במעשה זה אירע מעשה: השיחוֹ לנו סטפן איבנוביץ; קוּרוֹצ’קה שבא מגאדיאַץ'. את חטאי אני מזכיר היום: הזכרון שלי פגום הוא עד מאד וערכו כקליפת השום. אחד המדבר אתי ואחד שאינו מדבר אתי – שניהם משולים לאדם המוזג מים בכברה. נהירה לי חולשתי זו ולפיכך ביקשתיו בכוונה תחילה להעלות על הכתב את המעשה ולרשמו במחברת. והוא, תבוא עליו ברכה, אדם טוב לב היה – ישב ורשם. נתתי מחברתו בשולחן קטן – כסבור אני מכירים אתם היטב שולחן זה; עומד הוא בפינה מיד כשאתה נכנס בפתח… הנה שכחתי שמימיכם לא ביקרתם בביתי. הפלונית שלי, זו שאני דר בכפיפה אחת עמה זה כשלושים שנה, לא למדה מימיה קרוא וכתוב; אין טעם להעלים דברים כהויתם אף אם יש בהם משום עברה. מרגיש אני שאת הפשטידות אופה היא על גבי נייר שכזה. וזוגתי, קוראי החביבים, אין כמוה מיטיבה לאפות פשטידות. פשטידות נעלות מהן לא יזדמן לכם לאכול בשום מקום. יום אחד הצצתי בתחתיתה של הפשטידה והנה מלים כתובות עליה. לבי אמר לי שיש דברים בגו. קרבתי אל שולחני – המחברת אפילו מחציתה לא נשתיירה. כל שאר הדפים נתלשו אחד אחד ושימשו כמין חומר לפשטידות. את הנעשה אין להשיב. שמא תאמרו כי חייב הייתי להלקותה לעת זקנה?

אשתקד נזדמן לי לעבור על פני גאדיאץ‘. עוד לפני שהתקרבתי אל העיר קשרתי קשר בממחטתי כדי שלא אשכח לבקש את סטיפן איבנוביץ’ בענין זה. יתרה מזו: נדר נדרתי לעצמי – עם העטישה הראשונה שאתעטש בעיר מיד איזכר. ברם, כל תחבולותי עלו בתוהו. עברתי על פני העיר, התעטשתי, קינחתי חוטמי בממחטתי –ואף־על־פי־כן נשתכח ממני הכל ולא נזכרתי אלא לאחר שהרחקתי ממבואות העיר מהלך שש וירסטאות. מאין ברירה אנוס אני להדפיס בלי שיהא למעשה סיום. ברם, אם יש שחשקה נפשו לדעת את האמור בסיפור זה עד סופו, אינו צריך אלא לבוא במיוחד לשם כך לגאדיאץ' ולבקש את סטיפן איבניץ‘. הלה ישיח לו בחפץ־לב את המעשה, ואולי אפילו שוב מתחילתו ועד סופו. הוא מתגורר לא רחוק, על־יד הכנסיה הבנויה אבן. מיד סמוך לה מצויה סמטה קטנה: לכשתפנה אל הסמטה יהיה זה השער השני או השלישי. אך מוטב שאתן בו סימנים טובים מאלה: משתראה בחצר כלונס גדול ועליו שליו ומשתצא לקראתך אשה בריאת בשר לבושה חצאית ירוקה (בדין שאעיר כאן כי סטיפן איבנוביץ' רווק הוא ושרוי בלא אשה), הרי זו חצרו. ברם, יכולים אתם לפגוש אותו בשוק, שכן מצוי הוא בו בכל בוקר עד לשעה תשע, בורר דגים וירקות לסעודותיו ומשיח עם האב אנטיפ או עם המוכס היהודי. תכירוהו מיד, שכן איש אינו לובש אברקיים עשויים בד צבעוני וזיג מעשה אטון סיני. והרי לכם עוד סימן אחד: כשהוא מהלך הריהו נוהג תמיד לנפנף בידו. הדיין דמתא, דניס פטרוביץ’ ז"ל, כל אימת שהיה רואה אוו מרחוק היה אומר: “הביטו, הביטו! הנה הולכת טחנת רוח!”

 

א. איבן פיאודורוביץ' שפונקה    🔗

זה לו ארבע שנים שאיבן פיאודורוביץ' יצא בדימוס והוא מתגורר בכפרו ויטרבּנקי. בשחר ילדותו, כשהיה עוד מתקרא וואניושה, לומד היה בבית ספר הנפה של גאדיאץ, ודין הוא שנציין כי התנהגותו היתה נאה ושקידתו יפה. המורה לדקדוק רוסי, ניקיפור טימופייביץ' דייפּריצ’סטיה – ודייפּריצ’סטיה כידוע הרי זה תואר הפועל פשוטו כמשמעו – היה אומר כי לוא כל תלמידיו היו שוקדים על לימודיהם כשפּוֹנקה, לא היה נצרך להביא לכיתה סרגל עשוי עץ אדר, אותו סרגל שהוא עצמו מודה כי היה מתייגע להצליף בו על ידיהם של העצלים והשובבים. מחברתו היתה תמיד נקיה ומשורטטת כראוי, שוליה מסומנים כהלכה ורבב אין בה. יושב היה תדיר ישיבת דום, ידיו שלובות ועיניו נעוצות במורה. מימיו לא תלה ניירות בגבו של חברו היושב לפניו, לא חרת על גבי הספסל ולא שיחק ב“אשה צפופה” קודם שנכנס המורה לכיתה. כל מי שנזקק לאולר להשחיז בו את נוצתו היה פונה מיד אל איבן פיאודורוביץ‘, כיון שידע מראש שהלה האולר מצוי אצלו תדיר; ואיבן פיאודורוביץ’, שבאותם הימים עדיין נתקרא פשוט וואניושה, היה מוציאו מתוך נרתיק עור לא גדול, שהיה תלוי לו בלולאות זיגו האפור, ורק ביקש שלא יהיו מקרצפים את הנוצה בפיפיה, שהרי לשם כך נוצר צדו הקהה של האולר. עד מהרה הסבה אליו התנהגות נאה וחסודה זו אפילו את תשומת לבו של המורה ללשון רומי בכבודו ובעצמו, זה המורה ששיעולו בלבד, כל אימת שהיה בוקע מן המבוי, היה מפיל אימה על הכיתה כולה עוד לפני שלעיני תלמידיו נגלה סגינו המתוח ועוד לפני שפרצופו המקושט באבעבועות נשתרבב בפתח. מורה נורא זה, ששני חבילות זרדים היו מונחות תדיר על הקתדרה שלו ומחצית שומעיו כרעו על ברכיהם במשך כל השיעור, העלה את איבן פיאודורוביץ' לדרגת אוֹדיטוֹר¹ אף שהיו בכיתה כמה תלמידים שעלו עליו בכשרונותיהם.

כאן רואה אני צורך שלא לדלג על מקרה שהיתה נודעת לו השפעה על כל מהלך חייו. אחד מהתלמידים שבפיקוחו ניסה להשפיע על האודיטור שלו שיציין ברשימתו Seit² אף שהתלמיד לא ידע אפילו שמינית שבשמינית מן השיעור שהוצרך ללמוד. לשם כך הביא לכיתה לביבה עטופה נייר וטבולה בשמן. בדרך כלל היה איבן פיאודורוביץ' מקפיד על הצדק, אלא שבאותה שעה רעב היה ולא עמד בנסיון: נטל את הלביבה, הניח את הספר לפניו ופתח באכילה. ועד כדי כך שקע בעיסוקו שלא הרגיש כי דומיית מוות השתררה לפתע בכיתה ולא נתן דעתו על המתרחש סביבו אלא לאחר שיד חזקה וזרוע נטויה נשתרבבה מתוך הסגין המתוח, החזיקה באזנו והוציאתו לטבורה של הכיתה. “תן הנה את הלביבה; תן, אומר אני לך, נוכל!” – סח המורה המאוים. נטל באצבעותיו את הלביבה המשומנת, השליכה מאחורי החלון ועל הדרדקים המתרוצצים בחצר אסר להרימה באיסור חמור. לאחר מכן הלקה את איבן פיאודורוביץ' על כפות ידיו מלקוּת מכאיבה ביותר. וטעמו ונימוקו עמו: כפות הידיים הם שסרחו משנטלו מה שנטלו, ולא שום חלק אחר מגופו. מכל מקום, מכאן ואילך נתעצם מורך־לבו, שהיה טבוע בו גם בלאו הכי, ולא נפטר ממנו כל ימיו. אפשר שמאורע זה הוא שגרם לכך שמימיו לא השתוקק לשרת בממשלה, כיון שמבשרו חזה שלא תמיד ניתן לטשטש עקבותיו של מיקח שוחד ושלמונים.

כמעט בן ט“ו היה בעלותו לכיתה השניה, שבה נטש את “ספר המצוות” המקוצר ואת ארבע פעולות החשבון ופתח בתכנית לימודים מורחבת, דהיינו ב”ספר חובת האדם" ובשברים. אך כיון שנוכח לדעת כי המוסיף דעת מוסיף מכאוב וברוב חכמה רוב כעס ומאחר שקיבל הודעה על פטירת אביו, שהה בבית הספר עוד שנתיים ימים, ולאחר מכן התגייס בהסכמת אמו לגדוד פ… שבחיל הרגלים.

