משקים את המנדרינות בלב הקיץ. מקשיבים, חדלים להקשיב ומקשיבים. כל הזמן. אחד אחד נתכנסו לתוך עצמם. אבל מקשיבים.

עיניו כעיני חתול כשמביט בשמש, שני סדקים צרים, בראש צנוח אבל לא ישן, כולו בוהה הרהורים סגור בהם, כולו מווריד לו זה שמעון בשמש הלא חזקה עוד, ומשהו תינוקי, לא קשור ולא במֶרי לא במַר ולא במריר, וגם זה, יחיעם, ששרוע לו על גבו, בוהה, צללי האור הנושרים מן העלים, בעיניים פקוחות רואה אולי את התקרבות בואה ואת גידולה הלא ידוע של מי שעדיין אינו יודע שישנה, ובוודאי לא את מה שיהיה קורה בוודאות הרבה אחר כך ועוד לא ניתן לנחשו אפילו בבהייה בין עלים ותנודות אוֹרצֵל שעושים תמיד מיני ניחושים, אבל גם כך, כשאיש איש לנפשו, ולהרבה נפָשוֹת נפשו, שנפוצו כצאן, בינתיים, יודע זה, ויודע זה, כי הם חברים לא רק כשהם זה אל זה, ואפילו לאחר הפסקה ארוכה שלא ראו זה את זה, ואינם צריכים כלל להתחיל ממסדרונות המה נשמע ולא מן המה שלומך או ממה העניינים, ולא מטוב לראות אותך או יה כמה זמן לא ראינו, ולא רְאוֹת פניך מי פילל, ולא איך אתה נראה, או יה־חביבי, ולא מכל מיני המסדרונות האלה, אין צורך, אלא ממשיכים ישר, רק ממשיכים, לא מאז אלא מכעת עכשיו, בדיוק מכעת, כי חברים אינם כדי לדבר על מה שהיית רוצה לומר, זה כבר ישן ונגמר, כבר אמוּר וכבר נמצאו לו מלים לאמירה, סחורה ישנה, אלא על מה שהנה זה פתח המגע של היחד ועשה אותו, על מה שרגע קודם לא ידעת כלל ולא עלה על דעתך שזה הדבר, ושזה מה שתאמר, ושהוא כבר היה מוכן להיאמר והיה מקופל היטב שם בפנים בבטן אולי, או רק הנה זה התחיל להיוולד ולהיות, בתוך כדי שאתה מדבר, מסיע את הלא ידוע שהולך וזז ומודיע את עצמו, ולא רק הם שומעים לראשונה אלא גם אתה, ולא רק שומע אלא גם מבין מה היה בך לאמור ולא ידעת כלל, מלבד איזה כיווץ או כאב, או אין שקט, ושהיה עדיין בּוֹסר ירוק, מן הסתם, קשה ומקופל, ושכעת כבר לא צריך לשתוק אותו וברגע שהֵריח את היחד הזה הנה הוא גח ונאמר בדיבור וגם בלא דיבור, ממשי ומפתיע ונחלץ ויוצא ובקלות כזו, ואיזוֹ פקעת לא ידועה שהיתה שם בלגמרי אי־אפשר נעשית פתאום לכל־כך אפשר פתוח, רק בוא, בוא תשמע בוא תראה בוא תדע איך זה, וגם מצחיק וצוחקים, אלא שעכשיו לא. עכשיו בוהים. לא כל אחד לנפשו. אבל כל אחד לנפשו.

עצוב. ומוטב אילו לא אני יושב ומחכה אלא אילו הם יושבים ומחכים לי. פתאום וזה כל כך קשה לחכות. ואילו אני כעת שם, באיזה שהוא רחוק מכאן, למשל, ברחוק דרומה, והייתי הולך שם וממשיך עוד משם והלאה, עוד הרבה, רחוק שם, כמו בפעם ההיא עם אהרון השכן, שלקח אותי בהשכם בבוקר ונסענו אל השדה שהטרקטור שלו הגדול עבד בו, לא רחוק מקסטינה באר טוביה, שלשם הוא גם מחזיר את הטרקטור ללינת לילה ומוקדם בבוקר הוא מחזיר וחוזר לשדה, ושני הפועלים שלו אחד חַמִיד ואחד אבּוּ אחמד, ולא תמיד זוכרים מי זה מן השניים, חורשים לו את החלקה ההיא שאך זה קנו ושצריך היה למהר גם לפני הסתיו וגם להוכיח חזקת בעלות, ובדרך גם נכנסו לעקרון של אליהו ממש בצהריים, ושוב חזרו לקסטינה ממש אחר הצהריים ורק מאוחר בערב כשכבר היה לילה חזרו הביתה ובבית כבר נורא דאגו ונורא חיכו.

וכשעומדים שם על השדה ההוא ומביטים סביב יודעים פתאום. פתאום וזה מכה אותך על ראשך. פתאום ואתה בין הכי גדולים בעולם. בין הגדולים מכולם, פתאום סביב סביב יש פתוח בלי סוף בלתי נעצר בכלום לא בעץ ולא בבית ולא בהתרוממות ולא בהשתפלות וכולו רק פתוח אחד גדול ושלם סביב סביב רק שדה אחד גדול ושלם ומעליו נשפכת כולה שמש אחת גיבורה שופכת על הכל, ועל השדה הקצור מזמן וכבר השחים, ועל השמים שנשכחו ואינם, אבודים באוֹבך המסמא ועכוּר ואתה אפילו לא מחוק אלא פשוט אינך ולא קיים, וגם לא כל כך חשוב אם כן או לא, כאן בגדול הזה בגדול מכל הזה הפתוח הזה, הישר ושטוח לכל צד הגלוי ופשוט בלי שום סימן או ציוּן, בלי שום צורך לכלום כמו שהים לא צריך כלום כדי שיהיה גדול ולא אכפת לו כלום אם כן ידעו או לא, עומד פה הלוּם גדוּלה, לא תופש איך יכול להיות עומד לפני הגדולים העצומים האלה, וגם לא חשוב אם תופש או לא, מיהו בכלל, לפני השניים האלה שהם כל העולם, השדה והשמש. שֶחם? שֶנורא חם? שצמא? שחשוף ואין לא עץ ולא צל, ששׂרוף ולא בית ולא שביל, שאין כאן לא הולכים ולא באים ואין כאן שום מקום אחד וכאן לא מן המקום המיושב וגם אין פה כלום מן הקטנוּת שיש בכל מקום ורק גדוּלת הלא כלום גדוּלה מאופק לאופק ורק כלום מלבד שני הגדולים, זה אל מול פני זה, השדה אין לו מה להסתיר מפניה והיא גם לא תעשה לו עוד כלום, כל זה נגמר מזמן, וכולה רק פתוחה לפניו שיעשה, וכולו עליה ועושה לה ואל תוכה, וכולה רק לקלוט בכל פני גופה הפרושים לפניו ואת כל אונו ואת כל עוזו הנשפך בצלהבים במבול באין סוף בבהירות שהשמים העכורים לא יעכירו עוד ואין מכלים דבר,

