א 🔗
אם נבוא לנתח – ואפילו רק לפרט – את היסודות ששימשו גורמים לחלום שחלם יונה אמיתי בלילה ההוא, עלולים אנו לשקוע במצולות של מדעים שונים ומשונים, כגון פסיכולוגיה של מעמקים ופיסיאולוגיה של יונקים, תורת המידות ו…מי יודע אפשר גם תורת אל חי. והרי כל בר-בי-רב יודע כי תהומות אלה אין להן תכלה, וכל הצולל בהן סופו לטבוע בנבכי האין סוף.
לפיכך נצטמצם בהזכרת שתי עובדות. עובדות יבשות, שאין לקרוא להן מעשים וודאי שלא מאורעות.
וכדי שלא נגשש באפלה נקדים להזכרת העובדות קואורדינטות של זמן, מעין נקודות מוצא להבדיל בין מוקדם למאוחר ובין ראשית לאחרית.
אין אנו יכולים לקבוע בבטחה מדעית את השעה המדויקת שבה החל חלומו של יונה. אף לא את פרק הזמן שבו נמשך החלום, שהרי אלו דברים שאין להם שיעור ומכל מקום אין הם ניתנים למדידה. גם מן הדברים הניתנים למדידה. לא הכל נהיר לנו; למשל, אין אנו יודעים את השעה וודאי שלא את הדקה ועל אחת כמה וכמה את השניה שבה נשמט הספר מידו של יונה ובה נפלה עליו תרדמה. דומה כי לא היה סיפק בידו אפילו לכבות את מנורת השולחן שלמראשותיו. עובדה היא כי בשעה שהקיץ היתה המנורה דולקת.
לעומת זאת יודעים אנו בוודאות מוחלטת כי יונה אמיתי הקיץ משנתו בשעה 12.55 אחר חצות, ועוד יודעים אנו כי בשעה 7.28 בערב הקודם הגיע למלון שעל שפת הים לאחר שבילה את יומו – יום שרב כבד – בסיור באחד המפעלים שבסביבה.
הוא סעד פת ערבית ראויה לשמה כיד המלון המפואר שנתאכסן בו בלילה – וניתנה האמת להיאמר: הוא התאכסן באותו מלון משום שלא מצא בסביבה ההיא מלון פחות מפואר ממנו – וכיון שהצמא הציק לו, שתה בקבוק בירה ושנה ושילש. השרב והסיור, האוכל והשתיה התישו את כוחותיו כך שבעמל רב שירך דרכו אל החדר שהוקצה לו.
בשעה 8.12 פתח את החלון כדי להזין עיניו בים והעלה חרס. ערפל חמסיני עטה את הכוכבים והבליע את הים באפלולית כחולה-שחורה. עיניו של יונה לא ראו איפוא דבר וחצי דבר פרט לאותה חשכה כחולה-שחורה, אבל אפו הריח את ניחוח הים, אזניו קלטו את שאון גליו וריאותיו ספגו את לחותו המלוחה. כיון שנסתפג בלחותו של ים נסתפג גם בלחותה של הזיעה המכסה גופו של בשר ודם בשפלת הים בימות השרב, וכיון שנסתפג בלחותה של הזיעה חשקה נפשו בלחותם של מים תפלים.
נכנס לאמבטיה והפעיל את המקלחת. שעה ארוכה נתן גוו לקילוחים הפושרים עד שנחה דעתו. לאחר שנתקנח במגבת פלומית השתרע במיטתו נתון במחלצות שלבש אדם הראשון לפני שנגס מפרי עת הדעת. השעה היתה 8.46. רק אז פשט ידו אל תיקו – למזלו היה התיק מונח כדי הישג-יד מן המיטה – ושלה מתוכו ספר: רומן-מתח. עוד מתקופת היותו סטודנט לפיסיקה גרעינית גרס יונה שאין לך דבר המרדים את האדם כרומן מתח. ככל שגדל המתח מתעצם החשק לשינה ובהגיע המתח לשיאו נשמט הספר מן היד והשיא ממתין לו בשובה ונחת עד ללילה הבא.
הלילה לא נזקק לשיאו של המתח. התרדמה נפלה עליו בעמוד הששי. אפשר משום שהיה זה רומן מתח מיוחד במינו, שמחברו יותר משהיה סופר היה הוגה דעות מעמיק אם כי לא מקורי ביותר. ראשית, כבר בעמוד הראשון מגלה הסופר את זהותו של זה שביצע את הרצח. שנית, בעמוד החמישי משיח הרוצח לידידו – ידיד שאין לפקפק בטוהר מידותיו על אף הזיקה שלו אל הרוצח – כי יעודה של האנושות ללדת אלוהיות. וכשם שהולד ניזון מתאי אמו הורתו כך ניזונים עובריהן של האלוהיות מתאיה של האנושות: כלומר מכל פרט ופרט שבמין האנושי.
הקשר בין הרצח שביצע אותו הוגה דעות לבין השקפת עולמו נשאר בגדר של תעלומה לגבי יונה אמיתי, שכן הספר, כאמור, נשמט מידו לפני שניתן לו לעמוד על טיבו של הקשר. אך יהא מה שיהא טיבו של הקשר רשאים אנו להניח כי הקשר היה קיים, והוא קיים ושריר עד היום הזה.
כאן מגיעים אנו לשלב, שבו יש לאל ידנו לסכם את הנאמר ולהצביע על אותן שתי עובדות שראינו צורך להזכירן בדברנו על הנסיון לפרק לגורמים את חלומו של יונה אמיתי, נסיון שמשכנו ידנו ממנו בראשית הסיפור ונימנע ממנו גם להבא:
א) יונה אמיתי שתה שלושה בקבוקי בירה.
ב) יונה אמיתי קרא רומן מתח שבו דובר – אם דרך אגב ואם מתוך קביעת עיקרי תורתו של המחבר – על האדם היולד אלים.
לפיכך – כשאנו מגיעים לאותה תחושה ששימשה פתיחה לחלומו המשונה – דהיינו הרגשת מועקה, מעין דקירה, או ביתר דיוק צביטה באזור התחתון של שלפוחית השתן – רשאים אנו ליחסה לבקבוקי הבירה שספג לתוכו יונה אמיתי. כידוע משמשת הבירה חומר משתן וכל המרבה בשתייתה בערב חזקה עליו שחייב הוא לקום ממיטתו בלילה לא פעם אחת ואף לא פעמיים.
יונה שהיה ליאה מיגיעת היום סירב לקום ונאבק עם המועקה, שרה עם הבירה, ולכאורה יכול לה: הוא נשאר שרוע במיטתו.
ברם, ניצחון זה היה נצחון של פירוס, ועלה לו ביוקר. המועקה שבאותו איזור הלכה וגדלה, הלכה ונתעצמה עד שהפכה לכאב, כאב של ממש. וכיון דעל על. הכאב גבר מרגע לרגע, משניה לשניה. מימיו לא חש יונה כאב אימים שכזה ומעולם לא נתנסה ביסורי גוף שכאלה, פרט לאותם רגעי הזוועה שבהם קדח רופא שיניים בפיו על מנת להגיע אל שורש של שן מוכת דלקת. אלא שאז באו היסורים מלמעלה, מאיזור הפה והלסת ועתה מלמטה, מאיזור שלפוחית השתן; אז קדח הרופא מבחוץ ועתה קדח מישהו מבפנים, קדח-וחתר ושיסע והפך וקרע את מעיו ובני מעיו.
גניחה נפלטה מפיו של יונה ועם הגניחה נתבזקה במוחו ההכרה כי אינו אלא יולד. הגבר הראשון בעולם שאחזוהו צירי לידה.
וכי מה יכול גבר ללדת חוץ מאלים? יונה אמיתי ילד אל.
מה נשתנה אלהיו של יונה מכל האלים?
כל האלים שנולדו אלוהיות אחרות ילדו אותם, ואם לא אלהויות הרי לפחות בריות ממין מקבה. ואלו אלהיו של יונה בשר ודם ממין זכר בשם יונה אמיתי ילדו. אשר לאלהים, שהמושג לידה אינו חל עליו, הרי אל זה אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל, ואלו האל יוצא חלציו של יונה היה לו גוף אם כי מצומק ונמוך. עיניו היו כחולות, שפתיו היו צרות והדוקות, שיניו ישרות ולבנות, חטמו מתרחב קמעה כלפי מטה, מצחו לא גבוה ולא נמוך ושערו חום-כהה, להלכה מסורק אחורה ולמעשה פרוע.
וגם דמיון היה לו. ממש כצלמו ודמותו של הממונה על יונה: הגרעינאי הראשי יהוא שדיאל.
ואכן, כשכשל כוח סבלו של יונה ושטוף זיעה מעצמת יסוריו ניתר ממיטתו וחש אל בית השימוש, אשר, כנהוג במלונות מפוארים, נמצא סמוך לחדרו, נתקל בדרכו ביהוא שדיאל.