הגדוד פ… בחיל הרגלים היה שונה בהחלט מן הסוג שאליו משתייכים הרבה גדודי רגלים; ואם כי על־פי־רוב חונה היה בכפרים, היה זה גדוד כהלכה ולא היה נופל מכמה גדודי פרשים אף כהוא זה. הקצינים מרביתם שתו כוהל קפוא והיטיבו ממש כהוסארים למרוט פיאותיהם של יהודים; כמה מהם אפילו רקדו מאזורקה ומפקד הגדוד מימיו לא החמיץ הזדמנות להעיר על כך כל אימת שהיה משיח עם מישהו בחברה. “אצלי, רבותי”, – נוהג היה לומר עם שהיה טופח על כרסו לאחר כל מילה ומילה – רבים רוקדים מאזורקה; רבים למדי, רבותי; רבים מאד". וכדי להדגים ביתר הדגשה את השכלתו של גדוד פ… בחיל הרגלים נוסיף כי שניים מקציניו היו שחקני קלפים נלהבים והיו מפסידים את מדיהם, את כובעיהם, את סיגיניהם, את גדילי סיפיהם ואפילו את לבשום התחתון – דבר שאפילו בקרב הפרשים לא בכל מקום נפוץ.

ואולם השהייה במחיצתם של חברים כאלה לא מיעטה את מורך לבו של איבן פיאודורוביץ' אף כמלוא נימה. וכיון שלא שתה כוהל קפוא והעדיף ממנו כוסית יי"ש לפני פת צהריים ולפני סעודה ערבית, לא רקד מאזורקה ולא שיחק קלפים, היה ממילא נשאר תמיד לבדו. מתוך כך בשעה ששאר הקצינים היו שוכרים סוסים ומבקרים בבתיהם של בעלי האחוזות מן הפחותים, היה הוא יושב בדירתו ומתאמן בעיסוקים ההולמים יפה נפש טובה וענוה: יש שהיה מצחצח כפתוריו, יש שהיה קורא ספרי נחש המגידים עתידות; טומן מלכודות בפינת חדרו או – אחרון אחרון – משיר מדיו ורובץ על משכבו. לעומת זאת לא היה בכל הגדוד דקדקן כמוהו הזהיר במצוה קלה כבחמורה. ועל מחלקתו פיקד כך שמפקד הפלוגה היה מעמידו כמופת וכדוגמה. ואמנם לאחר תקופה קצרה בא על שכרו: לא יצאו אחת־עשרה שנה מיום שנעשה סגן־משנה וכבר הועלה לדרגת סגן.

באותה תקופה קיבל הודעה על פטירת אמו. ודודתו, דהיינו אחות אמו, שלא הכירה אלא בזכות אגסים מיובשים ורקיקים טעימים שאפתה במו ידיה והיתה מביאתם אליו בימי ילדותו ואפילו שולחתם לגאדיאץ' (כיון שהיא ואמו צהובות היו זו לזו לא ראה פניה לאחר מכן), דודתו זו קיבלה על עצמה בטוב לבה לנהל את אחוזתו הקטנה ועל כך הודיעה לו באגרת. סמך איבן פיאודורוביץ' על ישוב הדעת של דודתו ומתוך כך המשיך למלא תפקידו כמקודם. אדם אחר במקומו, לאחר שהוענקה לו דרגה כזאת, היה מתנשא בלבו ודעתו היתה זחה עליו; ואלו איבן פיאודורוביץ' לא ידע מימיו גאוה מה היא ומשנעשה סגן נשאר אותו איבן פיאודורוביץ' כשהיה בדרגת סגן משנה. לאחר שחלפו ארבע שנים מיום שנתארע בחייו מאורע רב־ערך זה, עמד יחד עם גדודו לצאת מפלך מוֹהיליב אל רוסיה הגדולה, אלא שבאותה תקופה נתקבלה בידו איגרת, וזו לשונה:

"אחייני היקר

איבן פיאודורוביץ'

אני שולחת לך לבנים: חמישה זוגות גרבי חוטים וארבע כותנות פשתן דק; ועוד יש ברצוני לשוחח אתך על ענין מעשי: כיון שדרגתך היא כבר דרגה ראויה לשמה – דבר אשר כפי שאני סבורה ידוע לך – וכיון ששנותיך הגיעו לגיל אשר בו מן הדין שתעסוק בעניני משק, הרי שאין טעם כי תוסיף לשרת בצבא. אני זקנתי כבר ואיני יכולה לפקח על הכל במשקך. ובאמת עוד נוסף על אלה יש לי כמה וכמה דברים, שלא אגלה לך אלא בשיחה פנים אל פנים. בוא, וואניושה; מתוך צפיית התענוג לראותך דודתך האוהבת אותך אהבה עזה.

“בגן הירק צמחה לנו לפת נפלאה. יותר דומה לתפוח אדמה מאשר ללפת”.

שבוע לאחר קבלת המכתב שיגר איבן פיאודורוביץ' איגרת תשובה בזו הלשון:

גבירתי הנכבדה, דודתי

וואסיליסה קאשפורובנה!

אני מודה לך הרבה על משלוח הלבנים. ביחוד הגרביים שלי ישנים מאד עד כי אפילו משרתי הסריגם ארבע פעמים, ועל כן נהיו צרים. אשר לדעתך על שירותי הריני מסכים אתך בהחלט ושלשום הגשתי את התפטרותי, ומיד לאחר שאקבל שחרור אשכור בעל עגלה. את המשימה שהטלת עלי קודם בענין גרעיני חיטה מזן סיביריה, לא יכולתי לבצע: בכל פלך מוהיליב אין כאלה. את החזירים מפטמים כאן בעיקר במשׁרת דוחן ומוסיפים עליה קצת שכר שנתפוגג.

ברגשי כבוד רב כלפי גבירתי הנכבדה

אחיינה איבן שפונקה.

סוף סוף שוחרר איבן פיאודורוביץ' בדרגת סרן, שכר בשכר ארבעים רובלים בעל עגלה יהודי ממוהיליב לגאדיאץ' וישב בעלת צב באותה עונה שבה התכסו האילנות עלים צעירים, שעדיין נדירים, היו, כל הארץ עטתה ירקות דשא רענן וריחות האביב פשטו בשדות.

 

ב. הדרך    🔗

בדרך לא אירע שום מאורע ראוי לציון. הנסיעה נמשכה קצת למעלה משבועיים ימים. אפשר שאיבן פיאודורוביץ' היה מקדים אפילו יותר, אלא שהיהודי אדוק היה בדתו ומתוך כך לא עשה מלאכתו בשבת והיה מתעטף בטליתו ומתפלל כל היום כולו. ברם, איבן פיאודורוביץ‘, כפי שכבר נזדמן לי להעיר לעיל, נמנה על סוג הבריות שאינם נתפסים לשעמום לעולם. באותה שעה מתיר היה את מזוודתו, שולה את לבניו וסוקרם בקפידה רבה: שמא לא כובסו כהלכה, שמא לא קופלו כהלכה. בזהירות יתרה היה מסיר פלומית ממדים חדשים, שנתפרו כבר ללא כותפות, ושוב היה אורז את כל אלה בסדר ובמשטר. בדרך כלל לא אהב לקרוא ספרים. ואם הציץ מדי פעם בספר הנַחש לא עשה כן אלא משום שנעם לו לראות בו דברים מוכרים שכבר קראם כמה וכמה פעמים. כך הולך לו תושב הכרך אל המועדון לא כדי לשמוע שם דבר־מה חדש, כי אם כדי לפגוש אותם הרעים, שהיה רגיל לפטפט עמם במועדון זה מקדמת דנא. כך מעיין וחוזר ומעיין הפקיד בפנקס הכתובות לא לשם תחבולות דיפלומטיות, אלא משום שנהנה הוא הנאה מרובה מרשימת השמות המודפסים "אַ! פלוני איבן גברילוביץ’ – משנן הוא לעצמו במעומעם – א! הנה גם אני! המ…" ושוב מעיין הוא ופולט אותן קריאות ההתפעלות מפיו.

לאחר מסע שארך שבועיים הגיע איבן פיאודורוביץ' אל כפר קטן, השוכן במרחק של מאה וירסטאות מגאדיאץ'. והיום יום ששי בשבוע. השמש שקעה זה מכבר בשעה שהוא נכנס אל חצר הפונדק יחד עם היהודי ועגלת הצב.

פונדק זה בינו לבין שאר הפונדקים שהוקמו בכפרים הקטנים לא היה ולא כלום. בפונדקים אלה נוהגים בשקידה רבה לכבד את האורח בחציר ובמספוא משל אינו אלא סוס דואר. ואולם אם יעלה בדעתו לסעוד פת שחרית, כפי שסועדים בני אדם הגונים, על כרחו ידחה תיאבונו להזדמנות אחרת. איבן פיאודורוביץ', כיון שדברים אלה היו נהירים לו, הצטייד בנקניק ובשני אגדים של כעכים, ולאחר שהזמין כוסית יי"ש התחיל סועד פת ערבית עם שישב ליד שולחן עשוי עץ אלון, שהיה תקוע ברצפת טיט מבלי יכולת לזוז.

