פגישה ראשונה    🔗

או

מיפגש

אין אני משתייך לאלה העוטים על מלה חדשה ומשתמשים בה מרוב להיטות שלא כדין: כותבים ואומרים הֶקשר במקום קשר, כנס במקום כינוּס ומיפגש במקום פגישה. אם הכתרתי רשימה זו בשם מיפגש, אף־על־פי שמתוארת בה פגישה, היתה לי כוונה בדבר והיא שהמיפגש, דהיינו מקום הפגישה, אפשר שחשוב הוא מן הפגישה עצמה.

והמיפגש הוא שביל העומד ליהפך לכביש, אם כי נמצא הוא באחד משלביו המוקדמים של תהליך הסלילה.

המקום – עמק־המצלבה שבירושלים, והזמן סמוך לשקיעת החמה – שעות, שבהן נוהג אני לטייל בעמק זה שנים על גבי שנים. היו זמנים שלא היתה בעמק אלא המצלבה עצמה וסביבה הרים מכוסים חורשות זיתים, פרט להרים שבמזרח, שבתיה הקיצוניים של שכונת רחביה היו גם אז משקפים בשמשות חלונותיהם את השמש לפני שקיעתה. עתה נשתנה הנוף. כשאני מהלך על פני נתיב הטיולים שלי מתנוסס על הגבעה שלפני בניין הכנסת, שמרחוק מזכיר במקצת את האקרופוליס, משמאלי מתגבבות קוביות מוזיאון ישראל, המסתיימות בפטמת היכל הספר, אשר, דומה, צועה אל האופקים, שיבואו לינוק מחלב גנזיה, ומאחורי מתרכסים שיכונים רבי־קומות, הכובשים את הרי ירושלים בזה אחר זה. אין תימה, שכבישים נסללים בכל הסביבה, וביניהם כאמור, אף השביל שלי. מכל מקום, לפי שעה פיזרו עליו אבני־חצץ דקות, וכפי הנראה די בכך למשוך אליו מכוניות שונות וביחוד משאיות. לפיכך כל אימת שאני שומע מאחורי גניחות־מתכת חורקות של משאית ענקית, עמוסת אבנים שנחצבו במחצבות שבקרבת מקום, יודע אני שענני אבק עתידים להתנשא על פני השביל ולכסות את הארץ. מיד זז אני הצידה, מפנה גבי אל נתיבי המסתולל וממתין עד אשר תמרות הלובן יתמסמסו בחלל.

יום אחד הפכתי ראשי לראות התמו העננים, ונוכחתי לדעת כי אמנם נתפזרו אלא שתוך כדי כך הופיעה על השביל דמותו של אדם. כיוון שלפני כן לא היה לה זכר, נדמה היה כי מגרגרי האבק נבראה. לקראתי פסע גבר בגיל של סוף הבחרות, ספק ביטניק ממערב אירופה או אמריקה ספק ברייה מימים קדמונים. פניו פני עלם אך זקנו מגודל וכסוף, וניכר עליו כי מטופח הוא מאוד. שערו מסולסל ואף הוא מטופח, עד כי נדמה היה שהתלתלים המכסים כדי רבע ממצחו עשויים מלאכותית. לבושו משהו מעין טוגה רומית או כיתון יווני מימות אתונא הקלאסית, ואף מראהו מזכיר… את מי הוא מזכיר לי? היכן ראיתי קלסתר־פנים זה או מעין זה?

כשנמצא עומד ממש בסמוך אלי עברתי על כל כללי הנימוס ונעצתי מבט בוחן הישר בפרצופו. מיד נזכרתי: אפלטון! אפלטון כפי שהוא מצולם באנציקלופדיות ובספרי־לימוד מהפסל המצוי בוואתיקאן, שאף הוא, נדמה לי, העתק מפסל קדום. הדמיון היה ממש מפתיע. שוב לא יכולתי למשול ברוחי.

– סלח לי, אדוני, האם ידוע לך שאתה דומה לאפלטון? – שאלתי.

האיש תלה בי שתי עיני־תכלת מעורפלות, והזעיף גביניו כמי שמנסה להתרכז במשהו לאחר שהוציאוהו מעולם אחר, שהיה שרוי בו.

– אפלטון… אפלטון – מלמל עד שנתחייך פתאום והעירפול נגוז מעיניו. עכשיו הפכו העיניים בהירות עד כדי מאור וכל פניו נתקרנו. ברור היה שצעיר לימים הבחור, והזקן הכסוף אפשר שאינו אלא איפור.

– אפלטון. צדקת – סח וסקר את התלבושת של עצמו – יפה. באמת יפה שזיהית. פשוט שכחתי להחליף את התלבושת.

– ו… האיפור? – שאלתי בזהירות.

– איפור? כן… כן… גם את האיפור… אתה מבין – פתח ברהטה – באמת רציתי לשחק את אפלטון… כלומר… כבר עשיתי מעין חזרה… לפחות לעצמי… אבל אחר־כך התחרטתי. החלטתי לשחק את אליהו הנביא. האיפור, אתה אומר? אתה בטוח שהאיפור אינו הולם את אליהו? אני לא.. הלבוש… כן. הלבוש… הלבוש צריך להחליף והזקן, אם רק יגדל פרע כמה ימים וינפנף ברוח, יהלום גם את אליהו. דרך אגב, שמי אליהו פלטי – הוא הושיט את ידו – שחקן… שחקן קולנוע וגם במאי… אתה מבין? הוגה אני במחזה שיביע את העם, את הארץ, על כל הגלום בקשר זה… הרקע – מדינת ישראל, והזמן… הזמן הוא זמן מצטבר של ברגסון, כלומר ההווה צופן בחובו את כל העבר, את כולו. ממעשה בראשית עד היום הזה. על כן, אתה מבין אדוני, בתחילה באמת בחרתי באפלטון. כידוע לך, אדוני, אפלטון הגה ברוחו מדינה, שבה ימשלו החכמים. עם ישראל בגולה הגשים את חזונו של אפלטון. מדינת החכמים, חכמי התלמוד, רבנים, מנהיגים רוחניים. אבל זו היתה מדינת הרוח, מדינת החכמה – גלות. ואילו מדינת בשר ודם, מדינת ישראל בארץ־ישראל לא החכמה ראויה לה כי אם הנבואה. לא חכמים הקימוה אלא, כדברי אחד העם, נביאים, אתה מבין, אדוני? חוזים כהרצל, ז’בוטינסקי… על כן משכתי ידי מאפלטון והחלטתי לגלם את אליהו, אליהו הנביא. כי, אל תצחק אדוני, לא רק בחזון אלא גם למעשה מדינת־נבואה היא מדינתנו. מדינה – בערש הנבואה. רואה אתה את קמרונו של היכל הספר? מהו קודש־הקדשים של היכל זה? מגילת גדול נביאי ישראל ישעיהו. ומצלבה זו נבנתה בחורשה, אשר בה צמח העץ שממנו עשו את צלבו של ישו. מי שהתיימר להיות נביא ישראל והפך לאלוהי הגויים. אך למה נרחיק לכת? קח עיתון בידך וראה תראה שאפילו אחד כזה, שנערות מעורטלות מנמרות עטיפתו בחוץ, תוכו רצוף פאתוס נבואי. על אחת כמה וכמה אחרים, החוצבים להבות־אש כנגד פרות הבשן שבתל־אביב וכנגד בנים משחיתים, הרוקדים טוויסט ושותים אספרסו ומוסיפים סרה לאחר שנזורו אחור מן האידיאלים של חלוציות. על אחת כמה וכמה מאשריו המתעים של העם, שידיהם דמים מלאו… דמי מס־הכנסה ודמי מכס ובלו ושילומים, שאינם אלא משענת קנה רצוץ אשר אם בא בידו ונקבה וגומר וגומר… כללו של דבר, אדוני הנכבד, כל הטובל נוצתו אצלנו יש בו ניצוץ של נבואה, וכל המשתמש בקולמוסו בקרבנו, הריהו מוכיח בשער…

– אף כי אמרו – נכנסתי סוף־סוף לתוך דבריו לאחר כמה וכמה נסיונות קודמים של עלו יפה – אמרו חז"ל, שייסדו המדינה האפלטונית שלך, כי מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות…

– שוטים ותינוקות? גדולה מזו, אדוני: למכונות, לרובוטים. ליצורי מתכת. מחשבים אלקטרוניים – אלה הם המוחות היחידים, המסוגלים בימינו לנבא עתידות על סמך נתונים סטאטיסטיים, שבהם מזינים אותם. זהו זה, אדוני, כזאת היא הנבואה. נבואת האמת של דורנו. משום כך, אדוני, עובד אני עכשיו על מחזמר חדש, “איזבל בספינת החלל” על־פי מחזהו של מ. שוהם “צור וירושלים”. בעצם רק העלילה היא של שוהם, וגם היא עד מקום מסוים. העיבוד הוא כולו שלי. כידוע לך – דרך אגב, נעם לי להיווכח שהכרת פני עונה בי שאני בקי הן באפלטון והן במתתיהו שוהם, שהרי בחור זה רואני בפעם הראשונה – על פי מתתיהו שוהם איזבל אוהבת אהבה עזה את אליהו הנביא, ואילו הלה משיב בוז לחיקה ומסרב לקבל את קרבן בתוליה. וככל שמסרב הנביא, כן מתלהטת המלכה. אהבתה גואה ואינה יודעת מצרים… עד שאין היא מוכנה להשלים אפילו עם עובדת מותו המופלא, לאחר שעלה בסערה השמימה. לפיכך מתקינה היא ספינת חלל ומפליגה בה בכבודה ובעצמה… לרדוף אחריו ולהשיגו. רכב אש וסוסי אש באינטרפראציה של המחצית השנייה של המאה העשרים. זמנו של ברגסון… מה דעתך… וכי לא נפלא? מצוין, לא כן? לו שמעת את האריה של המהנדס הראשי, זה שהתקין את הספינה, מהנדס־חלל וכוהן גם יחד, השורות הראשונות הן של מתתיהו שוהם:

דביר לשניהם אקים

וקודש הקדשים – ערש דודים.

