ידי זהב? למי ידי זהב? לאבא של יחיעם, לדוד יוסף, מכל מקום, היו, ומן היום הראשון בארץ בשנת תרס“ח, בתמוז, קראו לו אמן המזמרה, ולחילופים המנגן בטוריה, לאבא של היצור הזה לא היו ידי זהב אלא ידי עובד קשה, ידי החלטה מסתגפת, ידי קבלת העול, אבל לא אותן ידי העושה פלאים בכל אשר ייגע, שהדברים באים לקראתו שמחים ונעתרים לידיו ברצון, ומאז חדרה בשנת תרנ”א, באביב, התאמץ קשה בידיים מתאמצות קשה בלתי נרתעות משום עבודה קשה מכוח הרצון וההחלטה הנחרצת, ואילו הדוד דויד אבא של שמעון, הוא הלא מעולם לא אחז בדבר כבד מעפרון ולכל היותר עט עם צפורן שצריך להיטרד בה ובטורח טבילתה החוזרת בדיו בלי להכתים או ללכלך, כי הוא איש נקי מאד וסולד מן האי־נקי וסובל עד עיווי פנים מזיעה מחול ומאבק – ואפילו באותו הצ’לו שהוא מנגן כתלמיד אצל הופנקו לא התגלו ידי שמעון כידי פיאטיגורסקי הצעיר, ולא ניכר כקאזלס הנער, ומורהו, אותו הופנקו ידידו הטוב של אביו השותה אצלם תה רוסי ומתחלק באנחות רוסיות על המצב ועל הפראים האסייתיים הגדלים כאן, ושאולי אינם אלא הם הסקיתים הנוראים, ועם זה בהרבה הבלגה וסבלנות היה חוזר ותובע מן המתאמן הצעיר, גם כשלא ייצא ממנו אמן, לחזור בבקשה ובמחילה להתחיל הכל מחדש, באותה נוסחה שכבר כולם פה אחד יודעים לזמרה בקצב, א־נו, שימון, היה תובע, אחת ו־, טיאם־טטט־טטם, טיאם־טטט־טטם, או לחילופים, פיאם־פפפ־פפם, פיאם־פפפ־פפם, וכבר כל חבריו יודעים לפזם כך, וגם אי אפשר לומר ששמעון לא התאמץ לעשות כך, שוב משתדל אבל שוב מועד, אולי מפני שהוא משתדל אז לדכא את הצחוק החנוק שבו, על כל ההופנקו הזה היושב זקוף גֵוו ועל כל מאמצי חינוך הסקיתים שלו, ואילו כעת הוא הולך לפסל ראש איש וראש אשה ועוד ראש אשה, באלה ידיו השמנמנות האלה, ומה שייצא מידיו ומה שיש לו בלבּו בחזונו, מי יודע עד כמה יהיו מתקרבים, אלמלא שהחליט שלמרות הכל הוא יקח ויעשה את הפסלים, בעקשנות של אמן חופשי צעיר, גם את הפסל של קָמר וגם את הפסל של דווידה וגם את הפסל של זהבה, הראשון יהיה חזק ומפשיל סנטר מורַד, ושתי האלה תהיינה יפות בדיוק כמו שהוא יודע לתאר אותן כעת לפרטיהן, ואצבעותיו הולכות על פניו של עצמו והוא תוקע אותן בלחייו עמוק עד כאב כדי להמחיש איך הוא רואה אותן שונות מכל מה שהוא, ולא חס על פיו שהוא מכווץ כעת באצבעותיו ומהדק שפתיו כדי לעשותו דומה לפה המבוקש, הנערתי לגמרי, ולא על חוטמו שהוא הודף את אורכו למעלה עד שיהיה סולד, לפחות הפעם, ובאגודל ואצבע שוב לוחץ על לחייו להשקיען משהו כדי שיהיו לו עצמות לחיים עם השקעים המיסתוריים תחתיהם, ובהמון דיבור מדייק הוא משלים לפניהם את החסר, עד שנראה שיש בעולם אחד עם ידי זהב לעשות ויש בעולם אחד עם דיבורי זהב לדבר, וגם יחיעם הלא איננו נחשב על העובדים