יש גם כאלה שנִבהלים מן השדה הריק הזה הלוהט תחת השמש, המוּפרֶה שמש ששופכת בו את כל שפעי הלוהט שיתחיל להצמיח ממנה בבוא יומו, ונִבהלים מפניו ורק לברוח, ורק איזה צל חסר להם ועץ או בית ושבילים וירק ירוֹק ומשבצות מתחלפות ורק מהר הביתה ולשתות, ולגמור כאן ולברוח, כאילו זה כאן הוא המדבר הגדול והנורא, כאילו זה כאן הוא שונא האדם ושוֹטם האדם, חרוּך אחד ושׂרוף שמש וכמוש אור נורא, ורק להִמלט מהר הביתה, צל צל, מים מים, הביתה הביתה, או לבוא רק כשעוד טללי בוקר, כשעוד לא בגבורתו, כשעוד אפשר, ולא כשאין כלום אלא רק מבול השמש הזה היורד בתעתועי סבכים כאילו שפעי סבכים סחרחרים אדירים, כאילו מתגלגלים לפניו סבכי פקעות סחרחרות, סלילי סבכים מלוהטים מתפוצצים סחרחורות מתפוצצות בעיגולים מוּתכים, בשפעי סנוורים בעיגולים עיגולים נשפכים, ב,

ופתאום וגם אתה, וכאילו יש לזה חשיבות אם אתה כן או לא, עומד פה בלב כל הגדול הזה, שהוא תמיד רק שניים, רק אחד, בעצם, רק גדול אחד גדול מכל, שלא יודע אם נשאר עוד כלום מחוץ לגדולתו הזאת וגם אין מה לדעת, כי מה יש עוד מעבר לגדול מכל, ופתאום ואתה, גם אתה, מתמלא ונושם גדוּלה ומתרחב גדול מנשימת מלואה, פטור מכן כובע על ראשך או לא מכן חם לך או לא או אם אתה נשרף, פטור צמא פטור שאלות או מה השעה אם יש שעה, או מה בכלל או מה זה אתה עושה כאן, כלום מזה, ורק בזה היש כאן ככה, וככה דווקא, ואילו היה נגמר היית נשאר ולא היה לאן לחזור ולא לשום מקום, כי מה עוד יש יותר מן היותר הזה, מה עוד מעבר לגדול הזה, מה עוד יש אחרי זה, אמור, מה,

