א    🔗

– לא רצית אותו! לא רצית! עוד לפני שיצא לאוויר העולם לא רצית בו! עד סוף ימיך רוצה אתה להיות בן־יחיד. כן, בן־יחיד. בן־יחיד לאשתך כפי שהיית לאביך! אתה לא רצית שיוולד, שיחיה! אני רואה בעיניך כי לא…

יונתן חרטום לא ענה דבר. ישב סמוך למיטתה והחשה. צרחותיה שפרצו מנבכי נשמה רטושים הלמו על קרום התוף שבאזניו, אך לא הרעידו אף נימה אחת מנימי נפשו.

ציפורה שכבה על צדה וגבה היה מופנה אליו. נתכרבלה בשמיכתה עד לשערותיה ופלטה קריאותיה כלפי הקיר שמנגד.

נעץ יונתן מבטו בקיר, כאילו סקרן היה לדעת אם אין בכוחן של הצווחות לפלח את הקיר.

לא. הקיר היה שלם. ללא שמץ של פגיעה: לא חור, לא נקב, לא גומה. כפי הנראה נוכחה גם ציפורה לדעת שהקיר אינו פגיע, ואין איפוא כל טעם לבזבז עליו את בליסטראות הנפש. הלכו צעקותיה ושככו עד שנשתתקה כליל. ומשנשתתקה שרבבה זרועה מעל לשמיכתה ובלי ששינתה תנוחתה היתה מכווצת בכף ידה הקמוצה ממחטה ורודה פעוטה – רטובה וספוגת דמעות – מכווצת וסוחטת בפרפורי אצבעות רוטטות.

– הביקור הסתיים – הכריז קול אשה, כפי הנראה קולה של אחת האחיות שבאותו בית חולים. יונתן נמנע מלזקוף ראשו. חושש היה ממבטיהן של שאר הנשים ששכבו באותו חדר. הוא קם, נרכן אל ציפורה, השיק שפתיו אל שערותיה, שנזדקרו מעל לשמיכה ונתפזרו על פני הכר כקרני מישוש של יצור מסתורי, פרש ממנה ובראש מושפל פסע לעבר הדלת. בפרוזדור הארוך של בית החולים וגם על המדרגות היו עיניו כבושות בקרקע ולא זקפן עד שיצא החוצה.

משיצא זקפן אך מיד חזר בו. מטר שוטף, משופע ודוקרני, הטיח כידוני מים בזכוכיות משקפיו והסתיר מעיניו את העולם כולו.

כצב האוסף צווארו ומתכנס אל תוך שריונו כיווץ יונתן את כתפיו, שיקע ראשו בצווארון מעיל הגשם (“מסתבר שלא פשטתי את מעילי בכל זמן שהותי בבית החולים” – נתבזק הרהור במוחו, נתבזק ושקע בכבדוּת כמרבית ההרהורים שיש בהם משום מוסר כליות), נתן ידיו בכיסיו העמוקים ופסע על פני המים שהציפו את המדרכה ( “כישו על פני הכינרת” – חייך מישהו בתוך תוכו פנימה חיוך של הנאה עצמית נרקיסית). נעליו משכשכות, מי המדרכה מפכפכות והסיגריה שבפיו נרטבה ואינה כבה.

מצץ יונתן את שריד הסיגריה ומרירותו הלחה־חמימה חדרה לעורקיו ונהפכה למתיקות המשתפכת בכל הגוף וכובשתוֹ אבר אבר. ולא יכלו למתיקות זו אפילו צרחותיה של ציפורה שעדיין הלמו על קרום התוף שבאזניו.

– לא רצית בו! אני רואה בעיניך…

כיצד יכלה לראות את עיניו בעוד גבה מופנה אליו ופניה אל הקיר?

מילא, ייתכן שצדקה. הן גם הוא לא ראה את עיניה באותה שעה, ואף־על־פי־כן ידע – לא ניחש, לא שיער כי אם ידוֹע ידע בבירור ובבטחון גמור – מה היא הבעתן. הבעה שאין לטעות במשמעותה ואין לתהות על פירושה, הבעה שיש לה שם מוגדר: שנאה.

והרי היו זמנים אחרים, היתה הבעה אחרת, ואף לה שם ברור ומוגדר: אהבה.

לראשונה הרגיש בהבעה זו בכיתה האחרונה בגימנסיה. אותה שעה עמד נכחה וניתח את שירי האהבה של טשרניחובסקי.

ילד־פלא היה יונתן. פעמיים קפץ כיתה וכשסיים את התיכון עוד לא מלאו לו אפילו שש עשרה שנה.

את אמו לא זכה לראות: היא מתה בלדתה אותו. ואביו השרברב ראה בחייו משמעות אחת ויחידה: יונתן בנו, זה הגאון, העתיד להיות לתפארת לו ולעמו – ואם ירצה השם – אף לכל המין האנושי כולו.

בימי המצור חדר פגז לחדר שבו התגורר יונתן יחד עם אביו. אביו נהרג בו במקום וכל אשר בחדר נתרסק.

