היה אלו נכח גם הנפח שכן כל אימת שהיו פותחים בשירת “אבינו מלכנו” או משמיעים את תפילת “הכרובים הקדושים” היה הנפח עולה על בימת המקהלה נותן קולו בשיר נוסח פולטאבה; ולא עוד אלא שהוא ולא אחר היה ממלא את תפקיד גבאי הכנסיה. נסתיימה תפילת שחרית ולאחר השחרית תפילת מנחה… באמת… להיכן נעלם הנפח?

בשארית הלילה הגביר חיילים השד ובדרכו חזרה טס כחץ מקשת. כהרף עין נמצא וואקולה סמוך לבקתתו. אותה שעה קרא הגבר והשד ניסה לברוח. “לאן? – נצטווח וואקולה ותפסו בזנבו – עמוד, ידידי, עדיין לא הגענו אל סופו של הענין. עוד לא הודיתי לך”. נטל זרד וכיבד את השד בשלוש פולסין. השד נשא רגליו ונמלט על נפשו כאותו איכר שהדיין הלקהו עתה זה. הרי שהשטן המקטרג לא זו בלבד שלא עלה בידו לשטות בבריותיו של הקדוש־ברוך־הוא אלא שהוא עצמו בשר ודם עשאו לצחוק. לאחר מכן נכנס וואקולה אל המבוי, שקע בתוך התבן וישן עד לצהרי היום. משניעור ראה כי החמה גבוהה ברקיע ונתבהל. “החמצתי תפילת שחרית ומנחה בשנתי”. היה אותו נפח ירא שמים שרוי בצער כיון שסבור היה כי השינה באה עליו כעונש מן השמים על שבעוונותיו הרבים עלה בדעתו לאבד את נפשו ובשל כך נמנע ממנו אפילו להימצא בכנסיה בחג גדול זה. ברם לאחר שגמר אומר לגלות דברים אלה לכומר בשעת הוידוי וקיבל על עצמו מיום זה ועד סוף השנה לכרוע חמישים כריעות ולהשתחוות אפיים ארצה חמישים פעמים בכל יום, רגעה נפשו והציץ בבקתה. ואולם בבקתה לא היה איש. נראה כי סולוחה עוד לא חזרה. הוציא בקפידה את הנעליים מחיקו ושוב תמה על מלאכת מחשבת יקרת ערך זו ועל הנסים שאירעו לו בלילה. רחץ בשרו, לבש את הנאים שבבגדיו, היינו אותה שמלה שהשיג מידי הזאפורוז’אים, הוציא מקמטרו כובע חדש עשוי צמר טליים וגולת כותרתו כעין הכוחל – כובע זה לא חבשו הנפח אפילו פעם אחת מאז שקנהו בימי שהותו בפולטאבה; אף הוא שלה אבנט שכולו חדש וצבעיו מרובים; את כל אלה כרך במטפחת יחד עם הפרגול ושם פעמיו הישר אל צ’וב.

משנכנס הנפח אל בקתתו של צ’וב, לטש הלה את עיניו עליו ולא ידע על מה לתמוה תחילה: אם על כך שהנפח קם לתחיה, אם על כך שמלאהו לבו לבוא אליו ואם על כך שמהדר הוא בלבושו כטרזן וכסות של זאפורוז’אי עליו. אך עוד יותר השתאה צ’וב משהתיר וואקולה את המטפחת והניח לפניו כובע חדש ואבנט שעין לא ראתה כמוהם בכל הכפר כולו, והוא עצמו נפל על פניו לרגליו ופתח בקול תחנונים:

– חנני, אבא מרי! אל נא ייחר אפך; הרי לך גם הפרגול; הלקני כאוות נפשך; כחומר ביד היוצר כאן אנכי בידך; אשמתי, בגדתי וחוזר אני בתשובה לפניך; הכני רק אל נא ייחר אפך; והרי בימים עברו אנשים אחים הייתם אתה ואבי זכרונו לברכה: את כוסכם ואת כיסכם חילקתם ביניכם.

בעמקי נפשו היה צ’וב נהנה הנאה מרובה למראהו של הנפח. נפח זה, שלא היה נותן דעתו על שום אדם בכפר, שהיה מכופף בידו מטבעות ופרסות משל היו לביבות כוסמת – נפח זה היה שרוע על הקרקע לפניו. כדי שיהא כבודו מתעלה והולך נטל צ’וב את הפרגול והצליף בו שלוש פעמים על גבו.

– אם כן, די לך, קום! מכאן ואילך הווה שומע בקולם של קשישים. נשכח את כל שהיה בינינו. ועכשיו אמור מה רצונך?

– תן את אוקסנה לי לאשה, אבא מרי.

צ’וב חכך בדעתו. הציץ בכובע ובאבנט; הכובע היה נפלא, האבנט לא נפל ממנו; נזכר בסולוחה הבוגדנית ופסק סופית:

– ניחא! שלח שדכנים.

– אי! – פרצה צעקה מפיה של אוקסנה. עתה זה דרכה על הסף, ראתה את הנפח ונעצה בו עיניה בפליאה ובגיל.

– ראי אלו קורקאות הבאתי לך! – אמר וואקולה – אותן הקורקאות שהצארית נועלת.

– לא, לא! אין חפץ לי בקורקאות! – אמרה אוקסנה. נפנפה בידיה ולא גרעה עיניה ממנו – גם בלי קורקאות מוכנה אני… – מיד הסמיקה ולא יספה.

– קרב אליה הנפח ונטלה בידה; היפהפיה השפילה עיניה. מעולם לא היתה כה נאה להפליא. נתמלא לבו של הנפח התפעלות, קירב שפתיו אל פניה ונישקה בלאט. נתעצם הסומק שבפניה ושיוה לה מישנה יופי.

לימים עבר על פני דיקנקה הבישוף זכור לטוב והיה משבח את המקום שבו עמד הכפר. משנסע ברחוב נעצר ליד בקתה חדשה.

– של מי בקתה זו שכולה צבועה ומצוירת? – שאל הוד קדושתו אשה נאה אחת, שעמדה סמוך לדלת והחזיקה תינוק בזרועותיה.

– של וואקולה הנפח – ענתה לו אוקסנה והחוותה קידה. אכן, זו היתה אוקסנה.

– נאֶה! מלאכת מחשבת – אמר הוד קדושתו עם שסקר את החלונות והדלתות. היו החלונות עטורים שני ועל הדלתות התנוססו קוזאקים רכובים על סוסים ומקטרותיהם בין שיניהם.

ואולם ביחוד הפליג הוד קדושתו בשבחו של וואקולה שנודע לו כי הלה צבע את כל הצד השמאלי של בימת המקהלה בצבע ירוק והוסיף עליו פרחי אודם – הכל חינם אין כסף כפרה על עוונותיו. ועדיין לא אמרנו ולא כלום, שכן מיד עם הכניסה אל הכנסיה, על הקיר שבצד, צייר וואקולה את השד בגיהינום. והיה אותו שד מוקצה חמת מיאוס וכל העובר על פניו היה פולט רקיקה מפיו. ואלו הנשים, כל אימת שתינוקותיהן היו בוכים, היו מקריבות אותם אל התמונה ואומרות: “ראה, איזה פויה מצוירת פה” – מיד היה התינוק עוצר בדמעותיו, מלכסן מבטו כלפי התמונה ונחלץ אל חזה אמו.

---

נקמת אימים

מאת

ניקולאי גוגול

א

רועש גועש אחד מקצוי קיאֶב הכרך; גוֹרוֹבּץ, שר המאה בצבא הקוזאקים, חוגג את חתונת בנו. הרבה אורחים הגיעו אל ביתו של השר. בימים קדמונים אהבו הבריות לאכול לשובע, יותר מכן אהבו להיטיב לבם ביין ועוד יותר אהבו לעלוז ולשמח נפשם. על סוסו האדמוני הגיע הזאפורוז’אי ניקיטה הישר ממשתה הילולים בשפלת פּרשליי, שם השקה את אצילי המלך יין אדום שבעה ימים ושבעה לילות. הגיע גם אחיו המאומץ של השר דאנילו בּוּרוּלבּשׁ ועמו קטרינה אשתו הצעירה ובנם הקטן שאך שנה אחת מלאה לו. מעבר לנהר דניפר הגיעו הם, מכפר מולדתם שבין שני הרים. השתאו האורחים על פניה הצחות של קטרינה הגבירה, על גביניה השחורים כקטיפה אשכנזית, על כחול שמלת השיראין שעליה, על מגפיה שפרסותיהם כסף; אך מעל לכל השתאו על שלא בא עמה אביה הזקן. שנה אחת בלבד ישב מעבר לנהר, עשרים ואחת שנה נעדר ועקבותיו לא נודעו, ואל בתו חזר רק אחרי שנישאה לאיש וילדה בן. לוא בא האב היה ודאי מרבה לספר דברים מופלאים. מי ינצור לשונו לאחר ששהה תקופה כה ארוכה בארצות נכר! הכל אחרת שם: גם הבריות שונות משלנו וגם כנסיות נוצריות אין… אבל האב לא בא.

הגישו לאורחים יי"ש מורתח, מתובל בצימוקים ובשזיפים ועוגת נישואין על טס רב־ממדים. הכלי־זמרים השתערו על רבדה התחתון של העוגה, שנאפה על המטבעות שבקרבו. מתוך כך השתתקו לשעה קלה והניחו בצדם את צלצליהם, כינורותיהם ומצלתיהם בינתיים קינחו הבתולות והנשואות עולות הימים את פניהן במטפחותיהן ושוב הפסיעו מבין שורותיהן; ואלו הבחורים נעצו כפות ידיהם במתניהם, העיפו מבטים זחוחים על סביבותם וכבר מוכנים היו לזנק לקראתן, אלא שבאותה שעה הוציא שר המאה הישיש שני איקונין כדי לברך את הזוג הצעיר. אותן איקונין באו לו מידי נזיר ישיש ברתולומיאוס הצדיק. לא עתירי עדיים היו איקונין אלה, לא תכשיטי זהב וכסף הבהיקו עליהן בזיוָן, אך שום כוח מכוחות הטומאה לא היתה לו דריסת רגל בבית שבו הם מצויים. הגביה שר המאה את האיקונין וכבר עמד לשאת תפילה קצרה בפיו… והנה פתאם נבעתו התינוקות ששיחקו על הקרקע ופרצו בצעקה: מיד נרתע לאחור הקהל, והכל הורו באצבעותיהם על קוזאק אחד שעמד ביניהם. לא ידע איש מי הוא, אבל כבר היה סיפק בידו לסיים מחול אחד של קוזאצ’וק ולהצחיק את הקהל שהקיפו. ברם, משהגביה שר המאה את האיקונין השתנו פניו כהרף עין: החוטם נתארך ונטה הצדה, עיניו שהיו חומות נעשו ירוקות ונתפלבלו, שפתיו נתכחלו; סנטרו נתרטט ונתחדד ככידון, חט נשתלח מפיו, מאחורי ראשו צמחה חטוטרת והקוזאק היה לזקן.

– הרי זה הוא! הרי זה הוא! – צווח הקהל. נדחקו הבריות ונלחצו זה לזה.

– שוב הופיע המכשף – צעקו האמהות ונטלו את התינוקות בזרועותיהם.

שר המאה לבש גיאות, הפסיע קדימה חגיגית, כיון את האיקונין כלפיו ואמר בקול רם:

– סור מפה, צלם השטן! בל תיזכר ובל תיפקד!

נתפעפעו שפתיו של הזקן המופלא, הקיש כזאב בשניו, נגוז ויהי כלא היה.

רחש־נחש חלף בקהל כנחשול ביום סגריר. מפה לאוזן התגלגלו שמועות ופירושים.

– מה טיבו של מכשף זה? שאלו הצעירים שעוד לא נתנסו בחיים.

– פורענות עתידה להתרגש – סחו הזקנים והניעו בראשיהם.

בחצרו רחבת הידיים של שר המאה התלכדו חבורות בכל מקום, והאורחים הטו אזניהם לשמוע סיפורי מעשיות על המכשף המופלא. ואולם הסיפורים היו שונים זה מזה, ואיש לא ידע לומר עליו דבר דבור אפניו.

גלגלו חבית דבש אל תוך החצר והעמידו דליים לא מעטים שהיו מלאים יין יווני. השמחה חזרה ונשתררה בקהל ושוב נתעלזו הלבבות. הכלי־זמרים פצחו בנגינה. כל בתולה וכל אשת איש עולת ימים, כל בחור וטוב בקוזאקים נישא בסופת מחול על פני הקרקע לבוש כרדוט ססגוני מרהיב עין. ואלו הזקנים – מהם שהגיעו לבינה ומהם בני מאה שנה – נתבסמו קמעה ואף הם החלו מכרכרים – זכר לימים עברו שלא חלפו בכדי. עד עיצומו של לילה היו הכל מיטיבים לבם במאכל ובמשקה ומתהוללים כפי שאין אדם מתהולל בימינו. ומשהתחילו האורחים להתפזר רק מתי מספר הלכו לבתיהם; רבים לנו בחצרו של שר המאה – חצה גדולה ורחבת ידיים! אבל רבו מהם הקוזאקים שנרדמו מאליהם, בלי שנתבקשו ובלי שהוזמנו ללון, תחת הספסלים, על הרצפה, על יד סוס וסמוך לדיר; במקום שכרע נפל קוזאק הלום יין שם רובץ הוא וקול נחרתו נישא על פני קיאב הכרך.

ב

עולם ומלואו הוארו רכוֹת: זה הסהר נגלה מאחורי ההר; דומה כי במלמלת שׁשׁ צחה כשלג ויקרה מפז כיסה את חוף ההרים של דניפר הנהר, והצל הרחיק והעמיק אל מעבית הארנים.

בלב הדניפר שטה סירה; שני בחורים יושבים עליה מלפנים. כובעי קוזאקים שחורים שמוטים בראשיהם ומתחת למשוטיהם מזדלפים נתזי מים לכל העברים כניצוצות הניתזים ממחצב אש.

מדוע אין שרים הקוזאקים? מדוע אין הם מספרים לא על הכמרים הפולנים המהלכים על פני אוקראינה וכופים שמד קאתולי על עם הקוזאקים ולא על הקרב עם הטטרים אשר ניטש שני ימים ליד אגם המלח? איך ישירו ואיך יספרו על עלילות גבורה? דאנילו אדונם שקע בשרעפיו ושרוול כרדוטו הארגמני משתלשל מן הסירה ושואב את המים; גבירתם קטרינה מנענעת חרש את תינוקה, אינה גורעת עיניה ממנו ושלמתה המפוארת שלא כוסתה בבד־מגן מתאבכת באבק מים אפרורי.

עין לא תשבע מראות את ההרים הרמים, את האפרים הנרחבים, את היערות הירוקים, כפי שנראים הם מלבו של הדניפר. ההרים אינם הרים: אין מרגלות להם, פסגות חדות להם מלמעלה ומלמטה, ושמים גבוהים מעליהם ומתחתם. היערות של הגבעות אינם יערות; אין זה אלא השיער שצימח על ראש פרעותיו של המלאך השב הממונה על היערות. זקנו טובל במים ושמי רום נפרשים מתחת לזקן ומעל לשיער. האפרים אינם אפרים: אבנט ירוק הוא שנאפד סביב הרקיע העגול, והסהר מטייל לו להנאתו במחיצתו העליונה והתחתונה.

דאנילו האדון לא ניבט לצדדים, באשתו הצעירה מביט הוא.

– מה תשתוחחי, אשתי הצעירה, קטרינה פנינתי?

– לא אשתוחח, דאנילו אדוני! סיפורי הפלאים על המכשף הם שהפחידוני. אומרים עליו כי עוד בהיולדו היה מבעית כל עין במראהו. אף תינוק אחד לא אבה לשחק עמו בילדותו. שמע, דאנילו אדוני, אלו סיפורים נוראים מספרים עליו: הוא בנפשו דימה כי כולם צוחקים לו. והיה כי פגש איש בדרכו לפנות ערב קודר, נראה לו כי האיש פותח את פיו וחושף שיניו. ולמחרת היום היו מוצאים את האיש ואין רוח חיים באפו. שמעתי את הסיפורים האלה – בלבי מורא ובנפשי הרגשה מוזרה – אמרה קטרינה, שלתה מטפחתה וקינחה בה את פניו של התינוק שישן בזרועותיה. על מטפחתה התנוססו עלים וגרגרים עשויים משי אדום רקמת ידה.

דאנילו האדון לא הוציא הגה מפיו. מעיף היה מבטים לעברו של הצד החשוך. שם הרחק מאחורי היער השחיר חיל עפר ואחרי החיל התנשא ארמון עתיק. שלושה קמטים נחרתו בבת אחת מעל לגביניו של דאנילו האדון ושמאלו החליקה על שפמו שפם האבירים.

– אין זה נורא כל כך שמכשף הוא – דיבר דאנילו – נורא כי אורח מבשר רע הוא. מה היא אותה רוח שטות שנכנסה בו והביאתו הנה? שמעתי כי הפולנים עומדים לבנות מבצר, כדי לחסום בפנינו את הדרך אל הזאפורוז’אים. אם אמת נכון הדבר… אמגר את קנו של השד אך תעבור השמועה לאמור: מערת פריצים בו. את המכשף הזקן עד כלה אשרוף ואף לעורבים לא אותיר מבשרו. ואולם חושבני כי אין מחסור לו בכסף ובזהב ובכל טוב הארץ. הנה הוא מקום מגוריו של השטן הזה! אם אמנם זהב לו… עוד מעט נעבור על פני צלבים – בית קברות הוא. פה נרקבים אבותיו הטמאים! אומרים כי כולם מוכנים היו למכור עצמם לשטן בעבור בצע כסף על נפשותיהם ועל כרדוטיהם המרופטים. אם אמנם זהב בידו או אז אין להתמהמה: לא בכל מלחמה מזדמן שלל…

– יודעת אני מה זומם אתה בנפשך. לבי אומר לי כי טובה לא תצמח מפגישתך אתו. אבל נשימתך כה כבדה, מבטך כה זועם, כה נזעפו גביניך מעל לעיניך!..

– שתקי, אשה! – קרא דאנילו בחימה – כל המתחבר עמכן סופו ליהפך בעצמו לאשה. בחור! הב אש למקטרתי – פנה אל אחד החותרים. הלה הקיש במקטרתו, הריק מתוכה את האפר הרומץ והערו אל מקטרת אדוניו – במכשף היא מייראת אותי! – המשיך דאנילו האדון – תודה לאל, אין הקוזאק ירא לא את השדים ולא את הכמרים הקתוליים. אוי לנו אם נשמע בקול נשותינו. וכי לא כן הדבר, בחורים? נשותינו הן המקטרת והחרב החדה.

השתתקה קטרינה וכבשה עיניה במים הרדומים. היה הרוח מורט את המים ומעלה חספוסים על אדוות הנהר, והדניפר כולו הכסיף כפרוותו של זאב בעיצומו של לילה.

נפנתה הסירה ושטה סמוך לחוף המיוער. על שפת הנהר נראה בית קברות: צלבים עתיקי ימים נדחקו זה אל זה והתלכדו לחטיבה אחת. אין שיח שלגונית מלבין ביניהם, אין עשב מוריק על ידם, רק הסהר מחממם ממרומי הרקיע.

– שומעים אתם קול צעקה, בחורים? מישהו קורא לנו לעזרה! – אמר דאנילו ונפנה אל נעריו החותרים.

– שומעים אנו קול צעקה ונדמה לנו כי מצד זה הוא בא – ענו הנערים פה אחד והורו על בית הקברות.

אבל בינתיים נדם הכל. שוב פנתה הסירה והתחילה להקיף את החוף המתבלט. פתאם צנחו המשוטים בידי הנערים ועיניהם קפאו בחוריהן. גם דאנילו האדון עצר בדיבורו: אימה וצינה פלחו את עורקיו, עורקי הקוזאק.

זע הצלב שעל גבי הקבר וחרש חרש יצא מתוכו בר־מינן כחוש. זקנו יורד על פי מידותיו, צפרניים ארוכות לאצבעותיו, ארוכות מן האצבעות עצמן. פניו נעוו ורטט חלף בהן. נראה כי גדולים ונוראים היו יסוריו. “מחניק, מחנק לי” – גנח בקול פרא, קול־לא־אנוש. הקול שרט כסכין את הלב והבר־מינן נבלע לפתע באדמה. זע צלב שני ושוב יצא בר־מינן נורא מקודמו וגבוה ממנו. שערו צימח על כל גופו, זקנו משתלשל עד ברכיו וצפרניו, צפרני עצם, ארוכות עוד יותר. ביתר פראות פרץ בצעקה “מחנק לי!” – ונבלע באדמה. צלב שלישי התערער ובר־מינן שלישי עלה מן הארץ. דומה היה כי רק העצמות לבדן הגביהו עצמן מעל פני האדמה. זקנו הגיע עד לכפות רגליו וצפרני אצבעותיו הארוכות ננעצו באדמה. בתנועה מבעיתה נשא ידיו אל על, כמי שרוצה להגיע אל הירח, וזעק זעקת אימים כמו לו ניסר אי־מי את עצותיו הצהובות…

התינוק שישן בזרועותיה של קטרינה פלט צווחה מפיו והקיץ. אף הגבירה עצמה פרצה בצעקה. החותרים הפילו כובעיהם המימה. נרעד האדון בכבודו ובעצמו.

לפתע נעלם הכל ויהי כלא היה; אך עוד שעה ארוכה לא נגעו החותרים במשוטיהם.

ניבט בורולבש ברעייתו הצעירה ומבטו הביע דאגה. אחוזת בעתה נענעה קטרינה את בנה הזועק בזרועותיה. לחצה בורולבש אל לבו ונשקה במצחה.

– אל תיראי, קטרינה! הביטי וראי: מאומה אין! – הורה בידו לצדדים – אין זאת כי אמר המכשף להפיל אימה על בני אדם שאיש לא יגיע אל קן הטומאה. רק נשים יפחיד בכל אלה. תני את בני בזרועותי – ובדברו הגביה דאנילו את בנו וקרבו אל שפתיו – ומה, איבן, אין מורא בלבך מפני המכשפים? אמור, בני: “לא, אבא. קוזאק אנכי”. אנא, חדל לבכות! הביתה נבוא! הביתה נבוא – ואמא תאכילך דיסה, לישון בעריסה תשכיבך ושיר תשיר לך:

נוּמָה, נוּמָה, נוּמָה.

נוּמָה, נוֹמָה, בְּנִי.

גְּדַל וּצְמַח, עֲטוּר הִלָּה

לְקוֹזָאקִים תְּהִלָּה,

לְאוֹיְבֵינוּ בֶהָלָה.

– שמעי נא, קטרינה, נדמה לי כי אביך אין חפץ בלבו לחיות בשלום עמנו. סר וזעף הוא בא כמי שנפשו רוגזת… אם אין הוא מרוצה למה בא אלינו? לא אבה לשתות לחירותם של הקוזאקים, לא נענע את התינוק בזרועותיו. בראשונה אמרתי לשפוך שיחי לפניו, אך לבי לא היה עמי והמלים נעתקו מפי. לא, לא לב קוזאקים לבו. בנוהג שבעולם: שני לבבות קוזאקים נפגשים, הרי הם בוקעים מתוך החזה זה לקראת זה. ומה, נערי האהובים, העוד רחוקה הדרך עד החוף? מילא, כובעים חדשים אתן לכם. לך, סטצ’קוֹ, אתן כובע מרופד קטיפה ורקום זהב. מטטרי התזתיו יחד עם הראש. כל ציודו היה לי לשלל; רק את נשמתי שילחתי לחפשי. ועתה נעגון. כבר הגענו, איבן, ואתה בוכה עוד. קחי אותו, קטרינה!

כולם יצאו. מאחורי האופק נראה גג סכוך קש: היה זה ביתו של דאנילו, ביתו ובית אבותיו מימים ימימה. מאחורי הבית עוד הר אחד ואחריו כבר השדה ואחרי השדה אף אם מאה מילין תעבור לא תמצא אפילו קוזאק אחד.

ג

כפרו של דאנילו האדון שכן בין שני הרים, בגיא צר המשתפל אל הדניפר. לא בית קומות הוא ביתו של דאנילו: לכאורה אין זו אלא בקתה כאחת הבקתות של קוזאק מן הפשוטים, אך מקום בה די והותר גם לו וגם לאשתו, גם לאָמה זקנה וגם לעשרה בחורים אנשי חיל מן הדגולים על הקירות למעלה סביב סביב אטצבאות מעשה עץ אלון ועליהם עומדים צפופים קדרות ומגסים לאכילה. גם גביעי כסף מצויים עליהן וגם קוּבּעוֹת עטורות פז, מהם דורונות ושי ומהם שלל מלחמה. מתחת לאצטבאות תלויים רובים עתיקים, חרבות וכידונים יקרי ערך. מידיהם של טטרים, טורקים ופולנים באו כל אלה – אם מרצונם הטוב ואם בעל כורחם – ומתוך כך כמה מהם להביהם פגומים היו ומשוננים. היה דאנילו האדון מתבונן בהם ונזכר על פיהם בקרבות שעברו עליו – קרב קרב וסימנו. למטה, סמוך לקיר, דרגשי אלונים משופים כהלכה. ועל ידם, לפני אצטבת התנור, עריסה תלויה בחבלים מושחלים לתוך טבעת שהוברגה אל התקרה. הרצפה כבושה היטב, שעיעה ומשוחה חמר. על הדרגשים ישן עם אשתו דאנילו האדון. על אצטבת התנור האמה הזקנה. בעריסה הילד הרך משתעשע, מתנדנד ונרדם לקול שיר ערש. על הרצפה לנים הבחורים גיבורי החיל – כל העשרה בשורה אחת. אך מתוקה יותר שנתו של הקוזאק אם אדמה שטוחה מתחתיו ומעליו רקיע שאין לו תכלה. לא כר יבקש ולא כסת ידרוש; חציר רענן למראשותיו ישים ועל דשא ישתרע דרך חירות ודרור. והיה כי יקיץ בעיצומו של לילה תעלוץ נפשו אם יתן מבטו בשמים הזרועים כוכבים וצמרמורת תחלוף בגופו מצינת הלילה המוסכת רעננות בעצמותיו של קוזאק. מחלץ הוא עצמותיו, מצית מקטורת ומתכרבל באדרתו החמה.

לא השכים קום בורולבש אחרי הלולת ליל אמש. וכשקם משנתו ישב בפינה על הדרגש ולטש חרב טורקים חדשה שלפני זמן מה קיבלה. בהמרה; וקטרינה רקמה אלונטית משי בחוטי זהב. פתאם נכנס אביה של קטרינה והוא זועם, סר וזעף ובפיו מקטרת ממדינות הים. קרב אל בתו וחקרה בחומרה על מה ולמה אחרה לשוב אל ביתה אמש.

