חלף הלך לו היום האחרון שקדם לחג המולד. ליל חורף בהיר הגיע. הציצו הכוכבים. בהוד יפעתו עלה הסהר בשמים להאיר לאנשים טובים ולכל העולם כולו, כדי שכל לב ישמח בשמחת החג, וכל נשמה תקלדק¹, תפאר ותרומם את ישוע המשיח. הכפור הגביר חיילים לעומת שעות הבוקר; אך הדומיה היתה מוחלטת ות“ק על ת”ק פרסה נשמעה חריקתו של הכפור מתחת למגף. אפילו חבורה אחת של בחורים לא נראתה עדיין מתחת לחלונותיהן של הבקתות; רק הירח לבדו היה מציץ מדי פעם בפעם הצצה חטופה משל רמז לריבות המתנאות שתזדרזנה לצאת אל השלג החורק. לפתע פרץ עשן מתוך ארובתה של אחת הבקתות. תימר למעלה והעיב את השמים בענן. יחד עם העשן המריאה מכשפה רכובה על מטאטא.

לוא היה מזדמן באותה שעה הדיין של סוֹרוֹצ’ינצי בכרכה הרתומה לשלישיית סוסים מסוסיהם של הכפריים, חבוש כובע מעוטר פרוות אילים כמתכונת כובעיהם של האוּלנים², לבוש אדרת שחורה, שפס נוי עשוי צמר כבשים כופלה מלמטה, ובידו רצועה קלועה לתפארת, אותה רצועה שבה נוהג היה לזרז את רכּבוֹ – חזקה שהיה משגיח באותה מכשפה, שכן עדיין לא נבראה בעולמו של הקדוש ברוך הוא מכשפה העלולה לחמוק מעינו של הדיין בסורוצ’ינצי. גלוי וידוע מלפניו כמה חזרזירים ממליטה החזירה אצל כל איכרה ואיכרה, כמה אריגים מונחים בקמטרה ומה הוא אותו בגד מבגדיו או חפץ מחפצי משקו של אדם החביב על בוראו שהוא עתיד למשכנו בבית מרזח באחד בשבת. ברם, דיינה של סורוצ’ינצי לא נזדמן באותה שעה. ואפילו נזדמן לא היה מכניס ראשו בעסקי אחרים שהרי יש לו נפה משלו. בינתיים הגביהה המכשפה עוף והפכה כתם זערורי המהבהב במרומים. אלא שבכל מקום שבו נראה הכתם נעלמו כוכבי השמים בזה אחר זה. עד מהרה גרפה המכשפה כוכבים כמלוא השרוול. שלושה או ארבעה מהם היו עוד מנצנצים. פתאם מן הצד שכנגד נראה כתם אחר, והיה גדל והולך, מתמתח ומתמשך עד שחדל להיות כתם. פלוני קצר ראי אפילו ירכיב על חוטמו לא משקפיים אלא אופנים מכרכרתו של הקומיסאר, חזקה עליו שלא יעמוד על טיבה של בריה זו. מלפנים הריהו לכאורה אשכנזי³ כהלכתו: פרצופו צר, סובב על צירו ומרחרח בלי הפוגה בכל הבא לאף והוא מסתיים כפרצופיהם של החזירים שלנו במין כפתור בלי פרח ורגליו דקות עד כדי כך, שלוא היה ראש הכפר יארסקוֹ מתברך בזוג רגליים כאלה חזקה שהיה משברן בקוזאצ’וק⁴ ראשון. ואלו מאחור כמוהו כפרקליט מחוז הנתון בבגדי השרד שלו, שכן זנב ארוך וחד השתלשל לו מאחוריו ממש כאותו סרח עודף שכל בגד שרד מסתיים בו בימינו; אפשר שרק על־פי זקן התיש שהיה תלוי ועומד מתחת לפרצופו, על־פי זוג קרניים לא גדולות ביותר שנזדקרו מראשו ועל פי צבע עורו שמידת לובנו לא עלתה על זו של מנקה ארובות – רק על פי סימנים אלה ניתן לנחש כי בריה זו אינה אשכנזי ואינה פרקליט מחוז, כי אם פשוט שד שזה לו הלילה האחרון שנותר לו לשוטט בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ולהחטיא את ברואיו. למחרת היום, משיצלצלו הפעמונים לתפילת שחרית, ישפיל הלה את זנבו וירוץ אל מאורתו כל עוד נפשו בו.

בינתיים היה השד מתגנב בחשאי אל הירח וכבר פשט ידו לתפסו, אך פתאום משכה לאחור כמי שנכווה והתחיל מוצץ אצבעותיו ומולל ברגליו. חזר מצד אחר ושוב נרתע אחורה ומשך ידו. אף־על־פי־כן ולמרות כל כשלונותיו לא נטש השד הערום את מעשי הקונדס. קרב במרוצה אל הירח תפסו בשתי ידיו עם שהוא מעווה פניו, נושף על אצבעותיו ומטיל את הירח מכף אל כף כאיכר הגורף אש למקטרתו בידיים חשופות; סוף סוף טמנו בכיסו בזריזות והיה כלא היה.

איש לא שמע בדיקנקה כיצד גנב השד את הירח. אמנם, לבלר הנפה שיצא על ארבעתיו מבית המרזח ראה כי הירח התחיל פתאם מרקד על פני השמים. ומשהשיח את שראו עיניו – ואפילו חיזק דבריו בשבועה – היו בני הכפר מנידים ראשיהם ויש שאף שמוהו ללעג ולקלס. ובאמת, מה טעם עשה השד מעשה זה שאין לו סימוכין בחוק? אכן, השד טעמו ונימוקו עמו: ידוע ידע שקוזאק עשיר ששמו צ’וב, השמש הזמינו לסעודת תרביך דבש ובאותה סעודה יהיו נוכחים: הראש; שאר בשרו של השמש שבא ממקהלתו של הבישוף והיה לובש זיג כחול ומנמיך קולו בבאס עד למעמקים; הקוזאק סוירבּיגוּז ועוד מישהו; עובר לתרביך דבש יוגש בשעת הסעודה, יי“ש מורתח ויי”ש משרת זעפרן וכיוצא באלה משקאות ומאכלים מכל המינים. ואלו בתו, שהיא הנאוה בבנות הכפר, תישאר באותו זמן בביתה ומסתבר שיבוא אליה הנפח, גברתן איש זרוע ובחור כארזים, שנפשו של השד סלדה ממנו יותר משמדרשותיו של האב קוֹנדראט. בשעות הפנאי שלו היה הנפח עוסק בציור ומתוך כך יצאו לו מוניטין של פאר הציירים שבסביבה, שר המאה ל… קו בכבודו ובעצמו, שהיה עוד חי וקיים בימים ההם, קראו במיוחד לפולטאבה לצבוע את גדר הקורות, שעל יד ביתו. המגסים, שמתוכם שאבו את חמיצותיהם הקוזאקים בני דיקנקה, צובעו כולם בידי הנפח. אף הוא היה ירא שמים ולעתים קרובות היה מצייר דיוקנאותיהם של הקדושים: אפילו עכשיו מצויה בכנסיית ט… דמותו של לוקאס בעל היוונגליון – מעשה ידיו להתפאר. אלא שגולת הכותרת של אומנותו היתה תמונה אחת שציירה על קיר הכסיה בעזרה הימנית. באותה תמונה תיאר את פטרוס הקדוש המגרש ביום הדין את הסטרא אחרא מן הגיהנום: השטן הנפחד התרוצץ מצד אל צד עם שהרגיש כי אָבדנו ממשמש ובא, והרשעים שהיו כלואים כאן עד עכשיו, זירזוהו וחבטוהו בשוטים, בגזרי עץ ובכל הבא לידם. בתקופה שהצייר היה טורח בתמונה זו ומציירה על לוח עץ גדול ניסה השד להפריעו בכל כוחותיו: היה דוחפו בזרועו בהסתר, מעלה אפר מתוך הכור אל המפחה ומכסה בו את התמונה; אף־על־פי־כן הסתיימה המלאכה, הלוח הובא אל הכנסיה ונקבע בקיר העזרה. מכאן ואילך נדר השד נדר להיפרע מן הנפח.

רק ליה אחד נותר לו לשוטט בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא; אלא שגם בלילה הזה היה מחפש לו דרך לשפוך חמתו על הנפח. לשם כך גמר בלבו לגנוב את הירח מתוך תקוה שצ’וב הזקן עצל וכבד תנועה, בקתתו מרוחקת מבקתתו של השמש והדרך בין זו לזו נשתרכה מעבר לכפר, על יד הטחנות, סמוך לבית הקברות והקיפה את הביתרון. בליל ירח עלול יי“ש מרותח ויי”ש משרת זעפרן לפתות את צ’וב, ואלו בחשכה זו ספק אם יעלה בידו של מישהו לגררו מהתנור ולהוציאו מהבקתה. כיון שהנפח וצ’וב היו צהובים זה לזה מקדמת דנא חזקה שהנפח – על אף תקפו וגבורתו – לא ימלאנו לבו לבקר אצל בתו בשעה שהלה שרוי בביתו.

כך איפוא נתגלגלו הדברים. משהטמין השד בכיסו את הירח נשתררה האפלה בכל העולם כולו ושוב לא יכול היה בשר ודם למצוא דרכו אל בית המרזח, מכל שכן אל השמש. המכשפה כיון שראתה עצמה שרויה בחשכה פרצה בצעקה. נזדרז השד, הקריב עצמו אליה, ולחש באזנה בשפת חלקות אותם הדברים שכל גבר לואט באזניו של המין הנקבי. נפלאים דרכי תבל! כל באי עולם שואלים זה מזה ומחקים זה את זה. זכורני בימים מקדם היו רק השופט וראש העיר מתהלכים במירגורוד בחורף באדרות רפודות אטון ואלו הפקידות הנמוכה לא לבשה אלא אדרות שיער בלבד; ואלו עכשיו אפילו הדיין ופקיד הסדר הקרקעות התקינו לעצמם אדרות עשויות צמר כבשים מן המובחר וכיסוי אטון עליהם. לפני שלוש שנים קנו לעצמם פקיד הלשכה ולבלר הנפה בד סיני שמחירו ששים פרוטה האמה. הפעמונר עשה לו אברקי ננקא ואפודת פסים מעשה צמר גמלים. כללו של דבר: הכל מעפילים הרה! הולכים אחרי ההבל והוֹבלים. ערב אני לכם שרבים יהיו תמהים משיראו שהשד אף הוא לא נפקד מקומו בין אלה. וכמו להכעיס וודאי סבור הוא כי תואר לו והדר ואלו למעשה כל כולו אינו אלא גרופית של שקמה. הפרצוף מיאוס שבתועבה, כלשונו של פומה גריגורייביץ', ואף־על־פי־כן גם הוא מנסה כוחו בחנחונים ובאהבהבים. אלא שבינתיים היתה העלטה בשמים ובכל אשר מתחת לשמים ושוב לא ניתן לרואת מהו שנתארע בין השניים מכאן ואילך.

– ואתה אחא, עוד לא היית בבקתתו החדשה של השמש? – סח צ’וב הקוזאק עם שיצא מפתח בקתתו ופנה אל איכר צנום, גבה־קומה שאדרתו קצרה וזקנו העיד על עצמו כי זה כשבועיים ימים לא נגע בו שבר חרמש, שבו נוהגים האיכרים לגלח זקנים מאין להם תער. – עכשיו תהיה שם כרה כיד המלך והשתיה כדת! – המשיך צ’וב ותוך כדי דיבור העלה על פניו חיוך שחשף את כל שיניו – דין הוא שנזדרז שמא נחמיץ את השעה.

היטיב צ’וב את אבנטו, שהידק את אדרתו הדק היטב, חבש כובעו חבישה של ממש, לפת בידו את השוט שהפיל חתיתו על הכלבים שהיו מציקים לבריות; ואולם זקף עיניו למעלה ונעצר.

– מעשה שטן! ראה, ראה, פאנאס!

– מה? – שאל עמיתו ואף הוא זקף ראשו.

– מה פירוש “מה?” הלבנה איננה.

– לכל הרוחות! באמת איננה!

– הוא אשר אמרתי: איננה! – סח צ’וב. קורטוב של תרעומת נשמע בקולו על אדישותו של עמיתו שאי לה תקנה – ואתה לא אכפת לך.

– ומה אעשה?

– וכי דוקא בשעה זו חייב היה השטן להכניס ראשו בענין? הלואי שלא יזכה ללגום כוסית יי"ש בבוקר בקומו ממשכבו, כלב בן כלב… מעשה שטן להכעיס, ימח שמו וזכרו! ואני במיוחד יושב הייתי בבקתתי ומביט בחלון: הלילה ליל פלאים, כולו בהיר, והשלג מנצנץ בחוצות. העין ראתה כל דבר כאלו אין זה לילה כי אם יום. עוד לא היה סיפק בידי לצאת מפתח ביתי והנה חושך מצרים.

עוד שעה ארוכה היה צ’וב רוטן ומגדף ותוך כדי כך נמלך בדעתו כיצד עליו לנהוג. נפשו יצאה לחטוף שיחה על דא ועל הא בבקתתו של השמש. חזקה שבאותה בקתה ישב כבר גם הראש, גם הבאס שהגיע לכאן וגם מיקיטה סוחר העטרן, שהיה כל שבועיים נוסע לפולטבה לעשות בה פרקמטיה, וכל אימת שהיה מוציא מפיו דבר ליצנות היו כל אנשי העדה תומכים בכרסיהם מרוב צחוק. וכבר ראה צ’וב בעיני רוח את היי"ש המרותח העומד על השולחן. דברים אלה כשלעצמם היה בהם מן הפיתוי, אלא שחשכת הלילה הזכירה לו את הבטלה שכל קוזאק מחבבה חיבה יתרה. אין טוב עכשיו מלשכב על אצטבת התנור כשרגליך מקופלות תחתיך, לעשן בנחת מקטורת ולהקשיב מתוך שכרון מנומנם לקוליאדקות ולזמירות של בחורים עליזים המתקהלים חבורות חבורות מתחת לחלונות. נעלה מכל ספק הוא כי לוא היה לבדו, היה ודאי מחליט לבחור באפשרות זו, אבל טובים השניים מן האחד: השעמום מתפוגג קמעה ואימת הלילה האפל אינה גדולה כל כך. אף אין זה נאה להיראות נרפה ומוג לב.

משרוקן את אוצר מילות הגנאי שלו חזר ופנה אל עמיתו:

– ובכן, אחא, הלבנה איננה.

– איננה.

– פלאי פלאים, אחא. תן לי קמצוץ טבק להריחו. הטבק שלך נאה הוא, אחא. היכן אתה משיג אותו?

– לא מניה ולא מקצתיה, אחא – השיב עמיתו עם שהוא סוגר את קופסיתו מעשה עץ ליבנה שכולו עיטורים פיתוחי מחט – אינו נאה כלל ועיקר. אפילו תרנגולת זקנה לא תתעטש ממנו!

– זכורני – המשיך צ’וב באותה נעימה – הפונדקי זוּזוּליה המנוח הביא לי טבק מניז’ין. אך זה היה טבק! טבק ראוי להתכבד. ובכן, אחא, מה נעשה? הרי חושך בחוץ.

– דומה מוטב שנישאר בבית – סח עמיתו והחזיק בידית הדלת.

אלמלא אמר עמיתו מה שאמר חזקה על צ’וב שהיה המחליט להישאר. אבל עכשיו דומה כי נגזר עליו מלמעלה להיות איפכא מסתברא.

– לא, אחא, נלך. שומה עלינו לילך.