באותה שעה עצמה ניצב יונתן בפעם הראשונה בימי חייו ליד המיקרוֹפוֹן והביא לעולם את דבר ירושלים הנצורה.

כחודש לפני כן נפצע יונתן ברגלו באחד הקרבות. משהחלים נאסר עליו לשוב אל יחידתו הן בשל פצעו והן משום שנתגלה כי אינו אלא בן שש־עשרה.

בעודו צולע יצא מביתו והלך לנסות מזלו שמא יעלה בידו להשיג כוס קפה. מצא בית קפה אחד פתוח ונכנס לתוכו. מיד נתברר לו כי שוב אין זה בית קפה אלא אולפן שידור ארעי. רצה לצאת ושמע את שמו:

– יונתן! יונתן נוסוביצקי!

צמצם את עיניו קצרות־הרואי וראה את ציפורה. אותה ציפורה שהיתה המורה לספרות בשמינית, הצעירה במורות הגימנסיה, שעיניה הביעו אהבה בשעה שעמד נכחה וניתח את שירי האהבה של טשרניחובסקי.

עתה ראה את הבעת האהבה בעיניה בפעם השניה. ולא רק אהבה, אלא שמחה. ציפורה שמחה עליו כמוצאת שלל רב.

– הוא האיש, חברים! אני אומרת לכם: יש לנו מזל – רגשה בקולי קולות לעברה של חבורת הבחורים שהקיפוה – הנער הזה גאון! מחשבה בהירה, שיקול דעת, קול, היגוי, מיבטא, אינטליגנציה!

נתברר כי הקריין שהיה צריך לבוא ולקרוא באזני העולם את דבר ירושלים הנצורה נפצע בדרך. קריין אחר לא היה. כמה מן הבחורים ניסו והעלו חרס. הגישו ליונתן כמה עמודים שנתלשו ממחברת תלמידים, הקריבוהו אל המיקרופון ודובבוהו בעודו נדהם והלוּם.

ומאז ועד היום הזה אין אדם בארץ שאינו מכיר את שמו של יונתן חרטום.

סטודנט היה יונתן באותם הימים וגם עתה סטודנט הוא. אלא שבינתיים החליף מספר פאקולטות, נתבשם מריחם של כמה וכמה מדעים, כתב כך וכך עבודות, שאחדות מהן אפילו התפרסמו בדפוס, אך לידי גמר לא הגיע. יש אומרים שאילו הגיע לידי גמר לא היה נשכר, אלא מפסיד, שכן שוקע היה ראשו ורובו באחד משטחי המדע ושם היתה קבורתו. כמה עשרות אנשי מדע אפשר שהיו מפארים את בקיאותו ומשבחים את עמקות מחשבתו ותו לא. ואילו עתה שמו שגור בפי כל, וילודי אשה מכל הגילים לרבבותיהם מצפים בענין – בימים כתיקנם, ובימים שלא כתיקנם אפילו ברטט – לקולו הצלול של יונתן חרטום הנישא על גלי האתר.

באותו יום חזר יונתן לביתו בלוויתה של ציפורה ולא מצא לא את חדרו ולא את אביו. נכמרו עליו רחמיה של ציפורה והלינתו בחדרה.

החשמל לא פעל והנפט אזל. בחדרה של ציפורה שרר חושך. לולא חושך זה חזקה עליו שהיה רואה את מבט האהבה בשלישית, שהרי ללא מבט זה וכל הכרוך בו אין להסביר את העובדה שבדירה זו לן יונתן עד היום הזה.

אשר למבט השנאה הרי לראשונה נתקל בו רק בליל שלשום. לאחר בדיקות וטיפולים רבים הרתה ציפורה ורותקה למיטתה. שמונה חדשים שכבה. בליל שלשום, לאחר מהדורת החדשות האחרונה, חזר יונתן הביתה ונוכח לדעת כי ציפורה ישנה. בשבועות האחרונים כמעט שלא ידעה תנומה. שמח יונתן על שנרדמה הלילה ומתוך חשש להעירה גרר את מיטתו, שהיתה נתונה מתחת למיטתה, בלי שהעלה אור בחדר. נתקל במה שנתקל ובמלוא משקלו נפל על מיטתה של ציפורה. ניתרה ציפורה ממיטתה – על אף האיסור החמור של הרופא שגזר עליה מנוחה מוחלטת והזהירה ביחוד על תנועות חדות ומהירות – והדליקה את המנורה. לאור המנורה נתנה בו את מבט השנאה.

לפנות בוקר ילדה תינוק מת.

– לא רצית, לא רצית, לא רצית!

הזעקה הדהדה באזניו כל הדרך ולא הרפתה ממנו אפילו כשנכנס לחצר ביתו. ומשנכנס לחצר ביתו נהפכה ליללה. ואולם היללה היתה ללא מלים.

