א. עולי אמריקה    🔗

האנייה היא אַחַת האניוֹת הבּריטיוֹת הגדוֹלוֹת והמתוּקנוֹת, המַפליגוֹת בּאוֹקיינוֹס האַטלאנטי. בּפּעם הזאת ערכה חברת־האניוֹת מַסַע־תּיוּר מיוּחָד מניוּ־יוֹרק ועד אלכּסַנדרייה של מצריִים עם חניוֹת אחדות על חוֹפי הים התּיכוֹן. בּין אֶלף התּיירים, הממַלאִים אֶת תּאֵי האנייה לשלוֹש מַחלקוֹתיה, הרי אָנוּ בּעֵרךְ כּשלוֹש מאוֹת וחמשים יהוּדים, ואַף־על־פּי־כן נראֶה הדבר כּאִילוּ אנייה “יהוּדית” היא זאת, שהוּטלה עליה שליחוּת מיוּחדת מטעם מחוּתּנינוּ הבּריטים להעביר יהוּדים מגָלוּת אמריקה לאֶרץ־יִשׂראֵל. כּמוֹ בּכל מקוֹם, אף כּאן אָנוּ עוֹשׂים רוֹשם של “עם לבדד יִשכּוֹן”, מתכּנסים כּנסיוֹת־כּנסיוֹת, תּוֹפסים אֶת כּל המקוֹמוֹת הריקים מבּפנים וּמבּחוּץ, בּטרקלינים וּבמסדרוֹנוֹת בּין התּאִים, ודבר זה בּלבד מַשרה בּתוֹךְ האנייה אַטמוֹספירה יהוּדית משפחתּית. מַקהילים אָנוּ קהילוֹת על הסיפּוּן, עוֹמדים צפוּפים ואחוֹרינוּ אל הים, עד כּי לא אל־נקלה יצליח גוֹי בּוֹדד, המטיֵיל יחידי לרוּחַ הים, להבקיע דרךְ בּינינוּ, בּתוֹךְ החוֹמה היהוּדית הבּצוּרה, – ולָכן יוֹשבים הגוֹיִים כּנזוּפים בּתוֹךְ הטרקלינים מבּפנים, כּוֹבעֵיהם מוּרדים על פּניהם, ושוֹתים שיכר. ואוּלָם גם פּה, בּתוֹךְ הטרקלינים מבּפנים, כּבשנוּ לָנוּ אֶת המקוֹמוֹת הטוֹבים והכּוּרסוֹת הרכּוֹת. שיכר אֵין אָנוּ שוֹתים, ואַף־על־פּי־כן כּוּלָנוּ כּשיכּוֹרים – שיכּוֹרים מרוֹב שׂיחָה. כּוּלָנוּ מַרבּים שׂיחָה. כּוּלָנוּ מתוָכּחים, מתלהבים, נכנסים אִיש בּדברי רעֵהוּ, מרימים קוֹל אִיש על רעֵהוּ – מדבּרים על אֶרץ־יִשׂראֵל.