בעודו אומר דברים אלה היה כבר קובל על עצמו בשל כך. נפשו נקעה מהליכה בלילה שכזה; אף־על־פי־כן היה מתנחם בלבו כי מרצונו הטוב עושה הוא מעשה זה ואין הוא נוהג כפי שיעצוהו לנהוג.

עמיתו לא העלה על פניו אפילו קורטוב של תרעומת משל היינו הך לו להישאר בבית או להתנהל בדרך, פנה כה וכה, גירד כתפיו בקת של שוטו ושני הרעים יצאו לדרך.

עכשיו נראה מה מעשיה של הבית שנשארה בביתה. עדיין לא מלאו לה לאוֹקסנה י"ז שנים וכבר כמעט כל העולם כולו משני עברי דיקנקה לא היה מדבר אלא בה בלבד. הבחורים נמנו וגמרו פה אחד כי מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה בכפר ריבה נאה מאוקסנה. אוקסנה שמעה וידעה את כל המדובר בה והיתה גמחונית כיפהפיה. לוא היתה זו גבירה חזקה עליה שאפילו משרתת אחת לא היתה מחזיקה מעמד במחיצתה. הבחורים היו כרוכים אחריה בהמוניהם, אך בסופו של דבר היתה פוקעת סבלנותם והיו מניחים לה ופונים אל האחרות שלא היו מפונקות כמותה. רק הנפח לבדו היה קשה עורף ולא זז מלחזר אחריה אף שיחסה אליו לא היה שונה אף כהוא זה מיחסה אל כל השאר.

לאחר שאביה יצא את הבית היתה עוד שעה ארוכה מתנאה ומתגנדרת לפני ראי קטן, שהיה נתון במסגרת בדיל, ולא יכלה להזין עיניה בזיו פניה שלה. “על שום מה הוציאו לי הבריות מוניטין של ריבה נאה? – סחה במעין פיזור נפש אך ורק כדי לפטפט עם עצמה – שקר בפיהם של הבריות. איני יפה כלל ועיקר”. אותה שעה נתנצנצו בראי פנים ערות ורעננות של נערה בדמי עלומיה, שעיניה שחורות ועל שפתיה מרחפת בת צחוק מרנינת לב וצורבת נפש. פנים אלה הוכיחו לה מיד את ההפך. "האמנם כה יפים גביני ועיני השחורים – המשיכה היפהפיה בלי שהוציאה את הראי מידיה – עד כי אין דומים להם בכל העולם כולו? ומה נוי יש בו בחוטם זה הזקוף כלפי מעלה? ובלחיים? ובשפתיים? הבאמת ובתמים יפות הן צמותי השחורות? אוך! יכול אדם להתחלחל למראיהן בערב: כנחשים ארוכי גו מתפתלות הן ונכרכות סביב ראשי. רואה אני עכשיו שאיני יפה כל עיקר – הסיטה את הראי, הרחיקתו מעצמה קמעה ופרצה בקריאה – לא! יפה אני! אח, מה יפה אני! הפלא ופלא! עד מה אשמח לבו של זה שישאני לאשה! עד מה יתענג אישי למראי! לא ידע נפשו! מכף רגל ועד ראש יכסני בנשיקות פיהו עד אין מתום!

– ריבה נפלאה – לחש הנפח שנכנס בחשאי אל הבקתה – אף כי רברבנית קמעה! עומדת לה שעה תמימה, מביטה בראי, אינה יכולה להזין עיניה, ועוד משבחת את עצמה בוקל.

“כלום ראויים אתם לי, בחורים? הביטו בי – המשיכה הגנדרנית החיננית – ראו כיצד מפסעת אני הלוך וטפוף; כותונתי מושזרת משי ארגמן. ואלו שנצים בשערי! לעולם לא תזכו לראות מחלפות קלועות סרטי פאר כשלי! כל אלה קנה לי אבי על מנת שהדגול בבני תבל ישאני לו לאשה”. נתחייכה אוקסנה, נפנתה לצד אחד וראתה את הנפח.

מיד פרצה בצעקה ועמדה לפניו נזעמת וזעופה. הנפח רפו ידיו.

תקצר ידי לבטא את כל מה שהביעו פניה השחומות של העלמה הנפלאה: הזעף נשקף בהן ומבעד לזעף מין התקלסות בנפח הנבוך; אף סומק קל של מורת רוח השתפך דקוֹת על פנים אלה, וכל ההבעות התערבבו זו בזו והוסיפו לה לוית חן שאין למעלה ממנו – מתוך כך כל הצופה בה לא היתה לו ברירה אלא להעתיר עליה נשיקות לאלפים ולרבבות.

– למה באת לכאן? – כך פתחה אוקסנה – שמא רוצה אתה שאטול את האֵת ואגרשך החוצה? כולכם מומחים למצוא את הדרך אלינו. בן רגע מריחים אתם אימתי האבות אינם בבית. הוי! מכירה אני אתכם. ומה, האם מוכן כבר הקמטר שלי?

– יהיה מוכן, חמדת לבי, אחר החג יהיה מוכן. לוא ידעת כמה זמן טרחתי עליו: שני לילות לא יצאתי מן המפחה. אך בשל כך אף לאחת מבנות הכמרים לא יהיה קמטר שכזה. פירזלתיו בברזל שאין דומה לו. ברזל כזה לא חיפיתי בו אפילו את כרכרתו של שר המאה כשהלה נסע לפולטבה לעבוד. ומה צבעים אמשח עליו? אלו ציורים אצייר! ברגליים הצחות על פני כל השכונה עברי וקמטר כמוהו לא תמצאי. כל כולו יהא זרוע פרחים כחולים ואדומים. כאש בוערת יבהיק. אל תכעסי איפוא עלי. הרשיני לפחות לדבר אתך, לפחות להביט בך.

– ומי אוסר עליך? דבר והבט.

ישבה על הדרגש ושוב הציצה בראי והיתה מטיבה את הצמות שבראשה. נתנה עינה בצוארה, בכותונתה החדשה רקומת המשי ורגש דק מן הדק של אדם הנהנה מעצמו הובע בשפתיה, פרח בסומק על לחייה הרעננות והתנצנץ בעיניה.

– הרשי נא גם לי לשבת על־ידך – אמר הנפח.

– שב – אמרה אוקסנה ואותו רגש של הנאה עדיין נשתמר בשפתיה ובעיניה שהפיקו נחת רוח.

– אוקסנה יפתי, חמדת עיני, הרשיני לנשקך! – סח הנפח המעודד ולחצה אליו מתוך כוונה להטביע נשיקה חטופה, אבל אוקסנה הסיטה את לחייה, שהיו כבר קרובות אל שפתיו של הנפח קרבה של מגע, והדפתו ממנה.

– ובמה עוד חשקה נפשך? דבש מצאת ואין די לך אלא במלוא הכף! הסתלק! ידיך קושת מברזל, נדמה לי שלכלכת את כולי באפר.

הקריבה את הראי ושוב היתה מתנאה לפניו.

“אין היא אוהבת אותי – אמר הנפח בלבו והשפיל ראשו על חזהו – הכל שעשועים בעיניה, ואני עומד בפניה כשוטה ואיני גורע עיני ממנה. ומוכן אני כל ימי לעמוד בפניה ולא לגרוע עיני ממנה לעולם. ריבה נפלאה! מה לא הייתי נותן לדעת את אשר בלבה ומי הוא שהיא אוהבת אותו! ולא היא. אין גבר שיש לה ענין בו. מתענגת היא למראה עצמה; מענה אותי, המסכן; ואני עולמי חשך בעדי ביגוני; ואני הריני אוהבה כפי ששום אדם בתבל לא אהב מעולם ולעולם לא יאהב”.

– האמת הדבר כי אמך מכשפה? – סחה אוקסנה והצטחקה; חש הנפח שאף הוא הכל מצטחק בקרבו. הצחוק הדהד בלבו והרטיט את עורקיו, ועם הצחוק חדר בנפשו הצער על שאין לאל ידו להעתיר נשיקות על פנים אלה הצוחקות בנעימות שכזאת.

– מה אכפת לי אמי? אַת אמי, אַת אבי, אַת כל היקר לי בעולם. לוא היה הצאר קורא לי ואומר: “וואקולה הנפח, שאל את כל טוב מלכותי ואתננו לך. מפחת זהב אצוה לעשות לך, בפטישי זהב ברזלך תנגד”. “אין חפץ לי – הייתי עונה לצאר – לא באבנים יקרות ולא במפחת זהב ולא בכל מלכותך: מוטב שתתן לי את אוקסנה שלי”.

– כזה אתה! אבל גם אבי עיניו בראשו. בזאת תיוכח כשתראה שלמרות הכל לא ישא לאשה את אמך – אמרה אוקסנה ונתחייכה בערמומיות – הבנות לא באו משום מה… מה פירושו של דבר? זה מכבר הגיעה שעת הקוליאדקות. השעמום תוקף אותי.

– ינוחו להן בשלום, יפתי.

– אדרבה. ודאי הבחורים יבואו אתן ותתחיל החינגה. משערת אני אלו מעשיות מצחיקות יספרו.

– אם כן שמחה את בחברתן?

– ודאי ששמחה אני יותר משבחברתך. א! מישהו הקיש בדלת. ודאי הריבות והבחורים!

"מה יש לי לצפות? – סח הנפח לעצמו – הריהי מתעללת בי. יקר אני ללבה כפרסה שהעלתה חלודה. אך אם כן הוא הדבר, אף גבר אחר לא יזכה להתקלס בי. רק איוכח בודאות מיהו שמוצא חן בעיניה יותר ממני, ומיד אורהו כיצד נגמלים מ…

נקישה בדלת וקול קורא “פתחי”, שנצטלצל בחריפות בתוך הכפור, ניתקו את חוט מחשבותיו.

– חכי נא. אני עצמי אפתח – סח הנפח ויצא אל המבוא ובלבו החלטה נחושה: כל מי שייתקל בו יעשהו גל של עצמות.

הצינה גברה ובמרומים השתרר קור כזה שהשד היה קופץ מטלף לטלף ונושף באגרופו עם שהוא מנסה לחמם קמעה את ידיו הקפואות. אין תימה שבריה כמותו קופאת בצינה, שהרי מבוקר עד בוקר היה מצטופף בגיהינום, ובגיהינום, כידוע, אין שוררת צינה כמו אצלנו בחורף. שם היה עומד לפני המוקד חבוש מצנפת – ממש טבח כדת וכין – והיה צולה את הרשעים באותה הנאה שבה נוהגת אשת איכר לצלות נקניק לחג המולד.

אפילו המכשפה חשה את הקור אף־על־פי שהיתה לבושה בגדים חמים. ומשום כך זקפה ידיה למעלה, הסיטה רגלה ולאחר שהציבה עצמה בתנוחתו של אדם הטס במחלקיים על פני הקרח, שוב לא הנידה אפילו שריר אחד וצנחה באויר, כמי שגולש במדרון, הישר אל תוך הארובה.

באותה הדרך ירד השד בעקבותיה. ברם, כיון שבעל חיים זה זריז מכל טרזן בעל פוזמקאות, אין תימה שבפתחה של הארובה נמצא רכוב על צואר אהובתו, ושניהם יחד נקלעו בין הקדירות שבתנור מרווח.

התיירת הסיטה לאטה את מגופת התנור לראות אם לא זימן וואקולה בנה אורחים אל תוך הבקתה, ומשראתה כי אין איש בחדר, להוציא את השקים שהיו מונחים בטבורה של הבקתה, יצאה מן התנור, השירה את אדרת הכבשים החמה, הטיבה מלבושה ושוב לא היה שום אדם יכול להכיר בה כי רגע אחד קודם לכן היתה רכובה על מטאטא.

אמו של הנפח וואקולה היתה כבת ארבעים שנה. נאה לא היתה ואף לא מכוערת. קשה להיות נאה בגיל זה. ברם, ידוע ידעה כיצד להקסים קוזאקים מן המכובדים ביותר, שדעתם מיושבת עליהם (דין הוא שנעיר כי הללו לא נתנו דעתם על היופי כלל ועיקר). מתוך כך עם באי ביתה נמנו: הראש, שמש הכנסיה אוסיפ ניקיפורוביץ' (כל אימת שהשמשית לא היתה בביתה, כמובן) הקוזאק קורניי צ’וב והקוזאק קאסיאן סווירביגוז.

וניתנה האמת להיאמר: סולוחה ידעה לנהוג בהם בתבונה ובשום שכל. איש מהם אף לא העלה בדעתו שיש לו מתחרה. משהיה איכר ירא שמים או אציל, כפי שהקוזאקים מכנים עצמם, הולך לבוש רדיד וברדס אל הכנסיה או, ביום סגריר, אל בית המרזח חזקה שהיה סר אל סוֹלוֹחה לסעוד לבו בכופתאות שמנות בשמנת ולחטף בבקתה חמה שיחת חולין עם בעלת הבית שהיתה חומדת לצון ואצה לשרת את אורחיה. לפיכך היה האציל עושה במתכוין עיקוף גדול לפני שהיה מגיע אל בית המרזח והיה לו פתחון פה לומר כי לא סר אל ביתה אלא בהיסח הדעת בדרכו אל בית המרזח. ובימות החג משהיתה סולוחה הולכת לכנסיה לבושה תחתונית צבעונית וסינור מעשה אריג סיני ומעליהם חצאית צבעונית שאחוריה רקומים עיטורי פז, והיתה עומדת סמוך לצדה הימני של בימת המקהלה, חזקה על החזן שהיה מקדים קנה לושט, מכעכע ובעל כרחו מצמצם עיניו באותו כיוון. הראש היה מחליק שפמו, כורך תלתל בלוריתו סביב אזנו ומפטיר לעבר שכנו העומד בסמוך אליו: “אשה ראויה היא זו, ימח שמה”.

היתה סולוחה מקדימה שלום לכל אחד, וכל אחד סבור היה שאינה מקדימה שלום אלא לו בלבד. אף־על־פי־כן פלוני הנוהג להכניס ראשו בעניניהם של אחרים היה חש מיד כי לצ’וּבּ מסבירה סולוחה פנים יותר משלאחרים. צ’וב היה אלמן. שמונה כריים היו מונחים דרך קבע לפני בקתתו. שני זוגות שוורים ראויים לשמם היו מוציאים ראשיהם החוצה מבעד למשוכת הרפת וגועים געייה של ממש כל אימת שהיו רואים את ידידת נפשם הפרה הולכת לקראתם או את דודם השור בריא הבשר חולף על פניהם. התיש הזלדקן היה מטפס ועולה על הגג ופולט מגרונו צלילים רוטטים וצורמניים, משל היה ראש העיר, ותוך כדי כך היה מקנטר תרנגולות הודו המפסיעות בחצר בזחיחות הדעת, וכל אימת שעיניו ראו את אויביו – הילדים שהיו מתקלסים בזקנו – היה מפנה אחוריו כלפיהם. בקמטריו של צ’וב היו מצויים בדים, כרדוטים ובגדי שרד עתיקים רצועי פסים מוזהבים: אשתו המנוחה טרזנית היתה. בגן הירק, מלבד פרג, כרוב וחמניות, זרעו בכל שנה שני נירים של טבק. בכל אלה ראתה סולוחה תוספת רצויה אל משקה שלה והיתה שוקלת בדעתה מראש מה הוא הסדר והמשטר שישלטו בכל הדברים הללו לכשיעברו לידיה, ומתוך כך היתה נוטה לצ’וב הזקן חסד כפול ומכופל. וכדי שבנה וואקולה לא ימצא לו דרך לכבוש את לבה של בתו, לא יקדים את אמו ולא ישלח ידו בכל אלה – שהרי אם יטלם לידיו שוב לא יניח לה להכניס ראשה בעניני המשק – נקטה באמצעי בדוק ומנוסה לגבי כל בת חוה בשנות העמידה, דהיינו לחרחר מדנים בין צ’וב לבין הנפח בכל עת מצוא. אפשר שתחבולותיה אלה וכן חריפות שכלה הם שגרמו לכך שזעיר שם התחילו הזקנות משיחות – ביחוד לאחר שהיו לוגמות מעל למכסה הראויה במסיבת רעים עליזה – שאמנם מכשפה היא סולוחה; שהבחור קיזיאַלוּפּנקוֹ ראה מאחוריה זנב שגדלו אינו עולה על שיעור כישורה של איכרה; שעוד ביום ה' לפני שבועיים חצתה את הרחוב בדמות של חתול שחור; שפעם אחת בא חזיר במרוצה אל אשתו של הכומר, קרא את קריאת הגבר, חבש לראשו את כובעו של האב קונדראט וברח כלעומת שבא.

