מעשה שהיה מסופר מפיו של שמש הכנסייה ב…
בחיי ראשי, נמאס עלי לספר! וכי מה סבורים אתם? באמת, משעמם: ספר וספר ואי אתה יכול להיפטר! מילא, אספר לכם, אבל, חייכם, יהא זה הסיפור האחרון. כן, הנה אמרתם שיכול אדם להפיק תועלת מן הסטרא אחרא בחינת מעז יצא מתוק. ניתנה האמת להיאמר: אם נהרהר בדבר על כרחנו נודה כי ישנם מקרים כאלה. אף־על־פי־כן דין הוא שתיזהרו בלשונכם. כשרוצה אותו בעל דבבא לבלבל את חושיך חזקה עליו שיבלבלם. בחיי ראשי, יבלבלם. הבה וניוכחה. ארבעה היינו לאבינו. אני עדיין תינוק שוטה הייתי בימים ההם. בסך הכל כבן אחת עשרה; לא, לא בן אחת עשרה. זכור לי כאלו היום קרה הדבר. פעם אחת זחלתי על ארבע ונבחתי כמו כלב. נד אבי בראשו וצווח עלי: אי לך, פומה! הגיעה שעתך להיכנס לחופה ואתה משתטה כמו פרידה צעירה!" באותם הימים היה אבי זקני עוד חי ועמד על רגליו איתן למדי – הלואי שיגהג גיהוג של רווחה בעולם הבא. זכורני, היה עולה בדעתו…
מה טעם שאספר לכם? זה עומד שעה תמימה וחותה מן התנור גחלים למקטרתו וזה רץ משום מה אל הקיטון. מה לכם פה?… וכי אוכף עליכם מישהו את סיפורי? הרי אתם שסרהבתם בי. אם רצונם להקשיב הקשיבו כהלכה.
עוד בתחילת האביב הוביל אבי טבק למכירה לקרים. איני זוכר אם שני קרונות הטעין או שלושה. באותם הימים היה מחירו של הטבק טוב. נטל עמו את אחי בן השלוש שיהא מורגל מילדותו בעניני קרונאות. נשארנו בבית אבי זקני, אמי, אני ואחי ועוד אח אחד. זרע אבי זקני אבטיחים ומלונים סמוך לדרך, והוא עצמו עבר לדור בצריף. לקחנו עמו כדי שנגרש מן המקשה עורבים ואנקורים. אנחנו דעתנו היתה נוחה מחיים כאלה. יש שהיינו זוללים ביום אחד כל כך הרבה מלפפונים, מלונים, לפתות, בצלים ואפונים עד שנדמה היה שכל התרנגולים – בחיי ראשי – קוראים את קריאת הגבר בתוך הבטן. ולא עוד אלא ששכרנו היה בצדנו… הנוסעים מצטופפים בדרך וכל אחד מהם נפשו חושקת באבטיח או במלון. ומן הכפרים הסמוכים יש שהיו מביאים תמורתם תרנגולות, ביצים, תרנגולי הודו – בקיצור, שפר עלינו חלקנו.
אך יותר מכל דבר היה אבי זקני נהנה מן הקרונאים שהיה עוברים על ידינו בקרונותיהם – כחמישים קרונות בכל יום. הללו, יודעים אתם, השתפשפו בכל המקומות בעולם, כשמתחילים הם לספר – זקוף אזניך ושמע. ולאבי זקני סיפורים כמוהם כמלילים לנפש רעבה. יש שהיתה מזדמנת פגישה עם מיודעים ותיקים – כל אחד כבר הכיר את אבי זקני – שווו בנפשכם מה קורה כשהזקנים מתקבצים: זה בהא וזה בדא, אי אז ואי פעם אירע כך וכך ונתארע כך וכך… משתפכים ושוב אין לדבר סוף! נזכרים בזמנים שאבד עליהם כלח.