אותה שעה נשמע קול חריקתה של כרכרה. השער חרק, אבל הכרכרה לא נכנסה אל החצר שעה ארוכה. מישהו גידף בקול רם את הזקנה בעלת הפונדק. “אני אבוא – קלטו אזניו, של איבן פיאודורוביץ' – אבל אם פשפש אחד ויחיד יעקצני בבקתתך, הכה אכך, בחיי ראשי, אכך, מכשפה זקנה! ולא אשלם לך בעד החציר ולא כלום”.

כעבור דקה אחת נפתחה הדלת ונכנס, או ביתר דיוק, נדחק ברנש בעל בשר לבוש זיג ירוק. ראשו נח ללא תנודה על צוארו הקצר, שהיה נראה שבעתיים שמן משהיה בשל הפימה והכסל. על פי מראהו השתייך אל סוג הבריות שמימיהם לא ייגעו מוחותיהם בענינים של מה בכך וכל חייהם זרמו בשובה ונחת.

– רוב שלומות לאדוני הנכבד – אמר בראותו את איבן פיאודורוביץ'.

איבן פיאודורוביץ' קד קידה ולא הוציא הגה מפיו.

– הרשני נא לשאול עם מי יש לי הכבוד לדבר? – המשיך הנוסע השמן.

דרישה וחקירה זו היא שגרמה לו לאיבן פיאודורוביץ' שיקום בעל כרחו ממקומו ויתמתח כדרך שהיה נוהג לעשות כל אימת שמפקד הגדוד היה פונה אליו בשאלה.

– סרן בדימוס איבן בן פיאודור שפונקה – השיב.

– האוכל להרהיב עוז ולשאול מה הם המקומות שאליהם מואיל אדוני לנסוע?

– אל כפרי שלי. ויטרבנקי.

– ויטרבנקי! נתמלטה קריאה מפיו של אותו חוקר קפדן – הרשני נא, אדוני הנכבד, הרשני נא! – סח עם שפסע לקראתו ונפנף בידיו כאלו עמד לו מישהו לשטן בדרך. משל לאדם המבקיע לו דרך בין המון עם רב. משקרב אליו חיבקו בזרועותיו ונישקו תחילה בלחיו הימנית, אחר כך בשמאלית ולאחר מכן שוב בימנית. איבן פיאודורוביץ' נהנה הנאה מרובה מגיפופים אלה ומשהשיק שפתיו אל לחייו הגדולות של האלמוני היה מדמה כי אין אלו אלא שני כרים רכים.

– הרשני נא, אדוני הנכבד, להציג את עצמי! – המשיך אותו בעל בשר – אני הנני בעל אחוזה בנפה זו של גאדיאץ ולא עוד אלא שכנך אני. דר אני במרחק שאינו עולה על חמש וירסטאות מכפרך ויטרבנקי, בכפר חוֹרטישצ’ה, ושם משפחתי הוא גריגורי גריגורייביץ' סטורצ’נקו. שומה עליך, אדוני הנכבד, לבוא ולהתארח לכפר חורטישצ’ה, שאם לא כן לא אוכל דברך לשלום. ועכשיו ממהר אני על פי הצרכים שלי… ומה זה – פנה בקול מלא ענווה אל משרתו, נער לבוש מקטורן קוזאקים, שמרפקיו מטולאים, פרצופו בוהה וידיו מעמידות ארגזים וצרורות על השולחן – מה זה? מה? – קולו של גריגורי גריגורייביץ' נעשה מאיים ומבעית מרגע לרגע – וכי כאן ציויתיך להעמיד את כל אלה, חביבי? וכי כאן ציויתיך להעמיד את כל אלה, נוכל? וכי לא אמרתי לך שתחילה יש לחמם את התרנגולת, רמאי! צא! – הצטעק ורקע ברגלו – עמוד, פרצוף נאלח? היכן בית הלגינין? איבן פיאודורוביץ' – סח עם שמזג לו כוסית משקה – אני מבקש בהכנעה להתכבד בשיקוי זה – מרפא לנפש.

– באמת… איני יכול… כבר היתה לי הזדמנות – נתמוגג איבן פיאודורוביץ'.

– איני רוצה אפילו לשמוע, אדוני הנכבד – הרים קולו בעל האחוזה – לשמוע איני רוצה. לא אזוז עד שלא תטעם.

משראה איבן פיאודורוביץ כי אין דרך לסרב שתה את הכוסית לא בלי הנאה.

– זוהי תרנגולת, אדוני הנכבד – המשיך גריגורי גריגורייביץ' וניתח אותה בסכינו בעוד היא נתונה בתיבת עץ – חייב אני לומר כי הטבחית שלי יבדוֹחה נזקקת לעתים לטיפה המרה ומתוך כך יש שהיא מקדיחה את התבשיל. הוי, בחור! – פנה אל הנער הנתון במקטורן קוזאקים שהביא כסת וכרים – הצע לי את משכבי על הרצפה באמצע הבקתה. וראה: שים תבן מתחת לכר והגבה אותו ככל שאפשר. ותלוש לי אניץ מן הקנבוס השמור אצל האשה לסתום את אזני בלילה. להוה ידוע לך, אדוני הנכבד, כי נוהג אני לסתום את אזני בלילה מאז קרני אותו מקרה ארור שבאחד הפונדקים הרוסים נכנס מקק אל אזני השמאלית. קאצאפים³ ארורים אלה – כפי שנודע לי לאחר מכן – אפילו חמיצת כרוב אוכלים הם יחד עם מקקים. אין לתאר את שהתרחש בקרבי: האוזן כולה דגדוג שאין מפלט ממנו – לך טפס על הקירות! משחזרתי אל מקומותינו עזרה לי זקנה פשוטה. כסבור אתה במה? בלחשים פשוטם כמשמעם. מה דעתך, אדוני הנכבד, על הרופאים? דעתי היא שאינם אלא משטים בנו ומבלבלים את מוחותינו. יש שזקנה אחת בקיאה בעניני רפואה יותר מכל הרופאים הללו. דעתי היא שאינם אלא משים בנו ומבלבלים את מוחותינו. יש שזקנה אחת בקיאה העניני רפואה יותר מכל הרופאים הללו.

– אכן, אמת לאמיתה הואלת להפיק מפיך. אמנם, יש שזקנה – איבן פיאודורוביץ' נעצר בדיבורו כמי שמתקשה למצוא מילה נאותה.

מן הראוי שאעיר כאן כי בדרך כלל לא היה נוהג להכביר מלים. אולי מורך לבו הוא שגרם לכך ואולי משום שרצה להתבטא נאה ככל האפשר.

– ואת התבן נַעֵר נַעֵר היטב – סח גריגורי גריגורייביץ' למשרתו – התבן כאן הוא מין זיבורית שכזאת שבכל רגע עלול אתה להיתקל בסיקוס. הרשה נא לי, אדוני הנכבד, לאחל לך ליל מנוחה. מחר שוב לא נתראה: יוצא אני לפני עלות השחר. מאחר שיום שבת מחר ישבות היהודי שלך, הרי שאינך חייב להשכים קום. אל נא תסיח דעתך מבקשתי: לא אוכל דברך לשלום אם לא תבוא אל הכפר חורטישצ’ה.

אותה שעה הפשיט חדרנו של גריגורי גריגורייביץ' את זיגו מעל אדונו, חלץ את מגפיו ומתח את חלוקו על בשרו. גריגורי גריגורייביץ' צנח על המשכב. דומה היה כי שתי כסתות ענק רבצו זו על גבי זו.

– הי, נער! לאן אתה, נוכל? בוא הנה, התקן את השמיכה! הי, נער, הצע תבן תחת ראשי. ומה, את הסוסים השקו כבר? עוד תבן. הנה, לצד. ואת השמיכה התקן כראוי, נוכל! הנה כך, עוד! אוך!…

עוד שתי אנחות נתמלטו מפיו של גריגורי גריגורייביץ' ולאחר מכן פשטה בכל החדר צפירה אדירה שמקורה בחוטמו. מפעם לפעם הגדיל לעשות בנחרתו עד כי הזקנה שהתנמנמה מאחורי התנור היתה ננערת משנתה ולוטשת עיניה לשני הצדדים. כיון שעיניה לא ראו מאומה היתה נרדמת שוב.

משהקיץ איבן פיאודורוביץ' משנתו למחרת היום נפקד מקומו של בעל האחוזה השמן. היה זה המאורע היחיד הראוי לציון שנתארע לו בדרכו. כעבור שלושה ימים ממאורע זה היה מתקרב אל כפרו.