– על דברים אלה, חותני, לא אותה תשאל. לא האשה אחראית, הבעל אחראי. אל ייחר אפך, חותני, כך נוהגים אצלנו – אמר דאנילו ולא הרפה ממלאכתו – אולי אין זה ממנהגם של הכופרים בארצות נכר – דבר זה אינו ידוע לי.

סומק פרח בפניו הזועפות של החותן ובעיניו ניצת זיק פרע.

– ומי ישגיח על הבית אם לא אביה? – מלמל לעצמו – ובכן שואל אני אותך: היכן שוטטת עד מאור בלילה?

– שאלה של טעם שאלת הפעם, ועליה אענה לך כי זה מכבר אין חלקי עם אלה שהנשים חותלות אותם בחיתוליהן. יודע אני כיצד יושבים על גבי סוס. גם חרב חדה אדע להחזיק ביד. ועוד כמה וכמה דברים יכולני לעשות… יכול אני שלא לתת את הדין על מעשי לשום אדם בעולם.

– רואה אני, דאנילו, שומע אני בחוש כי במדנים חשקה נפשך. אם מכסה אדם דבר אות הוא כי לבו חורש מזימות.

– רשאי אתה לחשוב ככ אשר יעלה על רוחך – אמר דאנילו – וגם אני אחשוב על פי דרכי. שבח לאל: מעולם עוד לא נתתי ידי לדבר שיש עמו קלון; כל ימי לחמתי בעד אמונת אמת ובעד המכורה, לא כאותם ארחי פרחי המשוטטים אל יודע היכן בשעה ששלומי אמוני הדת הפראבוסלאבית מחרפים נפשם במלחמת מצוה. ואחר־כך באים הם כחתף לקצור את אשר לא זרעו. גרועים הם מאנשי האוּניה¹ ואין הם מציצים אפילו בכנסיית אלהים. את אלה יש לחקור ולדרוש כהלכה היכן הם משוטטים.

– הוי, קוזאק! הידוע לך?… איני מיטיב לקלוע: רק במרחק של שבע מאות רגל כדורי יפלח לב. גם בין תופשי חרב לא מן המעולים אני: בשר ודם נקצץ בחרבי לחתיכות, זעירות מן הגריסים שמהם מבשלים דיסה.

– אני מוכן – אמר דאנילו האדון ובזריזות יתרה הצליב את האויר בחרבו כמו לוא ידע מראש לשם מה ליטשה.

– דאנילו – זעקה קטרינה, אחזה בידו ונתלתה בה – התעשת, חסר דעה, הבט וראה על מי תרים ידך? אבי! שערך לבן כשלג והנה התלקחת כנער פותה.

– אשה – פרץ דאנילו בצעקת אימים – הלא ידעת: איני אוהב דברים אלה, אין זה ענין לנשים לענות בו.

החרבות התנגשו. צליל מאוים פשט בחדר; ברזל כיתת ברזל, ניצוצות ניתזו באויר ושני הקוזאקים כוסו בהן כמו באבק. נתנה קטרינה קולה בבכי, הלכה לנשׁכּה מיוחדת, צנחה על משכבה ואטמה אזניה לבל תשמע את שקשוק החרבות. אך שני הקוזאקים מלומדי מלחמה היו והיטיבו לשלוף חרב מכדי שתוחרש מכה ממכות חרבותיהם. לבה עמד להיקרע לגזרים. בכל מעקשי גווה שמעה את זרימת המהלומות: טוק. טוק! “לא, לא אחזיק מעמד, לא אחזיק מעמד… אולי מפכה כבר דם השני מן הגוף הצח. אולי כושל עתה בחיר לבבי, ואני שוכבת פה!” נכנסה קטרינה לבקתתה, לובן מכסה פניה והיא אינה יודעת נפשה.

קשתה המלחמה על הקוזאקים, מלחמת שוים בשוים, ואין איש גובר על רעהו. הנה משתער אביה של קטרינה – נסוג דאנילו האדון. מתקיף דאנילו האדון – נסוג האב הזועף ושוב תיקו. רותחים. תנופת זרועות – אוך! – צחצוח חרבות… ניתקו החודים, הועפו לצדדים וקול צלצולם מנסר בחלל.

– אודך כי עניתני, אלהים – אמרה קטרינה, אבל עד מהרה פרצה שוב בצעקה משראה שהקוזאקים תפסו את רוביהם.

ירה דאנילו האדון – החטיא. האב כיון את רובהו… זקן הוא, כהתה עינו במקצת, אך ידו אינה רוטטת. רעמה היריה. מט דאנילו האדון. הדם כיסה בשני את השרוול השמאלי של כרדוט הקוזאקים.

– לא! – זעק דאנילו – לא אמכור את עצמי בזיל הזול. לא יד שמאל, יד ימין היא הקברניט. על הקיר תלוי אצלי אקדח טורקי; בכל ימי חלדי לא בגד הוא בי אפילו פעם אחת; רד מן הקיר, ידיד ותיק! תן שירות לרעך – ודאנילו פשט את ידו.

– דאנילו – שיועה קטרינה ביאוש, אחזה בידיו ונפלה על פניה לרגליו – לא בעדי אשטח תחינתי לפניך. אני אחת אחריתי: אשה כי תחיה אחרי מות בעלה, בוז יבוזו לה. הדניפר, הדניפר הקר יהיה לי לקבר… אך הבט נא וראה את בנך? מי יפרוש כנפיו על הגוזל הרך? מי ישאנו בזרועותיו? מי ילמדנו לטוס על גבי סוס אביר כעל כנפי נשרים? ללחום לחרותנו ולאמונתנו, לשתות ולהולל כיאות לקוזאק? אבדת, בני אבדת. אביך מתנכר לך, ראה איך מפנה הוא את פניו ממך והלאה. אכן, נודע הדבר. לא אנוש אתה כי אם חיה טורפת. לבך לב זאבים ונפשך נפש נחש ערום. ואני אמרתי זיק רחמים רומץ בך, בגופך גוף אבן רגש אנוש בוער. אכן, טעות מרה טעיתי. יעלוץ לבדך בקרבך, עצמותיך ירקדו בקברך מרוב גילה כאשר תשמעה אזניך את שועת בנך הנטבח, המושלך בלהבות או במים רותחים בימי חיות פולניות טמאות. עתה ידעתי. נכון תהיה מקברך לקום ובכובעך להפיח את אש המדורה המתערבלת תחתיו.

– חדלי, קטרינה! איבן, חמדת, עיני, גשה נא ואשקך, בני. לא, בני, לא יפול משערות ראשך ארצה. גדול תגדל לתהילת ארצך ומולדתך. כרוח סערה תטוס לפני הקוזאקים, בראשך כובע קטיפה ובידך חרב חדה. תן ידך, אבי. נשכח את אשר היה בינינו. אם חטאתי לפניך, כפר לי. מדוע אינך מושיט לי את ידך? – דיבר דאנילו אל אביה של קטרינה, אשר עמד ופניו לא הביעו דבר: לא חימה ולא פיוס.

– אבי! – קראה קטרינה, והיא מחבקת ומנשקת אותו – אל תקשיח לבך, אבי, סלח לדאנילו. מעתה לא יוסיף להדאיבך עוד.

– רק למענך, בתי, אסלח לו – ענה האב. נשק לה ובעיניו התבזקה אש זרה. צמרמורת חלפה בגופה של קטרינה: זרים ומוזרים נדמו לה גם הנשיקה וגם ברק העיניים. היא השעינה מרפקיה על השולחן ודאנילו האדון חבש את ידו הפצועה ובלבו מחשבה כי רע המעשה אשר עשה: לא כמנהג קוזאקים נהג בבקשו מחילה על חטא שלא חטא.

ד

הזריח יום, אך לא יום שמש; זעפו השמים והזריעו גשם דק על השדות, על היערות ועל הדניפר רחב הידיים. הקיצה קטרינה הגבירה ובלבה אין שמחה: עיניה מלאות דמע, רוחה עכורה ואין מנוח לנפשה.

– אישי מחמדי, אישי יקירי, חלום מופלא חלמתי.

– מה החלום אשר חלמת, קטרינה הגבירה, אהובת נפשי?

– חלמתי… אכן, חלום מופלא חלמתי… והכל כמו בחיים, כאלו בהקיץ… חלמתי כי אבי הוא הוא מפלצת האימים שראינוה אצל שר המאה. אך אנא, אל תאמין בחלומי. כי חלומות השוא ידברו. כאלו עמדתי לפניו, כולי רעדתי, פחדתי, ומכל מילה שיצאה מפיו רחפו עצמותי. לוא שמעת מה דיבר אלי?

– מה דיבר אליך, קטרינה היקרה מפז?

– הוא דיבר: “הביטי בי קטרינה, נאוה אני. אך לשוא ידברו עלי כי לא יפה תואר אנכי. היה אהיה לך בעל לתפארת. ראי נא איך מביט אני בעיני”. ובדברו הטיל בי רשפי אש מעיניו. צעקתי והקיצותי.

– כן, הרבה אמת דוברים החלומות. דרך אגב, האם ידוע לך כי הופר השקט מאחורי ההר? יש אומרים: הפולנים מראים שוב את פניהם. גורובץ שלח אלי לאמור: לא תנום ולא תישן. אך לשוא ידאג: גם בלעדי זאת לא אנום ולא אישן. בלילה הזה שנים עשר מחסומים נתצו נערי. את פשוטי הפולנים בשזיפי עופרת נכבד ואציליהם גם לקול מגלב יכרכרו.

– ואבי האם ידוע לו הדבר?

– אביך ריחיים על צוארי. עד היום הזה חידה הוא בעיני וארחותיו נפלאו ממני. חושב אני: הרבה אביך חטאיו בארצות נכר. שאם לא כן מה טעם לדבר: כמעט חודש ימים מתגורר הוא פה ולוא אך פעם אחת התעלז כיאה לקוזאק ראוי לשמו. תמד לא רצה לשתות! שומעת את, קטרינה, לא אבה לשתות את התמד שסחטתי מידיהם של היהודים בברסט. הוי, נער! – הרים קולו דאנילו האדון – קפוץ, חביבי, אל המרתף והבא לי תמד יהודי. אפילו יין שרף אינו שותה. פלאי פלאים! נדמה לי, קטרינה הגבירה, כי גם בישו אלהינו אין הוא מאמין. ומה דעתך אַת?

– אלהים ישמור אותנו מן הדברים שפיך מדבר.

– מופלא הוא, הגבירה – המשיך דאנילו בקבלו ספר חרס מידיו של הקוזאק – אפילו הקאתולים המזוהמים להוטים אחרי יי"ש. רק הטורקים אינם שותים. ומה, סטצקו, הרבה תמד לגמת במרתף?

– רק טעמתי, אדוני.

– משקר אתה, בן כלבים! ראה כיצד עטו הזבובים על שפמך. הכרת פניך עונה בך כי כמחצית הדלי הערית אל קרבך. הוי קוזאקים! זרע הוללים! הכל מוכן הוא לתת לעמיתו, רק את התירוש במו פיו את כולו ייבש. אני, קטרינה הגבירה, זה עידן ועידנים לא הייתי שיכור, לא כן?

– לא עידן ולא עידנים. לפני…

– אל תיראי, אל תיראי, לא אשתה יותר מספל אחד. והנה אותו כוהן גדול טורקי נדחק אל תוך הדלת – סינן מבין שניו בראותו את חותנו שהשח עצמו על מנת להיכנס בפתח.

האב הסיר כובעו והיטיב אבנטו. חרב משובצת אבני חן היתה תלויה באבנט.

– מה הדבר, בתי? – אמר – השמש גבוהה בשמים ואצלך פת צהריים עוד אינה מוכנה.

– מוכנה הארוחה, אדוני אבי, עוד מעט ונערוך השולחן. הוציאי את קדרת המלילים! – אמרה קטרינה הגבירה אל האמה שהיתה מייבשת את כלי העץ –חכי, מוטב שאני עצמי אוציאנה – המשיכה קטרינה – ואת קראי לבחורים.

כולם ישבו על הרצפה במעגל: מול פינת האיקונין האדון האב, משמאלו דאנילו האדון, מימינו קטרינה הגבירה ועשרת גיבורי החיל בכרדוטיהם הכחולים והצהובים.

– מלילים אלה אינם לפי רוחי – אמר האב האדון לאחר שטעם מהם כזית והניח את הכף – אין טעם בהם.

“יודע אני גם יודע כי אטריותיהם של היהודים ערבים לחיכך יותר” – אמר בלבו דאנילו.

– מדוע אומר אתה, חותני – המשיך בקול רם – כי אין טעם במלילים אלה? וכי אינם עשויים כהלכה? קטרינה עושה מלילים כך שאפילו החטמן אינו זוכה בכאלה אלא לעתים רחוקות בלבד. ואין לבחול בהם. מאכל נוצרי הוא זה. כל הקדושים ואנשי האלהים אוכלים היו מלילים.

האב לא הוציא הגה מפיו; השתתק גם דאנילו האדון. הגישו חזיר־בר מטוגן עם כרוב ועם שזיפים.

– איני אוהב בשר־חזיר – סח אביה של קטרינה וגרף את הכרוב בכפו.

– מה פסול מצאת בבשר חזיר שאינם אוהבו? – שאל דאנילו – רק טורקים ויהודים אינם אוכלים בשר חזיר.

שבעתיים נזעף האב ופניו קדרו.

לא אכל האב אלא דיסת כוסמת בחלב בלבד ובמקום יי"ש גמע מים שחורים משונים מן הצפחת שבחיקו.

סיים דאנילו את סעודתו וישן שנת צדיקים. לא ננער אלא לפנות ערב. מיד ישב וכתב אגרות אל צבא הקוזאקים. ואלו קטרינה הגבירה ישבה מסובה על אצטבת התנור ונענעה את העריסה. יושב דאנילו האדון, עין שמאלו מביטה על הכתב וימינו ניבטת בחלון. ומבעד לחלון הרחק הרחק מבהיקים ההרים והדניפר. מאחורי הדניפר מתכחלים היערות. שמי הלילה התבהרו וכוכביהם מהבהבים מעל. אך לא על השמים הרחוקים ולא על היער הכחול מתענג דאנילו האדון: מביט הוא על הכף המזדקר ועל הארמון המשחיר עליו. נדמה לו כי אור התנצנץ בארמון ובקע מן החלון הצר. אבל הכל רגוע מסביב. אין זאת כי דמיונו מתעתעו. אין שומעים אלא את סאונו העמום של הדניפר מלמטה ומשלושה צדדים מהדהדות בזו אחר זו חבטותיהם של הנחשולים שניעורו בן רגע. אין הוא מורד, הדניפר. כישיש שבע ימים רוטן הוא ומתמרמר; הכל מעכר את רוחו; הכל השתנה סביבו; איבה חרישית שוררת בינו לבין ההרים, היערות והאפרים ואת תלונתו עליהם מוליך הוא אל הים השחור.

הנה השחירה סירה על פני הדניפר רחב הידיים ובארמון שוב נזדהר דבר־מה. חרש שרק דאנילו ונערו הנאמן הופיע לקול שריקתו.

– מהרה, סטצקו, קח רובה וחרב חדה ולך אחרי.

– אתה הולך? – שאלה קטרינה הגבירה.

– הולך אני, אשתי. שומה עלי לסייר בכל המקומות ולסקור אם הכל הולך למישרין.

– אבל מורא נופל עלי, יראה אני להישאר לבדי. תנומה נמסכת בעורקי. ומה אם אחלום את החלום שנית? אף אין בטחון בלבי כי אמנם חלום היה זה – כה חיים נראו הדברים לעיני.

– הזקנה נשארת אתך; במבוי ובחצר ישנים הקוזאקים.

– הזקנה ישנה כבר והקוזאקים אין אמון להם בלבי. שמע, דאנילו האדון, סגרני בחדר, נעל את הדלת ואת המפתח קח אתך; והקוזאקים צוה עליהם שישכבו לפני הפתח.

– יהי כן – אמר דאנילו, קינח את רובהו וטענו אבק שרפה.

סטצקו הנאמן עמד כבר על רגליו ועליו כל ציודו ציוד הקוזאק. דאנילו חבש כובע עשוי צמר כבשים, הגיף את החלון, סגר את הדלת על מסגר ובריח ונעלה. בחשאי יצא מן החצר, פסע בין הקוזאקים שלו, שישנו על הקרקע, ושם פעמיו אל ההרים.

הרקיע כמעט כולו ניטהר. רוח רעננה נשבה קלילות מן הדניפר. נדמה היה כי הבריאה נאלמה דום, לולא נאקותיו של שחף שבקעו מרחוק. פתע נשמע רחש… בורולבש ומשרתו הנאמן נחבאו מאחורי שיח אשר חיפה על מחסום עשוי גדעי עץ, מישהו צעד במורד ההר לבוש כרדוט אדום, חמוש שני אקדחים וחרבו על ירכו.

– חותני הוא – הפליט דאנילו האדון וסקרו מאחורי השיח – לאן ולמה צריך הוא ללכת בשעה זו? סטצקו! אל תסיח דעתך! תהיה עינך פקוחה על דרכו של האב האדון – האיש הלבוש כרדוט אדום ירד עד לחוף הנהר ופנה אל הכף המזדקר – ובכן, לשם הולך הוא! – אמר דאנילו האדון – מה דעתך, סטצקו, האין הוא נשרך הישר אל המכשף?

– אמנם כן, דאנילו אדוני. לא למקום אחר הולך הוא. לולא זאת רואים היינו אותו בצד אחר, ואלו הוא נעלם על יד הארמון.

– שמע, סטצקו. נצא מכאן ואחר כך נלך בעקבותיו. פה טמון דבר־מה. לא, קטרינה! אמור אמרתי לך כי אביך איש רע מעללים הוא, לא כמנהג נוצרים נאמנים ינהג.

על פני החוף הבולט חלפו דמויותיהם של דאנילו האדון ומשרתו הנאמן, הנה כבר אין רואים אותם. היער הצניעם, יער קדומים אשר הקיף את הארמון. החלון העליון הואר בלאט. עומדים הקוזאקים למטה ומטכסים עצה להיכנס פנימה. אין רואים לא שער ולא דלתיים. ודאי ישנה כניסה מן החצר, אבל איך ייכנסו בה? מרחוק הגיע לאזניהם קול שקשוק שלשלאות וריצת כלבים.

– מה הוא שאני מרבה לחכוך בדעתי? – אמר דאנילו האדון משראה אלון רם קומה על יד החלון – עמוד פה, נערי, ואני אעלה באלון, ממנו ניתן להשקיף הישר אל החלון.

התיר חגורתו דאנילו האדון, השליך חרבו ארצה לבל תשמיע קול, נאחז בענפים וטיפס למעלה. החלון היה עוד מואר. ישב דאנילו על סיקוס, ממש סמוך אל החלון, כרך זרועו סביב וניבט: אפילו נר אין בחדר ואף־על־פי־כן מואר הוא. על גבי הקירות סמלים תמהוניים. נשק תלוי על הקירות, וגם הנשק זר ומוזר: אין רואים כזה לא בידי טטרים ולא בידי קרימאים, לא בידי פולנים ולא בידי נוצרים, אף לא בידיהם של בני העם השבדי המהולל. מתחת לתקרה עטלפים נגלים וגזים חליפות וצלליהם מרצדים על פני הקירות, הדלתות, הרצפה. הנה נפתחה הדלת ללא קול חריקה. נכנס מישהו לבוש כרדוט אדום וקרב ישר אל השולחן המכוסה מפה לבנה. “חותני הוא, הוא ולא אחר”. החליק דאנילו על פני הגזע, נשתפל למטה קמעה ונצמד יותר אל האילן.

אבל החותן אין לו פנאי לראות אם מביט אי־מי בחלון או לא. סר וזעף הוא בא ורוחו עכורה, גרף את המפה מן השולחן ואור תכלת צלולה התפשט לאטו בכל החדר. אבל גלי האור שקדם לו – אור זהב חוורוור – לא התערבבו באור החדש. הם התגוונו בתוכו, צללו בו כּביַם התכלת ונתמשכו רבדים רבדים כעל פני השיש. עתה העמיד החותן קדרה על השולחן והיה מטיל בה עשבים שונים ומשונים.

בחנו דאנילו במבטו ושוב לא ראה עליו את הכרדוט האדום; תחת הכרדוט הראו עליו אברקיים רחבים מאותו סוג שהטורקים לובשים; בחגורתו אקדחים; בראשו כובע תמהוני כל כולו מכוסה כתב, והכתב לא רוסי ולא פולני; הציץ בפניו – והנה גם הפנים משתנות: החוטם נתארך ונתלה מעל לשפתיים; הפה נתרחב עד לאזניו ושן מוטה הצדה הזדקרה מתוכו. לנגד עיניו עמד המכשף. אותו המכשף שראהו בחתונתו של שר המאה. “חלום אמת חלומך, קטרינה” – אמר בורולבש בלבו.

היה המכשף מקיף את השולחן ביתר מהירות. התחלפו הסמלים על גבי הקיר וביתר עצמה התעופפו העטלפים למטה ולמעלה, לאחור ולפנים. אור התכלת הלך ונקלש עד שכבה כליל, וכל החדר הואר באור ורוד דק. נדמה כי משתפך האור הנפלא על פני כל הפינות וצלצול חרישי מתלוה אליו. לפתע נגוז האור ועלטה באה. רק קול המיה עלה באוזניים משל הרוח מרנן בשעת ערבית חרישית, סובב סובב על פני ראי המים ומרכין מטה, מטה, המימה את ענפי הכסף של שיח הערבה. ומדמדם דאנילו האדון כי הסהר מבהיק בחדר, כוכבים מהלכים בו, קטעי רקיע כחול־כהה מרצדים במעורפל וצינת אוירו של הלילה נושבת הישר בפניו ומדיפה בליל ניחוחות. ומדמדם דאנילו האדון (והוא ממשש בשפמו להיוכח כי אין הוא ישן), שלא הרקיע חדר אל הארמון פנימה, כי אם חדר משכבו שלו נגלה לעיניו; על הקירות חרבותיו, חרבות טטרים וחרבות רוסים; מדפים סמוכים אל הקירות ועליהם כלי מטבח וחפצי בית; על השולחן לחם ומלח; עריסה משתלשלת… ואולם במקומם של האיקונין מציצים פרצופים מאוימים; על אצטבת התנור… ערפל דחוס הבליע את הכל ושוב השתררה האפלה. ושוב הואר החדר כולו באור ורוד מלווה צלצול נפלא, ושוב עומד המכשף בלי נוע ובראשו הצניף המשונה. נתעזזו הצלילים, נתעבו ונצטללו, נתעצם האור הורוד, נתקרן ביתר בהק ודבר־מה לבן בדומה לענן ריחף בטבורה של הבקתה; ומדמדם דאנילו האדון כי הענן אינו ענן, כי אשה היא הניצבת שם; ממה עוצבה האשה? המן האויר ארגוה? מדוע עומדת היא ואינה נוגעת בקרקע, אין משען לגופה, אור ורוד נשקף מבעד ומרצדים הסמלים על פני הקיר? הנה נדה קלילות בראשה השקוף; חרש נוהרות עיניה, עיני תכלת בהירה; תלתליה גולשות על כתפיה קווצת קווצות כערפל אפרורי בהיר; חכלילות חוורורה נמסכת בשפתיה כאור שני של שחר מהסס הקולח מבעד לשמי בוקר צחים־צלולים. גביניה מתכהות קמעה… א! הרי זו קטרינה! הרגיש דאנילו כי הקפאון כובל את גופו ומשתק את אבריו; ניסה לדבר, אך שפתיו נעו וקולו לא נשמע.

בלי נוע עמד המכשף על מקומו.

– היכן היית? – שאל.

נתרטטה האשה שניצבה לפניו.

– הוי! למה קראתני? – נאנקה חרישית – עלץ לבי בקרבי. הייתי שם, במקום בו נולדתי ובו גרתי חמש עשרה שנה. הוי! מה טוב שם! מה ירוק, מה ניחוחי האחו אשר בו שיחקתי בימי ילדותי; פרחי השדה כשהיו, בקתתנו, גינתנו כשהיו. הוי! איך חיבּקתני אמי הטובה! כמה אהבה הפיקו עיניה! פרשה עלי כנפיה אמי, בשפתי ובלחיי נשקתני, במסרק צפוף את צמתי הלבקונית סירקה… אבי! – היא נעצה במכשף את מבטי עיניה החיורות – מדוע טבחת את אמי?

המכשף זקף אצבעו כלפיה בתנועת איום.

– האם ביקשתיך לדבר על הדברים האלה? – רעדה הרטיטה את גופה של היפהפיה האורירית – היכן גבירתך? היכן היא?

– קטרינה גבירתי נרדמה עתה. שמחתי על כך, המראתי באויר ואעוף. זה מכבר חשקה נפשי לראות את אמי. פתאם שבתי והייתי לבת חמש עשרה. קלה הייתי כציפור. למה קראתני?

– הזוכרת אַת את כל אשר אמרתי לך אמש? – שאל המכשף, וקולו היה כה חרישי בדברו עד כי לא על נקלה נשמעו דבריו.

– זוכרת אני, זוכרת; אך מה לא הייתי נותנת כדי לשכוח את דבריך. קטרינה המסכנה! הרבה דברים מאלה שנשמתה יודעת אינם נהירים לה.

“זו היא נשמתה של קטרינה” – אמר דאנילו האדון, ועדיין לא הרהיב עוז בנפשו להניד אבר.

– חזור בתשובה, אבי! האין זה נורא ואיום כי אחרי כל רצח אשר ביצעה ידך קמים המתים מקבריהם?

– שוב את בשלך? – שיסעה המכשף בקול אימים – אני אעמוד על שלי; אאלצך לעשות את אשר חשקה בו נפשי, קטרינה תאהבני!…

–– הוי! מפלצת אתה ולא אב! – נאנקה האשה – לא. לא יהיה כדבריך. אמת נכון הדבר: בלהטיך הטמאים יש לאל ידך לקרוא את נשמתי ולענותה; אבל רק האלהים לבדו יכול לאלצה לעשות כחפצו. לא, כל עוד שוכנת אני בגופה לא תיעתר לך קטרינה לעשות מעשה תועבה לאלהים. אף לולא היית אבי, גם אז לא היה עולה בידך לאכפני לבגוד באישי האהוב, באישי הנאמן. אף לולא היה אישי נאמן לי ואהוב לנפשי, גם אז לא הייתי בוגדת בו, כי לא יאהב אלהים נשמות חוטאות המפרות שבועה ומועלות מעל.

