בּראשית הקיִץ, בּבוֹאִי בּפּעם הראשוֹנה להתאָרח בּירוּשלים, בּיקשתּי בּאַחַד הימים לָצאת לתיוּר אֶל ים־המלח. בּעל־מלוֹני הציע להמציא לי נהג אֶחָד פּרטי, הידוּע לוֹ כּחָרוּץ בּמלאכתּוֹ וּבקי בּיִיחוּד בּדרךְ זו שבּין ירוּשלים לסביבוֹת יריחוֹ. כּעבוֹר חצי שעה הגיע אֵלי מפּרוֹזדוֹר המלוֹן קוֹל בּאריטוֹני רם שוֹאֵל להתּייר האמריקאִי, וּמיד נתגלָה בּפתח חַדרי אִיש צעיר כּבן שלוֹשים, גבה־קוֹמה, בּעל עֵינַיִים אפוֹרוֹת שׂוֹחקוֹת וּפנים אַמיצים, גלוּיִים וקוֹרנים. בּלחיוֹ הימנית הבהיקה צלקת אדוּמה כּדם, שעברה בּאלכסוֹן למן רקתוֹ ועד שׂפתוֹ העֶליוֹנה המגוּלחת למשעי. הצלקת הזאת, אַף כּי השחיתה אֶת תּוֹאַר פּניו הנאִים, הוֹסיפה להם לוית אוֹמץ גברי והאִירה אוֹתם כּאִילוּ בּאוֹר גָנוּז, עד כּי קשה היה להבחין, אִם הפּנים האֵלה קוֹרנים מאוֹר העֵינַיִים האפוֹרוֹת אוֹ מלהט הצלקת האדוּמה. 

– אַתּה הוּא המיסטר, הרוֹצה לנסוֹע אֶל ים־המלח? – פּנה אֵלי בּאַנגלית נלעֶגת, בּהטעימוֹ כּל מלה להברוֹתיה.

– כּן, אני הוּא המיסטר, – אָמַרתּי. 

– ואני הנהג! – התייצג לפנַי מתּוֹךְ קידה מוּגזמת, מַעשׂה שׂחקן, וּמיד הוֹסיף בּיהוּדית: – אבל עליךָ לָדעת מראש, מיסטר, כּי לאַנגלית אֵינני מוּמחה רב. אִם תּרצה לשׂוֹחחַ עמי בּדרךְ, תּצטרךְ לדבּר אֵלי יהוּדית פּשוּטה. 

– טוֹב, – אָמַרתּי, – בּשעת הדחָק נדבּר יהוּדית פּשוּטה.

– שהרי מלשוֹן־הקוֹדש, כּדרךְ הטבע, שמר אלוֹהים את נַפשךָ באמריקה?

אוֹפן דיבּוּרוֹ, פּניו הגלוּיִים והקוֹרנים וכל עמידתוֹ השׂחקנית היה בּהם כּדי לבדח אֶת הדעת, ולָכן בּחַרתּי לדבּר עמוֹ בּטוֹן שלוֹ.

– מנַיִין לי לשוֹן־הקוֹדש? – אָמַרתּי. – כּלוּם אָבדה לפריץ ואני מצאתיה?

– מתּחילה ידעתּי זאת. מעקימַת פּניךָ ניכּר, שתּלמיד־חָכם אַתּה – כּכּתוּב בּגמרא… מה עסקךָ שם בּאמריקה? מסתּמא חַייט עשיר? יֶש לךָ “שאַפּ” גָדוֹל עם מאוֹת תֹּופרי־כפתּוֹרים?

– שמַע־נא, ידידי! – אָמַרתּי לוֹ. – כּלוּם רוֹצה אַתּה לָדעת הכּל על רגל אֶחָת? עוֹד נַספּיק להתוַדע אִיש אֶל רעֵהוּ. הלא דרךְ ארוּכּה לפנינוּ.

– בּקיצוּר, אוֹלראַיט! – נַענה לי בּנוֹסַח אמריקה. – היכן המזוָדה שלָךְ?

כּאשר יצאנוּ אֶל האַבטוֹמוֹבּיל, שעמד לפני המלוֹן מצוּחצח וּמַבריק כּחָדש, פּנה אֵלי ואָמַר: 

– אֶפשר רצוֹנךָ לקמץ מעט בּהוֹצאוֹת, וַאנַסה לצרף אֵליךָ נוֹסַעת אֶחָת.

– מי היא הנוֹסַעת? – שאַלתּי. 

– בּחוּרה הגוּנה מאוֹד. הבאתיה לכאן מן העֵמק. נַערה יהוּדית מטשיֶכוֹסלוֹבאקייה. שמה עֶדנה. 

– עֶדנה? אָמַרתּי. – שם טשיֶכוֹסלוֹבאקי?

 – שם יפה, האֵין זאת? שׂרה הזקנה, אֵשת אַברהם הזקן, כּבר התפּארה בּזה פּעם אַחַת לפני שכנוֹתיה… עֶד־נה… אוֹהב אני אֶת השם הזה מאוֹד!

– ואֶת הבּחוּרה עצמה?

 – על הבּחוּרה עצמה לא נדבּר כּאן! – אָמַר הנהג כּאִילוּ בּנזיפה והקדיר עלי אֶת פּניו מתּוֹךְ הבּעה זוֹ, שקשה היה להכּיר, כּמה יֶש בּה מן הרוֹגז וכמה מן הליצנוּת. – חוֹזרת היא בּעוֹד ימים לפראג עיר־מֹולדתּה – וּתהי דרכּה צלחה!