פעם אחת – זכור לי כאלו היום אירע דבר זה – השמש עמדה כבר לשקוע; הילך אבי על פני המקשה והשיר את העלים שהיה מכסה בהם ביום את האבטיחים שלא ייחרכו בחמה.
– ראה, אוסטאפ, – אומר אני לאחי – הנה נוסעים הקרונאים.
– היכן הקרונאים? – שאל אבי זקני עם שנתן סימן במלון גדול מחשש שמא יאכלוהו הנערים.
ובאמת בדרך התנהלו כששה קרונות. מלפנים הפסיע קרונאי ששפמו כעין האפר. משנמצא במרחק של עשרה צעדים מאתנו נעצר.
– שלום, מַכסים, הנה זימן אותנו הקדוש ברוך הוא לכאן כדי ששוב ניפגש.
אבי זקני צמצם עיניו.
– א! שלום! שלום! מאין ולאין? גם בולאצ’קה כאן? שלום, שלום, אחא! לכל הרוחות! הרי כולם כאן! גם קרוּטוֹטרישצ’נקוֹ! גם פצ’ריציה! גם קוֹביליק, גם סטצקוֹ! א־ה־ה! הו־הו! – ומיד העתירו נשיקות זה על זה.
התירו את השוורים ושלחום למרעה בחציר. את הקרונות נטשו בדרך; ישבו כולם במעגל לפני הצריף ועישנו מקטרותיהם. אלא שלבם רחוק כבר מן המקטרת. מרוב שיח ושיג וסיפורי מעשיות לא עישן כל אחד אלא מקטורת אחת בלבד, ואף זו לא עד תומה. לאחר פת צהרים כיבד אבי זקני את אורחיו במלונים. נטל כל אחד מלון, קלפו באולר קלוף היטב (כל בני החבורה השתפשפו בעולם הגדול ולמדו את הלכות האכילה; מתוך כך יכול אפילו להסב על שולחנו של הפריץ עצמו). משסיימו לקלוף נקב כל אחד מהם באצבעו חור במלון, פרסו ונתנו בפיו פרוסות פרוסות.
– מה לכם, נערים, שפערתם פיותיכם? – סח אבי זקני – רקדו, בני כלבים! אוסטאפ, היכן החליל שלך? צא במחול הקוזאצוק! פומה, תקע כפותיך במתניך! כך! כך! הו הופ!
נער זריז הייתי באותם הימים. ימח שמה של הזיקנה! עכשיו ריקוד שכזה ממני והלאה. לא כרכור ולא פיזוז אלא מעד וכשל. שעה ארוכה היה אבי זקני מסתכל בנו עם שהוא יושב בצוותא עם הקרונאים. מרגיש אני שרגליו קשה להן לעמוד במקומן: משל מורט מישהו בהן ומזרזן.
– ראה, פומה – אמר אוסטאפ – תרח זקן זה עלול עוד לצאת במחול!
וכי מה סבורים אתם? עוד לא היה סיפק בידו לסיים דבריו – פחז יצרו של הזקן. התחשק לו, יודעים אתם, להראות כוחו לקרונאים.
– רואים אתם, בני שדים! וכי כך מרקדים? הנה כך מרקדים! – ובדברו קם על רגליו, פרש ידיו והלם בעקביו.
מה אומר ומה אדבר! אבי זקני היה מרקד כך שיכול היה לבחור לו לבת זוג את ההטמנית עצמה. אנחנו זזנו הצדה והתרח היה מפתל רגליו ומכרכר על פני כל השטח החלק שנמצא סמוך לערוגת המלפפונים. ברם, משהגיע אל מחציתו של השטח וכבר עמד להראות את כל תקפו וגבורתו, היינו תוך כדי מחול סוער לעשות מין מערבולת־מעשה־נסים ברגליו, חש פתאם שרגליו אינן זזות. אין להרים רגל ותו לא! לעזאזל. זינק בשניה, הגיע עד האמצע – לא דובים ולא יער! אפילו אתה יוצא מכליך לא דובים ולא יער. התאבנו הרגליים, ואין להן תקנה. “מקום של שדים, ימח שמו! מעשה שטן! בכל מקום תוחב חטמו אויב המין האנושי”.