כזה אובד בתוך הגדול הזה, כאיזו צפור כלוב שפתחו לה ופתאום שיכורה בפתוח ופתאום יש לה הכל יותר מדי ולא שום לאן קודם, רק רבוץ לך בפאת השדה שוֹפף על כרעיך הגפרוריות שלך, אבל כעת נכנס הטרקטור לצלע השדה ומתחיל לעשות ולחרוֹץ בו קו, ולא שומעים שום נפץ אבל משהו פתאום כן נשבר, בכזה חזק, בחורק, כגזע עץ שהנה גמרו לנסר תחתיו והוא כבר הולך ומתהפך ליפול באנקת חריקה, השדה הזה שעושים בו כעת קו אחד עליו, כגזר דין מוות, והמוּם קם ללכת בצד החייה הזו החורצת קו, מחניק את היבבה, הֵי, למה? והזה הענק עובר אדיש בכוח שוצף חורץ פותח בה את הקו, מתיז גדוּדוֹת עפר ומיירֶה פתאום גם איזו אבן תועה, והולך ונועץ ועושה מִחרץ, חַד, חוּם, שבור, ומה שהיה רק קו נפתח להיות חריץ ששפתיים פתוחות לו ולעומק לא מסוים, כמו שיש כך, והקרום הנוקשה הולך ונבתק ונקרע מפני חוזק הלהב הננעץ חד פנימה לתוך חובּו וחורץ פנימה בעוז, והקרום שכבר אין עליו שמץ אבק שניסע כולו ניפרח מזמן ולא עשב שכבר כילו העזים את מה שהשמש שרעתה עליו אחרונה וליחכה הכל עד הסוף ולא השאירה אחריה אלא את השחום השרוף כאילו גם היא חייה גדולה ורעבה וחמדנית ולקחנית, ופתאום וגם המוני החרקרקים שהשֵד יודע מניין צצו ואיפה היו, מתעופפים להם בבהלה נמלטים לצדדים, ואינם יודעים להתעופף ונופלים מיד אבודים, וכל עולם הנמלה נהרס כולו, כמו באחרית הימים, וההוא רק חזק ורק נכנס בה ופולח בה ולא חדל כל הזמן בכוח נכנס וחורץ את הקו שלו שהופך למִחרץ עמוק בין שפות נפתחות מפוּתתוֹת, וחַמיד או זה אבּו־אחמד, מושיט כעת יד ורומז בתוך הרעש המחריש לעלות ולשבת על כנף הטרקטור למעלה, ופניו של העליון השולט על הכל מכוסות להן משקפי אבק גדולים בלי להשאיר שום פרצוף אלא צלחת אבק עם שׂפם, ומחייכת, כנראה, ונאחז ככה בדופן הספינה, מתנדנד גדולות בכיבוש הפליחה הלא חדלה פולחת חדה בקרום הנוקשה וכלום בעולם לא יוכל עוד למנוע או לעצור או לשנות או לגרש את אונס הביתוק או להבריחו מכאן, וכלום שאין שיוכל להתנגד או לגייס התנגדות, באמצע מעשה הכיבוש, לא השדה ולא השמש הגיבורים מכל, והשדה הזה שעושים זו, אפילו יהיה מבעט ומסרב ומתעקש שלא לתת ובכל כוח נוקשותוֹ, ואפילו אם יהיה צועק ניחר שלא, ויהיה מתהפך שלא לתת לו, וסוגר ומתכווץ ומתהדק לתוכו בכל ההדוק, שלא ייכנסו בו, הכל נפרץ ונחתך ונחרץ כבר בלי התנגדות של ממש, והקו רק הולך ונדחף, כל הזמן רק הולך ונבתק, יחד עם השלף הנסחף פנימה ועם קוץ פה ושם, שלא להזכיר את זיתי העזים, ולא את מבול החום השורף ולא את מחאת אלף השנים, שמנסה לשווא שוב, או עשרת האלפים, שלא, שמעולם לא עשו לה ככה ולא העזו לבתקה עמוק כזה באפס יד כזה להרים שמלתה ולהפשיל ולבוא לעומק בזלזול כל מה שהיה ושמר את תום תוכה עד עתה, ושהיתה מוסיפה ומתקיימת בכבוד כחוק עולם מימות עולם, מימי אבותינו והפלשתים והביזנטים והערבים וכוּלם ומי לא, ובאי־התחשבות אטומה וקישחת מחתכים בה בחד הברזלי הזה והופכים אותה על פניה את השכבה הזאת שהיתה מוצנעת לתוכה תמיד מאז נבראה, כל אותה רצפה שטוחה מעולמים הדוקה מאופק לאופק מהודקה וצרובה שְחוּמה ולא יודעת מימיה אלא רק את מבט השמש הצורב ואת כוח גבורתו הנשפך עליה, ופתאום החריץ המתגולל ונפרץ בה כעת ונפתח לעומקה במִחרץ אחד ישר וכלום לא יעצור, יבש אבל בתוכו עדיין קצת מהביל, כאילו בכל התלאובות משהו לחלוחי נשמר בה חבוי תמיד, מהבּיל כעת המוּם ומשהו שהיה שלם מתפוסס לו מתפורר וגם מתקמח לקמח, ורגע מתבהל ועושה רגע קצת אבק חדש, אבק מן החבוּי שמעולם, פורץ לו ולוקח ישר קדימה הלאה, עד מקום, לא מובן למה זה דווקא, ושם נעצר ומתחיל סובב בו תחתיו על עמדו בלי עִצרוּ בלי הוֹיסָה בלי עִמדו בלי סוֹבוּ בלי דוּוּוּר, וכבר הוא מתיישר ומתחיל ויורד בקו החוזר וכבר הנה זה התלם השני, ושני תלמים זה אצל זה הם כבר עובדה, וזו כבר הכתובת חסל עכשיו סוף, בעליל, וירדה עייפות וגם עכוזו הדל יבש משבתו לא בנוח תלוי שם מעל מעשה החרישה, מלא כולו בלא יודע מה, בלָמָה", בדבר והיפוכו, בכן ולא, היאוש משתק, ואולי גם בנצנוץ של אולי צריך להתחיל להבין אחרת, מפני ש

הֵיי אתם, לא חֲבָל? – היה צורח בלבּו מפני שבלאו הכי מי יכול לשמוע כלום מתחת נהמת החיה הדינוזאורית החורצת הגדולה הזאת, לא חבל, היה צורח אליהם, הביטו, הביטו, בשם אלהים, מה אתם עושים פה, לא חבל, הו חַמיד, או אבּו־אחמד, הו אהרון שכננו, אהרון, הבט, לא חבל, מה אתם עושים, איזה קלקול עולמים, הו אנשים טובים, הביטו וראו, לא חבל? נהדר, לא? אמר לו כעת שכננו אהרון, לאחר שהמפלצת התרחקה ואפשר היה לשמוע, עומד ומתעסק בהצתת סיגרייה חדשה על הישנה שרק דרס אותה בעפר, מזיע וניכר שגם מרוצה, ומלפנים כבר היו באדמה שלוש ארבע סריטות עמוקות חוּמות תחוחות דשנות מהבילות קצת מקרוב, כאילו הנה זה יצאו מן התנור, או משהו, רק לפני כמה שנים, הרצה אהרון, מי ידע שאפשר לחרוש ככה. לעומק כזה, ושטח גדול כזה, וביום אחד מה שעשו בשבועות, מה שבועות, בחודשים, הרצה אהרון, והוא מרוצה מאד, ונוטל כד חבוש שק רטוב ומעלע לתוכו סילון מתבלע בפיקה עולה יורדת, וגם מגיש נדיב לשכנו הצעיר, שנראה בלתי יודע מה קודם, וכך גם נחנק כמעט בסילון המים, אבל מראה עשרות השוורים והפלחים בפרוֹס החורף כשעוד האדמה לחה, פזורים במעשה סריטת החרישה המצחיקה שלהם, ואולי מאות, סביב סביב על כל חלקות השדה הקטנות שלהם, שמסומנים בתפרוצת עתרת עלי החצב הכחולים ירוקים, זה שבסוף הקיץ יעשה את עמודי הפריחה המפורסמים, ברצינות גדולה של איכרים, ובגוף גדול שָחוּי גחון בכל כובדו על ידית המחרשה הקטנה המסמרית ההיא שלהם, הולכים ומדברים על לב השוורים להואיל ולזוּעַ, וגם דוקרים באחוריהם ליתר הדגשה, ובאותה שפה עולמית שאין לה מלים אלא הוֹ הוֹ והַה הַה, אף כי גם יאללה יאללה, ולא נותנים מנוחה, אלא בצהרים כדי פיתה וזיתים ומים, ואם יש גם דבלה להמתיק, ולשוורים קצת פול או כּרשינה, ותבן, ויאללה, ופוסעים כך אלפי פסיעות עלֹה ואלפי פסיעות רֶדת מאור עד חושך, זוג שוורים וזוג רגלי איש ומחרשה קטנה ביניהם, עד שהשדה יהיה מחליף מצעו מחום ירקרק של ראשית החורף לחום שוקולד שלפני הזריעה, כולו מוכן להריון, ובארבע בבוקר כבר האביסו לשוורים וכצאת השמש כבר התחילו וצלם הולך לפניהם ולאור השקיעה הענוגה גמרו וצלם בא מאחוריהם וכל עוד רוחם בהם, יום אחר יום, הכל למען החיטה והשעורה ולמען הדוּרָה או השׂוּמשׂוּם ופה ושם גם לשם האבטיחים אולי, ובא זה המרעים בכוחו המפלצתי ועושה הכל ברבע שעה וגומר, עמוק לגמרי, פתוּת1 לגמרי, והכל הכל, וגומר גמירה לגמרי, ומה,