– טוֹב, – אָמַרתּי, – נראֶה מַה טיבה של טשיֶכוֹסלוֹבאקית זוֹ. 

הנהג ישב על דוּכנוֹ, הפשיל אֶת בּלוֹרית ראשוֹ המגוּלה והיפה בּתנוּעת בּן־חַיִל והזיז אֶת האַבטוֹמוֹבּיל בּיד חָרוּצה. ישיבתוֹ אֶל הגה המכוֹנית היתה מיוּחדת בּמינה – ישיבה קלה, מרפרפת, דרךְ חירוּת, כּמי שיוֹשב אֶל הפּסַנתּר לנַסוֹת אֶת מנַענעיו. האַבטוֹמוֹבּיל נשמַע לכל הטיוֹתיו והחליק מתּוֹךְ טיסה קלה ורכּה על־פּני חוּצוֹת ירוּשלים הגבנוּניִים. כּשנכנַסנוּ לאַחַת הסימטוֹת הצרוֹת, גָדרה אֶת הדרךְ בּעדנוּ אוֹרחַת בּדוים, המתנַהלים לאִטם על פּרדוֹתיהם העמוּסוֹת. הנהג נתן עליהם בּקוֹלוֹ, קוֹל בּעל־עגָלה, בּעברית צחה:

– הוֹי, עם הדוֹמה לחמוֹר, פּנוּ דּרךְ! וכי אֵינכם רוֹאִים, מי נוֹסע כּאן? קאפּיטאליסט אמריקאִי, שוּתּפוֹ של מוֹרגאן, יִיכּנס הרוּחַ בּמכנסיו הרחָבים של אבי אביכם יִשמעֵאל!

האַבטוֹמוֹבּיל הגיע לשכוּנַת־גנים חדשה בּסביבוֹת ירוּשלים ועמד לפני בּית־אבנים קטן, מוּקף בּרוֹשים צעירים. הנהג קפץ מעל דוּכנו ואָמר בּעברית כּאִילוּ אֶל נַפשוֹ:

– פה היא יוֹשבת. אֵלךְ ואֶראֶה, אִם לא בּגדה בּי ונתנה דוֹדיה לנהג אַחר. 

כּעבוֹר רגָעים יצא מן הבּית עליז וּמזוֹרז, כּשהוּא נוֹשׂא בּידוֹ מזוָדה קטנה, ואַחריו הוֹלכת הנוֹסַעת, לבוּשה מַעפוֹרת־תּייריים קלה וחוֹבשת בּדרךְ־הילוּכה לראשה הגָזוּז מגבּעת־עוֹר חוּמה. העיפוֹתי עין בּה – אָכן השם עֶדנה היה נאֶה מאוֹד לראשה הסגלגל, החָטוּב כּראש נַער, לפניה השזוּפים והענוּגים וּלכל גוּפה הצעיר והאַמיץ, הצוֹפן בּקרבּוֹ אֶת חמוּדוֹת הבּתוּלים בּעֶצם ליבלוּבן. היא היתה כּבת עֶשׂרים. 

– אֵיפה עלי לשבת? – שאלה גרמַאנית, בּקרבה אֶל האַבטוֹמוֹבּיל.

– פּה, על ידי, – אָמַר הנהג אַף הוא גרמַאנית והראָה על דוּכנוֹ. – מקוֹם מכוּבּד מאוֹד! 

– חוֹששת אני לאבק דרכים, – אָמרה הנוֹסַעת הצעירה. – אַחרי אשר שבנוּ מן העֵמק היה עלי לָחוֹף אֶת ראשי שלוֹשה ימים רצוּפים.

והיא הציצה בּזהירוּת לפנים האַבטוֹמוֹבּיל, כּשבּירכה אוֹתי לשלוֹם בּתנוּעת־הראש. 

– אבל האָדוֹן הקאפּיטאליסט אִיש אוֹהב התבּוֹדדוּת הוּא… – ניסה הנהג למחוֹת ועל פּניו הקוֹרנים חָלפה עננה.

– האִם לא אַפריע אוֹתךָ, אדוֹני? – פּנתה הנַערה אֵלי בּאַנגלית. 

– בּבקשה, – אָמַרתּי, – פּה יספּיק המקוֹם אפילוּ לשלוֹשה. 

הנַערה נכנסה לפנים המרכּבה וצימצמה עצמה בּפּינה. הנהג הבּיט אֶל שנינוּ בּפנים שוֹממים, כּמי שנכזבה פּתאוֹם תּקוָתוֹ, עמד רגע והתגָרד בּבלוֹריתוֹ, הוֹציא מלבּוֹ אנחה עמוּקה, וּמיד התאוֹשש, קפץ על דוּכנוֹ וקרא בּקוֹל:

– היידאַ! פּרופּאַדאַי מוֹיאַ טיֶליֶגאַ, ווסיֶ טשיֶטיריֶ קוֹליֶסאַ![1]

והזיז אֶת המכוֹנית מתּוֹךְ צפירה ממוּשכה וזוֹעֶמת, שהחרידה את שקט הרחוֹב, המנַמנם בּחוֹם היוֹם. 