הדירה ריקה היתה, דמומה עד דכא, ולא נשמע מתוכה שום צליל מחוץ לאותה יללה. יונתן שפת קומקום, הרתיח מים ושתה ספל תה חם. היללה נתחלפה ביבבה. לא זכרון של יבבה, לא יבבה שצפה ועלתה מבפנים, יבבה של ממש היתה זו, יבבת יצור חי שבקעה מדלת הדירה.

יונתן פתח את הדלת. על־יד הסף רבץ מכורבל גור כלבים שחרחר וחד זרבובית. גור זה הוא שהשמיע את היבבה. מסמר היה את פרוותו וגופו מרטט מצינה ורטיבות.

שלח יונתן ידו, הביא את הגור פנימה והשקהו חלב. הגור לקלק בצמא. שנה יונתן ושילש, פרס לחם ופיררו, טבל את הפירורים בחלב והגיש את התרביך לגור.

מצב רוחו של הגור השתפר בצורה בולטת. עוד בשלב של האכילה התחיל מכשכש בזנבו. ומשסיים את סעודתו השתטח על המפץ הסמוך למיטתו של יונתן ובעודו מכשכש בזנבו ביתר שאת, הצמיד זרבוביתו אל המפץ והיה עוקב אחרי יונתן בעיניו ובאזניו. עכשיו לא הרעיד גופו אלא לעתים רחוקות בלבד.

יונתן פשט בגדיו, כיבה את המנורה, שכב במיטתו ונתכסה בשמיכה חמה. הגור קרב אל המיטה, זקף רגלו הקדמית והשמיע יללה.

– לא רצית, לא רצית, לא רצית! – שוב שלח יונתן ידו, העלהו על המיטה הניחו על הכר וכיסהו בשמיכה.

ריח משונה עלה באפו. ריח אדמה, ריח גשם, ריח עשב, ריח זבל. ביתר דיוק תערובת של כל הריחות הללו בתוספת לוואי. ריח שדוגמתו לא חש אלא בימי הילדוּת, בימי העוללות ואולי אפילו בימי היותו ברחם אמו.

– ואקרא שמו מוֹשי, כי מן המים משיתיהו – ספק הרהר בלבו ספק ביטא בפיו. מיד נזכר כי בעצם היום הזה היה מהלך על פני המים כישו על פני בכינרת.

ישו ומשה ביום אחד.

אכן, בחר בדרך מקורית ביותר להגשמת חלומותיו של אביו השרברב על בנו, שבאחד הימים יהיה לתפארת לעמו ולכל המין האנושי.

 

ב    🔗

– אני או הוא – אמרה ציפורה עם שמדדה את רצפת החדר בשעליה הטופפים.

היה זה לפנות בוקר. החלון הפתוח הזליף ערפילי כחול בהיר שבטרם עלות השחר.

יונתן נאבק עם מושי במיטתו. באצבעות ימינו הידק הדק היטב את זרבוביתו הארוכה של הכלב, שהיה שרוע על גבו בסמוך אליו, מפתל צווארו, מפרכס גופו ומסנן מבין שיניו, הקמוצות באונס, נבחוחי חרון אף וזעם, על אף מאמציו של יונתן להרגיעו בגירודי עדנה ונחת בבטנו מתוך נסיון לשכך את רוחו הנסערת. ורוחו של מושי היתה נסערת בגלל רשרוש חשוד שקלטו אזניו בחוץ. רשרוש זה העלה את חמתו ולולא המאבק שהתחולל בינו לבין יונתן היה מוֹשי מעיר את כל דרי הסביבה באשמורת זו שעדיין לא היה בה כדי להבדיל בין תכלת ללבן.

לפי שעה עורר את יונתן ואת ציפורה.

ציפורה חזרה אל מיטתה והדליקה סיגריה.

– אני או הוא, אתה שומע?

יונתן היה שרוי עוד במאבקו עם מושי. והמאבק לא היה קל כל עיקר. בין הגוּר שייבב ביום גשם על סף הדלת לבין מוֹשי הזועם על רחשושי הלילה הפרידו חמש שנים. עתה היה זה כלב רועים מגודל, שכוחו במתניו, קולו מפיל חיתיתו על השכונה כולה ושמיעתו – ביחוד בלילות – חדה ודרוכה כשמיעתם של אבות אבותיו אשר עוד לפני רבבות שנים קלטו באזניהם מצעדי זאב המתגנב חרש אל עדרי בעליהם.

מוֹשי נרגע – אות הוא כי הרחשושים נדמו. ציפורה שכבה פרקדן ועישנה, החדר החל מתבהר, יונתן הציץ בשעונו: ארבע ועשר דקות.

בחמש ועשרים דקות תבוא המכונית לקחתו לאולפן החדשות. לולא שכבה ציפורה אפרקדן ועישנה היה יונתן חוטף עוד תנומה של שלושת רבעי שעה, שכן לפני מהדורת החדשות של הבוקר אין הוא נוהג להתגלח ואף לא לאכול פת שחרית. עכשיו כששכבה אפרקדן, מתוחה כחייל העומד דום אלא במצב מאוזן, ובפיה נעוצה סיגריה, שוב אין צל של סיכוי שיירדם אפילו לדקה אחת. מוטב איפוא שיוותר על המכונית ויערוך טיול.