רוכבים צולחים מעל כל טיפשות האדמה הישנה השטוחה ולא כמו מעולם לא מבוססים בנעליים עקומות בתלמים המעוקשים, ולא חַמיד ולא אבּו־אחמד לא ניגפים בשום שברי פלחי תלם נוקשה, ורק מעלים קצת אבק מאחוריהם באדישות גמורה, וזה נחטף ונהדף לאחור בשארית הרוח שהיתה פה פעם, ומכל העתיקוּת של החלקה הזאת, שאבותינו והפלשתים והחִיווים והעִיווים וכל השאר, והערבים והתורכים וחיילי איברהים פחה ומי לא, בוססו עליה בצעדי החורש ההם צעד אחר צעד ממש באותה עונת השנה וממש באותם שוורים, באותה מחרשה, ופסעו ממש על פני אותן הפסיעות הקטנטנות והמעוקמות הנכשלות על חתחתי הרגבים עלה ורדת לצלע השדה ובחזרה עד הערב שתמיד איחר להגיע ולבסוף שפך נהרה מיוחדת מעל הכל אלמלא שצווארי כולם החורשים והמושכים בעול כבר כאבו מהרם מבט אל נפלאות האור ונפלאי קסמיו שהיו נשפכים חופשי מלוא המערב המתלקח בחגיגה כאילו זהו היום הראשון בעולם, והאדמה העתיקה הזאת שרק גרדו אותה מלמעלה בזהירות שלא להפר תוּמתה, ונעשית מהוּפכת כעת מיסודה, והעתיקוּת שלה המזוּלזלת הולכת ומהופכת למעלה ורואים לה ותחתיוֹתה רואָה פתאום את השמש לראשונה, ומה שהיו מעולם פניה המצולהבות הצרובות שרופות ומלוחכות עד השורש, מהופכות כעת ומהוּשקעות למטה, מתחת לעתיקוּת וזו מעליה, והשמש עומדת להכיר תוככי אדמה שמעולם לא נשזפה עוד, ואילו השזופה עד תום הולכת כעת להיקבר חיים מתחתיה, ובין אלה לאלה כל מיני שירצוצים ותולעים או חרוּקרוּקים שהם, מבולבלים עד מוות מתרוצצים ביאוש ומנסים להבין מה זה, ופתאום יש למעלה על פני השדה איזו רטיבות שהיתה שמורה תמיד בפנים, כמין טריות חדשה, על לחיי הרגבים החדשים, ומהם גם בוהקים פתאום בלחות פתאום, אף כי יש מהם שהם רק יבשים וקשים כמפץ אבנים וחדודים ורעים כמותם, ומהם כבר כתושים והתפוררו בכוח לניזלי חול אדום מתחת לזחלילי השרשרות, והכל הוא כזה שלא נראה עוד מעולם, ולא האדמה ולא השמש, שני גיבורי עולם יחידים מעולם, לא ראו כזה מעולם, לא תופשים מה זה ולא איך זה ורק דגדוג השמש ברטוב שלא ידע שמש, ורק פתאום זה שמש בחובי רטוב תוככי חוביה2, ומה קורה,

וחשוב רגע איך לאורך מאות קילומטר ולרוחב עשרות קילומטר בין הים להרים, תמיד בראשית החורף ותמיד בפרוס הקיץ, היו יוצאים אלפי חורשים, מגרדים בקליפת האדמה די קליטת הזרעים שפיזרו עליה וחוזרים וחורשים להטמינם פנימה, ואיך היו רואים בעבים ומנחשים וגם מתפללים וצופים ערב ערב מערבה מה יגשוֹם להם, רק מאה ימים לא הרבה רק מאה ימים בין זריעת החיטה לבשלוּתה לקציר, מאה עד מאה ועשרים, ימי גשם ושמש לסירוגין, ושאם מתבלבל הסדר מיד יהיה רעב ויהיה נורא ובלתי נסבל בכל מובן שהוא, וכאילו אין אלוהים בשמים, או שרבו חטאינו מנשוא, לא הרבה רק מאה ימים, ולאן הולכת רוח הים הסוררת הזאת, ולאן העננים, או במה לפייס פניהם, ורק חמישים שישים ימים של קיץ מזריעת הדוּרה ועד גימום3 אֶשבּוֹליה4, זה כל השנה זה תמצית כל החיים, אלה תולדות אדם,