כּאשר יצאנוּ מן העיר והאַבטוֹמוֹבּיל התחיל לָטוּס על־פּני הכּביש הלָבן והחַלק, הפךְ הנהג אֶת ראשוֹ אֵלינוּ, נתן עֵינוֹ מתּוֹךְ נזיפה בּפני הנַערה המכוּנסת בּפּינה וקרא בּעברית:

– הוֹי, עֶדנה! אֵינךּ יוֹדעת כּלל, מַה גָדוֹל הצער אשר ציערתּיני זה עתּה!

הנַערה התאַדמה מעט ולא ענתה דבר. הנהג שב לסוֹבב אֶת הגה המכוֹנית והוֹסיף לדבּר עברית אֶל פּני הדרךְ בּקוֹלוֹ הבּאריטוֹני העמוֹק:

– עֶדנה, כּפוּית־טוֹבה אָתּ! ראִי: הנה זכרתּי לָךְ חסד־נעוּריִךְ, לכתּךְ אַחרי בּעֵמק, בּאֶרץ יִזרעֶאל, וּבאתי אֶל בּית דוֹדתךְ לקחתּךְ עמי אֶל ים־המלח, לנסיעת פּרידתנוּ האַחרוֹנה. ואַתּ מאַסת בּי פּתאוֹם וּבחַרתּ לָשבת וּלהתחַמם ליד הקאפּיטאל האמריקאִי, אֵצל שׂק מלא דוֹלָרים… תּמהני עליִךְ מאוֹד ולבּי לבּי עליִךְ: הזאת עֶדנה? הזה פּרי שבתּךְ שבוּעיִים בּין בּחוּרי הגָליל והעֵמק?…

רגעים אחָדים החריש, ואַחַר כּךְ חָזר לדבּר בּלָשוֹן נמלצת:

– אַל תּדמי בּנַפשךְ, עֶדנה, להימלט מפּנַי בּאמַתלָה של אבק דרכים. לא אבק דרכים, כּי־אִם אבק זהב, זהב אמריקה, הרחיק אוֹתךְ מעלי. כּל אֵירוֹפּה כּוּלָה, שירדה מנכסיה לעֵת זקנתה, כּוֹרעת עתּה בּרךְ לפני אמריקה העשירה והטמאה…

הקשבתּי מתּוֹךְ סַקרנוּת מוֹסיפה והוֹלכת אֶל דברי הבּחוּר המשוּנים ואֶל לשוֹנוֹ הנשׂגָבה והליצנית גם יחד, שהשמיע בּקלוּת מילוּלית וּבפתּוֹס עמוֹק, כּנוֹאֵם גדל־הרגש. יחסוֹ אֵלי, כּאֶל בּא־כּוֹחָה של “אמריקה העשירה והטמאה”, בּידח את דעתּי מאוֹד. התבּוֹנַנתּי מן הצד אֶל פּני הנַערה, לראוֹת אֶת הרוֹשם, אשר עשׂוּ עליה הדברים האֵלה. זוֹ הציצה גם בּי כּאִילוּ מתּוֹךְ אוֹתה כּוונה, גיחכה ואָמרה בּאַנגלית:

– טבעוֹ בּכךְ – מדבּר יוֹתר מדאי…

כּל העניין הזה לָקח אֶת לבּי יוֹתר ויוֹתר. נכסַפתּי לַדעת, אִם גם הנַערה חוֹשבת אוֹתי לעם־האָרץ בּלָשוֹן העברית. עוֹד אני מהרהר בּזה, והנה הנהג כּאִילוּ כּיוון למַחשבתּי וקרא מעל דוּכנוֹ:

– שמַעתּי, עֶדנה, אֵת אשר אָמַרתּ לבן־לויתךּ עלי. אָמַרתּ, כּי דרכּי לפטפּט… חוֹששת אַתּ, כּפי הנראֶה, שמא נעלב זה מדברי החריפים? פּחד־שוא פּחַדתּ, עֶדנה! הבּחוּר האמריקאִי, אשר בּיכּרתּ על פּנַי, עם־הארץ גָמוּר הוּא, אֵיננוּ מבין אַף מלה אַחַת בּשׂפת ישעיה וּביאליק. יכוֹלים אָנוּ לדבּר אֶת דברינוּ בּאֵין מַפריע!

כּעבוֹר רגָעים הוֹסיף:

– אל תּתפּלאִי, עֶדנה, שאני מחָרף כּל־כּךְ אֶת האמריקאִי, היוֹשב שם לימינךְ. ראשית, אֵינני אוֹהב את אַחינוּ היהוּדים בּני אמריקה, היוֹרדים לאֶרץ־יִשׂראֵל תּחת לעלוֹת אֵליה. ושנית, הלא זוֹכרת אַתּ אֶת הכּתוּב בּשיר־השירים: עזה כּמות אַהבה, קשה כּשאוֹל קנאָה… אָמוֹר אָמַרתּי: הנה תּשבי על ידי שעוֹת אחָדוֹת לפני לכתּךְ לאֶרץ־מולדתּךְ, והיִית לניחוּמים ללבּי הבּוֹדד. אֶראֶה אֶת פּנַיִךְ הנחמדים, אַרגיש אֶת קרבתךְ הנעימה, אֶת מַגע זרוֹעוֹתיִךְ הענוּגוֹת. והנה בּא השׂטן בּדמוּת מפלצת אמריקאִית זוֹ וגָזל ממני את כּבשׂת הרש… ארוּרה אֶרץ הדוֹלָרים! אָרוּר עֵגל הזהב!…

וּפתאוֹם פּנה אֵלי ושאל בּיהוּדית:

– מיסטר! הרוֹצה אַתּה לראוֹת אֶת מַצבת־המלח של מיסיס לוֹט?