אני אומר לך שזה יהיה להיט, שכמוהו עוד לא היה. ואת אליהו אשחק אני. אתה תראה…

מי יודע כמה זמן היה בחור זה מלעיטני בפרסומת מקורית על מחזמר שהוא עובד עליו, אלמלא נשמעה שוב חריקתה של משאית ענקית. אפשר שהיתה זו אותה המשאית, שמענני אבקה צמחה לפני דמותו של זה. נפרדנו כדי לפנות לה דרך. משחלפה על פנינו עירבלה כדרכה נד אבק. פנינו עורף למשאית וממילא גם זה לזה. הוא פנה מערבה ואני מזרחה. כשהפכתי ראשי שקעה השמש מאחורי ההרים, אך שרידי נגהה ריצעו את האופק בציורי אש. בתוך האש נעה משאית עמוסת אבן ירושלמית אדמדמת. מאחוריה פסע בן־שיחי, זקנו מתנפנף ברוח־טרם־שקיעה וזרועו שלוחה אל רכב האש.

המשכתי בטיולי, על שפתי בת צחוק ובלבי שרעפים.

אין ספק שלגבי הזמן המצטבר של ברגסון נמצא אני בחברה טובה. אליהו הנביא עמד על פתח המערה, שבה למדו תורה רבי שמעון בר יוחאי ובנו, נכנס לבית־מדרשו של רבי יהודה הנשיא, בא אצל רבי אברהם בין דוד, שהשיג על הספר " משנה תורה" לרמב"ם, ישב בליל סדר פסח בביתו של רבי יהודה חסיד ועמד על־יד מיטתו של רבי ישראל בעל שם טוב בשעת פטירתו. ומובטחני שבכל דור ודור נתגלה לפי מושגיו של אותו דור.

השאלה היא: אם אמנם הזמן ההיסטורי הוא זמנו של ברגסון, וכל רגע אוצר בקרבו את כל הרגעים שקדמו לו מראשית כל הזמנים? ושמא אינו אלא רצף הזמן הניוטוני, כפי שמקובל לקרוא לו בפיסיקה, שאינו אלא מסגרת להתרחשויות הזורמות בתוכו כבאפיקו של נהר, שאין בו שמץ של זיקה בין חלוק־אבנים אחד למשנהו, פרט לעובדה שסדורים הם בזה אחר זה?

כשאני לעצמי הריני מחסידיו של ברגסון.

 

פגישה שנייה    🔗

או

פרשת דרכים

לעתים נדמה לי שכל אותו מעמד לא היה ולא נברא אלא משל היה. הן משום שכמות גדולה של כוהל נמסכה בעורקינו, ומתוך כך כבר באותה שעה עצמה ניטשטשו במידה רבה התחומים בין מציאות לחלום, והן משום שכל אדם המסיים את העשור החמישי של חייו חזקה עליו שכמה מחלומותיו נתקיימו בהקיץ, ודברים רבים שנתארעו במציאות נראים לו כחלום.

לייב טרוצקי נולד ב־25 באוקטובר לפי הלוח הנוצרי האורתודוקסי, דהיינו ביום המהפכה הבולשביסטית, שהוא היה אחד ממחולליה. בעלי מסתורין ופיתגוראים – כותב טרוצקי באבטוביוגראפיה שלו – רשאים לעשות את חישוביהם ולהסיק את מסקנותיהם.

אני איני יכול לקשור תאריכים בעלי משמעות בחיי הפרטיים עם מאורעות היסטוריים כבירים; על־כל־פנים לא כמחוללם של מאורעות אלה, אפשר רק כנסחף במערבולותיהם. אף־על־פי־כן יש שגם אני נזקק לבעלי מסתורין ופיתגוראים, כדי להסביר כמה וכמה מקרים שקרו לי ומעשים שעשיתי.

אחד מהם הוא אותה יקיצה מופלאה באמצע הלילה באחד ממלונותיה של רומא. היה זה במסע־הטיולים הראשון שלי באירופה. הקיצותי ושוב לא יכולתי להירדם. דבר זה כשלעצמו תופעה שכיחה בחיי, אלא שבימים כתיקנם ועל משכבי בירושלים מדליק אני מנורה ומנסה לקרוא; אם נרדם נרדם, אם איני נרדם נשכר מעיון בספר. לא כן במלון שברומא, שהרי לא באתי לכאן אלא לספוג בעיני את העבר ואת ההווה, וכל רגע לא יסולא בפז.

לבשתי בגדי ויצאתי החוצה. כשעה שוטטתי ברחובות. יש אדם שעינו פקוחה על כל המייחד דבר אחד ממשנהו, והוא קולט מיד את השונה שבדומה, ויש מי שאינו תופס אלא דווקא את הדומה שבשונה. אני משתייך אל הסוג השני. לפיכך לא היתה בעיני רומא הלילית שונה מכל כרך אחר בלילה. אותם עוילים מגדלי שיער ואותן נשים קרצניות. אפילו המסבאות הפתוחות עדי אור הבוקר כמוהן ככל שאר המסבאות שבעולם. רבות היו, אך רק אחת מהן קסמה לי ונכנסתי בה. מדוע קסמה לי ועל שום מה נכנסתי בה הרי זה שוב עניינם של בעלי המסתורין והפיתגוראים.

*

כעשרה שולחנות היו במסבאה, ורק שלושה מביניהם תפוסים היו. שניים מהם אדם אחד ישב סמוך לכל אחד, ואילו ליד השלישי ישבו שניים: פיטקה סביסטונוב וירוחם שלומוביץ. על השולחן ניצבו שני בקבוקי וודקה, האחד מלא והאחר ריק.

כל מי שהיה נכנס באותה מסבאה ודאי היה תמה על העובדה שבמסבאה איטלקית קטנה ברומא שותים דווקא וודקה רוסית, אך אצלי בטלה תמיהה זו בששים אחרות, גדולות ונכבדות ממנה. את פיטקה סביסטונוב ואת ירוחם שלומוביץ לא ראיתי זה כשלושים שנה, דהיינו מיום עזבי אותה עיר במזרח הרחוק הגובלת ברוסיה, שבה למדתי שמונה שנים עם שני אלה בכיתה אחת בגימנסיה. ביתר דיוק: שמונה שנים למדתי רק עם ירוחם בכיתה אחת, ואילו עם סביסטונוב רק בשנה האחרונה, משום שנוהג היה לשהות בכל כיתה שנתיים. שלושתנו מן המצטיינים היינו: סביסטונוב הצטיין באיגרוף, והיה זמן שאפילו חלם על אליפות אסיה, אני – במדעי הרוח, וירוחם שלומוביץ עלה על כולנו וזכה לשני כתרים: כתר המאתימאטיקה וכתר המוסיקה – מאטמאטיקאי מעולה היה ופסנתרן בחסד עליון. נס הוא, שרגלי נשאוני למקום זה בעיצומו של לילה משל הייתי סהרורי; ונס בתוך נס שמיד הכרתים, אף כי כשנפרדנו עדיין לא היינו בני עשרים ואילו עתה עדיין אין אנו – ירוחם ואני – בני חמישים ופיטקה סביסטונוב, שבגלל שהייתו הכפולה בכיתות היה גדול בשנים משנינו, ודאי נמצא עתה בגיל שבין עצה לזקנה.

כשעזבתי אותה עיר כדי לעלות ארצה היתה לי רעמת בלורית מתולתלת, ועתה קרחת עטורת שיבה. אף־על־פי־כן, גם שני רעי מקודם הכירוני מיד עם כניסתי. התחבקנו והתנשקנו שלוש פעמים כמנהג רוסיה. עדיין לא יצאו השעות הקטנות של הלילה וכבר עלה על השולחן בקבוק הוודקה השלישי, ועד עלות השחר אף הוא התרוקן. מובן מאליו שכל אותן השעות לא פסק פינו מלדבר.