מה נשאר, נשאר שעומד כאן ולא יודע מה צריך כעת, ונתפש בינתיים לחבורה עומדת של שיבולת שועל שנשארה עומדת פה בפאת השדה על תימורי קניה הגמישים מתנדנדת גדולות ברוח הקטנה, והשיבוֹליות שלהן מדנדנות דקות כאלה, נוטפות מטה קלילות ונסערות מיד, נסחפות להיענות בטלטלה סוערת לכל בן רוח פוחז שהזמין למחול, מַחזירות כל הזמן הֶבלחי זהב באפס יד, או כעגילים דקים באזני נערה, בנדנוד זהב, בהֶבהקי זהב, בירקוּת זהב, כעגילים או כצמיד זהב דק על יד נערה, ובאין סופיות תנועת ידה הזאת, מתנדנדות דקות על בלימה, מְפיצוֹת הִבהובים, כל שורת הקנים שמשתחווה כאן במפוזר ובגמישות, כּרוֹעַ והתיישר כל הזמן בבזבוז הזהב החיוור שלהן, שמעל הקנה הרקדן, רגלו תקועה חזק ורק הרבה ידיו חפשיות להתנפנף, ורק דקותו מחוט מחברת את גוף השיבולית הזאת אליו, שלא תתפרח לה כולה כנטיף זהב חיוורין, או כמו,

זה מצד אחד אבל מצד שני, פתאום, לא תאמין, בחיי, לא היית מאמין, משהו פתאום קרה למפלצת הגאווה, שהכל הולך ומתפורר לרגליה, נרמס מתפצח כבטנים, נבתק נחרץ ומתהפך על פניו, כאילו עולם אחד הנה נגמר ועולם חדש עוד לא יודעים מה, פתאום והיא נעצרה, לא תאמין, משהו בה בזאתִי הזאת התעטש ודמם, לא תאמין, דמם כולו מלמעלוֹ עד למטוֹ,דמם כקבר, הו הו, והשדה כנראה הוא שעשה לה, הוא שתקע לה חול במנוֹע או אבן בלוֹע ולא תנוּע נוֹע, ולא חַמיד ולא אבּו־אחמד ולא אהרון בעל־הבית שראשיהם צפופים כעת יחד אל תוך הזוהמה הנוטפת מקרביה פנימה, והם כלל אינם צוחקים אלא נבוכים, והם לא יודעים מה, והם צריכים, עד כמה ששומעים, לקום ולנסוע מהר להביא מישהו או משהו מעקרון, משהו שאיננו כאן, ושכאן נשארים רק כמה סריטות בגוף האדמה והשמש והשדה כמעולם וכפי שעשה אלהי העולם והם עדיין לא ניזוקו מאד, ואולי רק באזהרה, או,

ואָלָה וּקללה על ראש מי שייפר סוֹד עולם, סוד שדה ושמש, וצריך למצוא אם באותה עקרון איזה יהושע אחד שיושיע ויהושיע, וגם איזה חלק חשוב שהוא מחזיק אצלו, בתקווה שכן, ומהר, ואם אתה רוצה בוא ניסע,

הסקוֹדָה מרוּפטת למדי ותמיד גם סוחבת על מיטב כורסותיה הקפיציות שפעם היו גם מרופדות באיזה אריג להתפאר ותמיד חלקים נזופים מתגלגלים שם כבדים ועכורי זפת בלא נוח ובלא אכפת, וחשוּב שרק בעוד כמה שנים, לא הרבה, יבואו מומחי המדע וחכמי החקלאות, ויעמידו קתדרא בראש כל שדה: לא לחרוש עמוק, לא לעומק, לא להפוך את סדר השכבות הטבעי, ושמותר רק לתחֵח, מלמעלה, ורק במסמרים קלים ורק לקלטר או לדסקס מלמעלה, ורק לגרד קצת מעל גבי הקרום העליון, ולא לבלבל את סדרי הטבע, והסירו את המחרשות הכבדות מעל השדות, ואל תתנו למכונות הכבדות לדרוס לכם ולעלות על השדות להדק את האדמה, וכל מיני קתדראות כאלה, אלמלא שכעת כשאהרון הוא עדיין מלך החריש בדרום, כשידוע מעל ספק שרק חריש יסודי המהפך את שכבות האדמה יכול להחליף את הבַּחַר5 המקודש העמוק ההכרחי ושלא תתואר שום קדמה בלי בחר יסודי ובלי עקירת היבלית ורק ישר ומיושר ורק נקי להלל, ואנחנו מה לא ניתן כדי לפנות דרך לקדמה, ומה אנחנו ומה כולנו אם לא עבדי הקִדמה, הנשבעים מתחת לדגל הקדמה להתחיל סוף סוף לעשות קִדמה ולהתקדם גם בחקלאות היהודית המתקדמת ולהפריח בהפרחה הציונית המתקדמת את השממה המפגרת, ובמצעדי הקִדמה של האיכר היהודי החדש שתחילת הצעד הראשון שלו תמיד היה בהכרח הבחר המטורף ההוא ועקירת השווא של היבלית, ורק אז כשחלקת השדה תהיה מיושרת לבסוף ונקייה וגב העודרים יהיה שבור, ובמכתביהם הביתה יהיו גִבּוֹרים שלא לבכות, רק אז יהיו נפתחים השערים הגדולים של הזמן החדש והיישר אל תוך ראשית הזמן של המחר הזה שעולה מנצח על גבי האתמול של האדמה הישנה, ואנו עולים ושרים,

וזה מזכיר מיד את הסיפור שאבא היה מספּר על ימי נטיעת הזיתים ביער הרצל המפורסם, ואיך אחד המוחות החריפים ישר מן התלמוד ולשֵׁם זירוז הקִדמה, הבין דבר מתוך דבר, ושאם העץ גדל מן האֶנרגיה שהוא משיג מן השדה ומן השמש, ושאם אלה עצלניים זחלניים מטבעם ויאים רק לערבי, צריך היהודי של הקִדמה לספק לו לעץ היהודי מלוא הטנא אנרגיה חדשה, אמר ועשה ועל המדורה שבשדה עמיד קנקני מים וכשרתחו ובלא לחוס על עצמו רץ והשקה גומה אחר גומה ברותחים, קחו אנרגיה אהובים קחו וגידלו, ויקום פוּרקן מן ארעא6,