יום אחד אירע שבשעת שיחתן של הזקנות בענינים אלה בא רועה הפרות טימישׁ קוֹרוֹסטיאַבי. אף הוא לא מילא פיו מים וסיפר כיצד בקיץ, בערב צום פטרוס הקדוש, מששכב לישון ברפת לאחר שהציע תבן למראשותיו ראה במו עיניו שהמכשפה התחילה לחלוב את הפרות, צמותיה פרועות ואין לבשרה שאלא כותונתה בלבד. אותה שעה נבצר ממנו להניד אבר – עד כדי כך כישפתו הלזו בלהטיה. משסיימה את החליבה קרבה אליו ומרחה שפתיו במין דבר מתקתק שכזה שלאחר מכן היה רוקק כל היום. אלא שכל הדברים הלל מוטלים בספק, שכן רק דיינה של סורוצ’ינצי יש לאל ידו לראות מכשפה. משום כך היו כל הקוזאקים אנשי השם מנפנפים בידיהם כל אימת ששמעו דיבורים כאלה. “משקרות הן, הכלבות הזקנות”, היתה התשובה השכיחה בפיהם.

משיצאה סולוחה מן התנור והיטיבה לבושה התחילה מסדרת את הבקתה כיאות לבעלת בית ראויה לשמה ומניחה כל דבר במקומו. ברם, בשקים לא נגעה “וואקולה הביאם, בדין שהוא יוציאם”. ואלו השד תוך כדי מעופו בפתח הארובה הפנה ראשו בהיסח הדעת וראה את צ’וב שלוב זרוע עם עמיתו הרחק מן הבקתה. בן רגע המריא מן התנור, עמד להם לשטן בדרך והתחיל מבקיע את ערמות השלג הקפוא ומפזרם לכל עבר. מיד התחוללה סופת שלג. הלובן השתרר באויר. השלג נתערבל, נתנפנף באויר כמסך מרושת והיה מאיים על הולכי רגל לסתום עיניהם ואזניהם.

אזי חזר השד והצניח עצמו אל תוך הארובה. עכשיו היה לבו סמוך ובטוח כי צ’וב ישוב הביתה יחד עם עמיתו, ימצא שם את הנפח, יראהו את נחת זרועו ושוב לא יוכל הנפח תקופה ארוכה ליטול את המכחול בידו ולצייר קאריקטורות מעליבות.

ואכן אך התחוללה סופת החול והרוח החדה ניקרה את העיניים הביע צ’וב את חרטתו. היה מושך כלפי מטה את שולי כובעו ומשחילו על פניו עד שנתכסו עיניו. תוך כדי כך היה מחלק ביד נדיבה חרפות וגידופים לשד, לעצמו ולעמיתו. ברם, עגמת נפש זו לא היתה אלא העמדת פנים. למעשה שמח צ’וב על הסופה שהתחוללה כמוצא שלל רב. המרחק ביניהם לבין השמש היה גדול פי שמונה מן הדרך שעברו. התיירים פנו אחורה לשוב על עקבותיהם. הרוח נשבה בערפיהם; אך מבעד לשלג המתערבל לא נראה דבר.

– המתן, אחא! דומה כי תועים אנחנו – סח צ’וב לאחר שעברו כברת דרך – אין אני רואה אפילו בקתה אחת. לעזאזל, איזו סופה! פנה, אחא, הצדה קמעה, אפשר תמצא את הדרך; ואני בינתיים אחפש כאן. ימח שמו של הסטרא אחרא שהדיחני להלך בסער שכזה. אל תשכח לצעוק לי לכשתמצא את הדרך. אח! כמה שלג מגבב השטן ומטיח בעיניים!

ברם, הדרך לא נראתה. העמית פנה הצדה והיה בוטש במגפיו הארוכים לכאן ולכאן עד שבסופו של דבר פגע בבית מרזח. מציאה זו שימחה את לבו עד בלי די. כיון שכך נשתכח ממנו הכל. ניער את השלג מבגדיו, נכנס למבוי והסיח דעתו מעמיתו, ואלו צ’וב היה נדמה לו בינתיים כי מצא את הדרך; נעצר והתחיל מצעק ככרוכיא. משראה שעמיתו אינו מופיע גמר בלבו לילך לבדו. פסע כמה פסיעות וראה את בקתתו שלו. תלי שלג היו מונחים סמוך לה ועל גגה. היה צ’וב סופק כפותיו שקפאו בצינה, דופק בדלת ופוקד על בתו בקול גדול שתפתח לו.

– מה רצונך? – נצטעק בחומרה הנפח שיצא מפתח הבקתה.

צ’וב הכיר את קולו של הנפח ונרתע קמעה לאחור. "א! לא. אין זו בקתתי – סח לעצמו – אל בקתתי לא יסור הנפח. מאידך גיסא, כשסוקר אני בקתה זו אף אין היא נראית לי כבקתתו של הנפח. אם כן, של מי היא בקתה זו? כיצד לא הכרתיה? הרי זו של לבצ’נקו החיגר, שלא מכבר נשא לו אשה צעירה. הוא היחיד שבקתתו דומה לבקתתי שלי. לא בכדי היה תמוה בעיני קמעה היאך הגעתי הביתה במהירות שכזאת. אלא שלבצ’נקוֹ יושב עכשיו בבקתתו של השמש – דבר זה ידוע לי; והנפח מה מעשיו כאן?… אַ־ה־ה! הולך הוא אל אשתו הצעירה. ובכן, כאלה הם פני הדברים!… עכשיו נתחוור לי הכל.

מי אתה ועל שום מה משוטט אתה לפני הפתחים? – סח הנפח בחומרה יתרה מזו שלפני כן.

לא, לא אגלה לו מי אני – אמר צ’וב בלבו – הוא עוד עלול לחבוט בי, ממזר ארור זה". שינה צ’וב את קולו והשיב לו:

אני הוא זה, חביבי! באתי לשעשעכם ולקדלק קמעה מתחת לחלונותיכם.

לך לכל הרוחות יחד עם הקוליאדקות שלך – נצטעק וואקולה ברוגזה –מה אתה עומד? וכי אינך שומע? הסתלק תיכף ומיד.

צ’וב עצמו הגיע כבר לידי החלטה נבונה זו, אלא שחרה לו על שאנוס הוא לציית לפקודותיו של הנפח. תקף עליו יצרו והתריס דברים כנגדו:

מה לך כי נצטווחת כדי כך? – סח באותו קול – רוצה אני לקלדק ותו לא.

אהא! רואה אני כי בדיבורים לא סגי! – לאחר שהושמעו מלים אלה חש צ’וב חבטה מכאיבה ביותר בכתפו.

נראה לי שאתה מתחיל כבר במכות – סח עם שנרתע קמעה.

– כלך לך! – צרח הנפח וכיבד את צ’וב בהדיפה נוספת.

– מה לך? – אמר צ’וב ובקולו נשמעו גם כאב, גם עגמת נפש וגם מורך־לב – רואה אני שאינך חומד לך לצון… מפליא אתה מכותיך.

– כלך לך, הסתלק! – נצטווח הנפח וטרק את הדלת.

– ראו נא, היאך לבש זה גבורה! – דיבר צ’וב משנשאר לבדו בחוץ – נסה נא, קרב אלי! משים עצמו גברא רבא! כלום סבור אתה שאין דין ואין דיין? לא, יקירי, אני אלך, אלך ישר אל הקומיסאר. אצלי תלמד לקח! לא אכפת לי שנפח אתה וצייר אתה. דרך אגב, כדאי לי לסקור את גבי ואת כתפי: כסבור אני כתמים כחולים מצויים בהם. כפי הנראה חלק לי מכות נאמנות זרע מרעים זה. חבל שהצינה חזקה ולא מתחשק לי להסיר אדרתי. עוד תכרכר לפני! בן בליעל ארור שכמותך! ואף־על־פי־כן עובדה היא שהנפח אינו בביתו, הרי שסולוחה יושבת לבדה… המ… המרחק מכאן אינו רב; אפשר שכדאי לגשת. איש לא ימצאנו בשעה זו. אולי תשחק לנו השעה… ימח שמו של הנפח הארור! מכות נאמנות חלק לי.

גירד צ’וב את גבו ופנה לצד אחר. הנעימות שהיתה צפויה לו בשעת הפגישה עם סולוחה המעיטה קמעה את כאבו ושוב לא חש גם בצריבותיו של הכפור שהיה חורק בכל הרחובות, ואפילו שריקתה של הסערה לא החרישה חריקה זו. סופת השלג סיבנה את זקנו ואת שפמו בחריצות רבה מזו של כל גלב התופס דרך עריצות את קרבנו בחוטמו, ולרגעים היה פרצופו של צ’וב לובש ארשת של מתיקות למחצה. אף־על־פי־כן אלמלא השלג, שהיה עושה שתי וערב מכל הנגלה לעין, עוד שעה ארוכה ניתן היה לראות היאך היה צ’וב נעצר פעם לפעם, מגרד גבו ורוטן: “מכות נאמנות חלק לי נפח הארור” – ושוב שם פעמיו לדרך.

בשעה שהטרזן הזריז, זה בעל הזנב וזקן התיש, התעופף מן הארובה וחזרה היה התרמיל שבו הטמין את הירח הגנוב תלוי לו בצדו ברצועת כתף. בתוככי התנור נאחז תרמיל זה במה שנאחז ונפתח. ראה הירח שעת כושר לעצמו, פרח מתוך ארובת בקתתה של סולוחה, המריא למעלה ודאה בשמים. מיד הואר הכל. סופת השלג היתה כלא היתה. השלג ניצת כשדה־כסף רחב ידיים ונבזק כולו כוכבי בדולח. דומה היה שהכפור נתחמם קמעה. בחורים וריבות צצו בחבורותיהם ובידיהם שקים. הצטלצלו קולות הזמר ונדירות היו הבקתות שלא הצטופפו לידן המקלדקים.

נפלא הוא נגהו של הירח! תקצר ידי מלתאר מה טוב ומה נעים להצטופף בלילה כזה בחבורת ריבות צוחקות ומזמרות ובחורים המוכנים ומזומנים לכל תחבולה ומעשה קונדס, שליל צחוק ועליצות עשוי להעלותם במחשבה. האדרת העבה מחממת את הגוף; ביתר חיות מבעיר הכפור את הלחיים; ואשר למשובה הרי המסית והמדיח עצמו דוחק ודוחף מאחור.

חבורות של נערות נושאות שקים פרצו אל בקתתו של צ’וב והקיפו את אוקסנה. צווחות, צחוק, סיפורי מעשיות החרישו אזניו של הנפח. כל אחת הזדרזה להקדים את חברתה בסיפור מעשה חדש, וכולן כאחת פרקו שקיהן והתפארו בחלות, בנקניקים ובכופתאות שכבר עלה בידיהן לאספם די והותר בשכר הקוליאדקות. דומה היה כי אוקסנה נהנתה הנאה מרובה ולבה היה טוב עליה. מלהגת היתה עם רעותיה וצחקה בלי הפוגה. הנפח עגמה עליו נפשו והיה מביט בקנאה בשמחה זו. הפעם קילל בלבו את הקוליאדקות אף שבדרך כלל אהבן אהבת נפש.

הוי, אוֹדרקה – סחה היפהפיה העליזה ונפנתה אל אחת הנערות – קורקאות חדשות לך! אח, כמה נאות הן! רקומות זהב! טוב לך, אודרקה. יש לך גבר הקונה לך כל אשר לבך חפץ; ולי אין מי שישיג קורקאות נאות כאלה.

אל תהי מיצרה, אוקסנה, חמדת עיני! – נכנס הנפח לתוך דבריה – אשיג לך קורקאות שאך מעטות מבין הגבירות נועלות כאלה.

אתה? – אמרה איקסנה ונתנה בו מבט חטוף מלא גאוה – סקרנית אני לדעת היכן תשיג קורקאות שאוכל לנעלן ברגלי? שמא תביא לי את הקורקאות שהצארית נועלתן?

זו מהלכת בגדולות – פרץ כל קהל הריבות בצעקה מלווה בצחוק.

– כן – המשיכה היפהפיה ביהירות – עדות אתן כולכן: אם יביא לי הנפח וואקולה אותן הקורקאות שהצארית נועלת, נשבעת אני בהן צדקי כי מיד אהיה לו לאשה.

הריבות גררו החוצה את היפהפיה הגמחונית.

– שחקי, שחקי – דיבר הנפח שיצא בעקבותיהן – אף אני צוחק לעצמי. מייגע אני את מוחי ואיני יודע להיכן פרח שכלי. אין היא אוהבת אותי – מילא, תנוח לה בשלום. וכי אין לי בעולם אלא אוקסנה בלבד? ברוך השם, גם בלעדיה מצויות בכפר ריבות נאות למכביר. ואוקסנה מה היא? לעולם לא תהא זו עקרת בית ראויה לשמה; אין כוחה גדול אלא בפרכוסים בלבד. לא, דייני הגיע הזמן שאחדל להשתטות.

ואולם ברגע שהנפח עיתד עצמו להיות תקיף בו ברגע היתה רוח רעה מעבירה לפניו ביעף את דמותה של אוקסנה. והיתה אוקסנה צוחקת ואומרת לו דרך היתול: “השג, נפח, קורקאותיה של הצארית ואינשא לך”. נפשו רגשה בקרבו ולא היה מהרהר אלא באוקסנה בלבד.

חבורת המקלדקים – בחורים לחוד ובתולות לחוד – אצו מרחוב לרחוב. ואלו הנפח היה מהלך נראה ואינו רואה ואינו לוקח חלק בכל אותן השמחות שהיו חביבות עליו קודם לכן יותר משעל כל שאר הבחורים.

בינתיים שבע השד נחת בביתה של סולוחה: היה מנשק את ידה ועושה העויות – כדרך שעושה הדיין בשעה שהוא מנשק את ידה של בת הכומר – מניח את ידו על לבו ומתאנח עד שבסופו של דבר הכריז בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שאם לא תסכים לספק את תאוותו כך שיבוא על שכרו, יהיה מוכן לכל: יטביע עצמו במים ואת נשמתו ישלח הישר אל תוך התופת. סולוחה לא היתה עד כדי כך אכזרית, ולא עוד אלא שהשד, כידוע, כיון אל דעתה שלה. בדרך כלל היתה נהנית לראות קהל גדול נוהה אחריה ולעתים נדירות היתה שרויה בלי חברה; ואלו ערב זה נתכוונה לבלות לבדה משום שכל אנשי השם שבכפר הוזמנו אל השמש לסעודת תרביך דבש. ברם, כל תכניותיה השתבשו והדברים התגלגלו בדרך אחרת: אך הגיש השד את תביעתו מיד נשמע קולו של הראש הגברתן. אצה סולוחה לפתוח את הדלת והשד הזריז נכנס אל תוך השק שהיה מונח בחדר.