*

עכשיו כשאני בא לערוך סיכום תמציתי ביותר מן הנאמר באותו מושב, חייב אני להפנות את תשומת־לבו של כל מי שדו"ח זה עשוי להתגלגל לידו על הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. אדי הכוהל אפפו כל מלה שנהגתה לפני שיצאה מפינו וגם לאחר מכן. אין תימה, שגם התמצית שלהן עלולה להיראות כאחד הליקרים המרוכזים – מישרת דמיונם הלוהט של שני רעי נעורי מתובלת באבקת רוכל מדמיוני שלי.

פיטקה סביסטונוב הסיח באריכות דברים, שניתן לסכמם כך:

יום אחד הכריע יריב בזירת האיגרוף במכת־מחץ. הלה נפל ולא הוסף קום. לאחר הלוויתו נתחולל משבר בנפשו של רעי, ומאז משך ידו מן ההתאגרפות. כדרכם של טובי העם הרוסי מלפני פרוץ המהפכה צלל אף הוא בתהום תורת החן ונעשה דתי ומיסטיקאי. יום אחד נתקל בפואימה של אלכסנדר בלוק “שתים־עשרה”, שבה מתאר המשורר את המהפכה הקומוניסטית. מבליט הוא את כל מוראותיה של התקוממות ההמונים הסטיכית, ואל־על־פי־כן רואה בה את התגשמות חזון הגאולה, שכן הפואימה מסתיימת במלים: כבמחרוזות כפור מוכספת, בצעדה רכה טופפת, כליל פרחים על ראש יזריח, זה ישוע המשיח. בן פיטקה לריעו של בלוק, ארז חפציו והגיע לברית־המועצות. לימים התקדם שם בקאריירה דיפלומאטית, ובשל זיקתו לדת מכהן הוא עתה בתפקיד חשוב הקשור בוואתיקאן. דרך־אגב, בשל השפעתו וקשריו בחוגי השלטון ברוסיה עלה בידו להשיג היתר־יציאה לידידו ירוחם שלומוביץ, שאף הוא נסע לרוסיה ואף הוא הגיע שם לגדולות, במדע ובאמנות, אלא שמשום־מה חשקה נפשו לדור במדינת היהודים ומתוך כך נמצא הוא עתה בדרך לישראל.

– עד כה הייתי אני האפוטרופוס שלו – סיים פיטקה את סיפורו. ­מכאן ואילך בידיך הוא. הלוואי ויגיע אצלכם למה שהגיע אצלנו.

לחץ פיטקה בימינו את ידי ובשמאלו את ידו של ירוחם, וקיים תקיעת־כף משולשת זו בגמיעה הראויה להתכבד. אנחנו החרינו־החזקנו אחריו.

כשרונותיו של ירוחם שלומוביץ לא בתחום הסגנון היו. אדרבה, כבד־פה היה ודיבורו מאז ומעולם מקוטע ומאומץ, כמי ששרוי כל ימיו במאמץ נואש לסתום את הפער שבין מחשבותיו לבין היכולת להביען. במידה שאפשר לסמוך על זכרוני, נוכח ההסתייגויות הנובעות מן המסיבות, נדמה לי שהמשפטים שלהלן יצאו ממש מפיו בין שאר הדברים, והם מובאים כאן כלשונם:

– בזמן האחרון… אתה מבין… אני… איחדתי את שניהם. עסקתי במוסיקה אלקטרונית… מהות היש ומהות האמנות… גל אקוסטי או גרגר חומר טעון אנרגיה… אחדות ההוויה… אתה מבין… עכשיו חושב אני על מוח אלקטרוני… לא… מוח גרעיני שיקלוט ויבצע את מנגינת הבריאה כולה… בעזרת בני־אדם, כמובן… שהרי גם האדם הוא מנגינה… מלודיה… לפחות צליל… כמו שהיום יש כרטיס מנוקב לכל תושב בכל מדינה, שבו רשומים כתבתו, שמו, מספר תעודת־הזהות, הגיל, המין, שם האב, הילדים… בקיצור: כל אותם הנתונים שמזינים בהם את המוח האלקטרוני… את המוח הגרעיני שלי יזינו בנתונים אחרים… הוא יקלוט את הלחן האישי של כל אזרח במדינה ויצרפם לכדי מנגינתה של הבריאה כולה… כל תושבי המדינה אינם אלא תזמורת… והמוח הגרעיני יהא ניחן במידה כזאת של דיוק שיבחין מיד בכל אדם, שלחנו האישי אינו מתלכד הארמונית עם מנגינת הבריאה כולה… אתה מבין… ואז… ודאי ידוע לך… יש היזון חוזר… בכל מיתקן מודרני… שתיים־שלוש הקרנות מן המוח… ובעל הלחן חוזר למוטב… זה ניתן לביצוע… אתה מבין?

– לא. בייחוד אין אני מבין מדוע החלטת לשם כך לבוא אלינו, לישראל. ואולי אין קשר בין החלטתך לבין המוח שלך, כלומר המוח הגרעיני…

– יש קשר. בברית־המועצות, המונה קרוב לשלושה מאות מיליון תושבים, קשה לבצע ניסוי ראשון. ואילו בישראל, שאין בה אפילו שלושה מיליון…

הייתי מאוכזב. ציפיתי למניעים מסוג אחר לגמרי: אידיאולוגיים, היסטוריים, פסיכולוגיים… בשום פנים ואופן לא לנימוקים מספריים.

הרקתי את הכוס שהיתה, דומה, מתמלאת מאליה, ובעוד לשוני כמעט שאינה נשמעת לי מרוב כמויות המשקה שבקרבי – והרי עתה לא הייתי מורגל בהן כבימים עברו – פתחתי לאמור:

– מגרפה היתה במקדש. עשרה נקבים היו בה, כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. כך אמר האמורא שמואל, שהיה דרך־אגב, גם אסטרונום ושבילי הרקיע היו נהירים לו כשבילי נהרדעה עירו. ואילו חכמי המשנה אמרו שכל נקב היה מוציא מאה מיני זמר ונמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר. ועל כך אמר רב נחמן בר־יצחק: וסימנך מתניתין גוזמא! אתה שומע, ירוחם! על אלף מיני זמר אמרו גוזמא, ואתה מדבר על שלושה מיליון… אח, אתה לא מבין… לא תבין… זכור לי שעוד בבית־הספר אמרת לי שסבך היה רב… הוא היה מבין.

– גם אני מבין – השיב ירוחם בנחת – אין צורך להיות רב לשם כך. כנראה, אתה לא תפסת… קשה־ביטוי אני… ראשית, לא דיברתי על הרבה מיני זמר, כי אם על זמר אחד המורכב ממיליונים של לחנים… ושנית, באמצעות הטכניקה של ימינו…

שוב היתה כוסי מלאה. ידעתי כי דברי לעו, אף־על־פי־כן קמתי ממקומי, הרימותי את הכוס וזעקתי בגרון ניחר ובקול מתלהלה.

– בבית המקדש השקו את התמיד בכוס זהב! ואתם יודעים מה אמר על כך רבא: גוזמא!

*

כשאני מנסה עתה להסביר לעצמי את התנהגותי בונה אני תיאוריה פסיכולוגית, המבוססת על תסביך הנחיתות. שני רעי הגיעו למה שהגיעו ואילו אני מורה לספרות עברית והיסטוריה ישראלית הנני. כפי הנראה ניסיתי לעורר את התפעלותם בבקיאותי במכמני הרוח של ישראל סבא, אם כי בהתחשב בסוג שני הצופים והמאזינים סיכויי להצלחה היו קלושים ביותר. אף־על־פי־כן דומני שיש ממש בהסבר זה; לי לפחות מובן הדבר. מה שלא מובן לי עד היום הזה הוא, שמן הרגע שבו הרימותי את הכוס וצווחתי גוזמא, שוב אין אני זוכר דבר וחצי דבר. משל כתם שחור כיסה את הזמן שבין הרגע ההוא לבין הרגע שבו נמצאתי ישוב בקרון רכבת הנוסעת לפאריס ומעיין במורה־דרך אנגלי על צרפת. בתא ישבו שתי נשים ומספר גברים. פיטקה סביסטונוב וירוחם שלומוביץ לא נמצאו ביניהם. לא היה להם זכר גם בשאר קרונות הרכבת, שערכתי בה חיפוש יסודי.

אף המאמצים המרובים שעשיתי לאחר שובי ארצה למצוא את ירוחם בישראל עלו עד כה בתוהו.