הוא קם, התלבש, רחץ פניו ובלי שחזר לחדר נטל את רצועתו של מושי שהיתה תלויה בקולב שבפרוזדור. כהרף עין קלטו אזניו של מושי את צליל האבזם, ובעוד הרצועה על האונקל זינק בעליצוּת אל יונתן, הזדקף על רגליו האחוריות והניח את הקדמיות על כתפיו עם שזנבו האלים טופח על אחד מקירות הפרוזדור הצר. אף שכל אבר מאבריו התנגן מרוב עליצוּת בשל הטיול הצפוי לו, ראה צורך להגיח חזרה לחדר, להושיט לשון ארוכה ולהעניק לקיקה חטופה ללחיה של ציפורה (ציפורה לא זעה מקפאונה). רק לאחר מכן חזר אל הפרוזדור, ישב על עכוזו והושיט צווארו ליונתן.

השחיל יונתן את אבזם הרצועה בטבעת הקולר ויצא מן הבית. היה מוֹשי צועד בטוחות לפניו, מרחרח כה וכה, ואין יודע מי הגורר ומי הנגרר, זה שתחילתה של הרצועה בצווארו או זה שקציה בידו.

לאחר כשלושת רבעי שעה נכנסו בשער חצרוֹ של שירות השידור. שניהם היו בני בית כאן. יונתן בשל ותקו בשירות ומושי בשל המספר הרב של המעריצים בקרב העובדים שהוקירוהו, אם בשל יפיו ואם בשל תבונתו.

עורך החדשות לא נמנה עם מעריציו של מושי, אבל הפעם קידם את פניו בתרועה.

– יישר כוחך, יונתן. היום לא רק נוכל לשדר את החדשות, כי אם גם לערוך את יומן החדשות בבוקר.

זו היתה בדיחה. כיוון שיונתן לא העריך את חוש ההומור של העורך לא טרח לעמוד על משמעותה של הבדיחה. הוא התיר את הרצועה מקולרו של מושי.

העורך נתן במושי מבט שמשמעו כבדהו וחשדהו.

– אתה יודע מדוע?

– מדוע מה?

מדוע יכולים אנחנו לערוך עכשיו את יומן החדשות?

העורך לא המתין לשאלה נוספת והמשיך:

– משום שהרוסים הטיסו שני כלבים לחלל החיצון. נוכל להשמיע את קולו של מושי כאפקט חי.

העורך פרץ בצחוק.

יונתן ישב בכורסה הסמוכה לשולחן ופנה אל מושי בכובד ראש מוחלט:

– אתה שומע, מושי? הגעתם אל החלל החיצון לפנינו.

מושי לא התרשם כל עיקר מן העובדה שבני מינו הקדימו את האדם בטיסה אל החלל החיצון, מכל מקום, לא גבה לבו. אדרבה, מיעט עצמו, נדחק אל מתחת לשולחן הכתיבה, נתכנס בחלל הצר שבין שני ארונות השולחן ונצטנף כמין כעך.

ברפרוף, כבעל מקצוע ותיק הבטוח ביכולתו, סקר יונתן בעין חטופה את שורות הכתב שעל דפי הנייר המרובעים וקם ללכת.

מוֹשי יצא ממקלטו והלך אחריו. בחשיבות הלך, כמי שהוטלה עליו אחריות כבדה. צווארו נטוי קדימה, אזניו זקופות, נחירי אפו השחור דרוכים לכל ריח ואבק ריח שהאוויר רווי בהם.

העורך שאל:

– לאן?

למעשה היתה זו שאלה ריטורית גרידא. עד למהדורת החדשות נותרו פחות מחמש דקות והיה מובן מאליו כי יונתן שם פעמיו אל האולפן. אף־על־פי־כן השיב יונתן ברורות:

– לאולפן.

העורך הורה על מושי.

– לאולפן, אתו?

– כן.

כלב באולפן, בשידור חי, בחדשות… רק מטורף יכול להעלות על הדעת תעלול שכזה. העורך קפא על עמדו.

כמה וכמה סיבות היו לכך שהעורך קפא על עמדו ולא כיהה ביונתן מלבצע זממו.

ראשית, היחס אל יונתן מצד חבריו לעבודה וביחוד מצד הממונים עליו היה יחס מיוחד, שיראת כבוד וזלזול משמשים בו בערבוביה. אדם משכיל, מלא כשרונות כרימון, המתמיד שתים עשרה שנה בתפקיד של קריין חדשות כמוהו כחבר קיבוץ מעליה שלישית שלא נבחר לכנסת ולא מונה שגריר, כמורה עממי מימי המאנדאט שלא נעשה מנהל ולא מוּנה מפקח מטעם משרד החינוך, כחייל בצבא שלא עלה אלא לדרגת סמל ביחידה קרבית – ספק אידיאליסטים העומדים על משמרתם ספק שלומיאלים שלא ידעו לנצל שעת כושר. מתוך כך קיים היה חוק בלתי כתוב שאין להקפיד על יונתן בעניני משמעת, והרבה איסורים והגבלות שחלו על אחרים לא חלו עליו.