והרי לא ייתכן לעמוד בפני הקרונאים ככלי מלא בושה. שוב פתח במחול הלוך ותפוף, מקיש ברגליו מתלה בעקביו – תענוג להביט; עד האמצע… וחסל סדר ריקודים. אין עצה ואין תושיה.
– תיפח רוחו של השטן! הלואי שייחנק במלון רקוב! שימות בעודו תינוק, בן כלבים. לעת זיקנה מביא עלי כלימה שכזאת. ובאמת מישהו צחק מאחוריו. ניבט לאחור: לא מקשה, לא קרונאים ולא כלום. מאחור, מלפנים, מן הצדדים – שדה שטוח.
– אֶ! הסס… מה זה כאן?
צמצום עיניו – דומה כי המקום לא בלתי מוכר לו: מן הצד יער, ומאחורי היער כלונס מזדקר וראשו בשמים! נסים ונפלאות! הרי זה שובך היונים שבגינתו של הכומר! גם מן הצד השני מאפיר דבר־מה; ניבט בו: אין זה אלא הגורן של לבלר הנפה. עד היכן גררהו הסטרא אחרא! היה משוטט לו בעיגול עד שנתקל בשביל. הלבנה נעלמה: במקומה נשקף כתם לבן מבעד לענן. “רוח גדולה תבוא מחר” – הרהר אבי זקני בלבו. פתאם ראו עיניו הבהוב של נר על גבי קבר במרחק־מה מן השביל.
תמה אבי זקני תמיהה גדולה. נעץ כפותיו במתניו עומד הוא ומביט. הנר כבה; במרחק־מה נדלק נר אחר.
– אוצר! – צווח אבי זקני. מוכן אני לערוב שאוצר הוא זה ולא שום דבר אחר – וכבר רקק על כפות ידיו כדי להתחיל לחפור, אלא שמיד חזר בו כיון שלא היה בידו לא אֵת ולא מעדר – מילא, מי יודע! אפשר די לי שארים רגב זה, והרי הוא כמונח בקופסה לפני, מחמד עיני. לפחות אתן סימנים במקום שלא אשכחנו לאחר מכן.
משך בענף ראוי לשמו שהרוח, כנראה, ניתקהו מן האילן, הניחו על אותו קבר שעליו דלק הנר והלך לו בשביל. חורש האלונים הצעיר הלך ונידלל; משוכה חלפה לנגד עיניו. “אמת נכון הדבר. וכי לא אמרתי כי אין זו אלא חוותו של הכומר? הנה גם משוכתו! עכשיו אין ביני לבין המקשה אלא פחות מוירטסה אחת”.
אף־על־פי־כן איחר לבוא הביתה וסירב לאכול את המלילים. העיר את אוסטאפ אחי, שאלו אימתי נסעו הקרונאים והתכרבל באדרתו.
וכשהלה שאלו:
– ולהיכן נשאוך השדים היום?
– אל תשאל – השיב לו והתכרבל עוד יתר – אל תשאל, אוסטאפ, שמא תקפוץ עליך זיקנה ללא עת! – ומיד השמיע קול נחרה אדיר עד כדי כך שהאנקורים שחדרו אל המקשה נתבהלו והתעופפו באויר. אך השינה, כמובן, ממנו והלאה. שד משחת היה, ערום כנחש, מנוחתו עדן! תמיד ידע לצאת מן המיצר. יש שהיה פותח בזמר שכזה שאין לך ברירה אלא לנשוך שפתיך.