בכל מצב אחר, בכל זמן אחר ובכל מקום אחר היה יונה בלי ספק חולק את הכבוד הראוי ליהוא שדיאל. וכמה טעמים לדבר: ראשית היה יהוא הגרעינאי הראשי באותו מוסד שיונה עבד בו ואלו יונה היה רק אחד מתריסר עוזריו. שנית, יונה העריץ את יהוא שדיאל הן בשל רמתו המקצועית והן בשל שאר סגולותיו, כגון כושר החלטה מהירה, יכולת ארגונית וביצועית וקשרים הדוקים ביותר עם כמה וכמה גורמים אשר כשלעצמם מקומם מחוץ לתחום הפיסיקה הגרעינית, אלא שהם קובעים דברים רבים דוקא באותו תחום ובין השאר גם את התקציב. בשל קשרים אלה השתרעה פעולתו של יהוא שדיאל הרחק מעבר למקצועו ומשום כך נראה בעיניו של יונה לא רק כמנהל אלא כמעין כוח עליון, כל-יכול ויודע-כל.
לאור כל האמור מובן בהחלט שאלמלא הסיטואציה המיוחדת במינה שבה היה יונה נתון באותו רגע קריטי, היה נוהג אחרת מכפי שנהג הפעם. הפעם הדף את יהוא ללא גינונים יתרים. לא נגזים אפילו אם נאמר שהדפו בגסות, שכן בדבר אחד היה יתרון ליונה על יהוא: בכוח גופני. יונה אמיתי היה גברתן שרירי ורחב גרם ואלו יהוא שדיאל צנום היה, לוקה בכמה כיבי קיבה, פניו חיוורות, זרועותיו דקיקות ורכות ואף-על-פי שהיה עובד כעשרים שעות ביום, לעולם נדמה היה כי אך בקושי רב מחזיק הוא מעמד על רגליו ובכל רגע עומד הוא להתמוטט.
יונה נכנס לבית השימוש וסגר את הדלת אחריו. היתה זו דלת הזזה שהיתה נסגרת ונפתחת בטפיחה קלה ביותר.
רגע רצה יונה להדליק את האור, אך מיד נוכח לדעת שאין צורך בדבר. המנורה שעל השולחן הסמוך למיטתו הפיצה אור. האור חדר מבעד לזכוכית שבחלק העליון של הדלת כך שיונה הבחין בספרות שעל השעון שהיה כרוך על זרועו: השעה היתה 12.55.
לאחר שנפטר מן הנטל שהעיק עליו כל הלילה חלף גם כאבו. נטל יונה את ידיו, רחץ את פניו ומוחו נצטלל קמעה. תוך שהיה מייבש את עצמו במגבת פלומית ניסה לפתור כמה בעיות.
האמנם יהוא שדיאל הוא שניצב בחדר הסמוך או הדמות שנהדפה על-ידו בדרך לבית השימוש אינה אלא פרי דמיונו, המשך חלום הזוועות המכאיב על לידת אלהים?
אם אמנם יהוא שדיאל הוא כיצד הגיע בשעת חצות זו ללא הודעה מראש, ללא טלפון, מברק או רמז כלשהו.
מכל מקום, כיון שהגיע, חזקה על יהוא שדיאל שאינו מבזבז זמנו לריק ואינו חש בחצות לילה למלונות מרוחקים שעל שפת הים, אלא אם כן יש דברים בגו. מה הם, איפוא, הדברים שבגו הפעם?
לא יצאה מחצית של שעה וכל הקושיות של יונה זכו לתשובה ממצה. מיד עם שובו לחדרו ראה כי שדיאל עומד במקום שעמד קודם לכן – כחוש, נמוך-קומה, צר כתפים, לבוש כדרכו חולצה אפורה-כהה ומכנסיים אפורים בהירים יותר. שעון היה לקיר – באותה תנוחה אפיינית לו שבעטיה היו כל רואיו סבורים כי אך בקושי ובמאמץ רב עומד הוא על רגליו – בידו האחת החזיק סיגריה בוערת ובידו השניה חבילה גלילית עטופה ניילון וכרוכה במשיחה. עיניו הכחולות, עיניים שהיו נטולות הבעה כגולות עשויות אבן חן מלוטשת היטב, רמשו על גופו של יונה וסקרוהו מכף רגל ועד ראש. רק עתה הרגיש יונה כי ניצב הוא בפני הממונה עליו ערום כביום היולדו.
לשוא ניסה לכבוש את חיוכו. שדיאל השגיח בו. וכששדיאל משגיח במשהו יודע הוא גם את טיבו ומהותו של אותו דבר. הוא אמר:
– אינך חייב להתנצל…
יונה לא הבינו כראוי.
– סלח לי, יהוא – על אף כליכלתו של שדיאל היו כל עוזריו פונים אליו בשמו הפרטי ללא שום גינונים ודקדוקי נימוס – סלח לי, יהוא – מלמל יונה – לא הייתי בטוח שאמנם אתה הוא העומד לפני… הרי תודה שהופעתך מפתיעה במקצת… הייתי אומר בלתי צפויה… בשעה זו… במקום זה… והרי הייתי נתון במצב של שינה למחצה… לחץ נפשי… בעצם… לא בדיוק נפשי. לחץ… שאילצני לדחוף אותך… להדוף…
– לא התכוונתי לדחיפה… – טבע שדיאל את משפטיו בקולו המיוחד, קול שהיה צרוד כל אימת שהנמיכו וצלול כל אימת שהגביהו – התכוונתי ללבושך, ביתר דיוק: למערומיך.
סגנון זה לא היה אופייני ליהוא שדיאל. ביטויים כגון “יתר דיוק” לא היו שכיחים באוצר לשונו. בדרך כלל, ניסח את דבריו כך שלא היה צורך לתקנם לשם “יתר דיוק”.
– מערומיך יחסכו זמן. אל תתלבש עוד.
הוא פסע שתי פסיעות לעבר המנורה שעל השולחן הסמוך אל מיטתו של יונה. תקע את הסיגריה במאפרה שהיתה מונחת על אותו שולחן, מעכה באצבעותיו וכיבה אותה. לאחר מכן שלה את החבילה מתוך נרתיק הניילון והניח את הנרתיק על המיטה – מיטה מעורבלת למדי שעקבות ייסורי גוף וחלום בלהות היו ניכרים עליה לפחות לעין רגישה. החבילה נפרשה והפכה לחגורה רחבה שצבעה לבן וטיבה, כלומר החומר שממנו היתה עשויה, לא ניתן להבחנה, על-כל-פנים יונה אמיתי לא ידע להבחינו: ספק בד, ספק ניילון, ספק עור רך מיוחד במינו. שני סרטים נשתלשלו משני קצוותיה.
בלי אומר ודברים קרב שדיאל אל יונה, כרך את החבילה מסביב למתניו הערומות וקשר את הסרטים.
– זהו זה – פסק לאחר שסיים את המלאכה – ועתה: ראשית – רשאי אתה להתלבש, ושנית – חייב אני – הוא הטעים את ה“אני” – לתת הסבר לך.
ההסבר היה חיוני בהחלט, שכן בטחונו של יונה שהמתרחש לנגד עיניו אכן בהקיץ מתרחש ולא בחלום, החל להתערער, ביחוד לאחר שהמיחוש באיזור שלפוחית השתן התחיל שוב מציק לו מן הרגע שנתהדקה סביב מתניו חגורתו של שדיאל. אף כי בעצמה קטנה מזו שלפני כן.
– ההסבר הוא פשוט – המשיך שדיאל – אתה טס לנינוה.
– לאן?
– לנינוה.
– מתי?
– הבוקר. עם הזריחה.
– למה?
– תקבל הוראות במקום, אם בכלל יהיה צורך בהוראות.
באורה של מנורת המיטה הטיל גופו של שדיאל צל גמלוני לאורך החדר.
יונה לחץ על כפתור החשמל. אור פלורסצנט הציף את כל החדר ומחק את צלו של שדיאל.
יונה לבש את חולצת הפיג’מה.
– לא – עיכב בידו שדיאל בנחת – מוטב שתתלבש. השעה קצרה.
– שלוש שעות נותרו עד לזריחה.
– עליך להגיע לשדה התעופה.
– במכוניתך?
– בעוד חמש עשרה דקות תגיע מכונית מיוחדת להסיעך לשם.
יונה פשט את חולצת הפיג’מה ומתח על חזהו את גופיתו.
– הבטחת לי הסבר, יהוא, – הרהיב עוז להעיר עם שנטל את תחתוניו והתחיל לובשם בהיסוס-מה מעל לחגורתו – לא נתת הסבר, נתת פקודה.
בעמקי הגולות הכחולות נדלק משהו מעין שביב, נדלק ומיד כבה. בעקימת הפה חלף משהו מעין חיוך ליאה.
– הנוסחה שהגשת לי לפני חודש ימים נבדקה ואושרה על-ידי ניסויים.
– וזה ההסבר?
– כן.
– בשל נוסחה זו טס אני לנינוה?
– בדיוק. אם תופעל נוסחה זו תיחרב נינוה כבנין קלפים.
– לא רק נינוה. אם תופעל נוסחה זו – ואני מקוה שלעולם לא תופעל – ייחרב כל כדור הארץ. פצצת מימן הריהי כעין וכאפס לעומת האנרגיה ה…
– אני יודע.
– רצוי שגם נינוה תדע.
– דוקא מפי?