שנית, ניתנה האמת להיאמר: מימיו לא חש עורך החדשות בנוח במחיצתו של כלב, על אחת כמה וכמה של כלב רועים רב ממדים, שצווארו נטוי קדימה, אזניו זקופות, נחירי אפו דרוכים לכל ריח ואבק ריח והוא סר למשמעתו של בעליו לשבט ולחסד.

ואחרון אחרון: בעמקי לבו קיווה העורך שאך חומד לצון יונתן ובסופו של דבר לא ימלאו לבו להכניס כלב לאולפן בשעת שידור החדשות, שהרי אחרי ככלות הכל אדם אחראי הוא יונתן חרטום, ולא אחת הוכיח דבר זה בעליל.

אפשר שאותם השיקולים עיכבו גם בעד הטכנאי באולפן מלהתנגד בכוח לכניסתו של מושי, אלא שלגביו נוספה גם סיבה שלישית: קוצר הזמן.

עד שיונתן ומושי הגיעו לאולפן שוב לא היתה שהות להתדיין, להתמרמר, להתווכח, ואף לא להתקשר עם הממונים.

שעון הרדיו השמיע את אות השעה.

– קול ישראל. השעה שש, והרי החדשות ועיקרן תחילה.

ברית המועצות שיגרה שני כלבים לחלל החיצון…

ספק אם האולפן בכל ימי קיומו התנסה ברגעי מתיחות שכזאת. אפילו במלחמת העולם ובמלחמת השיחרור, בקרבות על ירושלים ובקרבות סיני. אמנם, עתה היתה מתיחות זו נחלתם של שלושה אנשים בלבד, ואילו רבבות המאזינים הקשיבו לחדשות בשלוות נפש שבהשכמת בוקר עת קורי השינה פורשים דוקם על המוח והדברים הנפלטים מן המקלט נקלטים ואינם נקלטים תוך כדי גילוח, שתיית קפה, נסיעה באוטובוסים ואפילו שכיבה במיטה. אולם, מי יודע, אפשר שמתיחותם של השלושה היה לה צידוק היסטורי גדול יותר משלוותם של הרבבות ולאורו של העתיד אפשר שיתברר כי שיגור הכלבים לחלל היה בתולדות המין האנושי – וייתכן אף של כל עולם החי – מיפנה גדול יותר מכל מלחמות העולם.

באותה שעה היה הטכנאי עצמו דומה לכלב האורב לחתול שאת צעדיו הקרבים קלט זה עתה באזניו. עיניו היו רתוקות אל פניו של יונתן, פיו פעור, גביניו צמודים זה לזה, בלוריתו המדובללת סמורה וידו המחזיקה באחד מכפתורי מכונתו רוטטת קמעא.

קולו של יונתן לא רטט. איתן היה ומזדמר כמימים ימימה. אלא שיציבות זו באה לו אך ורק בשל נסיונו הרב בקריינות ובשל יכלתו הווירטוּאוֹזית לשלוט בנשימתו ובמיתרי קולו לפני מיקרופון פתוח. לאמיתו של דבר, חייב היה לגייס את כל הנסיון הזה ואת כל היכולת הזאת כדי לגבור על אותו רגש משונה שהיה צף ועולה מתוך תוכו, מגיע לוושטו ושם מחנק לגרונו. פניו היו חוורים ומבטו לא מש ממוֹשי.

ואילו מוֹשי היה רגוע בהחלט. לאחר שתר באפו אחרי מקום ההולם את טעמו ודרישותיו איווה לו למושב אחת מפינות האולפן. עשה באותה פינה כמה סיבובים סביב עצמו, נתרווח בה על גחונו והסמיך את צדו אל הקיר הצונן הצבוע בצבעי שמן. כפי הנראה נתייגע מטיול הבוקר הארוך והשתוקק למנוחה. הניח את זרבוביתו הארוכה על הרצפה, עצם עיניו והתנמנם. רק אזניו הזקופות כאנטינות, שקצוותיהן החדים רטטו קמעה כמיתר לאחר נגיעה מרפרפת, העידו כי עוקב הוא אחרי כל הנעשה על פי דרכו שלו.

לפתע הזדקף ועמד על ארבעותיו.

חרש חרש פתח העורך את דלתו של האולפן, דלת כבדה המרופדת רכות, ונעצר בפתח רוהה ומהסס, בידו פתק ובעיניו אימה.

מושי פער את פיו וחשף את ניביו, אלה הניבים ששימשו דגם לאדם הקדמון לחרבות הצורים הראשונות.