למחרת היום, משאך ירדו דמדומי הערבית על השדות, לבש אבי זקני את מקטורנו, חגר אבנטו, נטל מכוש ואֵת מתחת לבית שחיו, חבש כובע בראשו, שתה קנקן מלא קוואס, קינח שפתיו בשולי מקטורנו ופסע הישר אל מקשתו של הכומר. הנה כבר המשוכה, וחורש האלונים הנמוך מאחוריה. בין העצים מתפתל השביל ויוצא לשדה. דומה כי השביל אותו שביל עצמו. יצא לשדה – המקום אותו המקום: הנה מזדקר השובך, אבל אין רואים את הגורן. “לא, אין זה אותו המקום. אותו המקום נמצא כפי הנראה במרחק־מה מכאן; נראה כי שומה עלי לחזור אל הגורן”. הפך אחורנית והחל מהלך בדרך אחרת. רואה הוא את הגורן, אך אינו רואה את השובך. שוב הפך פניו והיה קרב אל השובך – הגורן נחבא. ולמרבה התלאה החל הגשם מטפטף בשדה. שוב רץ אל הגורן – השובך נעלם, אל השובך – הגורן נעלם.
– הלואי שלא תזכה לראות את בניך, שטן ארור!
והגשם ניתך כאלו נפתחו ארובות השמים. חלץ אבי זקני את מגפיו החדשים ועטפם במטפחת שלא ייפגמו בגשם. לאחר מכן נשא רגליו ונתן ריצה כאחד האחשתרנים בני הרמכים. כולו רטוב נכנס אל הצריף, נתכסה באדרת והיה מכנה את השד בשמות חיבה שכמותם לא שמעתי מימי. אני מודע ומתוודה: אלו אירע זה בשעות היום חזקה עלי שהייתי מסמיק.
למחרת היום הקיצותי והנה מהלך אבי זקני על פני המקשה כאילו לא אירע ולא כלום ומכסה את האבטיחים בלפה. בשעת פת צהריים שוב התיר אותו זקן לשונו והיה מאיים על אחי הצעיר שימירנו בתרנגולת תחת אבטיח.
ומשסיים לאכול פתו התקין לו במו ידיו חליל מעץ והיה מנגן בו. ולנו נתן מלון להשתעשע בו, מלון שהיה כפוף כולו ומקופל כנחש ונתקרא בפיו מלון טורקי. בימינו לא ראיתי בשום מקום מלונים כאלה. ואמנם, הזרעים ממקומות רחוקים הגיעו אלינו.
לעת ערב, לאחר שסעד אבי זקני פת ערבית, הלך לחפור ערוגה כדי לזרוע בה דלעת אפילה. משעבר על פני המקום המכושף לא עצר ברוחו וסינן מבין שניו: “מקום ארור”. הלך לאותו מקום שבו ניטל ממנו שלשום כוח הריקוד והטיח בו באתוֹ בחימה שפוכה. מיד ראו עיניו אוו השדה סביבו: מכאן השובך מזדקר ומכאן הגורן “טוב שעלה בדעתי ליטול את אתי עמי. הנה השביל! והנה גם הקבר! והענף מוטל עליו. הנה גם הנר דולק, הלואי שלא אטעה!”
התחיל לרוץ בחשאי, הגביה אֵתו למעלה, כמי שמתכוון לכבד בו חזיר בר שהסתנן אל המקשה, ונעצר ליד הקבר. הנר כבה. על גבי הקבר היתה מונחת אבן שעשבים עלו בה. “שומה עלי להרים אבן זו!” – הרהר אבי זקני והתחיל לחפור סביב האבן מכל הצדדים. גדולה האבן הארורה! בסופו של דבר תקע כפות רגליו באדמה, נשען עליהן בכל גופו וגולל את האבן מן הקבר. "הו! – הדהד בעמק. “האבן באה על מקומה בשלום! עכשיו יזוזו הענינים”.