ניער הראש את השלג מכובעו, הערה לקרבו את קובעת היי"ש שהגישה לו סולוחה והשיח לה כי בשל הסופה שהתחוללה לא הלך אל השמש, אך משראה אור בבקתתה נטה מדרכו וסר אליה מתוך כוונה לשהות במחיצתה ערב אחד.

עוד הוא מדבר ובדלת נשמעה נקישה ומיד לאחריה עלה קולו של השמש באוזניהם.

– החביאיני היכן שהוא – לחש הראש – אין לי חשק להיפגש עכשיו עם השמש.

היתה סולוחה חוכה בדעתה שעה ארוכה למצוא מחבוא לאורח בעל גוף שכמותו. בסופו של דבר בחרה בשק הגדול ביותר שהיה ממולא פחם; הערתה את הפחם אל תוך העריבה, והראש נכנס אל תוך השק על שפמו, על ראשו ועל כובעו.

נכנס השמש והוא מכעכע ומשפשף ידיו זו בזו. השיח לה שאיש לא בא אליו, אלא שהוא שש בכל לבו ונפשו על המקרה שאינה בידו ל“בלות” קמעה אצלה, ואפילו הסופה אינה מפחידה אותו כל עיקר. אותה שעה קרב אליה קרבה יתרה, פלט שיעול מפיו, נתחייך ונגע באצבעותיו הארוכות בחזה החשוף והדשן. פניו הפיקו ערמומיות וזחיחות דעת ופיו מילל:

– ומהו זה אצלך, סולוחה כלילת היופי?

משאמר דברם אלה קפץ ונרתע לאחור קמעה.

– מה פירוש “מה”? הרי זו זרועי, אוסיפ ניקיפורוביץ'! – השיבה סולוחה.

– המ… זרועך! ח־ח־ח! – סח השמש עם שהוא נהנה הנאה מרובה מהתחלה נאה זו. הפסיע לארכו של החדר הלוך ושוב ופנה אליה שנית כשבפניו אותה ההבעה:

– וזה… מהו זה אצלך, סולוחה, היקירה מכל יקר? – תוך כדי כך חזר וקרב אליה, תפסה ברפרוף בצוארה ושוב קפץ ונרתע אחורה כקודם.

– עיניך הרואות, אוסיפ ניקיפורוביץ'! – השיבה סולוחה – צואר ועל הצואר רביד.

– המ… על הצואר רביד! ח־ח־ח! – השמש עבר על פני החדר בשניה וחכך ידיו זו בזו.

– וזה… מהו זה אצלך, סולוחה שאין דומה לה? – אין אנו יודעים במה היו נוגעות עכשיו אצבעותיו הארוכות של השמש אלמלא נשמעה לפתע נקישה בדלת וקולו של צ’וּבּ הקוזאק נצטלצל מן החוץ.

– רבונו של עולם! אישיות צדדית – צווח השמש – אוי לי אם יגלו כאן אדם בעל מעמד כמוני… השמועה עלולה להגיע לאזניו של האב קונדראט!…

לאמיתו של דבר היו חששותיו של השמש ממין אחר: יותר משחשש מן האב קונדראט מתירא היה שמא יוודע הדבר לזוגתו שידה החזקה וזרועה הנטויה הפכו גם בלאו הכי את מחלפתו העבותה לצמה דקה מן הדקה.

– למען השם, סולוחה החסודה – היה ממלמל ומרטט בכל גופו – טוּב לבך ככתוב בבשורת לוקאס פרק יוד ג‘…. יוד ג’… דופקים, בחיי ראשי, דופקים! אוך! החביאיני היכן שהוא!

רוקנה סולוחה שק שני מן הפחם, והשמש שלא היה בעל מימדים כל עיקר נכנס לתוכו וישב בקרקעיתו כך שמעליו ניתן היה לגבב עוד פחם כדי מחציתו של השק.

– שלום, סולוחה – אמר צ’וב בהיכנסו לבקתה – אפשר שלא ציפית לי? הרי לא ציפית לי, לא כן? אפשר הטרדתי אותך? – הוסיף והעלה בפניו ארשת של עליזות וחשיבות, משמע שראשו המסורבל היה מתייגע ומתקין עצמו לקלוע מהתלה עוקצנית ומחוכמת – אפשר שהיית מתבדרת כאן עם מישהו?.. אפשר שהטמנת כבר מישהו, לא כן? – כיון שהיה מלא התפעלות מהערה זו של עצמו פרץ בצחוק לפי שהיה מתברך בלבו שהוא לבדו נהנה מחסדיה של סולוחה – ובכן, סולוחה, הגמיאיני עכשיו יי"ש. סבור אני שגרוני קפא מהצינה הארורה. שילח בנו הקדוש ברוך הוא לילה שכזה לפני חג המולד. משתוללת, את שומעת, סולוחה, משתוללת… לעזאזל, ידי התאבנו: אי אני יכול להתיר את האדרת. משתוללת הסופה…

– פתחי! – נשמע קול מבחוץ ולאחריו דחיפה בדלת.

– מישהו דופק – אמר צ’וב ונעצר במקומו.

– פתחי! – נצטווח הקול ביתר עוז.

– הרי זה הנפח! – מלמל צ’וב ותפס בשולי כובעו – שומעת את, סולוחה? תחבי אותי בכל מקום שתרצי: בשום פנים ואופן אין בדעתי להיראות בפניו של ממזר ארור זה – הלואי שמתחת לכל אחת מעיניו של אותו בן שחת תצמח בועה בשיעור של גדיש!

סולוחה אף היא נתבהלה והיתה מתרוצצת בחדר כמי שרוח תזזית נכנסה בו. נתבלעה חכמתה ורמזה לצ’וב שייכנס אל תוך אותו השק שבו ישב כבר השמש. השמש המסכן לא קמה בו הרוח להביע מכאובו אפילו בשיעול ובגניחה אף שאיכר כבד משקל ישב ממש על ראשו ושלשל את מגפיו ספוגי הכפור משני צדי רקותיו.

הנפח נכנס. הוא לא הוציא הגה מפיו, לא הסיר כובעו וכמעט צנח על הספסל. ניכר היה שרוחו עכורה.

בשעה שסולוחה סגרה את הדלת אחריו הקיש בה עוד מישהו. היה זה הקוזאק סוירביגוז. הלה לא ניתן להטמינו בשק כיון ששק בעל ממדים כאלה אינו בנמצא. בעל גוף היה ובריא בשר אפילו מן הראש עצמו וקומתו גבוהה מזו של עמיתו של צ’וב. משום כך הוליכתו סולוחה אל גן הירק על מנת לשמוע מפיו כל שיש לו להשמיע לה.

היה הנפח סוקר בפיזור־נפש את פינות בקתתו ומטה אזנו מפעם לפעם לזמירותיהם של המקלדקים שניסרו בחללו של הכפר; לבסוף נח מבטו על השקים: “על שום מה מונחים כאן השקים הללו? זה מכבר הגיע הזמן לסלקם מכאן; בשל אהבת פתאים זו שלי נשתטיתי לגמרי. מחר חג ובבקתה מונחת כל הטינופת. דין הוא שאביאם אל המפחה”.

גהר הנפח על יד שקי הענק, כרכם זה בזה כרוך היטב ועמד העמיסם על שכמו. אלא שניכר היה כי מחשבותיו היו משוטטות אל יודע היכן, שאם לא כן היה שומע היאך היה צ’וב מחרחר ומפעפע עם שהשיער שבראשו נתהדק בחבל שקשר את השק, והראש הגברתן פתח בגיהוג של ממש.

– אוקסנה. נקלית זו קנתה לה שביתה בראשי ושוב אי אני בן־חורין לפלטה מתוכו – סח הנפח – אין אני רוצה להרהר בה. אך איני מהרהר – מעשה שטן – אלא בה בלבד. בעל כרחי באות המחשבות ונדחקות בראשי. לעזאזל, דומה כי השקים משקלם עלה. ודאי הושם כאן עוד דבר־מה מלבד הפחם. שוטה שכמותי. שכחתי שעכשיו נדמה לי הכל כבד יותר. זכורני בימים כתיקנם יכולתי לכופף וליישר ביד אחת מטבע נחושת ופרסת סוס; ועכשיו אין לאל ידי להגביה שקי פחם. עוד מעט אהיה נופל מכל משב רוח. לא! – נצטעק לאחר שהחשה שעה קלה – לא אשה וואקולה! לא אניח לבריות להתקלס בי! אפילו יתנו לי עשרה שקים כאלה אגביה את כולם! – מיד הכתיף על נקלה את כל השקים הגדולים ששני גברתנים לא היו יכולים לשאתם – בדין שאטול גם את זה – המשיך עם שהרים גם את השק הקטן שבקרקעיתו ישב מצונף השד – דומה שתחבתי לתוכו את מכשירי – משאמר דברים אלה יצא מן הבקתה והיה מפזם פזמון בפיו:

אִשָה – רֵיחַים עַל צַוָּאר

לא לְכַך נוֹצַרְתִי.

קולות הזמר וההמולה הלכו ונתעצמו. ההמונים שהצטופפו ברחובות התרבו בשל האורחים שבאו מן הכפרים הסמוכים. הבחורים השתובבו והשתוללו כאוות נפשם. בין קוליאדקה לקוליאדקה נשמע תכופות זמר עליז, שאחד הקוזאקים הצעירים חיברו עתה זה. יש שפלוני מן הקהל נתחלפה לו הקוליאדקה במזמור לראש השנה והיה צווח בקולי קולות:

לִכְבוֹד ראֹש הַשָּׁנָה

הָבוּ מַתָּנָה.

כֻּפְתָּה וְדַיְסֹנֶת

קְטַנְטוֹנֶת

נַקְנִיק חֲזַרְזִיר

צָעִיר.

הלץ בא על שכרו בתרועת צחוק. החלונות הקטנים הוגבהו שמשותיהם ויד גרומה של אחת הזקנות (שכן רק הזקנות והאבות המיושבים בדעתם נותרו בבתיהם) היתה משתרבבת החוצה ומושיטה נקניק או פרוסת פשטידה. בחורים וריבות היו מתחרים ביניהם, מגישים שקיהם ולוכדים שללם. מקום אחד התקהלו בו בחורים מכל הקצוות והקיפו חבורת ריבות: רעש, צווחות, זה מטיח גוש שלג וזה מנסה להוציא שק מלא כל טוב מידי חברו. במקום אחר ניסו הריבות לתפוס בחור והיו מכשילות אותו בתחבולותיהן עד שהיה מועד וצונח על הקרקע. דומה היה כי עד אור הבוקר מוכנים היו הללו לעלוז ולשמוח בשמחת החג. וכמו במתכוין שיטח הלילה תפארתו לפניהם, השפיע עליהם חמימות בעצם הכפור והילתו של הירח היתה צחורה בשל נהרת השלג.

הנפח נעצר ושקיו על שכמו. מתוך חבורת הריבות קלטה אזנו את קולה ואת צחוקה הדק של אוקסנה. מיד נתרטטו כל מעקשי גופו: הטיח את השקים בקרקע כך שהשמש שהיה שרוי בתחתיתו של אחד השקים התחיל גונח מעצמת החבטה והראש פלט מגרונו גיהוג ראוי לשמו. לא השאיר על שכמו אלא את השק הקטן בלבד והצטרף אל קהל הבחורים שנשתרכו בעקבותיה של חבורת הבתולות, אותה החבורה שמתוכה קלטה אזנו את קולה של אוקסנה.

“היא ולא אחרת! ניצבת היא כמלכה ובורקות עיניה השחורות. בחור בעל תואר מספר לה דבר־מה; כפי הנראה משהו מבדח שהרי צוחקת היא. אלא שהלזו לעולם היא צוחקת”.

כאללו בעל כרחו, בלא יודעין פילס לו דרך ועמד על ידה.

– א! וואקולה! כאן אתה! שלום! – אמרה היפהפיה ועל שפתיה אותה בת צחוק, שהיתה מוציאה את וואקולה מדעתו – מה העלית בידך בעד הקוליאדקות שלך? א! איזה שק קטן! ואת הקורקאות שהצארית נועלת השגת? השג את הקורקאות ואנשא לך! – פרצה בצחוק וברחה יחד עם כל החבורה.

הנפח עמד נטוע במקומו. "לא. איני יכול. כלו כוחותי – הפטיר לבסוף – אך אל אלהים! מדוע יפה היא עד לשגעון? מבטה, דיבורה – הכל צורב, ממש צורב… לא. כשל כוח הסבל! הגיעה השעה לשים קץ לכל: כאשר אבדתי אבדתי. אלך ואטביע עצמי במיבקע הקרח ולא ידע איש את קבורתי.

מיד צעד בטוחות קדימה, השיג את החבורה, קרב אל אוקסנה והלך בסמוך אליה. אגב הליכה סח לה נמרצות:

– שלום לך, אוקסנה! בקשי לך חתן כלבבך, היי משטה בכל מי שלבך חפץ; ואותי שוב לא תראי בעולם הזה.

דומה היה כי נפתעה היפהפיה. רצתה לומר לו מה שרצתה, אך הנפח נפנף בידו וברח.

– לאן, וואקולה? – צווחו הבחורים משראוהו רץ.

– שלום לכם, אחים! – השיב להם הנפח אף הוא בצעקה – אם ירצה השם נתראה בעולם הבא, ואלו בעולם הזה שוב לא נתהולל יחדיו. שלום לכם, זכרוני לטובה! אמרו לאב קונדראט שיערוך תפילת אשכבה לעילוי נשמתי החוטאת. את חטאי אני מזכיר היום: דחיתי קודש מפני חול ולא ציירתי את הנרות באיקונין של בעל הנס ושל האם הקדושה. כל אשר בקמטרי לכנסיה תתנו. שלום לכם.

אמר דברו הנפח והוסיף לרוץ עם שהשק עמוס על שכמו.

– דעתו נטרפה עליו – סחו הבחורים.

– נשמה אבודה – רטנה ביראת שמים זקנה שעברה על פניו – אלך ואשיח כיצד תלה עצמו הנפח.

בינתיים עבר וואקולה במרוצה על פני כמה רחובות ונעצר לשאוף רוח. לאן אני רץ אחרי הכל? – אמר בלבו – והרי עדיין לא הכל אבוד. אנסה עוד תחבולה אחת: אלך אל פאצ’יוק הזאפורוז’אי הכרסתני. מרננים אחריו שמכיר הוא את כל השדים ועושה ככל העולה על רוחו. אלך אליו. הרי בין כך ובין כך אבודה נשמתי.

השד שרבץ שעה ארוכה בשק ולא הניד אבר, מששמע דבריו אלה התחיל מקפץ מרוב שמחה. ואלו הנפח סבור היה כי ידו נאחזה בשק והיא שגרמה לתזוזה זו; חבט בשק באגרופו – אגרוף הראוי להתכבד – טלטלו על כתפיו טלטלת גבר והלך אל פאציוק הכרסתני.