שדיאל הורה על החגורה:
– המיסמכים הדרושים תפורים בתוכה ויהיו צמודים לגופך עד בוא מועד. אל תנסה לנתק את החגורה מגופך או להציץ בתכולתה עד בוא מועד…
– מתי יבוא המועד?
שדיאל התעלם משאלתו.
– לא תוכל – חתם את משפטו הקודם.
– מדוע עשיתם אותי לבלדר? מעולם לא עסקתי בפוליטיקה ולא הייתי דיפלומט. וכי תמו הפקידים במשרד החוץ?
– אתה אמרת. פצצת המימן היא כאין וכאפס. אמצעים דיפלומטיים רגילים אין בהם כדי להעמיד את הנוגעים בדבר על חומרת המצב. הוחלט לשגר גרעינאי, לא דיפלומט ולא משפטן, לא שר ולא נשיא. גר–עי–נאי. את ממציא הנוסחה עצמו. כך הוחלט.
כל אימת שהיה נוקט לשון הופעל – כגון הוחלט, הותר, הוברר, הוקם – לא היה טעם לשאול אותו מי החליט, מי התיר, מי בירר ומי הקים.
יונה היה כבר לבוש בחליפתו ונטל את תיקו.
שדיאל הוציא את התיק מידו.
– אין צורך בתיק – כל הדרוש לך טמון בחגורה.
החזיק את התיק בידו האחת ובשניה לחץ את ידו של יונה. הפטיר “בהצלחה” בלבביות-מה, נפנה אל הדלת ועזב את החדר.
– רגע אחד – עיכב יונה בעדו – מה בעצם אעשה בנינוה?
– כבר אמרתי לך: אם יהיה צורך תקבל הוראות.
מלים אלה אמר שדיאל בהיותו כבר בפרוזדור.
השעה היתה 1.30. בעוד חמש דקות עמדה לבוא המכונית שעתידה להסיע את יונה לשדה התעופה.
– חמש דקות – מלמל יונה.
– המכונית תגיע אל הכניסה הראשית – נתבזק לפתע במוחו. ועם ההתבזקות גמלה בלבו החלטה נחושה: לא יקום ולא יהיה!
רצה להגיע אל הפרוזדור, לרדוף אחרי יהוא, להשיגו ולהטיח הישר בפרצופו:
– מר יהוא שדיאל! הפעם – בפעם הראשונה מאז הכרתיך – אמרה את פיך ויהי מה. הריני מודיע לך בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: אני לא אסע לנינוה.
ואולם, עד מהרה חזר בו.
ראשית, משום שפקפק אם אמנם יש עוד סיפק בידו להשיג את יהוא; הלה ודאי הרחיק כבר בהליקופטר המפורסם שלו. ושנית, ספק אם יהיה זה צעד נבון ותכליתי לביצועה של אותה החלטה נחושה שגמלה בו.
צעד הרבה יותר נבון היה הצעד שעשה. למעשה לא היה זה צעד אלא קפיצה. חדרו של יונה היה בקומת קרקע. הוא פתח את החלון וקפץ החוצה. החלון היה נמוך מכפי ששיער, והקפיצה רכה ונוחה.
הערפל התפזר. ירח מלא הציף את היקום בחיוך צהוב, הבליע בתוכו את ברק הכוכבים והקיף את יונה בצללים שהטילו שיחי גן אשר זה מקרוב ניטע.
יונה פסע בשביל. לא היתה לו כל תכנית. הפקיר עצמו לנפתוליו של השביל, הזין עיניו במשחק האור-צל של השיחים הצעירים בבימויו של הירח, שאף בנחיריו את ניחוחה המלוח של קרבת הים, חש על בטנו את מגעה הרך של חגורת החומר המיוחד, וקלט באזניו את שאון הגלים.
– לא אטוס לנינוה – סינן מבין שיניו והוסיף ללכת.
לפתע נפרש לרגליו הים: שחור-אפרורי מצופה לכה צהובה, נוגס מן החול בשיני קצף ירקרק לבן ונקלע בכחול אפלולי שבאופק.
יונה עמד על גבעה.
המכונית מחכה… לא. הנהג אינו מחכה. וודאי התקשר עם יהוא טלפונית והודיע כי יונה איננו.
ויהוא?
יהוא לא עשה דבר. על כל פנים לא לפי שעה. היתה זו שטות להבהיל את יושבי המלון או מישהו אחר בקשר עם שליחות כה סודית. יהוא מצדו התקשר עם מי שהתקשר. עם מי?
איוושה הרוח והביאה רחש של קולות אנוש. לא, אלה לא היו קולות רדיפה. קול אשה היה זה שעלה מן הים. נעץ יונה מבטו בים ואימץ ראייתו. צללית שחורה נעה מן האופק אל החוף. אורות לא היו בה. כפי הנראה נעה במהירות; מרגע לרגע גדלו ממדיה וקוי דמותה התחילו לובשים צורה. עד מהרה ראה דמות של ספינה העוגנת בחוף.
יונה ירד אל החוף.
מסתבר כי הים היה רחוק מכפי שהניח תחילה. השביל שהוליך אליו היה תלול ואלמלא השיחים שיונה נאחז בהם אפשר שהיה מידרדר למטה.
עד שהיה יורד נדלקה מדורה על החוף ונשמעו קולות של שירה. היו הקולות סמיכים-נמוכים, והשירה נוגה, מתמשכת, חודרת לפני ולפנים.
כחצי תריסר גברתנים, ערומים עד למתניהם, ישבו סביב המדורה. עורם שחור היה, לסתותיהם בולטות ורחבות, שערותיהם סבוכות ומסולסלות כצמרן של כבשים. היה העור מבריק בברק מתכת מלוטשת בקרני הירח והשניים הלבנות מנצנצות בפיותיהם הפעורים.
אי-שם, בים, לא הרחק מן הספינה נתבזקה עוד נקודת לובן. נתבזקה ומיד נגוזה.
היושבים סביב המדורה לא השגיחו ביונה אפילו כשנתקרב אליהם ועמד על ידם.
המתין עד שנדמה השירה הנוגה וכבו נקודות הלובן.
אז פתח את פיו ושאל:
– מי אתם?
אחד מהם השיב לו. אין לדעת מי היה אותו אחד, שכן כל היושבים סביב המדורה לא היתה להם זהות אישית. כולם דומים היו זה לזה כשתי טיפות מים – על כל פנים בעיניו של יונה ובאותם הרגעים.
– אנחנו ספנים – השיב אותו “אחד”.
שירבב ידו והורה על צללית הספינה שעגנה במרחק-מה מן החוף. דומה היה שכל הערפל אשר כיסה את היקום באותה שעה ערבית שבה ספג יונה את ריחות הים בטרם ישכב במיטתו, נדחס לתוך צללית זו, עוצב לגוש שחרחר-אפרורי ולבש צורה של ספינה ספק מציאותית ספק אגדית שאת ממדיה לא ניתן לקבוע בשעת לילה זו ולאורו של הירח.
– של מי הספינה? – שאל יונה.
– של אלתה אברומית.
לא אחת שמע יונה את שמה של אלתה אברומית. שמע בראדיו וקרא בעיתונים, אלא שברגע זה נשתכח ממנו מי היא האישיות הנושאת שם זה.
הוסיף ושאל:
– ספינת טיולים?
– כן.
– פרטית?
– פרטית.
נתן יונה מבטו בספינה. שוב הופיעה נקודה לבנה לא הרחק מן הספינה – ושמא שוב לא היה זה אלא פרי דמיונו של יונה? מכל מקום, אזניו קלטו בבירור קול פכפוך שהגיע מאותו כיוון.
– מנין באתם?
– מפול… מלוד… משבא… ומדותן. – בן שיחו היה עושה פסיחות ארוכות בין ארץ לארץ כפי שמנסה לדלות את השמות מזכרונו.
– ומגמת פניכם?
– תרשישה – את המילה “תרשישה” הגו כל הששה פה אחד, במקהלה.
ואלו אחד מהם, – לאו דוקא בן שיחו של יונה – הוסיף:
– כסף מרוקע מתרשיש יובא.
ועוד אחד חשף שיניו הלבנות – ספק מתוך חיוך ספק מתוך חירוק – והפטיר:
– תרשיש סוחרתך מרוב כל הון.
בן-שיחו של יונה חזר והורה בידו על הספינה ואף הוא פסק את פסוקו:
– אניות תרשיש שרותיך מערבך.
יונה נזכר: אלתה אברומית היתה האשה העשירה ביותר בעולם. אלמנתו של לויתן כריש, גדול הבנקאים של תרשיש לשעבר.
אשה זו אפילו יהוא שדיאל לא יוכל לה. לא לה ולא לספינת הטיולים שלה.
מוחו של יונה עבד קדחתנית.
– גדולה הספינה, לא כן? – שאל כדרך אגב.
הספנים שתקו.
יונה נעץ מבטו במדורה. היא דעכה. הרמץ לחש. שלא כדרך המדורות לא נשפת עליה סיר, ולא נתבשל מאכל. היתה זו מדורה לשמה. מדורת-שירה. ואכן, הספנים לא נראו כמוכי כפן כל עיקר. בריאי בשר היו, רחבי גרם, ענקמונים.
– על-כל-פנים – פתח יונה במין גמגום הססני – מובטחני שיימצא בה מקום גם בשבילי.