מי וָמי העוֹלים היוֹם מאמריקה לאֶרץ־יִשׂראֵל? עֵרב רב של כּל מיני נפשוֹת, עיסה תּחוּחָה, לא־נלוֹשה, של כּל בּני המַעמדוֹת, תּערוֹבת מקרית של טיפּוּסים וּפרצוּפים שוֹנים. רק אלוֹהים הוּא יוֹדע, יד מי קיבּצה אֶת כּל אֵלה יחד לכאן מכּל הפּינוֹת של אַרצוֹת־הבּרית וקאנאדה. מוֹצא אַתּה פּה למן היהוּדי האָדוּק והקנאִי, הנמנה אֶת “אגוּדת־ישׂראל”, ועד האֶפּיקוֹרס המוּפקר, האוֹכל צדפוֹת בּפרהסיה. למן הציוֹני העשיר וּרחַב־הכּתפיים, בּוֹנה־הבּתּים בּניוּ־יוֹרק וּבברוּקלין, התּקיף בּעשרוֹ וּבוֹטח בּמַאמרוֹ ויוֹדע הכּל, ועד הפּוֹעֵל־הציוֹני הצנוּם והדק, החנוָני בּעיירה נידחת, העוֹמד מאַחרי המדבּרים חָרד ונפעם, מַטה אוֹזן קשבת וסימן־השאֵלה בּפניו. למן המַשׂכּיל הזקן, מחוֹבבי־ציוֹן הותיקים, ששמר בּלבּוֹ אֶת החיבּה לאִידיאלי־נעוּריו זה אַרבּעים שנה והביאָה עד הלוֹם, ועד ה“בּוֹי” האמריקאִי, הפּזיז וקל־הדעת, המרדף הרפּתקאוֹת, שאֵינוֹ יוֹדע עדיִין מַה טיבוֹ של אִידיאל וּמַה צוֹרךְ יֶש בּוֹ בּעוֹלָם העליז והמעניין הזה. מוֹצא אַתּה פּה גם את היהוּדייה הזקנה וּקמוּטת־הפּנים, בּת־השבעים, המבקשת בּעֶרב שבּת עם חשיכה על מפתּן תּאָה גפרוּר להדלקת הנרוֹת, גם אֶת הנַערה הגנדרנית, מפוּרכּסת־השׂפתיים, שיצאה זה־עתּה מן הקוֹליֶג, זוֹ המַפליאָה להרכּיב רגל־משי אַחַת על־גבּי האַחרת, המעשנת סיגָריוֹת מן הזוֹל בּחָריצוּת רבּה וּמַשיבה אֶת עשנן הקשה דרךְ נחירי אַפּה המפוּייךְ, כּזקן ורגיל. מוֹצא אַתּה פּה מיני בּריוֹת כּאֵלה, המביאוֹת אוֹתךָ לידי השתּוֹממוּת רבּה: מאַיִן בּאוּ לכאן? מי לָקח אוֹתן בּציצית ראשן והוֹציאָן מתּוֹךְ פּינוֹתיהן השוֹממוֹת? מה היה כּוֹחַ־הפּלָאוֹת, שדחף אֶת אֵלה לָלכת לאֶרץ־יִשׂראֵל? האִם היה הדבר למוֹדה בּימינוּ – לנסוֹע מרוֹב טוֹבה וּבטלה לפלשׂתּינה, כּשם שהיוּ נוֹסעים עד עכשיו לפאלם־בּיטש ולבירמוּדה? לא. דוֹמה, שלא יד המוֹדה בּלבד עשׂתה זאת. דוֹמה, שיֶש כּאן מַשהוּ נוֹסף על זה ועמוֹק מזה. יש כּאן כּוֹחַ עיור, טמיר ונעלָם, אשר אֵין לוֹ שם עדיִין, המוֹשךְ אֶת לבּוֹת האנשים הרחוֹקים האֵלה אֶל אֶרץ־המידבּר הקטנה והרחוֹקה, הנשכּחה כּמעט, שנס נַעשׂה לָה והדשיאָה פּתאוֹם דשא לאַחַר אַלפי שנוֹת שממוֹן, אֶל אַגָדת־האבוֹת העתּיקה והרחוֹקה, שירדה מעל דפּי הבּיבּלייה העתּיקה ונהפכה פּתאוֹם למציאוּת צעירה ורענַנה, ההוֹלכת וכוֹבשת לָה מקוֹם בּחַיִים. הנה מתהלכוֹת שמוּעוֹת על הפּלא החָדש, המתרחש שם בּפינַת־הפּלָאוֹת – היש אמת בּשמוּעוֹת? הנה מסַפּרים סיפּוּרים על הגיבּוֹר היהוּדי החָדש, הצעיר והמוּפלָא, ששמוֹ “חָלוּץ” – האֵין אֵלה סיפּוּרי־בדים? הנה מדבּרים בּני־אָדם על תּקוּמה עברית, על התעוֹררוּת היצירה העברית, על התחַדשוּת הרוּחַ העברי – היֵש מַמש בּדברים? ורצוֹן טמיר, אשר אֵין לוֹ שם עדיִין, תּוֹסס בּלבּוֹת האנשים הרחוֹקים האֵלה, התּמימים בּנַפשוֹתם, וּמוֹשכם בּכוֹחַ עירו לראוֹת אֶת הפּלא בּעֵיניהם, לָבוֹא אִתּוֹ בּמַגָע ישר, להתקרב אֵלָיו התקרבוּת של קרוֹבים שנתרחקוּ, ואוּלי להתעלוֹת אִתּוֹ יחד? אוּלי יִינתזוּ גם אֶל לבּם השוֹמם ניצוֹצוֹת בּוֹערים מן האֵש המתלקחת, אוּלי תּיאָחז גם נַפשם העֵירוּמה בּשלהבתּה הפּלאִית, אוּלי יִימלאוּ גם חַיֵיהם הריקים והקרים נשימה לוֹהטת, טעם ותוֹכן?