לפתע חש כי לבו פועם בחזקה למראה תחנת הרוח המנפנפת בכנפיה ולמראה טור הערבות שהלך ונגלה לעיניו ככל שדפק היהודי את סוסותיו התשושות. בחיות זוהרת נהרה הבריכה מבעד לערבות, והיא ערה ונושמת רענננות. כאן היה מתרחץ אי־פעם, בבריכה זו היה מהלך בחבורת תינוקות, טובל עד צוארו במימיה הרדודים ותר אחרי סרטנים. עגלת הצב עלתה על הסכר. עיניו של איבן פיאודורוביץ' ראו את ביתו, בית בנוסח הישן המסוכך קני סוף; אותם עצי תפוחים ואגסים שהיה מטפס בהם אי פעם בגניבה. אך נכנס אל החצר ומכל העברים זינקו עליו כלבים מכל המינים והסוגים: שחומים, שחורים, אפורים וברודים. מהם הסתערו בנביחה על רגליהם של הסוסים, מהם הזדנבו מאחור משהריחו כי סרן העגה מרוח בשומן; אחד מהם שעמד סמוך למטבח חיפה על עצם בטלפו ונבח בקולי קולות; עוד אחד נבח מרחוק והיה מתרוצץ רצוא ושוב, מכשכש בזנבו ונדמה היה כי ממלמל הוא: “הביטו וראו, נוצרים נאמנים, מי כמוני עלם חמודות!” תינוקות לבושים כותנות מגואלות אצו להביט ולראות. החזירה, שהיתה מהלכת להנאתה בחצר מוקפת ששה עשר חזרזירים, זקפה זרבוביתה בארשת סקרנות וחרחרה בקול רם מן הרגיל. על הקרקע בחצר מונחים היו כריות כריות משל חיטה, דוחן ושעורה שיובשו בשמש. גם על הגג התייבשו כמה וכמה עשבים מכל המינים.

עד כדי כך היה איבן פיאודורוביץ' שקוע בסקירתם של כל הדברים האלה, שלא ננער אלא לאחר שכלב ברוד נשך בסובך רגלו של היהודי שירד מן התתורה. מיד הגיח כל הסגל של משרתי הבית שמנה טבחית, סתם אשה אחת ושתי נערות בתחתוניות צמר. לאחר שפרצו בקריאות “הרי זה אדוננו הצעיר!” הודיעו לו כי דודתו שתלה אותה שעה תירס בגן הירק יחד עם נערתה פאלאשקה ורכבה אוֹמלקה, שהיה ממלא תכופות גם תפקיד של גנן ושומר. אלא שהדודה ראתה עוד מרחוק את עגלת הצב המחופה מחצלאות וכבר נמצאה במקום. תמה איבן פיאודורוביץ תמיהה גדולה משחש עצמו כמעט נישא על כפיה, והיה תוהה אם אמנם היא היא דודתו אשר כתבה לו על תשישותה וחליה.

 

ג. הדודה    🔗

באותם הימים היתה דודתו וואסיליסה קאשפורובנה כבת חמישים. מימיה לא היתה נשואה ונהגה לומר כי חיי הרווקות יקרים לה מכל יקר. דרך אגב, עד כמה שזכור לי איש לא השתדך אליה. סיבתה של עובדה זו היא שכל הגברים היו מתמלאים מין מורך־לב במחיצתה ולא קמה בהם הרוח לבקש את ידה. “וואסיליסה קאשפורובנה הרי זו אשה בעלת אופי” – סחו החתנים, ואכן צדקו, שכן אין לך אדם בעולם שוואסיליסה קאשפורובנה לא יכלה לכוף אותו כאגמון. טוחן שיכור אחד, שהיה שלומיאל ולא צלח לשום מלאכה, וואסיליסה קאשפורובנה עשאתו אדם יקר מפז אך ורק בכוח המריטות שהיתה מורטת בזרוע עוזה בבלוריתו מדי יום ביומו וללא כל סיוע מן החוץ. קומתה קומת רפאים אנשי השם וכקומתה כן דשנותה ואונה. דומה כי הטבע עשה משגה שאין לו כפרה שעה שיעדה ללבוש חלוק מעשה קפלים זעירים בימות החול וסודר אדום נוסח קאשמיר בכל ראשון בשבת בימי הולדתה, ואלו לאמיתו של דבר היו יאים לה דוקא מגפי צבא ושפם קצין בחיל הדראגונים. ואולם עיסוקיה הלמו יפה את חיצוניותה: היא נהגה לשוט בסירה והטיבה מכל דייג לחתור במשוט; היתה יוצאת לצוד עופות פרא; משגיחה על הקוצרים ולא זזה ממקומה בכל ימי הקציר; ידעה את מנין האבטיחים והמלונים במקשה; גבתה מכס בשיעור של חמש עשרה פרוטות מכל קרון שעבר על הסכר שלה; טיפסה על אילנות וניערה אגסים מהם; בזרוע עוזה הפליאה מכותיהם של כל הסרים אל משמעתה, אלא שאותה הזרוע היתה מגישה כוסית יי"ש לכל הראויים לה. היתה מגדפת, צובעת אריג, רצה אל המטבח, מבשלת קוואס ורוקחת מרקחת דבש בעת ובעונה אחת. כל היום היתה טורחת והיה סיפק בידה להימצא בכל מקום. כתוצאה מכל אלה אחוזתו של איבן פיאודורוביץ', שעל פי המיפקד האחרון מנתה שמונה עשרה נפשות, עלתה כפורחת פשוטו כמשמעו. זאת ועוד: הדודה אהבה את אחיינה אהבה עזה ובקפידה רבה חסכה את ממונו והיתה מצרפת פרוטה לפרוטה.

לאחר שובו הביתה השתנה אורחו ורבעו של איבן פיאודורוביץ' תכלית שינוי וחייו החלו זורמים באפיק אחר לגמרי. דומה כי מטבע ברייתו לא נוצר אלא לשם ניהול אחוזה בת שמונה עשרה נפשות. הדודה בכבודה ובעצמה העירה כי עתיד הוא להיות בעל משק טוב אף שעדיין לא הרשתה לו להכניס ראשו בכל ענפי המשק. “עול ימים הוא הנער – נהגה לומר אף־על־פי שאיבן פיאודורוביץ' כמעט מלאו לו ארבעים שנה – איך יידע את הכל?”

אף־על־פי־כן עשה איבן פיאודורוביץ' בשדות השכם והערב, בקציר ובדיש, ומתוך כך עלצה נפשו בקרבו – נפש יפה ועדינה. תנופתם האחידה של עשרה מַגלים ויותר המבהיקים בשמש; איושת עשבים הנופלים שורות שורות; שירתן של העושות בדיש, הבוקעת לעתים עליזה כפגישת אורחים ונוגה כפרידה. ערב זך ורגוע, ואיזה ערב! האויר חפשי ורענן. הכל ניעור לחיים בשעות אלה; הערבה מאדימה, מכחילה ובוערת בפרחיה. שלוים, חוגות, שחפים, חרגולים, אלפי חגבים ממלאים את החלל בשריקה, בזמזום, בחריקה, בשאון והמולה המתלכדים לפתע למקהלה מאורגנת, ואין לך רגע של דומיה. והשמש שוקעת ומסתתרת. הוי! מה רענן, מה טוב! זעיר שם מבעירים מדורות בשדה, שופתים יורות וקוצרים משופמים מתיישבים מסביב. המלילים מעלים אדים. מאפירים הדמדומים… תקצר ידנו להביע את אשר התחולל בשעות אלה בנפשט של איבן פיאודורוביץ'. יש שהיה מצטרף אל הקוצרים ויש שהיה שוכח אפילו לטעום ממליליהם אף שחיבבם חיבה יתרה. עומד היה נטוע במקום אחד ועיניו מלוות שחף שנעלם בשמים או שהיה מונה את מספר גדישי התבואה שנקצרו ומילאו את השדה.

לא יצאו ימים מעטים ואיבן פיאודורוביץ' יצאו לו מוניטין של בעל משק מן המעולים. הדודה שבעה נחת מאחיינה ולא החמיצה שום הזדמנות להשתבח בו. יום אחד – היה זה עם סיום עונת הדיש דהיינו בחודש אב – אחזה וואסיליסה קאשפורובנה בידו של אחיינה ופניה לבשו ארשת של מסתורין. באותו מעמד אמרה לו שיש בדעתה לשוחח עמו בענין המעסיק אותה כבר תקופה ארוכה.

– ידוע לך, איבן פיאודורוביץ' יקירי, כי בכפרך מצויות שמונה עשרה נפשות. מספר זה העלה המיפקד ואלו למעשה ייתכן כי מספרן יגיע עד עשרים וארבע. אך לא זה העיקר. מכיר אתה את החורש שמאחורי האפר שלנו, וודאי מוכר לך הכר הנרחב שאחרי אותו אפר: כששים בתי סאתיים יש בו; ואלו חציר מצוי בו לממכר כדי שיעור של מאה רובלים לשנה ביחוד אם גדוד פרשים יחנה בגאדיאץ' כדברי הבריות.

– אכן, ידוע לי. החציר טוב מאד.