עתה נעצה עיניה החיורות בחלון שמתחתיו ישב דאנילו האדון. המלים נעתקו מפיה והיא קפאה על עמדה.

– לאן את מביטה? את מי את רואה שם? – צעק המכשף.

נרעד קטרינה האורירית. אבל דאנילו האדון דרך כבר על האדמה ויחד עם סטצקו הנאמן עשה את דרכו אל הריו. “נורא, איום ונורא” – מלמל לעצמו ובלבו, לב קוזאק קשוח, מעין מורא ומורך לב. בחיפזון עבר על פני חצרו. הקוזאקים ישנו בה שינה עמוקה כמקודם, פרט לאחד מהם שישב על המשמר ועישן מקטרת. הרקיע היה כולו זרוע כוכבים.

ה

מה טוב עשית כי עוררתני! – דיברה קטרינה. היא שפה את עיניה בשרוול כותנתה הרקום וסקרה מכף רגל ועד ראש את בעלה הניצב עליה – חלום נורא חלמתי! כבדה נשימתי בחזי! אוך!… אמרתי כבר בא קצי.

– מה החלום. האם לא זה הוא? – ובורולבש הגיד לאשתו את כל אשר ראו עיניו.

– איך נודע לך הדבר, אישי? – שאלה קטרינה תמהה ומשתאה – אך לא. הרבה דברים מאלה שאתה מספר אינם ידועים לי. לא, לא חלמתי כי רצח אבי את אמי; עיני לא ראו לא מתים ולא דברים אחרים. לא, דאנילו, לא כך מספר אתה. אח, מה נורא הוא אבי!

– אין פלא שלא ראית דברים רבים. אפילו עשיריה אחת אינך יודעת מכל אשר לנשמתך ידוע. האם יודעת את כי אביך הוא ארמילוס? עוד אשתקד, כשעמדתי יחד עם הפולנים (בימים ההם עשיתי יד אחת עם עם זה – עם לא אמון בו) לצאת למלחמה על הקרימאים, סח לי ההגמון של מינזר האחוה – והוא איש קדוש, אשתי – כי ארמילוּס יש בו הכוח לקרוא לנשמתו של כל אדם ואדם ולהעלותה לפניו; בכל פעם שבן אדם נרדם משוטטת לה הנשמה כחפצה ומעופפת על־יד משכנו של הקדוש־ברוך־הוא יחד עם מלאכי עליון. מן הרגע הראשון לא מצאו חן בעיני פניו של אביך. לוא ידעתי כי אב כזה לך לא הייתי נושא אותך לי לאשה; עוזב הייתי אותך לנפשך ולא הייתי מביא עלי עת החטאה להיות שאר בשרו של ארמילוס.

– דאנילו – אמרה קטרינה בבכי גדול וכבשה את פניה בידיה – האני חטאתי לפניך? האני בגדתי בך, אישי האהוב? מה עשיתי כי חרה אפך בי? וכי לא עבדתיך באמת ובאמונה? וכי דבר תוכחה הוצאתי מפי כשהיית חוזר מבוסם ממשתה רעים? וכי לא לך בן שחור־עיניים ילדתי?

– אל תבכי, קטרינה. עתה ידעתי את תומת לבך ולא אטשך לעולם ויהי מה. כל החטאים על אביך ירבצו.

– לא, אל תקראנו אבי. לא אב הוא לי. שהדי במרומים: לא בתו אני. את חצני אנער ממנו. ארמילוס הוא, כופר בעיקר! אם ילך לאבדון, אם יטבע – לא אושיט לו ידי להושיעו. תיבש נפשו מעשבי סתרים – לא אגמיאנו מים לשבור צמאונו. אתה אבי.

ו

במרתפו העמוק של דאנילו האדון, מאחורי שלושה מנעולים יושב המכשף אסור באזיקי ברזל; ובמרחק־מה, מעל לדניפר בוער ארמונו ארמון שטנים ונחשולי ארגמן אדומים כדם גואים ומצטופפים סביב החומות העתיקות. לא על מעשי כשפים ולא על חילול השם יושב המכשף במרתף העמוק – על אלה שופט כל הארץ יעשה משפט. יושב הוא בשל המעל שמעל בסתר, בשל הקשר שקשר עם אויבי רוסיה ארצנו הפראבוסלאבית – למכור לקאתולים את גוי אוקראינה ואת כנסיות הנוצרים לשרוף באש.

קדרו פניו של המכשף; בראשו שרעפים שחורים כאשון הלילה. רק יום אחד נותר לו לחיות ומחר תגיע שעתו לעבור מן העולם. מחר מצפה לו מיתת בית דין. לא קלה היא המיתה אשר נועדה לו; חסד ייעשה לו אם יבשלוהו חיים בדוד מלא מים רותחים או יפשטו את העור מבשרו החוטא. קדרו פניו של המכשף, ראשו מושפל על חזהו. אולי חוזר הוא בתשובה לפני יום הדין, אבל חטאיו אין להם כפרה. מעליו חלון צר מעשה שבכת ברזל. משקשקים אזיקיו; אל החלון קרב הוא לראות אם תעבור בתו על פניו. ענוה היא. עדינת נפש כיונה, אינה נוקמת ואינה נוטרת איבה. אולי ייכמרו רחמיה על אביה… ואולם אין איש בחוץ. למטה גולשת הדרך. אין עובר בה בן־אדם. מתחתיה זורם הדניפר; אין דעתו נתונה לבריות: גועש הוא, ומשתוחחת נפשו של הכבול לשמע סאונו החדקולי.

הנה נגלה מישהו בשביל – קוזאק הוא! אנחה כבדה נפלטה מפיו של האסיר. ושוב ריק הכל. הנה יורד מישהו במרחק… מעיל ירוק מתנפנף… כובע־סירה מנצנץ על הראש בברק זהב… היא! הצמיד ראשו אל החלון. הנה קרבה היא והולכת.

– קטרינה, בתי! רחמי, תני לי נדבה!..

אלמת היא, אינה רוצה לשמוע, אף את עיניה אל הכלא לא תישא. והנה כבר חלפה, כבר נעלמה. ריק ושומם העולם כולו. נוגות הומה הדניפר. עצבת עוטה את הלב. האם מוכרת למכשף עצבת זאת?

היום נוטה לערוב. השמש שקעה ואיננה. כבר בא הערב; צינה נושבת; אי שם גועה שור; ממרחקים בוקעים צלילים – אין זאת כי האיכרים חוזרים מעבודתם בחבורה ומיטיבים לבם בשיר; על פני הדניפר חולפת סירה… מי שת לבו אל אסיר בכלא? הבהיק בשמים חרמש הכסף הנה הולך מישהו מן הצד שכנגד. קטרינה היא העושה את דרכה חזרה.

– בתי, בשם ישוע המשיח. גם גורי זאבים שוחרי טרף לא יטרפו את אמם, בתי! שאי נא עיניך וראי את אביך הנפשע – הולכת היא ואינה שומעת – בתי! למען אמך האומללה! – היא נעצרה – בואי לקבל את מילתי האחרונה.

– למה תקרא לי, הכופר? אל תקראני: בתי! אין קרבה ושאר ביננו. מה חפצך ואעשה למען אמי האומללה?

– קטרינה! קצי קרוב. ידעתי גם ידעתי; חפץ אישך אל זנב סוסה לאסרני ולהריצה בשדה, ואולי מיתה נוראה מזאת יעד לי.

– היש מיתה בעולם אשר תשוה לרוע מעלליך? צפה לה; איש לא יבוא לבקש רחמים עליך.

– קטרינה! לא המיתה מבעיתה את נפשי כי אם היסורים הצפויים לי בעולם הבא… טהורה את, קטרינה, וחטא אין בך. נשמתך תעופף בגן עדן על יד כסא כבודו; ונשמת אביך הכופר תבער על מוקד עד ולעולם לא תכבה האש במוקד: גבור תגבר ותתלקח ואיש לא יזיל עליה אגל טל אחד; לא ישיב הרוח משבו עליה…

– מעונש זה קצרה ידי להושיעך – אמרה קטרינה ונפנתה ממנו.

– קטרינה! עמדי! רק מילה אחת ויחידה: יש לאל ידך להציל את נשמתי. אין את יודעת עד מה רחום וחנון הוא האלהים. השמעת על השליח שאול הטרסי, אשר עשה את הרע בעיני אלהים, אבל חזר בתשובה והיה לקדוש?

– מה אוכל לעשות כדי להציל את נשמתך? – אמרה קטרינה – אשה חלשה אנכי ומה כוחי?

– אם רק אוכל לצאת מפה, את הכל אשליך אחרי גוי. אחזור בתשובה: שק לבשרי אלבש, יומם ולילה לאלהים אתפלל. לא רק בשר אפילו דג לא יבוא אל פי. בגד לא אציע על משכבי, לשמים תחינתי אשא. ואם לא ישא לי אלהים ברוב חסדו, אם רק על חטא אחד מכל מאה מחטאי לא יכפר לי, עד לצוארי בעפר הארץ איקבר או בכוך אבנים את ימי אכלה; לחם לא אוכל ומים לא אשתה עד יבוא קצי. ואת כל עשרי לנזירים אצוה למען ישאו תפילה לעילוי נשמתי ארבעים יום וארבעים לילה.

נתהרהרה קטרינה.

– אף אם אפתח את השער אין לאל ידי להתיר את אזיקיך.

– לא אירא את האזיקים – דיבר המכשף – אומרת את כי את ידי ואת רגלי כבלו? לא ולא. דוק פרשתי על עיניהם ובמקום זרועי בול עץ יבש להם הושטתי. הנני לפניך, הביטי בי, אף שלשלת אחת אין עלי! – אמר ופסע אל טבורו של המרתף – גם מן הקירות הללו לא הייתי חושש, עובר הייתי דרכם, אבל אישך אינו יודע מה טיבם של קירות אלה. נזיר קדוש בנאם, ושום כוח מכוחות הטומאה אין ביכולתו להוציא אסיר מפה אם לא ייפתח השער במפתח בו נעל הקדוש את קלעתו. קלעה כזאת אחפור לי גם אני הרשע כשאצא לחפשי.

– שמע, אבי, אני אוציאך לחפשי; אך אם כזב בפיך – אמרה קטרינה ונעצרה על יד הדלת – ותחת אשר תחזור בתשובה שוב תהיה אח לשטן…

– לא, קטרינה. לא אאריך ימים עלי אדמות. גם אם לא אמות מיתה משונה קרוב קצי. האמנם חושבת את כי אפקיר את נשמתי ליסורי עד?

המנעולים השמיעו שקשוקם.

– שלום לך! האל הרחום ינצרך, בתי – אמר המכשף ונשק לבתו.

– אל תגע בי, רשע מרושע, מהר וסור ממני! – דיברה קטרינה. אך הוא כבר היה כלא היה.

– שילחתיו לחפשי – אמרה בחלחלה וסקרה את הקירות במבט פרוע – מה אומר לאישי, מה אדבר ומה אצטדק לפניו? אבוד אבדתי. לא נותר לי אלא להיקבר באדמה – נתנה בבכי קולה וכמעט שנפלה על הגדם שהמכשף ישב עליו – אך את נשמתו הצלתי – אמרה חרש – מעשה צדקה עשיתי. אבל אישי… זו לי הפעם הראשונה שרימיתיו. הוי! מה נורא, מה יקשה לי להוציא דבר שקר מפי בפניו. מי הולך? אישי הוא! אישי! – זעקת יאוש נפלטה מגרונה, אבדו חושיה והיא צנחה לארץ.

ז

– אני היא, בתי יקירתי! אני היא, ליבתי! – דברים אלה קלטו אזניה של קטרינה כששבה אליה רוחה ועיניה ראו את אמתה הזקנה ניצבת עליה. הישישה רכונה היתה ונדמה היה כי לחשה דבר־מה. פשטה את זרועה המצומקת והרעיפה מים קרים על קטרינה.

– היכן אני? – שאלה קטרינה. היא קמה על רגליה והסתכלה סביבה – לפני חומת הדניפר, מאחורי הרים… לאן הולכתיני, אמתי?

– לא הולכתיך כי אם הוצאתיך; בזרועותי נשאתיך ממרתף מחניק. ואת המרתף במפתח נעלתי לבל יחרה בך אפו של דאנילו האדון.

– והמפתח היכן הוא? – שאלה קטרינה והציצה בחגורתה – איני רואה אותו.

– אישך התירו לראות את המכשף, ילדתי.

– לראות? אבדתי, אמתי? – צעקה קטרינה.

– יחוֹנך אלהים, ילדתי. החשי רק, גבירתי־עלמתי, איש לא יידע דבר.

– ברח, ארמילוס ארור, שמעת, קטרינה? הוא ברח! – אמר דאנילו האדון ופסע לעבר אשתו. עיניו מזרות אש. חרבו רוטטת על ירכו ומשמיעה קול שקשוק.

נדהמה אשתו והיתה לאבן

– מישהו שילחהו לחפשי, אישי האהוב? –פלטה ברעדה.

– אכן, צדקת שילחהו לחפשי, אך לא מישהו כי אם השד עצמו. הביטי וראי: קורת עץ כבולה פה במקומו בשלשלאות ברזל. גזרת אלהים היא שהשטן אינו מתירא מטלפיו של קוזאק. לוא אחד הקוזאקים שלי היה רק מעלה בדעתו לשחררו ולוא נודע לי הדבר… אזי אין די דמיון בראשי לתאר מה מיתה משונה הייתי גוזר עליו!

– ולוא אני הייתי זאת? – נפלטה שאלה מפיה של קטרינה, אך מיד התחלחלה הגבירה ועצרה בדיבורה.

– אם יעלה על לבך כדבר הזה – לא אשתי את. בשק הייתי מתפירך ומטביעך בלב הדניפר.

נפסקה נשימתה של קטרינה ונדמה לה כי שערותיה סומרות בראשה ונפרדות זו מזו אחת אחת.

ח

בפונדק בואכה אל הגבול התקבצו הפולנים. זה כשני ימים מיטיבים הם לבם במשתים. לא מועט הוא האספסוף שנתלכד שם. נראה כי לפשיטה נערכים הם: קצתם יש להם רובים; מצלצלים הדרבונות, משקשקות החרבות. האדונים מתעלזים ומתפארים, מספרים על עלילות גבורה שלא היו ולא נבראו. את הדת הפראבוסלאבית מנאצים ואת עם אוקראינה עבדם יקראו. דרך חשיבות מסלסלים בשפמיהם ודרך חשיבות מסתרחים על הספסלים עם שראשיהם מופשלים כלפי מעלה. אף הכומר שלהם שרוי במחיצתם, אלא שכצאן מרעיתו כן הרועה. אפילו קורטוב של דמיון אין בינו בין כוהן נוצרי: שותה הוא לשכרה, מתהולל עמהם ובלשונו הטמאה דיבורי קלון מפיו מוציא. כאדונים כן עבדיהם: שרוולי כרדוטיהם המרופטים מופשלים לאחור, וכל עצמם מהלכים הם זחוחי דעת משל יש בהם ממש. מבלים עתותיהם במשחקי קלפים ומטפחים בקלפיהם זה בחטמו של זה. נשים זרות גרפו אתם. צווחות, קטטות. משתוללים ועושים מעשי קונדס: תופסים יהודי בזקנו ועל מצחו הטמא צלב מציירים; יורים בנשים בכדורי סרק ומרקדים קראקוביאק עם הכומר שלהם המוקצה מחמת מיאוס. אפילו בימי הטטרים לא חולל עד כדי כך שם שמים על אדמתה של רוסיה. בעוונותיה העטה עליה הקדוש ברוך הוא את הכלימה הזאת. ובתוככי סדום זו קולטת האוזן דיבורים על כפרו של דאנילו האדון השוכן מעבר לדניפר, על אשתו היפהפיה… לא למצוות ולא למעשים טובים התלכדה כנופיה זו!

ט

על יד השולחן מסב דאנילו האדון בחדר. נשען הוא על מרפקיו והוגה בשרעפיו. על האטצבא יושבת קטרינה הגבירה וזמר מזמרת.

– עגמה עלי נפשי, אשתי! – אמר דאנילו האדון –חש אני בראשי ולבי דוי. מועק רובצת עלי. חושבני אי־פה, לא רחוק מתהלך לו המות, המות שלי.

“אישי, חמדת עיני! תן ראשך בחיקי! למה יקננו בנפשך הגיגים שחורים כאלה” – אמרה קטרינה בלבה אך לא קמה בה הרוח להוציא את המלים מפיה. כליותיה יסרוה על המעשה אשר עשתה ובמר נפשה מנעה מעצמה את חיבובי בעלה.

– שמעיני, אשתי! – אמר דאנילו – אם לא אהיה בארץ החיים אל נא תטשי את בננו, אם עזוב תעזביהו לא תדע נפשך מנוח לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בעצבון תרקבנה עצמותי באדמה לחה; אך שבעתיים מהן תתעצב נשמתי?

– מה תמלל אישי? האם לא אתה הוא שלעגת לנו, לנשים רפות אונים? והנה עתה במו פיך כאשה רפת אונים תדבר. עוד זמן רב יאריכו ימיך.

– לא, קטרינה. שומע אני בחוש כי קרוב יום מותי. העולם כולו עצבות שורה עליו. ימים רעים ממשמשים ובאים. אח! זוכר אני את הימים ההם, ימים לא ישובו. את התהלך עם החיים קוֹנשׁביץ' הזקן – הדרו ותפארתו של צבאנו. חולפים עתה גדודי הקוזאקים לנגד עיני. תור זהב היה זה, קטרינה. ההטמן הישיש ישב רכוב על סוסו השחור כעורב. שרביטו הבהיק בידו; חיל המשמר סביבו ומכל הצדדים גואה הים האדום של הזאפורוז’אים. פתח ההטמן את פיו, והכל קפא על עמדו. פרץ הקוזאק בבכי משהעלה זכרונות על עלילות גבורה מימים עברו ועל קרבות עזים מן הימים ההם. אח, לוא ידעת, קטרינה, כיצד שיספנו ושוספנו, ביתקנו ובותקנו אנחנו והטורקים. עד היום הזה רואים את הצלקת בראשי. ארבעה כדורים פלחוני בארבעה מקומות. ואף אחד מן הפצעים לא הגליד כליל. כמה זהב חפנו אז! אבנים יקרות בכובעיהם גרפו הקוזאקים. אלו סוסים, לוא ידעת, קטרינה, אלו סוסים נפלו שלל בחלקנו. אח! לעולם לא אלחם כמו בימים הטובים ההם. לכאורה עדיין איני זקן ועוד כוחי במתני; והנה החרב – חרב קוזאקים – נשמטת מידי, חי אני באפס מעשה, ואיני יודע על מה ולמה אני חי. אין סדר באוקראינה. שרי אלים ושרי מאות מתכתשים זה עם זה ככלבים. אין להם ראש וראשון משכמו ומעלה גבוה מכל העם. האצולה שירכה דרכיה וכמנהג פולנים תנהג: את ערמתם סיגלה לה… את נשמתה מכרה ואת האוּניה קיבלה. היהודים מדכאים את אביוני העם. הו, ימים, ימים! איכם, ימים עברו! אנא גזתם, שנותי! הוי, נער, לך למרתף והבא לי קנקן תמד. אשתה לכבוד מנת חלקנו בשנים שחלפו ולזכר ימים משכבר.

– במה נכבד את אורחינו, אדוני? מצד האפרים פולנים הולכים – אמר סטצקו שנכנס לבקתה.

– ידעתי גם ידעתי על מה ולמה הם באים – אמר דאנילו והתרומם ממושבו – אכפו סוסיכם, עבדי הנאמנים! הכינו הרתמה, הריקו חרבותיכם! ואל נא תשכחו להצטייד במנות עופרת ראויות לשמן. בכבוד נקבל את אורחינו.

טרם ישבו הקוזאקים על סוסיהם, טרם טענו רוביהם וכבר כשלכת בסתיו פשטו הפולנים על אדמת ההר.

– א! יש מי שיתגושש עמי הפעם! – קרא דאנילו בהשקיפו על אדונים בריאי בשר שהתנדנדו בחשיבות על גבי סוסיהם ברתמות זהב – צפויה לנו הלולה ראויה לשמה. בפעם האחרונה השכירי חרבך מדם, נשמתי הקוזאקית! שלחו הרסן מפניכם, בחורים! חג לנו היום!

ופשטה בהרים הלולה וכרה גדולה: חרבות מבתקות על ימין ועל שמאל, מתעופפים כדורים, צוהלים ושועטים סוסים. מעצמת הצעקה נטרפת הדעת, מרוב העשן מסתמאות העיניים. עולם ומלואו מתערבב מתערבל. אך הקוזאק שומע בחוש מי לו ומי לצריו; כדור כי יהום – פרש עז כוח נופל מסוסו; חרב כי תשרוק – ראש מתגלגל על פני האדמה ופיו מדובב דברים אין פשר.

עוד מזדקרת בקהל גולת כובעו האדומה של דאנילו האדון; מסנוור ברק האבנט המוזהב החוגר את כרדוטו הכחול; מתערבלת רעמת הסוס השחור. כעוף כנף מעופף הוא, חולף פעם פה פעם שם. משמיע קריאות בפיו, מנפנף בחרבו חרב דמשק וזרוע עוזו מוחצת על ימין ועל שמאל. שסף אויביך, קוזאק! עורה, קוזאק! השכר חרבך מדם, הרווה בדם את נפשך הששה אלי קרב! אל תשית לבך אל רתמות פז ואל כרדוטי זהב! רמוס ברגל גאוה זהב ואבני חן! דקור, קוזאק! התהולל, קוזאק! אך הבט אחורה וראה: כבר מציתים את הבקתות הפולנים הטמאים ומובילים את הצאן הנפחד. כרוח סערה פנה אחור דאנילו האדון. כבר סמוך לבקתות חולפת גולת הכובע האדומה, ומידלל הקהל מסביב.

לא שעה ולא שתי שעות נאבקים פולנים וקוזאקים. אלה ואלה הולכים ופוחתים. לא ייעף ולא ילאה דאנילו האדון. בכידונו הארוך מפיל הוא פרשים מאוכפיהם, רומסם בפרסות סוסו האביר. כבר מתפנה החצר, כבר נושאים רגליהם הפולנים; כבר פושטים הקוזאקים כרדוטי כסף ורתמו פאר מעל החללים; כבר מתעתד לדלוק אחריהם דאנילו האדון, לאחור ניבט הוא לקרוא את בחוריו… ולפתע נתרתח כולו חימה: אביה של קטרינה נגלה לעיניו. הנה עומד הוא על ההר ומכוון אליו את רובהו. דפק דאנילו בסוסו והריצו הישר אליו… קוזאק, לקראת אבדנך דוהר אתה!.. רעם הרובה, והמכשף נעלם מאחורי ההר. רק עיניו של סטצקו הנאמן הבחינו עוד בבגד האדום ובכובע התמהוני. מט הקוזאק וצנח ארצה. גח אל אדונו סטצקו הנאמן – שוכב אדונו שרוע על הקרקע ועיניו הזכות עצומות. דם שני תוסס על חזהו. אך דומה שומע בחוש הוא כי עבדו הנאמן על ידו. אט אט זקף שמורותיו ועיניו נתברקו: “שלום, סטצקו! אמור לקטרינה לבל תיטוש את בנה. אל תטשוהו גם אתם, עבדי הנאמנים!” – ונאלם דום. פרחה נשמתו של קוזאק מגופו של אציל; נתכחלו השפתים. ישן הקוזק שנת עולמים.

פרץ בבכי עבדו הנאמן, אל קטרינה בידו נפנף: “לכי, גבירתי, לכי; נתבסם אדונך, הלום יין שרוע הוא על אדמה לחה. ימים רבים יעברו בטרם יתפכח!”

ספקה כפיה קטרינה, כאלומה בשדה נפלה על גופת המת. “אישי, אישי! האתה שוכב פה ועיניך עצומות? עורה, גוזלי, מחמד עיני, הושט לי את ידך. קומה! הביטה על קטרינה אשתך ולוא אך פעם אחת; ינועו שפתיך, ידובבו ולוא אך מילה אחת… אך שותק אתה, מחשה אדוני הדגול! כים השחור התכחלו פניך. לא יפעם לבך. מדוע קפא גופך, אדוני? אכן, דמעותי אין אש בהן אם נבצר מהן להחם אותך. אכן, בכיי אין קול בו אם נבצר ממנו להעיר אותך. מי ינהיג עתה את גדודיך? מי יטוס על סוסך השחור כעורב, מי יקרא קריאת קרב, מי ינופף בחרבו לעיני הקוזאקים? קוזאקים, קוזאקים! אי תהילתכם ותפארתכם, אי כבודכם שגלה? על אדמה לחה שרוע כבודכם ועיניו עצומות. קברוני נא, קברוני עמו! סתמו עיני בעפר. בלוחות אֶדר הדקו את חזי הצח. אך למשא עלי יופיי וחין ערכי!”

בוכה קטרינה, מקוננת וכבד אבלה; והאופק מתכסה אבק! שר המאה הישיש גורובץ דוהר להושיט עזרה.