ויהוּדים אפוֹרים וחילוֹניִים, בּעלי פּנים אפוֹרים וחילוֹניִים, יוֹשבי בּרוֹנזוויל וּבנסוֹנהוֹירסט, בּוֹסטוֹן וסינסינַאטי, מוֹנטריאַל וסַאן־פראנציסקוֹ, שוֹכחים מאַחריהם אֶת אֶרץ־הזהב האפוֹרה והחילוֹנית, אשר רבּים מהם כּבר הכּוּ בּה שרשים עמוּקים וחזקים, והרי הם עוֹמדים על סיפּוּן האנייה המתנוֹדדת בּחבוּרוֹת צפוּפוֹת, מתקרבים זה אֵֶל זה מתּוֹךְ רגש של אַחוָה, מתלהבים וּמתחַממים כּוּלָם יחד, ללא הבדל מַעמד ואוֹרח־חַיִים, כּדרךְ שהיוּ נוֹהגים אבוֹתיהם בּעיירוֹת־מוֹלדתּם לפנים, שוֹכחים גם לדבּר אַנגלית גרוּעה וּמדבּרים יהוּדית שוֹטפת, פּשוּטה ונלבּבת – מדבּרים עַל אֶרץ־יִשׂראֵל. הפּנים האפוֹרים והחילוֹניִים מוּאָרים בּאוֹר גָנוּז, חגיגי, העֵינַיִים החילוֹניוֹת ניצתוֹת בּאֵש־געגוּעים כּמוּסה – בּבוּאָתה של אוֹתה האֵש הגדוֹלָה, המתלקחת שם בּמרחַקים, אשר אֵליה הם נמשכים כּוּלָם, בּנעריהם וּבזקניהם.

 