הספנים ניבטו זה בזה. אין כל ספק שלגבי כל אחד מהם, שלא כלגבי יונה, היה משנהו אישיות בעלת זהות משלה. לאחר חילופי המבטים – ולאור הירח לא ניתן בשום פנים לדעת מה הסתתר מאחורי חילופי מבטים אלה – פשטו כולם את ידיהם ושפשפו אגודליהם בשאר אצבעותיהם. המחווה היתה מחווה ידועה ופירושה: כמה כסף?
עד ששקל בדעתו נזכר יונה כי עדיין לא היה סיפק בידו להפקיד בבנק את משכורתו, וההמחאה מצויה עוד בכיסו. הציע להם את כל הסכום.
שוב החליפו מבטים ולאחר מהן נדו בראשיהם לאות הסכמה.
אותה שעה נשמע בבירור קול אשה שהגיע מן הספינה או ביתר דיוק מן המים סמוך לספינה. הנקודה הלבנה, שהופיעה קודם פעמיים, גדלה ונתרחבה, נתגלתה מעל למים, ולבשה צורה. אמנם, צורה לא מוגדרת: ספק דג, ספק אשה, ספק בתולת ים אגדית.
הספנים קפצו על רגליהם. גם צלליתה של הספינה גילתה סימנים ברורים של תכונה. הודלקו אורות. על הסיפון נצטיירה דמות גבר לבושה מדים לבנים. קולו, קול נגיד ומצווה, הנותן פקודות, ניסר בחלל. מן הספינה הורד סולם.
על הסולם טיפסה ועלתה בתולת המים. אפשר שהיתה ערומה ואפשר… ששוב היה זה דמיונו של יונה.
על כך לא היתה שהות בידו לתת את הדעת. הספנים חשו אל הסירה שעמדה בחוף.
סירה זו יונה לא הבחין בה לפני כן, ומשהבחין בה קפץ לתוכה יחד עם הספנים ובעוד דקות ספורות נמצא אף הוא מטפס בסולם אל ספינת הטיולים. אלא שסולם זה לא היה הסולם שבו עלתה האשה-הנימפה-הדג. היה זה סולם חבלים שנזרק מן הסירה כלפי מעלה ונאחז בסיפון. יונה עלה בו האחרון.
משנעקרה כף רגלו של יונה מן העווק האחרון ספג מהלומה כבדה בראשו.
– היזהר! – נשמעה מאחוריו צעקה מאוימת. ומיד לאחריה התחיל הסולם מתקפל מלמטה.
מחשש מהלומה נוספת כופף עצמו יונה ככל שיכול היה וחמק פנימה. כהרף עין התקפל הסולם, הורם וסתם את הפתח.
חשכה עבותה אפפה את יונה. עיניו לא ראו דבר. כל מה שחש בשאר חושיו לא העיד על פאר והדר שבספינת טיולים של האשה העשירה ביותר בעולם. אדרבה, אבק דגדג את נחיריו וגירה את גרונו. המחנק הגביר את כאב הראש שבא לו מן המהלומה. הדומיה – דומיה מוחלטת – ששררה סביבו עוררה בו ספקות אם אמנם השיחו לו הספנים את האמת על טיבה של הספינה. שמא לא נקלע אלא לחבורה של שודדי ים?
היכן הם? לאן נעלמו? היכן בתולת הים? היכן אותו נגיד ומצווה בתלבושת לבנה?
דומה כי כלאוהו בצינוק. האמנם תעלוליו של שדיאל הם?
שלח יונה ידו לפניו ופגע במה שפגע: ספק וו ספק אונקל ספק מסמר. כף ידו נשרטה. לאחר המהלומה שספג נמנע מלהזדקף. נרכן כלפי מטה והיה מגשש בידיו על פני הקרקע. ידיו שקעו בחומר רך. כרע על ארבעתיו והוסיף לגשש. החפץ הרך היה ארוך… ארוך וגם רחב למדי. מזרון? שמיכה? מצע אחר? על-כל-פנים, מצע.
בזהירות, בעודו מגשש, השתרע עליו. המצע הספיק לו כדי שיעור קומתו. אל המיחושים בראשו, אל המחנק עד בחילה נתוספה שוב אותה הפרעה בשלפוחית השתן. נזכר בחגורה וקפץ על רגליו. המהלומה שחשש מפניה, לא באה. תחב ידו אל תוך מכנסיו מאחור והתיר את חגורתו של שדיאל. שוב גישש עד שמצא אותו מסמר או אונקל. שלה את החגורה ותלאה באונקל. פס לבן חתך לשניים את אפלת הצינוק.
לפתע חש הרגשת רווחה שלא חש כמותה מימי נעוריו: מעין הרגשה שלאחר בחינה קשה או מיבצע מסובך. כל מיחושיו נעלמו בבת אחת.
צנח על המצע וכהרף עין צלל בשינה עמוקה וכבדה. שנת אבן. אלא שהאבן הותכה והפכה לנוזל, הצור הפך אגם מים. והאגם נענע באדוותו את עריסתו של יונה. אוושה הגיעה לאזנו, אוושה שמיקצבה מיקצב נענועי העריסה. גברה האוושה, נתעזזה, נתעצמה עד שהפכה להמולה, וההמולה נעשתה רעש. שמא לא אגם מנענע את עריסתו כי אם הים? והים ים סוער הוא.
לא, לא הים סער. בין הבריות פרצה הסערה. קולות אנוש סערו, צווחו, השתוללו ממש על-ידו, סמוך לו. משום מה נבצר ממנו להבחין במילים, אבל ברור היה כי עוד רגע והמריבה הקולנית תיהפך לתגרה. בין מי? על מה?
הנענוע הפך לטלטול. פשט יונה את ידיו להיאחז בדפנות העריסה ונוכח לדעת כי אין דפנות. לפתע טולטלה העריסה באמפליטודה רחבה. חש יונה אותה תחושת אימים שביעתהו בילדותו בחלומות לילה והעירתו משנתו בקול זעקה: הוא, יונה, אינו אלא אבן שמישהו מטילו תהומה.
גם הפעם פרצה הזעקה מפיו אבל עכשיו שלא כבימים ההם לא קפצה אמו ממשכבה לנחמו, להרגיעו, ולהרדימו. אפשר משום שזעקתו נבלעה בשאגות הניצים.
יונה פקח את עיניו.
לא קיטון ולא צינוק. לעיניו נגלה תא נמוך אך רחב ידיים, שתקרתו עשויה פתינים-פתינים והוא מלא עד גודש חפצים שונים ומשונים – מכונות, מכשירים, גלגלים, צמיגים, ו… שומו שמים! – ספרים, ספרים גדולים, מכורכים מונחים זה על גבי זה סוורים סוורים. התא מוצף אור בוקר רענן שזלף מבעד לפתח הפתוח – הוא הוא הפתח שנסתם אמש לאחר שיונה נכנס מבעדו פנימה.
ששת הספנים ששרו את שיריהם הנוגים מסביב למדורה התגודדו עתה סביב חגורתו של שדיאל שהיתה תלויה באונקל והתנדנדה ברוח. כאמש כן היום יחפים היו וערומים למחצה. אמש לא הבחין יונה בלבושם ואלו היום ראה בבירור שכל לבושם – חגורות סביב מתניהם. החגורות דומות היו לחגורתו של שדיאל אלא שזו היתה עשויה חומר מיוחד במינו, רך ועדין, והללו בד פשוט וגס. הם שאגו, נפנפו בידיהם, איימו זה על זה ורקעו ברגליהם. קשה היה להאמין כי גרונות אלה הפולטים נהמות אימים, רק אמש השמיעו צלילים נוגים מתמשכים חדורים כאב עולם וחודרים לנשמת אדם.
מנוכחותו של יונה התעלמו כליל. אפשר שלא ראוהו ואפשר שראוהו ולא נתנו דעתם עליו.
יונה עקב אחריהם וניסה לעמוד על סיבת מריבתם. עד מהרה נתברר לו כי הסערה פרצה בשל חגורתו של שדיאל. כל אחד מששת הספנים רצה לזכות בנכס.
בתחילה שש בכל לבו על עובדה זו. ברור היה לו כי ברגע שהחגורה תעטוף את מתניו של אחד הספנים בו ברגע יינתק החוט הסמוי האחרון שעדיין מקשר אותו אל יהוא שדיאל.
ברם, לאחר זמן-מה נתגנבה חרדה ללבו. לא ידע את סיבתה של חרדה זו ואף לא ניסה לחקור ולעמוד על טיבה. מכל מקום היה ברור לו כי לעולם לא יוותר על חגורה ארורה זו, כי לא על נקלה ייפרד ממנה, כי יחרף נפשו למות על פס זה העשוי חומר מיוחד.
בינתיים נדמו הקולות. הספנים, דומה, הגיעו לידי הסכם ביניהם. הם הפילו גורלות.