 

פגישה שלישית    🔗

או

גיאומטריה לא־אוקלידית

שני סוגי גיאומטריה מצויים, כידוע, בעולם: האחד – הגיאומטריה המקובלת, המושלת בכיפה זה יותר מאלפיים שנה, כלומר מאז ימיו של אוקלידס, והמבוססת על ההנחה ששני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו: והשני – הגיאומטריות של לובצ’בסקי ורימן, שעדיין לא הוציאו את מאת־השנים הראשונה, והן מפגישות את הקווים המקבילים על אפם ועל חמתם של אוקלידס ושל השכל הישר.

אהרון מגד משתיאר בספרו המצוין “החי על המת” את שני הדורות בארצנו – דור החלוציות ודור האספרסו – שאינם מוצאים לשון משותפת זה עם זה, הביא בפנינו דוגמה אוקלידית נאה של שני הקווים מקבילים בזמן, שלעולם אין ביכולתם להיפגש. ואילו אני, בבואי לתאר את הדברים, שיסופרו להלן, איני מניח כי אם מוכיח ששני קווים מקבילים בחלל – אכן יש שהם נפגשים בזמן.

ומעשה שהיה כך היה.

דוקטור פרומים הוא בן־דודי. אולם עד לפני כחודש ימים לא ראיתיו מימי, שכן הורי העתיקו מושבם בראשית המאה, ואילו הוריו של דוקטור פרומין נשארו באותה ארץ שלימים נתחוללה בה מהפכה וניתקה את האחים זה מזה. הוריו של פרומין נספו, הורי נפטרו, ובן־דודי דוקטור פרומין הגיע ארצה לאחר מאמצים על־אנושיים רק לפני כחודש ימים. נתברר שעוד מילדותו נטעו בו הוריו געגועים לארצנו ולתרבותנו, וגעגועים אלה פרצו ביתר עוז לאחר שנות המלחמה והשואה, עד כדי כך שבתנאים של סכנת נפשות עלה בידו אפילו לחדש את ידיעותיו בעברית, ואף לטעום טעמה של עברית מודרנית בזכותו של ספר קטן, שבדרך נס נתגלגל לידו בשנים האחרונות. ספר זה – או ביתר דיוק: חוברת זו – הכילה את “רחמי העבד”, המחזה ההיסטורי מתקופת הבית הראשון של המחזאי הישראלי עובד שרוני. זה לו כשש שנים שהמחזה לא מש ממנו. הוא למד אותו בעל־פה, הוא הגה בו יומם ולילה, והמחזה שימש לו מקור אמונה בנצח ישראל ועדות ניצחת ליצירה המתחדשת בארצו.

– אני חייב לראות את עובד שרוני ויהי מה… – סח לי בהתרגשות עצומה בפגישתנו הראשונה – שומה עלי לראותו במו עיני… לראות ולמות… לא, לא… לא אמות, כי אחיה – מלים אלה אמר בהברה אשכנזית – אחיה ואביע לו את רחשי לבי, את רגשותי, את תודתי את… – הוא התלעלע מעוצמת חווייתו לרגל הפגישה המצופה.

אישית לא הכרתי את עובד שרוני, אך הכרתי היטב את בית־הקפה שבו נהג לשהות בחברת מרעיו. לא ששתי לפגישה בין פרומין לשרוני, אך נוכח התלהבותו של בן־דודי, לא מלאני לבי למנעה. עוד בערב שיחתנו שמנו פעמינו לאותו בית־קפה.

משנכנסנו לשם כבר ישב עובד שרוני בראש שולחן, שעמדו עליו שלושה בקבוקי קוניאק. אחד מהם היה ריק ואחד מלא רק עד חציו. מסביב לשולחן היו מסובים כמה בחורים צעירים, ששתו בצמא את דבריו של שרוני. שרוני נאם. פניו היו חיוורות, עיניו אדומות ובלוריתו פרועה: הופתעתי להבחין בה כמה גושים של שערות שיבה.

השולחנות הסמוכים לשולחנו של שרוני היו תפוסים. לא היתה לנו ברירה אלא לשבת ליד שולחן מרוחק. ממקומותינו לא יכולנו להבחין בדבריו. ראינו רק את תנועותיו ומחוותיו. ניכר היה שדיבורו נפסק מדי פעם בגיהוקים. בגבור עליו הגיהוק היה משפיל ראשו, זוקף עיניו כשור המכין עצמו לנגיחה ולוגם מכוסו. יש שהבחורים היו פורצים בתרועות־צחוק ובמחיאות־כפיים. בייחוד מחאו כף וצחקו שני בחורים, ששערם הלבקני והארוך עשוי היה כדרך ה“חיפושיות”. לאחר זמן־מה ראיתי שגם נערה מסובה ליד השולחן. תסרוקתה היתה של נער, פניה ללא איפור, עיניה תמימות כשל תינוק ונעוצות בשרוני. היא לא מחאה כף ולא צחקה. אפילו חיוך לא עלה על שפתיה. מבטה מרותק היה בפניו של שרוני ולא מש ממנו.

ניבטתי בפרומין. אף הוא מרותק היה אל המחזאי. והיה משהו דומה, כמעט זהה, במבטה התמים של הנערה הגימנזיסטית ושל הרופא בן הארבעים.

עובד שרוני הניח את כוסו על השולחן והפנה ראשו הצדה. אפילו הפרופיל שלו שיקף את ארשת היסורים שצפה על פניו החיוורות. הוא נשתוחח למטה והתחיל להקיא.

פרומין פרץ בבכי.

– האמנם… במו… במו עיני… – מלמל עם שלא טרח אפילו לקנח את דמעות לחייו.

ולא ידעתי מדוע בוכה האיש: האם מתוך התרגשות על שזכה לראות במו עיניו את הסופר הנערץ, או מתוך האכזבה שראה במו עיניו בקלקלתו של אותו סופר?

ושמא ככל תופעה, שעדיין אינה מתקבלת על הדעת כפשוטה, אף שני קווים מקבילים כל אימת שהם נפגשים מעוררים תגובות חריפות כגון דמע או צחוק?

 

פגישה רביעית    🔗

או

מעשה בשיר, בחופש ובתרבות

שרגא זלצר פרש לגימלה, על־פי חוק הגימלאות, מיד לאחר שהגיע לגיל הפרישה. כיוון שחש את עצמו במלוא אונו השכלי והרוחני, הגשים לעת זיקנה מה שלא עלה בידו להגשים בנעוריו: הלך ללמוד לאוניברסיטה. ומה הלך ללמוד? תרבותה ולשונה של סין. כשאני לעצמי מעולם לא יכולתי לגלות מה הניעו להתחיל בערוב ימיו בלימודים, שחיי אנוש אין די בהם כדי לעכלם. אפשר משום שפסימיסט היה מטבע ברייתו, ונהג על־פי הבדיחה שאנשי אירופה של ימינו מתחלקים לאופטימיסטים ופסימיסטים: האופטימיסטים לומדים רוסית והפסימיסטים סינית.

יום אחד – אם זכרוני אינו מטעני היה זה בתום שנת־לימודיו השלישית באוניברסיטה – ביקרני שרגא זלצר בביתי והביא לי שיר, שלדבריו תורגם מסינית. העלה ארשת מסתורין על פניו וסח לי שמחברו של השיר רוצה בעילום שמו, שכן שיר זה אינו אלא ביטוי רב־עוצמה להתנגדותו של אותו משורר למהפכת־התרבות, המתחוללת במולדתו, בלוויית דם ואש ותמרות עשן. אין תימה שאם יתגלה שמו ייחרץ דינו למיתה.

וזה השיר שהביא לי שרגא זלצר:

למעמקים קדחתיך

שרוט וצרוב וחתוך ודקור,

חדור וצלול ושקוע

עד נבכי הלבב פנימה.

קדחתיך במקבת,

קדחתיך במקדח ומוקש,

קדחתיך בפצצת אטום

עד התעופפו כמניפה

כל העצמות שבקברות תאוותך

וכמניפה השיבו רוח

על הלבה המפעפעת

כגומי לעיסה תוצרת מעשה בראשית

מעל לסדקי סגור לבך החורק.

אז עמדתי מקדוח

ובעוד ראשי הלוהט צונח על גופי הסחוט

שאלתי:

התחיינה העצמות האלה?

ואתה ענית בפשטות בוטחת,

בפה מכווץ כמקורה של ציפור

ובקול חרישי אך איתן:

– כן.