ב. מלחמת־אחים    🔗

עבר יוֹם ויוֹמַיִים, והעֵרב הרב אשר בּאנייה התחיל להבליט מתּוֹכוֹ לאַט־לאַט אֶת פּני הנוֹסעים לקבוּצוֹתיהם, לטיפּוּסיהם ולנטיוֹתיהם. עֶשׂרים פּעמים בּיוֹם נפגָשים אֵלה עם אֵלה בּטרקלינים, נתקלים זה בּזה על הסיפּוּן, מתעכּבים בּחבוּרה לשׂיחָה קלה – וּמַתחילים להבדיל בּין דמוּת לדמוּת, בּין פּנים לפנים, בּין אִיש לאִיש. מתּחילָה שימשוּ בּעירבּוּביה מעילי־חוֹרף אפוֹרים, סווייטרים צחוֹרים וכוֹבעֵי־מַסע. עכשיו מַתחיל כּל כּוֹבע להתנַכּר בּמַראֵהוּ, בּקמטוֹ המיוּחָד, בּהבּעתוֹ. בּני־אָדם רחוֹקים מתוַדעים אֵלוּ לאֵלוּ, מתקרבים יוֹתר ויוֹתר, נַעשׂים חָפשים בּנימוּסיהם – כּמנהג יהוּדים. האנייה מַפליגָה בּכל שטף מַהלָכה, חוֹצה לָבטח בּמַיִם העזים של האוֹקיינוֹס העז. הימים ימי־חוֹרף בּהירים, ימי שמש ואַויר צוֹנן וצח. הקן החַם, שנעזב שם בּאמריקה, הוֹלךְ וּמפיג חוּמוֹ, הוֹלךְ וּמַחויר, נקוּדת־המשיכה הקרוּאָה “אֶרץ־יִשׂראֵל” מהבהבת עדיִין ללא תּוֹאר וצביוֹן בּמרחַקי הערפל, מעֵבר לימים, – ואֵין לוֹ לאָדם בּינתיים אֶלָא לפַנוֹת לבּוֹ לחַיֵי־שעה. הנסיעה עצמה בּאנייה נַעשׂית עניִין גָדוֹל וחָשוּב, שמתייחסים אֵלָיו בּכל כּוֹבד־הראש של קייטנים הוֹלכים בּטלים, הסמוּכים על שוּלחַן מלוֹן־הקיִץ בּעוֹנַת־החוֹפש. משתּדלים למַצוֹת מתּוֹךְ חַיֵי־הבּטלה אֶת כּל עוֹמק התּענוּגוֹת. מקיימים אֶת מצווֹת “העוֹלָם הזה”, הקלוֹת והחמוּרוֹת, בּדייקנוּת של אדוּקים. מתפּרקדים כּבני־מלָכים, עם הנשים והילָדים, על כּיסאוֹת־הסיפּוּן הארוּכּים, תּחת שמש־הים המחַממת והמיישנת, שוֹאפים בּכל פה שפע של “בּריאוּת”, מחַכּים בּלב כּלה אֶל השמשים עם המַגָשים העמוּסים פּנכוֹת בּוּליוֹן ותלי־תלים של סַנדוויטשים, מצפּים בּכליוֹן־עֵינַיִים וּמקבּלים כּבשׂוֹרת־גאוּלָה נעימה אֶת צלילי המַתּכת העמוּמים של הגוֹנג, המַזמין בּעיִן יפה אֶל השוּלחָנוֹת הערוּכים, מַבטיח אכילה אַנגלית גסה וּשׂביעה יתירה. השׂיחוֹת הנאוֹת על אֶרץ־יִשׂראֵל פּוֹחתוֹת והוֹלכוֹת. בּמקוֹמן עוֹלה וּמתפּשט בּחלל האַויר וכוֹבש אֶת כּל הלבבוֹת דיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק על עניין קרוֹב יוֹתר וּמפוּרסם יוֹתר – על האכילה. בּני־יִשׂראֵל יוֹצאֵי אמריקה, המַפליגים בּאנייה לאֶרץ־אבוֹתיהם מתגלים כּאן לאַט־לאַט בּדמוּת אבוֹתיהם יוֹצאֵי־מצריִים אשר בּחוּמש – דוֹר המידבּר. אֶרץ מצריים השמנה והפּוֹרייה נשארה מאַחריהם, אֶרץ כּנַען המוּבטחת עדיִין רחוֹקה מרחָק רב לפניהם, – ואָדם חַי אֵינו פּוֹלט נשמתוֹ לרצוֹנוֹ. וּכמוֹ שם בּמידבּר, כּן גם פּה על הים רוֹחשת ועוֹלָה תּלוּנה חרישית ההוֹלכת וּמתפּשטת, הוֹלכת וּמתרגשת יוֹתר ויוֹתר, עד שהיא מַקיפה אֶת כּל העם למשפּחותיו:

– מי יאכילנוּ בּשׂר?