ואמנם פאציוק הכרסתני היה אי־פעם זאפורוז’אי, אלא שאיש לא ידע אם גרשוהו מזאפורוז’יה או שהוא עצמו ברח משם. זה מכבר – אפשר כעשר שנים ואפשר כחמש עשרה – היה דר בדיקנקה. בתחילה נוהג היה כזאפורוז’אי לכל דבר: עבוד לא עבד, היה ישן שלושת רבעי יום, אוכל כדי שיעור מנתם של ששה קוצרים ושותה בהעלם אחד כמעט דלי שלם. ניתנה האמת להיאמר: מנות גדושות אלה מצאו להן בית קיבול ראוי לשמו, שכן פאציוק, אף שלא היה בעל קומה, היה בעל ממדים ניכרים לרוחב. יתרה מזו: אברקיו היו רחבים עד כדי כך שעם כל פסיעה שפסע – יהיה שיעורה גדול ככל שיהיה – מעולם לא נראו רגליו ונדמה היה כי דוד לריקוח יינות מהלך לול ברחוב. אפשר שדבר זה הוא שגרם לכך שהדביקו לו את הכינוי כרסתני. לא יצאו ימים מעטים לאחר שהגיע אל הכפר וכבר נודע לכל כי ידעוני הוא. כל אימת שמישהו היה לוקה בחולי היה קורא לפאציוק; ופאציוק די לו שילחש מלים ספורות והמיחוש יהיה כלא היה. יש שאציל שהדיר עצמו מסעודה שעה ארוכה מן הרגיל היה נחנק באדרה. מיד היה פאציוק משכיל לחבוט באגרופו בגבו באמנות מפליאה והאדרה היתה מסתלקת אל המקום הראוי לה בלי שהזיקה לגרונו של האציל אף כהוא זה. בזמן האחרון לא היו מרבים לראותו בשום מקום. אפשר שעצלותו היא שגרמה לכך ואפשר שהיה טעם אחר לדבר, שכן משנה לשנה קשתה עליו הכניסה בפתחי דלתו. מתוך כך הוצרכו האזרחים לילך אליו בעצמם כל אימת שנזדקקו לו.

לא בלי מורך פתח הנפח את הדלת וראה את פאציוק ישוב על הרצפה, רגליו משוכלות כדרך הטורקים, לפניו עביט ועל גבי העביט מגס מלא מלילים. כמו במכוון עמד המגס ממש כנגד פיו. היה פאציוק מרכין ראשו קמעה כלפי המגס ובלי שהניד אפילו אצבע אחת היה סופג את הזום ומדי פעם בפעם תופס את המלילים בשניו.

– לא! הלה עצלותו גדולה מזו של צ’וב – אמרה וואקולה בלבו – ההוא לפחות אוכל בכף ואלו זה אפילו את ידו אינו מוכן להרים.

נראה כי פאציוק היה שקוע ראשו ורובו באכילת המלילים שכן דומה כי לא השגיח כל עיקר בכניסתו של הנפח, שקד לו קידה עמוקה מיד לאחר שדרך על סף הבקתה.

– באתי להיזקק לחסדיך, פאציוק – אמר וואקולה ושוב קד קידה.

פאציוק השמן זקף ראשו ומיד חזר לאכילת המלילים.

– אומרים עליך, במחילה ממך – סח הנפח עם שהוא מנסה להתעזז – אני משיח בכך לא כדי לפגוע בכבודך, חלילה, אומרים עליך משארי בשרו של השטן אתה.

משהוציא וואקולה מלים אלה מפיו נתחלחל מאד, כיון שסבור היה כי אמר מה שאמר במישרין ולא בעקיפין ולא ריכך די הצורך את הדברים הבוטים. חושש היה שמא יטול פאציוק את העביט יחד עם המגס ויטיחנו הישר בראשו. מתוך כך זז הצדה קמעה וגונן על עצמו בשרוולו כדי שהזום החם של המלילים לא יהא ניתז על פניו.

אבל פאציוק הציץ בו ופתח שוב באכילת המלילים. התעודד הנפח וגמר בלבו להמשיך:

– אליך באתי, פאציוק! כה יתן לך אלהים וכה יוסיף מכל טוב בשפע ולא בצמצום, לחם בפרופּורציה – לפרקים ידע הנפח לקלוע מלה שבאפנה; את בקיאותו קנה לו עוד בימי שהותו בפולטאבה כשצבע את גדר המרישים של שר המאה – נגזרה עלי כליה בעוונותי הרבים. ואין לי תשועה בעולמו של הקדוש ברוך הוא. יהיה אשר יהיה! אנוס אני לבקש את השד עצמו שיסייע בידי. ובכן מה, פאציוק? – שאל הנפח משהרגיש בשתיקתו של הלה – מה אעשה?

– אם זקוק אתה לשדים לך לכל השדים – השיב פאציוק והוסיף לכלות את המלילים בלי שזקף עיניו עליו.

– לשם כך באתי אליך – השיב הנפח וקד קידה – מלבדך אין איש בעולם המכיר את הדרך אליו.

פאציוק לא הוציא הגה מפיו. אותה שעה היה מסיים את המלילים האחרונים.

– עשה עמדי חסד ברוב טובך, אל תסרב – סרהב הנפח – בשר חזיר, נקניקים, כוסמת, מילא, בד, גריסי דוחן ועוד משהו במקרה של צורך… כנהוג בין אנשים טובים… לא אקפוץ ידי. הגד נא לי כיצד, כדומה למשל, מגיעים לדרך המוליכה אליו?

– מי שהשד מאחורי כתפיו אינו צריך להרחיק לכת – סח פאציוק באדישות ולא שינה תנוחתו. וואקולה לטש עיניו עליו משל פשרם של הדברים נחרת במצחו של זה. “מה הוא סח?” – שאלו פניו בלי אומר ודברים; ואלו פיו שהיה פעור למחצה נכון היה לבלוע כמו מליל את המלה הראשונה שתיפלט מפיו של פאציוק, אבל פאציוק החשה.

אותה שעה ראה וואקולה כי העביט והמלילים שוב לא היו לפניו; במקומם עמדו על הרצפה שני מגסי עץ: האחד מלא כופתאות והשני שמנת. על כרחו נחו עיניו והגיגיו על המאכלים הללו. “נראה כיצד יאכל פאציוק את הכופתאות – אמר בלבו – חזקה עליו שלא ירצה להרכין ראשו כדי לבלוע מהם כפי שלגם מזום המלילים. ואפילו ירצה לא די בכך, שהרי תחילה יש לטבול את המליל בשמנת”.

עוד הוא מהרהר ופאציוק פער את פיו, הציץ במלילים ושוב פער את פיו ביתר רחבות. אותה שעה הגלישה עצמה אחת הכופתאות מן המגס, צללה בתוך השמנת, התהפכה לצד אחר, קפצה למעלה והטילה עצמה הישר אל תוך פיו. אכלה פאציוק ופער את פיו עוד הפעם. כופתה שניה הוטלה בו באותה הדרך. לא הטריח עצמו פאציוק אלא כדי לעיסה ובליעה.

– פלאי פלאים! – אמר הנפח בלבו ופער פיו מרוב תמהון. מיד חש כי הכופתה נדחקת גם אל תוך פיו, ולא עוד אלא ששפתיו נמרחו בשמנת. דחה את הכופתה, קינח שפתיו והיה מהרהר בנסים המתארעים בעולם ועד היכן מגיע כוחו של הסטרא אחרא. תוך כדי כך נתחזק בדעתו שרק פאציוק לבדו יוכל לעזור לו. “איקוד לו עוד קידה אחת על מנת שידבר דבר דבור על אפניו… ואף־על־פי־כן, לכל הרוחות! הרי יום צום היום והלה אוכל כופתאות, וכופתאות הרי אלו מאכלות אסורים. שוטה אני ותו לא. עומד לי כאן ומתמלא חטאים כרימון. אחורה פנה!”

כחץ מקשת זינק מן הבקתה הנפח ירא החטא.

ברם, השד שישב בשק עלץ לבו בנפח ושוב לא היה מוכן להוציא מידו שלל כה נאה. מיד לאחר שהנפח הוריד את השק קפץ מתוכו והרכיב עצמו על צוארו.

צמרמורת חלפה בגופו של הנפח; פניו חוורו, נתחלחל ולא ידע נפשו, וכבר עמד להצטלב… אבל השד הרכין פרצופו – פרצוף שאינו אלא זרבובית של כלבים – אל אזנו הימנית ואמר:

– אני הוא זה, ידידך; מוכן אני לעשות הכל לרעי ועמיתי. כסף אתן לך כאוות נפשך – צייץ אל תוך אזנו השמאלית – עוד היום תהיה אוקסנה שלנו – לחש לו ושוב הטה פרצופו אל האוזן הימנית.

הנפח עמד וחכך בדעתו

– יהי כדבריך – סח לבסוף – במחיר זה מוכן אני להיות שלך.

השד ספק כפיו ומעצמת שמחתו התחיל דוהר על צוארו של הנפח. “עכשיו נלכד בפח הנפח! – הרהר בלבו – עכשיו אנקום נקמתי בך, משוש נפשי, בשל כל ציוריך ובדותותיך על השדים. מה יאמרו עתה ידידי משיוודע להם כי הגדול שבחסידי הכפר נתון בידי?” בגודל חדוותו פרץ השד בצחוק משהתחיל משער בנפשו היאך יהא מלעיג בגיהינום על כל אחיו בעלי הזנב, היאך ישתולל השד החיגר, שהיה נחשב ביניהם ראש וראשון לכל מזימה ותחבולה.

– ובכן, וואקולה – צייץ השד ועדיין לא ירד מצוארו של וואקולה משל חושש היה שמא יברח הלה – הרי ידוע לך כי אין עושים מעשים כאלה בלי חוזה.

– אני מוכן – אמר הנפח – שמועה שמעתי כי אצלכם נוהגים לחתום בדם! המתן רגע, אוציא מסמר מכיסי! – תוך כדי דיבור הפשיל ידו לאחור וכהרף עין תפס את השד בזנבו.

– לץ שכמותך – נצטווח השד בעודו מצטחק – די לך, הקץ למעשי קונדס.

– חכה נא, מחמדי – צעק הנפח – ודבר זה כיצד ייראה בעיניך? – מיד הטביע באויר את סימן הצלב, והשד נעשה שפל רוח ככבשה תמה – חכה נא – סח וגררו אל הקרקע בזנבו – אני אלמדך כיצד מסיתים ומדיחים אנשים טובים ונוצרים נאמנים! – ובעוד ידו מחזיקה בזנב קפץ הנפח, ישב רכוב על צוארו והגביה ידו להצליבו.

– חוסה, וואקולה – יילל השד בקול מעורר רחמים – אעשה ככל אשר תשית עלי, הניחה לי ורק נפשי תהיה לי לפלטה: אל תטביע בי את הצלב האיום.

– הקולך הוא זה, אשכנזי ארור? עכשיו יודע אני מה עלי לעשות. הסיעני תיכף ומיד! אתה שומע? כעוף כנף הטיסני.

– לאן? – שאל השד העצוב.

– לפטמבורג⁵, ישר אל הצארית.

והנפח כמעט שפרחה נשמת מאימה כשהרגיש עצמו מתרומם באויר.

שעה ארוכה עמדה אוקסנה והרהרה בדיבוריו המשונים של הנפח. דבר־מה בקרבה לחש לה כי התאכזרה לו יתר על המידה. “ומה אם באמת יחליט לעשות מעשה איום ונורא? מה ממנו יהלוך? אפשר שמרוב צער יעלה בדעתו להתאהב באחרת, וכיון שנפשו מרה עליו יהא קורא לה היפה בבנות הכפר? אך לא; הוא אוהב אותי. יפה אני ונאוה. לעולם לא ימירני באחרת! אינו אלא משים עצמו, מעשי משובה ותו לא. לא ייצאו עשר דקות ושוב ודאי יבוא אלי להזין עיניו בי. ואמנם, מקפידה אני עליו. בדין שאניח לו לנשקני כאלו בעל כרחי. חזקה שדבר זה ישמחנו שמחה גדולה”. וכבר היתה היפהפיה הפוחזת מתבדחת עם רעותיה.

– הביטו – סחה אחת מהן – הנפח שכח את שקיו; ראו אלה שקים איומים! הגדיל הנפח לעשות בקוליאדקות שלו; דומה כי רביעי אילים הטילו בשקיו, ואלו נקניקים וככרות לחם – אין מספר להם! שפע! יש בהם כדי לאכול לשובע בכל ימות החג.

– וכי שקין של הנפח הם? – החרתה אחריהם אוקסנה – בואנה, נזדרז לגררם לבקתתי ונסקור היטב במה מילא אותם.

ההצעה נתקבלה פה אחד ואושרה בצחוק גדול.

– אך הרי לא נוכל להרימם – נצטעקה לפתע כל החבורה עם שהיא מנסה להזיז את השקים ממקומם.

– המתינו – אמרה אוקסנה ־ נרוץ להביא מזחלת ונגררם בה.

מיד רצו כולם להביא את המזחלת.

הכלואים היה להם לזרא לשבת בתוך השקים, אף שהשמש נקב לעצמו באצבעו חור ראוי לשמו. אלמלא הקהל שבחוץ אפשר שהיה מוצא לו דרך להיחלץ; אך לצאת מן השק לעיני כל, לשים עצמו ללעג ולקלס… סיכון זה הניאו מלצאת ולפיכך גמר בלבו להמתין והיה גונח ומנחרר קלות מתחת למגפיו של צ’וב. שלא הצטיינו באדיבות יתרה. צ’וב אף הוא נכסף לא פחות ממנו לצאת מעבדות לחרות שכן חש כי מתחתיו מצוי מן דבר שהישיבה עליו אינה נוחה כל עיקר. ברם, מששמע את החלטתה של בתו נרגע ושוב לא רצה לצאת מתוך חישוב שהמרחק בינו לבין בקתתו הוא כשיעור של מאה פסיעות לפחות ואולי מאתיים. ולא עוד אלא שבצאתו מן השק שומה עליו להתקין עצמו, לרכוס אדרתו, להדק אבנטו – בקיצור הרבה יגיעות צפויות לו. גדולה מזו: כובעו נשאר אצל סולוחה. מוטב איפוא שהנערות יגררוהו במזחלת. ואולם, למעשה אירעו הדברים בדרך שונה מזו שציפה לה צ’וב. בשעה שהנערות רצו להביא את המזחלת יצא העמית המצומק מבית המרזח ורוחו עכורה. המוזגת לא היתה מוכנה בשום פנים ואופן להקיף לו; לפיכך גמר בלבו להמתין שמא יבוא אציל ירא שמים ויכבדנו במשקה; ואולם על אפו ועל חמתו שהו האצילים בבתיהם ואכלו תרביך דבש בצוותא עם בני ביתם כיאה לשלומי אמונים. היה העמית מהלך בדרך ומהרהר על קלקול המידות ועל המוזגת היהודיה שלבה לב אבן. תוך כדי הרהורים נתקל בשקים ונעצר תמה ומשתאה.

– ראה נא אלו שקים השליך מישהו בדרך! – סח וניבט לצדדים – סבור אני שאפילו קותלי חזיר מצויים כאן. פלוני שיחק לו המזל וצבר לו כל טוב בזכות הקוליאדקות שלו. שקים נוראים הם השקים הללו. אפילו אינם גדושים אלא חלות כוסמין ולביבות חיטים – דייני. אף אם אין בהם אלא רקיקים בלבד – ניחא: בעד כל רקיק נותנת היהודיה לוג של יי"ש. מוטב לי שאזדרז ואגרור אותם שמא יקדמני אחר – הכתיף את השק, שצ’וב והשמש היו נתונים בו, ומיד הרגיש כי משקלו רב מכפי יכולתו – לא, כבד הוא ממני. לא אוכל לבדי לשאתו – הפטיר – אלא שלמזלי הולך לכאן שׁאפּוּבאלנקוֹ הגרדי. שלום, אוסטאפ!

– שלום – סח הגרדי ונעצר.

– לאן פניך מועדות?

– לכל מקום שישאוני רגלי.

– עזרני נא, איש טוב, לשאת שקים אלה! היה מי שקידלק ואת שקיו השליך באמצע הדרך. חלק כחלק נחלק – על פי הצדק ועל פי היושר.

– שקים? ומה בתוך השקים? מאפה חיטים או רקיקים?

– כסבור אני גם מזה וגם מזה.