– מי היא מיסיס לוֹט? – שאַלתּי. 

– תּיירה אמריקאִית. אִשה יהוּדית שמנה, שעברה פּה בּאַבטוֹמוֹבּיל, נמַסה מחוֹם השמש וּמתה בּדרךְ. בּעלָה, מיסטר לוֹט, שיכּוֹר מפורסם מכּבר, הציב על קברה מַצבת־מלח, ממלח המקוֹם הזה. 

 – טוֹב ויפה, – אָמַרתּי. – כּאשר נַגיע לכךְ, תַּראֵני.

– אוֹלראַיט! – אמר הנהג וּמיד חָזר לדבּר בּקוֹל רם עברית: – השמַעתּ, עֶדנה?… הרוֹאָה אַתּ אֵיפוֹא מַה טיבוֹ של עוּבּר זה, שהזמין לָךְ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לָשבת בּצלוֹ בּשעוֹת האַחרוֹנוֹת לפני לכתּךְ ממני לעוֹלָמים? אפילוּ חוּמש לא לָמַד!… מוּבטחַני, שלא שמע מימיו גם אֶת שמוֹ המהוּלָל של כּדרלָעוֹמר מלךְ עֵילָם, אשר הניס אֶת מלךְ סדוֹם וּמלךְ עמוֹרה אֶל עֵמק השׂידים, אֶל בּארוֹת, בּארוֹת חמר… הלא בּקרוֹב נַגיע לשם, עֶדנה נשמַת־אַפּי!… הוֹי, עֶדנה, עֶדנה! יוֹדע אני אֵת כּל המקוֹמוֹת האֵלה, כּאשר ידעתּי אֶת סביבוֹת עיר־מוֹלדתּי בּאוּקראִינה הבּרוּכה והמקוּלָלָה!… כּבר עברתּי אֵת כּל האָרץ הקטנה והשוֹממה הזאת לאָרכּה ולרחבּה, מדך ועד בּאֵר־שבע, מאָה פּעמים ואַחַת על כּנפי נשרי הכּחוֹל… עֶדנה! אוֹהב אני בּכל חוֹם לבּי הבּודד אֶת מכוֹניתי קלת־הכּנפיִים, אשר בּה השקעתּי אֶת פּליטת ירוּשתי מאָבי המנוֹחַ, שמסַר אֶת נַפשוֹ על קידוּש השם… נחמתי וּמשׂוֹשׂ־לבּי היא, הנפש האַחַת המבינה לנַפשי… הוֹי, עֶדנה, עֶדנה! חבירי בּעֵמק ניחרוּ בּי, שׂמוּני אַוואנטוּריסט… ששה חודשים עבדתּי אִתּם בּאֵת וּבמַחרשה, וּבחוֹדש השביעי קמתּי וּברחתּי מפּניהם אֶל אַרבּע רוּחוֹת השמַיִים. לא יכוֹלתּי לשׂאת את הדממה הרבּה, דממַת ההרים אשר מסביב. לא יכוֹלתּי לָשׂאת את פּני חבירי הקוֹדרים, אשר אָסרוּ אִיסר על נַפשם לגחךְ כּכל האָדם, כּל­­־עוֹד לא נגאלה האָרץ מטרשיה השוֹממים. אפילוּ מחוֹל־ההוֹרה הסוֹעֵר לא השבּיחַ אֶת סַערת לבבי. מַה יִתּן לי ריקוּד־רגליִים בּמקוֹם אֶחָד ­­– ונַפשי שוֹאֶפת להיערוֹת אֶל המרחָב, להינשׂא מקצה אֶרץ ועד קציה, להיקלע בּתוֹךְ כּף־הקלע בּין געגוּעי הגדוֹלים על שׁדמוֹת אוּקראִינה, יִמַח שמה וזכרה, וּבין אַהבתי היוֹקדת כּאֵש לשממוֹת אֶרץ־אבוֹתי הנפלָאָה!… עֶדנה, עֶדנה! הבה אגלה לָךְ סוֹד: אוֹהב אני אֶת הדיבּוּר הרם, אֶת צהלת־הנפש הרחָבה, אֶת הצחוֹק המתגלגל על־פּני הישימוֹן והד עוֹנה לוֹ מכּל אַפסַיִים: חַה־חַה־חַה!… אבל גם את הבּכי ידעתּי, עֶדנה. אֶת הבּכי החשאִי, הכּבוּש בּכּר, בּין כּוֹתלי החדר הצרים והמעיקים, כּי־אִם את הבּכי הרם והסוֹעֵר, הקוֹרע אֶת הבּדידוּת לקרעֵי קרעים, המַחריד אֶת הנפש עד היסוֹד, המזעזע לב וּכלָיוֹת… יש לילה מלילוֹת־הירחַ בּירוּשליִם עיר־תּפאַרתּנו, עֵת לא אוּכל למצוֹא מנוּחָה לנַפשי. אָז אָקוּם פּתאוֹם ואֶרתּוֹם אֶת מרכּבתּי קלת־המרוֹץ ואני יוֹצא אֶל ערבוֹת יריחוֹ לערוֹךְ שם “תּיקוּן־חצוֹת”. אני שוֹלח רסן מעל פּני נשרי הכּחוֹל, טס טיסה שוֹטפת על־פּני השׂדוֹת הלבנים והשוֹממים האֵלה וּמתַנה בּקוֹל אֶת יגוֹן־לבבי העמוֹק מני־ים, משתּף יִללָתי השוֹאֶגת בּיִללת התּנים הרעֵבים, הצוֹעקים לטרף… הוֹי, עֶדנה, עֶדנה, אחוֹתי הצעירה! הנה שאַלתּיני פּעם אַחַת להצלקת האדוּמה אשר בּלחיִי: מַה פּשר אוֹת־דם זה בּפנַי – האם אוֹת־קיִן הוּא, אוֹ אוֹת־גיבּוֹרים? ואני אָמַרתּי לָךְ: אוּלי יבוֹא יוֹם ואסַפּר לָךְ אֶת מצוּקת־לבּי. והנה אַתּ נוֹסַעת ממני, והיוֹם ההוּא עדיִין לא בּא, ומצוּקת־לבּי לא תּיגָלה לפנַיִךְ, עֶדנה אחוֹתי, עד עוֹלָם, עד עוֹלָם!…