וכאן מַתחיל הפּירוּד. כּי הנה הבטיחה הנהלת האנייה הבּריטית לסַפּק לתּיירים היהוּדים, המַפליגים לאֶרץ־יִשׂראֵל מיטבּח יהוּדי כּשר עם מַאכלוֹת כּשרוֹת. הבטיחה – ועמדה בּדיבּוּרה. קנתה כּלים כּשרים, כּפּוֹת וּמזלגוֹת של בּדיל כּשר, הביאה אִתּה מַשגיח יהוּדי כּשר, הכינה כּל מיני בּשׂר משוּמר עם חוֹתמוֹת כּשרים מלוֹנדוֹן, רשמה כּל נוֹסע יהוּדי, ללא הבדל אמוּנוֹת ודעוֹת, וּבלבד ששמוֹ וּפניו מעידים על גזעוֹ, בּרשימַת “המסיבּה הכּשרה”, כּלוֹמַר: מסיבּת השוּלחָנוֹת, הנערכים לקהל היהוּדי לאַחַר שהגוֹיִים נפטרים מסעוּדתם הטריפה. אִם כּן, הלא הכּל יפה וּמתוּקן? ואַף־על־פּי־כן נמצאוּ בּתוֹךְ קהל התּיירים יהוּדים יִראֵי־אלוֹהים, שלא נתקררה דעתּם. הלָלוּ לא התעצלוּ והתחילוּ להסתּוֹבב מסביב למיטבּח האנייה, הציצוּ לתוֹךְ התּנוּר והכּיריִים וּלתוֹךְ ארוֹן־הקרח, חָקרוּ וּבדקוּ, עד היכן מַגיעה ידיעת הכּשרוּת אֵצל אמרכּלי האנייה הבּריטית? וכאן התחילוּ להקשוֹת קוּשיוֹת חמוּרוֹת: מאַיִן, דרךְ משל, לָמדוּ הגוֹיִים האֵלה, שקצים סקוֹטיִים ואִיריִים, להבחין בּדיני בּשׂר וחָלָב, אִם מוֹחָם הערל אֵינוֹ מסוּגָל כּלָל לתפּוֹס כּל זאת? וּמנַיִין לָנוּ, שהבּשׂר המשוּמר המוּבא מלוֹנדוֹן היה בּשׂר כּשר מלכתּחילָה? שמא רק החוֹתמוֹת בּלבד כּשרים, והבּשׂר עדיִין טעוּן בּדיקה? ואֵיךְ אֶפשר לסמוֹךְ על כּשרוּתוֹ של המַשגיחַ היהוּדי, אִם אוֹתוֹ מַשגיחַ עצמוֹ נוֹהג בּכל בּוֹקר לגלח אֶת זקנוֹ? מַה־נַפשךְ: קיבּלתּ על עצמךָ להיוֹת לָנוּ מַשגיחַ על הכּשרוּת, עליךָ החוֹבה לקיֵים דת יִשׂראֵל לכל פּרטיה, ואַל תּהיֶה לצנינים בּעֵינינוּ בּסַנטרךָ המגוּלָח! אֶלָא מה? תּאמַר: גם בּינינוּ, האדוּקים בּדת, נמצאִים רבּים המגלחים אֶת זקנם? ויש לוֹמַר: ראשית, לא הוּכח עדיִין, שאָנוּ מתגלחים בּתער; אֶפשר שאָנוּ עוֹשׂים זאת בּסַם. ושנית, הלא אָנוּ תּיירים ואַתּה “כּלי־קוֹדש” – כּל אֶחָד חַייב לָדעת אֶת מקוֹמוֹ וּמַעמדוֹ!… כּךְ טענוּ התּיירים החרדים, בּיניהם קנאִים נלהבים מחַברי “אגוּדת־יִשׂראֵל”, המתקנים אֶת זקנם מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת. ואוּלָם גם התּיירים החָפשים לא היתה דעתּם נוֹחָה בּיוֹתר – מטעמים אחרים. הנהלת האנייה הבּריטית הבטיחה להם “מיטבּח יהוּדי” – וציירוּ לעצמם בּדמיוֹנם: כּבד קצוּץ בּשוּמן של אַוָז, ריאָה וּטחוֹל מצוּמקים, מרק בּאִיטריוֹת וּשקדים, “זראזה” יהוּדית לאוּמית, ולפעמים גם גרגרת שמנה ממוּלָאָה קמח בּתוֹךְ הלפתּן – אַדרבּה, בּבקשה, בּכל הדרת הכּבוֹד! בּאנייה עשירה כּזאת, כּשיהוּדים מַפליגים לאֶרץ־יִשׂראֵל, יש בּזה משוּם הרחָבת־דעת מיוּחדת! והנה נתגלָה, כּי כּל ה“יהדוּת” נצטמצמה כּאן רק בּזה, שהמלצר מַגיש לָהם אֶל השוּלחָן אֶת נתח הבּשׂר ערוֹם כּביוֹם היוָלדוֹ, על צלחת יבשה וחלָקה, ללא שוּם סימן של רוֹטב, ללא טיפּה של לחלוּחית. אֵין זאת כּי־אִם הגוֹיִים המשרתים בּמיטבּח, שנצטווּ על חוֹמר הכּשרוּת, מַגזימים בּמליחת הבּשׂר, ממַצים מתּוֹכוֹ אֵת כּל דם־התּמצית. אִם כּן, מַה תּהא התּכלית? בּיהדוּת יבשה כּזאת קשה לאָדם להתקיֵים! נמלכוּ התּיירים החָפשים בּדעוֹת, אַנשי העוֹלָם הזה: יעבוֹר עליהם מה! הלא בּין כּך וּבין כּךְ אֵין היהוּדים המתחַסדים מרוּצים מן הכּשרוּת – יִתּנוּ לָהם אֵיפוֹא אֶל הבּשׂר הכּשר והיבש, לכל הפּחוֹת, חתיכת חמאָה, ועל הפּוּדינג האַנגלי (הממַלא מקוֹמה של הגרגרת היהוּדית הממוּלָאָה) יוֹסיפוּ מעט שמנת מתוּקה, וּלקינוּחַ־סעוּדה יגישוּ מנה ראוּיה של גלידה – כּי לָמה תּפּוֹל כּל הגלידה בּחלקם של התּיירים הגוֹיִים? גם אנחנוּ כּמוֹהם אֶזרחי אמריקה!… ראוּ התּיירים החרדים תּערוֹבת של בּשׂר וחָלָב על שוּלחנוֹתיהם של יהוּדים והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת: הכיצד? הלא עכשיו בּוַדאי שמַטריפים לָנוּ אֶת הכּלים! עמדוּ המלצרים הבּריטיים, הפּרוּפים והמגוּהצים, למוּדי הסדר והנימוּס, כּמבוּלבּלים: מַה מתרחש כּאן בּין היהוּדים? הזהר הזהירוּ אוֹתם בּכל חוֹמר הדין, כּי אל שוּלחנוֹתיהם של אֵלה אָסוּר להגיש חמאָה ושמנת – והקפּידוּ על זה בּדיוּק רב. והנה נתגלָה, כּי בּין היהוּדים הלָלוּ קיֶימת כּיתּה דתית, המתבּלת אֶת הבּשׂר דווקא בּחמאה ודווקא בּשמנת (וּבכמוּת מרוּבּה!) – מי נביא אֵיפוֹא ויֵדע, אֵיזה מן היהוּדים שייךְ לכיתּה דתית זוֹ ואֵיזה מהם אֵינוֹ שייךְ? ואָז נמצאוּ בּיניהם פּיקחים, שהחליטוּ לעשׂוֹת כּפי אשר יוֹרם השׂכל הישר: כּדי שלא לביֵיש רגשוֹתיו הדתיים של שוּם אָדם, יגישוּ אֵל השוּלחָן לכוּלָם, בּלא יוֹצא מן הכּלָל, חמאה ושמנת של חָלָב לתבּל אֶת הבּשׂר. ראוּ הרבּנים ואַנשי “אגוּדת־יִשׂראֵל” אֶת הדבר הזה ונזדעזעוּ: מַה זאת?!…