י

נפלא הוא הדניפר ביום צח ובהיר עת יפכה באדוות דרור בין יערות והרים את שפעת מימיו. לא זיע, לא אושה. מביט אתה ואינך יודע אם נע או לא נע מרחבו השגיא; ומדמדם אתה כי כולו יצוק הוא זכוכית, ונתיב תכלת, כאספקלריה המאירה שאין קץ לארכה ואין תכלה לרחבה, דומה מתפתל על פני תבל ירוקה. אז ינעם גם לחמה לוהטת לפנות במרומיה כה וכה, להטביל קרניה בצינת מי זכוכית ולשקף בהם את יערות החופים במלוא זיום והדרם. ירוקי תלתלים! מצטופפים הם יחד עם פרחי השדה, נוהים אל המים, נרכנים ומשקיפים בהם, ועינם בהירת האישון לא תשבע מראות, לא תלאה מהתענג. מחייכים הם לו, ברכתם שולחים לו במנוד בדיהם. אך בלב הדניפר לא ירהיבו עוז להביט; רק השמש ושמי התכלת יביטו בו ואין מלבדם. נדיר הוא עוף הכנף אשר במעופו אל לב הדניפר יגיע. רחב ידיים הוא הדניפר, עוטה הוד והדר! אין נהר ישווה לו בתבל. נפלא הוא הדניפר גם בליל קיץ חם עת התנומה שורה בכל – באדם, בחיה, בעוף; רק האלהים לבדו סוקר בשגב את שמי השמים ובשגב מנער את גלימת כהונתו. מן הגלימה ניתזים כוכבים. בוערים הכוכבים, מאירים אל הארץ וכולם כאחד נשקפים בתוך הדניפר. את כולם טומן הדניפר בחיקו האפל. אחד לא יימלט בלתי אם יכבה בשמים. יער שחור נקוד עורבים רדומים והרים שסועי גו מימים קדמונים נתלים מעליו ומנסים לכסותו לפחות בצילם הארוך – לשוא. אין כסות בעולם אשר תכסה את הדניפר. כחול, כחול מהלך הוא באדוות אשדו בשעות הלילה ובשעות היום; ונגלה הוא ממרחקים ככל אשר תשור עין האדם. בעדנת תפנוקים נצמד הוא אל חופיו מצינת הלילה וסילון של כסף נזלף במימיו; מתלקח הסילון כפס של חרב דמשק; והוא, הכחול, שב ונרדם. גם אז נפלא הדניפר ואין נהר ישוה לו בתבל! אך עת יכסו מפלשי עבים כחולים את עין השמים, יער שחור יעורער עד שורש, חורקים אלונים והבזק משתבר בין העננים ומעיר בבת אחת את העולם כולו – או אז נורא הוא הדניפר. רועדות גבעות המים, חובטות בהרים ונרתעות אחורה בברקים ובאנחות, זועקות ונאנקות. כך נאנקת אמו הזקנה של קוזאק המשלחת את בנה לצבא. פחז כמים רוכב הוא על סוסו השחור כעורב, פניו רעננות, כפותיו תקועות במתניו וכובעו זחוח על ראשו; והיא מתייפחת ורצה אחריו, אוחזת בארכוף, תופסת במתג, פוכרת ידיה וממררת בבכי.

על פני החוף הבולט בין משברים גועשים משחירים פרע סלעים וגדמים חרוכים. סירה החותרת אל החוף נחבטת בו באון, נישאת אל על ושוקעת תהומה חליפות. מי הקוזאק אשר הרהיב עוז בנפשו לשוט בסירה עת חרה אפו של הדניפר? אין הוא יודע כנראה כי כחגבים יבלע הדניפר את בני האדם.

הסירה עגנה ומתוכה יצאה המכשף. רוחו עכורה; מרה היתה לו סעודת ההבראה שערכו הקוזאקים לזכר אדונם אשר נפל חלל. במיטב דמיהם שילמו הפולנים: ארבעים וארבעה אדונים על כל רתמותיהם וכרדוטיהם ושלושים ושלושה עבדים הוכו לפי חרב; והשאר על סוסיהם נלקחו בשבי להיות לממכר לטטרים.

במדרגות האבן ירד המכשף בין גדמים חרוכים, מטה מטה מקום שם חצב לו משכן במעמקי האדמה. חרש נכנס פנימה ולא חרקה הדלת. על השולחן המכוסה מפה העמיד קדרה ובידיו הארוכות היה מטיל בתוכה עשבים שונים ומשונים; נטל קנקן עשוי עץ מופלא, שאב בו מים והיה שופכם ומנענע בשפתיו, מלחש לחשים והשבעות. אור וורוד נראה בחדר והתאַיימו פניו של המכשף. דומה היה כי דם הוצק בהם. רק הקמטים העמוקים השחירו עליהם והעיניים טבלו באש. רשע, חוטא ומחלל שם שמים! זה מכבר זורקה שיבה בשער זקנו, פניו נחרשו בקמטים, רזון שולח בעצמותיו ועדיין חורש הוא מזימות ועושה מעשים אשר תועבה הם בעיני אלהים. באמצע הבקתה ריחף ענן צחור, ומשהו מעין שמחה נתבזק בפניו. אך מדוע קפא על עמדו פתאם? מדוע פער את פיו ואין הוא מהין לזוע ממקומו? מדוע סמרו כזיפים שערות ראשו? קלסתר פנים מופלא זהר בענן לנגד עיניו. כאורח לא קרוא הופיע הקלסתר; ומדי רגע הצטייר ביתר בהירות ונעץ בו מבט מעיניו הקמות. קוי הפנים, הגבינים, השפתיים – כל אלה לא היו מוכרים לו. מעולם לא ראה אותם בכל ימי חלדו. ואף־על־פי־כן אימה גדולה נפלה עליו, והראש שלא ידעו מתמול שלשום עוד נעץ בו את מבטו הקפוא. כבר גז הענן, ביתר שאת נחרתו הקוים הזרים, והעיניים החדות לא נגרעו ממנו. לבנו כשיד פניו של המכשף. זעקת פרא פרצה מגרונו והקול לא קולו… נגוז הכל ויהי כלא היה.

י"א

– הרגעי, אחותי, חמדתי – דיבר שר המאה הישיש גורובץ – אך לעתים רחוקות חלומות נכוחות ידברו.

– שכבי, אחותי – אמרה כלתו הצעירה – אקרא לזקנה יודעת נחש. שום כוח לא יעמדו כנגדה. תמהומת היא תשפוך לך.

– אל תיראי ואל תיחתי – אמר בנו ואחז בחרבו – כל רע לא יאונה לך.

בעיני סגריר ערפיליות השקיפה קטרינה על כולם והמלים נעתקו מפיה. “בעצם ידי הבאתי עלי כליה. שילחתיו לחפשי”. לבסוף אמרה:

– אין מנוח לי ממנו! זה לי עשרה ימים שאני עושה בביתכם בקיאב; נפשי מרה עלי כקודם ולא רווח לי מאומה. אמרתי בלבי: בדמי אגדל את בני לנקם ושילם… נורא, נורא נראה הוא לי בחלומי! ישמרכם אלהים מראות פניו. עוד הולם לבי בקרבי. “את בנך אכה לפי חרב, קטרינה – צווח באזני – אם לא תינשאי לי” – בבכי מר פרצה קטרינה, זינקה אל העריסה, והתינוק הנפחד פשט זרועותיו וצעק.

שמע בן־השר את דבריה, דמיו רתחו בו ועיניו זירו אימה, בשמעו דיבורים כאלה. גם שר־המאה גורובץ עצמו יצא מכליו:

– ינסה נא לבוא הנה ארמילוס ארור זה; טעום יטעם את נחת זרועו של קוזאק זקן. שהדי במרומים – אמר ונשא למעלה את עיניו הצופות למרחוק – האם לא חשתי לעזרת דאנילו אחי? אבל עצת אדני היא תקום! על משכבו הקר מצאתיו, זה המשכב בו הרבה קוזאקים מצאו את מנוחתם. ואולם האם לא ערכתי לזכרו סעודת הבראה כיד המלך? האם נתתי לפולני אחד למלט נפשו? הרגעי איפוא בתי. איש לא יהין לפגוע בך כל עוד אני ובני בארץ החיים.

אמר דברו שר המאה הישיש וקרב אל העריסה. ראה התינוק את המקטרת האדומה, שהיתה תלויה במסגרת כסף בחגורתו ואת הנרתיק שמצת מנצנץ היה נתון בו, שלח ידו אליו וצחק.

– כאב כן בנו – אמר שר המאה. התיק מקטרתו ומסרה לו – עדיין בעריסה הוא וכבר אומר לעשן מקטרת.

חרש נאנחה קטרינה ונענעה את העריסה. גמרו בינים לבלות את הלילה יחדיו. לאחר זמן־מה נרדמו כולם. נרדמה גם קטרינה.

דממה שררה בחצר ובבקתה; לא ישנו רק הקוזאקים שעמדו על המשמר. פתאם נפלטה זעקה מפי קטרינה, והיא הקיצה משנתה. הקיצו גם כל יתר האנשים. “הוא נהרג. הוא נשחט” – צעקה קטרינה וגחה אל העריסה.

כולם הקיפו את העריסה והתפלצו מאימה למראה עיניהם. שכב בה תינוק בלי רוח חיים. איש לא הוציא הגה מפיו. כולם עמדו הלומים ונדהמים ממעשה הרשע אשר כמוהו אוזן לא שמעה.

י"ב

הרחק מקצוי אוקראינה, אחרי הכרך למבּרג רב־האוכלוסים ניצבים טורי הרים רמי פסגה. כבשרשראות אבן כובלים הם – הר אחר הר – את האדמה משמאל ומימין ומחשלים אותה בשכבת סלעים עבה לבל יחדור בה הים הסואן והסוער. מתמשכים רוכסי ההרים, הולכים לוואלאכיה ולאיזור שבעת הערים וכחומת ענק שצורתה צורת פרסה ניצבים הם בין גוי גליציה לבין עם ההונגרים. אין הרים כאלה בארצנו. לא תהין העין להקיפם במבטה; ופסגות יש ביניהם אשר רגל אדם לא דרכה עליהם. גם מראיהם הפלא ופלא: אין זאת כי הים המתגרה זינק ביום סופה מחופיו הנרחבים, עירבל בסערת פרע את שערו המבעית, והשיער התאבן וקפא ללא זיע באויר. אין זאת כי עננים כבדים ניתקו מן השמים ונערמו על פני הארץ. כי גם המה אפורים כמוהם ופסגת צחורם מבהיקה ומנצנצת בשמש. עד הרי הקרפאטים עוד תקלוט אזנך דיבור רוסי, גם מאחורי ההרים תהדהד זעיר שם מילה המצלצלת כניב המכורה, אבל אחריהם האמונה אינה אמונתנו, השפה אינה שפתנו. העם ההונגרי יושב שם ואוכלוסיו לא מעטים. רוכבים בניו על סוסים, כמוהם כקוזאקים מיטיבים לשלוף חרב ולשתות לשכרה ותמורת רתמתו של סוס וכפתן יקר ערך לא יקפצו ידם ומטבעות מכיסיהם יוציאו. גדולים ורחבי ידיים האגמים שבהרים. קפואים כזכוכית, וכמו ראי ישקפו בקרבם את פסגות ההרים החשופים ואת מרגלותיהם הירוקים.

אך מי הוא הרוכב באישון הלילה – אם יאירו הכוכבים ואם לא יאירו – על סוס ענק שחור כעורב? מי הוא הגיבור הזה מאגדות קדומים? קומתו ארזים ודוהר הוא מתחת להרים ומעל לאגמים, זוהר על סוסו האביר בראי המים הקפואים ללא ניד, צלו חולף על פני הרים ואין לצל קץ ותכלה. מבהיק שריון המקשה; על כתפו חנית; מצלצלת החרב על־יד האוכף; קובעו מורד על מצחו; שפמו משחיר, עפעפיו מושפלים – ישן הוא ובשנתו מחזיק ברסן; ואחריו על אותו הסוס יושב נערו, גם הוא ישן ובשנתו מחזיק בפרש הגיבור. מי הוא? לאן, לאן רוכב הוא? – מי יודע. לא יום ולא יומיים דוהר הוא על פני ההרים האלה. יזריח יום, תעלה השמש – ועין לא תשורנו. רק לעתים רחוקות הרגישו יושבי ההרים כי צל ארוך, זר ומוזר, חולף על פני הריהם – והשמים בהירים, אין עב ענן עליהם. אולם אך יחשך הלילה, והוא נגלה שוב, נשקף באגמים וצלו דוהר אחריו ברעדה. הנה עבר כבר על פניה הרים רבים ועלה על קריאָבן. אין גבוה ממנו בהרי הקרפאטים; כמלך נישא הוא מעל לשאר ההרים. שם נעצרו הסוס ורוכבו. עמקה שנתו של הפרש והעבים ירדו ויכסוהו מעין רואים.

י"ג

– הסס… שקט, אשה! אל תדפקי כך, ילדי נרדם. זמן רב צווח בני, עכשיו ישן הוא. אל היער אלך, אשה! מדוע את מביטה בי כך? איומה את: מעיניך צפרני ברזל משתרבבים… אוך! מה ארוכות הן! ובוערות כאש! ודאי מכשפה את! הוי! הרי אם מכשפה את סורי מפה! הימוגי! את בני תגנבי ממני. עד מה מטומטם הוא שר המאה! סבור הוא שנהנית אני לשבת בקיאב; לא, הן גם אישי כאן וגם בני כאן ומי ישגיח על הבקתה? בחשאי יצאתי, חרש חרש חמקתי מן הבית. לא הכלב ולא החתול לא שמעוני בלכתי. רוצה את, אשה ליהפך לצעירה? אין דבר קל מזה: יש רק לרקוד; ראי, איך רוקדת אני" – ולאחר שאמרה קטרינה דברים סרי טעם אלה נישאה על פני החדר. כפות ידיה נעוצות במתניה ועיניה מתפלבלות ומטילות מבטי טירוף לכל העברים. רגליה מרקעות על הרצפה ויללות מתמלטות מגרונה; בלי מידה, בלי קצב צלצלו פרסות הכסף, צמותיה השחורות שלא נקלעו התפתלו בפירכוסי פרע ונחבטו בצוארה הצחור. כעוף כנף טסה ללא מעצור, נפנפה בידיה, הניעה בראשה ונדמה היה כי באפוס כוחותיה תצנח אין־אונים על הקרקע או פרוח תפרח מן העולם.

הלומת יגון עמדה האומנת הזקנה וקמטיה העמוקים מלאו דמעות; אבן כבדה העיקה על לבותיהם של הבחורים הנאמנים אשר השקיפו על גבירתם. הנה כבר כלו כוחותיה. בעצלתיים דרכו רגליה במקום אחד. אך עדיין התיימרה כי במחול שטופה היא.

"רביד יש לי, בחורים! – אמרה לאחר שעמדה סוף סוף במקומה ־ ולכם אין… היכן אישי? – נצטעקה לפתע ושלפה פגיון טורקי מחגורתה – או! אין זה הסכין הדרוש לי – בעיניה נקשרו דמעות ופניה לבשו קדרות – אבי לבו טמון רחוק בקרבו וסכין זה לא ישיגנו, מברזל נחשל לבו. אחת המכשפות חישלתו באש גיהינום. מדוע לא בא אבי? וכי אינו יודע כי הגיעה שעתו להידקר? נראה כי אין הוא רוצה שאני עצמי אבוא אליו… – לא סיימה את דבריה ופרצה בצחוק משונה – מעשה מבדח עלה בזכרוני: נזכרתי כיצד קברו את אישי. הן קברו אותו בעודנו חי… צחוק גדול צחקתי!.. שמעו, שמעו!, ושוב לא דיברה, כי אם נתנה בשיר קולה:

רָץ לוֹ בַדֶרֶך קָרוֹן הַדָמִים;

דוֹם בַּקָרוֹן שָׂרוּעַ קוֹזַאק,

חֶרֶב פָּגְעָה בוֹ, פְּלָחָהוּ כַּדוּר,

יַד יְמִינוֹ מַחְזִיקָה בְּכִידוֹן,

דָּם מִכִּידוֹן הַקּוזַאקִים זוֹרֵם,

נַחַל דָּמִים זוֹרֵם מִכִּידוֹן.

עַל שְׂפַת הַנַּחַל עוֹמֵד הַתִּדְהָר,

עַל הַתִּדְהָר הָעוֹרֵב מְקַרְקֵר,

אֵם מִתְאַבֶּלֶת עַל בְּנָהּ הַקּוֹזַאק

אַל נָא תִבְכִּי, אִמָּא, אַל תִתְעצֵּבִי!

בְּנֵך הַקוֹזַאק נָשָא לוֹ אִשָּׁה,

זְבוּל בְאַדְמַת הַשָּׂדֶה לוֹ כָּרָה,

אֵין לוֹ חַלּוֹן וְלֹא דֶּלֶת לַזְּבוֹל,

וְגַם הַזֶּמֶר כְּבָר תָּם וְנִשְׁלָם,

דָּג עִם סַרְטָן יָצְאוּ בַּמָחוֹל…

וּמִי שֶׁלֹא יֶאֱהָבֵנִי הַלְוָאי שֶָהַקַּדַּחַת תַּקְפִּיץ אֶת אִמוֹ.

כך נתערבבו במוחה כל השירים. כבר יום ויומיים מתגוררת היא בבקתתה ואוטמת אזניה משמוע על קיאב. אין היא נושאת תפילה, בורחת מן הבריות ומן הבוקר ועד למאוחר בערב משוטטת במעבי יערות האלונים. סיקוסים חדים שורטים את פניה הצחורות ואת כתפיה הצחות; הרוח פורעת את צמותיה שלא נקלעו, עלי־עד מרשרשים מתחת לרגליה – קטרינה אינה נותנת דעתה על כל אלה ובשעה שכבים נגוהות השקיעה, הכוכבים לא נגלו עוד והירח טרם יזרח, נופל כבר המורא על כל המהלך ביער: ילדים שלא נטבלו נאחזים בסיקוסי האילנות ושורטים קליפתם באצבעותיהם, גועים בבכי ובצחוק, מתגלגלים פקעות פקעות בשבילים ובשטחי הסרפד הנרחבים; מנחשולי הדניפר מזנקות סיעות סיעות של עלמות שעכרו את נשמותיהן; שערן גולש על כתפיהן מראשיהן הירוקים, המים מאוושים קולנית, מפכים משערותיהן הארוכות וזורמים אל האדמה, וקורנת העלמה מבעד למעטה המים כמבעד לכותונת עשויה זכוכית; על שפתיהן בת צחוק מופלאה, בלחייהן הסומק ועיניהן קוסמות, מפתות, מדיחות… היא תשפיע עליך חום ואהבה, היא תעתיר נשיקות עליך… ברח, נוצרי, ודמה לך לצבי! שפתיה – קרח, משכבה – מים קרים; עד אזלת נשימה תדגדג אותך ותגרפך המימה. קטרינה אין דעתה נתונה על כל אלה. בטירופה אין היא חוששת מבתולות המים. מאוחר בלילה משוטטת קטרינה, סכינה בידה והיא מבקשת את אביה.

בהשכמת הבוקר בא אורח. פרקו נאה וכרדוטו אדום. חקר ודרש על דאנילו האדון. מקשיב הוא לכל המסופר, עיניו מתמלאות דמעות והוא מקנחן בשרוולו ומושך בכתפיו. בימים עברו – אומר הוא – לחם שכם אחד עם בורולבש המנוח; יחדיו התכתשו עם הקרימאים ועם הטורקים; וכי יכול היה לצפות שכזאת תהיה אחריתו של דאנילו? ועוד דברים רבים ומרובים מספר האורח ואת קטרינה הגבירה רוצה הוא לראות.

בתחילה לא שמעה קטרינה דבר מן הדברים שהשיח האורח. לבסוף התחילה מקשיבה לסיפוריו כמו לו דעתה נתיישבה עליה. גלגל הלה דבריו על הימים שהיו חיים בצותא – הוא ודאנילו – כשני אחים; כיצד הסתתרו שניהם מאחורי סכר מפחד הקרימאים… הקשיבה קטרינה רב קשב ולא גרעה עיניה ממנו.

– היא תשתפה – אמרו בלבם הבחורים משהיו מביטים בה – אורח זה יעלה לה ארוכה. הנה מקשיבה היא כמי שיש בו בינה.

בינתיים השיח האורח כיצד סח לו דאנילו בשעת רצון וגילוי לב: “ראה, קוֹפּריאַן אחי, ביום שהקדוש־ברוך־הוא יכריתני מארץ החיים, קח נא את אשתי והיא תהיה לך לאשה”.

מבט פלצות נעצה בו קטרינה. “א! – קראה בקול גדול – אבי הוא! אבי!” ומיד השתערה עליו בסכינה.

שעה ארוכה נאבק עמה וניסה לעקור את הסכין מידיה. לבסוף תלשו והניפו ובו ברגע נעשה מעשה זועה: אב רצח את בתו מוכת העועים. נדהמו הקוזאקים והשתערו עליו, אך המכשף הספיק כבר לקפוץ על סוסו ונעלם מעיניהם.

י"ד

מראה פלאים התגלה מאחורי קיאב. כל האדונים וההטמנים התכנסו לתהות על הנס: פתע פתאם היתה כל עין צופיה למרחקים, עד קצוי ארץ. מרחוק התכחל הלימן ומאחורי הלימן השתפך הים השחור. אלה שהתנסו במסעות הכירו גם את קרים שהתנשא כהר מתוך המים וגם את סיבאשׁ הרצוף בצות. משמאל נראתה ארץ גאליציה.

– וזה מה הוא זה? – שאלו הבריות שנתקהלו את פיהם של הזקנים והורו על פסגות שהלבינו והאפירו במרחבי השמים והיו דומות יותר לעננים מאשר לראשי הרים.

– אלה הרי הקרפאטים! – סחו הזקנים – יש בהם שהשלג אינו סר מהם לעולמים והעננים חונים עליהם ולנים שם.

אותה שעה אירע נס שני: העננים נעתקו מן ההר הגבוה ביותר ועל פסגתו נגלה פרש רוכב על סוס ברתמת אבירים. עיניו עצומות והוא נראה לעין כעומד מקרוב.

בעוד הקהל משתאה ביראה, קפץ אחד האנשים על סוסו, דפק בו והריצו בכל אונו. מבטי פרא העיף סביבו כמו לו ביקש לראות אם אין דולקים אחריו. היה זה המכשף. מדוע כה נבהל האיש? באימתה ופחד הביט באביר התמהוני והכיר בו את הקלסתר אשר הופיע לא קרוא בפניו עת עשה בחבריו. הוא עצמו נבצר ממנו להבין מדוע התבלעה רוחו למראהו. במורך לב ניבט לאחוריו וכחץ מקשת טס על סוסו עד אשר השיגו הערב ונצנצו הכוכבים. אז הפך את סוסו ורכב עליו אל ביתו אולי כדי לדרוש באוב ולשאול את פי הטומאה לפשר המראה הנפלא. הנה עמד כבר לקפוץ על סוסו מעבֵר לנהר הצר אשר האריך זרועו וחסם לו את הדרך, אך פתע פתאם נעצר הסוס בעצם דהרתו, הסב ראשו אליו ו… ראה פלא! – פרץ בצחוק. בברק אימים נתבהק באפלה לבנם של שני טורי שיניו. סמרו שערותיו שת המכשף. זעקת פרא נתמלטה מפיו וכאחוז טירוף געה בבכי. דפק את סוסו והדהירו הישר אל קיאב הכרך. ומדמה הוא כי כל הסובב אותו אץ לרדוף אחריו וללכדו: העצים הקיפוהו ביערותיהם האפלים, הניעו זקניהם השחורים, שירבבו ענפיהם הארוכים וניסו לחנקו; הכוכבים, דומה, אצו רצו לפניו והצביעו על הרשע; נדמה כי הדרך עצמה דהרה בעקבותיו. לקיאב, אל המקומות הקדושים טס המכשף הנואש.

ט"ו

בדד ישב במערתו הנזיר. נר דלק לפניו ועיניו לא משו מן הספר הקדוש. זה שנים רבות כלא את עצמו במערתו. מלוחות עץ התקין לו כבר ארון מתים אשר היה לו למשכב בלילות. סגר את ספרו הישיש ונשא תפילה בפיו… פתאם גח אליו איש זר ומוזר, מבעית ומאוים. השתאה הנזיר הקדוש ונרתע אחורה למראה האיש. והאיש רעד כעלה נידף, עיניו מפזילות מבטי פרא ומזרות ניצוצות אש זרה. חיל ופלצות אחזו את הנשמה למראה פניו פני האימים.

– אבי, שא תפילה! שא תפילה! – שיוע נואשות – התפלל לנשמתי האבודה – ויפל על פניו.

הצטלב הנזיר הקדוש, הוציא ספר, פתחו ומיד נרתע בזעוה והספר נפל מידו.

– לא! רב החטאים! אין לך כפרה! סור מפה! ברח! לא אוכל להתפלל למענך!

– לא? – זעק הרשע כמוכה שגעון.

– הביטה: אותיות הקודש מלאו דמים בספר. עוד לא קם בעולם חוטא כמוך.

– אבי! אתה צוחק לי?

– סור, רשע ארור! איני צוחק לך! אימה נופלת עלי. לא טוב היות האדם על ידך.

– לא, לא! אתה צוחק, אל תדבר… רואה אני איך נפשקו שפתיך: הנה מלבינים טורי שיניך, שיני הזיקנה!…

טרוף עועים הסתער המכשף על הנזיר הקדוש וירצחנו נפש.

דבר־מה נאנח קשה ופשטה האנחה בשדה וביער. מאחורי היער התרוממו זרועות כחושות, מצומקות ובאצבעות ידיהן צפרניים ארוכות; רטטו ונעלמו.

שוב לא חש המכשף לא אימה ולא פחד ולא רגש אחר. ערפילי דמדומים עילפוהו. באזניו רעשים, ראשו סואן כהלום יין וכל אשר לעיניו כמו עוטה קורי עכביש. קפץ על סוסו ורכב הישר אל קאניב. מגמת פניו דרך צ’רקאסי אל הטטרים בקרים, ואין הוא יודע על מה ולמה. יום ועוד יום רוכב הוא וקאניב איננה. הדרך אותה הדרך: לכאורה הגיעה שעתה של קאניב להיגלות. אך אין העין רואה אותה. קמרוני הכנסיות הבריקו במרחק. אבל לא קאניב לפניו כי אם שוּמסק. השתומם המכשף על אשר הגיע לארץ אחרת. הדהיר סוסו חזרה לקיאב וכעבור יום אחד נגלה כרך לעיניו. אך לא קיאב היתה הכרך אלא גאליץ‘. מרוחק גאליץ’ מקיאב יותר מאשר שוּמסק מרוחקת ממנו, קרוב הוא אל ההונגרים. אובד עצות הפך סוסו לאחור ושוב הרגיש כי בכיוון הפוך רוכב הוא. אף־על־פי־כן המשיך לרכב קדימה. מי גבר ויתאר מה התחולל בנפשו של המכשף. אם יביט בה איש ויראה את המתרחש בקרבה לא יתן תנומה לעיניו לעולם, וכל ימיו ימנע קולו מצחוק. לא זעם בה, לא פחד ולא מורת רוח. מה שם יותן למערכי לבו ואין שם להם בשפת אנוש? נשרף, נחרך, כלה באש המכשף על קרבו ועל קרביו. אדיר חפצו לרמוס בפרסות סוסו תבל ויושבי בה, להטביע בים השחור את כל הארץ והדרים עליה מקיאב ועד גאליץ'. אך לא מזעם, לא מחימה איוה לבצע זממו. הוא עצמו לא ידע על מה ולמה.