– שהחציר טוב מאד דבר זה ידוע גם לי. אך כלום ידוע לך שכל אותה אמדה לאמיתו של דבר שלך היא? מה לטשת עלי עיניך? שמע, איבן פיאודורוביץ‘! זוכר אתה את סטיפן קוּזמיץ’? מה עלה בדעתי? וכי כיצד יכול אתה לזכור אותו? תינוק היית באותם הימים ועדיין לא יכולת אפילו את שמו לבטא. זכורני, באתי אליכם ערב הצום הגדול. נטלתי אותך בידי, ואתה כמעט שזיהמת את כל שמלתי; למזלי הספקתי למסור אותך בידיה של מאטריוֹנה האומנת. כמה מתועב היית בימים ההם! אך לא זה העיקר. כל האדמות שמאחורי כפרנו, והכפר חורטישצ’ה בכלל זה, היו שייכות לסטיפן קוזמיץ‘. דין הוא שאגלה לך כי עוד לא יצאת לאויר העולם כשהתחיל הלה מבקר בבית אמך; אמנם, רק באותם הזמנים שאביך לא היה בביתו. לא לגנאי חלילה משיחה אני לך דברים אלה על אמך. תנוח לה בשלום על משכבה אף שמימיה לא צדקה, זכרונה לברכה, כלפי. אך לא זה העיקר. מכל מקום, סיפן קוזמיץ’ הוריש לך בצוואתו אותה אחוזה שדיברתי בה. אלא שאמך, מנוחתה עדן, היה לה, ביננו לבין עצמנו, אופי משונה. השד עצמו – יסלח לי אלהים על מילה מגונה זו – לא היה מוצא בה את ידיו ואת רגליו. להיכן תחבה צוואה זו – אלהים יודע. סבורה אני כי מצויה היא פשוט בידיו של רווק זקן זה, גריגורי גריגורייביץ' סטורצ’נקו. כרסתן פוחח זה זכה בכל האחוזה. ערבה אני לך כי החביא את הצוואה.

– הרשיני להודיעך, דודתי: האין זה אותו סטורצ’נקו שהיכרתי בתחנה?

ואיבן פיאודורוביץ' סיפר לה את דבר הפגישה.

– מי יודע? – ענתה הדודה לאחר ששקלה בדעתה קמעה – אפשר שאינו בן־בליעל. אמנם, עוד לא יצאה חצי שנה מאז שעקר למקומותינו; אין די בכך להכיר בן־אדם. אמו הזקנה – שמעתי – אשה נבונה מאד ומיטיבה היא – אומרים – לכבוש מלפפונים. אך כיון שאתה אומר כי הלה קיבלך בסבר פנים יפות, מוטב לך שתסע אליו! אפשר שרשע זקן זה ישמע בקול מצפונו וימסור לך את מה שאינו שייך לו. אולי תוכל לנסוע בכרכרה, אלא שהזאטוטים הארורים הללו עקרו את כל המסמרים מאחור. אצטרך לומר לאומלקה הרכב שידביק בכל מקום עור מן המין הטוב יותר.

– לשם מה, דודתי? אקח לי את העגלה שבה את נוסעת לצוד עופות פרא.

בכך נסתיימה השיחה.

 

ד. הסעודה    🔗

בשעת צהריים נכנס איבן פיאודורוביץ' אל הכפר חורטישצ’ה והיה רוהה קמעה משהחל מתקרב אל בית אדוניו של הכפר. היה זה בית ארוך שגגו עשוי קורות ואינו מסוכך בקני סוף כגגות בתיהם של רבים מבעלי האחוזות שבנפה. שתי ממגורות בחצר ואף הן גגותיהן עשויים קורות; השער עשוי עץ אלונים. אותה שעה היה איבן פיאודורוביץ' דומה לטרזן שבא לנשף ובכל אשר פנה ראה כי השאר מהדרים בלבושם יותר ממנו. מתוך רגשי כבוד עצר עגלתו לפני הממגורה וקרב אל המפתן ברגל.

א! איבן פיאודורוביץ' – הצטעק גריגורי גריגורייביץ‘, זה בעל הבשר, שהיה מהלך בחצרו לבוש זיג, אבל בלי עניבה, בלי אפודה ובלי כתפיות. אף־על־פי־כן דומה היה כי גם תלבושת זו הכבידה על רחבותו הדשנה, שכן פלגי זיעה ניגרו מפניו. – מה הוא שאמרת כי מיד לאחר שתתראה עם דודתך בוא תבוא ולא באת? – אחר הדברים האלה פגעו שפתיו של איבן פיאודורוביץ’ באותם הכרים המוכרים.

– על־פי־רוב עסקי המשק… באתי אליך לרגע אחד… לאמיתו של דבר בעניני עסק…

– לרגע אחד! לא יקום ולא יהיה! הי, בחור! – קרא בעל הבית השמן ואותו נער לבוש מקטורן קוזאקים יצא במרוצה מן המטבח – אמור לקאסיאן שינעל את השער, אתה שומע, ינעל אותו נעול היטב! ואת סוסיו של אדון זה יתיר תיכף ומיד! אבקשך לסור לחדרי. כאן חום כזה שכותנתי רטובה כולה.

משנכנס איבן פיאודורוביץ' לחדר גמר בלבו לא לבטל זמנו בכדי ועל אף מורך לבו לפתוח בהתקפת מצח.

– דודתי היה לה הכבוד… סחה לי שטר הצוואה של סטיפן קוזמיץ' המנוח…

קשה לתאר את העויה שנסתמנה בפניו הנרחבות של גריגורייביץ' לשמע המלים האלה.

– בחיי ראשי, איני שומע דבר וחצי דבר! – השיב – עלי לומר לך כי באזני השמאלית ישב מקק. בבקתות הרוסיות השריצו הקאצאפים הארורים מקקים בכל מקום. עט סופר מהיר לא יתאר את עינויי באותה שעה… מדגדג ומדגדג ואינו מרפה… זקנה אחת עזרה לי באמצעי פשוט מאד….

– היה ברצוני לומר – הרהיב עוז איבן פיאודורוביץ' להיכנס לתוך דבריו משראה כי גריגורי גריגורייביץ' מנסה בזדון להטות את השיחה לאפיק אחר – כי צוואתו של סטיפן קוזמיץ' מוזכר בה שטר מתן, אם אפשר לומר כך, ועל פיו מגיע לי…

– ידעתי. דודתך הספיקה כבר להכניס בראשך את הדברים הללו. שקר וכזב, בחיי ראשי כזב! שום שטר מתן לא כתב דודי. אמנם, מוזכר בצוואה איזה שטר, אבל היכן הוא? איש לא המציאו ולא הגישו. ואת כל זה אומר אני לך משום שדורש אני טובתך בכל לבי. בחיי ראשי, שקר הדבר!

איבן פיאודורוביץ' השתתק והיה מהרהר בלבו שמא באמת כל הענין אינו אלא פרי דמיונה של דודתו.

– והנה אמי ואחיותי באות לכאן – אמר גריגורי גריגורייביץ' – מכאן שהארוחה מוכנה. בוא ונלך, אדוני – ובדברו גרר את איבן פיאודורוביץ' בידו אל החדר שעמד בו שולחן, ועליו יי"ש ומיני תרגימה.

בו ברגע נכנסה ישישה נמוכת קומה – ממש קנקן קפה מכוסה שביס – ועל ידה שתי עלמות, האחת לבקונית והשניה שחרחורת. כאברך משי הבקיא בהלכות נימוס קרב אליהן איבן פיאודורוביץ' והשיק שפתיו תחילה אל כף ידה של הישישה ולאחר מכן אל כפות ידיהן של שתי העלמות.

– זה הוא שכננו, איבן פיאודורוביץ' שפונקה! אמר גריגורי גריגורייביץ'.

הישישה סקרה את איבן פיאודורוביץ' במבט בוחן, ואפשר שרק נדמה היה כי סוקרת היא אותו. היא היתה סמל של טוב־לב. דומה כי בכל אותם הרגעים חשקה נפשה לשאלו: “כמה מלפפונים כובש אתה לעונת החורף?”

– יי"ש שתית? – שאלה הישישה.

– כפי הנראה לא ישנת די הצורך – אמר גריגורי גריגורייביץ' – מי שואל אורח אם שתה או לא שתה? ענינך לכבד ואם שתינו או לא שתינו הרי זה עניננו אנו. איבן פיאודורוביץ; אנא, טעם יי“ש מן המובחר. מכל אשר תחשוק נפשך. אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. ואתה, איבן איבנוביץ‘, מה אתה עומד? – סח גריגורי גריגורייביץ’ ופנה אחורה. אותה שעה ראו עיניו של איבן פיאודורוביץ' את איבן איבנוביץ', שהיה מתקרב אל היי”ש, והוא לבוש זיג ארך שוליים בעל צווארון ענק זקוף, שכיסה את כל ערפו כך שראשו היה נתון בתוך הצווארון כבתוך כרכרה.

קרב איבן איבנוביץ' אל היי“ש, שפשף ידיו, סקר את הכוסית סקור היטב ומזג בה יי”ש. הגישה אל האור ובהעלם אחד הערה אל פיו את כל אשר בה, אבל לא בלעו מיד אלא שטף את פיו ורק לאחר ששטף בלע. קינח בלחם ובפטריות כבושות ופנה אל איבן פיאודורוביץ'.