נינוח אבי זקני, שלה את קופסית הטבק, בזק טבק על אגרופו וכבר עמד להגישו אל חטמו, אלא שפתאם “פטשי!” – התעטש מישהו מעל לראשו. הרטיט העיטוש את האילנות והתיז מים על פניו של אבי זקני.
– לוא לפחות היית פונה הצדה אם רצית להתעטש! – סח אבי זקני והיה משפשף את עיניו. ניבט סביבו: אין איש. – לא, כפי הנראה הטבק אינו לפי טעמו של השד – המשיך עם שטמן את הקופסית בחיקו ונטל את האת בידיו – שוטה שכמותו! טבק שכזה לא אביו ולא אבי אביו לא זכה להריח ממנו.
התחיל חופר –האדמה רכה, האת ממש שוקעת בה. פתאם נצטלצל דבר מה. גרף את העפר וראה דוּד.
– אה! הרי שאתה כאן, מחמד עיני! – קרא אבי זקני בקול ושיקע את אתו תחתיו.
– אה! הרי שאתה כאן, מחמד עיני! – צייץ מקורו של עוף שניקר בדוּד.
זז אבי זקני ושילח אתו מידו.
– אה! הרי שאתה כאן, מחמד עיני! – פעה ראש של איל מצמרת האילן.
– אה! הרי שאתה כאן, מחמד עיני! – שאג דוב ששירבב פרצופו מאחורי אילן.
צמרמורת חלפה בגופו של אבי זקני.
– אימה היא להוציא כאן מילה מן הפה! – רטן לעצמו.
– אימה היא להוציא כאן מילה מן הפה! – צייץ מקורו של העוף.
– להוציא כאן מילה מן הפה – פעה ראשו של האיל.
– מילה מן הפה!" שאג הדוב.
– המ!… – מלמל אבי זקני ומיד נתחלחל.
– המ! – צייץ המקור.
המ!… – פעה האיל.
– הום! – שאג הדוב.
כולו חיל ורעדה הסב אבי זקני ראשו: אלהים! איזה לילה! לא ירח ולא כוכבים; מסביב קניונים; לרגליו תהום של מיתלול; מעל לראשו הר נתלה ודומה כי בכל רגע עומד הוא להינתק ומתנכל לו להמיתו. ומדמה אבי זקני כי מאחורי ההר קורץ לו פרצוף אימים: אוי! אוי! החוטם כמוהו כמפוח של מפחה! הנחיריים –צא ושפוך דלי מים מלא בכל אחד מהם! השפתיים, בחיי ראשי, כשני בולי עץ! עיניים אדומות מגולגלות כלפי מעלה, ועוד חורץ הוא לשון ומקנטרו.
– לכל הרוחות! – הפטיר אבי זקני והניח לדוד – הרי לך אוצרך! איזה פרצוף מתועב! – וכבר עמד לברוח משם, אלא שהסתכל סביבו וראה שמכל האימים לא נשתייר ולא כלום. מיד נעצר. אין הללו אלא איומיו של הסטרא אחרא ותו לא.
חזר לטרוח על הדוד – כבד ממנו. מה לעשות? הן לא יניחנו כאן. אסף את כל כוחותיו והחזיק בו בשתי ידיו.
– תפוס אותו! בכוח! בבת אחת! עוד, עוד ־ והוציא! – אוך! עכשיו דין הוא שישאף קמצוץ טבק.
הוציא את הקופסית; ברם, לפני שבזק את הטבק סקר את הסביבה לראות כי אין איש; ואמנם דומה כי אין. אך הנה נדמה לו כי גדם האילן נושם ונושף; אזניים נגלות לו ועיניים אדומות המתמלאות דם; נחיריו תפחו, חטמו נתקמט – עוד רגע ויתעטש. “לא, לא אריח טבק – אמר אבי זקני בלבו והטמין את הקופסית. – שוב ימלא השטן את עיני ברקיקותיו”. הזדרז, תפס את הדוד ונשא רגליו כל עוד נפשו בו. רק שומע הוא שמשהו מגרד בזרדים את רגליו מאחור… “אי, אי, אי!” – היה אבי זקני צווח ורץ בכל מאדו; רק לאחר שהגיע אל גינתו של הכומר עמד לפוש קמעה.