מיד עקרו מקלות מתוך המשוכה, הניחה את השק עליהם ונשאוהו על שכמיהם.

– להיכן נישא אותו? אל בית המרזח? – שאל הגרדי בדרך.

– כשאני לעצמי אף אני סבור כי דין הוא שנביאו אל בית המרזח; אלא שהיהודיה הארורה לא תאמין לנו; תחשוד בנו שגנבנו אותו; ולא עוד אלא שעתה זה חוזר אני מבית המרזח. מוטב שנביאנו אל בקתתי. איש לא יפריענו שם; אשתי אינה שוהה בבית עכשיו.

– מובטח הוא שאשתך אינה בבית? – שאל הגרדי שהיה זהיר מטבע ברייתו.

– ברוך השם, עוד לא יצאנו מדעתנו – סח העמית – אפילו רוח רעה לא היתה מביאתני למקום שהיא שרויה בו. סבור אני שהלזו תשתרך לה יחד עם הנשים עד אור הבוקר.

– מי שם? – צוחה אשתו של העמית משהגיע לאזנה קול שאונם של שני הרעים שנכנסו למבוי יחד עם שקם. מיד הזדרזה ופתחה את הדלת.

העמית נדהם.

– עסק ביש – סח הגרדי והשפיל יידו.

אשתו של העמית היתה אוצר מן האוצרות שכמותם מצויים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא די והותר. כמוה כבעלה כמעט שלא ישבה מימיה בביתה וכמעט שכל היום כולו היתה מזדחלת בבתיהן של רעותיה ושל ישישות אמידות. היתה משבחת ומקלסת אותן ואוכלת בתיאבון רב ולא היתה מתקוטטת עם בעלה אלא בשעות הבוקר משום שרק בשעות אלה היתה רואה אותו לעתים מזומנות. בקתתם מספר שנותיה כפול ממספר שנות אברקיו של לבלר הנפה; הגג היו בו מקומות שלא כוסו בתבן. מתוך המשוכה לא נראו לעין אלא שרידים בלבד, לפי ששום אדם שהיה יוצא מן הבית לא היה נוטל אתו מקל כנגד הכלבים מתוך תקוה שיעבור סמוך לגן הירק של העמית ויעקור ממשוכתו כל מקל הנראה לו. יש שהתנור לא הוסק כשלושה ימים רצופים. כל אותם הדברים שזוגתו היתה זוכה בהם בשל סרהוביה המרובים מאנשים רחמנים היתה מצניעתם במקום מחבוא מרוחק מבעלה ככל האפשר ותכופות היתה נוטלת ממנו בשרירות לבה גם את רווחיו שלו כל אימת שלא היה סיפק בידו להוציאם בסביאה. העמית אף שהיה קר מזג מטבעו לא היה נוהג לבטל רצונו מפני רצונה ומשום כך היה כמעט תמיד יוצא מביתו עם שחבורות כחולות מקשטות את עיניו – עין עין וחבורתה עמה – ואלו רעייתו יקירתו היתה משרכת דרכה אל הישישות ומשיחה מתוך גניחות ואנחות על תעלולי בעלה המתפרע ועל המהלומות שספגה ממנו.

עכשיו יכולים אנו לתאר כיצד עמדו הגרדי והעמית תוהים ובוהים על הודעה בלתי צפויה זו. לאחר שפרקו את השק משכמיהם ניסו להסתירו בגופותיהם וכיסוהו בשולי בגדיהם אלא שאיחרו את המועד. רעייתו של העמית השגיחה בשק אף שבדרך כלל לא היטיבה לראות בעיניה שכהו מזיקנה.

– אכן, דבר נאה! אין טוב ממנו! – שחה האשה ופניה כפני נץ השש על טרפו – יפה עשיתם שתפסתם את המרובה בזכות הקוליאדקות. כך נאה וכך יאה לאנשים טובים אבל חוששת אני שמא קניתם במשיכה. הראו לי את שקכם. שומעים אתם? הראו לי את שקכם תיכף ומיד!

– שד קרח יראה לך ולא אנחנו – אמר העמית עם שהוא מתאזר עוז ולובש חשיבות.

– מה אכפת לך. – סח הגרדי – אנחנו זכינו בו בזכות הקוליאדקות ולא את.

– לא, אתה תראנו לי, שיכור בן בליעל! – נצטווחה האשה, סטרה באגרופה על סנטרו של בעלה והבקיעה לה דרך אל השק.

ברם, הגרדי והעמית עמדו על שקם בגבורה ואילצוה להיסוג. עוד לא היה סיפק בידם להתאושש והנה חזרה הרעייה במרוצה אל המבוי ובידיה יתוך. בזריזות יתרה חבטה ביתוך בידיו של בעלה ובגבו של הגרדי וכבר עמדה סמוך לשק.

– מה? הנחנו לה להגיע אליו? – סח הגרדי מששבה אליו רוחו.

– א! מה שהנחנו לה! למה הנחת לה? – שאל העמית בקור רוח.

– כסבור אני שהיתוך שלכם עשוי ברזל– סח הגרדי לאחר שתיקה קלה עם שהוא מגרד את גבו – אשתקד קנתה זוגתי יתוך ביריד, רביעית הדינר שילמה בעדו… אותו יתוך חובט בחסד… אינו מכאיב.

אותה שעה הניחה זוגתו עטורת הנצחון את העששית על הרצפה, התירה את השק והציצה לתוכו. אך דומה כי הפעם עיניה הטעוה, אותן עיניים כבדות־שנים שכה היטיבו לראות את השק.

– א! והרי רובץ כאן חזיר־בר שלם! – נצטעקה וספקה כפיה מרוב חדוה.

– חזיר־בר! שומע אתה? חזיר־בר שלם! דחף הגרדי את העמית – והכל באשמתך.

– אין ברירה! – סח העמית ומשך בכתפיו.

– מה פירוש אין ברירה? מה אנו עומדים? נוציא את השק מידיה. קדימה צעד!

– לכי לכל הרוחות! לכי מכאן! החזיר הוא שלנו! – צרח הגרדי ופסע קדימה.

– הסתלקי! הסתלקי, בת שדים! לא שלך הטוב הזה – אמר העמית ונתקרב אליה.

שוב נטלה הרעיה את היתוך, אלא שבאותה שעה יצא צ’וב מהשק ועמד בטבורו של המבוי מחלץ עצמותיו כמי שעתה זה ניעור משינה ארוכה.

אשתו של העמית פרצה בצעקה וטפחה בידיה על שולי שמלתה. כל הפיות נפערו מאליהם.

– על שום מה אמרה שטיה זו שחזיר בר מצוי כאן? אין זה חזיר־בר – אמר העמית ופקח עיניו לרווחה.

– איזה מין ברנש נקלע בשק! – סח הגרדי ונרתע אחורה באימה – אמרו מה שתאמרו, אפילו תתפקעו, ואני אומר לכם שהסטרא אחרא ידו בדבר. הרי זה אינו יכול להיכנס אפילו דרך החלון.

– עמיתי הוא! – נצטעק העמית לאחר שסקר את צ’וב.

– ואתה סבור היית מי? – אמר צ’וב ונתחייך – ומה? חמדתי לי לצון עמכם ואתם כבר מוכנים הייתם לבלוע אותי משל בשר חזיר אני. המתינו. עתיד אני עוד לשמח את לבבכם: בשק מונח עוד משהו. אם לא חזיר בר הרי ודאי חזרזיר או בהמה גסה אחרת. משהו היה מתנועע מתחתי בלי הרף.

הגרדי והעמית זינקו אל השק. בעלת הבית נאחזה בו מעברו השני ושוב היתה פורצת קטטה אלמלא השמש שנוכח לדעת כי אין לו ברירה וחילץ עצמו מן השק.

אשתו של העמית נדהמה והרפתה מן הרגל שהיתה מחזיקה בה כדי להוציא את השמש מן השק.

– הרי לכם עוד אחד! – צווח הגרדי בחלחלתו – כל העולם הפך חוכא ואטלולא… הראש מסתחרר… לא נקניקים ולא רקיקים… בני אדם מטילים לתוך שקים!

– הרי זה השמש! – נפלטה קריאה מפיו של צ’וב שהיה משתאה יותר מכולם – עסק ביש! ובכן, כזאת היא סולוחה! מושיבה היא בשק… עכשיו מובן לי על שום מה בקתתה מלאה שקים… עכשיו נהיר לי הכל: בכל שק ישבו אצלה שני גברים. ואני סבור הייתי שרק אלי בלבד… הרי לך סולוחה.

הנערות תמהו קמעה משלא משאו שק אחד. “מילא, אין ברירה. די לנו באלה” – מלמלה אוקסנה. כולן פשטו ידיהן אל השק והעמיסוהו על המזחלת.

הראש גמר בלבו לשתוק וטעמו ונימוקו עמו: אם ירים קולו ויבקש שיוציאוהו ויתירו את השק, יתפזרו הריבות המטופשות לכל עבר מתוך שיחשבו כי השטן יושב בשק, והוא ישאר ברחוב אולי עד מחר.

בינתיים אחזו הריבות זו בידה של זו ויחד עם המזחלת היו טסות כרוח על פני השלג החורק. כמה מהן היו עולות ויושבות על המזחלת מתוך משובה וכמה טיפסו ועלו על הראש עצמו. הראש החליט לקבל יסוריו באהבה. בסופו של דבר הגיעו אל בקתתה של אוקסנה. פתחו לרווחה את דלתות המבוי והבקתה ובצחוק גדול גררו לתוכה את השק.

– נראה מה מונח כאן? – צרחו כולן והסתערו על השק להתירו.

– אותה שעה גבר גיהוגו של הראש, גיהוג שהיה מציק לו כל זמן שהותו בשק, עד ששוב לא היה יכול להתאפק והחל מגהג ומשתעל במלוא גרונו.

– אח! יושב כאן מישהו! נצטווחו הריבות וזינקו בבהלה אל הדלתות.

– לכל הרוחות! מה אתן מתרוצצות כאן כמי שהדיבוק נכנס בו? – סח צ’וב שבאותה שעה נכנס בפתח.

– אבא! – צווחה אוקסנה – בשק יושב מישהו.

– בשק? מהיכן נטלתם שק זה?

– הנפח השליכו באמצע הדרך – אמרו כולן בבת אחת.

“זהו זה. וכי לא אמרתי כך?” – הרהר צ’וב בלבו.

– מה נתחלחלתם? הבה ונראה. במטותא ממך, בר נש – אתך הסליחה על שאין אני מפרש בשמך ובשם אביך – צא מן השק!

הראש יצא.

– אח! – צחקו הריבות פה אחד.

– גם הראש נתבשל באותה קדרה – אמר צ’וב לעצמו והיה תוהה עליו ומודדו במבטו מכף רגל ועד ראש – ככה זה! א! – על הגיות אלה שוב לא היה ביכולתו להוסיף דבר.

הראש עצמו נבוך לא פחות ממנו ולא ידע במה לפתוח.

– דומה, קר בחוץ – אמר בפנותו אל צ’וב.

– הכפוֹרוֹן שריר וקיים – השיב צ’וב – ואתה הרשיני נא לשאול במה מושח אתה את מגפיך? בשומן כבשים או בעטרן?

לא דברים אלה רצה לומר. למעשה רצה לשאול: “כיצד אתה, הראש, נכנסת אל תוך השק הזה?” – אלא שהוא עצמו לא ידע כיצד יצאו מפיו מלים אחרות לחלוטין.

– מוטב בעטרן – סח הראש – ובכן, שלום לך, צ’וב! – הוא חבש כובעו ויצא מן הבקתה.

– בשל איזה רוח שטות שנכנסה בי שאלתיו במה הוא מושח את מגפיו? – סח צ’וב ונתן עיניו בפתח שמתוכו יצא הראש – אשה נאה היא סולוחה! להושיב בשק מין בר־נש שכזה! בת שדים שכמותה! ואני השוטה…

אבל היכן השק הארור הזה?

– הטלתי אותו בפינה. עכשיו לא נשתייר בו ולא כלום. – אמרה אוקסנה.

– נהירים לי מעשי קונדס אלה. אין בו ולא כלום. תניהו לי. יושב שם עוד אחד. נערו אותו כראוי… מה, אין?… טומאה שכמותה! והרי לכאורה צנועה וחסודה היא! ממש קדושה. דומה כי מימיה לא בא מאכל בשרים אל פיה.

ברם, נניח לו לצ’וב לשפוך את מרי שיחו בשעת בטלה, הואיל והכפר שרוי כבר בעיצומה של ערבית כשלוש שעות לפני חצות הלילה.

בתחילה נפלה אימה על וואקולה משהתרומם מעל פני הקרקע והגביה עוף עד כדי כך ששוב לא ראו עיניו למטה ולא כלום, ולא עוד אלא שבדומה לזבוב חלף בטיסה ממש מתחת לירח ואלמלא נרכן קמעה חזקה שכובעו היה נאחז בו. אף־על־פי־כן עד מהרה נתעזז לבו והתחיל אפילו מלגלג במקצת על השד. הנאה מרובה גרם לו השד משהיה מתעטש ומשתעל כל אימת שהיה וואקולה מסיר מצוארו צלב קטן עשוי עץ ומקרבו אליו. היה וואקולה מגביה ידו במתכוין כדי לגרד בפדחתו, ואלו השד סבור היה כי עומד הוא להצליבו והיה מגביר את קצב מעופו. אור שרר במרומים. האויר, אף שנתרווה ערפילי כסף קלילים, שקוף היה. העין קלטה כל אשר מסביב ואפילו ניתן היה לראות כיצד חלף על פניהם בסערה מכשף ישוב בקדרה; כיצד התלכדו הכוכבים לחבורה ושיחקו במחבואים; כיצד מן הצד תימרה כענן סיעה שלמה של מרעין בישין; כיצד שד אחד שהיה רוקד לאור הירח הסיר כובעו דרך נימוס משראה את הנפח הדוהר ברכיבה; כיצד התעופף לו המטאטא שעשה דרכו חזרה אל הבית לאחר שעתה זה טסה עליו כנראה מכשפה אל המקום שיעדה לעצמה… ועוד כיוצא באלה דברים שבטומאה ראו עיניהם. כל אימת שהללו היו רואים את הנפח היו נעצרים רגע קט, תולים בו מבטיהם ושוב נישאים כל אחד לדרכו ולעיסוקו; הנפח טס; פתע נזדהרה לעיניו פטרבורג הבירה כולה טובלת באורים, (באותו לילה קושט הכרך בתאורה חגיגת לרגל מאורע כלשהו). השד דילג מעל למחסום שבמבואות העיר ומיד התגלגל לסוס. נמצא הנפח דוהר על סוס אביר בטבורו של הרחוב.

ריבון העולמים! שאון, רעם, נהרה! משני עברי הרחוב מתנשאות חומות –ארבע קומות זו על גבי זו. שעטת פרסות הסוס, שקשוק האופן – כל הצלילים הללו רעמו והדהדו מארבע רוחות השמים; הבתים הלכו וגבהו ונדמה היה כי צמחו מן האדמה על כל צעד ושעל. גשרים רעדו; מרכבות חלפו ביעף; רכבים ובעלי עגלה צווחו בקולי קולות; השלג שרק מתחת לאלפי מזחלות שדהרו עליו מכל עבר; הולכי רגל נדחקו ונצטופפו סמוך לבתים, שמנורות פעוטות נתלו בהם למאור והצילו צללי ענק שראשיהם הגיעו עד לגגות וארובות. היה הנפח משתאה, מסב ראשו וניבט בתימהון לכל הצדדים. נדמה לו שכל הבתים נעצו בו עיני אש לאין ספור וסקרוהו במבטיהם. כל כך הרבה ראה אדונים שאדרותיהם מכוסים אריג צמר עד שלא ידע בפני מי מהם שומה עליו להסיר את כובעו. “רבונו של עולם! כמה אצולה כאן! – אמר הנפח בלבו – סבור אני שכל אלה המהלכים ברחוב לבושים אדרת פרווה דיינים הם. אין אחד בהם שאינו דיין! והללו שנוסעים בכרכרות־פלאים מזוגגות אם אינם ראשי ערים הרי הם קומיסארים ואולי למעלה מזה”. השד ניתק את חוט מחשבותיו: “כלום ניסע אל הצארית במישרין”? “לא. פחד נפל עלי – הרהר הנפח – כאן, בסביבות אלה… איני יודע בדיוק מה הוא המקום… חונים זאפורוז’אים, שעברו בסתיו על פני דיקנקה. הללו נסעו ממחנה הקבע שלהם והביאו לה אגרות; מוטב שאדרוש בעצתם”.