הגדולים, ומעולם לא התפאר בעבודת כפיו ולא התפארו בו, אפילו לא בגינת אביו, ובתוקף מצוות אביו החזקה, כעת חופש ואתה יכול לעדור בגינה, גוער בו אביו, ולא בכרם סבו מראשוני רחובות שטרח והסביר לו בסגנון הישן כי כעת הבציר ולמה לא יבוא לבצור כמה סלים, תמיד שמח בבציר תמיד מרוויחים משהו ותמיד יש גם בנות פורחות נעלסות מוכנות לבציר, והוא, הזקן, כבר קורץ אשמאי וצוחק עם שפמו בסגנון הישן, הרבה יותר מכל זה הוא אוהב סתם לשיר, לבד ובכמה קולות, ותמיד בקן השומר הצעיר שלו הוא מוצא עם מי לשיר בקרן זווית, בצריף, עד שהשיעול היה מחניק אותו, מפני שתמיד הוא מצונן ותמיד ריאותיו שורקות, כפי שהוא מפגין לפני חבריו הסולדים, יַמיק, היתה אומרת לו אז אמו, הדודה רוחמה, כי יחיעם הוא גם ימיק כמו שיבנאל היא גם יֶממָה, והוא הלא בדיוק שם נולד בין מסחה ליבנאל, בבנין החווה של סג’רה, ימיק אומרת לו אמו, בקצה אחד מפּרצי השיעול הנוראים שלו, שהיו מרעידים אותו ומפריצים ממנו זיעה קרה, עד אין נשימה, ועד שבדאגה היו ממתינים שיתפוש מחדש את הנשימה, ויוכל לחייך מעבר ליסורים, ויהיה יכול לשחרר כבר את כל מיני הקללות המצלצלות המצחיקות שיש לו על השיעול הסרוח הזה – יַמיק אתה הולך להיות שחפני – היתה אומרת לו אמו הורתו, וכאילו אמרה לו ימיק אתה הולך להיות גנב כיס, כמין תחזית של הגרוע ביותר שלא לשמו גידלו אותו בצער ובלילות ללא שינה, ולא בבית משפחה מכובד כביתם, מאז ימי מסחה ועד כאן ברחוב החלוץ בבית־הכרם, ותומכת מתניה בידה הרכה ארגמנית הציפורניים היתה מצליעה לה בהדגשה, מי כאן באמת הסובלת, ומי לבדה נושאת בכל העול הקשה, כל היום על הרגליים, שנה אחר שנה, וכמה אפשר עוד, ובדברים מאשימים כאלה גם היתה נכנסת החדרה ומתישבת לה רווחות על הכסא המרופד העגול שלה שם ממול המראה שלה הגדולה, וידי זהב כמובן לא היו גם ליצור הזה, אף על פי שתמיד תכנן בחשק ויצר מיני מכשירים וחפצים ומכונות מתוחבלות להפליא שיצאו לו מסורבלות וגמלוניות ולא דומות לתמונה שהיתה לו בחזונו, כמו למשל, מכונת הסינימה שיצר מקופסא שחורה שהכניס בה סוללה ומנורה והצמיד לה שבר משקפת ישנה שמצא שישמש כמטיל האור, ושאפשר להשחיל בה סרט מאלה שעמרם המציג בסינימה מקצץ בסרטים שלו ומשליך החוצה כפסולת ושאפשר למחוק את המצולם עליהם ולצייר בטוש ציורים אחרים, ולהפליג ולהטיל על הקיר בבואות מצחיקות של חוות דעתו על הנעשה והנשמע, כאן ברחוב השקט הזה ובמחוזותיו הנוגעים, אלמלא שכל מעשה הקסם הזה היה כל כך מגושם וכל כך צריך לארבע ידיים לפחות שיחזיקו בכל פינה של ארון הברית הזה, אם לא תיבת נוח, שצריך היה לוותר על הרעיון, בינתיים, אבל הוא ידע לספר על כך יפה כל כך שברור שגם הוא לא ידי זהב תפארתו אלא דיבורים של זהב, לאזני אלה שיש להם סבלנות אליהם.