קראתי את השיר בעיון רב, ואחר שנתתי מבט בוחן בידידי מנוער שרגא זלצר פתחתי ואמרתי:

– שרגא, השיר אינו סיני. לא מיניה ולא מקצתיה. אין בשיר מן הרוך הסיני העדנדן, שעניינו ליריקה זכה, צלולה ורוטטת כאחד. הסיני שר על ניד־עפעף של אהובתו, על פעימות־לבו של עלה נידף, על זהרורי שקיעה המרצדים על פני ראי של מי אגם שקט. הפאתוס הנבואי ממנו והלאה. זאת ועוד: האסוציאציה בשיר היא כולה מקראית: ממעמקים קראתיך היה ל“למעמקים קדחתיך”, וקדחתיך במקדח ומוקש" כתוב בבירור על משקל “הללוהו בכינור ועוגב” – וכל הכבוד למתח הניגודים שנוצר בגין הקבלה אסוציאטיבית זו. אלא שסימנים מקראיים אלה כאין וכאפס הם לעומת ביטויים כה בולטים כמו “קברות התאווה” ומקרא מפורש כמו “התחיינה העצמות האלה?”. פרט למניפה אין בשיר זכר לקורטוב של מהות סינית, והמלים “בלבב פנימה” מחשידות את השיר כולו, ואף את מי שמתיימר להיות מתרגמו לעברית. קיצורו של דבר, שרגא ידידי, לא תרגמת את השיר, אלא כתבת אותו במו ידיך. אם לדעתי אתה שואל, הריני אומר לך בפירוש שאין לך מה להתבייש ולהיתלות באילן של משורר סיני, המביע רגשותיו נגד מהפכת התרבות כביכול.

שרגא זלצר נעלב.

– אשלח לך את המקור – פלט ברוגזה והסתלק.

לא יצא שבוע וקיבלתי בדואר כתב־יד ובו כמה שורות של הירוגליפים סיניים, סדורים, כמקובל, מלמעלה למטה בכל שורה. כיוון שאיני קורא סינית, שלחתי את כתב־היד לאחד ממכרי הוותיקים, שהיה בזמנו מומחה ללשון סין ותרבותה, וביקשתיו שיתרגם לי שיר זה, אם אפשר מילה במילה.

להלן התרגום שקיבלתי ממנו:

גרגר חול נבר בגופה של צדפה

וכאבֶיה הפכו לפנינה.

האומנם יצור חי היא הפנינה?

עמדתי ככלי מלא בושה. עוול עשיתי לרעי הוותיק: אכן, הוא תרגם את השיר, אלא שתרגומו היה חופשי מאוד. ואפשר שצדק בנטלו לעצמו חירות זו, שהרי כל תרבות וכל לשון טמפראמנט לה משלה. ובדין הוא ששיר־פנינה סיני ייהפך לחזון נבואי עברי, כשם שתורתו של מארכס הפכה למה שהפכה משננשתלה בקרקעה של סין.

על כל פנים, טילפנתי לשרגא זלצר והתנצלתי בפניו. הוא האזין לדברי עד תומם וכשסיימתי תלה את השפופרת בלי אומר ודברים.

מאז לא נזדמן לנו להתראות זה עם זה.

 

פגישה חמישית    🔗

או

הסימטה

יש שאדם עושה אותה דרך שנים על גבי שנים מדי יום ביומו: מביתו אל מקום עבודתו וחוזר חלילה. בימות החופש יוצא הוא מעירו למקומות נופש או למסעות, ואין תימה שלעתים מכיר הוא את עיר־מגוריו הרבה פחות ממקומות אחרים שסייר בהם. וסח לי ידיד, ששהה שנים מספר בפאריס, שהוא עצמו הכיר כמה וכמה מילידיה של מטרופולין זו שרגלם לא דרכה על סף הלובר.

אותה סימטה שבטבורה של ירושלים כסבור הייתי שמעולם לא נזדמן לי לעבור בה. אף עתה פניתי לכאן אך ורק משום שהצצתי בשעוני וראיתי כי השעה היא שעת סיום העבודה במשרדים, ואותו משרד שעבדתי בו כך וכך שנים נמצא בקרבת מקום. אם אמשיך ברחוב הראשי יגיחו כל העובדים לקראתי, יברכוני, ישאלוני לשלומי ושוב לא אוכל להמשיך בהגיגי ולהביא את רעיונותי לחוף מבטחים.

את עונשי על הזלזול בברכתם של חברים ותיקים קיבלתי בו במקום. מיד לאחר שפניתי לסימטה הצריח מקלט ראדיו מאחד החלונות פזמון של “ביטלס” בקולי־קולות ומנע ממני כל אפשרות להתרכז. עוד אני מנסה להסיח דעתי ממנו, ואת תשומת־לבי משך לוח מודעות ועליו כרוז ענק מטעם רבנים, המגנים ומנדים ומחרימים את בנות ישראל, שאינן צנועות ואינן כשרות, וקוצר חצאיותיהן מעיד על אורחותיהן הנלוזים ועל לכתן בדרכי הגויים לעשות את תועבותיהם. וביערת הרע מקרבך. בואו בהמוניכם…

פתאום נתחוור לי שכבר הייתי בסימטה זו, כבר עמדתי ליד לוח־מודעות זה וקראתי דברים מתוך כרוז גדל־מידות שכיסהו. מתי? ולא עוד אלא תיארתי אותה סימטה באחד מספרי. בדרך כלל איני זוכר את הדברים שכתבתי על פרטיהם. אך הפעם ניטשטשו לפתע כל המודעות והכרוזים, נסוגו אחור, ועל פני הלוח השתרע עמוד מסֵפר, ואני קורא בו בעיון ובתמיהה, כאילו לא אני אלא מישהו אחר רחוק ומרוחק ממני, כתב את הדברים:

"זה מול זה עומדים טורי מעונות משני צדי הסימטה, עומדים על המשמר לבל תעיז קרן אור לחדור לתוך חלונות השבכה, שמתוך אפלוליתם מבהיקים קטעי פנים של חדרי מגורים וריסוקי ריהוט צבוע וכבד. חצרות מרוצפות מתמשכות לימין ולשמאל ומאבדות את עצמן למרגלות ההרים הנושמים בכבדות תחת נטל סלעיהם. כוכים־חנויות חצובים בקירות: מכולת, סדקית. תימני נצחי, אחד ויחיד, שפניו קמוטות וזקנו אפרפר תולה מבט דהה במרחקים. חייט, סנדלר, ספר, פחח, חכם מהלך בטוחות. שולי גלימתו מתנפנפים קימעה ותרבושו האדום עטור פסים לבנים. פמליה קטנה מלוותו לבית־הכנסת, בית אחרון לבתי־האבן וראשון לצריפי־הפח, וכבודו מלא הסימטה. מתוך הצריף הסמוך נשמעים סלסולי קולות חדגוניים ודקים של תינוקות הלומדים תורה. ילדים מחטטים באשפה ומפשפשים בשלולית שמתחת לשלט “בית מרחץ בריאות”, המתנוסס על דלת־ברזל חלודה שאינה נפתחת לעולם. בית בלתי צפוי מפנה זווית גנדרנית למרחב. ראדיו משמיע טאנגו ארגנטיני. בחורים שחורי כשות משוחחים שיחה של מה בכך עם בחורות חכליליות שפתיים וזקנה פושטת יד יושבת על המדרגות וממלמלת מלמולים שאין האוזן מבחינה בהם. סמוך אליה מקיש קבצן עיוור במקלו על הקרקע וחורז רחמנים בנאמנים ועיוור בישראל. הראדיו מודיע על אבטובוס ערבי שנפגע מיריות בירושלים. לוח מודעות מכריז על אסיפות־עם, הצגות וקונצרטים. כרוז גדול מכסה ללא רחם על כמה נשפים, הרצאות וסרטים:

“אלמנטים בלתי אחראיים רוצחים מן המארב עוברי אורח ערביאים. דרך זו סופה להמיט עלינו שואה ולהכתים את טוהר דגלנו. בבנין ויצירה, עמל ויזע, בהפרחת שממות מולדתנו ניוושע. לא תרצח. זה צו תורתנו מאז היינו לעם. ניחלץ למלחמה במפירי הצו. וביערת את הרע מקרבך. בואו בהמוניכם…”

בואו בהמוניכם…

הלכתי לבדי. מוזר: בשעה זו שבשעות הצהרים לא היה איש בסימטה. כפי הנראה הלכו לעולמם גם הקבצנים – הזקנה והעיוור – ולא ייפלא הדבר: עברו שלושים שנה, בדיוק שלושים שנה.

כשירדתי במדרגות שבקצה הסימטה התנוסס בניין הכנסת על הגבעה שממולו. לקראתי עלתה במדרגות נערה, שרגליה החשופות עד מעל לברך והחטובות להפליא שימשו עדות מובהקת, שהכרוז דהאידנא מכוון נגדה, כשם שהכרוז של הימים ההם היה מכוון נגדי. אני ירדתי והיא עלתה.

 

פגישה שישית    🔗

או

הצוואה

זה אירע בבוקר. מדי יום ביומו מעמיד אני את הראי על השולחן ומסתכל בזיפי זקני כד לאמוד את הזמן הדרוש לגילוחם. הפעם הסתכלתי לא בזקני אלא בעיני. באותו רגע התברר לי שביום מן הימים אמות. ככל באי־עולם ידעתי גם לפני כן כי עפר אני ואל עפר אשוב, אלא שעד להצצה זו בעיני באותו בוקר היתה זו ידיעה מופשטת, ואילו עתה הפכה לתחושה מציאותית.