נשימתו של יונתן נפסקה. הוא סגר את המיקרופון. ואם עלה בידו לפני הסגירה לא רק להגות את מלות הסיום של הפסוק שעמד בו כי אם גם לבטאן בהטעמת קול נכונה, הרי זה אך ורק משום ששתים־עשרה שנות קריינות בשידור חי הפכוהו לחיה מאולפת כל אימת שהמיקרופון היה פוער את פיו המרושת נכחו ואולי למעלה מזה: לרוֹבוֹט, לחלק מן המכונות שהקיפו את הטכנאי שממולו.

• ארצה! – פקד על מוֹשי.

מושי השתטח על הרצפה.

– הישאר! – פקד שנית, ובאותה נעימת פקודה פנה אל העורך:

– אל תרוץ, בוא לאט.

על בהונות רגליו קרב העורך אל שולחנו והניח עליו את הפתק, ראשו של מושי נע בכיוון תנועותיו של העורך.

יונתן תפס את העורך בזרועו:

– עמוד כאן. אל תרוץ.

העורך הפך לפסל.

יונתן פתח את המיקרופון:

– והרי הידיעה שהגיעה עתה זה. שני הכלבים, ביאלקה וסטרלקה, ששוגרו על־ידי ברית המועצות לחלל החיצון, חזרו בשלום אל בסיסיהם. המדען הסובייטי…

בהיגויו הברור, בקולו האיתן והמזדמר כאחד, קרא יונתן את החדשות. לוּא היו שפתיו מדובבות את אשר במוחו ולא את הכתוב על גבי הנייר שלפניו, חזקה עליהן שהיו אומרות תפילה למושי לבל יפלוט הגה מלועו, לבל ישמיע צליל עוד דקה ומחצית הדקה. כן, עוד דקה וחצי בלבד.

ואולם, לוּא היו שפתיים אלה משמשות ביטוי גם לאותה מערבולת גועשת שהתחוללה במעמקים שמעבר למוחו, אפשר שהיו נושאות תפילה הפוכה מזו. אפשר שהיו פוקדות על מושי לאמור:

– פתח פיך, מושי! לעזאזל הקריינות, המיקרופון, המאזינים! הלוואי שיפטרוני, פתח פיך ובנביחת עוז ותעצומות הודע למין האנושי כי הגעתם אל החלל החיצון לפני ילודי אשה. יידע העולם את האמת ותגה כאור צדקתך. בשר את נביחת העתיד, מושי! מה הם פיטוריו של יונתן חרטום לעומת כיבוש החלל! ואולי גם בפיטוריו של יונתן חרטום יוּשב הצדק על כנו. אולי הגיעה שעתי להינתק מן המיקרופון אחת ולתמיד. ומי ינתקני אם לא אתה?

שעה מושי לתפילתו הראשונה של יונתן ולתפילתו השניה לא שעה. הוא שתק. פיו היה פעור, ניביו חשופים, אזניו זקופות, מבטו נעוץ בעורך, אך גופו שטוח על קרקע האולפן ותנוחתו לא נשתנתה מאז מילא את הפקודה “ארצה!”

– ולסיום החדשות הרי עיקרן שנית, ברית המועצות שיגרה…

בד בבד עם סגירת המיקרופון נפלטה אנחת רווחה מפיותיהם של הטכנאי והעורך.

יונתן נשען על מסעד הכיסא, שלה ממחטה מכיסו וקינח את הזיעה מפניו.

מושי קם. קרב אל כסאו של יונתן, ישב סמוך לו והושיט לו טלף קדמי ימני. כך עשה כל אימת שביקש לקבל פרס על מעשה הראוי לשבח.

פשפש יונתן בכיסיו שמא יגלה בהם פירורי ביסקוויטים או סוכריה ולא מצא דבר. השעין אל לחיו את זרבוביתו השעירה של מושי, ליטף את פרוותו בימינו ובשמאלו דגדג במצחו.

הכרת פניו של מושי ענתה בו, כי אכן משלים הוא עם התחליף הרוחני לפרס החמרי שביקש ואף נהנה ממנו הנאה מלאה. הוא שרבב את לשונו, נשם נשימות תכופות וטאטא בזנבו את הרצפה.

יונתן השחיל את הרצועה בקולרו ובאין אומר ודברים יצא אל הפרוזדור, ניגש אל הטלפון והרים שפופרת:

– תני לי את בית־ספר “ציון”.

בדרך כלל אין הטלפניות נוהגות לחייג לעובדי שירות השידור. אלא שאפילו כלל זה לא חל על יונתן ושוב, כנראה, מתוך אותה תערובת של יראת כבוד וזלזול שהכל רחשו כלפיו.

– האלו! בית־ספר “ציון”?

– כן.

• אני מבקש את ציפורה חרטום.

– מדברת.

דומה כי הפעם לא זו בלבד שהטלפנית נהגה לפנים משורת הדין, אלא אף עשתה לו שירות מיוחד וזימנה את ציפורה אל הטלפון.

– מדבר יונתן.