ועל האנייה היהוּדית התחוֹללה סערה: כּל הקהל עזב אֶת דבר אֶרץ־יִשׂראֵל ושׂם פּניו אֶל שאֵלת הכּשרוּת. ראשית כּל נמנוּ התּיירים הכּשרים וגָמרוּ, כּי מכּאן וּלהבּא לא יִטעמוּ טעם בּשׂר בּאנייה, אֶלָא יֵצאוּ ידי חוֹבתם בּביצים, בּדגים מלוּחים וּבתפּוּחי־אדמה. ואוּלָם לא די בּזה, שהם עצמם לא יאכלוּ – חַייבים הם לאסוֹר אֶת האכילה גם על אחרים. והיהוּדים החרדים ישבוּ אֶל השוּלחָנוֹת עלוּבים ונרעמים וכוֹבעֵיהם בּראשיהם, קלפוּ בּאֶצבּעוֹת נקשוֹת תּפּוּחי־אדמה צלוּיִים ושלחוּ מַבּטים של תּוֹכחת מסוּתּרת לצד אחיהם אוֹכלי־הבּשׂר. וכאשר לא הוֹעילה תּוֹכחתּם המסוּתּרת, יצאוּ אֶל הסיפּוּן ואֶל הטרקלינים ואֶל המסדרוֹנוֹת בּין התּאִים, הקהילוּ קהילוֹת בּרבּים והטיפוּ מוּסרם בּגָלוּי לקהל האוֹכל טריפוֹת, אִיימוּ עליו בּעוֹנשה של גיהינוֹם ועשׂוּ תּעמוּלָה רבּה לכשרוּת. מקצת מן האֶפּיקוֹרסים הנחשלים, האנשים היראִים ורכּי־הלבב, נכנעוּ מיד: סוֹף־סוֹף הלא נוֹסעים הם לאֶרץ־יִשׂראֵל, עתידים להתייצב לפני הכּוֹתל המַערבי, לבקר אֶת קבל רחל אִמנוּ – מי יוֹדע?… ואוּלָם נמצאוּ אנשים מרי־נפש, אוֹכלי צדפוֹת מתּוֹךְ הכרה, שמיאנוּ לוַתּר על עיקרי החוֹפש ולא רצוּ למַלא תּאוָתם של הקנאִים החשוּכים, מוֹרדי־האוֹר. הלָלוּ התרגשוּ מאוֹד וטענוּ בּחוֹם לבּם: מַה זאת? לאָן אוֹמרים המתחַסדים האֵלה להוֹליךְ אוֹתנוּ בּשנוֹת המאה העֶשׂרים? לָמה הם מַתעים אֶת העם בּהבלי־שוא? וּמי מבקש מהם להריח בּקדירוֹת של אחרים? הם עצמם מַעבידים בּיוֹם השבּת אֶת פּוֹעליהם היהוּדים בּאמריקה, וּלאֶרץ־יִשׂראֵל הם רוֹצים לָבוֹא בּקיבוֹת כּשרוֹת!… לא! אֵין אָנוּ צבוּעים כּמוֹכם! יהוּדים חָפשים אנחנוּ! אֶרץ־יִשׂראֵל עוֹמדת למַעלָה מבּשׂר כּשר! נוֹסעים אָנוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל מתּוֹךְ כּוונה רבּה, כּי מדינת היהוּדים תּהיֶה מדינה חָפשית, כּאמריקה לכל דבר!