נסעו בשבילי העפר החומים, הֶאביקו עליהם אבק אשר לא ידעו אבותיהם, ריקדו והתפתלו משביל לדרך ומדרך לואדי וממנו, שלא לשקוע, לשדה דורה שכבר נקצר ורק קניו הכמושים סרטו איוושו והשתחקו בגוף הסקוֹדה הירוקה הזאת, וכבר אהרון מדליק סיגרייה בכניסה בין בתי עקרון הזאת, והרחוב הראשי שבין הבתים עם התותים ושתי הקומות של הקסרקטינים, הקָאזָארנוֹת שקוראים להן כאן קָאזארמות, ושובכֵי היונים העשויים פחים חלוּדים על כל קירות המזרח, והיכן שהוא כאן גם ביתו וערשׂ הוּלדתו של אליהו הרשקוֹביץ שלנו, ואין איש בחוץ אלא רק קרוב לבית הכנסת, וכשאהרון הולך לחפש את יהושע היהושִיע שלו, מחכים לו אצל מקום הצהרים הזה שמתאספים בו בין חזרה מן השדות ובין הליכה הביתה, לומר מלה ולדעת מה, האכרים עם עגלותיהם, לרגע וגם מפני שקצת צל קצר מן הברושים ומן הקזוארינות המרוטות ומן האקליפטוסים שנקצצו כל פעם לכל מיני צרכים וחזרו ופרצו מחדש, עדיף ממחשוף השדות ללא סימן של צל, וגם מפני שפה צומֶת כל הדרכים, ואולי חשובה גם חזית בית הכנסת המפואר הזה מתנת הבארון וקנאת כל שאר המושבות, עם שתי הכיפות המצולעות על שני הצריחים ועם החנוכיה הגדולה באמצע לתפארת, ועם לוחות הברית למטה במרכז שאומרות הכל ושרק מחוסר מקום הסתפקו באות לדיבֵּר אות לדיבֵּר מאלף עד יוד, מה לעשות, ושגם כך הן משרות עוד כובד ראש ועוד ישוב הדעת כראוי, ומשני צדי השער, זה השער להשֵׁם צדיקים יבואו בו, פשוט שמו שני ספסלים ליגיעי כוח ולשיחות בין ולבין, אבל ללא שימוש כעת, אלא דווקא באמצע הכל בצהרים החשופים האלה עומדת מתחת השמש זו העגלה שהיא כעת המרכז, וסביבה עומדים כעת כל הנשענים עליה נתמכים בה, כולם צֵל הקאסקט על פניהם, מרופטי בגדי עבודה, וכנראה גם לא מגולחים אם ניתן להבחין מתחת לצל, עומדים לעצירה של רגע, כפי שהם, בחולצות הדהות שלהם הגדולות העודפות עליהם עם קפלים וקמטים, ובמכנסים נוקשי הימים הרבים עם דבֶּשת החטוֹטרת שמעל הברכיים, מהם תחובים במגפיים גם בלב הקיץ, מהם נסרחים יורדים שפוכים ומכסים את הנעלים נגררים בעפר, ועייפות בידיהם ועייפות בגופם המחפש הישענוּת, והקאסקטים, ממועכים על פדחתם, אבל הידיים, הידיים האלה, הידיים ידי הפלח, הפלח מן הפלחה החרֵבה, משדות הבעל החרבים, מן ההליכה השותקת אחר הסוס החורש שותק לבדו ימים שלמים מתחת לשמש וכבר בלתי יודע לדבר ורק מה נשמע, וואָס העֶרצך, ומה חדש, וואָס נייעֶס, וגם מה יהיה, וואָס ועֶט זַיין, ומניין ניקח, ופה ושם, ואַח וֵיי, חשוּף תלוּי באוויר הלא זז, ואָס קעֶן איך טוּן, וגם העגלון לא זז עדיין על קרש מושבו, שמוט כתפיים סימן לשעת מנוחה ואחד עומד אצלו נשען בידו זו הגדולה החרבה, בדופן העגלה, ואחד עומד אצלו משעין את גבו בה בדופנה, וטוב לו כך, ואחד שם להיפך משעין בדופן כל שתי ידיו לאחוריו, ידיים גדולות וגב מיוזע, אבל רגל אחת שלו הוא תומך לאחוריה בפיסת העקב של הנעל הכבדה המסומרת ובחישור הגלגל, ועוד אחד שם שעומד לא נשען אלא רק מרפה כרסו וכל גוויתו מכתפיו ומטה צונחת עד החגורה הגדולה, כל עייפי הצהרים, רק לרגע, ליחד של רגע, והקאסקטים תמיד מורידים צל עד השפם ועל כל הלא מגולח, ואף אחד לא מדבר יותר מדי, גם מפני שהכל כבר ידוע וגם מפני שקשה להתחיל ואולי מישהו יתחיל, ובלי הרבה צל מעליהם מפני שכבר אחת היא והשמש כבר לא תעשה להם מה שלא הספיקה ולא עשתה כבר כל השנים הארוכות והחשופות האלה, ולבסוף אומר אחד מכולם, ארקין או אולי שקולניק או הרשקוביץ ואולי זה מֶלר, אזוֹי אִיז דאָס, הוא אומר, והיה צפוי שיאמר, וגם מבינים למה התכוון, וחברו גם עונה לו, וואָס קעֶן מִיר טוּן, ומגלים שלגמרי בצד יש גם איש אחד לבוש סוודר בעצם כחום היום, לא מפני שקר לו אלא מפני שככה הוא לובש וזה מלבושו, ומה זה כבר משנה, וכשהכל נתברר ככה לתמציתו, והעגלון כבר סיכם את מועצת הצהריים הזו סביב עגלתו כחום היום בצהריים, ולפני שמיתח את המושכות ולפני שאמר “נוּ” לסוסים שמוטי הראש ורגל אחת רפויה לפניהם, ולפני שכולם אספו עצמם מכל מיני ההישענויות שלהם על דפנות העגלה, ולפני שנשברה התמונה הדוממת בצהרים, עוד אמר משהו שנשמע כסיכום בערך כמין, ארוֹיס געֶבוֹרפעֶן די געֶלט7, או איך שאומרים באידיש, וזה כנראה גם היה ממצה לגמרי, ודי היה כעת רק ב“נוּ” ובציוץ, והסוסים הרימו ראשיהם עם כל הרתמות והתחילו צועדים במחי פרסות כבד ובתנופות זנב ענקיות כנגד זוטי זבובונים,