ואיך יוכלו לצאת לעולם המעשה האכזר עם ידיים כאלה, שלושה העצלים המתבטלים האלה בצחצחות האורצל שמתחת למנדרינות, שהראו דממות איך הזמן נסוב כל הזמן, כי יחיעם היה בטוח כי שמעון דווקא כן נועד לגדולות בלי לעבוד, ושהוא עתיד להיות ג’נטלמן עם פנאי, יש אנשי סגולה כאלה, הוא מסביר, ובדיוק כך, איש חמודות כזה שיש לו ברשותו הרבה פנאי והרבה ירושה טובה ליהנות שלוו וחכם מדברים שלווים ויפים, בלי לשבור גוו בפרך, או למשל אולי יהיה למוציא־לאור גדול, כזה, גביע יין טוב לפניו סיגר משובח באצבעותיו המצהיבות, ולבוש בטעם וצעיף ממשי לצווארו, והוא יהיה נותן הטעם הטוב וההם העובדים שלו יקחו את טרחת עשיית הדבר בפועל, והתוצאה תהיה תמיד משהו יקר, נדיר, מעודן, יפה, עשיר, ואצילי מאד, וכל הזמן מן הצד תהיה גם מוסיקה, ותמונות יפות וגם פסלים לרבות פסלי חטאות הנעורים של האדון הג’נטלמן, ושמעון גם לא התנגד במיוחד אלא שלפני כל זה הוא חייב ליצור את הפסלים הללו, שכבר סיפר עליהם, ושהוא עצמו יחיעם אף על פי שהוא בשומר הצעיר המכין את חניכיו לעבודה ולהגנה ולקיבוץ, וגם יהיה מדריך בקרוב את הצעירים ממנו ומחנכם לאותם ערכים הכרחיים ונשגבים לאין עוררים, איננו בטוח שיוכל אי־פעם להיות פועל מפואר, עם הידיים האלה שלו הקפואות תמיד בחורף ומזיעות תמיד בקיץ, ועם השיעול שלו תמיד, ועם המעדר המעייף אותו רק למראהו עד שיעול חסר תוחלת, ואילו רק הניחו לו להיות שר במקהלה, שירי כנסייה למשל, ושירים בשני קולות ושלושה, וקאנונים עם ליווי ובלי, כמו שלפעמים הוא מוצא שם בצריף את מרים ואת מריימי ואת מירי ואת מֶרי והם מתיישבים בהרבה חצאיות מקופלות תחתיהן ובקצרונים שלו שכיסיהם משתרבבים החוצה, ומתחילים אז לשיר בתחילה כה וכה, ואחר כך עושים משהו שלמרות קולו הנשבר כעת ועובר במפתיע מבּאס רווי לסופרן צרחני המבהיל גם את עצמו, נוצרת אז פינה אחת בקן הזה השוקק, שעושה אז דברים ששום דבר, בינתיים, לא עושה יפים מהם, ובקרוב כשיתחיל באמת לזנק לגובה, וכל בגדיו יתפוצצו עליו פתאום, למורת רוחה של אמו שסבורה שבקצב כזה הוא מכלה את תקציב הלבישה של כולם וגם את שלה, המעט ההכרחי שמגיע גם לה, היא טוענת, ובמהירות כזו לאן נגיע, וקולו יתייצב על אופי אחד, ויוכלו אז לשיר קנטטות של באך ששמע עליהן והוא כבר נפעם אף כי עדיין בוּר לגמרי, וגם השמעון הזה כך, הוא שבידיו האלה באמת לא יודע להחליף ברז בבית ולא נוּרת חשמל בחדר ולא לתקן תקר באופניים, אלא שאין לו אופניים, בשביל מה, למגרש הכדורגל הוא הולך ברגליו ולסינימה ולבית הופנקו הוא נסחב עם הצ’לו הגדול העטוף כותנתו החומה, ולבית חברו קָמר, בין גרוזנברג לנחלת־בנימין, שמתקוטט שם תמיד עם אמו ברוסית עד שמטיח לה בדלת והם חוזרים בהליכה מתעכבת כל הזמן אליו לביתו השקט, שכל מאה חדריו נעולים תמיד היטב בצרור מפתחות דודתו שנושאת אותם על חגורתה, מפחד הגנבים היא אומרת, גם בתל אביב הקטנה שאיש עוד לא גנב בה ושוטריה בטלים, ורק בחדרו הזה הוא אדון לעצמו לבסוף ויכול לעשות כחפצו, ושם גם תוכל למצוא לפעמים את חברו את שמואל יושב לו כדרכו כפוף כשבלול וראשו קלוט בין ידיו, ולא אומר מלה, עד שמזכירים איזה ספר מעולה, ואז, ובשטף לא ייעצר הוא פותח ואומר על־פה בקול מונוטוני וזבובי למדי דפים אחרי דפים, מגנסין למשל, והיה כי ישוב מנודו ויבוא אל ארצי אני אהיה שלווה, קורא שמואל מראשו ועיניו באף אחד, וממשיך ברצף זז תוזז זורם בשקט, וכי יפקוד בית אמי ואני אראה בפניו, שוב אראה בפניו, אני אהיה שלווה, או אם תרצו יוכל לומר לכם דפים מטוניו קרגר, בתרגום פִיכמן, על חברוּת שאיננה סימטרית ועל אהבה כואבת אל אינגֶה הנבצרת מהשיג, ועל שיעורי הריקוד האומללים אצל הֶר קנאאק, ועל עיניה האומללות של מגדלינה המועדת תמיד בריקודים, אבל מוכנה להחזיר אהבה לחיק אין מבקש ממנה, ומצחיק איך בשיעורי “עבודת גינה” בחצר הגימנסיה הרצליה כשכולם כאילו עודרים את השבילים ואת הזרוע למורת רוחו של המורה אלדמע שאינו משתלט עליהם, והוא שמעון אפילו לא מתיימר לעדור והמעדר בידיו רק כדי להישען עליו בשממון ורק חושש שעורו, הוורוד־בהיר כעכוזו של תינוק, קודם יסמיק בשמש ואחר כך יתקלף ולך תמצא חן בעיני זהבה הגאוותנית, או דווידה היהירה, עם קולה העמוק וגם אפל משהו, ושאת ראשיהן הוא הולך לפסל בידיו אלה עצמן, ידי זהב או לא זהב, ובהחלטה נחושה, והוא יודע בדיוק מה, את ראש זו ואת ראש זו, ותבוא תראו, רק יחזור לביתו, בשובו מנודו.