פתע זע ונרעד על סוסו: הרי הקרפאטים נגלו מקרוב לנגד עיניו. קריאַבן הרם והנישא חבש ענן אפור ככובע על קדקדו; והסוס דוהר עוד ומשוטט על פני הרים. בבת אחת ניטהרו העננים והפרש ניצב עליו במלוא יפעתו המבעיתה… בכל כוחו מנסה הוא לעצור, מותח את המתג… צהל הסוס צהלת פרע, זקף רעמתו וטס לקראת האביר. ומדמדם המכשף כי קפאון מוות השתרר בקרבו. כי זע הפרש הדומם ובן רגע פקח את עיניו; ראה את המכשף הדוהר לקראתו ופרץ בצחוק. כרעם השתפך צחוק פרא בהרים, הצטלצל בלבו של המכשף וזעזעהו עד מעמקים. ונדה לו כי פלאִי גיבור ורב־אייל חדר אל קרבו פנימה, מהלך בתוך תוכו והולם בפטישים על לבו ועל עורקיו… עד בעתה הדהד הצחוק בקרבו.

ביד אימים אחז הפרש את המכשף והגביהו באויר. כהרף עין מת המכשף ואחרי מותו פקח את עיניו, אך בר־מינן היה כבר וממראה בר־מינן מראהו. אין מראה נורא כמראהו, אין איש אשר ידמה לו לא בין החיים ולא בין אלה שקמו לתחיה. עיניו הקמות סובבו בחוריהן ותראינה מתים אשר יצאו מקבריהם מקיאב ועד גאליציה ומגאליציה ועד הקרפאטים, וכולם דומים לו כשתי טיפות מים.

חיורים, חיורים, אחד גבוה ממשנהו, אחד גרמי ממשנהו, עמדו כולם סביב הפרש אשר החזיק בידו את שלל הזועות. בפעם השניה נתן האביר בצחוק קולו והשליך את צידו אל התהום, וכל המתים צללו תהומה, החזיקו במכשף המת ונעצו בו את שיניהם. עוד אחד גבוה מכולם, מבעית מכולם רצה להתרומם מן הקרקע ולא יכול. נבצר ממנו לקום – עד כדי כך השריש באדמה, צמח וגדל בה והיה לענק; ולוא קם האיש מקברו היה הופך על פיהם גם את הקרפאטים, גם את שבעת הערים וגם את ארץ תוּגרמה. רק מעט מזעיר זע המת ותרעד הארץ מקצה עד קצה. הרבה בקתות התמוטטו והרבה אוכלוסים נספו ברעש.

יש אשר יבקע קול שריקה מן הקרפאטים כקול אלף טחנות המשקשקות באופניהם על פני המים. זה המתים מגרמים בר־מינן אחד בתהום אין תכלה אשר עין אדם לא ראתה קצה עד היום הזה. לא אחת קרה בעולם כי רעדה הארץ מקצה עד קצה. הסיבה היא – אומרים יודעי ספר – כי אי־שם בקרבת הים ישנו הר הפולט להבות אש מפיו ונהרי די־נור מתוכו יזרומו. אבל הזקנים יושבי הונגריה וארץ גאליציה מיטיבים לדעת מהם ואומרים הם כי אין זה אלא בר־מינן ענק־ענק, אשר השריש באדמה, צמח וגדל בה ובחפצו לקום מרעיד הוא את הארץ.

ט"ז

בגלוּחוֹב העיר התקבץ הקהל סביב זמר־נגן עיור. זה כשעה מאזין הוא לנגינתו על הבנדורה. איש מן המנגנים לא הפליא כמוהו לעשות בזמר ובשיר. בראשונה נסב שירו על ההטמנים מימים עברו, על סאגאידאצ’ני ועל חמלניצקי. לא כימינו אנו הימים ההם. עם הקוזאקים שמו הלך לפניו ויהי לתהילה ולתפארת; סוסיו רמסו את צריו ואיש לא ההין להתל בו. אף שירי שמחה וגיל שר הישיש, ועיניו תרו את העם כמו לו פיקח היה ולא עיור. כרחף זבוב ריחפו על המיתרים אצבעותיו עם לוחיות העצם הצמודות אליהן ונדמה היה כי מאליהם ניגנו המיתרים. ומסביבו המון עם רב. הזקנים ראשיהם מושפלים ועולי הימים עיניהם נשואות אל הישיש, ולא קמה בהם הרוח להוציא רחש קל מפיהם.

– הסכיתו – אמר הישיש – אשיר לכם שיר זמר על מעשה שהיה בימים קדמונים.

התלכד הקהל, צפף המעגל סביבו והעיור נשא קולו בשיר:

ויהי בימי סטיפן נסיך שבעת הערים, הוא סטיפן אשר מלך גם על הפולנים, היה היו שני קוזאקים: איבן ופטרו. רע דבק מאח היה איבן לפטרו ורע דבק מאח היה פטרו לאיבן. “הבה ונישבעה, איבן, כי כל אשר לנו חלק כחלק נחלק ביננו: אחד כי ישמח גם רעהו ישמח עמו. אחד כי תבוא עליו צרה. צרתו צרת רעהו תהיה. אחד כי ישלול שלל חלק כחלק יחלקו עם רעהו; אחד כי יפול בשבי ימכור רעהו את כל אשר לו ויפדנו משביו, וָלא גם הוא בשבי ילך”. ואכן, כל אשר השיגה ידם חילקו ביניהם שני הקוזאקים, גם הצאן והבקר אשר היה להם לשלל.

*

ויהי בימים ההם ויצא סטיפן המלך למלחמה על הטורקים. זה לו שלושה שבועות אשר הוא נלחם עמהם ועדיין קצרה ידו לגרשם מארצו. ולטורקים פחה עז נפש. הוא ועשרת בחוריו ידיהם רב להם לשסף גדוד שלם. יצא הקול מן המלך סטיפן לאמור: כי יימצא בקרבנו גיבור חיל עז נפש אשר יביא אלי את הפחה הזה, חי או מת, יהיה שכרו כשכר כל הצבא". אמר איבן אל פטרו אחיו: “הבה, אחי, נלכדה את הפחה”. ויסעו שני הקוזאקים – אחד השמאיל והשני הימין.

*

עוד פטרו בדרך והנה מוביל איבן בחבל את הפחה אל המלך עצמו. “בן חיל אתה” – אמר המלך ויצוה לתת לו שכרו כשכר כל צבאו; ויצוה לתת לו אדמות במקום אשר יבחר בו וצאן ובקר ככל אשר יאבה. ויהיו ביום אשר ניתן לאיבן שכרו מאת המלך בו ביום חילק איבן את כל אשר לו, חלק כחלק חילקו בינו ובין פטרו. לקח פטרו את מחצית השכר, אך נפשו נלאתה נשוא את הכבוד אשר נחל איבן מעם המלך ויחרוש בלבו מזימות און.

*

ויסעו שני האבירים אל הארץ אשר העניק להם המלך מאחורי הקרפאט. הושיב הקוזאק איבן את בנו על סוסו ויקשרנו אליו. ירדו דמדומי השקיעה והמה נוסעים עוד. נרדם הילד ויתנמנם גם איבן. אל תנום, קוזאק, במשעולי ההרים סכנה אורבת! אך סוס לו לקוזאק והסוס בעצמו את דרכו ימצא, לא יכשל ולא ימעד. קניון יש בהרים ועין אדם לא הגיעה עד תכליתו. כמרחק בין ארץ לשמים כן המרחק מפי הקניון ועד תחתיתו. ועל יד הקניון שביל – שניים יעברו בו ושלישי לא יוכל. בזהירות דר הסוס על פני השביל, והקוזאק הרדום על גבו. על ידו רכב פטרו, רועד בכל ופו ועוצר נשימתו משמחה. הפך ראשו ואת אחיו־רעו אל הקניון דחף. סוס ורוכביו – הקוזאק ובנו – נידרדרו אל הקניון.

*

נאחז הקוזאק בסיקוס, רק סוסו צלל תהומה. טיפס למעלה ובנו מאחורי כתפיו; הנה קרוב הוא אל שפת הקניון. נשא עיניו וראה כי שלח פטרו חניתו להדפו אחורה. אלהי אמת וצדק! טוב לי כי לא אשא עיני מראות את אחי שולח חניתו להדפני… אחי אהובי! דקרני בחניתך, אם גזרה היא מלפניו, אך אנא, קח נא את בני! הילד מה חטא כי תשית עליו מות אימים כזה? צחק פטרו, הדפו בחניתו וצללו כעופרת הקוזאק ובנו. לקח פטרו את כל טוב אחיו ויחי חיי פחה. אין עדרים כעדרי סוסיו וצאנו לא ייספר מרוב. וימת פטרו.

*

ויהי אחרי מות פטרו ויקרא אלהים את נשמות שני האחים, איבן ופטרו, לעמוד למשפט לפניו. ויאמר אלהים: גדול עוון האיש הזה מנשוא! לא אמהר לחרוץ משפטו. שית תשית עליו עונש כחפצך. זמן רב הגה איבן ברוחו ובנפשו תיכן את העונש. אחר אמר: גדול העוול אשר עשה לי האיש הזה. כיהודה איש קריות בגד באחיו וימנע ממני כי חוטר־אמת מגזעי ייצא ונצר תמים דרך משרשי יפרה. ואיש אשר בנים אין לו, שילשים וריבעים לעשות צדק ללכת בדרך האמת, כמוהו כזרע לחם אשר נזרע באדמה ויאבד עדי עד. נבוט לא ינבוט ולא נודע כי בא בקרב האדמה.

*

עשה, אלהים, שכל זרעו לא ידע אושר עלי אדמות. שהנצר האחרון מצאצאיו יהיה רשע ורב־חטאים אשר כמוהו לא היה לפניו בעולם ואחריו לא יהיה. ומכל מעשה זדון ורשע אשר יעשה ברוע מעלליו תרגז מנוחת אבותיו ואבות אבותיו. הרבה ירבה עצבונם וסבלם, יסורי שאול יהיו יסוריהם עד אשר קום יקומו מקבריהם מעצמת מכאוביהם. אך פטרו איש קריות קום לא יוכל ושבעתיים ירבו יסוריו ומכאוביו; עפר יאכל בשגעונו וגויתו תתעוות מתחת לאדמה.

*

וכאשר ימלאו ימי חטאתו של האיש ההוא הקימני, אלהים, מן הקניון ההוא בעודי רוכב על סוסי והעלני אל הנישא בהרים. והאיש בוא יבוא אלי ואני אשליכנו תהומה על העמוק בקניונים. וכל המתים, אבותיו ואבות אבותיו בכל מושבותיהם, עוט יעוטו עליו מכל קצוי ארץ לכסוס בשרו ולגרם עצמותיו על העינויים אשר העטה עליהם. לעולמי עד יכוססוהו ויגרמוהו, ונפשי תעלוז בקרבי למראה מכאוביו וסבלותיו. רק פטרו איש קריות לא יוכל לקום מן האדמה, לשוא יפרכס ויתפלל לעוט ולכסוס חלקו, כי לא יכסוס אלא את עצמו, ועצמותיו תגדלנה ותצמחנה מיום יום, וככל אשר תגדלנה עצמותיו כן ירבו סבלותיו ויעצמו מאד מאד. ומכל ייסוריו יעצם עצבונו: כי תאוות נקם מבלי יכולת לנקום זה גדול המכאובים בעולם ואין סבל גדול ממנו.

*

“נורא הוא העונש אשר תיכנת ברוחך, בן־אדם! – אמר אלהים – אך כדבריך כן יהיה וכן יקום. ואום גם אתה תרכב על סוסך לעולמי עולמים ולא תבוא אל מלכות השמים בעוד רוכב אתה עליו”. וכאשר דיבר כן היה. על כן עד היום הזה ניצב על הר הקרפאט אביר נפלא רכוב על סוסו ועיניו צופיות בתהום הקניון ורואות את המתים הכוססים בר־מינן. ועוד רואות עיניו כי המת אשר מתחת לאדמה ישכב, מרגע לרגע צומח וגדל, וכאשר יגדל כן ירבה סבלו. בעצמת מכאוביו מגרם הוא את עצמותיו ובאון זעוה מרעיד את כל הארץ".

*

כבר גמר העיור לשיר את שירו; כבר שבו אצבעותיו לפרוט על המיתרים. כבר זמר עליז מזמר הוא על נערי חמד המשובבים לב בתעלוליהם… אך קהל השומעים עוד לא התעשת. מזקן עד נער עומדים הם על עמדם, ראשיהם מושפלים וכל מעייניהם במעשה הנוראה אשר נעשה בימים קדמונים.

---

איבן פיאודורוביץ' שפונקה ודודתו

מאת

ניקולאי גוגול

במעשה זה אירע מעשה: השיחוֹ לנו סטפן איבנוביץ; קוּרוֹצ’קה שבא מגאדיאַץ'. את חטאי אני מזכיר היום: הזכרון שלי פגום הוא עד מאד וערכו כקליפת השום. אחד המדבר אתי ואחד שאינו מדבר אתי – שניהם משולים לאדם המוזג מים בכברה. נהירה לי חולשתי זו ולפיכך ביקשתיו בכוונה תחילה להעלות על הכתב את המעשה ולרשמו במחברת. והוא, תבוא עליו ברכה, אדם טוב לב היה – ישב ורשם. נתתי מחברתו בשולחן קטן – כסבור אני מכירים אתם היטב שולחן זה; עומד הוא בפינה מיד כשאתה נכנס בפתח… הנה שכחתי שמימיכם לא ביקרתם בביתי. הפלונית שלי, זו שאני דר בכפיפה אחת עמה זה כשלושים שנה, לא למדה מימיה קרוא וכתוב; אין טעם להעלים דברים כהויתם אף אם יש בהם משום עברה. מרגיש אני שאת הפשטידות אופה היא על גבי נייר שכזה. וזוגתי, קוראי החביבים, אין כמוה מיטיבה לאפות פשטידות. פשטידות נעלות מהן לא יזדמן לכם לאכול בשום מקום. יום אחד הצצתי בתחתיתה של הפשטידה והנה מלים כתובות עליה. לבי אמר לי שיש דברים בגו. קרבתי אל שולחני – המחברת אפילו מחציתה לא נשתיירה. כל שאר הדפים נתלשו אחד אחד ושימשו כמין חומר לפשטידות. את הנעשה אין להשיב. שמא תאמרו כי חייב הייתי להלקותה לעת זקנה?

אשתקד נזדמן לי לעבור על פני גאדיאץ‘. עוד לפני שהתקרבתי אל העיר קשרתי קשר בממחטתי כדי שלא אשכח לבקש את סטיפן איבנוביץ’ בענין זה. יתרה מזו: נדר נדרתי לעצמי – עם העטישה הראשונה שאתעטש בעיר מיד איזכר. ברם, כל תחבולותי עלו בתוהו. עברתי על פני העיר, התעטשתי, קינחתי חוטמי בממחטתי –ואף־על־פי־כן נשתכח ממני הכל ולא נזכרתי אלא לאחר שהרחקתי ממבואות העיר מהלך שש וירסטאות. מאין ברירה אנוס אני להדפיס בלי שיהא למעשה סיום. ברם, אם יש שחשקה נפשו לדעת את האמור בסיפור זה עד סופו, אינו צריך אלא לבוא במיוחד לשם כך לגאדיאץ' ולבקש את סטיפן איבניץ‘. הלה ישיח לו בחפץ־לב את המעשה, ואולי אפילו שוב מתחילתו ועד סופו. הוא מתגורר לא רחוק, על־יד הכנסיה הבנויה אבן. מיד סמוך לה מצויה סמטה קטנה: לכשתפנה אל הסמטה יהיה זה השער השני או השלישי. אך מוטב שאתן בו סימנים טובים מאלה: משתראה בחצר כלונס גדול ועליו שליו ומשתצא לקראתך אשה בריאת בשר לבושה חצאית ירוקה (בדין שאעיר כאן כי סטיפן איבנוביץ' רווק הוא ושרוי בלא אשה), הרי זו חצרו. ברם, יכולים אתם לפגוש אותו בשוק, שכן מצוי הוא בו בכל בוקר עד לשעה תשע, בורר דגים וירקות לסעודותיו ומשיח עם האב אנטיפ או עם המוכס היהודי. תכירוהו מיד, שכן איש אינו לובש אברקיים עשויים בד צבעוני וזיג מעשה אטון סיני. והרי לכם עוד סימן אחד: כשהוא מהלך הריהו נוהג תמיד לנפנף בידו. הדיין דמתא, דניס פטרוביץ’ ז"ל, כל אימת שהיה רואה אוו מרחוק היה אומר: “הביטו, הביטו! הנה הולכת טחנת רוח!”

א. איבן פיאודורוביץ' שפונקה

זה לו ארבע שנים שאיבן פיאודורוביץ' יצא בדימוס והוא מתגורר בכפרו ויטרבּנקי. בשחר ילדותו, כשהיה עוד מתקרא וואניושה, לומד היה בבית ספר הנפה של גאדיאץ, ודין הוא שנציין כי התנהגותו היתה נאה ושקידתו יפה. המורה לדקדוק רוסי, ניקיפור טימופייביץ' דייפּריצ’סטיה – ודייפּריצ’סטיה כידוע הרי זה תואר הפועל פשוטו כמשמעו – היה אומר כי לוא כל תלמידיו היו שוקדים על לימודיהם כשפּוֹנקה, לא היה נצרך להביא לכיתה סרגל עשוי עץ אדר, אותו סרגל שהוא עצמו מודה כי היה מתייגע להצליף בו על ידיהם של העצלים והשובבים. מחברתו היתה תמיד נקיה ומשורטטת כראוי, שוליה מסומנים כהלכה ורבב אין בה. יושב היה תדיר ישיבת דום, ידיו שלובות ועיניו נעוצות במורה. מימיו לא תלה ניירות בגבו של חברו היושב לפניו, לא חרת על גבי הספסל ולא שיחק ב“אשה צפופה” קודם שנכנס המורה לכיתה. כל מי שנזקק לאולר להשחיז בו את נוצתו היה פונה מיד אל איבן פיאודורוביץ‘, כיון שידע מראש שהלה האולר מצוי אצלו תדיר; ואיבן פיאודורוביץ’, שבאותם הימים עדיין נתקרא פשוט וואניושה, היה מוציאו מתוך נרתיק עור לא גדול, שהיה תלוי לו בלולאות זיגו האפור, ורק ביקש שלא יהיו מקרצפים את הנוצה בפיפיה, שהרי לשם כך נוצר צדו הקהה של האולר. עד מהרה הסבה אליו התנהגות נאה וחסודה זו אפילו את תשומת לבו של המורה ללשון רומי בכבודו ובעצמו, זה המורה ששיעולו בלבד, כל אימת שהיה בוקע מן המבוי, היה מפיל אימה על הכיתה כולה עוד לפני שלעיני תלמידיו נגלה סגינו המתוח ועוד לפני שפרצופו המקושט באבעבועות נשתרבב בפתח. מורה נורא זה, ששני חבילות זרדים היו מונחות תדיר על הקתדרה שלו ומחצית שומעיו כרעו על ברכיהם במשך כל השיעור, העלה את איבן פיאודורוביץ' לדרגת אוֹדיטוֹר¹ אף שהיו בכיתה כמה תלמידים שעלו עליו בכשרונותיהם.

כאן רואה אני צורך שלא לדלג על מקרה שהיתה נודעת לו השפעה על כל מהלך חייו. אחד מהתלמידים שבפיקוחו ניסה להשפיע על האודיטור שלו שיציין ברשימתו Seit² אף שהתלמיד לא ידע אפילו שמינית שבשמינית מן השיעור שהוצרך ללמוד. לשם כך הביא לכיתה לביבה עטופה נייר וטבולה בשמן. בדרך כלל היה איבן פיאודורוביץ' מקפיד על הצדק, אלא שבאותה שעה רעב היה ולא עמד בנסיון: נטל את הלביבה, הניח את הספר לפניו ופתח באכילה. ועד כדי כך שקע בעיסוקו שלא הרגיש כי דומיית מוות השתררה לפתע בכיתה ולא נתן דעתו על המתרחש סביבו אלא לאחר שיד חזקה וזרוע נטויה נשתרבבה מתוך הסגין המתוח, החזיקה באזנו והוציאתו לטבורה של הכיתה. “תן הנה את הלביבה; תן, אומר אני לך, נוכל!” – סח המורה המאוים. נטל באצבעותיו את הלביבה המשומנת, השליכה מאחורי החלון ועל הדרדקים המתרוצצים בחצר אסר להרימה באיסור חמור. לאחר מכן הלקה את איבן פיאודורוביץ' על כפות ידיו מלקוּת מכאיבה ביותר. וטעמו ונימוקו עמו: כפות הידיים הם שסרחו משנטלו מה שנטלו, ולא שום חלק אחר מגופו. מכל מקום, מכאן ואילך נתעצם מורך־לבו, שהיה טבוע בו גם בלאו הכי, ולא נפטר ממנו כל ימיו. אפשר שמאורע זה הוא שגרם לכך שמימיו לא השתוקק לשרת בממשלה, כיון שמבשרו חזה שלא תמיד ניתן לטשטש עקבותיו של מיקח שוחד ושלמונים.

כמעט בן ט“ו היה בעלותו לכיתה השניה, שבה נטש את “ספר המצוות” המקוצר ואת ארבע פעולות החשבון ופתח בתכנית לימודים מורחבת, דהיינו ב”ספר חובת האדם" ובשברים. אך כיון שנוכח לדעת כי המוסיף דעת מוסיף מכאוב וברוב חכמה רוב כעס ומאחר שקיבל הודעה על פטירת אביו, שהה בבית הספר עוד שנתיים ימים, ולאחר מכן התגייס בהסכמת אמו לגדוד פ… שבחיל הרגלים.

הגדוד פ… בחיל הרגלים היה שונה בהחלט מן הסוג שאליו משתייכים הרבה גדודי רגלים; ואם כי על־פי־רוב חונה היה בכפרים, היה זה גדוד כהלכה ולא היה נופל מכמה גדודי פרשים אף כהוא זה. הקצינים מרביתם שתו כוהל קפוא והיטיבו ממש כהוסארים למרוט פיאותיהם של יהודים; כמה מהם אפילו רקדו מאזורקה ומפקד הגדוד מימיו לא החמיץ הזדמנות להעיר על כך כל אימת שהיה משיח עם מישהו בחברה. “אצלי, רבותי”, – נוהג היה לומר עם שהיה טופח על כרסו לאחר כל מילה ומילה – רבים רוקדים מאזורקה; רבים למדי, רבותי; רבים מאד". וכדי להדגים ביתר הדגשה את השכלתו של גדוד פ… בחיל הרגלים נוסיף כי שניים מקציניו היו שחקני קלפים נלהבים והיו מפסידים את מדיהם, את כובעיהם, את סיגיניהם, את גדילי סיפיהם ואפילו את לבשום התחתון – דבר שאפילו בקרב הפרשים לא בכל מקום נפוץ.

ואולם השהייה במחיצתם של חברים כאלה לא מיעטה את מורך לבו של איבן פיאודורוביץ' אף כמלוא נימה. וכיון שלא שתה כוהל קפוא והעדיף ממנו כוסית יי"ש לפני פת צהריים ולפני סעודה ערבית, לא רקד מאזורקה ולא שיחק קלפים, היה ממילא נשאר תמיד לבדו. מתוך כך בשעה ששאר הקצינים היו שוכרים סוסים ומבקרים בבתיהם של בעלי האחוזות מן הפחותים, היה הוא יושב בדירתו ומתאמן בעיסוקים ההולמים יפה נפש טובה וענוה: יש שהיה מצחצח כפתוריו, יש שהיה קורא ספרי נחש המגידים עתידות; טומן מלכודות בפינת חדרו או – אחרון אחרון – משיר מדיו ורובץ על משכבו. לעומת זאת לא היה בכל הגדוד דקדקן כמוהו הזהיר במצוה קלה כבחמורה. ועל מחלקתו פיקד כך שמפקד הפלוגה היה מעמידו כמופת וכדוגמה. ואמנם לאחר תקופה קצרה בא על שכרו: לא יצאו אחת־עשרה שנה מיום שנעשה סגן־משנה וכבר הועלה לדרגת סגן.

באותה תקופה קיבל הודעה על פטירת אמו. ודודתו, דהיינו אחות אמו, שלא הכירה אלא בזכות אגסים מיובשים ורקיקים טעימים שאפתה במו ידיה והיתה מביאתם אליו בימי ילדותו ואפילו שולחתם לגאדיאץ' (כיון שהיא ואמו צהובות היו זו לזו לא ראה פניה לאחר מכן), דודתו זו קיבלה על עצמה בטוב לבה לנהל את אחוזתו הקטנה ועל כך הודיעה לו באגרת. סמך איבן פיאודורוביץ' על ישוב הדעת של דודתו ומתוך כך המשיך למלא תפקידו כמקודם. אדם אחר במקומו, לאחר שהוענקה לו דרגה כזאת, היה מתנשא בלבו ודעתו היתה זחה עליו; ואלו איבן פיאודורוביץ' לא ידע מימיו גאוה מה היא ומשנעשה סגן נשאר אותו איבן פיאודורוביץ' כשהיה בדרגת סגן משנה. לאחר שחלפו ארבע שנים מיום שנתארע בחייו מאורע רב־ערך זה, עמד יחד עם גדודו לצאת מפלך מוֹהיליב אל רוסיה הגדולה, אלא שבאותה תקופה נתקבלה בידו איגרת, וזו לשונה:

"אחייני היקר

איבן פיאודורוביץ'

אני שולחת לך לבנים: חמישה זוגות גרבי חוטים וארבע כותנות פשתן דק; ועוד יש ברצוני לשוחח אתך על ענין מעשי: כיון שדרגתך היא כבר דרגה ראויה לשמה – דבר אשר כפי שאני סבורה ידוע לך – וכיון ששנותיך הגיעו לגיל אשר בו מן הדין שתעסוק בעניני משק, הרי שאין טעם כי תוסיף לשרת בצבא. אני זקנתי כבר ואיני יכולה לפקח על הכל במשקך. ובאמת עוד נוסף על אלה יש לי כמה וכמה דברים, שלא אגלה לך אלא בשיחה פנים אל פנים. בוא, וואניושה; מתוך צפיית התענוג לראותך דודתך האוהבת אותך אהבה עזה.

“בגן הירק צמחה לנו לפת נפלאה. יותר דומה לתפוח אדמה מאשר ללפת”.

שבוע לאחר קבלת המכתב שיגר איבן פיאודורוביץ' איגרת תשובה בזו הלשון:

גבירתי הנכבדה, דודתי

וואסיליסה קאשפורובנה!