אלא שליהושע המהושיע לא היה מה שחיפשו אצלו, והוא רק התפלא למה לא חיפשו אצל שרוליק מבאר טוביה היא קסטינה ולמה לא שאלו קרוב לפני שרצו רחוק, אם מבינים מה כוונתו, ואין מה לעשות אלא להסתובב ולחזור בכל דרכי השדות, שהשמש לא עושה עליהם עוד שום שינוי מפני שאין כלום חדש חוצץ בינה וביניהם לאורך כל הדרך לא עץ לא בית לא ירוק ולא ירק וכמעט גם לא אבק, ולא איש ולא אדם, ואילו הוא במקומם היה שוטף היטב את משאבת הדלק שכנראה נסתמה בחול – הידד לעוֹרמת השדה, אם מבינים מה הכוונה – ומדרך לשביל ומשביל לואדי, ועל שלף השדה, מבהילים פתאום עדר כבשים וכמה כלבים ואיזו אשה בשחורים כולה, בין קזֶאזֶֶה למַסְמִיֶה, קיצור דרך בן קיצור דרך, אלמלא קפיצה לא צפויה בחריץ לא צפוי שכמעט ו, לא חשוב, וממשיכים ישר, ואיזה קו גב גבעות מן הצד מקסים פתאום שובֶה מבט ושולח פריטה בכמוּס שבך, וכבר אלה בתי באר טוביה, שלא פעם התחילו להסביר למה נקראה בשם באר טוביה ואיזו טעות של שיבוש יש כאן, כנראה, והרחוב הארוך האחד והישר שלה, ושעת אחר הצהריים ואין איש ברחוב וכולם כנראה על יד המחלבה, ושם גם יידעו לומר איפה שׂרוליק המהושיע, וריח מים עומדים וריח חלב וריח טחב ועובש קצת, שעושה דוקא כאילו יש קרירות, וזו אולי הסיבה שהם לא ממהרים לחזור משם הביתה, ויש עוד רגע לפוּגה בין כל העשיות אין קץ מחליבת השחר ועד חליבת השקיעה, וכבר שטפו את כדי החלב האלה, עם צלחת המכסה המתהדק שלהם, והפכו אותם על הצינורות כדי שיטפטפו עד הטיפה האחרונה, וענני הזבובים מתבחשים מעליהם רוחשים במעגלים בלתי מתברחים, רעבי כל הכפרים הערביים שמצאו מחייתם כאן, וכמה מהם גם רטובי חלב לאחר שמכוח מקל סרגלי קטן הניפו אותם משוּלי שׂפת הכד המלא ביחד עם מנת קצף החלב, ומחקו בזריזות כפיים ובמומחיות את רחש הזבובים שטבעו בקצף הלבן, ובכשרון ראוי לתהילה, הפליקו את כל מסת הטבועים בקצף הרחק לחלל האוויר, בלי להתחשב בו, ובלבד שרעבי החלב בתל אביב לא יקבלו עם החלב גם מנת זבובים שיש להם מהם די משלהם, ומי שגמר בא ומתיישב במקום פנוי על הצינורות, לשבת רגע ולחכות רגע, לא חשוב למה, מותר לבן אדם לחכות רגע, ואולי גם לדעת משהו ולאמור משהו, וכולם גם מחכים ומתישבים להם ומיושבים להם כולם על הצינורות, והצל על הפנים ואין לדעת אם זה קרמר, אחד האחים, או ברוורמן אם זה טל או שחורי ואולי זה צוּקר או סלוצקי? ורק לעוד רגע, רק כדי להיות לרגע גם יצור חברתי, לשמוע או לדעת, והעבודה הבוערת לא תברח ותחכה גם היא רגע, והצינורות חוקקים להם באחוריהם מִטבע צינורות, שורות שורות מושבניקים מיושבים, על הצינורות העיליים ועל התחתיים, הקאסקטים על ראשם ורק המצחות מוגבהות, סימן לאחוות הרעים וגם להפוגת מנוחת הרגע, בן אדם, הלא אי אפשר רק לעבוד לעבוד לעבוד, ואולי כמו תרנגולות על המוט לפני שהולכות לישון, שורות שורות גברים וקאסקטים על ראשם ואחוריהם על הצינורות צינורות, או כמו תווים על חמשת הקווים, מצחיקים, אלא שעם הידיים שלהם הכבדות, עם המכנסים שלהם הכבדים, עם מגפי הגומי ועדיין גושי הזבל דבוקים, לא מגולחים מערב שבת, לוקחים הפוגה מוּתרת וברשות, באמת, רק לנשום רגע, ורק קצת דיבורים ואפילו פוליטיקה, נו מה דעתכם, והשמועות, ומה כתבו אתמול ב“דבר” מפני שזה של היום יגיע רק בערב עם אוטו החלב החוזר, ואיך ברור כבר שמשום מקום אנחנו לא ניוושע ובודאי לא מן המרכז החקלאי, יושבים להם על הצינורות ומחכים, ואולי לבריזת אחר הצהריים כשהים יתחמם יותר מן היבשה ומצד אשדוד וחַמַמָה ובית דָרָס תבוא עד הנה הבריזה, והאם יש עוד מי שמאמין שרק מרפת ורק מחלב ורק מתנובה אפשר להתקיים? ובכבוד? מי עוד לא אמר בזה משהו, כי כולם מחכים שיאמר, מפני ש,