וּפתאוֹם הפךְ אֵלי אֶת ראשוֹ ושאל יהוּדית:

– מיסטר, כּמה מיליוֹנים דוֹלָר נדבוּ יהוּדי אמריקה לטוֹבת פּגוּעֵי הפּוֹגרוֹמים בּאוּקראִינה?…

על השאֵלה המשוּנה הזאת, שהיתה כּעֵין סיוּם אִירוֹני להלָךְ־נַפשוֹ הסוֹעֵר של הנהג המוּפלָא, לא עניתי כּלוּם. ישבתּי משתּאֶה וּמַחריש, כּוּלי נפעם משטף שׂיחָתוֹ, שהגיעה לאָזנַי מתּוֹךְ ריצת האַבטוֹמוֹבּיל על־פּני שׂדוֹת־הגיר השוֹממים, כּוידוּי מוּזר של אָדם מוּזר, כּהשתּפּכוּת נפש פּלאִית, עמוּקה ונסערה. תּהיתי על חידה זוֹ, שנַעשׂיתי לָה עֵד נסתּר שלא בּמתכּוון, ולא יכוֹלתּי למצוֹא לָה פּתרוֹנים: מי הוּא הבּחור הזה וּמַה טיבוֹ? מנַיִין לוֹ לשוֹן־לימוּדים זוֹ, צחה וחריפה כּאֶחָת? וּמי היא הנַערה הנוֹסַעת, בּת אֶרץ רחוֹקה, היוֹשבת בּפינַת האַבטוֹמוֹבּיל כּחוֹלמת, מַקשיבה לדבריו הנמרצים ושוֹתקת כּל הזמן, ורק הפּרוֹפיל הענוֹג של פּניה השזוּפים כּאִילוּ מגחךְ וּמַאדים חליפוֹת? אֵיפה נפגשוּ שניהם ומַה נפל בּיניהם, שהיא נפרדת ממנוּ לעוֹלָמים?… היִיתי שקוּע כּל־כּך בּהירהוּרים אֵלה, עד כּי לא הרגשתּי כּלָל, כּי מתקרבים אָנו יוֹתר ויוֹתר אֶל האֵזוֹר החַם של ערבוֹת יריחוֹ, וכמעט לא שׂמתּי לב אֶל המַראֶה הנהדר של המידבּר השוֹמם, המַלבּין לכל מלוֹא העיִין, תּחת שמי־צהריִים יוֹקדים, כּשלג לוֹהט.

הנהג אַף הוּא נשתּתּק לשעה ארוּכּה, כּאִילוּ הוֹציא אֵת כּל רוּחוֹ, ישב תּפוּשׂ־מַחשבוֹת, כּוּלוֹ נתוּן למלאכתּוֹ. עתּים הפךְ אֵלי אֶת ראשוֹ, קרא בּשם המקוֹמוֹת אשר עברנוּ, שוּב בּלא כּוונה ללגלג, אֶלָא כּממַלא חוֹבת נהג המוּטלת עליו, ועכשיו נראוּ לי פניו זוֹעפים מאוֹד והצלקת האדוּמה, הרת תּוֹכן כּמוּס, בּערה בּלחיוֹ לנגד השמש בּאֵש קוֹדרת. אֶל הנַערה לא שעה זמַן רב, כּאִילוּ שכח אוֹתה. ורק אַחרי אשר חָלפנוּ בּטיסה מהירה אֶת יריחוֹ, המוֹריקה בּדקלים ובאנַאנוֹת מצילים, וּפנינוּ מן הכּביש אֶל השבילים התּחוּחים של ערבוֹת־השׂיד הרחָבוֹת, וּמרחוֹק, בּאוֹר לוֹהט שקוּף, כּבר הזהיר ים־המלח בּתכלת־מימיו ובהריו ההוֹזים בּערפל דק, ניעוֹר הנהג מהירהוּריו וּפנה אֵלי שוּב בּטון הקל והמהתּל:

– מיסטר! אם רוֹצה אַתּה לקיֵים מצוַת ים־המלח כּהלכתה, עליךָ לפשוֹט, בּמחילת כּבוֹדךָ, אֶת מעילךָ. נכנסים אָנוּ עכשיו לכבשן־האֵש, מקוֹם המפוּרסם בהיסטוֹריה בּשם “הכּצעקתה”.