אני מודה לך הרבה על משלוח הלבנים. ביחוד הגרביים שלי ישנים מאד עד כי אפילו משרתי הסריגם ארבע פעמים, ועל כן נהיו צרים. אשר לדעתך על שירותי הריני מסכים אתך בהחלט ושלשום הגשתי את התפטרותי, ומיד לאחר שאקבל שחרור אשכור בעל עגלה. את המשימה שהטלת עלי קודם בענין גרעיני חיטה מזן סיביריה, לא יכולתי לבצע: בכל פלך מוהיליב אין כאלה. את החזירים מפטמים כאן בעיקר במשׁרת דוחן ומוסיפים עליה קצת שכר שנתפוגג.

ברגשי כבוד רב כלפי גבירתי הנכבדה

אחיינה איבן שפונקה.

סוף סוף שוחרר איבן פיאודורוביץ' בדרגת סרן, שכר בשכר ארבעים רובלים בעל עגלה יהודי ממוהיליב לגאדיאץ' וישב בעלת צב באותה עונה שבה התכסו האילנות עלים צעירים, שעדיין נדירים, היו, כל הארץ עטתה ירקות דשא רענן וריחות האביב פשטו בשדות.

ב. הדרך

בדרך לא אירע שום מאורע ראוי לציון. הנסיעה נמשכה קצת למעלה משבועיים ימים. אפשר שאיבן פיאודורוביץ' היה מקדים אפילו יותר, אלא שהיהודי אדוק היה בדתו ומתוך כך לא עשה מלאכתו בשבת והיה מתעטף בטליתו ומתפלל כל היום כולו. ברם, איבן פיאודורוביץ‘, כפי שכבר נזדמן לי להעיר לעיל, נמנה על סוג הבריות שאינם נתפסים לשעמום לעולם. באותה שעה מתיר היה את מזוודתו, שולה את לבניו וסוקרם בקפידה רבה: שמא לא כובסו כהלכה, שמא לא קופלו כהלכה. בזהירות יתרה היה מסיר פלומית ממדים חדשים, שנתפרו כבר ללא כותפות, ושוב היה אורז את כל אלה בסדר ובמשטר. בדרך כלל לא אהב לקרוא ספרים. ואם הציץ מדי פעם בספר הנַחש לא עשה כן אלא משום שנעם לו לראות בו דברים מוכרים שכבר קראם כמה וכמה פעמים. כך הולך לו תושב הכרך אל המועדון לא כדי לשמוע שם דבר־מה חדש, כי אם כדי לפגוש אותם הרעים, שהיה רגיל לפטפט עמם במועדון זה מקדמת דנא. כך מעיין וחוזר ומעיין הפקיד בפנקס הכתובות לא לשם תחבולות דיפלומטיות, אלא משום שנהנה הוא הנאה מרובה מרשימת השמות המודפסים "אַ! פלוני איבן גברילוביץ’ – משנן הוא לעצמו במעומעם – א! הנה גם אני! המ…" ושוב מעיין הוא ופולט אותן קריאות ההתפעלות מפיו.

לאחר מסע שארך שבועיים הגיע איבן פיאודורוביץ' אל כפר קטן, השוכן במרחק של מאה וירסטאות מגאדיאץ'. והיום יום ששי בשבוע. השמש שקעה זה מכבר בשעה שהוא נכנס אל חצר הפונדק יחד עם היהודי ועגלת הצב.

פונדק זה בינו לבין שאר הפונדקים שהוקמו בכפרים הקטנים לא היה ולא כלום. בפונדקים אלה נוהגים בשקידה רבה לכבד את האורח בחציר ובמספוא משל אינו אלא סוס דואר. ואולם אם יעלה בדעתו לסעוד פת שחרית, כפי שסועדים בני אדם הגונים, על כרחו ידחה תיאבונו להזדמנות אחרת. איבן פיאודורוביץ', כיון שדברים אלה היו נהירים לו, הצטייד בנקניק ובשני אגדים של כעכים, ולאחר שהזמין כוסית יי"ש התחיל סועד פת ערבית עם שישב ליד שולחן עשוי עץ אלון, שהיה תקוע ברצפת טיט מבלי יכולת לזוז.

אותה שעה נשמע קול חריקתה של כרכרה. השער חרק, אבל הכרכרה לא נכנסה אל החצר שעה ארוכה. מישהו גידף בקול רם את הזקנה בעלת הפונדק. “אני אבוא – קלטו אזניו, של איבן פיאודורוביץ' – אבל אם פשפש אחד ויחיד יעקצני בבקתתך, הכה אכך, בחיי ראשי, אכך, מכשפה זקנה! ולא אשלם לך בעד החציר ולא כלום”.

כעבור דקה אחת נפתחה הדלת ונכנס, או ביתר דיוק, נדחק ברנש בעל בשר לבוש זיג ירוק. ראשו נח ללא תנודה על צוארו הקצר, שהיה נראה שבעתיים שמן משהיה בשל הפימה והכסל. על פי מראהו השתייך אל סוג הבריות שמימיהם לא ייגעו מוחותיהם בענינים של מה בכך וכל חייהם זרמו בשובה ונחת.

– רוב שלומות לאדוני הנכבד – אמר בראותו את איבן פיאודורוביץ'.

איבן פיאודורוביץ' קד קידה ולא הוציא הגה מפיו.

– הרשני נא לשאול עם מי יש לי הכבוד לדבר? – המשיך הנוסע השמן.

דרישה וחקירה זו היא שגרמה לו לאיבן פיאודורוביץ' שיקום בעל כרחו ממקומו ויתמתח כדרך שהיה נוהג לעשות כל אימת שמפקד הגדוד היה פונה אליו בשאלה.

– סרן בדימוס איבן בן פיאודור שפונקה – השיב.

– האוכל להרהיב עוז ולשאול מה הם המקומות שאליהם מואיל אדוני לנסוע?

– אל כפרי שלי. ויטרבנקי.

– ויטרבנקי! נתמלטה קריאה מפיו של אותו חוקר קפדן – הרשני נא, אדוני הנכבד, הרשני נא! – סח עם שפסע לקראתו ונפנף בידיו כאלו עמד לו מישהו לשטן בדרך. משל לאדם המבקיע לו דרך בין המון עם רב. משקרב אליו חיבקו בזרועותיו ונישקו תחילה בלחיו הימנית, אחר כך בשמאלית ולאחר מכן שוב בימנית. איבן פיאודורוביץ' נהנה הנאה מרובה מגיפופים אלה ומשהשיק שפתיו אל לחייו הגדולות של האלמוני היה מדמה כי אין אלו אלא שני כרים רכים.

– הרשני נא, אדוני הנכבד, להציג את עצמי! – המשיך אותו בעל בשר – אני הנני בעל אחוזה בנפה זו של גאדיאץ ולא עוד אלא שכנך אני. דר אני במרחק שאינו עולה על חמש וירסטאות מכפרך ויטרבנקי, בכפר חוֹרטישצ’ה, ושם משפחתי הוא גריגורי גריגורייביץ' סטורצ’נקו. שומה עליך, אדוני הנכבד, לבוא ולהתארח לכפר חורטישצ’ה, שאם לא כן לא אוכל דברך לשלום. ועכשיו ממהר אני על פי הצרכים שלי… ומה זה – פנה בקול מלא ענווה אל משרתו, נער לבוש מקטורן קוזאקים, שמרפקיו מטולאים, פרצופו בוהה וידיו מעמידות ארגזים וצרורות על השולחן – מה זה? מה? – קולו של גריגורי גריגורייביץ' נעשה מאיים ומבעית מרגע לרגע – וכי כאן ציויתיך להעמיד את כל אלה, חביבי? וכי כאן ציויתיך להעמיד את כל אלה, נוכל? וכי לא אמרתי לך שתחילה יש לחמם את התרנגולת, רמאי! צא! – הצטעק ורקע ברגלו – עמוד, פרצוף נאלח? היכן בית הלגינין? איבן פיאודורוביץ' – סח עם שמזג לו כוסית משקה – אני מבקש בהכנעה להתכבד בשיקוי זה – מרפא לנפש.

– באמת… איני יכול… כבר היתה לי הזדמנות – נתמוגג איבן פיאודורוביץ'.

– איני רוצה אפילו לשמוע, אדוני הנכבד – הרים קולו בעל האחוזה – לשמוע איני רוצה. לא אזוז עד שלא תטעם.

משראה איבן פיאודורוביץ כי אין דרך לסרב שתה את הכוסית לא בלי הנאה.

– זוהי תרנגולת, אדוני הנכבד – המשיך גריגורי גריגורייביץ' וניתח אותה בסכינו בעוד היא נתונה בתיבת עץ – חייב אני לומר כי הטבחית שלי יבדוֹחה נזקקת לעתים לטיפה המרה ומתוך כך יש שהיא מקדיחה את התבשיל. הוי, בחור! – פנה אל הנער הנתון במקטורן קוזאקים שהביא כסת וכרים – הצע לי את משכבי על הרצפה באמצע הבקתה. וראה: שים תבן מתחת לכר והגבה אותו ככל שאפשר. ותלוש לי אניץ מן הקנבוס השמור אצל האשה לסתום את אזני בלילה. להוה ידוע לך, אדוני הנכבד, כי נוהג אני לסתום את אזני בלילה מאז קרני אותו מקרה ארור שבאחד הפונדקים הרוסים נכנס מקק אל אזני השמאלית. קאצאפים³ ארורים אלה – כפי שנודע לי לאחר מכן – אפילו חמיצת כרוב אוכלים הם יחד עם מקקים. אין לתאר את שהתרחש בקרבי: האוזן כולה דגדוג שאין מפלט ממנו – לך טפס על הקירות! משחזרתי אל מקומותינו עזרה לי זקנה פשוטה. כסבור אתה במה? בלחשים פשוטם כמשמעם. מה דעתך, אדוני הנכבד, על הרופאים? דעתי היא שאינם אלא משטים בנו ומבלבלים את מוחותינו. יש שזקנה אחת בקיאה בעניני רפואה יותר מכל הרופאים הללו. דעתי היא שאינם אלא משים בנו ומבלבלים את מוחותינו. יש שזקנה אחת בקיאה העניני רפואה יותר מכל הרופאים הללו.

– אכן, אמת לאמיתה הואלת להפיק מפיך. אמנם, יש שזקנה – איבן פיאודורוביץ' נעצר בדיבורו כמי שמתקשה למצוא מילה נאותה.

מן הראוי שאעיר כאן כי בדרך כלל לא היה נוהג להכביר מלים. אולי מורך לבו הוא שגרם לכך ואולי משום שרצה להתבטא נאה ככל האפשר.

– ואת התבן נַעֵר נַעֵר היטב – סח גריגורי גריגורייביץ' למשרתו – התבן כאן הוא מין זיבורית שכזאת שבכל רגע עלול אתה להיתקל בסיקוס. הרשה נא לי, אדוני הנכבד, לאחל לך ליל מנוחה. מחר שוב לא נתראה: יוצא אני לפני עלות השחר. מאחר שיום שבת מחר ישבות היהודי שלך, הרי שאינך חייב להשכים קום. אל נא תסיח דעתך מבקשתי: לא אוכל דברך לשלום אם לא תבוא אל הכפר חורטישצ’ה.

אותה שעה הפשיט חדרנו של גריגורי גריגורייביץ' את זיגו מעל אדונו, חלץ את מגפיו ומתח את חלוקו על בשרו. גריגורי גריגורייביץ' צנח על המשכב. דומה היה כי שתי כסתות ענק רבצו זו על גבי זו.

– הי, נער! לאן אתה, נוכל? בוא הנה, התקן את השמיכה! הי, נער, הצע תבן תחת ראשי. ומה, את הסוסים השקו כבר? עוד תבן. הנה, לצד. ואת השמיכה התקן כראוי, נוכל! הנה כך, עוד! אוך!…

עוד שתי אנחות נתמלטו מפיו של גריגורי גריגורייביץ' ולאחר מכן פשטה בכל החדר צפירה אדירה שמקורה בחוטמו. מפעם לפעם הגדיל לעשות בנחרתו עד כי הזקנה שהתנמנמה מאחורי התנור היתה ננערת משנתה ולוטשת עיניה לשני הצדדים. כיון שעיניה לא ראו מאומה היתה נרדמת שוב.

משהקיץ איבן פיאודורוביץ' משנתו למחרת היום נפקד מקומו של בעל האחוזה השמן. היה זה המאורע היחיד הראוי לציון שנתארע לו בדרכו. כעבור שלושה ימים ממאורע זה היה מתקרב אל כפרו.

לפתע חש כי לבו פועם בחזקה למראה תחנת הרוח המנפנפת בכנפיה ולמראה טור הערבות שהלך ונגלה לעיניו ככל שדפק היהודי את סוסותיו התשושות. בחיות זוהרת נהרה הבריכה מבעד לערבות, והיא ערה ונושמת רענננות. כאן היה מתרחץ אי־פעם, בבריכה זו היה מהלך בחבורת תינוקות, טובל עד צוארו במימיה הרדודים ותר אחרי סרטנים. עגלת הצב עלתה על הסכר. עיניו של איבן פיאודורוביץ' ראו את ביתו, בית בנוסח הישן המסוכך קני סוף; אותם עצי תפוחים ואגסים שהיה מטפס בהם אי פעם בגניבה. אך נכנס אל החצר ומכל העברים זינקו עליו כלבים מכל המינים והסוגים: שחומים, שחורים, אפורים וברודים. מהם הסתערו בנביחה על רגליהם של הסוסים, מהם הזדנבו מאחור משהריחו כי סרן העגה מרוח בשומן; אחד מהם שעמד סמוך למטבח חיפה על עצם בטלפו ונבח בקולי קולות; עוד אחד נבח מרחוק והיה מתרוצץ רצוא ושוב, מכשכש בזנבו ונדמה היה כי ממלמל הוא: “הביטו וראו, נוצרים נאמנים, מי כמוני עלם חמודות!” תינוקות לבושים כותנות מגואלות אצו להביט ולראות. החזירה, שהיתה מהלכת להנאתה בחצר מוקפת ששה עשר חזרזירים, זקפה זרבוביתה בארשת סקרנות וחרחרה בקול רם מן הרגיל. על הקרקע בחצר מונחים היו כריות כריות משל חיטה, דוחן ושעורה שיובשו בשמש. גם על הגג התייבשו כמה וכמה עשבים מכל המינים.

עד כדי כך היה איבן פיאודורוביץ' שקוע בסקירתם של כל הדברים האלה, שלא ננער אלא לאחר שכלב ברוד נשך בסובך רגלו של היהודי שירד מן התתורה. מיד הגיח כל הסגל של משרתי הבית שמנה טבחית, סתם אשה אחת ושתי נערות בתחתוניות צמר. לאחר שפרצו בקריאות “הרי זה אדוננו הצעיר!” הודיעו לו כי דודתו שתלה אותה שעה תירס בגן הירק יחד עם נערתה פאלאשקה ורכבה אוֹמלקה, שהיה ממלא תכופות גם תפקיד של גנן ושומר. אלא שהדודה ראתה עוד מרחוק את עגלת הצב המחופה מחצלאות וכבר נמצאה במקום. תמה איבן פיאודורוביץ תמיהה גדולה משחש עצמו כמעט נישא על כפיה, והיה תוהה אם אמנם היא היא דודתו אשר כתבה לו על תשישותה וחליה.

ג. הדודה

באותם הימים היתה דודתו וואסיליסה קאשפורובנה כבת חמישים. מימיה לא היתה נשואה ונהגה לומר כי חיי הרווקות יקרים לה מכל יקר. דרך אגב, עד כמה שזכור לי איש לא השתדך אליה. סיבתה של עובדה זו היא שכל הגברים היו מתמלאים מין מורך־לב במחיצתה ולא קמה בהם הרוח לבקש את ידה. “וואסיליסה קאשפורובנה הרי זו אשה בעלת אופי” – סחו החתנים, ואכן צדקו, שכן אין לך אדם בעולם שוואסיליסה קאשפורובנה לא יכלה לכוף אותו כאגמון. טוחן שיכור אחד, שהיה שלומיאל ולא צלח לשום מלאכה, וואסיליסה קאשפורובנה עשאתו אדם יקר מפז אך ורק בכוח המריטות שהיתה מורטת בזרוע עוזה בבלוריתו מדי יום ביומו וללא כל סיוע מן החוץ. קומתה קומת רפאים אנשי השם וכקומתה כן דשנותה ואונה. דומה כי הטבע עשה משגה שאין לו כפרה שעה שיעדה ללבוש חלוק מעשה קפלים זעירים בימות החול וסודר אדום נוסח קאשמיר בכל ראשון בשבת בימי הולדתה, ואלו לאמיתו של דבר היו יאים לה דוקא מגפי צבא ושפם קצין בחיל הדראגונים. ואולם עיסוקיה הלמו יפה את חיצוניותה: היא נהגה לשוט בסירה והטיבה מכל דייג לחתור במשוט; היתה יוצאת לצוד עופות פרא; משגיחה על הקוצרים ולא זזה ממקומה בכל ימי הקציר; ידעה את מנין האבטיחים והמלונים במקשה; גבתה מכס בשיעור של חמש עשרה פרוטות מכל קרון שעבר על הסכר שלה; טיפסה על אילנות וניערה אגסים מהם; בזרוע עוזה הפליאה מכותיהם של כל הסרים אל משמעתה, אלא שאותה הזרוע היתה מגישה כוסית יי"ש לכל הראויים לה. היתה מגדפת, צובעת אריג, רצה אל המטבח, מבשלת קוואס ורוקחת מרקחת דבש בעת ובעונה אחת. כל היום היתה טורחת והיה סיפק בידה להימצא בכל מקום. כתוצאה מכל אלה אחוזתו של איבן פיאודורוביץ', שעל פי המיפקד האחרון מנתה שמונה עשרה נפשות, עלתה כפורחת פשוטו כמשמעו. זאת ועוד: הדודה אהבה את אחיינה אהבה עזה ובקפידה רבה חסכה את ממונו והיתה מצרפת פרוטה לפרוטה.

לאחר שובו הביתה השתנה אורחו ורבעו של איבן פיאודורוביץ' תכלית שינוי וחייו החלו זורמים באפיק אחר לגמרי. דומה כי מטבע ברייתו לא נוצר אלא לשם ניהול אחוזה בת שמונה עשרה נפשות. הדודה בכבודה ובעצמה העירה כי עתיד הוא להיות בעל משק טוב אף שעדיין לא הרשתה לו להכניס ראשו בכל ענפי המשק. “עול ימים הוא הנער – נהגה לומר אף־על־פי שאיבן פיאודורוביץ' כמעט מלאו לו ארבעים שנה – איך יידע את הכל?”

אף־על־פי־כן עשה איבן פיאודורוביץ' בשדות השכם והערב, בקציר ובדיש, ומתוך כך עלצה נפשו בקרבו – נפש יפה ועדינה. תנופתם האחידה של עשרה מַגלים ויותר המבהיקים בשמש; איושת עשבים הנופלים שורות שורות; שירתן של העושות בדיש, הבוקעת לעתים עליזה כפגישת אורחים ונוגה כפרידה. ערב זך ורגוע, ואיזה ערב! האויר חפשי ורענן. הכל ניעור לחיים בשעות אלה; הערבה מאדימה, מכחילה ובוערת בפרחיה. שלוים, חוגות, שחפים, חרגולים, אלפי חגבים ממלאים את החלל בשריקה, בזמזום, בחריקה, בשאון והמולה המתלכדים לפתע למקהלה מאורגנת, ואין לך רגע של דומיה. והשמש שוקעת ומסתתרת. הוי! מה רענן, מה טוב! זעיר שם מבעירים מדורות בשדה, שופתים יורות וקוצרים משופמים מתיישבים מסביב. המלילים מעלים אדים. מאפירים הדמדומים… תקצר ידנו להביע את אשר התחולל בשעות אלה בנפשט של איבן פיאודורוביץ'. יש שהיה מצטרף אל הקוצרים ויש שהיה שוכח אפילו לטעום ממליליהם אף שחיבבם חיבה יתרה. עומד היה נטוע במקום אחד ועיניו מלוות שחף שנעלם בשמים או שהיה מונה את מספר גדישי התבואה שנקצרו ומילאו את השדה.

לא יצאו ימים מעטים ואיבן פיאודורוביץ' יצאו לו מוניטין של בעל משק מן המעולים. הדודה שבעה נחת מאחיינה ולא החמיצה שום הזדמנות להשתבח בו. יום אחד – היה זה עם סיום עונת הדיש דהיינו בחודש אב – אחזה וואסיליסה קאשפורובנה בידו של אחיינה ופניה לבשו ארשת של מסתורין. באותו מעמד אמרה לו שיש בדעתה לשוחח עמו בענין המעסיק אותה כבר תקופה ארוכה.

– ידוע לך, איבן פיאודורוביץ' יקירי, כי בכפרך מצויות שמונה עשרה נפשות. מספר זה העלה המיפקד ואלו למעשה ייתכן כי מספרן יגיע עד עשרים וארבע. אך לא זה העיקר. מכיר אתה את החורש שמאחורי האפר שלנו, וודאי מוכר לך הכר הנרחב שאחרי אותו אפר: כששים בתי סאתיים יש בו; ואלו חציר מצוי בו לממכר כדי שיעור של מאה רובלים לשנה ביחוד אם גדוד פרשים יחנה בגאדיאץ' כדברי הבריות.

– אכן, ידוע לי. החציר טוב מאד.

– שהחציר טוב מאד דבר זה ידוע גם לי. אך כלום ידוע לך שכל אותה אמדה לאמיתו של דבר שלך היא? מה לטשת עלי עיניך? שמע, איבן פיאודורוביץ‘! זוכר אתה את סטיפן קוּזמיץ’? מה עלה בדעתי? וכי כיצד יכול אתה לזכור אותו? תינוק היית באותם הימים ועדיין לא יכולת אפילו את שמו לבטא. זכורני, באתי אליכם ערב הצום הגדול. נטלתי אותך בידי, ואתה כמעט שזיהמת את כל שמלתי; למזלי הספקתי למסור אותך בידיה של מאטריוֹנה האומנת. כמה מתועב היית בימים ההם! אך לא זה העיקר. כל האדמות שמאחורי כפרנו, והכפר חורטישצ’ה בכלל זה, היו שייכות לסטיפן קוזמיץ‘. דין הוא שאגלה לך כי עוד לא יצאת לאויר העולם כשהתחיל הלה מבקר בבית אמך; אמנם, רק באותם הזמנים שאביך לא היה בביתו. לא לגנאי חלילה משיחה אני לך דברים אלה על אמך. תנוח לה בשלום על משכבה אף שמימיה לא צדקה, זכרונה לברכה, כלפי. אך לא זה העיקר. מכל מקום, סיפן קוזמיץ’ הוריש לך בצוואתו אותה אחוזה שדיברתי בה. אלא שאמך, מנוחתה עדן, היה לה, ביננו לבין עצמנו, אופי משונה. השד עצמו – יסלח לי אלהים על מילה מגונה זו – לא היה מוצא בה את ידיו ואת רגליו. להיכן תחבה צוואה זו – אלהים יודע. סבורה אני כי מצויה היא פשוט בידיו של רווק זקן זה, גריגורי גריגורייביץ' סטורצ’נקו. כרסתן פוחח זה זכה בכל האחוזה. ערבה אני לך כי החביא את הצוואה.

– הרשיני להודיעך, דודתי: האין זה אותו סטורצ’נקו שהיכרתי בתחנה?

ואיבן פיאודורוביץ' סיפר לה את דבר הפגישה.

– מי יודע? – ענתה הדודה לאחר ששקלה בדעתה קמעה – אפשר שאינו בן־בליעל. אמנם, עוד לא יצאה חצי שנה מאז שעקר למקומותינו; אין די בכך להכיר בן־אדם. אמו הזקנה – שמעתי – אשה נבונה מאד ומיטיבה היא – אומרים – לכבוש מלפפונים. אך כיון שאתה אומר כי הלה קיבלך בסבר פנים יפות, מוטב לך שתסע אליו! אפשר שרשע זקן זה ישמע בקול מצפונו וימסור לך את מה שאינו שייך לו. אולי תוכל לנסוע בכרכרה, אלא שהזאטוטים הארורים הללו עקרו את כל המסמרים מאחור. אצטרך לומר לאומלקה הרכב שידביק בכל מקום עור מן המין הטוב יותר.

– לשם מה, דודתי? אקח לי את העגלה שבה את נוסעת לצוד עופות פרא.

בכך נסתיימה השיחה.

ד. הסעודה

בשעת צהריים נכנס איבן פיאודורוביץ' אל הכפר חורטישצ’ה והיה רוהה קמעה משהחל מתקרב אל בית אדוניו של הכפר. היה זה בית ארוך שגגו עשוי קורות ואינו מסוכך בקני סוף כגגות בתיהם של רבים מבעלי האחוזות שבנפה. שתי ממגורות בחצר ואף הן גגותיהן עשויים קורות; השער עשוי עץ אלונים. אותה שעה היה איבן פיאודורוביץ' דומה לטרזן שבא לנשף ובכל אשר פנה ראה כי השאר מהדרים בלבושם יותר ממנו. מתוך רגשי כבוד עצר עגלתו לפני הממגורה וקרב אל המפתן ברגל.

א! איבן פיאודורוביץ' – הצטעק גריגורי גריגורייביץ‘, זה בעל הבשר, שהיה מהלך בחצרו לבוש זיג, אבל בלי עניבה, בלי אפודה ובלי כתפיות. אף־על־פי־כן דומה היה כי גם תלבושת זו הכבידה על רחבותו הדשנה, שכן פלגי זיעה ניגרו מפניו. – מה הוא שאמרת כי מיד לאחר שתתראה עם דודתך בוא תבוא ולא באת? – אחר הדברים האלה פגעו שפתיו של איבן פיאודורוביץ’ באותם הכרים המוכרים.

– על־פי־רוב עסקי המשק… באתי אליך לרגע אחד… לאמיתו של דבר בעניני עסק…

– לרגע אחד! לא יקום ולא יהיה! הי, בחור! – קרא בעל הבית השמן ואותו נער לבוש מקטורן קוזאקים יצא במרוצה מן המטבח – אמור לקאסיאן שינעל את השער, אתה שומע, ינעל אותו נעול היטב! ואת סוסיו של אדון זה יתיר תיכף ומיד! אבקשך לסור לחדרי. כאן חום כזה שכותנתי רטובה כולה.

משנכנס איבן פיאודורוביץ' לחדר גמר בלבו לא לבטל זמנו בכדי ועל אף מורך לבו לפתוח בהתקפת מצח.

– דודתי היה לה הכבוד… סחה לי שטר הצוואה של סטיפן קוזמיץ' המנוח…

קשה לתאר את העויה שנסתמנה בפניו הנרחבות של גריגורייביץ' לשמע המלים האלה.