כי העולם, אומר כעת שמעון, נחלק כידוע לשניים, לאפוליני ולדיוניסי, כפי שאמר פילוסוף אחד, שחברו קָמר קרא וסיפר לו, שהרי קריאתו של שמעון איטית כל כך שהזמן עובר פעמיים את כל כדור הארץ והוא עוד לא הפך דף, ובעוד שאפולו הוא היפה השקט, השלם והמושלם, הרי דיוניסוס הוא ההרפתקן, המרדן, הנסער, הטרגי, זה לעומת זה כמו – מספר שמעון – מוצרט לעומת בטהובן, או הצייר רפאל לעומת הפסל מיכלאנג’לו, וכך גם קמר חברו הוא הדיוניסי, הוא המרדן והוא עוד ימרוד, ואילו השתיים, כל אחת לפי דרכה, הן אפוליניות, ועוד איך, יפות יופי רגוע, מופנם, יותר כמו גרטה גארבו – הוא מסביר ממה שהוא יודע יותר מכולם כאן – ולא כמו מרלֶן דיטריך – (מרלן דיטריך? מזדעק כאן היצור הזה, המלאך הכחול? שאומר שהוא גם לו יש מה להגיד, אחר כך), והוא יעשה אותן מן הזיכרון, אף־על־פי שגם יזמין אותן לשבת לפניו, כל אחת לחוד, כמובן, ופשוט ייקרה אז הלא ייאמן, וזו תשב לפניו בחדר במרחק יד, אצלו בחדרו, לא להאמין, וזו תשב לפניו אצלו בחדר, במרחק יד, בהתחלה לפחות, תמהות ליכולתו הלא ידועה להן ולכשרונו המתגלה כעת, ופתאום והן כבר לא מעבר להישג־יד וכבר לא למעלה מהימצאו אִתן, פשוט יושבות אצלו, כל אחת לחוד, ומחכות לדעת מה ייצא ועד כמה תהיינה יפות, כל אחת ביופיה השונה שלה, מפני שהיפה הוא רב צדדי, כידוע, מסביר שמעון וכולו נרגש, גם כשהוא יפה אחד, מסביר שמעון במופלא, תמיד שונה ואחד תמיד, את זהבה יעשה ופניה קצת מוגבהות וניבטות למעלה, כמובן, והפרופיל שלה הוא יהיה הצד הנכון להביט, הצוואר שלה יהיה מורם, ותנועת הסנטר והבלטת הפה הרגיש, והאף הסולד, והשקעים בלחיים, שיש בהם איזו רוחניות, מסביר שמעון, הכל בשאיפה למעלה, ובשתי ידיו הוא עושה באוויר איך זה נראה, והשיער העתיר יהיה אסוף לה אצלה על קדקדה במקלעת, שנפלא יהיה לכייר את ממשותה בחומר, למוּש את מעשה התפארת הזו, עד שתהיה נראית באמת כמלכה, עם העטרה לראשה, ואולי כמקשיבה לבשורה מרחוק, ששמעון כבר יודע ורק היא מתמהמהת מדעת, אף כי בוודאי כבר חושדת, ואילו את דווידה יָראה מלפנים, ראש וגם חזה, כן, חשוף למדי ונועז וכמעט גלוי, צד ימין מפואר אחד של החזה שלה, לא כשתשב לפניו כמובן כשתבוא לחדרו, לא עד כדי כך, אבל כשתלך, קצת מן הדמיון וקצת ממבט על עצמו בשינויים הנחוצים, מפני שהחזה והצוואר של ילדות אפילו אם לא רואים להן מחשוף עמוק מדי, הם תמיד כאלה צחים כאלה חלקים מתקמרים קלות כאלה זוהרים במשי הצח של העור היפה שלהן, שאף ילד צעיר ככל שיהיה חזהו גם לא מתחיל להפעים כמו החלקוּת המתקמרת הצחה הזאת שלהן, ושאת התנופה המבורכת האחת הזו מצווארה אל פניה, הוא יעביר לפרוטומה שלו עשויה לתפארת, אבל הפעם הוא ירהיב לעשות משהו נועז יותר והיטב יכייר גם את עגוּלוּת כל הכידור המעוגל הזה הנשי הזה שלה, שיהיה מתעגל מתקמר ושוב מתקער ועולה עם הצוואר הארוך, עם תנועת הראש המוגבה, עם השיער שלה שהוא חלק ויורד משני עברי הפסוקת שלה, והעיניים שכאילו עצומות, וגם היא בהקשבה כאילו לבשורה