ושוּב חָזר ודיבּר עברית אֶל מוּל פּני הערבה:

– הכּצעקתה… מַה נוֹרא המקוֹם הזה!… עֶדנה! הלא תּזכּרי אֵת אשר סיפּרתּי לָךְ פּעם אַחַת על־אוֹדוֹת הריבה הטוֹבה והרחמנייה, שבּדוים פּראִים נפלוּ עליה בּמקוֹמוֹת האֵלה, הפשיטוּה ערוּמה, משחוּ אֶת בּשׂרה בּדבש והעלוּה על הגָג, למַען תּהיֶה מַאכל לדבוֹרים… עֶדנה! הנבלה הזאת נעשׂתה לעֵין השמש לפני אַלפי־אַלפי שנים, וגם עתּה תּסמַר שׂערת בּשׂרי לזכרה… והנה יכוֹל היִיתי לסַפּר לָךְ סיפּור נּוגה גם מזה, מַעשׂה שהיה בּימינוּ וּבאֶרץ לא רחוֹקה כּל־כּךְ מן המידבּר השוֹמם הזה. אבל… די הפּעם! אֵינני רוֹצה להדאִיב אֶת רוּחךְ וּלהשבּית אֶת שׂמחת נסיעתךְ. עכשיו אָנוּ בּאִים אֶל המקוֹם, אשר יפי אַרצנוּ הקטנה הגיע בּוֹ למרוֹם קצוֹ – יפי המות ודממת־הנצח. ואַתּ הלא נשׂאת אֶת נַפשךְ אֵלָיו כּבר בּעפוּלה, בּשבתּנוּ יחד על מרפּסת האַכסַניה אֶל כּוֹס גָזוֹז חָריף…

על שׂפת ים־המלח שהינוּ עד העֶרב. הנהג הזריז עמד לטפּל בּמרכּבתּוֹ, התבּוֹנן אֵליה מכּל הצדדים, ליטף אוֹתה בּאַהבה וּברחמים, כּשם שמלטף הפּרש את סוּסוֹ האָהוּב והעיֵיף לאַחַר נסיעה קשה, בּדק אֶת קרביה ואֶת צמיגי אוֹפניה, ניקה אוֹתה מאבק הדרךְ וציחצח אוֹתה עד היוֹת לָה שוּב בּרק. עֶדנה נכנסה למלוֹן הבּוֹדד, העוֹמד שוֹמם ממוּל הים המנַמנם. ואני ישבתּי בּצל חוּפּה רעוּעה של כּפּות־תּמרים, כּוּלי נדהם מן השרב העז, המלפף אֶת פַּנַי ומשכּר אֶת חוּשי, וּמן יפי הדממה הגדוֹלָה, המרחפת על גבוּל החדלוֹן. הרי העברים, עוֹטים ערפלי־נוֹגה, נשקפוּ אֵלי בּזיוָם הטמיר, הדוֹמם, כּמוֹ מעֵבר לחַיִים. קמתּי והתהלכתּי אַט על שׂפת הים, כּמטיֵיל בּתוֹךְ חלוֹם. בּשוּבי מצאתי אֶת הנהג ואֶת עֶדנה רוֹחצים שניהם בּים, חוֹצים עד שכם בּמי־התּכלת העבים והמלוּחים וּמתחָרים זה בּזה בשׂחייה. השמש הנוֹטה לערוֹב הפֵזה אֶת זרוֹעוֹת ידיה הנאוֹת של עֶדנה ואֶת כּובע־הגוּמי הכּחוֹל אשר בּראשה, ששיוָה לפניה השזוּפים חן מיוּחָד של שוֹבבוּת כּבוּשה, והצלקת הרטוּבּה בלחיוֹ של הנהג קרנה לעוּמתה בּכל חוּמה האָדוֹם, העז. כּאשר עלוּ מן המַיִם בּלבוּשי־הרחץ הלחים, המהוּדקים לבשׂרם, הפליאוּ שניהם אֶת העיִן בּקוֹמתם הצעירה והנאה וּבמבנה־גוּפם הדק והאַמיץ, כּאִילוּ היוּ בּני אֵם אָחָת. עֶדנה האִירה כּוּלָה, גיחכה בּפנים רטוּבּים ורענַנים וּפנתה לָרוּץ אֶל המלוֹן, והנהג הבּיט רגע אַחריה בעֵיניו האפוֹרוֹת, השׂוֹחקוֹת, ניענע לי בּבלוֹריתוֹ בּידידוּת מיוּחדת, קרא “אוֹלראַיט” וּפנה גם הוּא אֶל המלוֹן.

עם שקיעת השמש ישבנוּ בּאַבטוֹמוֹבּיל אִיש בּמקוֹמוֹ ויצאנוּ לדרךְ לָשוּב ירוּשלימה. עד יריחוֹ לא נשמַע הגה בּינינוּ. כּל אֶחַד חשב מכוּנס בּתוֹךְ עצמוֹ, נתוּן לרשמי היוֹם. בּיריחוֹ החשיךְ עלינוּ פּתאוֹם הלילה. נשבה רוּחַ־זלעפוֹת והמידבּר הפךְ גוּש אָפל ולוֹהט. הנהג הדליק אֶת פּנסי האַבטוֹמוֹבּיל, וּבתוֹךְ ים החוֹשךְ בּקע נַחשוֹל של אוֹר, שוֹטף וּמגשש דרךְ אֶל חוֹף רחוֹק. השטח המוּאָר לפנינוּ התנוֹצץ כּשלג לָבן. עתּים, עם השפּלת קוֹל המכוֹנית, נשמעה יִללת־תּנים רחוֹקה.