החלטתי לערוך צוואה.

הלכתי למשרדו של עורך־דין ניקנור, שהוא ידידי מנוער, ואמרתי לו:

– איבאן האיום, קיסר רוסיה, הזמין אדריכל איטלקי שיבנה לו כנסייה. משסיים הלה את מלאכתו והכנסייה עמדה על תלה, ציווה הצאר לנקר את עיניו של האדריכל לבל יבנה עוד כנסייה, הדומה ביופיה ובשגבה לזו שבנה לו, לצאר איבן האיום.

– סיפור אכזרי, אבל יפה – החריתי־החזקתי אחריו ונשתתקתי. אף הוא שתק שעה ארוכה, ולאחר מכן התחיל מעלעל בכמה מן הניירות שנערמו על שולחנו ותוך כדי כך שאלני בתרעומת כלשהי:

– הוא אשר באת לומר לי?

– לא – עניתי – באתי לערוך צוואה.

– ומה עניין צוואה לאיבאן האיום?

– יש דברים בגו – השיבותי לו – האדריכל זכה לראות את מפעל־חייו לפני שניקרו את עיניו, ואילו אני עדיין לא חפרתי אפילו את היסוד למפעל־חיי, והנה אפפתני תחושת הכליון, ואין לי ברירה אלא לצוות את אוצרי הרוחני לבאים אחרי.

– האם היית מעדיף את גורלו של אותו ארכיטקט?

– לא – עניתי לו.

קמתי מן הכיסא שישבתי עליו, יצאתי את הלשכה והתחלתי יורד מן המדרגות.

עם שירדתי שמעתי קול קורא אחרי:

– מה בדבר הצוואה?

אותה שעה ידעתי כי צוואתי תהיה זהה לשירו של המשורר הגרמני מורגנשטרן, שירת האלם של הדג. צוואת־אלם תהיה הצוואה, וזו לשונה:

תמונה 1

 

שתי פגישות באמצעות התכתבות    🔗

ביום שקראתי את הידיעה בדבר מותו של וולט דיסניי פשפשתי באחת ממגרותי, עד שמצאתי בה התכתבות בלשון האנגלית בין אחת המחלקות של מפעלי וולט דיסניי לבין כותב השורות האלה. התכתבות זו התנהלה לפני כעשרים שנה. אני מביא להלן את תרגומם של שני המכתבים הראשונים בהשמטות קלות.

"מר וולט דיסניי היקר,

…כתב היד המצורף בזה נקרא “מיקי מאוס”. אין זה אלא תרגום מתוך “חמש אגדות אבטוביוגראפיות” – ספר שפרסמתי בעברית. אגדה זו אפילו בעברית קרויה “מיקי מאוס”, וזוהי הסיבה לכך, שלאחר היסוס־מה החלטתי ליטול על עצמי את המשימה הקשה של תרגומה ואת ההעזה לשלחה אליך. חוששני שדברי טעונים הסבר, והסבר זה אנסה לתת להלן במלים ספורות.

סבור אני, אמנות ה“מיקי מאוס” היא אחד ההישגים הגדולים של המאה שלנו, ואף־על־פי שהיא שואבת את תוכנה מספרות, מוסיקה ואמנויות אחרות, הרי למעשה היא אמנות בפני עצמה. היא פותחת אופקים חדשים לדמיונו היוצר של האדם, וראויה היא לא רק שתהיה מושפעת מאמנויות אחרות, אלא שדווקא לה תהא נודעת השפעה עצומה על שאר סוגי האמנות.

יש להצטער, שרובו של הציבור רואה בה בידור לילדים בלבד. ידועים לי מאמציך להזריק בה סמליות רצינית ורבת־משמעות; זכורים לי סרטיך “באמבי”, “פינוקיו” ו“הפאנטאסיה” המוסיקלית. ואולם אני מנסה ליצור ספרות המושפעת מיצירתך, ולא להיפך. “מיקי מאוס” שלי הוא סיפור־הגות, אשר מתאר את חייו הקודרים של מדען ואמן, מנתח את הטראגדיה של המדע והאמנות בימינו, דן בענייני מציאות וחלום ומשמעותם בחיי הפרט האנושי. אחד המבקרים כתב שסיפור זה ספוג רעיונות פילוסופיים, ואף־על־פי־כן קרוי הוא “מיקי מאוס”. מובטחני כי לאחר שתקרא סיפור זה תבין שאין זו קאפריסה מצדי.

מדוע אני שולח לך את הסיפור? דומני שהסיבה העיקרית היא הרצון לשלם חוב למקור ההשראה שלי ולהראות כיצד עשויה אמנותך להשפיע על צורות־סיפורת חדשות. האם ניתן להסריט סיפור זה? אינני יודע. אהיה מאושר אם התשובה על שאלה זו תהיה חיובית, לא אהיה אומלל אם התשובה תהיה שלילית.

עלי להתנצל על התרגום. ידוע לי שהאנגלית שלי גרועה, אך אין אני יכול להרשות לי לשלם למתרגם, משום שאין לי כסף. מעולם לא היה לי כסף, וכפי הנראה לעולם לא יהיה לי גם בעתיד. איני חושש להיראות מגוחך בעיניך, עם שאני מודיע לך במלוא הכנות שאפילו שליחת מכתב זה לא באה מתוך מניעים חומריים כלשהם.

שלך…"

על מכתבי קיבלתי תשובה בזו הלשון:

"מר… היקר,

מכתבך למר וולט דיסניי הועבר על־ידי פקיד חדר־הדואר למחלקה המשפטית. הכלל הוא, שכל כתב־יד הנשלח אלינו מוחזר מיד על־ידי פקיד חדר־הדואר, ואינו עובר את תחומיה של אותה לשכה. אך במקרה שלך, כיוון שממכתבך למדנו שקראת את כתב־ידך בשם “מיקי מאוס”, נתעורר חשד שמא יש כאן בעיה של הפרת זכות־יוצרים, ומשום כך נטלה על עצמה מחלקה זו להשיב לך…

בלי שקראנו את כתב־ידך אנו סבורים, שמובן הוא מאליו, כי מפעלנו לא יוכל לנצל את הסיפור שכתבת.

הן תסכים עמנו, כי סיפור שנושאו הוא הטראגדיה של הספרות והאמנות בימינו, כפי שתיארת אותו במכתבך, לא יהיה בו משום כוח־משיכה גדול ורחב, כדי שיוכל להיות לתועלת במיצוע אמנותי כשלנו, שעניינו הומור ודמיון. אנו בטוחים שתבין זאת.

אנו מודאגים במקצת על שכפי הנראה השתמשת בדמותו של “מיקי מאוס” בתור כותרת לסיפורך ואולי גם בעלילתו. ברור לנו שמאוחר הוא לבקשך שלא תפרסם את הסיפור, שבו מופיעה דמות משלנו, היות ואתה כותב שהוא כבר פורסם. אף־על־פי־כן אנו מבקשים אותך לזכור ש“מיקי מאוס” הוא הקניין האמנותי והספרותי של חברתנו, והוא מוגן כקניינה בכל רחבי העולם. אנו מניחים שאינך מתכוון לכתוב סיפורים נוספים על מיקי מאוס, אך אנו מזהירים אותך שלא תפרסם את סיפורך שנית באותה צורה. אנו בטוחים שתבין את ההכרח בשבילנו לעמוד על המשמר ולמנוע כל שימוש במיקי ללא רשות, ומקווים שתגלה הבנה גם לכך, שלצערנו אין אנו רואים בעין יפה את הפרת זכותנו – מעשה שעשית בלי כל ספק ללא כל כוונה רעה.

אנו מחזירים בזה את כתב־היד".

צעיר הייתי באותם ימים ולא על נקלה הייתי נכנע. שוב כתבתי מכתב ובו הסברתי, שסיפורי הוכתר בשם “מיקי מאוס” באותו מובן שסיפורו של תומאס מאן הוכתר בשם “דוקטור פאוסטוס”. וכשם שאין אצל תומאס מאן זכר לפאוסט, כן אין אצלי זכר ל“מיקי מאוס”, אלא שהכותרת יש בה משמעות סמלית עמוקה. לא היה בכך שום רצון למוניטין או לפרסומת, אלא תשלום חוב מוסרי־אמנותי לזה שפתח לפני אפשרויות־ביטוי חדשות וכו' וכו' וכו'.

המחלקה המשפטית של מפעלי וולט דיסניי מסודרת היא ובעלת נימוסים. גם על מכתבי זה השיבה על גבי גליון נייר, שבראשו תמונה צבעונית של השלגייה ושבעת הגמדים. במכתב הוסבר לי באדיבות נוגעת ללב, שבפנייתם הקודמת לא נתכוונו, חלילה, הפונים לנגוע בצד המוסרי או האמנותי של העניין אלא בצד המשפט גרידא.