ממרחק, כשכל כך קרוב אליה יושב מי שכבר יודע מה הבשורה ומשער שגם היא כבר חושדת, ושאולי על כן יהיו גם אוזניה טיפה גדולות, מפני שההקשבה היא הנושא האמיתי, ההקשבה למה שהוא הולך ואומר לה בלבו כבר זמן רב בלי להגיד לה מלה, בלי להעז לומר, ובקושי להביט ישר, בלי להביא בחשבון את מה שקרה ממש בחורף הזה, לפני כמה חודשים, כשפתאום מי באה לקראתו ברחוב, כשהוא נעצר ונטל אז ואמר לה שלום, והיא, לא תאמין, הביטה בו ואמרה גם היא שלום, לא תאמין, ולא בזה לו ולא חלפה על פניו, ובקולה הזה העמוק הרווי והאדיש כל כך, וכשהלכה לה הלאה לדרכה בהליכתה הזו שלה, התחילה פתאום המדרכה להתעוות רתת, ואבני המדרכה התחילו לרקד, המדרכה שנשאה את שניהם יחד, מוזר ככל שישמע, וקשה היה ללכת כעת למישרין, ושכעת על כן יהיה חייב הכל ללכת נכון, ולהיות נאמר נכון, בלי מלים, ורק בכיור הפסל בתוויו הנכונים, ובגלוי, לגמרי, כן, ובהפצרה גלוייה, הו, דווידה, אני פה, הביטי בי, הו אפולינית אחת.

אם יש מישהו רעב, אתם יודעים מה, הלא אפשר להוציא אבטיח ולערוך כירה? כן, אפשר אבל עוד מעט. כעת אנחנו באמצע משהו מאד מעורר. חבל שלא למד לנגן על איזה כלי ממשיך יחיעם מן המקום שלו אלא שאבא שלו חושב שרק הארץ והאדמה והקרקע ועבודת האדמה וכיבוש הקרקע וגאולת הארץ הם העניין הראוי היחיד שבחור וטוב צריך לראות לפניו ולהכין עצמו לקראתם, ואת כל כשרונו ואת כל מיוחדותו להביא אל המזבח הזה, למה מזבח? מפני שכך רואים את זה, ומאד יפה לראות את החיים כמזבח, ומי יודע מה, ואלהים יראה לו השה לעולה בני, ויכלו שניהם יחדיו, לא?, ונשאר בינתיים רק לשיר בקולו המתחלף עם כל המריימות ההן שבקן השומר הצעיר בשני קולות ובשלושה, מאלתרים תוך חיוכים ונצחון ההמצאה הפראית למצוא את ההרמוניה התואמת, ולשיר נראה גם כמפלט מכל תביעות החיים והעולם והבית ו“התנועה”, אלה שיודעים תמיד בשבילו תמיד וגם לוחצים מה יהיה עליו להיות, ושלא יוכל לבסוף אלא לציית ולהצטרף וללכת ככל שהכינו לו, קודם לקיבוץ ההכשרה ואחר כך לקיבוץ הקבע, ואחר כך לפרדס ואחר כך למטע או לפלחה או לרפת, ובין זה לזה לתורנות המטבח ולחדר האוכל, או, מצד שני, שאביו יתערב פתאום ויקרא לו החוצה לבוא עמו ולהיות לממשיכו מן המקום שהוא ישמוט את יד המחרשה והלאה, ואין בזה הלא שום פסול כי מה אנחנו ומה חיינו בארץ הזאת אם לא עבודת הארץ, ועוד, וגם בהגנה וגם בנשק וגם בגיחות המסעות, וכל הזמן תמיד עם כולם ויחד מצטרפים ככה למאבקו של עם שלם ההולך כאן ועושה ומקים את חייו, ככל הידוע, ולשיר אפשר בחגים, אומרים לו, ולשיר אפשר בחוג לשירה, ולשיר אפשר גם בתהלוכות בקצב ההפגנות של “המוני העמלים”, כמובן, ואיזה חזק ומכובד להיות שייך להמונים העמלים וכאילו עלינו דרגה, ומתי אם כן, מתי, וזה הלא יפה מכל, מתי, אומר יחיעם והוא כבר נרגש למדי, מתי, הוא שואל, אבל מוטב שיתאפק קצת, מפני שאנחנו כאן לא בפתרונות, גם כשפתאום נעשה מניין שהוא עצוב בתוך כדי העצלות שכאילו כבר מחקה הכל עד לכמעט המהום של לא נורא, באמת