– בחיי ראשי, איני שומע דבר וחצי דבר! – השיב – עלי לומר לך כי באזני השמאלית ישב מקק. בבקתות הרוסיות השריצו הקאצאפים הארורים מקקים בכל מקום. עט סופר מהיר לא יתאר את עינויי באותה שעה… מדגדג ומדגדג ואינו מרפה… זקנה אחת עזרה לי באמצעי פשוט מאד….

– היה ברצוני לומר – הרהיב עוז איבן פיאודורוביץ' להיכנס לתוך דבריו משראה כי גריגורי גריגורייביץ' מנסה בזדון להטות את השיחה לאפיק אחר – כי צוואתו של סטיפן קוזמיץ' מוזכר בה שטר מתן, אם אפשר לומר כך, ועל פיו מגיע לי…

– ידעתי. דודתך הספיקה כבר להכניס בראשך את הדברים הללו. שקר וכזב, בחיי ראשי כזב! שום שטר מתן לא כתב דודי. אמנם, מוזכר בצוואה איזה שטר, אבל היכן הוא? איש לא המציאו ולא הגישו. ואת כל זה אומר אני לך משום שדורש אני טובתך בכל לבי. בחיי ראשי, שקר הדבר!

איבן פיאודורוביץ' השתתק והיה מהרהר בלבו שמא באמת כל הענין אינו אלא פרי דמיונה של דודתו.

– והנה אמי ואחיותי באות לכאן – אמר גריגורי גריגורייביץ' – מכאן שהארוחה מוכנה. בוא ונלך, אדוני – ובדברו גרר את איבן פיאודורוביץ' בידו אל החדר שעמד בו שולחן, ועליו יי"ש ומיני תרגימה.

בו ברגע נכנסה ישישה נמוכת קומה – ממש קנקן קפה מכוסה שביס – ועל ידה שתי עלמות, האחת לבקונית והשניה שחרחורת. כאברך משי הבקיא בהלכות נימוס קרב אליהן איבן פיאודורוביץ' והשיק שפתיו תחילה אל כף ידה של הישישה ולאחר מכן אל כפות ידיהן של שתי העלמות.

– זה הוא שכננו, איבן פיאודורוביץ' שפונקה! אמר גריגורי גריגורייביץ'.

הישישה סקרה את איבן פיאודורוביץ' במבט בוחן, ואפשר שרק נדמה היה כי סוקרת היא אותו. היא היתה סמל של טוב־לב. דומה כי בכל אותם הרגעים חשקה נפשה לשאלו: “כמה מלפפונים כובש אתה לעונת החורף?”

– יי"ש שתית? – שאלה הישישה.

– כפי הנראה לא ישנת די הצורך – אמר גריגורי גריגורייביץ' – מי שואל אורח אם שתה או לא שתה? ענינך לכבד ואם שתינו או לא שתינו הרי זה עניננו אנו. איבן פיאודורוביץ; אנא, טעם יי“ש מן המובחר. מכל אשר תחשוק נפשך. אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. ואתה, איבן איבנוביץ‘, מה אתה עומד? – סח גריגורי גריגורייביץ’ ופנה אחורה. אותה שעה ראו עיניו של איבן פיאודורוביץ' את איבן איבנוביץ', שהיה מתקרב אל היי”ש, והוא לבוש זיג ארך שוליים בעל צווארון ענק זקוף, שכיסה את כל ערפו כך שראשו היה נתון בתוך הצווארון כבתוך כרכרה.

קרב איבן איבנוביץ' אל היי“ש, שפשף ידיו, סקר את הכוסית סקור היטב ומזג בה יי”ש. הגישה אל האור ובהעלם אחד הערה אל פיו את כל אשר בה, אבל לא בלעו מיד אלא שטף את פיו ורק לאחר ששטף בלע. קינח בלחם ובפטריות כבושות ופנה אל איבן פיאודורוביץ'.

– האין לי הכבוד לשוחח עם איבן פיאודורוביץ', האדון שפונקה?

– כדבריך, אדוני – ענה איבן פיאודורוביץ'.

– הרבה הואלת להשתנות מיום שהכרתיך. וכי מה? – המשיך איבן איבנוביץ' – הריני זוכר אותך בהיותך כזה – ובדברו הגביה כף ידו כדי שיעור של אמה מן הקרקע – אביך, מנוחתו עדן, אדם נדיר היה. תמיד היו לו מלונים ואבטיחים שכמותם לא תמצא בשום מקום בימינו. הנה, למשל, כאן – המשיך עם שהוליכו הצדה – יגישו לך מלונים אל השולחן. הגם לאלה מלונים ייקרא? – אין חשק להביט בהם. התאמין לי, אדוני, שהיו לו אבטיחים – סח בארשת מסתורין ופישק ידיו כמי שעומד לחבוק גזעו של אילן עבה – בחיי ראשי, כאלה!

– נסב אל השולחן – אמר גריגורי גריגורייביץ' והחזיק בידו של איבן פיאודורוביץ'.

הכל יצאו אל חדר האוכל. גריגורי גריגורייביץ' ישב במקומו הקבוע בקצה השולחן, פרש מפית אדירה על עצמו ומשום כך דומה היה לאותם הגיבורים שהגלבים מציירים אותם על שלטיהם. איבן פיאודורוביץ' ישב במקום שהורו לו מול שתי העלמות ומתוך כך הסמיק. ואלו איבן איבנוביץ' לא החמיץ את ההזדמנות לשבת סמוך לו ולבו טוב עליו על שנמצא מי שבאזניו יוכל לגלות את בקיאותו.

– חבל שלקחת את עכוזו של העוף, איבן פיאודורוביץ‘! זוהי תרנגולת הודו! – פנתה הישישה אל איבן פיאודורוביץ’. אותה שעה הוגש לו טס בידי מלצר כפרי לבוש פראק אפור ועליו טלאי שחור – קח את הגב.

– אמא! הרי אין מבקשים אותך שתכניסי ראשך – סח גריגורי גריגורייביץ' – היי בטוחה שהאורח בעצמו יודע מה עליו לקחת. איבן פיאודורוביץ‘, טול כנף! הנה כאן הכנף השני עם הקורקבן! מדוע ממעט אתה לקחת? טול כרע! מה פערת פיך עם הטס בידך? סרהב! כרע ברך, נבל! אמור מיד: "איבן פיאודורוביץ’, טול כרע!"

– איבן פיאודורוביץ, טול כרע! – שאג המלצר בעל הטס וכרע על ברכיו.

– המ… כלום גם לאלה תרנגולות הודו ייקרא? – פלט איבן איבנוביץ' בחצי־קול עם שפנה אל שכנו ועל פניו ארשת של בוז – וכי כאלה חייבות תרנגולות הודו להיות? לוא ראית את ההודיות שלי? הריני מבטיחך כי שומנה של אחת מהן עולה על שומנן של עשר כגון אלה. התאמין לי שכל אימת שאני רואה אותן מהלכות בחצר אוחזני מין תיעוב, עד כדי כך שמנות הן!..

– איבן איבנוביץ‘, אתה משקר – סח גריגורי גריגורייביץ’ משהטה אזנו לדבריו.

– הריני אומר לך – המשיך איבן איבנוביץ' בשלו והוא עדיין פונה אל שכנו ומשים עצמו כמי שלא שמע את דבריו של גריגורי גריגורייביץ' – כי אשתקד שלחתין לגאדיאץ' והציעו לי חמישים פרוטות בעד כל אחת מהן, ועדיין סירבתי לקבל.

– איבן איבנוביץ‘, אני אומר לך שאתה משקר! – סח גריגורי גריגורייביץ’ וליתר בהירות ביטא את המלים הברות־הברות ובקול רם יותר משלפני כן.

אלא שאיבן איבנוביץ' עדיין השים עצמו כמי שאין לו כל נגיעה לדברים אלה. הוא המשיך בשלו ורק הנמיך קולו עד מאד.

– בדיוק כך, אדוני הנכבד. סירבתי לקבל. אין לך בגאדיאץ' אפילו בעל אחוזה אחד שיש לו…

– איבן איבנוביץ; הרי אינך אלא שוטה ותו לא – סח גריגורי גריגורייביץ' בקול רם – הלא מיטיב ממך איבן פיאודורוביץ' לדעת את הכל. וודאי לא יאמין לך.

כאן נפגע איבן איבנוביץ' סופית, השתתק ושקע באכילתה של התרנגולת אף שלא ההיתה שמנה כאותן התרנגולות שמראיהן מעורר סלידה בשל שומנן.

שקשוק סכינים, כפות ומזלגות תפס לזמן מה את מקומה של השיחה. אך מבין כל הקולות הזדקרו במיוחד הצלילים שהשמיע גריגורי גריגורייביץ' מתוך שינק לשד עצם מעצמותיו של איל.

– האם קראת – שאל איבן איבנוביץ' לאחר שתיקה קלה עם שהוא משרבב ראשו מתוך כרכרתו כלפי איבן פיאודורוביץ' – האם קראת את הספר ”מסעו של קורובייניקוב אל המקומות הקדושים?" תענוג ללב ולנפש! עכשו אין מדפיסים ספרים כאלה. צער רב מצטער אני על שלא הצצתי לראות מה היא השנה שבה נדפס הספר.

מששמע איבן פיאודורוביץ' כי המדובר הוא בספר התחיל לשאוב לעצמו מן המרק בשקידה רבה.

– משאתה מעלה בדעתך, אדוני הנכבד, שעירוני פשוט עבר על פני כל המקומות הללו מתמלא אתה תמיהה גדולה. למעלה משלושת אלפים וירסטאות, אדוני הנכבד! למעלה משלושת אלפים וירסטאות. אין זאת כי הקדוש־ ברוך־הוא בכבודו ובעצמו אינה לו לבקר בארץ הקודש ובירושלים.

– אם כן, אומר אתה – סח איבן פיאודורוביץ' שהרבה לשמוע על ירושלים עוד מפיו של משרתו – כי היה גם בירושלים?

– על מה אתה מדבר? – שאל גריגורי גריגורייביץ' מקצה השולחן.

– אני, כלומר, היתה לי הזדמנות להעיר כי הנה ישנן ארצות רחוקות בתבל! – סח איבן פיאודורוביץ' ודעתו זחה עליו על שעלה בידו לבטא משפט כה ארוך וקשה.

– אל תאמין לו, איבן פיאודורוביץ' – פסק גריגורי גריגורייביץ' אף־על־פי שלא הקשיב כראוי – הכל שקר.

בינתיים נסתיימה הסעודה. גריגורי גריגורייביץ' הלך לחדרו לחטוף תנומה כדרכו; ואלו האורחים הלכו בעקבותיהן של הישישה והעלמות אל חדר האורחים, ובו אותו השולחן, שבשעה שיצאו לסעודת הצהריים הניחוהו מלא בקבוקי יי"ש ועכשיו הוא נתכסה כבמעשה להטים, בקעריות ריבה מכל המינים וצלחות מלאות אבטיחים, דובדבנים ומלונים.

העדרו של גריגורי גריגורייביץ' נתן את אותותיו. בעלת הבית התירה לשונה ובלי שנתבקשה גילתה בעצמה הרבה סודות בענין הכנת רקיקי פירות ויבוש אגסים. אפילו העלמות פתחו בשיג ושיח, אלא שהלבקונית שדומה היה כי צעירה היא מאחותה בשש שנים ועל־פי מראיה היתה כבת עשרים וחמש, שתקנית היתה מאחותה.

ואולם מכולם הגדיל תושיה איבן איבנוביץ' הן בדיבור והן במעשה. כיון שעכשיו היה בטוח כי איש לא ישסענו, לא ייסטנו מדרכו ולא יבלבל עשתונותיו, היה מרבה שיחה על מלפפונים, על זריעת תפוחי אדמה, על האנשים הנבונים שהיו בימים קדמונים – אין להשוותם אל בני דורנו – ועל כך שככל שהעולם מתקדם מוסיף הוא דעת ומגיע לידי המצאת דברים מסובכים ומחוכמים ביותר.

בקיצור היה זה אחד מאותם האנשים, שמוכנים בעונג רב לפתוח בשיחה, המדשנת עצם, ויהיו משיחים בכל דבר שבעולם. כל אימת שנגעה השיחה בנושאים חשובים, שיש עמם יראת שמים, היה איבן איבנוביץ' נאנח לאחר כל מילה ומילה ונד בראשו קמעה; ואלו משנידונו עניני משק היה משרבב ראשו מתוך כרכרתו ומעווה פרצופו כך שדומה היה כי מתוך העויותיו ניתן לקרוא וללמוד כיצד מכינים קוואס אגסים, מה גדלם של המלונים שדיבר בהם ומה שומנם של האווזים המתרוצצים בחצרו.

סוף סוף לעת ערבית עלה בידו של איבן פיאודורוביץ' להיפרד מהם. ואף שאדם נוח לבריות היה לא נכנע להפצרותיהם ללון בביתם, היה תקיף בדעתו לנסוע ונסע.

ה. מזימתה החדשה של הדודה

ומה, השכלת להוציא את השטר מידו של הזקן האשמאי?

זו היתה השאלה שבה פגשה הדודה את איבן פיאודורוביץ'. זה כמה שעות המתינה לו בקוצר רוח על־יד השער ובסופו של דבר לא עמדה בנסיון ויצאה במרוצה מאחורי השער.

– לא, דודתי! – סח איבן פיאודורוביץ' עם שירד מן העגלה – אין לו לגריגורי גריגורייביץ' שום שטר.

– ואתה האמנת לו? משקר הוא, ימח שמו! פעם אחת אזדמן אצלו ו – שכה אחיה – אחבוט בו במו ידי. אני אפחית לו משמניו. בעצם, מוטב שאשוחח תחילה עם רשם בית המשפט שלנו. אפשר שנוכל לתבוע ממנו במשפט אך לא זה העיקר עכשיו. איך הסעודה – יפה היתה?

– מאד… כן. יפה למדו, דודתי.

– ובכן, אלו מאכלים היו? ספּר! גדול כוחה של הזקנה בעניני מטבח – אני יודעת.

– היו לביבות גבינה עם שמנת, דודתי. רוטב עם יונים ממולאים…

– ותרנגולת הודו עם שזיפים היתה? – שאלה הדודה לפי שהיא עצמה היתה מומחית להכנת מאכל זה.

– היתה גם תרנגולת הודו!… עלמות נאות מאד אחיותיו של גריגורי גריגורייביץ', ביחוד הלבקונית.

– א! – אמרה הדודה ונתנה מבט בוחן באיבן פיאודורוביץ'. הלה הסמיק וכבש עיניו בקרקע. רעיון חדש התבזק בראשה – ובכן – שאלה בסקרנות ערה – אלו גבינים לה?

דין הוא שנציין כי הדודה ראתה את עיקר יפיה של האשה בגביניה.

– הגבינים, דודתי, הרי הם ממש כאותם הגבינים שהיו לך לפי סיפוריך בנעוריך. והפנים כולן זרועות נמשים קטנים.

– א! – אמרה הדודה עם שהיא נהנית הנאה מרובה מהערתו של איבן פיאודורוביץ', אף שהלה לא התכוין להביע בכך מחמאה כלל וכלל – ומה היתה שמלתה? אם כי קשה עכשיו למצוא בד כל כך מוצק כמו הבד שממנו עשוי, למשל, החלוק שלי. אך לא זה העיקר. ובכן, האם שוחחת אתה על משהו?

– כלומר… מה פירוש? אני, דודתי? שמא סבורה את כבר…

– מה? מה רבותא יש כאן? רצונו של מקום הוא! אפשר גזרה היא מששת ימי בראשית שתחיו יחדיו כבני זוג.

– איני מבין, דודתי, כיצד יכולה את לומר דברים אלה? זוהי הוכחה שאין את מכירה אותי…

– הנה כבר נעלב הבחור! – סחה הדודה “עול ימים הוא הנער – הרהרה בנפשה – אינו יודע בין ימינו לשמאלו. יש לזמנם יחד שיתוודעו זה אל זו”.

אותה שעה הלכה הדודה להציץ במטבח והשאירה את איבן פיאודורוביץ' לבדו. אך מכאן ואילך היו כל מעייניה נתונים לדבר אחד: לראות בזמן קרוב ככל שאפשר את אחיינה נשוי ולטפל בנכדים פעוטים. שוב לא נתנה דעתה אלא על ההכנות לחתונה. וניכר היה בה שבכל ענין וענין היתה עכשיו טורחת ומתרוצצת יותר מקודם, אלא שמתוך כך מהלך הענינים לא זו בלבד שלא השתפר אלא הורע. עכשיו אירע תכופות כי בשעה שהיתה מתקינה עוגה – מלאכה שמימיה לא סמכה בה על הטבחית – היתה צוללת בשרעפים ומדמה כי הנכד הפעוט עומד סמוך אליה ומבקש עוגה. היתה איפוא שולחת ידה בפיזור נפש ומושיטה לו פרוסה ממיטב העוגה. היה כלב החצר מנצל הזדמנות זו, חוטף את פת התאווה ועוקר את הדודה מעולם הזיותיה במצמוץ שפתיים קולני. בשל כך היה מתכבד במכות נאמנות. היא נטשה אפילו את העיסוקים החביבים עליה ולא היתה יוצאת לצוד ציד, ביחוד לאחר שפעם אחת טעתה ופגעה בעורב במקום קורא – דבר שלא אירע לה מימיה.

סוף סוף לארח ארבעה ימים ראו הכל את הכרכרה שגולגלה מן המחסן אל החצר. אומלקה הרכב, שהיה גם גנן ושומר בעת ובעונה אחת, היה מהשכמת הבוקר הולם בפטישו, מדביק את העור ותוך כדי כך מגרש בלי הרף את הכלבים שהיו מלקקים את האופנים. רואה אני חובה להודיע לקורא כי היתה זו אותה הכרכרה, שבה נסע אדם הראשון; לפיכך כל מי שיבוא ויתיימר כי כרכרה אחרת היא כרכרתו של אדם הראשון אינו אלא דובר שקר וכרכרתו מזויפת. יש להניח כי בתיבת נוח נועד לה מחסן מיוחד. צר לי שאין לתאר לפני הקורא את דמותה באותה חיות שהיא ראויה לה. די לי אם אומר כי דעתה של וואסיליסה קאשפורובנה היתה נוחה מאד ממעשה אדריכלות זה, ולא עוד אלא שמיצרה היתה על שהכרכרות בנוסח הישן יצאו מן האופנה. עצם המיבנה העקמומי של הכרכרה, דהיינו העובדה שצדה הימני היה הרבה יותר גבוה מן השמאלי, ישר מאד בעיניה, שכן מצד אחד יכול להיכנס בה אדם מגודל קומה, כפי שנהגה להתבטא, ומצד שני אדם קטן קומה. דרך אגב, בפנים הכרכרה היה מרחב די והותר לחמישה קטני קומה ולשלושה שקומתם כקומתה של הדודה.

סמוך לחצות היום סיים אומלקו את טרחותיו בכרכרה, הוציא מן האורווה שלישיית סוסים שהיו רק במקצת צעירים מן הכרכרה, והתחיל אוסרם בחבל אל המרכבה ההדורה. איבן פיאודורוביץ' ודודתו נכנסו אל תוכה – זה משמאל וזו מימין – והיא זזה. האיכרים שנזדמנו להם בדרך כל אימת שראו אפריון מפואר זה (הדודה היתה יוצאת בו למסע לעתים רחוקות מאד), הי נעצרים ביראת כבוד, מסירים כובעיהם ומשתחוים אפיים ארצה. כעבור שתי שעות בקירוב נעצרה הכרכרה לפני המפתן… אין צריך לומר לפני מפתן ביתו של סטורצ’נקו. גריגורי גריגורייביץ' לא היה בביתו. הישישה והעלמות יצאו לקבל את פני האורחים. קרבה הדודה אל הישישה בצעדת שגב, בזריזות רבה שירבבה רגל אחת לפנים ואמרה בקול רם:

– שמחה אני מאד, גבירתי הנכבדה, על שיש לי הכבוד להביע פנים אל פנים את רגשי הוקרתי לך. ועובר על הכבוד והיקר הרשיני להודות לך על מידת הכנסת האורחים שגילית לאחייני איבן פיאודורוביץ', שהוא משתבח מאד במידה זו שלך. הכוסמת שלך נפלאה היא, גבירתי! ראיתי אותה כשהתקרבנו אל הכפר. והרשיני נא להיודע כמה כורים מקבלים אתם לכל בית סאתיים?

לאחר מכן בא תר ההתנשקות. משנתיישבו בחדר האורחים פתחה בעלת הבית הישישה ואמרה:

– אשר לכוסמת, לא אוכל לומר לך: זה הוא השטח של גריגורי גריגורייביץ'. זה מכבר איני עוסקת בו. וגם אין אני יכולה: כבר זקנה אני. בימים עברו – זכור לי – היתה הכוסמת מגיעה עד למתניים; עכשיו אל יודע מה. אף כי אומרים שעכשיו הכל טוב יותר – כאן נאנחה הזקנה, והצופה מן הצד עשוי היה לקלוט באנחה זו את גניחתה של המאה שעברה, דהינו המאה הי"ח.

– שמעתי, גבירתי, כי בנות האיכרים שלך יודעות במו ידיהן לעשות שטיחים מצוינים – אמרה וואסיליסה קאשפורובנה ובכך נגעה בנימה הרגישה ביותר בנפשה של הישישה. לשמע המלים האלה נתגלתה בה עירנות מיוחדת במינה. דיבורה היה קולח ואמריה נישאו על־הדרך שבה יש לצבוע את המטווה וכיצד יש להכין את החוט לשם כך. מן השטיחים נתגלגלה השיחה במהירות אל כבישת מלפפונים וייבוש אגסים. כללו של דבר, לא יצאה שעה אחת ושתי הגברות שוחחנו ביניהן כאילו היו מכירות זו את זו עידן ועידנים. וכבר השיחה וואסיליסה קאשפורובנה הרבה דברים בקול כה נמוך, שאוזנו של איבן פיאודורוביץ' שוב לא יכלה לקלטם.

– אולי תואילי לראות? – שאלה בעלת הבית וקמה ממקומה.

מיד קמו גם העלמות ועמהן גם וואסיליסה קאשפורובנה. כולם שמו פעמיהם אל חדר המשרתות, אלא שהדודה רמזה לו לאיבן פיאודורוביץ' שיישאר ולחשה דבר־מה באזנה של הישישה.

– מאשינקה – פנתה הישישה אל העלמה הלבקונית – הישארי עם האורח ושוחחי אתו שלא ישתעמם.

העלמה הלבקונית נשארה וישבה על הספה, איבן פיאודורוביץ' ישב על כסאו כמי שיושב על סיכות; מסמיק היה ומשפיל עיניו; אלא שנראה כי העלמה לא הרגישה בכך כל עיקר. היא ישבה בשויון נפש על הספה, סקרה בעיון את החלונות ואת הקירות או עקבה במבטה אחרי חתול שהיה חולף במרוצה פחדנית מתחת לשולחן.

איבן פיאודורוביץ' התעודד קמעה וכבר עמד לפתוח בשיחה; אך נדמה כי את כל המלים שבאוצרו פיזר על פני הדרך. אף מחשבה אחת לא עלתה על דעתו.

השתיקה נמשכה כרביעית של שעה. העלמה ישבה עוד כפי שישבה.

סוף סוף התאזר עוז איבן פיאודורוביץ'.

– בקיץ יש הרבה זבובים, גבירתי – הפליט בקול רוטט.

– הרבה מאד – השיבה העלמה – אחי התקין במיוחד מחבט מסנדלה הישן של אמי, ואף־על־פי־כן עוד הרבה.

כאן נפסקה השיחה ושוב לא מצא איבן פיאודורוביץ' מלים בפיו בשום פנים ואופן.

סוף סוף חזרה בעלת הבית בלווית הדודה והעלמה השחרחורת. לאחר ששוחחה עוד שעה קלה נפרדה וואסיליסה קאשפורובנה מן הישישה ומן העלמות חרף כל שידוליהן שתישאר ללון. הישישה והעלמות יצאו אל המפתן ללוות את האורחים ושעה ארוכה קדו קידות לדודה ולאחיינה שהיו מציצים מן הכרכרה.

– ובכן, איבן פיאודורוביץ'? במה שוחחתם שניכם, אתה והעלמה? – שאלה הדודה בהיותם בדרך.

– מאריה גריגורייבנה היא עלמה צנועה וחסודה! – אמר איבן פיאודורוביץ'.

– שמע, איבן פיאודורוביץ'! רוצה אני לשוחח אתך בכובד ראש. הרי אתה, ברוך השם, כבר מלאו לך שלושים ושבע שנים. דרגה נאה כבר ישנה לך. הגיעה השעה שתתן דעתך על ילדים. דרושה לך אשה ויהי מה…

– כיצד זה, דודתי? – נצטווח איבן פיאודורוביץ' בחלחלה. מה פירוש אשה? לא, דודתי, עשי עמדי חסד… את מביאה אותי לידי בושה מוחלטת… מימי לא הייתי עוד נשוי… אין לי כל מושג… איני יודע מה לעשות בה!

– ידוע תדע, איבן פיאודורוביץ' – פסקה הדודה ונתחייכה. ובלבה הרהרה: “מה הוא! עול ימים הוא הנער, אינו יודע בין ימינו לשמאלו!” – כן, איבן פיאודורוביץ' – המשיכה בקול – אין למצוא לך אשה נאה ממאריה גריגורייבנה. ועם זאת מצאה היא חן בעיניך מאד. כבר שוחחנו על כך ארוכות – הזקנה ואני: היא תשמח מאד לראותך כחתנה. אמנם, עדיין לא ידוע מה יגיד אותו אשמאי גריגורייביץ'. אבל אנחנו לא נשים לב עליו, ואם רק יעלה בדעתו לחשוך ממך את הנדוניה, נתבע אותו לדין.

אותה שעה רבה הכרכרה אל החצר, והסוסות העתיקות קמו לתחייה משחשו בקרבתה של האורווה.

– שמע, אומלקה! תן להם, לסוסים, לנוח ואל תוליכם אל אמת המים מיד לאחר שתתירם! סוסים מחוממים הם, ובכן, איבן פיאודורוביץ' – המשיכה הדודה ברדתה מן הכרכרה – אני מייעצת לך להרהר כראוי בדבר. שומה עלי עוד לקפוץ אל המטבח. שכחתי להזמין ארוחה מסוֹלוֹחה וחוששת אני שנוכלת זו לא חשבה על כך בעצמה.