– האוּמנם? כּאמריקה? אִם־כּן, לָמה אַתּם מטלטלים עצמכם לאֶרץ־הקוֹדש? שבוּ לָכם בּאמריקה וּמַלאוּ שם אֶת כּרסכם בּטריפוֹת כּכל אַוַת נַפשכם – אִיש לא יאמַר לָכם דבר!

– נוֹסעים אנחנוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל, מפּני שרוֹצים אָנוּ להיוֹת יהוּדים שלימים. רוֹצים אָנוּ, כּי גם בּנינוּ אַחרינוּ יִהיוּ יהוּדים!

– יהוּדים נאִים יִהיוּ, אוֹי ואבוֹי לאבוֹתיהם! לאַחַר בּשׂר עֵגל הם מקנחים סעוּדתם בּגלידה!

– לא בּנוּ האָשם, דוֹדי. אִילוּ נתנוּ לָנוּ בשׂר עוֹף, היִינוּ מקנחים בּגלידה אֶת בּשׂר העוֹף.

– ראוּ־נא את היהוּדי הזה, כּיצד הוּא מתלוֹצץ. מיסטר! נוֹסעים אַתּם לטמא אֵֶת אֶרץ־הקוֹדש. האָרץ תּקיא אֶתכם, כּכּתוּב בּחוּמש.

– ואֶתכם אֵין האָרץ צריכה לקלוֹט כּלל. נוֹסעים אַתּם לשם לא כּיהוּדים ישרים, אֵֶלָא כּמרגלים.

– ואִם כּמרגלים? המרגלים אַף הם היוּ יהוּדים, וּמוּבטחני, שהיוּ יהוּדים כּשרים ולא שיקצוּ אֶת נַפשם בּמַאכלוֹת אסוּרוֹת.

– ואני אוֹמר לךָ, דוֹדי, כּי אֶרץ־יִשׂראֵל אֵינה צריכה למרגלים. אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לחלוּצים.