רבים ומגוונים הם מנהגיהם של בני אדם ברחבי תבל. שעה ארוכה אימץ יונה את מוחו עד שתפס את מינהג הגורלות של הבריות הללו. וזה מינהג הגורלות: כל אחד בוחר לו חפץ כבד-משקל ומטילו המימה, טבע החפץ – הפסיד, צף – זכה. הספנים השתערו על הספרים שבתא. בחמת זעם הגיחו אליהם, כחיות טורפות תפסום בידיהם והטילום המימה. הספרים כבדים היו, גדולי ממדים, וכריכותיהם כריכות עור עבות. בזה אחר זה הושלכו מבעד לפתח. כאחוזי דיבוק התרוצצו יצורי ענק שחורי עור, ערומים, יחפים – רפאים? קיקלופים? זמזומים? – חבקו בידיהם ספרים – (מי יודע אם לא מיטב תרבותו של העולם בספרים הללו?) – והטילום הימה. ברור היה כי אף ספר אחד לא צף עד כה על פני המים, שאלמלא כן היה אחד מהם זוכה בחגורתו של שדיאל.
יונה קם על רגליו והזדקף מלוא קומתו. אף הוא לא נמנה עם הננסים.
– החגורה – שלי! – הכריז בקול צלול ותקיף.
הספנים קפאו על עמדם. עכשיו ברור היה כי אכן לא השגיחו בו עד כה. דומיה כבדה השתררה בתא.
יונה פסע לעבר האונקל שבו תלויה היתה החגורה. אחד הספנים חסם בפניו את הדרך.
– איפה הכסף?
– איזה כסף?
שאר הספנים אף הם התאוששו מתדהמתם, קרבו אליו והקיפוהו.
רק עתה נזכר שאמנם הבטיח להם את כל הכסף שבידו. העלה חיוך על שפתיו ונתן ידו בכיס מכנסיו. המעגל שמסביבו נתהדק.
שלה את ארנקו ומסרו לזה שעמד נכחו. הלה איגרף כף ידו. הארנק נבלע בתוכה.
יונה הניח ידו על כתפו והסיטו הצידה. קרב אל החגורה והסירה מן האונקל. לאחר מכן פשט בגדיו וכרך את החגורה סביב מתניו. עתה היה כאחד הספנים ולא נבדל מהם אלא בצבע עורו.
הספנים התלחשו ביניהם. זה שחסם בפניו את הדרך – במידה שיכול יונה לסמוך על זכרונו היה זה אותו הספן שהשיב אמש הראשון על שאלתו – נתקרב אליו. ארשת האיום, שלבשו פניו קודם לכן, סרה מהם כליל. בדחילו ורחימו הרכין ראשו ושאל:
– מי אתה?
– עברי אנכי – ענה יונה.
שוב התלחשו ביניהם הספנים. פתאם חלפה צמרמורת בגופו של יונה. האמנם לא הטעהו חוש השמיעה שלו? אזניו הבחינו בשמו של שדיאל שיצא מפיו של הספן שעדיין החזיק את ארנקו של יונה באגרופו הקמוץ.
אותה שעה נשמעה צפירת אזעקה. הספנים נדחפו אל הפתח ונעלמו כהרף עין. מבחוץ בקעו צעקות. היו אלה קריאות בלשונות שונות. הקולות היו קולות מתכת, קולות מתוך משדר.
יונה שרבב ראשו מן הפתח הפתוח. סולם קצר, שעל קיומו לא ידע אמש, הוליך למעלה. טיפס עליו ונמצא עומד על סיפונה של הספינה.
השידורים הגיעו מן החוץ. ניבט יונה סביבו וראה שהאניה מוקפת ספינות קרב, משחתות מפול, מלוד, משבא ומדודן.
ליד מעקה הסיפון עמד אדם לבוש מדים לבנים. אף הוא שידר במשדר שהיה תלוי בחוט הכרוך בצווארו. קרב יונה אליו ועמד על-ידו. האיש – כפי הנראה רב החובל של ספינת טיולים זו – נתן בו מבט עוין, שוטם, מבט מלא איבה – והמשיך לשדר. המשחתות קרבו מרגע לרגע.
אזניו של יונה קלטו בבירור תשדורת בלשון תרשיש.
לועי התותחים כוונו אל הספינה.
שוב נתן רב החובל מבט משטמה ביונה והתחיל יורד מן הסיפון. לאחר שתי דקות חזר בלוויית אשה.
היתה זו אשה תמירה, שמצחה רחב, פניה מארכים כלפי מטה, לסתותיה צרות, ושפתיה מכווצות משל עומדת היא לקבל נשיקה או להעניקה לזולתה, ידיה קצרות, מתניה צרות, ירכיה רחבות ורגליה דקות. לבושה היתה שמלת קשקשים בצבע הכסף. השמלה עטפה את גופה, הדקה את ירכיה, נשתלשלה עד למטה מברכיה ושוליה צרים היו עד שניכר היה כי מכבידים הם על הילוכה.
היא פסעה לאיטה ובנחת. צעדיה קצרים וקומתה זקופה. רב החובל היה מטופף עצבנית סמוך אליה, נרגש, מכופף עצמו ומזדקף חליפות, מורה בידו על המשחתות, מעיף את מבטו, מבט המשטמה, על יונה, ופיו רוטן וממלמל בלי הרף.
האשה ניגשה אל המעקה. בלי אומר ודברים נטלה בידה את המשדר הקטן שהיה תלוי בצווארו של רב החובל. החוט נסתבך בצווארו של זה. הוא התפתל ומרט את צווארו כדי להיחלץ מן החנק. אותה שעה היה מראהו מעורר צחוק ורחמים כאחד.
משקירבה האשה את המשדר אל פיה נפשקו שפתיה בחיוך ועל לחייה החיוורות פרחו שני כתמים חכליליים.
היא שידרה מספרים:
– חמש מאות אלף.
דומיה.
– מיליון!
דומיה.
– חמישה מיליון!
דומיה.
– שבעה מיליון!
דומיה.
– עשרה מיליון בככרי זהב!
בבת אחת סובבו התותחים את לועיהם לכיוון הפוך. המשחתות החלו להתרחק.
החזירה האשה את המשדר לידיו של רב החובל. הלה נרכן עד כדי השתחויה. חיוכה סר מפניה ואלו כתמי החכליל נשארו עליהם.
– אתה חופשי – הפטירה לעברו של רב-החובל ופסעה אל יונה.
במרחק-מה ממנו נעצרה, מדדה אותו במבטה ואמרה:
– ואתה שבוי.
נפנתה ממנו והתחילה יורדת במדרגות. יונה הלך אחריה.
ב 🔗
שלושה ימים ושלושה לילות בילה יונה בתאה המיוחד של הגברת אלתה אברומית.
למעשה לא היה זה תא כי אם מדור מפואר, משכן אגדי, זבול.
ספק אם בכל רחבי תבל מצוי היה עוד מעון הדומה למשכן זה, ועל-כל-פנים לא בתוך ספינה.
הקירות, התקרה, הרצפה, הריהוט – הכל היה עשוי חומר מיוחד במינו – רך, גמיש, קפיצי – וצבוע אדום. כל מגע יד נבלע, שקע, טבע ברוך צמיגי. האודם סינוור. ולא היה מנוס מן הרוך ומן האודם. אפילו ציור ענק, ציור של גבר בעל זנב של דג, שגילם כנראה את האל העתיק דגון והשתרע על מלוא שטחו של אחד הקירות, אף הוא היה מצויר בצבע אדום כהה על רקע אדום בהיר.
רק הגברת אלתה אברומית לא היה בה אודם פרט לשני כתמי הסומק שפרחו בלחייה בשעה ששידרה את שידורה אל המשחתות שכיוונו את לועיהן אל ספינת הטיולים שלה. אודם זה לא סר ממנה כל שלושת הימים. ואלו כל השאר בה לא היה אדום: שערותיה אפורות היו, גזורות כשל גבר, שמלת הקשקשים גונה היה גון כסף, פניה הדומות לפניו של דג חיוורות, עיניה בולטות ונטולות גוון וצווארה… צוואר לא היה לה כלל. ראשה צמוד היה אל כתפיה במישרין וידיה הקצרות – קצרות עד כדי דמיון לסנפירים – שרוולי כסף עטפון במהודק ממש עד לאצבעותיה הדקות והגרמיות כאחד. יש שנדמה כי העצמות נראות בבירור מבעד לעורן הדק והשקוף של האצבעות הללו.
שלושה ימים ושלושה לילות בילה יונה בחברתה – אך ורק בחברתה – של הגברת אלתה אברומית. ובכל שלושת הימים לא החליפה אשה זו – העשירה בבנות תבל – את שמלתה, שמלת קשקשי הכסף. שלושה ימים ושלושה לילות לא פצתה את פיה. בימים היתה מחייכת לו, מכווצת שפתיה כך שפניה המארכים נתארכו עוד יותר, ומכווה אותו במבטי אהבה, תאווה, הערצה, מבטי אלם ללא צליל והגה.