אבל איבן פיאודורוביץ' עמד כהלום רעם. אמת נכון הדבר: מאריה גריגורייבנה עלמה נאה למדי. אך להתחתן!.. דבר זה נראה לו כה מוזר, כה מופלא שלא יכול היה להרהר בו בלי אימה. לחיות עם אשה! אין להבין! לא לבדו יהיה בחדרו, כי אם בכל מקום יהיו שניהם, שניים יחד. זיעה כיסתה את פניו ככל שהתעמק בהרהוריו.

בשעה מוקדמת מן הרגיל שכב על משכבו ולמרות כל מאמציו לא יכול היה להירדם בשום פנים ואופן. סוף סוף באה אליו השינה הנכספת, זו המרגיעה כל. אך מה טעם היה לשינה זו? חלומות מבולבלים כאלה לא ראה מימיו. יש שחלם כי הכל רועש וסובב והוא רץ, רץ… ואינו מרגיש את רגליו… הנה אפסו כוחותיו… פתאם תופס אותו מישהו באזנו. “א! מי הוא זה?” “אני היא, אשתך” – המה באזנו קול פלאים, ומייד היה ניעור. יש שהיה מדמה כי הוא נשוי כבר, והכל בביתם כה מופלא, כה מוזר; ובחדרו במקום מיטה ליחיד מצויה מיטה כפולה. בכיסא יושבת אשתו. הרגשה משונה אופפת אותו; אין הוא יודע כיצד לגשת אליה, מה לומר לה ומרגיש הוא כי פניה פני אווז. בהיסח הדעת פונה הוא הצדה ורואה אשה אחרת. אף זו פרצופה פרצוף של אווז. פונה לצד שלישי ־ אשה שלישית עומדת. אחורה – עוד אשה אחת. יגון קודר משתלט עליו. זינק אל הגן למלט נפשו, אך בגן חם. הסיר כובעו, והנה רואה הוא שגם בכובעו יושבת אשה. זיעה ניגרה מפניו. תחב ידו בכיסיו להוציא ממחטה – גם בכיס אשה; שלה צמר גפן מאזנו – גם שם אשה יושבת… יש שהיה מדדה על רגל אחת ודודתו מביטה בו ואומרת בארשת של חשיבות: “כן, חייב אתה לדדות כיון שעכשיו אדם נשוי אתה”. גח אליה – אלא שהדודה שוב אינה דודה כי אם מגדל פעמונים. ומרגיש הוא שמישהו גורר אותו אל מגדל הפעמונים. “מי גורר אותי?” – שואל איבן פיאודורוביץ' בקול ענות חלושה. “אני, אשתך, גוררת אותך משום שאתה פעמון”. “לא, איני פעמון, אני איבן פיאודורוביץ'!” – צווח הוא. “כן, אתה פעמון” – סח מפקד גדוד פ… בחיל הרגלים שאותה שעה עבר על פניו. לעתים חלם פתאם כי אשתו אינה בשר ודם כלל ועיקר, כי אם אריג צמר; כי במוהיליב נכנס הוא לחנותו של סוחר. “באיזה בד יש את נפשו של אדוני לבחור? – שאל הסוחר – קח אשה, זה הוא הבד המקובל ביותר באפנת ימינו! בד חסון. כולם תופרים עכשיו זיגים מבד זה”. הסוחר מודד וגוזר את האשה. איבן פיאודורוביץ' נוטל את הבד מתחת לבית שחיו והולך אל היהודי החייט. “לא – אומר היהודי – הבד בד רע הוא! איש לא יתפור לו זיג ממנו”.

היה איבן פיאודורוביץ מתעורר אחוז פלצות, רוחו מבולעה וכל כול טובל בזיעה.

מיד לאחר שקם בבוקר משנתו פנה אל ספר הנַחש, שאליו צורפו פתרוני חלומות בידו הנדיבה של מוכר ספרים בעל נפש יקרה ונדירה שאינה רודפת בצע. אלא שבין החלומות שהוזכרו בו לא נמצא אפילו אחד שיהיה דומה דמיון כלשהו לחלומו המבולבל.

בינתיים גמלה ברוחה של הדודה תכנית חדשה לגמרי, ועליה תלמדו בפרק הבא.

---

המקום המכושף

מאת

ניקולאי גוגול

מעשה שהיה מסופר מפיו של שמש הכנסייה ב…

בחיי ראשי, נמאס עלי לספר! וכי מה סבורים אתם? באמת, משעמם: ספר וספר ואי אתה יכול להיפטר! מילא, אספר לכם, אבל, חייכם, יהא זה הסיפור האחרון. כן, הנה אמרתם שיכול אדם להפיק תועלת מן הסטרא אחרא בחינת מעז יצא מתוק. ניתנה האמת להיאמר: אם נהרהר בדבר על כרחנו נודה כי ישנם מקרים כאלה. אף־על־פי־כן דין הוא שתיזהרו בלשונכם. כשרוצה אותו בעל דבבא לבלבל את חושיך חזקה עליו שיבלבלם. בחיי ראשי, יבלבלם. הבה וניוכחה. ארבעה היינו לאבינו. אני עדיין תינוק שוטה הייתי בימים ההם. בסך הכל כבן אחת עשרה; לא, לא בן אחת עשרה. זכור לי כאלו היום קרה הדבר. פעם אחת זחלתי על ארבע ונבחתי כמו כלב. נד אבי בראשו וצווח עלי: אי לך, פומה! הגיעה שעתך להיכנס לחופה ואתה משתטה כמו פרידה צעירה!" באותם הימים היה אבי זקני עוד חי ועמד על רגליו איתן למדי – הלואי שיגהג גיהוג של רווחה בעולם הבא. זכורני, היה עולה בדעתו…

מה טעם שאספר לכם? זה עומד שעה תמימה וחותה מן התנור גחלים למקטרתו וזה רץ משום מה אל הקיטון. מה לכם פה?… וכי אוכף עליכם מישהו את סיפורי? הרי אתם שסרהבתם בי. אם רצונם להקשיב הקשיבו כהלכה.

עוד בתחילת האביב הוביל אבי טבק למכירה לקרים. איני זוכר אם שני קרונות הטעין או שלושה. באותם הימים היה מחירו של הטבק טוב. נטל עמו את אחי בן השלוש שיהא מורגל מילדותו בעניני קרונאות. נשארנו בבית אבי זקני, אמי, אני ואחי ועוד אח אחד. זרע אבי זקני אבטיחים ומלונים סמוך לדרך, והוא עצמו עבר לדור בצריף. לקחנו עמו כדי שנגרש מן המקשה עורבים ואנקורים. אנחנו דעתנו היתה נוחה מחיים כאלה. יש שהיינו זוללים ביום אחד כל כך הרבה מלפפונים, מלונים, לפתות, בצלים ואפונים עד שנדמה היה שכל התרנגולים – בחיי ראשי – קוראים את קריאת הגבר בתוך הבטן. ולא עוד אלא ששכרנו היה בצדנו… הנוסעים מצטופפים בדרך וכל אחד מהם נפשו חושקת באבטיח או במלון. ומן הכפרים הסמוכים יש שהיו מביאים תמורתם תרנגולות, ביצים, תרנגולי הודו – בקיצור, שפר עלינו חלקנו.

אך יותר מכל דבר היה אבי זקני נהנה מן הקרונאים שהיה עוברים על ידינו בקרונותיהם – כחמישים קרונות בכל יום. הללו, יודעים אתם, השתפשפו בכל המקומות בעולם, כשמתחילים הם לספר – זקוף אזניך ושמע. ולאבי זקני סיפורים כמוהם כמלילים לנפש רעבה. יש שהיתה מזדמנת פגישה עם מיודעים ותיקים – כל אחד כבר הכיר את אבי זקני – שווו בנפשכם מה קורה כשהזקנים מתקבצים: זה בהא וזה בדא, אי אז ואי פעם אירע כך וכך ונתארע כך וכך… משתפכים ושוב אין לדבר סוף! נזכרים בזמנים שאבד עליהם כלח.

פעם אחת – זכור לי כאלו היום אירע דבר זה – השמש עמדה כבר לשקוע; הילך אבי על פני המקשה והשיר את העלים שהיה מכסה בהם ביום את האבטיחים שלא ייחרכו בחמה.

– ראה, אוסטאפ, – אומר אני לאחי – הנה נוסעים הקרונאים.

– היכן הקרונאים? – שאל אבי זקני עם שנתן סימן במלון גדול מחשש שמא יאכלוהו הנערים.

ובאמת בדרך התנהלו כששה קרונות. מלפנים הפסיע קרונאי ששפמו כעין האפר. משנמצא במרחק של עשרה צעדים מאתנו נעצר.

– שלום, מַכסים, הנה זימן אותנו הקדוש ברוך הוא לכאן כדי ששוב ניפגש.

אבי זקני צמצם עיניו.

– א! שלום! שלום! מאין ולאין? גם בולאצ’קה כאן? שלום, שלום, אחא! לכל הרוחות! הרי כולם כאן! גם קרוּטוֹטרישצ’נקוֹ! גם פצ’ריציה! גם קוֹביליק, גם סטצקוֹ! א־ה־ה! הו־הו! – ומיד העתירו נשיקות זה על זה.

התירו את השוורים ושלחום למרעה בחציר. את הקרונות נטשו בדרך; ישבו כולם במעגל לפני הצריף ועישנו מקטרותיהם. אלא שלבם רחוק כבר מן המקטרת. מרוב שיח ושיג וסיפורי מעשיות לא עישן כל אחד אלא מקטורת אחת בלבד, ואף זו לא עד תומה. לאחר פת צהרים כיבד אבי זקני את אורחיו במלונים. נטל כל אחד מלון, קלפו באולר קלוף היטב (כל בני החבורה השתפשפו בעולם הגדול ולמדו את הלכות האכילה; מתוך כך יכול אפילו להסב על שולחנו של הפריץ עצמו). משסיימו לקלוף נקב כל אחד מהם באצבעו חור במלון, פרסו ונתנו בפיו פרוסות פרוסות.

– מה לכם, נערים, שפערתם פיותיכם? – סח אבי זקני – רקדו, בני כלבים! אוסטאפ, היכן החליל שלך? צא במחול הקוזאצוק! פומה, תקע כפותיך במתניך! כך! כך! הו הופ!

נער זריז הייתי באותם הימים. ימח שמה של הזיקנה! עכשיו ריקוד שכזה ממני והלאה. לא כרכור ולא פיזוז אלא מעד וכשל. שעה ארוכה היה אבי זקני מסתכל בנו עם שהוא יושב בצוותא עם הקרונאים. מרגיש אני שרגליו קשה להן לעמוד במקומן: משל מורט מישהו בהן ומזרזן.

– ראה, פומה – אמר אוסטאפ – תרח זקן זה עלול עוד לצאת במחול!

וכי מה סבורים אתם? עוד לא היה סיפק בידו לסיים דבריו – פחז יצרו של הזקן. התחשק לו, יודעים אתם, להראות כוחו לקרונאים.

– רואים אתם, בני שדים! וכי כך מרקדים? הנה כך מרקדים! – ובדברו קם על רגליו, פרש ידיו והלם בעקביו.

מה אומר ומה אדבר! אבי זקני היה מרקד כך שיכול היה לבחור לו לבת זוג את ההטמנית עצמה. אנחנו זזנו הצדה והתרח היה מפתל רגליו ומכרכר על פני כל השטח החלק שנמצא סמוך לערוגת המלפפונים. ברם, משהגיע אל מחציתו של השטח וכבר עמד להראות את כל תקפו וגבורתו, היינו תוך כדי מחול סוער לעשות מין מערבולת־מעשה־נסים ברגליו, חש פתאם שרגליו אינן זזות. אין להרים רגל ותו לא! לעזאזל. זינק בשניה, הגיע עד האמצע – לא דובים ולא יער! אפילו אתה יוצא מכליך לא דובים ולא יער. התאבנו הרגליים, ואין להן תקנה. “מקום של שדים, ימח שמו! מעשה שטן! בכל מקום תוחב חטמו אויב המין האנושי”.

והרי לא ייתכן לעמוד בפני הקרונאים ככלי מלא בושה. שוב פתח במחול הלוך ותפוף, מקיש ברגליו מתלה בעקביו – תענוג להביט; עד האמצע… וחסל סדר ריקודים. אין עצה ואין תושיה.

– תיפח רוחו של השטן! הלואי שייחנק במלון רקוב! שימות בעודו תינוק, בן כלבים. לעת זיקנה מביא עלי כלימה שכזאת. ובאמת מישהו צחק מאחוריו. ניבט לאחור: לא מקשה, לא קרונאים ולא כלום. מאחור, מלפנים, מן הצדדים – שדה שטוח.

– אֶ! הסס… מה זה כאן?

צמצום עיניו – דומה כי המקום לא בלתי מוכר לו: מן הצד יער, ומאחורי היער כלונס מזדקר וראשו בשמים! נסים ונפלאות! הרי זה שובך היונים שבגינתו של הכומר! גם מן הצד השני מאפיר דבר־מה; ניבט בו: אין זה אלא הגורן של לבלר הנפה. עד היכן גררהו הסטרא אחרא! היה משוטט לו בעיגול עד שנתקל בשביל. הלבנה נעלמה: במקומה נשקף כתם לבן מבעד לענן. “רוח גדולה תבוא מחר” – הרהר אבי זקני בלבו. פתאם ראו עיניו הבהוב של נר על גבי קבר במרחק־מה מן השביל.

תמה אבי זקני תמיהה גדולה. נעץ כפותיו במתניו עומד הוא ומביט. הנר כבה; במרחק־מה נדלק נר אחר.

– אוצר! – צווח אבי זקני. מוכן אני לערוב שאוצר הוא זה ולא שום דבר אחר – וכבר רקק על כפות ידיו כדי להתחיל לחפור, אלא שמיד חזר בו כיון שלא היה בידו לא אֵת ולא מעדר – מילא, מי יודע! אפשר די לי שארים רגב זה, והרי הוא כמונח בקופסה לפני, מחמד עיני. לפחות אתן סימנים במקום שלא אשכחנו לאחר מכן.

משך בענף ראוי לשמו שהרוח, כנראה, ניתקהו מן האילן, הניחו על אותו קבר שעליו דלק הנר והלך לו בשביל. חורש האלונים הצעיר הלך ונידלל; משוכה חלפה לנגד עיניו. “אמת נכון הדבר. וכי לא אמרתי כי אין זו אלא חוותו של הכומר? הנה גם משוכתו! עכשיו אין ביני לבין המקשה אלא פחות מוירטסה אחת”.

אף־על־פי־כן איחר לבוא הביתה וסירב לאכול את המלילים. העיר את אוסטאפ אחי, שאלו אימתי נסעו הקרונאים והתכרבל באדרתו.

וכשהלה שאלו:

– ולהיכן נשאוך השדים היום?

– אל תשאל – השיב לו והתכרבל עוד יתר – אל תשאל, אוסטאפ, שמא תקפוץ עליך זיקנה ללא עת! – ומיד השמיע קול נחרה אדיר עד כדי כך שהאנקורים שחדרו אל המקשה נתבהלו והתעופפו באויר. אך השינה, כמובן, ממנו והלאה. שד משחת היה, ערום כנחש, מנוחתו עדן! תמיד ידע לצאת מן המיצר. יש שהיה פותח בזמר שכזה שאין לך ברירה אלא לנשוך שפתיך.

למחרת היום, משאך ירדו דמדומי הערבית על השדות, לבש אבי זקני את מקטורנו, חגר אבנטו, נטל מכוש ואֵת מתחת לבית שחיו, חבש כובע בראשו, שתה קנקן מלא קוואס, קינח שפתיו בשולי מקטורנו ופסע הישר אל מקשתו של הכומר. הנה כבר המשוכה, וחורש האלונים הנמוך מאחוריה. בין העצים מתפתל השביל ויוצא לשדה. דומה כי השביל אותו שביל עצמו. יצא לשדה – המקום אותו המקום: הנה מזדקר השובך, אבל אין רואים את הגורן. “לא, אין זה אותו המקום. אותו המקום נמצא כפי הנראה במרחק־מה מכאן; נראה כי שומה עלי לחזור אל הגורן”. הפך אחורנית והחל מהלך בדרך אחרת. רואה הוא את הגורן, אך אינו רואה את השובך. שוב הפך פניו והיה קרב אל השובך – הגורן נחבא. ולמרבה התלאה החל הגשם מטפטף בשדה. שוב רץ אל הגורן – השובך נעלם, אל השובך – הגורן נעלם.

– הלואי שלא תזכה לראות את בניך, שטן ארור!

והגשם ניתך כאלו נפתחו ארובות השמים. חלץ אבי זקני את מגפיו החדשים ועטפם במטפחת שלא ייפגמו בגשם. לאחר מכן נשא רגליו ונתן ריצה כאחד האחשתרנים בני הרמכים. כולו רטוב נכנס אל הצריף, נתכסה באדרת והיה מכנה את השד בשמות חיבה שכמותם לא שמעתי מימי. אני מודע ומתוודה: אלו אירע זה בשעות היום חזקה עלי שהייתי מסמיק.

למחרת היום הקיצותי והנה מהלך אבי זקני על פני המקשה כאילו לא אירע ולא כלום ומכסה את האבטיחים בלפה. בשעת פת צהריים שוב התיר אותו זקן לשונו והיה מאיים על אחי הצעיר שימירנו בתרנגולת תחת אבטיח.

ומשסיים לאכול פתו התקין לו במו ידיו חליל מעץ והיה מנגן בו. ולנו נתן מלון להשתעשע בו, מלון שהיה כפוף כולו ומקופל כנחש ונתקרא בפיו מלון טורקי. בימינו לא ראיתי בשום מקום מלונים כאלה. ואמנם, הזרעים ממקומות רחוקים הגיעו אלינו.

לעת ערב, לאחר שסעד אבי זקני פת ערבית, הלך לחפור ערוגה כדי לזרוע בה דלעת אפילה. משעבר על פני המקום המכושף לא עצר ברוחו וסינן מבין שניו: “מקום ארור”. הלך לאותו מקום שבו ניטל ממנו שלשום כוח הריקוד והטיח בו באתוֹ בחימה שפוכה. מיד ראו עיניו אוו השדה סביבו: מכאן השובך מזדקר ומכאן הגורן “טוב שעלה בדעתי ליטול את אתי עמי. הנה השביל! והנה גם הקבר! והענף מוטל עליו. הנה גם הנר דולק, הלואי שלא אטעה!”

התחיל לרוץ בחשאי, הגביה אֵתו למעלה, כמי שמתכוון לכבד בו חזיר בר שהסתנן אל המקשה, ונעצר ליד הקבר. הנר כבה. על גבי הקבר היתה מונחת אבן שעשבים עלו בה. “שומה עלי להרים אבן זו!” – הרהר אבי זקני והתחיל לחפור סביב האבן מכל הצדדים. גדולה האבן הארורה! בסופו של דבר תקע כפות רגליו באדמה, נשען עליהן בכל גופו וגולל את האבן מן הקבר. "הו! – הדהד בעמק. “האבן באה על מקומה בשלום! עכשיו יזוזו הענינים”.

נינוח אבי זקני, שלה את קופסית הטבק, בזק טבק על אגרופו וכבר עמד להגישו אל חטמו, אלא שפתאם “פטשי!” – התעטש מישהו מעל לראשו. הרטיט העיטוש את האילנות והתיז מים על פניו של אבי זקני.

– לוא לפחות היית פונה הצדה אם רצית להתעטש! – סח אבי זקני והיה משפשף את עיניו. ניבט סביבו: אין איש. – לא, כפי הנראה הטבק אינו לפי טעמו של השד – המשיך עם שטמן את הקופסית בחיקו ונטל את האת בידיו – שוטה שכמותו! טבק שכזה לא אביו ולא אבי אביו לא זכה להריח ממנו.

התחיל חופר –האדמה רכה, האת ממש שוקעת בה. פתאם נצטלצל דבר מה. גרף את העפר וראה דוּד.

– אה! הרי שאתה כאן, מחמד עיני! – קרא אבי זקני בקול ושיקע את אתו תחתיו.

– אה! הרי שאתה כאן, מחמד עיני! – צייץ מקורו של עוף שניקר בדוּד.

זז אבי זקני ושילח אתו מידו.

– אה! הרי שאתה כאן, מחמד עיני! – פעה ראש של איל מצמרת האילן.

– אה! הרי שאתה כאן, מחמד עיני! – שאג דוב ששירבב פרצופו מאחורי אילן.

צמרמורת חלפה בגופו של אבי זקני.

– אימה היא להוציא כאן מילה מן הפה! – רטן לעצמו.

– אימה היא להוציא כאן מילה מן הפה! – צייץ מקורו של העוף.

– להוציא כאן מילה מן הפה – פעה ראשו של האיל.

– מילה מן הפה!" שאג הדוב.

– המ!… – מלמל אבי זקני ומיד נתחלחל.

– המ! – צייץ המקור.

המ!… – פעה האיל.

– הום! – שאג הדוב.

כולו חיל ורעדה הסב אבי זקני ראשו: אלהים! איזה לילה! לא ירח ולא כוכבים; מסביב קניונים; לרגליו תהום של מיתלול; מעל לראשו הר נתלה ודומה כי בכל רגע עומד הוא להינתק ומתנכל לו להמיתו. ומדמה אבי זקני כי מאחורי ההר קורץ לו פרצוף אימים: אוי! אוי! החוטם כמוהו כמפוח של מפחה! הנחיריים –צא ושפוך דלי מים מלא בכל אחד מהם! השפתיים, בחיי ראשי, כשני בולי עץ! עיניים אדומות מגולגלות כלפי מעלה, ועוד חורץ הוא לשון ומקנטרו.

– לכל הרוחות! – הפטיר אבי זקני והניח לדוד – הרי לך אוצרך! איזה פרצוף מתועב! – וכבר עמד לברוח משם, אלא שהסתכל סביבו וראה שמכל האימים לא נשתייר ולא כלום. מיד נעצר. אין הללו אלא איומיו של הסטרא אחרא ותו לא.

חזר לטרוח על הדוד – כבד ממנו. מה לעשות? הן לא יניחנו כאן. אסף את כל כוחותיו והחזיק בו בשתי ידיו.

– תפוס אותו! בכוח! בבת אחת! עוד, עוד ־ והוציא! – אוך! עכשיו דין הוא שישאף קמצוץ טבק.

הוציא את הקופסית; ברם, לפני שבזק את הטבק סקר את הסביבה לראות כי אין איש; ואמנם דומה כי אין. אך הנה נדמה לו כי גדם האילן נושם ונושף; אזניים נגלות לו ועיניים אדומות המתמלאות דם; נחיריו תפחו, חטמו נתקמט – עוד רגע ויתעטש. “לא, לא אריח טבק – אמר אבי זקני בלבו והטמין את הקופסית. – שוב ימלא השטן את עיני ברקיקותיו”. הזדרז, תפס את הדוד ונשא רגליו כל עוד נפשו בו. רק שומע הוא שמשהו מגרד בזרדים את רגליו מאחור… “אי, אי, אי!” – היה אבי זקני צווח ורץ בכל מאדו; רק לאחר שהגיע אל גינתו של הכומר עמד לפוש קמעה.

“להיכן כלך סבא?” – היינו אנחנו מהרהרים לאחר שהמתנו לו כשלוש שעות. זה מכבר באה אמא מן הכפר והביאה קדירה מלאה מלילים חמים. וסבא איננו! שוב סעדנו פת שחרית בלעדיו. לאחר שסעדנו הדיחה אמא את הקדירה והיתה תרה בעיניה להיכן להטיל את מי השופכין, שכן בכל מקום היו ערוגות סביבנו. פתאם רואה היא עריבה הולכת הישר לקראתה. ובשמים חושך מצרים. כפי הנראה נחבא אחד הבחורים מאחורי העריבה דרך משובה והרי הוא דוחפה מאחור.

– טוב שנזדמנת, אין מקום יאה ממנו להטיל בו את מי השופכין! – אמרה אמא ושפכה את המים החמים.

– א! – נצטווח קול באס.

והנה אין זה אלא אבי זקני! מי יכול היה להעלות בדעתו דבר כזה? בחיי ראשי סבורים היינו כי חבית היא זו שנדחקת אלינו. אני מודה ומתוודה: אף שיש בכך משום עברה, קשה היה להתאפק מצחוק למראה ראשו של אבי זקני, ראש שיבה שכולו טבול במי שופכין, וקליפות של אבטיחים ומלונים נתלים בו מכל עבר.

– אשת שדים, ימח שמה! – אמר אבי זקני והיה מקנח ראשו בשולי מקטורנו – הטבילתני ברותחין כשם שמטבילים חזיר לפני חג המולד! ועכשיו, נערים, יהיה לכם לקניית כעכים די והותר! בכרדוטי זהב תהלכו, בני כלבים. הביטו וראו מה הבאתי לכם – אמר ופתח את הדוד.

וכי מה, סבורים אתם, היה בתוכו? מה, לכל הפחות, לדעתכם – אם תהרהרו קמעה ותנחשו? זהב? לא מניה ולא מקצתיה; זבל, אשפה… בושה לומר מה היה שם.

רקק אבי זקני, השליך את הדוד ממנו והלאה ואחר כך נטל את ידיו.

ומאז השביענו שלעולם לא נאמין לו לשד אף כהוא זה.

– שלא יעלה בדעתכם להאמין לו! – היה אומר לנו תכופות – כל מה שיאמר בעל דבבו של ישו משיחנו – הכל שקר וכזב, בן כלבים שכמותו. אמת אין בו אפילו כדי מחיר של אסימון שחוק.

וכל אימת שהיתה מגיעה לאזנו של הזקן שמועה כי במקום פלוני משהו אינו כשורה, היה מיד פונה אלינו וצווח בקולי קולות:

– בואו, חבריא, בואו להצליב. כך, כך! כך יאה לו וכך נאה לו! – והיה מטביע סביבו סימני שתי וערב. ואותו מקום ארור, שבו ניטל ממנו כוח הריקוד, גדרו במשוכה וציוה עלינו להטיל בו כל דבר פסול: אשפה ועשבים שוטים, שהיה מטהר את המקשה מהם.

כך מבלבלת הטומאה עשתונותיו של אדם! מכיר אני היטב אדמה זו: לאחר מכן היו הקוזאקים שבשכנות חוכרים אותה מאבי למקשאותיהם. אדמה נאה! וגם היבול היה תמיד הפלא ופלא! אלא שהמקום המכושף מעולם לא היתה הברכה שורה עליו. זורעים אותו כהלכה ונובט בו מין פרי שאי אתה יודע מה הוא: ספק אבטיח, ספק דלעת, ספק מלפפון… השד יודע מה.

• נורית לוינסון
• שלי אוקמן
• עדינה שטילרמן
• צחה וקנין-כרמל
• גיורא הידש