– הוי, שטן! היכנס אל תוך כיסי והוליכני אל הזאפורוז’אים.

בן רגע הצטמק השד ונתגמד עד כדי כך שהטיל עצמו על נקלה בכיסו של וואקולה. עוד לא היה סיפק בידו של זה להביט על סביבותיו וכבר נמצא עומד לפני בית גדול. הוא עצמו לא ידע כיצד נכנס, עלה במדרגות, פתח את הדלת ונרתע לאחור קמעה מעצמת הזוהר ששפע מחדר מרוהט ומקושט כיד המלך; ברם, משהבחינו עיניו באותם זאפורוז’אים שעברו דרך דיקנקה נתעזז במקצת; הללו היו מסובים על ספות משי, מגפיהם משוחים עטרן, רגליהם מקופלות תחתיהם, והם מעשנים את הטבק החריף ביותר שקורין לו שרשונים.

– שלום לכם, מורי ורבותי! יהיה אלהים בעוזריכם! שוב אינה לנו הקדוש־ברוך־הוא לראות זה את זה ודוקא כאן – סח הנפח לאחר שקרב אליהם וקד קידה עמוקה עד לקרקע.

– מי הוא ברנש זה? – שאל זה שישב סמוך לנפח את זה שישב במרחק־מה ממנו.

– לא הכרתם אותי? – אמר הנפח – אני הוא, וואקולה הנפח! כשעברתם בסתיו על פני דיקנקה הייתם שוהים ומתארחים בה כמעט שני ימים תמימים – כה יתן לכם אלהים וכה יוסיף חיים טובים וארוכים. וגם צמיג חדש התקנתי על הגלגל הקדמי של עגלת הצב שלכם.

– א! סח אותו זאפורוז’אי – הרי זה אותו נפח שידיו רב לו בציור! שלום, שכן, מה הביאך הלום?

– ככה, התחשק לי להציץ, אומרים…

– ובכן, שכן – סח הזאפורוז’אי עם שהוא לובש גיאות ומנסה להוכיח שכוחו גדול גם בדיבור הרוסי ולאו דוקא בניב האוקראיני – ומה? עיר גדול, לא אמת?

לא רצה הנפח להתבזות ולהיות כאחד הטירונים בעיניהם, ולא עוד אלא שאף הוא – כפי שניתנה כבר ההזדמנות להיוכח – בקיא היה בלשון חכמים.

– איפרכיה עילאית – השיב בשויון נפש – מה נאמר ומה נדבר: בתים מגודלים, תמונות מיוחסות תלויות בשתי ובערב. הרבה בתים מכותבים באותיות זהב רדוד עד למכביר. מה נאמה ומה נדבר: פרופורציה מופלאה.

שמעו הזאפורוז’אים את דיבורו הרהוט של הנפח ומיד עלה קרנו בעיניהם.

– אחר כך, שכן, נרבה שיחה עמך, ואלו עכשיו נוסעים אנחנו אל הצארית.

– אל הצארית? הואילו נא בטובכם, אדונים, קחוני עמכם.

– אותך? – סח הזאפורוז’אי כדרך שהאומן משיח עם חניך בן ארבע שנים המפציר בו שירכיבו על סוס אמיתי, על סוס גדול – מה תעשה שם? לא, אי אפשר – תוך כדי דיבורו העלה ארשת חשיבות על פניו – אנחנו נשיח עם המלכה בענינים שלנו, אחא.

– תקחוני – עמד הנפח על דעתו – סרהב בו! – לחש בלאט לשד וטפח באגרופו על כיסו.

עוד הוא לוחש והנה פתח הזאפורוז’אי השני את פיו:

– באמת נקח אותו אתנו, אחים!

– יהא כך, ניקח – החרו אחריו כל השאר.

– לבש איפוא שמלה כמו שלנו.

התחיל הנפח מותח על עצמו כרדוט ירוק. פתע פתאם נפתחה הדלת, נכנס אדם שבגדיו מרוצעים בפסי זהב והכריז כי הגיעה השעה לנסוע.

– שוב הרגיש עצמו הנפח באר הפלאות עם שטס במרכבת ענק מתנדנד בכוח קפיציה, ומשני עבריו רצו אחורה בתים בני ארבע קומות. המרצפת רעמה ודומה היה כי היא היא שמתגלגלת מתחת לרגלי הסוסים.

“אל אלהים, איזה אור! – אמר הנפח בלבו – אצלנו אפילו ביום אין אור שכזה”.

המרכבות נעצרו לפני הארמון. ירדו הזאפורוז’אים, נכנסו למבוי מפואר וטיפסו במדרגות שטופות נהרה.

– אלו מדרגות! – לחש לעצמו הנפח – חבל לרמוס אותן ברגליים! אלו קישוטים! והבריות אומרות כי האגדות מכזבות. אמת לאמיתה! ריבון העולמים! איזה מעקה! איזו עבודה! כאן רק ברזל בחמישים רובלים הושקע.

לאחר שעלו הזאפורוז’אים במדרגות חלפו על פני האולם הראשון. היה הנפח נשרך אחריהם במורך לב וחושש על כל צעד שמא תמעדנה רגליו על רצפת הפסיפס הממורקת. עברו על פני האולם השלישי ועדיין היה הנפח משתאה. משנכנסו לאולם הרביעי נמשך בלא יודעין אל התמונה שהיתה תלויה על הקיר. היתה זו הבתולה הקדושה ותינוקה בזרועותיה. "איזו תמונה! לעילא ולעילא! – הרהר בנפשו – הנה דומה כי מדברת היא! חיה וקיימת! והתינוק הקדוש! הצמיד ידיו זו לזו ומחייך המסכן! והצבעים, ריבון העולמים אלו צבעים! כולן מן העידית, שופרא דשופרא. אין בה מן הזיבורית אף כהוא זה. והתכלת נוגהת כולה! עבודה משובחת. ודאי הרקע כולו ששר לבן. ציורים אלה ממש מעשי נסים, ואף־על־פי־כן ידית נחושת זו מופלאה בעיני מהם – המשיך עם שקרב אל הדלת והתחיל ממשש את המנעול – מלאכת מחשבת! סבור אני כי נפחים אשכנזים עשו את כל אלה בכסף מלא, טבין ותקילין.

אפשר שעוד שעה ארוכה היה הנפח מהרהר בכל הדברים הללו אלמלא המשרת הנתון בבגדי שרד שדחפו בזרועו והרמיזו שלא יהא מפגר אחרי השאר. עברו הזאפורוז’אים על פני שני אולמות נוספים ונעצרו. כאן נצטוו להמתין. באולם הצטופפו כמה גנרלים לבושים מדי זהב. הזאפורוז’אים קדו והשתחוו לכל ארבע רוחות השמים ולאחר מכן התלכדו לחבורה אחת.

לא יצא רגע אחד ונכנס אדם חסון למדי לבוש מדים של הטמן ונעול מגפיים צהובים ומאחוריו פמליה של אנשי מידות. שערו היה פרוע, עינו האחת שתומה למחצה, על פניו ארשת גאווה שבגדולה וכל הליכותיו כמי שמורגל בשררה. כל הגנרלים שהיו מהלכים ביוהרה רבה במדיהם המוזהבים החלו מתרוצצים בבהילות, מחוים קידות עמוקות ונדמה היה שהם קולטים כל מוצא פיו ואפילו כל ניד עפעף משלו, מוכנים ומזומנים לקיים את מצוותיו. אלא שההטמן לא נתן דעתו עליהם, הניד ראשו קמעה וקרב אל הזאפורוז’אים.

הזאפורוז’אים השתחוו אפיים ארצה.

– כולכם כאן? – שאל עם שהוא מאריך בהברותיו ומאנפף קמעה.

– כולנו כאן, אבא מרי! השיבו הזאפורוז’אים ושוב השתחוו.

– אל תשכחו לדבר כפי שהוריתיכם.

– וכי זה הוא הצאר? – שאל הנפח את אחד הזאפורוז’אים.

– מה עלה בדעתך? הצאר. הרי זה פוטיומקין⁶ בכבודו ובעצמו – השיב הלה.

בחדר הסמוך נשמעו קולות, והנפח לא מצא מנוח לעיניו מרוב הגבירות שנכנסו כולן עטויות שמלות שיראין וסרח עודף מאחוריהן, ובצדן שרי החצר שכפתניהם רקומים זהב ושערותיהם כרוכים בערפיהם צרורות צרורות. לא ראה וואקולה אלא זוהר ותפארת ותו לא. פתאם נפלו הזאפורוז’אים על פניהם וזעקו קול אחד:

– הושיעי, אמא! הושיעי!

עיניו של הנפח עדיין לא ראו דבר. אף־על־פי־כן השתטח גם הוא על הרצפה במלוא קומתו ובשקידה רבה.

– קומו! – הצטלצל מעליהם קול נגיד ומצווה ואף־על־פי־כן רווי נעימות. כמה משרי החצר הריגוש חלף ביניהם והחלו דוחפים את הזאפורוז’אים בבהילות.

– לא נקום, אמא! לא נקום! נמות ולא נקום! – צווחו הזאפורוז’אים.

פוטיומקין נשך את שפתיו. בסופו של דבר קרב בעצמו אל אחד הזאפורוז’אים ולחש באזנו לחישה שנשתמעה כפקודה. הזאפורוז’אים עמדו על רגליהם.

אותה שעה גם הנפח הרהיב עוז בנפשו לזקוף ראשו. לנגד עיניו ניצבה אשה שקומתה בינונית וגזרתה יש בה מן הדשנות, פניה מפודרות, עיניה תכלת, על שפתיה בת צחוק שבגדלות וכל כולה הוד והדר מכניע־כל, שאינו הולם אלא אשת מלכות.

– הוד מעלתו הבטיח לזמן לי אפשרות להכיר את עמי שלא ראיתיו עד כה – אמרה הגבירה בעלת עיני התכלת ועיניה סקרו את הזאפורוז’אים בענין רב – האם מיטיבים לכלכלכם כאן? – המשיכה וקרבה אליהם.

– תודה לך, אמא. צידה טובה נותנים לנו. אמנם האילים פה נופלים מן האילים שלנו בזאפורוז’יה, אף־על־פי־כן יכול אדם להחיות נפשו איך שהוא.

פוטיומקין נתכרכמו פניו מששמע כי הזאפורוז’אים אומרים דברים השונים לחלוטין מאלה שהורם ללומר.

אחד מהם לבש חשיבות ופסע קדימה:

– הושיעי, אמא! למה תעכרי גוי מסור ונאמן? החרה אפך בנו? וכי עם הטטרי המזוהם יד ביד הלכנו? וכי עם הטורקי אף כהוא זה הסכמנו? וכי מעלנו בך במעשי בגידה או בהרהור עברה? בשל מה סר חסדך מאתנו? קודם שמענו כי בכל מקום מצווה את להקים מבצרים נגדנו. אחר כך שמענו כי חפצה את לעשותנו חיילי קבע. ועכשיו שומעים אנחנו על גזרות חדשות. מה פשעו ומה חטאתו של צבא הזאפורוז’אים? את צבאך דרך פּרקופּ העברנו ובידי הגנרלים שלך סייענו את בני קרים שוק על ירך להכות. הבאלה עווינו?

פוטיומקין החשה. שלה מברשת קטנה והיה מצחצח בה דרך רישול את היהלומים הזרועים על ידיו.

– מה רצונכם, איפוא? – שאלה יקטרינה בדאגה.

הזאפורוז’אים הטילו מבטים רבי־משמעות זה בזה.

“עכשיו הגיעה השעה! המלכה שואלת: מה רצונכם” – סח הנפח לעצמו ולפתע נפל אפיים ארצה.

– הוד מלכותך! אל תשפטיני במידת הדין, שפטיני במידת הרחמים! אל נא ייחר אפך, מלכה רבת חסד: ממה עשויות הקורקאות שברגליך? סבור אני שאין רצען בעולם אשר יוכל לעשות כמותן. אל אלהים! מה היה אלו אשתי היתה נועלת קורקאות כאלה!

המלכה צחקה. שרי החצר אף הם צחקו. פוטיומקין היה מזעיף גביניו ומצטחק כאחד. הזאפורוז’אים היו דוחפים אותו בזרועו. חוששים היו שמא דעתו נטרפה עליו.

– קומה – דיברה המלכה רכות – אם כה חשקה נפשך בנליים כאלה אין כל קושי לעשות את מבוקשך. הביאו לו מיד את נעלי היקרות ביותר, אלה הרקומות זהב. אכן, תומת לב זו נושאת חן בעיני. הרי לך – המשיכה המלכה ונתנה עיניה באדם בגיל העמידה, שעמד בריחוק־מה מן השאר, פניו דשנות אך חיורות במקצת וכפתנו שכפתורי דר גדולים היו עדויים עליו, העיד עליו שאין הוא נמנה עם שרי החצר⁷ – נושא הראוי לעטך השנון.

– קטונתי מחסדה של הוד מלכותה הקיסרית. כאן דרוש לפחות לפונטיין – השיב בעל כפתורי הדר בקידה.

– לא אכחד: עדיין שרויה אני בקסמו של “הבריגדיר” שלך. מיטיב אתה לקרוא עד להפליא. ואולם – המשיכה המלכה בפנותה שוב אל הזאפורוז’אים – שמעתי כי במחנה הקבע שלכם אינכם נושאים נשים לעולם.

– הא כיצד, אמא? מי כמוך יודע שאין אדם יכול להיות שרוי בלי אשה – השיב אותו זאפורוז’אי ששוחח עם הנפח. אותה שעה היה הנפח תמה על שאדם זה שהיה בקיא בלשון חכמים משיח עם המלכה – כמו בכוונה תחילה – בלשון עם הארץ שקורין לה ניב של איכרים.

“עם ערמומי הוא זה! – הרהר בנפשו – כפי הנראה לא בכדי נוהג הוא כך”.

– לא נזירים אנחנו – המשיך הזאפורוז’אי – בשר ודם בעוונותינו הרבים. ככל שלומי אמוני הנצרות אף אנו פוחז עלינו יצרנו ואי אנו מדירים עצמנו מתאוות בשרים אפילו דינה כדין מאכלות אסורים בימי הצום. לא מעטים מבינינו נשאו להם נשים, אלא שהללו אינן דרות במחנה. ישנם כאלה שנשיהם בפולניה, ישנם כאלה שנשיהם באוקראינה וישנם כאלה שנשיהם בטורקיה.

אותה שעה הביאו לנפח את הנעליים.

– אלהים אדירים! איזה עדי! – פרץ בקריאת חדווה וחטף בידיו את הנעליים – הוד מלכותך! אם נעליים שכאלה ברגליך ובהן – מניח אני – הולכת הוד מעלת כבודה “להתגלש” על הקרח, הרגליים עצמן על אחת כמה וכמה. לכל הפחות, חושבני, סוכר זך עשויות הן.