– האין לי הכבוד לשוחח עם איבן פיאודורוביץ', האדון שפונקה?

– כדבריך, אדוני – ענה איבן פיאודורוביץ'.

– הרבה הואלת להשתנות מיום שהכרתיך. וכי מה? – המשיך איבן איבנוביץ' – הריני זוכר אותך בהיותך כזה – ובדברו הגביה כף ידו כדי שיעור של אמה מן הקרקע – אביך, מנוחתו עדן, אדם נדיר היה. תמיד היו לו מלונים ואבטיחים שכמותם לא תמצא בשום מקום בימינו. הנה, למשל, כאן – המשיך עם שהוליכו הצדה – יגישו לך מלונים אל השולחן. הגם לאלה מלונים ייקרא? – אין חשק להביט בהם. התאמין לי, אדוני, שהיו לו אבטיחים – סח בארשת מסתורין ופישק ידיו כמי שעומד לחבוק גזעו של אילן עבה – בחיי ראשי, כאלה!

– נסב אל השולחן – אמר גריגורי גריגורייביץ' והחזיק בידו של איבן פיאודורוביץ'.

הכל יצאו אל חדר האוכל. גריגורי גריגורייביץ' ישב במקומו הקבוע בקצה השולחן, פרש מפית אדירה על עצמו ומשום כך דומה היה לאותם הגיבורים שהגלבים מציירים אותם על שלטיהם. איבן פיאודורוביץ' ישב במקום שהורו לו מול שתי העלמות ומתוך כך הסמיק. ואלו איבן איבנוביץ' לא החמיץ את ההזדמנות לשבת סמוך לו ולבו טוב עליו על שנמצא מי שבאזניו יוכל לגלות את בקיאותו.

– חבל שלקחת את עכוזו של העוף, איבן פיאודורוביץ‘! זוהי תרנגולת הודו! – פנתה הישישה אל איבן פיאודורוביץ’. אותה שעה הוגש לו טס בידי מלצר כפרי לבוש פראק אפור ועליו טלאי שחור – קח את הגב.

– אמא! הרי אין מבקשים אותך שתכניסי ראשך – סח גריגורי גריגורייביץ' – היי בטוחה שהאורח בעצמו יודע מה עליו לקחת. איבן פיאודורוביץ‘, טול כנף! הנה כאן הכנף השני עם הקורקבן! מדוע ממעט אתה לקחת? טול כרע! מה פערת פיך עם הטס בידך? סרהב! כרע ברך, נבל! אמור מיד: "איבן פיאודורוביץ’, טול כרע!"

– איבן פיאודורוביץ, טול כרע! – שאג המלצר בעל הטס וכרע על ברכיו.

– המ… כלום גם לאלה תרנגולות הודו ייקרא? – פלט איבן איבנוביץ' בחצי־קול עם שפנה אל שכנו ועל פניו ארשת של בוז – וכי כאלה חייבות תרנגולות הודו להיות? לוא ראית את ההודיות שלי? הריני מבטיחך כי שומנה של אחת מהן עולה על שומנן של עשר כגון אלה. התאמין לי שכל אימת שאני רואה אותן מהלכות בחצר אוחזני מין תיעוב, עד כדי כך שמנות הן!..

– איבן איבנוביץ‘, אתה משקר – סח גריגורי גריגורייביץ’ משהטה אזנו לדבריו.

– הריני אומר לך – המשיך איבן איבנוביץ' בשלו והוא עדיין פונה אל שכנו ומשים עצמו כמי שלא שמע את דבריו של גריגורי גריגורייביץ' – כי אשתקד שלחתין לגאדיאץ' והציעו לי חמישים פרוטות בעד כל אחת מהן, ועדיין סירבתי לקבל.

– איבן איבנוביץ‘, אני אומר לך שאתה משקר! – סח גריגורי גריגורייביץ’ וליתר בהירות ביטא את המלים הברות־הברות ובקול רם יותר משלפני כן.

אלא שאיבן איבנוביץ' עדיין השים עצמו כמי שאין לו כל נגיעה לדברים אלה. הוא המשיך בשלו ורק הנמיך קולו עד מאד.

– בדיוק כך, אדוני הנכבד. סירבתי לקבל. אין לך בגאדיאץ' אפילו בעל אחוזה אחד שיש לו…

– איבן איבנוביץ; הרי אינך אלא שוטה ותו לא – סח גריגורי גריגורייביץ' בקול רם – הלא מיטיב ממך איבן פיאודורוביץ' לדעת את הכל. וודאי לא יאמין לך.

כאן נפגע איבן איבנוביץ' סופית, השתתק ושקע באכילתה של התרנגולת אף שלא ההיתה שמנה כאותן התרנגולות שמראיהן מעורר סלידה בשל שומנן.

שקשוק סכינים, כפות ומזלגות תפס לזמן מה את מקומה של השיחה. אך מבין כל הקולות הזדקרו במיוחד הצלילים שהשמיע גריגורי גריגורייביץ' מתוך שינק לשד עצם מעצמותיו של איל.

– האם קראת – שאל איבן איבנוביץ' לאחר שתיקה קלה עם שהוא משרבב ראשו מתוך כרכרתו כלפי איבן פיאודורוביץ' – האם קראת את הספר ”מסעו של קורובייניקוב אל המקומות הקדושים?" תענוג ללב ולנפש! עכשו אין מדפיסים ספרים כאלה. צער רב מצטער אני על שלא הצצתי לראות מה היא השנה שבה נדפס הספר.

מששמע איבן פיאודורוביץ' כי המדובר הוא בספר התחיל לשאוב לעצמו מן המרק בשקידה רבה.

– משאתה מעלה בדעתך, אדוני הנכבד, שעירוני פשוט עבר על פני כל המקומות הללו מתמלא אתה תמיהה גדולה. למעלה משלושת אלפים וירסטאות, אדוני הנכבד! למעלה משלושת אלפים וירסטאות. אין זאת כי הקדוש־ ברוך־הוא בכבודו ובעצמו אינה לו לבקר בארץ הקודש ובירושלים.

– אם כן, אומר אתה – סח איבן פיאודורוביץ' שהרבה לשמוע על ירושלים עוד מפיו של משרתו – כי היה גם בירושלים?

– על מה אתה מדבר? – שאל גריגורי גריגורייביץ' מקצה השולחן.

– אני, כלומר, היתה לי הזדמנות להעיר כי הנה ישנן ארצות רחוקות בתבל! – סח איבן פיאודורוביץ' ודעתו זחה עליו על שעלה בידו לבטא משפט כה ארוך וקשה.

– אל תאמין לו, איבן פיאודורוביץ' – פסק גריגורי גריגורייביץ' אף־על־פי שלא הקשיב כראוי – הכל שקר.

בינתיים נסתיימה הסעודה. גריגורי גריגורייביץ' הלך לחדרו לחטוף תנומה כדרכו; ואלו האורחים הלכו בעקבותיהן של הישישה והעלמות אל חדר האורחים, ובו אותו השולחן, שבשעה שיצאו לסעודת הצהריים הניחוהו מלא בקבוקי יי"ש ועכשיו הוא נתכסה כבמעשה להטים, בקעריות ריבה מכל המינים וצלחות מלאות אבטיחים, דובדבנים ומלונים.

העדרו של גריגורי גריגורייביץ' נתן את אותותיו. בעלת הבית התירה לשונה ובלי שנתבקשה גילתה בעצמה הרבה סודות בענין הכנת רקיקי פירות ויבוש אגסים. אפילו העלמות פתחו בשיג ושיח, אלא שהלבקונית שדומה היה כי צעירה היא מאחותה בשש שנים ועל־פי מראיה היתה כבת עשרים וחמש, שתקנית היתה מאחותה.

ואולם מכולם הגדיל תושיה איבן איבנוביץ' הן בדיבור והן במעשה. כיון שעכשיו היה בטוח כי איש לא ישסענו, לא ייסטנו מדרכו ולא יבלבל עשתונותיו, היה מרבה שיחה על מלפפונים, על זריעת תפוחי אדמה, על האנשים הנבונים שהיו בימים קדמונים – אין להשוותם אל בני דורנו – ועל כך שככל שהעולם מתקדם מוסיף הוא דעת ומגיע לידי המצאת דברים מסובכים ומחוכמים ביותר.

בקיצור היה זה אחד מאותם האנשים, שמוכנים בעונג רב לפתוח בשיחה, המדשנת עצם, ויהיו משיחים בכל דבר שבעולם. כל אימת שנגעה השיחה בנושאים חשובים, שיש עמם יראת שמים, היה איבן איבנוביץ' נאנח לאחר כל מילה ומילה ונד בראשו קמעה; ואלו משנידונו עניני משק היה משרבב ראשו מתוך כרכרתו ומעווה פרצופו כך שדומה היה כי מתוך העויותיו ניתן לקרוא וללמוד כיצד מכינים קוואס אגסים, מה גדלם של המלונים שדיבר בהם ומה שומנם של האווזים המתרוצצים בחצרו.