– מיסטר! – הפסיק הנהג אֶת הדממה וּפנה אֵלי מדוּכנוֹ בּקוֹל רךְ, שלא כּדרכּוֹ. – המפחד אָתּה?

– וכי מה? – אָמַרתּי. – כּלוּם יֶש לךָ סגוּלָה לפחד?

– אַל תּירא, מיסטר! נוֹסע אני בּמקוֹמוֹת האֵלה בּלילה כּמעט בּכל שבוּע. גם התּנים הרעֵבים, גם הבּדוים העניִים, הרוֹעים פּה אֶת צאנם בּערבה, כּוּלָם ידידי הטוֹבים הם.

אַחרי החרישוֹ רגָעים אחָדים קרא בּעברית:

– השוֹמַעת אַתּ, עֶדנה? ניחַמתּי כּי חירפתּי כּל היוֹם באָזנַיִךְ את האמריקאִי המסכּן שלָנוּ. ראִיתיו מתהלךְ לפנוֹת עֶרב על שׂפת הים בּפנים עצוּבים, ואָמַרתּי לנַפשי: לא יִיתּכן, כּי פּנים עצוּבים כּאֵלה פּני חַייט עשיר הם. אֶפשר שחַייט הוּא, אבל עשיר בּוַדאי אֵיננוּ… ויוֹדעת אָתּ? לא טוֹב עשׂיתי, שלָקחתּי ממנוּ פּי־שנַיִים מן המחיר הרגיל…

ושוּב החריש רגָעים אחָדים והוֹסיף לדבּר:

– עֶדנה! קנאַת־גבר עשׂתה זאת… לבּי היה מלא מרירוּת על אשר גָזל ממני אֶת שעת־הכּוֹשר האַחרוֹנה להיוֹת קרוֹב אֵלָיִךְ. אבל עתּה, אַחרי אשר התרחצנוּ שנינוּ בּים, נחה דעתּי… עֶדנה! הרחיצה בּים קירבה אֶת שנינוּ קרבת בּשׂר ורוּחַ, ולא תּישכח מלבּי עד יוֹמי האַחרוֹן. הלא זאת היא הפּעם הראשוֹנה, עֶדנה תּמתי, אשר נגלית לעֵינַי מתּוֹךְ שׂמלוֹתיִךְ בּכל טוֹהר גוּפךְ הצעיר, וראִיתי, כּי אָמנם מתאִים הוּא לפנַיִךְ הענוּגים וּלנַפשךְ הטהוֹרה. ראִיתי אֶת כּתפיִךְ העדינוֹת, אֶת זרוֹעוֹתיִךְ הנחמדוֹת, אֶת חַמוּקי ירכיִךְ הלבנים והענוּגים… שני שדיִךְ, עֶדנה, הרהיבוּ אֶת לבּי, ולא יכוֹלתּי להבּיט בּהם כּבפני החַמה… עֶדנה! אלוֹהים עשׂה אוֹתךְ כּלילת־יוֹפי, וּבהעלוֹתי על דעתּי, כּי נוֹסַעת אַתּ מפּה לפראג העתּיקה, עיר ה“גוֹלם” המפוּרסם, ותהיִי שם לאִשה לגוֹלם שאֵיננוּ מפוּרסם כּלָל, והוּא יִמשוֹל בּךְ, – יִבכּה לבּי בּמסתּרים… מי יִהיֶה בּעלךְ, עֶדנה? בּנקאי? רוֹפא? עוֹרךְ־דין? אִם כּה ואִם כּה – התזכּרי בּליל־חוּפּתךְ, על משכּב־דוֹדיִךְ, אֶת הנהג המשוּגָע מירוּשליִם, אשר לבּו הלךְ שבי אַחריִךְ למן הרגע הראשוֹן?… הוֹי, עֶּדנה, עֶדנה!…

מתּוֹךְ חפצי העז למצוֹא פּתרוֹן לחידה המציקה לי הצַתּי סיגָרייה וּלאוֹר הגפרוּר הבּוֹעֵר העיפוֹתי עין בּשכנתּי הצעירה. זוֹ ישבה בּפינַת המרכּבה בּעֵינַיִים עצוּמוֹת, ונדמה לי, כּי על שׂפתיה מרחפת בּת־צחוֹק ערבה כּמוּסה. מפּני האוֹר פּקחה אֶת עֵיניה, גיחכה אֵלי גיחוּךְ של אֵימוּן וביישנוּת כּאֶחָד ואָמרה אַנגלית בּלָחַש:

– הוּא מיישן אוֹתי בּדיבּוּרוֹ… בּקוֹלוֹ הנעים…

הנהג הפךְ אֶת ראשוֹ אֶל פְּנים המרכּבה וקרא עברית בּנזיפה:

– מַה פּשר הסוֹדוֹת אשר בּיניכם, עֶדנה? לא מן הנימוּס הוּא, כּי יִתלחשוּ הנוֹסעים מאַחרי עוֹרף הנהג!…

ותיכף לָזה חָזר לדבּר אֶל פּני הדרךְ:

– הלא תּסלחי, עֶדנה, שלא יכוֹלתּי למשוֹל בּרוּחי וגָערתּי בּךְ… לבּי נסער ונרגָש בּי העֶרב… מַבּיט אני אֶל גוֹרל חַיי האפלים, כּאֶל חשכת הערבה הזאת אשר לפנַי. מי יוֹדע, אִם לא טוֹב היה חלקי, לוּא ישבתִי עמךְ שם בּפנים המרכּבה תּחת לָשבת פּה על דוּכני ולהיוֹת לָךְ לנהג?… ואַל תֹּאמרי, עֶדנה, בּלבּךְ, כּי מזלזל אני בּמלאכתּי. חַס וחָלילה! גא אני בּתפקידי הנבחָר, תּפקיד הנהג! לא צימצמתּי אֶת עבוֹדתי בּאחוּזת־קרקע קצוּבה, בּאַרבּע אַמוֹת של נַחלָה – כּל האָרץ לפנַי! עוֹבד אני אֶת אַרצי בּיעף, כּוֹבש בּיוֹם אֶחָד אֵת כּל הריה, אֵת כּל עמקיה, אֵת כּל פּינוֹתיה הנידחוֹת והמַזהירוֹת – אני וּמכוֹניתי, אני הנהג!… אַף כּי אָבי ואִמי לא העלוּ על דעתּם כּלל, כּי יבוֹא יוֹם ואֶהיֶה בּעל־עגָלה בּירוּשליִם עיר־הקוֹדש… הנפשוֹת הקדוֹשוֹת והטהוֹרוֹת ההן, המתלוֹננוֹת עתּה בּצל שדי, האמינוּ בּתוּמתן, כּי היה אֶהיֶה בּקרב הימים רוֹפא, אוֹ עוֹרךְ־דין, אוֹ אוּלי גם בּנקאי, כּאוֹתוֹ הגוֹלם הפּרגאי שלָךְ.. ואני עצמי ניסיתי בּימי נַערוּתי לכתּוֹב בּחרוּזים, אַךְ רבּי יהוּדה הלוי וחַיִים נַחמן בּיאליק קידמוּני… ואָחוֹת קטנה היתה לי, יפה וַחרוּצה גם ממני, בּרה כּחַמה… אבל כּמה פּעמים כּבר אָמַרתּי לָךְ, עֶדנה, כּי אֶת כּל הדברים האֵלה צריךְ לשכּוֹחַ, לשכּוֹחַ, לשכּוֹחַ!…

וּפתאוֹם נשא הנהג אֶת קוֹלוֹ בּחשכת הערבה בּקינה אַדירה:

– אלי ציוֹן ועריה, כּמוֹ אִשה בּציריה, וכבתוּלָה חגוּרת שׂק!…

וּמיד הפסיק וּפנה אֵלי יהוּדית:

– מיסטר! השמַעתּ אֶת האוֹפּירה הזאת בּאמריקה?

ונשתּתּק. לא דיבּר עוֹד דבר כּל הדרךְ עד הביאוֹ אוֹתי אֶל מלוֹני בּירוּשליִם.


כּעבוֹר שבוּע, כּשטיילתּי לפנוֹת עֶרב על שׂפת הים בּתל־אָביב, פּגשתִי אֶת הנהג שנית. הוּא עמד על החוֹל הלח, סמוּךּ לגלי הים, האהיל בּידוֹ על עֵיניו והבּיט אֶל פּאתי השמַיִים, המַאדימוֹת בּזוֹהר השקיעה. ניגשתּי אֵלָיו ונגעתּי בּשכמוֹ.

– אָה, מיסטר! – הפךְ אֵלי אֶת פּניו הקוֹרנים. – עדיִין לא שבתּ לאמריקה?

– לא, – אָמַרתּי, – אבל היִיתי בּמקרה לפני ימים אחָדים בּנמל יפוֹ וראִיתי אֶת עֶדנה, בּהפליגה בּאנייה לטריאֶסט.

– יוֹדע אני, – אָמַר. – אני הבאתיה הנה מירוּשלים.

– ולָמה לא בּאת אֶל הנמל ללווֹתה?

– ללווֹתה? כּלוּם קרוֹבה אָני?

– כּיצד? – תּמַהתּי עליו. – וכּל הדברים אשר דיבּרתּ אֵליה בּדרךְ?…

– וכי מַה דיבּרתּי אֵליה? – שאָלני והצלקת האדוּמה אשר בּלחיוֹ קדרה פּתאוֹם. – מה? האוּמנם… האוּמנם הבינוֹת?

– הבינוֹתי כּל דיבּוּר, – אָמַרתּי.

רגע הבּיט אֵלי בּגיחוּךְ של מבוּכה, כּנרעש.

– האוּמנם?… נפלא הדבר… לא עלה על דעתּי כּלָל… וּבכן, הבינוֹת הכּל, כּל מַה שפּיטפּטתּי?

– ואני סבוּר היִיתי, שלא פּיטפּטתּ כּלָל.

– פּיטפּטתּי! – אָמַר בּקוֹל עז. וּפתאוֹם תּפס לי בּידי וקרא בּפנים נבהלים: – שמַע־נא, מיסטר, שמַע נא… אִם כּן… אוּלי… הבינה גם היא?

– מי? עֶדנה?

– לא עֶדנה – הנריאֶטה שמה! שם גרמַאני טיפּשי, שאֵינו הוֹלם אוֹתה כּלָל… אבל… אבל… שמַע־נא… אוּלי הבינה גם היא? אִם מבינים עברית בּאמריקה, הלא אֶפשר שמבינים גם בּפראג?…



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 56361 יצירות מאת 3580 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22249 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!