– אני שומעת.

– אמרת: הוא או את?

– כן.

­– הוא. – פסק יונתן ותלה את השפופרת.

 

ג    🔗

באותה שעה לא היה ברור לו ליונתן מי קורץ למי: הירח לו או הוא לירח. אך דבר אחד היה ברור לו בהחלט: בכל העולם כולו לא נמצאו אלא השניים הללו – יונתן והירח.

היה לילה ירושלמי בהיר, צלול, צונן. ואולם יונתן, שישב על ספסל באחת משכונותיה הישנות של ירושלים, שכונה שריח הפלפל מרצף את אווירה כשם שהאבנים מרצפות את רחובותיה, יונתן זה לא חש בצינה אף שלא היתה עליו אלא חולצתו בלבד. אדרבה, דומה היה כי מדורה הדליקו בתוך תוכו, מדורת אש אוכלת החורכת את מעיו ובני מעיו ומכלה את כל אשר בו.

מי הצית את המדורה?

לא היתה בסביבתו אף נפש חיה אחת שיכול היה להפנות אליה את השאלה. כיוון שכך הפנה אותה אל הירח.

הירח לא ענה. הציף בחיוכו את גזוזטרות הפח של השכונה, – גזוזטרות עקומות שהחיוך הצהוב־ירקרק עיקמן עוד יותר – ושתק.

יונתן חרץ לו לשון. אולי מתוך רצון להתנקם בו ואולי מתוך שהשריפה שבקרבו הפכה לבחילה.

בחילה זו היא שעשתה את שאלתו למיותרת.

כהרף עין נזכר בכל הכוסות – אכן, לא כוסיות כי אם כוסות – של ערק שספג הלילה בעשן שמילא את החדר הקטן, אי־כאן, בשכונה זו, לא הרחק מספסל זה, בעכוזה העגול והמתנדנד של נעימה, בשערה השחור העשוי כמין מגדל, בעורה השחום, בריחו של הבושם הזול המהול בריח של זיעה ושמן מטוגן ומיד גם ב… ריח אחר, ריח קדומים, ריח חיים באשר הם חיים.

מוֹשי!

יונתן קפץ ממקומו.

אל אלוהים! כשלוש עשרה שעות כלוא מושי בחדרו ולא יצא אפילו לעשיית צרכיו.

זה לו חמישה חדשים שהוא מתגורר יחד עם מושי באחד מחדרי הפנסיון של הגברת הרטה האנסבאכר. פנסיון זה שרוי בפינה הרגועה ביותר שבאותה שכונה שקטה בקצה מזרחה של ירושלים.

שיחק ליונתן מזלו, והגברת הרטה האנסבאכר היתה חובבת כלבים מושבעת. זקנה שפופה וצמוקה זו בעלה ניספה – לפני שהעמיד בנים – במחנות ההסגר הראשונים בגרמניה מיד עם עלייתו של היטלר לשלטון. היתה הגברת האנסבאכר מחזיקה פנסיון קטן ומתפרנסת ממנו. במושי התאהבה ממבט ראשון, וכל עוד נמשך החורף והפנסיון ריק מאורחים, יכול היה יונתן לסמוך על גברת האנסבאכר בכל אשר למושי. אשר לעונת הנופש והתיירוּת, עת הפנסיון מתמלא עד לשניים ואפילו לשלושה אנשים בכל חדר, והגינה שוב לא תהיה נחלתו של מושי, אלא נחלתם של האורחים, הרי על כך לא דוּבר עדיין ודייה לצרה בשעתה.

יכול היה איפוא יונתן לסמוך על הגברת האנסבאכר בכל, להוציא את הטיולים עם מושי, שכן הנסיון היחיד שנעשה בשטח זה לא עלה יפה כל עיקר. חתול הרהיב עוז לעבור על פניו של מושי, ומתוך שניסה לתומו לזנק עליו, נשמטה הרצועה מידה של הגברת האנסבאכר וכהרף עין נמצאה הישישה שרוּעה מלוא קומתה על הקרקע ומושי ניצב עליה עם שעיניו מביעות אשמה, אזניו מופשלות לאחור כשני כלים מלאי בושה וזנבו מכשכש כשכושי חרטה של בעל תשובה.

מאז חדלה הגברת האנסבאכר לטייל עם מושי, ולבדו אין מניחים למושי לצאת לטיולו מחשש שמא יפיל חיתיתו על תינוקות, על יהודים חרדים או על נשים הרות, והעיקר משום שהשכונה סמוכה לגבול, בית הפנסיון אחד הבתים הקיצונים בה ומושי עלול להגיע על נקלה אל ממלכת הירדן. אפילו לגינה הגדורה אין מוציאים את מושי אלא בשעות היום ובפיקוח חמוּר. בשעות היום משום שבשעות הלילה מעיר הוא את השכנים בנביחותיו וכבר נרשמה עליו תלונה במשטרה; בפיקוח חמוּר משום שקופץ הוא בנקל מעבר לגדר.