לא, ובינתיים הלא עוד יש לנו זמן, עוד יש לנו ארכה, איפה כעת השמש, מלבד שזו כעת היא השעה שמחכים בה כל אחד למי שבסוף היום יקרא לו לבוא או לפנות ערב. מכירים את “נשען אל תורן הספינה, גלי הים אספורה?” הוא אומר, ונזהר פתאום שלא לצחוק למלים ולמראה פניהן המנופח הזה, עשינו את זה בארבעה קולות, בלי ליווי, ובלי שנוכל לחזור פעמיים על כל האילתורים שקפצו אלינו, והוא מפתל את שפתיו הגמישות האלה, ומביט בכל אחד, בדומה לחיוך, ואוזניו המפורסמות יוצאות מעברי ראשו כזוג מפרשים, ופתאום והוא חמוד כזה, תינוקי למדי, או אולי מין קופיף כזה, שיקפוץ תיכף אל הענף ויעשה העוויות, וחבל שאין לו כאן עם מי לשיר, שמעון יודע רק לעשות פם פם טים טים בום בום, וגם בים בים, כשאינו עושה טיאם בים בים, מכל המנגינות, ואילו היצור הזה לא מצטיין בשמיעה טובה דווקא, אף כי לא כולם מרגישים מיד, ממשיך כנראה מצד אמא, ששרה בהרבה רגש זיופים נוראים, לעומת אבא שמזמזם מפזם תמיד עצור מנגינות בינו לבינו, ובשמיעה טובה, כנראה, אף כי עצוב־תמיד, ואין מה לעשות מפני שאת רָמָה עדיין לא פגש, ורק את אפשרות קולה או את נחיצות קולה שמע כמעבר לאופק הידוע, כזריחה שעוד לא הגיעה שעתה, ואפילו לא ידע שהיא קיימת כלל אי בזה, אם כי בלִבּו פנימה כבר היה מוכן כולו שתהיה ותבוא, וגם היא עדיין רק מסתובבת לה כפי שהיא, ועדיין לא עולה בדעתה ולא יודעת עליו כלום, אף כי אביה דווקא יודע משהו על אביו, מפני שמי שלא יודע על הדוד יוסף הנמצא תמיד במסעות ארץ ישראל שלו, ועדיין לא משערת לה, שם אצלה, שם מעבר לאותם האקליפטוסים המפורסמים ההם, אלה שמי שהריח פעם בילדותו את ריח בעירת עליהם ערימות ערימות בסתיו, לא יהיה לו עוד ריח אחר על פניהם, ואפילו לא חושש עדיין שממש כעת מתחילים כל הבחורים התמירים של חדרה, האלה שכבר מזמן אינם הולכים ברגליהם אלא תמיד הם רכובים אלה על סוסים ואלה על אופנועים, מתגודדים כולם כעת סביב גדר ביתה, בכל מיני תואנות ותירוצים ולשונם בחוץ, ושתי אחיותיה הגדולה תמרה המוכשרת ורותה הכשרונית בטוחות כמובן שלשם יופיין באו לכאן ולשם יפי זמרתן, והן אמנם היו יפות ומזמרות, ולא מעלות על דעתן כי זו דווקא הקטנה המתחילה לפרוח ממש כעת, כשגם כל המושבה מתחילה חשה מעולפת פתאום מריח פריחתה המניצה, וכל הבנות כבר הן מתלחשות זה כמה ומסתודדות, בתוך שהן יושבות ומכינות להן ורוקמות את המפרשים שלהן שיהיו נתלים בקרוב על תרני הספינות המהודרות לאחר שאדוני היאכטה יכרעו ברך לפניהן ויקחו אותן מכאן הרחק אל ארצות התרבות, ורק הוא, כאן, עדיין קופיף שרוצה לשיר, בלי לדעת מי זו שם הולכת וגדלה לקראתו, בין ילדה לעלמה, יפה מעבר לכוחו לדעת ושרה מעבר לכוחו לשיר, ושיחד ועוד בלי לדעת זה על זה, הנה הם הולכים כל הזמן זה לקראת זה, מיום ליום מיועדים כאלה לקראת יום פגישתם, עד שיום אחד והם יופתעו, וגם בכלל לא, למצוא זה את זו ועד נצח, ככל האפשר, ולהתחיל סוף סוף לשיר, הו אלהים, כפי שלשיר צריך, היא קול ראשון בטוח בעצמו והוא נלבט סביבה ושר