ובלילות שכבה על ידו במיטת האודם הרכה-טובענית, היתה מצמידה את פיה המכווץ אל שפתיו וגופה – העוטה מעטה קשקשי כסף שאך לשוא ניסה יונה לקלפן מעורה – מתפתל סמוך לו, מפרכס פרכוסי עדנה, ומרצדים עליו קרני אודם שנאצלו ממנורה משתלשלת מן התקרה הנתונה בסככה אדומה-שקופה. ועל-אף הכיווץ החמדני בשפתיה שהשיקו אל שפתיו, על אף פרכוסי התאווה של גופה, היתה הצינה נושבת מישותה וקור לח וחלקלק היה אופף את יונה במחיצתה יומם ולילה. הדומיה דומית אלם ויונה אינו מפירה. הוא שתק. שתק כשחש על עצמו את מבטה המעונג של בעלת המיליונים, שתק כשפירכסה על ידו והחליקה בקשקשי הכסף על עורו (בכל אותם הימים לא היה על בשרו של יונה אלא מעין עלה תאנה דהיינו חגורתו של שדיאל). שתק כשישב נכחה ליד שולחן והלעיט עצמו בכל אותם המעדנים שהגיש להם מלצר ארך-גוף, צר כתפיים, לבוש חולצה חכלילית, מכנסיים אדומים וחגור חגורה בצבע הדם. כלכלוכית באגדתו של גרים היה המלצר חודר לחדר מבעד לקירות הרכים ואף הוא אינו פושק שפתיו שלושה ימים ושלושה לילות.
ולהשלמת הסומק היו גם המאכלים מאכלי ארגמן: סרטנים ברוטב אדום, כונכיות אדומות, מקפות מתוקות אדומות, פירות אדומים ויין אדום כדם. אין צריך לומר כי כלי האוכל צבעם היה אדום והחומר שממנו קורצו לא נבדל ברוכו וגמישותו מכל אשר במעון.
יונה שתק ולאו דוקא מתוך כוונה מיוחדת. שתיקתו היתה שתיקת אדם שאין לו מה לומר. ראשו נתרוקן מכל מחשבה, מכל הרהור קל. מובטח היה לו שאלו חדר מישהו אל ראשו פנימה היה רואה חומר אדום, רופס, רך – ואולי גמישי.
שלושה ימים ושלושה לילות.
וביום הרביעי אחרי פת שחרית משופעת מעדני אודם העיף עינו על התרשישאית עתירת הנכסים שקנתה את חייו תמורת סך של עשרה מיליון בככרי זהב וראה כי גופה נפתל בהתכווצויות קצובות, ופניה מתעוותות באותו הקצב.
– מה לך? – שאל מתוך השתתפות כנה בצערה.
שפתיו נעו אך דבריו לא נשמעו. נראה כי הקירות והרהיטים ספגו את המילים. רק אז נתחוור לו ליונה כי שתיקתו היה בה הגיון. אף לוא דיבר לא היה קולו נשמע. ואכן, אלתה אברומית שפתיה דובבו דבר-מה והמילים לא ניתקו מפיה. ההתכווצויות גברו ותכפו.
רצה יונה לקרוא לעזרה וחיפש מוצא מן התא. לשוא. התא היה סגור הרמטית.
קרב אל אלתה והניח את כף ידו על שערה הגזוז.
היא הרכינה ראשה, ומשהרכינה ראשה פרץ מפיה סילון של קיא. סילון אדום, סמיך, זלף מבין השפתיים ונשתרג שלוליות שלוליות על פני רצפת התא.
יונה קם ממקומו. הלך אל הקיר הסמוך והלם בו באגרופיו. שקעו האגרופים ברוך טובעני ולא השמיעו קול.
נחשולים נחשולים פרץ הקיא מפיה של אלתה אברומית.
חזר אליה, החזיק בראשה והרכינו עוד יותר. שמלת הקשקשים נתכסתה אודם.
הניח לה ופסע אל הקיר השני. הלם גם בו באגרופיו ושוב ללא צליל, ללא הד, ללא מגע של ממש.
האל דגון פישק שפתיו לעומתו בבת-צחוק אדומה.
אף לוא עשה יונה כמעשה שמשון, לוא נאחז בקירות והיה ממוטטם בחינת תמות נפשי עם פלשתים גם אז לא היתה לו תשועה: קירות עדנדנים אלה אם ימוטו אין בכוחם אפילו כדי להמית זבוב.
התקף ההקאות לא הרפה מאלתה. בכבדות זיקפה ידה והורתה על אחת מזויות התא.
נפנה יונה לאותה זוית והבחין בה בליטה שלא ראה לפני כן. זינק לעבר הזוית ולחץ על הבליטה.
– האלו – נשמע לפתע קול.
יונה נתרעד. לא היה כל ספק בדבר: הקול קולו של יהוא שדיאל.
יונה לחץ שנית.
הזוית פלטה מתוכה מדף אדום ועליו טלפון אדום. השפורפרת היתה מורמת ומונחת על המדף. קולו של שדיאל נשמע מתוכה:
– האלו! האלו!
יונה נטל את השפורפרת.
– שדיאל! שדיאל!
– כן.
–חלצני מכאן. אני אטוס לנינוה, לקצוי הרים, לקצה העולם.
השפורפרת פרצה בצחוק.
בפעם הראשונה בחייו שמע יונה את צחוקו המתלעלע של שדיאל.
– שדיאל! מבטן שאול קראתי…
הצחוק נדם.
השפורפרת הגירה מלים, מלים כדרבונות.
– הסירה מחכה למטה. היא תוביל אותך למטוס.
מבעד לקיר הופיע המלצר בלוויית ששת הספנים המוכרים ליונה.
אלתה אברומית שכבה אין אונים על הרצפה מתבוססת בקיא האדום.
הספנים הרימוה בזרועותיהם ונשאוה לעבר הזוית.
הזוית נתפרדה.
מבעד לפתח שהתהווה יצאו הגברתנים מן התא ויונה אחריהם. המלצר ארך הגוף ודל הבשר היה המאסף בתהלוכה מוזרה זו.
ג 🔗
שלושה אנשים קידמו את פניו של יונה ברדתו מן המטוס בשדה התעופה בנינוה.
במבט ראשון ניכר היה בהם כי נינוואים הם: כתפיהם רחבות וקומתם בינונית, שערותיהם בהירות ולסתותיהם רחבות, כרסיהם מגודלות במקצת, פניהם חייכניות ועיני התכלת שמתחת למצחיהם המשופעים מפיקות טוב לב.
שלושתם לחצו את ידיו של יונה והושיבוהו במכונית. תוך כדי נסיעה הביעו את שמחתם על בואו ושאלו לסיבת האחור שחל בלוח הזמנים.
– נסיבות בלתי צפויות מראש – ניסה יונה להתחמק במשפטים כלליים שאינם מחייבים.
ואכן, לא היתה לו דרך אחרת. בסירת המנוע שהשיטתו מספינת הטיולים אל המטוס שהמתין לו בחוף שומם מצויים היו שני משיטים ששוחחו על נשים, על מזג אויר, על מאכלים ועל משקאות.
עם יהוא שדיאל לא קיים שום שיחה מלבד השיחה הטלפונית בתאה האדום של אלתה אברומית.
השייטים הביאו לו חליפה, קופסאות שימורים – שימורי בשר, דגים, פירות וירקות – ולחם. לשוא פשפש בכל כיסי החליפה וקפליה: לא היה בהם שום פתק, שום פיסת נייר, שום רמז על הוראות כלשהן.
את פיהם של השייטים נמנע לשאול. ראשית, לא נראו הללו בעיניו כמי שבאמצעותו מוסרים הוראות ממין זה, ושנית לא היה טעם לשאול אותם על כך, שהרי יכול היה להניח כי לוא הוטל עליהם למסור לו הוראות היו וודאי מקיימים מטלה זו אף ללא יזמה מצדו.
מתוך כך הגיע לנינוה כלעומת שיצא מן המלון שעל שפת הים.
“אם יהיה צורך, תקבל הוראות” – הדהד באזניו קולו של שדיאל באותו מלון.
כפי הנראה אין צורך – הרגיע את עצמו עם שחש על מתניו את מגעה הלטפני של החגורה ההיסטורית. אף גישש באצבעותיו על שולי אפודתו כדי שתהא לו הוכחה נוספת כי אכן חגורה החגורה במקומה.
המכונית נעצרה. אחד מן השלושה, זה שנהג בה, יצא הראשון ופתח את הדלת. יונה יצא אחריו והשנים, שישבו על-ידו במושב האחורי, יצאו אחרונים.
הנהג פסע לפני יונה. הכרסתן השני סמוך לו והשלישי אחרון.
ארבעתם צעדו בחצר רחבת ידיים לעברה של קובית ענק שחלונות שבכה זרועים עליה במרחקים שווים זה מזה. היה זה בנין רב מידות, בן שש קומות, כהה וקודר.
זקיף מצויד במקלע, שניצב בכניסה לבנין, התמתח לקראתם והצדיע להם.
הפרוזדור היה חשוך ושומם. אחד ממלויו של יונה פתח את הדלת הראשונה שמשמאלו והורה בידו ליונה שייכנס. באדיבות הורה, כמעט מתוך קידה.
יונה ציית לו. משנכנסו המלווים נסגרה דלתו של החדר.
החדר היה היפוכו הגמור של הפרוזדור: מוצף אור רך ומרוהט בנוחיות ובטוב טעם. כל ריהוטו היה לבן: הספה ושתי כונניות לבנות – על האחת מונחים היו ספרים ועל השניה מבחנות וצנצנות – שולחן הכתיבה, מכשיר הטלויזיה שעליו ואפילו הכורסה שלידו.