מאז נעשיתי בקי בחוק זכויות היוצרים, ועתה הריני כמעט בטוח שהייתי יוצא זכאי בדיני בכל ערכאה בארץ ובחוץ־לארץ. איני מיצר אפוא על ההתכתבות, אך מיצר אני על האמן הגדול וולט דיסניי שהלך לעולמו, ועל אותו אדם צעיר ותמים, שאם כי בארץ החיים הוא, הרי בתור כזה שהיה באותם הימים אף הוא הלך לבלי שוב, וזה מכבר אינו מסוגל לכתוב מכתב מסוג זה באותו להט ובאותה כנות, שעוד היום מתרגש אני למקרא הדברים הכתובים בו.

*

באחד הימים שבשבוע שעבר, כשחזרתי הביתה מעבודתי ובדרכי פתחתי את תיבת־הדואר, מצאתי בה מעטפה שלא צוינה עליה לא שמו ולא כתובתו של השולח. גם המכתב עצמו לא היה חתום ומשום כך איני יודע עד היום את שם כותבו. אין לי אפוא ברירה אלא לפרסמו באופן אנונימי כפי שנשלח אלי.

וזו לשון המכתב:

מר אורן הנכבד מאוד,

ברשימתך האחרונה במדור הספרותי שבעיתון פלוני כותב אתה שצוואתך שבאה כפי שאני מניח לאחר כך וכך שנות כתיבה, אינה בסופו של דבר אלא צוואת־אלם. אם בפתחך את המעטפה, שבה מצאת מכתב זה ציפית למחאה חריפה, דע לך כי היתה זו ציפיית־שוא, צוואתך צוואת־אלם היא, כפי שאילמת היום צוואתו של כל מי שבחר בדורנו במלאכת הכתיבה. שכן אמנותו של סופר או משורר, שהיא העתיקה ביותר פרט לאמנויות הפלאסטיות, מיצתה את עצמה, לדעתי, ושוב אין לה מה לומר פרט לשירת־הלילה של דג. מה שאין כן כמה וכמה אומניות ואמנויות שעדיין כוחותיהן במותניהן. אילו היית מלחין, למשל, היית פוקח את עיניך ומזינן בתמונת־העולם החדשה, שציירו לאדם המדעים המודרניים. אחר כך היית מאמץ חושיך, כורה אוזנך, מאזין לשירתה של הבריאה ומעלה אותה על הכתוב בתווי־נגינה. לאחר מכן היית הולך אל כל כלי הנגינה שבעולם – אל כל אחד מהם לחוד ואל כולם יחד – ומנסה לדובבם שיבצעו לך את שירת הבריאה שהלחנת. לאחר שתעלה חרס בידך תשב בקרב עמך ותאזין לשירתו שלו. אז תשב ותכתוב את צוואתך, לא צוואת־אלם כי אם צו לדורות לאמור:

אני, י. אורן המלחין, מצווה על כל אנשי המדע והטכניקה בקרב בני עמי, העושים בלהטיהם ומרכיבים מכונות סבוכות ומסובכות ויוצרים מוחות חדשים הפועלים גדולות ונצורות, שיתקינו יציר חדש של טכניקה. יציר זה יהא פאר הישגיה של מדינתנו ויהיה לאל כוחו לקלוט בקרבו את שירת־חייו של כל אדם באזרחיה ולצרפה למנגינה אחת. אני מצדי מניח לפניכם את שירת הבריאה, את מנגינת הקוסמוס. והיה כי תהיה מנגינת היצור החדש זהה לשירת בריאה, ידוע תדעו כי אכן זו ורק זו הדרך. אם לאו, יעמלו נא קברניטי המדינה ומאשרי העם ולא ישקטו עד אשר שירת היחידים תהיה לאחד עם מנגינת הקוסמוס. אל ירפו ידיהם, כי בוא יבוא היום. אף אם יתמהמה בוא יבוא.

כזאת היתה צוואתך, מר י. אורן, אילו בחרת באמנות ובאומנות, שאינן נחלת העבר אלא חזון העתיד.

בכבוד רב…

אם מחבר המכתב יגלה לי את שמו וכתובתו, אשלח לו ללא היסוס את שכר־הסופרים בעד רשימה זו.

ושמא ידידי מנוער ירוחם שלומוביץ' עלה בסופו של דבר ארצה לא בחלום כי אם בהקיץ, שהרי אותם הרעיונות השיח בפני במסבאה ברומא, ואילו הבול שעל גבי המכתב ישראלי היה.

 

שלוש פגישות עם משורר הנצח    🔗

לראשונה פגשתיו לפני כשלושים שנה. עבדנו בכביש – קבוצת סטודנטים, שזכתה לכמה חודשי־עבודה קבועים בשל הסכם בין הסתדרות הסטודנטים לבין עיריית ירושלים. הוא לא נמנה עם קבוצתנו; קשיש היה מאתנו, ועל־פי הדרך, שבה החזיק את כלי העבודה, ניכר היה שוותיק הוא, והחפירה אין בה חידוש בשבילו.

בשעת ה“מאנג’ה” – ההפסקה לארוחת־בוקר – פתח את התרמוס שלו ומזג קאקאו חם לתוך מכסה האלומיניום, המשמש כוס לשעת־חירום. אני, שלא שתיתי אלא “חופן” מים מן הברז שבגינה הסמוכה, עקבתי אחרי תנועותיו, וודאי לי שהקנאה בצבצה במבטי ללא כל בושה.

• אתה סטודנט? – שאלני לאחר שסיים את כוסו והבריגה על גבי התרמוס.

– כן. ואתה?

– אני משורר.

– אתה מפרסם שירים?

– לא. אינני מפרסם. רק כותב. ולא שירים, אלא שיר אחד בלבד. ביתר דיוק: פואימה. שירה – שירת הצמצום. כי אין יצירה אלא צמצום.

היה יום חורף בהיר. האיש היה לבוש מקטורן מרופט. מכיסו החיצוני של המקטורן שלה ספר, עילעל בו והתחיל קורא מתוכו בקול:

“דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלול, אלא הכל היה ממולא מן אור אין־סוף פשוט ההוא, ולא היה לא בבחינת ראש ולא בבחינת סוף… וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים… הנה אז צמצם אין סוף את עצמו… והנה אחר הצמצום… נשאר מקום החלל והאוויר פנוי וריקני באמצעות האור… הנה היה כבר מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים”…

בימים ההם לא ידעתי עדיין, כי אין זו אלא מובאה מ“פרדס רימונים” של ר' משה קורדובירו, וענייני סוד הצמצום שבקבלה. הדברים נשמעו באוזני כפטפוט, והאיש נראה בעיני כמי שאינו שפוי בדעתו. לפיכך שמחתי כשה“מאנג’ה” נסתיימה, ויכולתי לפרוש ממנו בלי לפגוע בו.

עברו כעשר שנים, שנים רוויי מאורעות: מלחמת־העולם, השואה, הירושימה, מלחמת השחרור, תקומת המדינה. יום אחד נכנסתי למשרד ממשרדי הממשלה בעניין של מס שהגיע ממני ונתקבלתי על־ידי פקיד מזדקן, ששערותיו שיבה ועיניו צהבהבות. הכרתיו מיד. לאחר שטיפל בענייני – באדיבות רבה וביעילות מפתיעה – שאלתיו: מהי השירה שאדוני כותב עתה?

שאלתי לא הביכה אותו כלל ועיקר. בלי שרמז לי אפילו אם אמנם הכירני או לאו, השיב לי ברורות:

– את שירת ההתפוצצות. כי אין יצירה אלא התפוצצות.

בעודו מדבר פתח את מגרת שולחנו והוציא מתוכה ספר בתבנית גדולה בהרבה מזו שלפני עשר שנים. לגם מכוס התה, שעמדה על שולחנו, ושוב קרא באוזני בקול:

"חקר היקום באמצעות מכשירי הצילום הטלסקופיים הגדולים חשף לפנינו שתי עובדות בלתי־צפויות, ששינו את תמונת עולמנו תכלית שינוי.

(א) במידה שכוחם של מכשירינו מגיע – והוא מגיע אל מעבר לתחום של חמש מאות שנות אור – מאוכלס חלל היקום מאות מיליונים לולייני כוכבים מותקנים בדמותו של נהר־די־נור (שביל החלב שלנו);

(ב) לולייני עולמות אלה מתרחקים והולכים – כך לפחות נדמה לנו – ממרכז משותף אחד. מהירויותיהם שונות. אלה הסמוכים למרכז נעים לאטם במהירות של 100 ק“מ לשנייה בערך. ככל שהשולחן מרוחק יותר מהמרכז, גדולה יותר מהירותו. המרוחקים ביותר טסים במהירות של 25,000 קילומטר לשנייה. כשאנו רואים בעולמנו הארצי גופים מתפזרים לכל רוח מתוך מרכז אחד, ואלה המקורבים למרכז נעים לאט והמרוחקים יותר נעים במהירות יותר גדולה, נוהגים אנו לומר: כאן התחוללה התפוצצות. מכאן שעולמנו נברא, כפי הנראה, לפני 3,500 מיליון שנה, מתוך התפוצצות של עננה עשויה דייסות גרעיני אטום. רסיסי העננה מתעופפים בחלל העולם כערפליות לולייניות, ואף אנו, השוכנים על רסיס רימון כזה, בתוכם”.