ונכרך סביבה ועליה בקול שני, צייצני במפתיע וחוזר לטבעו הנכון ואל הבאס הראוי, או שהוא פותח בקו המרכזי, והיא עושה מעוגי מחול סביבו, מעוגי מחול נהדרים, גנדרניים ומתגרים וחושניים ומגרים ומתקרבים ומתרחקים ומתמלאים אש ומתרחקים ממנו, עד שהנה הוא פורץ בבכי ושואג אליה, שואג אחריה, רֶמה, חכי, רמה, חכי עד שאבוא, ולפעמים יהיה השיר בא ויורד על שניהם ועוטף אותם ככה שאי אפשר יהיה עוד להישמר מן הדמעות, לא הם ולא השומעים, היֹה היו שני שושנים, אחד לבן אחד אדום, ו… וכן, ולוקחים כעת נשימה ומוצאים איך לצאת ולחייך מחדש, בלי דמעות, ולשיר ולפנטז, לשיר ולהתהולל, ולשיר ולהתכנס פנימה, באופן שמזכיר לו איך פעם כשהיה ילד קטן והיו מחממים בחדר האמבטיה הקטן שלהם את הדוד בפרימוס הגדול והיה חושך בחדר, והחלל היה מתמלא רעש המכונה ופכפוך המים, והלהבה היתה קצתה כחולה קצתה צהבהבת, והוא היה מיושב לו שם שכמוֹ, ברגליים משולבות ככה, כמין דרוויש אחד, מתבונן מכושף בצללים ההם האדומים מבליחים, ולבו היה נעטף תוגה, כאילו לא יוכל להחזיק מעמד ולא נשאר לו עוד אלא רק אולי להתפלל, מפני שהאלהים באמת הנה הוא ירד כעת והוא פה.

רגע, והלא יש ענבים בבית, שאג פתאום היצור הזה, נפלאים כאלה, שאג וזינק ורץ ביחפותיו וחזר ומכנסיו צונחים מתחת טבורו, ובסלסלה הגדושה שהביא גולשת שפע ענבים לבנים סגלגלים חלודים בשלים, סורחים ענבריים סביבה כמעט בעודף, ותראו איך הם, מתפעל היצור הזה לפני אורחיו, ואיך הם מתוקים, חברוניים, כדאי תמיד להתנזר מכל ענבי הקיץ, שחורים כלבנים, ולחכות לאלה עד שיבואו, ברכת שמים, תטעם תראה, תטעם גם אתה – ושוב נראה הכל פשוט מאין כמוהו ואפשרי וחלק וחם, גם כשכולם יודעים, ואי אפשר שלא, שהכל סביב, בכל הארץ, אין בו כלום לא חלק ולא פשוט, ואיך אין מלה רגילה יותר ומצויה יותר ממה יהיה, מה יהיה, גם בדיבורים על יד השולחן, ואמא נורא כועסת ואומרת שכולם כאן נעשו מין חסרי אמונה כאלה, בעוד שהיא מלאה אמונה, ולך תאמין לה, מפני שעיניה כבר דמעות, ובעיתון בבוקר כשפותחים אותו, וברחוב כשמקשיבים רגע ובטוחים בך שאינך בריטי במקרה או זה המושתן המסריח, אי אפשר אז להתחמק מן הוודאות שמיום ליום הולך וקרב איזה יום קשה, קרב יום, יום מבחן לכל, ושאם קרוב או רחוק יותר הדבר יהיה מוכרח להתפוצץ, מה בדיוק איך בדיוק לא ברור ורק שזה יהיה, יהודים וערבים, יהודים ואנגלים, ופתאום וזה יתפוצץ, ושבעצם כלום לא מוכן, אבא לא מדבר אבל רק זה אוכל בו, אחיו לא מדבר אבל נעלם יותר יותר, ללילה או ללילה ויום, או רק ליום אחד, ובו בזמן אסור שיידעו, ומשחקים כאילו לא כלום, ורק מחכים, מתחת לפני הדיבורים והשיחות והענבים המתוקים מחברון, מחכים כל הזמן שיבוא מישהו אחד ויפלוט מלה אחת וייעלם, ולא רוצים להאמין שזו תהיה מלה רעה, לא בא בחשבון, ודוחים אותה ורוצים שלא לחשוב על זה, ורוצים שכבר יבוא, ורוצים שיהיה כאן כזה שלא יניח לפּחד להתחיל, מתחת להבהובי צללי המנדרינות האלה, תמיד תמיד הכל הולך כאן ככה, פתח את העיתון, תמיד