בכורסה ישב גבר ממושקף, שזקנו עשוי משולש, שערו שיבה וגופו עטוי חלוק מגוהץ למשעי ומבהיק בלבנו. כפי הנראה היתה זו לשכה של רופא או מדען.
הגבר הממושקף קם ממקומו והושיט ידו ליונה:
– דוקטור סרגון – הציג את עצמו.
– אמיתי – אמר יונה ולחץ את ידו.
דוקטור סרגון הרכין קמעה ראשו – בהטיה קלה לצד שמאל – שלח זרועו לעבר הספה וסח באדיבות ובנימוס.
– בבקשה להתפשט.
יונה חכך בדעתו.
– אין צורך להתפשט – השיב לאחר שהייה של הרף עין בלבד – אני מוכן למסור לכם את החגורה.
כל הנוכחים נדו בראשיהם והאירו פניהם לו.
דוקטור סרגון זרח כשמש:
– תודה.
יונה התיר את הכפתור התחתון שבאפודתו ואת הכפתור העליון שבמכנסיו, תחב ידו אל מאחורי גבו ולאחר שעשה כמה תנועות באצבעות ידיו התחיל שולה החוצה את חגורתו של שדיאל.
הנוכחים עקבו אחרי כל תנועה מתנועותיו. מששלה את החגורה כולה מסרה לדוקטור סרגון.
דוקטור סרגון נטל מכשיר הדומה למגהץ קטן והחליק בו על פני החגורה. מיד נתפרדה החגורה לשתי שכבות – כל אחת פס בפני עצמו. בין שכבה לשכבה לא היה דבר. שני פסים חלקים וריקים השתלשלו מידו של דוקטור סרגון. המדען המזוקן לא אמר נואש. נטל מכחול קטן וטבלו בנוזל שבאחת הצנצנות. משספג המכחול את הנוזל מרח בו את הפסים, ייבשם על שולחנו, קירבם אל החלון ובדקם בזכוכית מגדלת ובקפידה רבה. לאחר מכן חזר אל שולחנו והכריז חגיגית:
– אין כל רמז לנוסחה.
אחד ממלויו של יונה, זה שפסע בחצר מאחוריו נתן בו מבט מלא משטמה עזה. לא היה שמץ של דמיון בינו לבין רב החובל מספינת הטיולים, אבל מבטו היה אותו המבט שרב החובל נעץ ביונה על סיפונה של הספינה המוקפת משחתות.
המלווה השני, שהלך בחצר לצדו של יונה, ניגש אליו, הקריב פניו אל פניו וסינן מבין שיניו:
– מה היא הנוסחה?
לכאורה היתה זו שאלה, אך למעשה לא היתה אלא פקודה שכל העובר עליה לא יינקה.
יונה החשה. בזו אחר זו נתבזקו המחשבות במוחו. זמזום מילא את אזניו.
“אם יהיה צורך, תקבל הוראות בעוד מועד”.
האמנם לא הגיע המועד?
“המיסמכים תפורים בחגורה”.
שדיאל שיקר. שיקר פשוטו כמשמעו.
“אמצעים דיפלומטיים רגילים אין בהם כדי להעמיד את הנוגעים בדבר על חומרת המצב” – בקע ממעמקי זכרונו של יונה קולו של יהוא שדיאל ופלח את הזמזום שבאזניו – “הוחלט לשגר גרעינאי. לא דיפלומט ולא משפטן, לא שר ולא נשיא. גר-עי-נאי! את ממציא הנוסחה עצמו, כך הוחלט”.
ואם כך הוחלט – זמזמו שיקוליו של יונה – אין טעם שישתוק, שיפקיר עצמו לעינויי חקירה בנינוה זו הידועה לשמצה בדרכי חקירותיה. דבריו של שדיאל ניתן לפרשם גם כך: הוא, יונה אמיתי, נשלח דוקא כדי לגלות את הנוסחה. להזהיר, להתרות. איש לא ציוה עליו להעלים את הנוסחה.
“אני, יונה אמיתי, נשבע בהן צדקי שלעולם לא אפצה את פי בכל הנוגע להמצאות ולתגליות הכרוכות בעבודתי”.
אימתי חתם על הצהרה זו? חתם במו ידיו. לפני שנה, לפני שנתיים, לפני עשר שנים?
דוקטור סרגון חילצהו מן המיצר.
– אין טעם לבזבז זמן. הוא לא יגלה דבר. – פסק החלטית.
יונה נתן בו מבט תודה.
בין שפסק נכון ובין שלא פסק נכון רחש לו יונה תודה על שהכריע בעדו ופטרו מהיסוסיו. עכשיו מוכן היה למות על קידוש הנוסחה.
דוקטור סרגון הוציא ממגרתו מזרק והרכיב עליו מחט. קרב אל הכוננית; מבין עשרות הצנצנות שעליה בחר אחת קטנה סתומה במגופת גומי, ונעץ את המחט במגופה. חלל המזרק נתמלא נוזל סמיך נטול צבע. זקף דוקטור סרגון את המחט כלפי מעלה, השיר ממנה שתים-שלוש טיפות וניגש אל יונה.
– צדקת, מר אמיתי, אין צורך להתפשט – התל בו באדיבות ובנימוס – די לנו אם תפשיל את שרוולך הימני.
לא היה כל טעם להתנגד. יונה הפשיל את שרוולו הימני. כשננעצה המחט בזרועו עצם את עיניו וכשפקח אותן נמצא שכוב על הספה שבחדר.
נכחו, בכורסה שהועתקה מן השולחן ישב דוקטור סרגון. אלמלא משקפיו והמשולש של זקנו האפור ספק אם יכול היה יונה להכירו. חלוקו הלבן לא היה עליו. עטוף היה מין בד אפרפר, עבה, גס, מסוג הבדים שתופרים מהם שקים. רגליו היו יחפות.
ניסה יונה לקום ולא יכול. חולשה, שכמותה לא חש מימיו, שיתקה את אבריו.
אמר דוקטור סרגון:
– שלום, מר אמיתי.
יונה לא החזיר לו שלום, הוא שאל:
– כמה זמן ישנתי?
– כחצי שנה – השיב דוקטור סרגון בנחת.
– גיליתי לכם את הנוסחה?
– כן.
שלף מחיקו גליון נייר מקופל ופרשו לעיניו של יונה. הנוסחה התנוססה עליו במלואה:
מ3ל3ך + ה10ה6ד10ם = Ec2e + H0mo
משקלטו עיניו של יונה את אותיות הנוסחה קיפלה דוקטור סרגון שוב והחזירה לחיקו. תוך כדי כך גירד קמעה את חזהו. בד השקים גירה, כנראה, את עורו העדין.
– מדוע אתה לבוש כך?
– כל נינוה לבושה כך.
– מדוע?
– על-פי צו התשמורת שנחתם בידי שר הבטחון.
– צו ה… מה?
– התשמורת.
– מה זה?
– כלי משחית המיוצר על פי נוסחתך.
– ומה אומר הצו?
– הצו מפנה את כל משאביה של נינוה לייצור התשמורת ומכריז על צנע. הצריכה הפרטית צומצמה עד למינימום ההכרחי.
– והתוצאה?
דוקטור סרגון חזר אל שולחנו והפעיל את מכשיר הטלויזיה.
על המסך הופיעה ככר רחבת ידיים. המונים רבים הצטופפו סמוך לגזוזטרה המקושטת דגלים שונים. בגזוזטרה עמדו שלושה: הנינוואי שפסע לצדו של יונה בחצר, שדיאל ו… אלתה אברומית. פניהם קרנו. שפתיהם נפשקו בחיוכים רחבים. שלשתם נדו בראשיהם זה לזה ונפנפו בידיהם לעבר ההמונים. ההמונים הריעו, וקול תרועתם נשמע באזניו של יונה כהמולת שקים מלאים גרעיני תבואה המידרדרים מהר גבוה. מיליונים, מיליונים, מיליונים שקים. אפשר שכך נדמה לו משום שכל אותם האנשים שנראו על המסך – כמוהם כדוקטור סרגון – עטופים היו בד אפרפר, עבה וגס, מסוג הבדים שתופרים מהם שקים.
ד 🔗
חימה עזה תקפה לפתע את יונה. הוא, יונה אמיתי, רובץ כאן באפיסת כוחות, משותק למחצה, ושלישיה ארורה זו, פרצופיהם קורנים, הם מחייכים זה לזה ומנפנפים בידיהם להמוני קהל המריע לכבודם. ויהוא שדיאל בקהלם. יהוא שדיאל שבגללו נתנסה יונה בכל המסות הללו, שבעטיו נבחר הוא, יונה, להיות שליח לדבר עברה, מבשר הפורענות, כביכול.
אין די בדיפלומטים. כדי להעמיד את נינוה על חומרת המצב יש צורך לשגר גרעינאי. את מגלה הנוסחה בכבודו ובעצמו. יש הכרח לענותו, להתעלל בו, לשקר לו (“תקבל הוראות בעוד מועד”) לרמותו (“המסמכים תפורים בתוך החגורה”).
הזעם חלחל בכל עורק מעורקיו, בכל וריד מורידיו, בכל נימה, בכל מעקשי הנפש. רוגז אין-אונים חרחר בחזהו ושם מחנק לגרונו.