כשלוש עשרה שעות כלוא מושי בחדר. השעה שעת עיצומו של לילה ואין כבר זכר לתחבורה כל שהיא. כארבעה קילומטרים הפרידו בין הפנסיון לבין הספסל שעליו ישב יונתן. הקבס, הערפילים, הירח – הכל נגוז.

יונתן רץ. למזלו לא נזדמנו לו משמרות שוטרים בדרכו, שהרי לוּא נזדמנו חזקה שחשדם היה מתעורר למראה אדם, שריח אלכוהול נודף ממנו למרחקים והוא רץ על פני המדרכה בשעת לילה מאוחרת, משתעל מקוצר נשימה, מתנשם ומקנח זיעתו בלילה יבש וצונן.

משתחב את המפתח לחור המנעול, שמע את יללותיו של מושי מעבר לדלת וחש בלחץ טלפיו על הידית. הרבה שעות הבליג מושי על רגשותיו וצרכיו, לפיכך משנפתחה הדלת חמק החוצה ממנו ובו, בלי שזיכה את יונתן אפילו בניד זנב.

יונתן צנח על מיטתו בעודו נתון בבגדיו ונעליו ברגליו.

– חופש, חופש, דרור! – מלמל לעצמו בשפתיים חרוכות, ולא היה בו כוח לקום ולמזוג לו כוס מים מן הברז כדי להרטיב את שפתיו. אף לא היה ברור אם חופש זה פירושו כי חפשי הוא הלילה מחובת הטיול עם מושי או שמושי בן־חורין לטייל לבדו הלילה.

כשפקח את עיניו ראה את הגברת האנסבאכר. עמדה הזקנה רכונה מעליו והיתה טופחת על כתפו. פניה המצומקים, הדומים למקורו של ציפור, שלא היו בהם לא לחיים, לא אף ולא מצח, כי אם חרטום דק ושתי עיניים דהויות, הביעו דאגה מהולה בביישנות.

– יונתן – לחש המקוֹר – הדלת פתוחה ומושי איננו.

יונתן קם. אבנים כבדות מילאו את גולגלתו. שתה ממי הברז שבמטבח ויצא החוצה.

– מושי! מושי!

מושי לא נענה. אף לא נשמע צלצולן הרגיל של לוחיות המתכת הנתונות בקולרו.

יונתן יצא אל הכביש. זריחה אדמונית ריססה את ערפילי הבוקר שעטפו את השכונה.

יונתן הדליק סיגריה. קיבתו הריקה הקיאה את העשן ושינקה את גרונו. השליך את הסיגריה ורמסה בנעלו, שף את מצחו בכף ידו ופנה אל הגבול עם שעיניו כבושות בקרקע.

כתמי שָני חשודים היכוהו בסנוורים. עצם את עיניו ושף את מצחו שנית. חזר ופקח את עיניו. הכתמים תחילתם מעבר לגבול, וסופם?

נפנה מן הגבול והלך בעקבות הכתמים. פעמים היו עגולים ופעמים היו נטולי צורה ושלחו שלוחות וזיזים לכל העברים. פעמים נצטופפו זה ליד זה ופעמים אבדו כליל ולא נתחדשו אלא לאחר כברת דרך ארוכה למדי. פעמים היו בולטים, ארגמניים, מרוכזים ופעמים נתבהרו עד כדי ורידוּת קלילה מעורבת בחום־אפרפר.

עם כל כתם שראה נוספה אבן על האבנים שבראשו. אפילו לא היה מרותק אל הכתמים שעל הכביש לא היה יכול לזקוף ראש זה.

היה ראשו מושפל גם כשהגיע אל חצר דירתה של ציפורה. הדלת, שלידה נמצא מוֹשי בעודו גוּר רטוב ורועד מצינת מטר שוטף, היתה פתוחה לרווחה. יונתן נכנס פנימה.

ציפורה ישבה על מיטתה. על ברכיה היה מוטל מושי. שני פצעים מגולים היו פעורים בבטנו והדם שזרם מהם בזא ברצועות שני את מכנסי הפיג’מה הכחולה של ציפורה ונקווה בשתי שלוליות על הרצפה.

אותה שעה היתה ציפורה דומה לפיאטה, פסל קלאסי של המתאבלת. ואילו מושי צחק. שפתיו השחורות, הדקות, הארוכות היו מופשלות למעלה, שיניו חשופות ועיניו פקוחות לרווחה.

זו לו הפעם הראשונה שראה יונתן את צחוקו של מושי. האבנים שבראשו נתחככו זו בזו וחרקו.

זה יתרון האדם על הבהמה, ציפורה; אדם בחייו צוחק, ואלו כל יצור אחר רציני הוא מטבע ברייתו. והיה כי יצחק אות הוא כי חדל להתקיים.

ולא ידע יונתן אם שפתיו הן שדובבו מלים אלה או אין זו אלא החריקה שהשמיעו אבני ראשו בהתחככן זו בזו.