“להיכן כלך סבא?” – היינו אנחנו מהרהרים לאחר שהמתנו לו כשלוש שעות. זה מכבר באה אמא מן הכפר והביאה קדירה מלאה מלילים חמים. וסבא איננו! שוב סעדנו פת שחרית בלעדיו. לאחר שסעדנו הדיחה אמא את הקדירה והיתה תרה בעיניה להיכן להטיל את מי השופכין, שכן בכל מקום היו ערוגות סביבנו. פתאם רואה היא עריבה הולכת הישר לקראתה. ובשמים חושך מצרים. כפי הנראה נחבא אחד הבחורים מאחורי העריבה דרך משובה והרי הוא דוחפה מאחור.
– טוב שנזדמנת, אין מקום יאה ממנו להטיל בו את מי השופכין! – אמרה אמא ושפכה את המים החמים.
– א! – נצטווח קול באס.
והנה אין זה אלא אבי זקני! מי יכול היה להעלות בדעתו דבר כזה? בחיי ראשי סבורים היינו כי חבית היא זו שנדחקת אלינו. אני מודה ומתוודה: אף שיש בכך משום עברה, קשה היה להתאפק מצחוק למראה ראשו של אבי זקני, ראש שיבה שכולו טבול במי שופכין, וקליפות של אבטיחים ומלונים נתלים בו מכל עבר.
– אשת שדים, ימח שמה! – אמר אבי זקני והיה מקנח ראשו בשולי מקטורנו – הטבילתני ברותחין כשם שמטבילים חזיר לפני חג המולד! ועכשיו, נערים, יהיה לכם לקניית כעכים די והותר! בכרדוטי זהב תהלכו, בני כלבים. הביטו וראו מה הבאתי לכם – אמר ופתח את הדוד.
וכי מה, סבורים אתם, היה בתוכו? מה, לכל הפחות, לדעתכם – אם תהרהרו קמעה ותנחשו? זהב? לא מניה ולא מקצתיה; זבל, אשפה… בושה לומר מה היה שם.
רקק אבי זקני, השליך את הדוד ממנו והלאה ואחר כך נטל את ידיו.
ומאז השביענו שלעולם לא נאמין לו לשד אף כהוא זה.
– שלא יעלה בדעתכם להאמין לו! – היה אומר לנו תכופות – כל מה שיאמר בעל דבבו של ישו משיחנו – הכל שקר וכזב, בן כלבים שכמותו. אמת אין בו אפילו כדי מחיר של אסימון שחוק.
וכל אימת שהיתה מגיעה לאזנו של הזקן שמועה כי במקום פלוני משהו אינו כשורה, היה מיד פונה אלינו וצווח בקולי קולות:
– בואו, חבריא, בואו להצליב. כך, כך! כך יאה לו וכך נאה לו! – והיה מטביע סביבו סימני שתי וערב. ואותו מקום ארור, שבו ניטל ממנו כוח הריקוד, גדרו במשוכה וציוה עלינו להטיל בו כל דבר פסול: אשפה ועשבים שוטים, שהיה מטהר את המקשה מהם.
כך מבלבלת הטומאה עשתונותיו של אדם! מכיר אני היטב אדמה זו: לאחר מכן היו הקוזאקים שבשכנות חוכרים אותה מאבי למקשאותיהם. אדמה נאה! וגם היבול היה תמיד הפלא ופלא! אלא שהמקום המכושף מעולם לא היתה הברכה שורה עליו. זורעים אותו כהלכה ונובט בו מין פרי שאי אתה יודע מה הוא: ספק אבטיח, ספק דלעת, ספק מלפפון… השד יודע מה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.