אימץ את כל שרירי גופו, את כל כוחות נפשו, התרומם קמעה על משכבו וסינן מבין הקצף שפעפע על שפתיו:
– את שדיאל! אני רוצה… אני חייב… הוא ח… ייב:.. מוכרח לראות את יה… יהו… שדי…
כאב פלח את חזהו, כאב חד, קורע סגור, חודר לפני ולפנים. עולפו חושיו וצנח על מיטתו.
נראה כי שוב עברה תקופה ארוכה עד לרגע שבו התעשת יונה ובפעם השניה הקיץ משנתו. על כל פנים שוב לא שכב בלשכתו של דוקטור סרגון אלא באוהל לבן ומצוחצח. קרני שמש עליזות חדרו מבעד לצוהרי היריעות וריצדו קלילות על פני הסדין שכיסה את גופו. ליד מיטתו ישבה נערה לבושה מדי אחות משירות רפואי צבאי. היא נתנה מבטה בעיניו שנפקחו, העלתה על שפתיה בת צחוק שבמאור פנים, נטלה ראשו בכף ידה והיטיבה את הכר למראשותיו.
אין הרגשה טובה מזו של אדם החוזר לאיתנו אחרי מחלה ממושכת. כמי שמקיץ משינה עמוקה ומברה, חילץ יונה את עצמותיו ועצם את עיניו כדי רגע. אולם, משחזר ופקחן ראה כי הנערה איננה.
האמנם נגלתה לו בחלום? שלח ידו לפניו ונוכח לדעת כי שוב שולט הוא בעצביו ובאברי גופו. ישב על המיטה ושלשל רגליו אל הקרקע. רצפת האוהל היתה עשויה חול כבוש והשפיעה חמימות על כפות רגליו. עמד על רגליו והזדקף מלוא קומתו. חש סחרחורת קלה שמיד חלפה כלעומת שבאה. עד מהרה ניצב איתן על שתי רגליו. בזהירות שירבב רגל אחת קדימה ודרך בה… ולאחריה רגל שניה… כעבור שתי דקות הילך בבטחה על פני רצפת האוהל.
קרב אל הצוהר שבאחת היריעות והציץ החוצה. חול מדברי, צהוב, מוזהב בשמש, חול שומם ללא צל או שיח השתרע לפניו עד קצה טווח ראייתו ונבלע באופק.
יריעת הפתח היתה מוגפת. בקציה הושחל מקל שנקשר אל יריעת הקיר. ניסה יונה להתיר את הקשר ושמע קול חרחור משונה. משנסתיימה מלאכת ההתרה נוצר רווח בין יריעת הפתח ליריעת הקיר. מבעד לרווח נגלה לנגד עיניו כלב רועים ענק ושחור שישב סמוך לפתח עם שגבו מופנה אל הפתח אך ראשו הפוך, זרבוביתו מכוונת אל יונה, פיו פתוח, לשונו מלחיתה, לועו פולט חרחורי בעתה, וניביו חשופים ומשחרים לטרף.
– הציבו שומר – פסק יונה וחזר אל מיטתו.
עד מהרה נדמו החרחורים. ומשנדמו נתחוור לו כי חרחורים אלה היו הצלילים היחידים שמילאו את החלל. השתררה דממה.
היכן האחות?
זקף אזניו לקלוט קול צעדים.
צעדים לא נשמעו ואולם יריעת הפתח נפשלה בתנועה זריזה, ובאוהל הופיע יהוא שדיאל. מצומק וחיוור, סחוט וליאה כמאז ומתמיד. בחפזון נכנס אל האוהל ובאפיסת כוחות צנח על הכסא הסמוך למיטתו של יונה, זה הכיסא שלפני שעה קלה ישבה עליו הנערה-אחות.
בליל משונה של הרגשות נתערבל בנפשו של יונה למראהו של יהוא שדיאל. תחילה חזר ונתגעש בו אותו הרוגז שהביאהו (מתי?) לידי התעלפות. אלא שהפעם נגוזה החימה ואת מקומה ירש הסיפוק. סיפוק על שבמדבר שממה זה רואה הוא בן-אדם. סיפוק על שבן-אדם זה מוכר לו מתמול שלשום. סיפוק על שבן-אדם זה המוכר לו מתמול שלשום, אותו בן-אדם שמעולם לא ראה על פניו שום הבעה אחרת פרט להבעה של ריכוז, קפידה וכובד ראש, חייך לו חיוך שבאהדה ובמאור פנים.
המלים שהשמיע יונה לא היו צפויות אפילו לו עצמו. הוא אמר:
– אני רעב.
יהוא שדיאל לא הופתע. אדרבה, נראה כי היה מוכן לשמוע מלים אלה. שלף מכיסו האחד בקבוק ומכיסו האחר כף. הערה אל הכף את הנוזל שבבקבוק, הגיש את הכף אל פיו של יונה ואמר:
– בלע את זה. עדיין אינך רשאי לאכול.
יונה ציית לו כמימים ימימה. בלע את הנוזל ושאל:
– מדוע אסור לי לאכול?
– משום שרק היום למדנו לדעת כיצד יש לטפל בתוצאות הזריקה המסוכנת שקיבלת.
חש יונה בפיו טעם דומה לטעמו של שמן קיק. הוא בלע את רוקו. הרוק היה סמיך ושמן.
– מה משמעה של מהתלה אכזרית זו, יהוא?
– משמעה: שלום עולם, יונה. – קולו של יהוא שדיאל היה עדין, אפילו רוטט במקצת – לא הנביאים ולא ישו, לא בודהא ולא מארכס. אף אחד מבין פושקי השפתיים לא הביא את השלום לאנושות. אתה הבאת. המהתלה אינה שלי. המהתלה היא של ההיסטוריה. נוסחת ההרס והחורבן היא שהביאה את השלום.
– ואני – הקרבן?
– הניסוח מדויק – נעימת הרוך נגוזה מקולו של יהוא. הוא קם ממקומו. ניסה להישען על אחת מיריעות האוהל, אך היריעה שקעה מאחורי גבו. חזר וישב בכיסא. עתה ישב זקוף, מתוח, קודר. יהוא שדיאל – הממונה, האב, האפוטרופוס הקפדן שאין לערער על קביעותיו – הניסוח מדויק: אתה הקרבן. סוף סוף אינך אלא אדם אחד ויחיד מתוך שלושה מיליארדים. אין שלום בלי קרבן, אין חיים בלי מות. כבר הספקת להכיר את הכלב קיקי, שהופקד עליך? הוא מת.
יונה הציץ בפתח האוהל. כלב הרועים רבץ על צדו, לשונו חרוצה, שיניו חשופות ולועו פעור פעירת מוות.
– ידוע לך מדוע מת קיקי?
– לא. לפני שעה קלה היה חי.
– הוא מת משום שעשו בו נסיונות בתרופה נגד פעולת הזריקה שקיבלת, זו התרופה שבלעת עתה זה ושטעמה כטעם שמן קיק. בעזרת תרופה זו תשוב לאיתנך.
– ואז?
– אז נשלח לך לכאן מקלט ראדיו, מכשיר טלויזיה וספרים.
– לכאן?
– כן.
– אשאר כאן לעולם?
– לא. לא לעולם. אבל חוששני כי לא תהיה לך ברירה אלא להישאר כאן עד סוף ימיך. גם משה מת במדבר על סף הארץ היעודה.
– היכן אני?
– על גבול תרשיש. בשטח הפקר.
– מדוע?
– משום שבתרשיש תועמד לדין על שהברחת לשם פריט הטעון מכס. הכוונה לחגורה שנתתי לך.
– מה העונש על עברה זו?
– גירוש והחזרה למדינה שעם אזרחיה אתה נמנה.
– הלואי שאועמד לדין.
– לא. אם תוחזר למולדתך תוצא להורג.
– מדוע?
– משום שהעברות שעברת כלפי מולדתך הן חמורות מאד וגובלות עם בגידה. אלף: השתמטת משליחות חשובה שהוטלה עליך. בית: גילית סוד ממלכתי. גימל: לא שמרת על מסמכים חשאיים שהופקדו בידיך.
– אני לא שמרתי? לא היו לי מסמכים. החגורה שנתת לי היתה ריקה.
– היא לא היתה ריקה. המסמכים, שהיו תפורים בה, נמצאו בידיה של הגברת אלתה אברומית.
יונה פרץ בצחוק. צחוק קולני, מסולסל, צלצלני. מתוך המאמץ שבצחוק זה שוב חש באותה דקירה ולחץ באיזור שלפוחית השתן. הלחץ גבר והפך לכאב. הכאב פשט מאיזור שלפוחית השתן ונמסר בכל האברים, העורקים, בכל הורידים, עד שהתרכז בכמה אתרים: בשורשי הידיים ובעצמות השוקיים סמוך לכפות הרגליים. נדמה היה לו ליונה כי מסמרים ננעצו לו במקומות האלה שבגופו והצמידוהו… אל אוהל זה. ומתחתיו חרת מישהו את נוסחת ההרס, החורבן, תגליתו ופרי עמלו במשך שנים רבות:
מ3ל3ך + ה10ה6ד10ם = Ec2e + H0m0
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.