במצור, במצור ובמצוק, ימים טרופים, ותמיד חמוּר, וחמוּר מאד, ומה יהיה, ומוכרחים לסמוך על משהו, על המזל, או על איזה מישהו למעלה, שהוא יהיה חכם ויודע יותר וגם מכין ומתכונן, ולסמוך קודם כל, כנראה, על ידי הזהב שלהם, תמיד בשיניים לבנות אליהו הזה, מעקרון, ותמיד יודע לעשות בשקט, כאילו היה רק משחק בצעצועים, ואיזה סכנה ומה פתאום מסוכן, ולא פצצות ולא מוקשים, ובחיים שלו לא יתפוצץ אצלו כלום, כלום לא יתפוצץ (אהה, עוד איננו יודע, את התפוצצות היום ההוא, אמנם רחוק, באיטליה, בסתם מוקש אחד טיפש ונשכח ושכנראה הוא עצמו הכין וארגן לשם התרגיל שהוא עצמו הלך לערוך עם הפלוגה המובחרת שלו בבריגדה באיטליה ובאותו חיוך מקסים שלו לבן השיניים ובאותו ביטחון שניצח עד אז תמיד וש –) וכלום לא יוכל להשיג אותם ואת מהלכיהם השקטים גם כשהם טסים להם כמטורפים בדרך לא דרך (אהה, עד היום ההוא עם האופנוע הנורא ההוא כשלא היתה ולא נראתה שום סיבה לדאוג כלום וש –), פשוט, המזל אִתם והם המזל, ועוד מעט גם יבוא המבשׂר הזה והמלה תהיה כמובן ירוק, והכל, אלהים, והכל, וטוב לו למי שעסוק ולא מתפנה לשאול שאלות ולא ממתין עד שיידע, ובין כך ובין כך, והערבים הם דווקא הולכים ומכינים, כך השמועות, וגם היהודים הולכים ומתכוננים, כך הסודות, והבריטים הולכים ומתקשחים, כך רואים, ויום אחד פתאום, או יש משהו שהקטנים לא יודעים? או מי כאן קטן שאינו יודע?

איש לא יודע, אבל מספרים כל הזמן, כאילו שום דבר אבל גם קוראים בשמות, ואיך הלכו פעם פלוני ואלמוני וקנו בבלגיה והטמינו בחביות שמילאו באדמה ובשתילי עצים, ושלחו ליפו וברגע האחרון נבהלו והחזירו הכל עד בלגיה, ואיך הלכו אחר כך וקנו שוב ובפעם בווינה, והטמינו בתוך קופות ברזל גדולות ושלחו לחיפה ונתגלו, או איך הלכו האיכרים של משה סמילנסקי וקנו בלבנון, והצרפתים המסריחים ההם הלשינו לבריטים המנוולים ונתפש הכל וכל הכסף הגדול שכל כך קשה לאסוֹף, הכל ירד לטמיון, או איך הלכו שלנו, אנחנו וחברינו, לקנות פה קרוב ממש כאן בחברון ובבית לחם, והעבירו בתוך השתילים הארוכים וישר לגן הבוטני באוניברסיטה והצליחו, או המעשה שהיה בים המלח ובגשרי הירדן, וברוכבי חמורים תמימים בטיול השנתי לחקר המאובנים, או מעבר לכנרת לחקר היתושים, ואיך שוב הלכו לאיטליה, וכבר הגיעו וכבר הלכו להוריד מכבר למעקה הספינה בהתקרבה לחוף, וכמעט ש, לא, כי הפעם הצליחו, ואיך פעם הביאו את זה מעורב בצנורות החשמל וישר למחסני חברת החשמל והצליחו, וכמובן, אותן חביות המלט הנזכרות וישר מן הנמל לשכונת בורוכוב למחסן המרכזי והצליחו מאד עד שנשתברה אותה החבית האחת הטיפשה ממש על רציף הנמל והכל נשפך מתוכה והכל הלך להיתפש ושוד ושבר ושומו שמיים אלא שלבסוף הצליחו, וטישטשו ושיחדו והעלימו וטימטמו את מוח הבריטים, והטמינו הכל, וזה מלבד כל אותן אמצאות יהודיות, אמצאות חריפות, אמצאות מופלאות, איך לעשות את הלא ייאמן ואיך גם עשו וגם הטמינו, מלבד כשהתפוצץ פתאום בפעם ההיא והאסון ההוא וכל מה שלא כדאי לדבר, וכעת –