סוף סוף לעת ערבית עלה בידו של איבן פיאודורוביץ' להיפרד מהם. ואף שאדם נוח לבריות היה לא נכנע להפצרותיהם ללון בביתם, היה תקיף בדעתו לנסוע ונסע.

 

ה. מזימתה החדשה של הדודה    🔗

ומה, השכלת להוציא את השטר מידו של הזקן האשמאי?

זו היתה השאלה שבה פגשה הדודה את איבן פיאודורוביץ'. זה כמה שעות המתינה לו בקוצר רוח על־יד השער ובסופו של דבר לא עמדה בנסיון ויצאה במרוצה מאחורי השער.

– לא, דודתי! – סח איבן פיאודורוביץ' עם שירד מן העגלה – אין לו לגריגורי גריגורייביץ' שום שטר.

– ואתה האמנת לו? משקר הוא, ימח שמו! פעם אחת אזדמן אצלו ו – שכה אחיה – אחבוט בו במו ידי. אני אפחית לו משמניו. בעצם, מוטב שאשוחח תחילה עם רשם בית המשפט שלנו. אפשר שנוכל לתבוע ממנו במשפט אך לא זה העיקר עכשיו. איך הסעודה – יפה היתה?

– מאד… כן. יפה למדו, דודתי.

– ובכן, אלו מאכלים היו? ספּר! גדול כוחה של הזקנה בעניני מטבח – אני יודעת.

– היו לביבות גבינה עם שמנת, דודתי. רוטב עם יונים ממולאים…

– ותרנגולת הודו עם שזיפים היתה? – שאלה הדודה לפי שהיא עצמה היתה מומחית להכנת מאכל זה.

– היתה גם תרנגולת הודו!… עלמות נאות מאד אחיותיו של גריגורי גריגורייביץ', ביחוד הלבקונית.

– א! – אמרה הדודה ונתנה מבט בוחן באיבן פיאודורוביץ'. הלה הסמיק וכבש עיניו בקרקע. רעיון חדש התבזק בראשה – ובכן – שאלה בסקרנות ערה – אלו גבינים לה?

דין הוא שנציין כי הדודה ראתה את עיקר יפיה של האשה בגביניה.

– הגבינים, דודתי, הרי הם ממש כאותם הגבינים שהיו לך לפי סיפוריך בנעוריך. והפנים כולן זרועות נמשים קטנים.

– א! – אמרה הדודה עם שהיא נהנית הנאה מרובה מהערתו של איבן פיאודורוביץ', אף שהלה לא התכוין להביע בכך מחמאה כלל וכלל – ומה היתה שמלתה? אם כי קשה עכשיו למצוא בד כל כך מוצק כמו הבד שממנו עשוי, למשל, החלוק שלי. אך לא זה העיקר. ובכן, האם שוחחת אתה על משהו?

– כלומר… מה פירוש? אני, דודתי? שמא סבורה את כבר…

– מה? מה רבותא יש כאן? רצונו של מקום הוא! אפשר גזרה היא מששת ימי בראשית שתחיו יחדיו כבני זוג.

– איני מבין, דודתי, כיצד יכולה את לומר דברים אלה? זוהי הוכחה שאין את מכירה אותי…

– הנה כבר נעלב הבחור! – סחה הדודה “עול ימים הוא הנער – הרהרה בנפשה – אינו יודע בין ימינו לשמאלו. יש לזמנם יחד שיתוודעו זה אל זו”.

אותה שעה הלכה הדודה להציץ במטבח והשאירה את איבן פיאודורוביץ' לבדו. אך מכאן ואילך היו כל מעייניה נתונים לדבר אחד: לראות בזמן קרוב ככל שאפשר את אחיינה נשוי ולטפל בנכדים פעוטים. שוב לא נתנה דעתה אלא על ההכנות לחתונה. וניכר היה בה שבכל ענין וענין היתה עכשיו טורחת ומתרוצצת יותר מקודם, אלא שמתוך כך מהלך הענינים לא זו בלבד שלא השתפר אלא הורע. עכשיו אירע תכופות כי בשעה שהיתה מתקינה עוגה – מלאכה שמימיה לא סמכה בה על הטבחית – היתה צוללת בשרעפים ומדמה כי הנכד הפעוט עומד סמוך אליה ומבקש עוגה. היתה איפוא שולחת ידה בפיזור נפש ומושיטה לו פרוסה ממיטב העוגה. היה כלב החצר מנצל הזדמנות זו, חוטף את פת התאווה ועוקר את הדודה מעולם הזיותיה במצמוץ שפתיים קולני. בשל כך היה מתכבד במכות נאמנות. היא נטשה אפילו את העיסוקים החביבים עליה ולא היתה יוצאת לצוד ציד, ביחוד לאחר שפעם אחת טעתה ופגעה בעורב במקום קורא – דבר שלא אירע לה מימיה.

סוף סוף לארח ארבעה ימים ראו הכל את הכרכרה שגולגלה מן המחסן אל החצר. אומלקה הרכב, שהיה גם גנן ושומר בעת ובעונה אחת, היה מהשכמת הבוקר הולם בפטישו, מדביק את העור ותוך כדי כך מגרש בלי הרף את הכלבים שהיו מלקקים את האופנים. רואה אני חובה להודיע לקורא כי היתה זו אותה הכרכרה, שבה נסע אדם הראשון; לפיכך כל מי שיבוא ויתיימר כי כרכרה אחרת היא כרכרתו של אדם הראשון אינו אלא דובר שקר וכרכרתו מזויפת. יש להניח כי בתיבת נוח נועד לה מחסן מיוחד. צר לי שאין לתאר לפני הקורא את דמותה באותה חיות שהיא ראויה לה. די לי אם אומר כי דעתה של וואסיליסה קאשפורובנה היתה נוחה מאד ממעשה אדריכלות זה, ולא עוד אלא שמיצרה היתה על שהכרכרות בנוסח הישן יצאו מן האופנה. עצם המיבנה העקמומי של הכרכרה, דהיינו העובדה שצדה הימני היה הרבה יותר גבוה מן השמאלי, ישר מאד בעיניה, שכן מצד אחד יכול להיכנס בה אדם מגודל קומה, כפי שנהגה להתבטא, ומצד שני אדם קטן קומה. דרך אגב, בפנים הכרכרה היה מרחב די והותר לחמישה קטני קומה ולשלושה שקומתם כקומתה של הדודה.

סמוך לחצות היום סיים אומלקו את טרחותיו בכרכרה, הוציא מן האורווה שלישיית סוסים שהיו רק במקצת צעירים מן הכרכרה, והתחיל אוסרם בחבל אל המרכבה ההדורה. איבן פיאודורוביץ' ודודתו נכנסו אל תוכה – זה משמאל וזו מימין – והיא זזה. האיכרים שנזדמנו להם בדרך כל אימת שראו אפריון מפואר זה (הדודה היתה יוצאת בו למסע לעתים רחוקות מאד), הי נעצרים ביראת כבוד, מסירים כובעיהם ומשתחוים אפיים ארצה. כעבור שתי שעות בקירוב נעצרה הכרכרה לפני המפתן… אין צריך לומר לפני מפתן ביתו של סטורצ’נקו. גריגורי גריגורייביץ' לא היה בביתו. הישישה והעלמות יצאו לקבל את פני האורחים. קרבה הדודה אל הישישה בצעדת שגב, בזריזות רבה שירבבה רגל אחת לפנים ואמרה בקול רם:

– שמחה אני מאד, גבירתי הנכבדה, על שיש לי הכבוד להביע פנים אל פנים את רגשי הוקרתי לך. ועובר על הכבוד והיקר הרשיני להודות לך על מידת הכנסת האורחים שגילית לאחייני איבן פיאודורוביץ', שהוא משתבח מאד במידה זו שלך. הכוסמת שלך נפלאה היא, גבירתי! ראיתי אותה כשהתקרבנו אל הכפר. והרשיני נא להיודע כמה כורים מקבלים אתם לכל בית סאתיים?

לאחר מכן בא תר ההתנשקות. משנתיישבו בחדר האורחים פתחה בעלת הבית הישישה ואמרה:

– אשר לכוסמת, לא אוכל לומר לך: זה הוא השטח של גריגורי גריגורייביץ'. זה מכבר איני עוסקת בו. וגם אין אני יכולה: כבר זקנה אני. בימים עברו – זכור לי – היתה הכוסמת מגיעה עד למתניים; עכשיו אל יודע מה. אף כי אומרים שעכשיו הכל טוב יותר – כאן נאנחה הזקנה, והצופה מן הצד עשוי היה לקלוט באנחה זו את גניחתה של המאה שעברה, דהינו המאה הי"ח.

– שמעתי, גבירתי, כי בנות האיכרים שלך יודעות במו ידיהן לעשות שטיחים מצוינים – אמרה וואסיליסה קאשפורובנה ובכך נגעה בנימה הרגישה ביותר בנפשה של הישישה. לשמע המלים האלה נתגלתה בה עירנות מיוחדת במינה. דיבורה היה קולח ואמריה נישאו על־הדרך שבה יש לצבוע את המטווה וכיצד יש להכין את החוט לשם כך. מן השטיחים נתגלגלה השיחה במהירות אל כבישת מלפפונים וייבוש אגסים. כללו של דבר, לא יצאה שעה אחת ושתי הגברות שוחחנו ביניהן כאילו היו מכירות זו את זו עידן ועידנים. וכבר השיחה וואסיליסה קאשפורובנה הרבה דברים בקול כה נמוך, שאוזנו של איבן פיאודורוביץ' שוב לא יכלה לקלטם.