ואמנם היו למלכה רגליים תמירות ונאות ביותר, לפיכך לא יכלה שלא להתחייך לשמע מחמאה זו שיצאה מפיו של נפח תם־לבב, שהיה נתון בלבוש של זאפורוז’אי ומתוך כך נראה כיפהפה על אף גון פניו השחומות.

עלצה נפשו של הנפח על שהצארית הואילה בטובה לתת דעתה עליו וכבר מוכן היה לחקור ולדרוש את המלכה על כל הדברים שבעולם – דבר דבור אל אפניו; כגון האמת הוא שאין המלכים אוכלים אלא דבש ושומן וכיוצא באלה שאלות רבות; ברם, משהרגיש כי הזאפורוז’אים דוחפים אותו בצדיו החליט להשתתק. נפנתה המלכה אל הזקנים והיתה שואלת אותם מה אורחם ורבעם בזאפורוז’יה ומה מנהגים נוהגים הם שם. אותה שעה נסוג הנפח אחורה, נרכן אל כיסו וסח בלאט: “הוציאני מכאן, מהר!” – ומיד נמצא מאחורי המחסום שבמבואות הכרך.

“טבע! בחיי ראשי, טבע! שלא אזכה לזוז מן המקום הזה אם לא טבע!” – מלמלה הגרדית המסורבלת שעמדה בטבורו של הרחוב בתוך חבורה של נשי דיקנקה.

– ומה? וכי שקרנית אני? וכי גנבתי פרה ממישהו? וכי נתתי עינא בישא במישהו שאין לכם אמונה בי? – צווחה אשה לבושה מקטורן קוזאקים, שחטמה סגול וידיה מתנפנפות – הלואי שלא יתחשק לי לשתות מים אם פּרפּרצ’יכה הזקנה לא ראתה במו עיניה כיצד תלה הנפח את עצמו.

– הנפח תלה את עצמו. עסק ביש – סח הראש שיצא מבקתתו של צ’וב. מיד נעצר, דיחק עצמו ונתקרב אל הנשים המתדיינות ביניהן.

– מוטב שתאמרי שלא יתחשק לך לשתות יי"ש, סובאת זקנה! – השיבה הגרדית – חייב אדם להיות מטורף כמוך כדי שיתלה עצמו. הוא טבע. טבע במיבקע. דבר זה יודעת אני כפי שאני יודעת שעתה זה יצאת מן הפונדקית.

– שמצנית שכמותך. מצאה מומים בי לנקר את עיני! – התריסה כנגדה בחימה שפוכה בעלת החוטם הסגול – מוטב לך שתשתקי, נבלה, וכי איני יודעת שהשמש בא אליך בכל ערב?

הגרדית הסמיקה כאש להבה.

– מה שמש? אל מי שמש? מה את משקרת?

– שמש? – נזדמר קולה של השמשית, שהיתה מבקיעה לה דרך אל הניצות והיא לבושה אדרת מעשה פרוות ארנבת ומעליה בד סיני כחול – אני אשנן לכם מה פירושו של שמש. מי אומר כאן השמש?

– הנה היא זו שהשמש בא אליה – אמרה בעלת החוטם הסגול והורתה על הגרדית.

– אם כן, את היא זו, כלבה – השתערה עליה השמשית – אם כן, את היא זו שמכניסה ערפל בראשו ומשקה אותו סם טומאה על מנת שיבוא אליך!

– הניחי לי, בת שטן – סחה הגרדית ונרתעה לאחור.

– היזהרי, מכשפה ארורה, הלואי שלא תזכי לראות את בניך, נבלה סרוחה! טפו – והשמשית רקקה הישר בפרצופה של הגרדית.

עמדה הגרדית להשיב רקיקה שׁערה, אך החטיאה את המטרה ורקקה בראשו הבלתי המגולח של הראש, שהיה להוט להיטיב לשמוע ולשם כך התקרב אל הניצות קרבה יתרה.

– אשת איכרים נאלחה! – נצטעק הראש. קינח פניו בשולי בגדו והרים את שוטו. בשל תנועה זו התפזרו כולם לכל העברים ופיותיהם מלאים קללות – פיגול שכזה – מלמל הראש בעודו מתקנח – ובכן טבע הנפח. ריבונו של עולם! והרי צייר היה מן האריות שבחבורה. ואילו סכינים חזקים, חרמשים ומחרשות ידע לחשל. ואיזה כוח היה בו! כן – המשיך במהורהר – בריות כאלה מעטות אצלנו בכפר. עוד כשהייתי נתון באותו שק ארור הרגשתי שמסכן זה רוחו עכורה. הרי לך נפח! היה ואיננו עוד. ואני עמדתי כבר לפרזל את סוסתי הברודה!..

נפנה משם הראש, השתרך לאטו אל בקתתו וראשו מלא הרהורים נוצריים כגון אלה.

משהגיעו השמועות אל אזניה של אוקסנה נבוכה נפשה. היא לא נתנה אמון בעיניה של פּרפּרצ’יכה ואף לא בלהגן של הנשים. ידוע ידעה כי הנפח ירא חטא הוא ולא יהיה מוכן לאבד את נפשו. אך מה אם באמת הלך מתוך כוונה שלא לחזור אל הכפר? ספק אם במקום אחר יימצא בן־חיל כמוהו. והרי אהבת נפש אהבה! יותר מכולם האריך אפו לגבי גחמנוּיוֹתיה. כל הלילה כולו היתה היפהפיה מתהפכת משמאלה לימינה ומימינה לשמאלה ולא יכלה להירדם. יש שהיתה מתחבטת במערומיה המקסימים, מערומים שאפלת הלילה הצניעתם אפילו מעיניה שלה, וכמעט בקול רם נוזפת בעצמה; ויש שהיתה נרגעת וגומרת בלבה לא להרהר בשום דבר – אך למרות הכל הרהרה וכולה בערה בלהבות; לפנות בוקר התאהבה בנפח בכל נפשה ומאדה.

צ’וב לא גילה לא שמחה ולא עצב מששמע על גורלו של וואקולה. כל מעייניו נתונים היו למחשבה אחת: בשום פנים ואופן לא יכול היה לשכוח את המעל שמעלה בו סולוחה ובעודו מנומנם לא חדל מלגדפה.

בא הבוקר. עוד לפני הנץ החמה היתה הכנסיה מלאה המון עם רב. נשים בגיל העמידה היו מצטלבות בפתח ביראת שמים, לבושות מקטורני צמר לבנים וצעיפים לבנים בראשיהן. לפניהן עמדו האצילות, מהן בכותונות ירוקות, מהן בכותונות צהובות ומהן אפילו ברדידים כחולים רקומים סלסולי פז מאחור. הבתולות שענדו לראשיהן כמלוא חנות של סרטים ולצוואריהן מחסני רבידים, צלבים וקמעות, ניסו לדחק עצמן ולהתקרב יותר על מחיצת האיקונין, אך לפני כולם עמדו האצילים והאיכרים הפשוטים בעלי שפמים, בעלי בלורית ובעלי צואר עבה וסנטר שגולח עתה זה – רובם לבושים שכמיות צמר שברדסים תפורים להן מאחוריהן ומתחתיהן מקטרונים לבנים וגם כחולים. שמחת החג היתה שורה בכל אתר ועל כל פנים. הראש היה מתלקק מששיוה בנפשו היאך יסיים את צומו במנת נקניק; הבתולות היו מהרהרות היאך “יתגלשו” עם הבחורים על פני הקרח. הזקנות לחשו תפילות בשקידה יתרה מן הרגיל. הקוזאק סוירבּיגוּז היה משתווה אפיים ארצה וקול השתחויותיו הלך על פני הכנסיה. רק אוקסנה לבדה עמדה ולבה בל עמה: התפללה ולא התפללה כאחד. רגשות שונים ומשונים נדחקו בלבה, כל רגש מר ועצוב מקודמו, ופניה הביעו מבוכה רבה; דמעות רטטו בעיניה. הנערות נלאו להבין את סיבת הדבר ולא חשדו כי הנפח הוא שגרם לכך. ואולם לא רק אוקסנה הרהרה בנפח. כל באי הכנסיה הרגישו כי החג ספק חג ספק אינו חג, והשמחה אינה שלמה. למרבה הצרה ניחר גרונו של השמש לאחר המסע בשק ולפיכך היה קולו צורד ומרטט וכמעט לא נשמע לאוזן. אמנם, הזמר שהגיע ממקהלתו של הבישוף השמיע צלילי באס ראוי לשמו, אלא שמוטב היה אלו נכח גם הנפח שכן כל אימת שהיו פותחים בשירת “אבינו מלכנו” או משמיעים את תפילת “הכרובים הקדושים” היה הנפח עולה על בימת המקהלה נותן קולו בשיר נוסח פולטאבה; ולא עוד אלא שהוא ולא אחר היה ממלא את תפקיד גבאי הכנסיה. נסתיימה תפילת שחרית ולאחר השחרית תפילת מנחה… באמת… להיכן נעלם הנפח?

בשארית הלילה הגביר חיילים השד ובדרכו חזרה טס כחץ מקשת. כהרף עין נמצא וואקולה סמוך לבקתתו. אותה שעה קרא הגבר והשד ניסה לברוח. “לאן? – נצטווח וואקולה ותפסו בזנבו – עמוד, ידידי, עדיין לא הגענו אל סופו של הענין. עוד לא הודיתי לך”. נטל זרד וכיבד את השד בשלוש פולסין. השד נשא רגליו ונמלט על נפשו כאותו איכר שהדיין הלקהו עתה זה. הרי שהשטן המקטרג לא זו בלבד שלא עלה בידו לשטות בבריותיו של הקדוש־ברוך־הוא אלא שהוא עצמו בשר ודם עשאו לצחוק. לאחר מכן נכנס וואקולה אל המבוי, שקע בתוך התבן וישן עד לצהרי היום. משניעור ראה כי החמה גבוהה ברקיע ונתבהל. “החמצתי תפילת שחרית ומנחה בשנתי”. היה אותו נפח ירא שמים שרוי בצער כיון שסבור היה כי השינה באה עליו כעונש מן השמים על שבעוונותיו הרבים עלה בדעתו לאבד את נפשו ובשל כך נמנע ממנו אפילו להימצא בכנסיה בחג גדול זה. ברם לאחר שגמר אומר לגלות דברים אלה לכומר בשעת הוידוי וקיבל על עצמו מיום זה ועד סוף השנה לכרוע חמישים כריעות ולהשתחוות אפיים ארצה חמישים פעמים בכל יום, רגעה נפשו והציץ בבקתה. ואולם בבקתה לא היה איש. נראה כי סולוחה עוד לא חזרה. הוציא בקפידה את הנעליים מחיקו ושוב תמה על מלאכת מחשבת יקרת ערך זו ועל הנסים שאירעו לו בלילה. רחץ בשרו, לבש את הנאים שבבגדיו, היינו אותה שמלה שהשיג מידי הזאפורוז’אים, הוציא מקמטרו כובע חדש עשוי צמר טליים וגולת כותרתו כעין הכוחל – כובע זה לא חבשו הנפח אפילו פעם אחת מאז שקנהו בימי שהותו בפולטאבה; אף הוא שלה אבנט שכולו חדש וצבעיו מרובים; את כל אלה כרך במטפחת יחד עם הפרגול ושם פעמיו הישר אל צ’וב.

משנכנס הנפח אל בקתתו של צ’וב, לטש הלה את עיניו עליו ולא ידע על מה לתמוה תחילה: אם על כך שהנפח קם לתחיה, אם על כך שמלאהו לבו לבוא אליו ואם על כך שמהדר הוא בלבושו כטרזן וכסות של זאפורוז’אי עליו. אך עוד יותר השתאה צ’וב משהתיר וואקולה את המטפחת והניח לפניו כובע חדש ואבנט שעין לא ראתה כמוהם בכל הכפר כולו, והוא עצמו נפל על פניו לרגליו ופתח בקול תחנונים:

– חנני, אבא מרי! אל נא ייחר אפך; הרי לך גם הפרגול; הלקני כאוות נפשך; כחומר ביד היוצר כאן אנכי בידך; אשמתי, בגדתי וחוזר אני בתשובה לפניך; הכני רק אל נא ייחר אפך; והרי בימים עברו אנשים אחים הייתם אתה ואבי זכרונו לברכה: את כוסכם ואת כיסכם חילקתם ביניכם.

בעמקי נפשו היה צ’וב נהנה הנאה מרובה למראהו של הנפח. נפח זה, שלא היה נותן דעתו על שום אדם בכפר, שהיה מכופף בידו מטבעות ופרסות משל היו לביבות כוסמת – נפח זה היה שרוע על הקרקע לפניו. כדי שיהא כבודו מתעלה והולך נטל צ’וב את הפרגול והצליף בו שלוש פעמים על גבו.

– אם כן, די לך, קום! מכאן ואילך הווה שומע בקולם של קשישים. נשכח את כל שהיה בינינו. ועכשיו אמור מה רצונך?

– תן את אוקסנה לי לאשה, אבא מרי.

צ’וב חכך בדעתו. הציץ בכובע ובאבנט; הכובע היה נפלא, האבנט לא נפל ממנו; נזכר בסולוחה הבוגדנית ופסק סופית:

– ניחא! שלח שדכנים.

– אי! – פרצה צעקה מפיה של אוקסנה. עתה זה דרכה על הסף, ראתה את הנפח ונעצה בו עיניה בפליאה ובגיל.

– ראי אלו קורקאות הבאתי לך! – אמר וואקולה – אותן הקורקאות שהצארית נועלת.

– לא, לא! אין חפץ לי בקורקאות! – אמרה אוקסנה. נפנפה בידיה ולא גרעה עיניה ממנו – גם בלי קורקאות מוכנה אני… – מיד הסמיקה ולא יספה.

– קרב אליה הנפח ונטלה בידה; היפהפיה השפילה עיניה. מעולם לא היתה כה נאה להפליא. נתמלא לבו של הנפח התפעלות, קירב שפתיו אל פניה ונישקה בלאט. נתעצם הסומק שבפניה ושיוה לה מישנה יופי.

לימים עבר על פני דיקנקה הבישוף זכור לטוב והיה משבח את המקום שבו עמד הכפר. משנסע ברחוב נעצר ליד בקתה חדשה.

– של מי בקתה זו שכולה צבועה ומצוירת? – שאל הוד קדושתו אשה נאה אחת, שעמדה סמוך לדלת והחזיקה תינוק בזרועותיה.

– של וואקולה הנפח – ענתה לו אוקסנה והחוותה קידה. אכן, זו היתה אוקסנה.

– נאֶה! מלאכת מחשבת – אמר הוד קדושתו עם שסקר את החלונות והדלתות. היו החלונות עטורים שני ועל הדלתות התנוססו קוזאקים רכובים על סוסים ומקטרותיהם בין שיניהם.

ואולם ביחוד הפליג הוד קדושתו בשבחו של וואקולה שנודע לו כי הלה צבע את כל הצד השמאלי של בימת המקהלה בצבע ירוק והוסיף עליו פרחי אודם – הכל חינם אין כסף כפרה על עוונותיו. ועדיין לא אמרנו ולא כלום, שכן מיד עם הכניסה אל הכנסיה, על הקיר שבצד, צייר וואקולה את השד בגיהינום. והיה אותו שד מוקצה חמת מיאוס וכל העובר על פניו היה פולט רקיקה מפיו. ואלו הנשים, כל אימת שתינוקותיהן היו בוכים, היו מקריבות אותם אל התמונה ואומרות: “ראה, איזה פויה מצוירת פה” – מיד היה התינוק עוצר בדמעותיו, מלכסן מבטו כלפי התמונה ונחלץ אל חזה אמו.