לאחרונה ראיתיו שלשום. נכנסתי לבית־קפה לשתות ספלון אספרסו, ולא מצאתי שולחן פנוי. כמעט ליד כל השולחנות ישבו שלושה או ארבעה אנשים. רק ליד שולחן אחד ישב לבדו ישיש צנום מאוד, שעיניו כבויות, לחייו נפולות ושער ראשו לבן ומדולדל. הוא שתה קפה ועיין בעיתון לועזי מצוייר. לרגליו רבץ כלב בוקסר. ניגשתי אליו ושאלתי רשות לשבת על־ידו. נתן בי את עיניו הכבויות – זוויות שפתיו הירודות נתרוממו קימעה – ונד בראשו לאות הסכמה. ישבתי. הפעם לא אני הכרתיו, כי אם הוא שהכירני. הורה באצבעו על הכלב שלרגליו ואמר:

– עכשיו כותב אני את שירת הגידול – הגידול החי, הצומח, המשתלשל ומתפתח באיטיות אורגאנית.

הוא לא נטל לידו שום ספר; את מקומו של הספר תפסה, כפי הנראה, ההדגמה החייה – הכלב.

זכורני: בפעמים הקודמות לא הגבתי על “שירותיו”, לא על שירת הצמצום ולא על שירת ההתפוצצות. עכשיו משום־מה השיאני יצרי לפתוח את פי ולפלוט:

– אני מקווה שהגידול אינו ממאיר.

הוא ענה:

– דווקא ממאיר.

ונדמה היה כי לחייו הנפולות משיקות בפיו זו לזו.

מיד נתגלתה לי האכזריות שבהערת הליצנות שלי וניחמתי על הרעה. אלא שכבר היה מאוחר מדי.

 

פגישה עם חוה, היא אם כל חי    🔗

או

הבלש ההפוך

“האם לא פלא הוא, שדווקא, מחזות הרס וחורבן מזעזעים את הנפש בשגבם, ואילו מחזה של בניין, שהוא לכאורה הרבה יותר חשוב, מכריח את האיסטניס להסב את עיניו מנגד מתוך שעמום ואפילו גועל־נפש? למה כה נשגב המוות, ועוד יותר ממנו הקרב, שהוא מוות כפול ומכופל, ואילו הלידה לא רק שאינה נשגבת, אלא מגונה היא ואפילו משעממת?”

דבריו אלה של זאב ז’בוטינסקי קרא יוחנן מישאלי עוד בימי נעוריו. אף־על־פי־כן, לא הם שהמריצוהו להגות באותה יצירה, שמעולם לא נכתבה, אלא מאמר על ספרות מפרי עטו של סטאטיטיקאי, שנתקל בו באחד העיתונים. באותו מאמר כתוב היה, שרובם הגדול של קוראי ספרות יפה בעולם הם נשים, להוציא סיפורי־בלשים, שרוב קוראיהם גברים דווקא. הלך מישאלי אל חוה הומינגר, ידידתו משכבר הימים, שאמנם נישאה ליריבו אליהו רותם, אולם רגשי החיבה ביניהם לא זו בלבד שלא נצטננו מאז, כי אם גברו ונעשו איתנים יותר, לדעתם של כמה מתבוננים מן הצד. שאל יוחנן את חוה:

– מדוע אין אתן קוראות סיפורי־בלשים?

ענתה לו חוה לאמור:

– משום שעניינם רצח ומשאת־נפשם לגלות מי רצח. לו היה עניינים לידה ומשאת־נפשם לגלות מי ילד, הייתי אף אני צוללת בהם.

באותו רגע החליט יוחנן מישאלי החלטה נחושה לכתוב סיפור־בלשי, שעניינו לא גילוי הרוצח כי אם גילוי היולד. מיד נתחוור לו שאין יולדים אלא יולדות, ולפיכך גיבורת הספר הכרח הוא שתהא נקבה.

אפשר שיוחנן מישאלי היה מכבר מתפרסם כסופר גדול אלמלא טבע זה שלו לפשפש, לנבור ולחטט – כל אימת שעולה בדעתו רעיון יפה או נושא נאות לספר – שמא היה כבר בעולם מישהו שהקדימו. כיוון שמאמצים אלה תמיד הוכתרו בהצלחה, שכן מגלה היה על נקלה כי אכן היה והיה מי שקדם לו, מהומירוס ועד לאגאטה כריסטי, היה מושך ידו ממפעלו הספרותי עד שהיה מוצא רעיון אחר להגות בו.

גם הפעם שינס מותניו, פישפש בזכרונו וחיטט בספרים למצוא שמא הקדימוהו: אבל הפעם לא העלה בחכתו אלא את משפטו של שלמה המלך, שהועמד בפני הבעיה של גילוי היולדת ופתרה בדרך מבריקה עם שציווה: גזורו. בתחילה אמר יוחנן למשוך ידו מן העניין גם עתה, אך עד מהרה חזר בו ונוכח לדעת שאותו סיפור שבספר מלכים אינו כובל את ידיו כהוא זה, שהרי בפני שלמה המלך היו רק שתי חשודות בלבד, ואילו הוא, יוחנן מישאלי, יש ביכולתו לרקום עלילה פתלתלת ולהעמיד בפני הקורא סיטואציה מורכבת מאוד, שבה יהא פתרון הבעיה מסובך ביותר, ומספר הנשים העלולות להיות חשודות יהיה גדול לאין ערוך מזה שבמשפט שלמה.

הניח לספר מלכים והלך אל סיפורי הילדים של טולסטוי, שכן באחד מהם מסופר על ילדה ממשפחת איכרים, שמצאה תינוק בן יומו על מפתן ביקתתה. כיוון שלא ידעו של מי הוא, אימצוהו איכרים עניים אלה וגידלוהו במשפחתם.

להתמודד עם תעלומה מעין זו – לכך נועד הסיפור, שבו התחיל יוחנן מישאלי הוגה יומם ולילה. מובן מאליו, שבימת העלילה הועברה מן הכפר לכרך גדול. החוקר, שעליו הוטל לפתור את התעלומה, נאלץ אפוא לבדוק את רשימת היולדות שבכל בתי־החולים שבאותו כרך, להתחקות על שורשיהן של כמה וכמה יולדות “חשודות”, ומתוך כך להיתקל במספר רב של בעיות־אנוש ומחזות־שדי: עושר ועוני, חכמה וסכל, אהבה ושנאה, רגישות ואטימות, רחמים ואכזריות – אך כל אלה ללא הועיל: החיפושים לא עשו פרי ולא נודע מי ילדה. החוקר, שהיה איש ברזל ותקיף בדעתו, אם כי לא זר, כמובן, לרגש אנושי ער, נטש דרך זו והחליט ללכת בדרך מדעית. גייס מדענים שבעזרת רופאים נטלו מדמן של החשודות, בלי שהללו ידעו על מטרתה של בדיקת־דם זו, וערכו בו ניסויים שונים ומשונים עם שהם משווים את תוצאותיהם עם ניסויים מאותו סוג, שערכו בדמו של התינוק. מהדם עברו לכרומוזומים ולגנים, ומהם לתורשה פסיכולוגית עד שכל העניין הפך למדע בפני עצמו, הנמצא על הגבול שבין מדעי־הטבע ומדעי־הנפש.

בינתיים גדל התינוק ויהי לנער. כיוון שמיום שעמד על דעתו הכיר את הדוד מישאלי, נקשרו נפשותיהם של השניים, והיו כאב ובן לכל דבר.

יום אחד הלך מישאלי יחד עם התינוק שהיה לנער אל חוה רותם לבית הומינגר, שלא ראתה אותם זה כמה שנים, משום שעד היום הזה לא העלה את סיפורו על הכתב אלא הגה בו בלבד, והיה בוש בפני ידידתו על שכל השנים הללו הסתפק במחשבה ולידי מעשה לא הגיע.

הסתכל מישאלי בפניה של חוה ולאחר מכן התבונן בפניו של הנער. רגע קפא על עמדו, ברגע הבא הביט בפניהם של השניים חליפות, ולפתע פרץ בצחוק.

– אַת… את! צווח מתלהלה ונחנק בצחוקו של עצמו – את… ילדת אותו.

– לא ילדתי אלא הולדתי – העמידתו חוה על טעותו באותה שלוות־נפש, שאלמלא הכירה את מישאלי עוד מימי נעוריה היה מייחסה לשתי קווצת השיבה, שנהגה להשאירן בגוון טבעי בשערותיה, העשויות גלים גלים אדמוניים.