והנה, יש שׂרוליק, הנה הוא בא לנסוע אִתם וארגז כלים מלא וכבד עליו, וגם אבטיח חבוּק, עם כל החפזון, ובריצה חוזרים דחוקים בסקוֹדה הירוקה ואל אדון־עולם שתשש בשדה ויצאה רוחו, לא לפני שמבקעים את כדור האבטיח הגמלוני ששׂרוליק איש אשכולות טרח וגרר ועם פילח באותו מברג גדול שהביא אתו, ומניחים רק לבריזה ההיא לעבור ולצנן רגע את פני האדום הנפתח ושותת זוּב ריחני וגרעיניו השחורים צוחקים מתוך בשרו, והרגע עובר ובכוחו של אותו מברג ארוך הוא מבתר גושים ושוֹפד על המברג הגדול שלו ומחלק לאיש כערכו, ואין מלה כי הפה נטען ספוֹג נוטף מתיקות זבה נוזלת, אבל את הגרעינים הוא מפמפם מפיו העמוס ומבקש לא לפזר כי הם ממש מגזע האוּם־חַסנֶה, אֵם כל האבטיחים אשר היו מעולם, ואשר את חִן צוּפה ועדינות בשרה ויפי שמלת קליפתה ירוקה טלואה כתמים לבנים כקצף, וטעמם הכובש עולם, לא כולם יודעים? וכולם גם בולעים גם נאנחים לתודה, ומעבירים שרוול על פיהם ופונים כעת אל הדומם הגדול ובו במברג שפילח את זוּב האבטיח ועדיין אדום זוּבוֹ עליו ואל תוך עכירות מעִי בהמת הברזל הזו הדוממת על שרשרותיה הענקיות, באדישות כזו, והוא, ואתה, לוקחים כעת מבט, ישר אל הפתוח שנשאר עדיין פתוח עד סוף העולם מערבה,

שדה ושמש, זה הכל, מה פשוט מזה, אינסופי מזה, שמש פשוטה רגילה לגמרי, שדה פשוט רגיל לגמרי, שרוע כולו ישר לכל צד, פשוט מלוא זרועותיו, כולו לפניה כולה עליו, והיא גדולה יותר מגודל הגלגל שלה, ורק הם כאן, אלה השניים, וגם אתה ביניהם, כאילו, אבל תראה מה קורה פתאום, בקצה התלם החרוש, לא להאמין, ציבור עיגולים קטנים, כמין אבטיחים אגרופיים, צפופים ועולים וצצים בהמונים, ראשים ועוד ראשים כאלה, מציצים כולם, המון מציצים, בחיי, פה מעבר לשפת התלם החדש ששפתיו החדשות והזרות מתגבהות כמין סוללה כלשהי בלב השדה האינסופי, המוני ראשים עם המוני מבטים, מוזרים כלשהו, וכנראה אינם מהיום, אלא דורי דורות של פלחים ראש על ראש לראות מה פה, ואחדים נראים ממש כפלשתים לפי העיניים ואחדים כביזנטיים לפי המבט ואחדים ככל מיני הפלחים לפי העצב, צצים בתלם ההוא לראות מה, מציצים ומביטים בלי לומר מלה, וכבר נִדפו, ואינם, ואין כלום אלא רק אותה אדמה פשוטה ושמש חזקה, וזה הכל, וגם אתה פתאום באמצע, ותוכל אפילו לקחת עצמך ולהתחיל ללכת, ותוכל גם לרוץ, או אולי לתפוש סוס ולדהור, בטלים ומבוטלים במרחבים, והרוח תהיה נושבת בך או כנגדך וגם תאבק אבקים, ותוכל אם תרצה גם לצרוח הוֹ, או לצרוח הוֹ הוֹ, אין מלים יותר, וגם כלום לא ישתנה, ורק כל הזמן האדמה פרושה וכל הזמן השמש גדולה, וכל הזמן משהו עצום שאסור להחמיץ אותו מפני שאין חשוב מזה, פשוט כזה, בלי קישוטים, בלי תוספות, בלי למצוא חן, בלי להביט עליך, וכשמסתכלים בה, ישר אל תוך השמש, הכל מתכהה רגע, ואז היא מתחילה להתקרב, ולהתקרב מהר, ונעשית גדולה וקרובה, ויותר קרובה וגדולה, והמון אדום מסתחרר, ענקי, הולך ומתקרב, אדום כולו אדום, קרוב ומתקרב, הולך להתפוצץ, והכל כבר מלא ממנו ולא תישאר אדמה ולא יישאר כלום ורק זו השמש היא כולה, וזה,



  1. “פתוּת”: פירור, חתיכה קטנה, גושים קטנים, מלון אבניאון – הערת פב"י.  ↩

  2. “חוביה”: משורש חֶביון שפרושו מחבוא, סוד סתר. מילון אבניאון – הערת פב"י.  ↩

  3. “גִימוּם: כריתה, קיצוץ ענפי עץ או גזעו, מילון אבניאון – הערת פב”י.  ↩

  4. “אֶשבּוֹל”: תפרחת שפרחיה יושבים על ציר ראשי מעובה. מילון אבניאון – הערת פב"י.  ↩

  5. “בָּחָר”: עיבוד קרקע בעומק של 50 ס“מ והדברת עשבייה. החלוצים עסקו בעבודת הבחר לפני נטיעת הפרדסים. מלון אבניאון – הערת פב”י.  ↩

  6. “ויקום פורקן מן ארעא”:תעמוד ישועה מן הארץ – הערת פב"י.  ↩

  7. “ארויס געבורפען די געלט”: הכסף נזרק – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 55401 יצירות מאת 3397 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22233 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!