– אולי תואילי לראות? – שאלה בעלת הבית וקמה ממקומה.

מיד קמו גם העלמות ועמהן גם וואסיליסה קאשפורובנה. כולם שמו פעמיהם אל חדר המשרתות, אלא שהדודה רמזה לו לאיבן פיאודורוביץ' שיישאר ולחשה דבר־מה באזנה של הישישה.

– מאשינקה – פנתה הישישה אל העלמה הלבקונית – הישארי עם האורח ושוחחי אתו שלא ישתעמם.

העלמה הלבקונית נשארה וישבה על הספה, איבן פיאודורוביץ' ישב על כסאו כמי שיושב על סיכות; מסמיק היה ומשפיל עיניו; אלא שנראה כי העלמה לא הרגישה בכך כל עיקר. היא ישבה בשויון נפש על הספה, סקרה בעיון את החלונות ואת הקירות או עקבה במבטה אחרי חתול שהיה חולף במרוצה פחדנית מתחת לשולחן.

איבן פיאודורוביץ' התעודד קמעה וכבר עמד לפתוח בשיחה; אך נדמה כי את כל המלים שבאוצרו פיזר על פני הדרך. אף מחשבה אחת לא עלתה על דעתו.

השתיקה נמשכה כרביעית של שעה. העלמה ישבה עוד כפי שישבה.

סוף סוף התאזר עוז איבן פיאודורוביץ'.

– בקיץ יש הרבה זבובים, גבירתי – הפליט בקול רוטט.

– הרבה מאד – השיבה העלמה – אחי התקין במיוחד מחבט מסנדלה הישן של אמי, ואף־על־פי־כן עוד הרבה.

כאן נפסקה השיחה ושוב לא מצא איבן פיאודורוביץ' מלים בפיו בשום פנים ואופן.

סוף סוף חזרה בעלת הבית בלווית הדודה והעלמה השחרחורת. לאחר ששוחחה עוד שעה קלה נפרדה וואסיליסה קאשפורובנה מן הישישה ומן העלמות חרף כל שידוליהן שתישאר ללון. הישישה והעלמות יצאו אל המפתן ללוות את האורחים ושעה ארוכה קדו קידות לדודה ולאחיינה שהיו מציצים מן הכרכרה.

– ובכן, איבן פיאודורוביץ'? במה שוחחתם שניכם, אתה והעלמה? – שאלה הדודה בהיותם בדרך.

– מאריה גריגורייבנה היא עלמה צנועה וחסודה! – אמר איבן פיאודורוביץ'.

– שמע, איבן פיאודורוביץ'! רוצה אני לשוחח אתך בכובד ראש. הרי אתה, ברוך השם, כבר מלאו לך שלושים ושבע שנים. דרגה נאה כבר ישנה לך. הגיעה השעה שתתן דעתך על ילדים. דרושה לך אשה ויהי מה…

– כיצד זה, דודתי? – נצטווח איבן פיאודורוביץ' בחלחלה. מה פירוש אשה? לא, דודתי, עשי עמדי חסד… את מביאה אותי לידי בושה מוחלטת… מימי לא הייתי עוד נשוי… אין לי כל מושג… איני יודע מה לעשות בה!

– ידוע תדע, איבן פיאודורוביץ' – פסקה הדודה ונתחייכה. ובלבה הרהרה: “מה הוא! עול ימים הוא הנער, אינו יודע בין ימינו לשמאלו!” – כן, איבן פיאודורוביץ' – המשיכה בקול – אין למצוא לך אשה נאה ממאריה גריגורייבנה. ועם זאת מצאה היא חן בעיניך מאד. כבר שוחחנו על כך ארוכות – הזקנה ואני: היא תשמח מאד לראותך כחתנה. אמנם, עדיין לא ידוע מה יגיד אותו אשמאי גריגורייביץ'. אבל אנחנו לא נשים לב עליו, ואם רק יעלה בדעתו לחשוך ממך את הנדוניה, נתבע אותו לדין.

אותה שעה רבה הכרכרה אל החצר, והסוסות העתיקות קמו לתחייה משחשו בקרבתה של האורווה.

– שמע, אומלקה! תן להם, לסוסים, לנוח ואל תוליכם אל אמת המים מיד לאחר שתתירם! סוסים מחוממים הם, ובכן, איבן פיאודורוביץ' – המשיכה הדודה ברדתה מן הכרכרה – אני מייעצת לך להרהר כראוי בדבר. שומה עלי עוד לקפוץ אל המטבח. שכחתי להזמין ארוחה מסוֹלוֹחה וחוששת אני שנוכלת זו לא חשבה על כך בעצמה.

אבל איבן פיאודורוביץ' עמד כהלום רעם. אמת נכון הדבר: מאריה גריגורייבנה עלמה נאה למדי. אך להתחתן!.. דבר זה נראה לו כה מוזר, כה מופלא שלא יכול היה להרהר בו בלי אימה. לחיות עם אשה! אין להבין! לא לבדו יהיה בחדרו, כי אם בכל מקום יהיו שניהם, שניים יחד. זיעה כיסתה את פניו ככל שהתעמק בהרהוריו.

בשעה מוקדמת מן הרגיל שכב על משכבו ולמרות כל מאמציו לא יכול היה להירדם בשום פנים ואופן. סוף סוף באה אליו השינה הנכספת, זו המרגיעה כל. אך מה טעם היה לשינה זו? חלומות מבולבלים כאלה לא ראה מימיו. יש שחלם כי הכל רועש וסובב והוא רץ, רץ… ואינו מרגיש את רגליו… הנה אפסו כוחותיו… פתאם תופס אותו מישהו באזנו. “א! מי הוא זה?” “אני היא, אשתך” – המה באזנו קול פלאים, ומייד היה ניעור. יש שהיה מדמה כי הוא נשוי כבר, והכל בביתם כה מופלא, כה מוזר; ובחדרו במקום מיטה ליחיד מצויה מיטה כפולה. בכיסא יושבת אשתו. הרגשה משונה אופפת אותו; אין הוא יודע כיצד לגשת אליה, מה לומר לה ומרגיש הוא כי פניה פני אווז. בהיסח הדעת פונה הוא הצדה ורואה אשה אחרת. אף זו פרצופה פרצוף של אווז. פונה לצד שלישי ־ אשה שלישית עומדת. אחורה – עוד אשה אחת. יגון קודר משתלט עליו. זינק אל הגן למלט נפשו, אך בגן חם. הסיר כובעו, והנה רואה הוא שגם בכובעו יושבת אשה. זיעה ניגרה מפניו. תחב ידו בכיסיו להוציא ממחטה – גם בכיס אשה; שלה צמר גפן מאזנו – גם שם אשה יושבת… יש שהיה מדדה על רגל אחת ודודתו מביטה בו ואומרת בארשת של חשיבות: “כן, חייב אתה לדדות כיון שעכשיו אדם נשוי אתה”. גח אליה – אלא שהדודה שוב אינה דודה כי אם מגדל פעמונים. ומרגיש הוא שמישהו גורר אותו אל מגדל הפעמונים. “מי גורר אותי?” – שואל איבן פיאודורוביץ' בקול ענות חלושה. “אני, אשתך, גוררת אותך משום שאתה פעמון”. “לא, איני פעמון, אני איבן פיאודורוביץ'!” – צווח הוא. “כן, אתה פעמון” – סח מפקד גדוד פ… בחיל הרגלים שאותה שעה עבר על פניו. לעתים חלם פתאם כי אשתו אינה בשר ודם כלל ועיקר, כי אם אריג צמר; כי במוהיליב נכנס הוא לחנותו של סוחר. “באיזה בד יש את נפשו של אדוני לבחור? – שאל הסוחר – קח אשה, זה הוא הבד המקובל ביותר באפנת ימינו! בד חסון. כולם תופרים עכשיו זיגים מבד זה”. הסוחר מודד וגוזר את האשה. איבן פיאודורוביץ' נוטל את הבד מתחת לבית שחיו והולך אל היהודי החייט. “לא – אומר היהודי – הבד בד רע הוא! איש לא יתפור לו זיג ממנו”.

היה איבן פיאודורוביץ מתעורר אחוז פלצות, רוחו מבולעה וכל כול טובל בזיעה.

מיד לאחר שקם בבוקר משנתו פנה אל ספר הנַחש, שאליו צורפו פתרוני חלומות בידו הנדיבה של מוכר ספרים בעל נפש יקרה ונדירה שאינה רודפת בצע. אלא שבין החלומות שהוזכרו בו לא נמצא אפילו אחד שיהיה דומה דמיון כלשהו לחלומו המבולבל.

בינתיים גמלה ברוחה של הדודה תכנית חדשה לגמרי, ועליה תלמדו בפרק הבא.