– האוּמנם? לחלוּצים וחלוּצוֹת? לאֵלה, המַעמידים חוּפּה בּלא רב, יוֹרים מתּוֹךְ רוֹבה ועל־ידי כּךְ נַעשׂים אִיש ואִשתוֹ?

– החלוּצים והחלוּצוֹת, דוֹדי, העמידוּ אֶת חַיֵיהם בּסַכּנה ויִבּשוּ בּשבילךָ אֶת הבּיצוֹת.

– אני מוֹחל לָהם על הבּיצוֹת. מוּטב שיִהיוּ יהוּדים טוֹבים. הלא לכךְ שוֹלחים לָהם כּסף מאמריקה!

– הגידה־נא לי, דוֹדי, כּמה כּסף, דרךְ משל, שלחתּ להחלוּצים?

– האִם אני אֶשלח כּסף להחלוּצים? וכי מַה מחוּתּן אני לָהם?

– יפה אָמַרתּ. וכמה הבטחתּ לקרן־היסוֹד? תּאֵב אני מאוֹד לָדעת.

– לָמה אַתּה תּאֵב כּל־כּךְ לָדעת, מיסטר?

– סתם כּךְ. לשם אִינפוֹרמיישוֹן.

– וכמה, דרךְ משל, הבטחתּ אַתּה לקרן־היסוֹד? גם אני תּאֵב מאוֹד לָדעת.

– אִי, דוֹדי! לא נאֶה הדבר! רוֹצה אַתּה להתחַמק מפּני!

– ואַתּה, מיסטר, כּלוּם אֵינךָ רוֹצה להתחַמק?…

וּבזה נפסק הויכּוּחַ בּעֶצם חוּמוֹ. ניכּר היה, כּי שני המתוַכּחים גם יחד לא היוּ בּטוּחים בּיוֹתר בּהבטחוֹתיהם לקרן־היסוֹד. ואוּלָם השלוֹם בּין התּיירים היהוּדים כּבר הוּפר. אֵת אשר אִיחדה תחילָה אֶרץ־יִשׂראֵל הפריד עכשיו המיטבּח. היהדוּת האמריקאִית, המַפליגה בּים לאֶרץ־אבוֹתיה, נתחַלקה לשני מַחנוֹת צוֹררים זה אֶת זה, לשני דגָלים מוּנפים בּמלחמת־אַחים זה כּנגד זה: דגל מַחנה אוֹכלי־הבּשׂר ודגל מַחנה אוֹכלי תּפּוּחי האדמה. הנסיעה הארוּכּה על הים שוּב לא עוֹררה בּלב אֶת אֵימַת השיעמוּם.

 

ג. המרגלים    🔗

ההיסטוֹריה חוֹזרת על אַכסַניה שלָה. כּמוֹ שם, בּחוּמש, כּשעברוּ יוֹצאֵי־מצריִים בּמידבּר לָלכת לאֶרץ כּנַען, הביאוּ המרגלים אֶת דיבּת האָרץ אֶל אחיהם, כּן גם פּה, בּאנייה הבּריטית הגדוֹלָה, כּשהפליגוּ יוֹצאֵי־אמריקה בּים אֶל אֶרץ־הקוֹדש, התבּדלה לאַט־לאַט מתּוֹךְ העֵרב הרב של התּיירים קבוּצה של מוֹציאֵי־דיבּה, שהשתּדלה להבאִיש אֶת ריחָה של “אֶרץ־החלוּצים” בּעֵיני הקהל. ההבדל היה רק בּזה, שהמרגלים הראשוֹנים גילוּ אֶת עֶרוַת האָרץ אַחרי אשר תּרוּ אוֹתה, והאַחרוֹנים סיפּרוּ בּגנוּתה לפני אשר ראוּה בּעֵיניהם; הראשוֹנים המַסוּ אֶת לבב אחיהם בּסיפּוּרים על הגוֹיִים היוֹשבים בּארץ, והאַחרוֹנים ראוּ אֶת כּל התּקלה בּיהוּדים הצעירים, יושבי עֵמק יִזרעֵאל.

– כּלוּם יהוּדים הם אֵלה? – עוֹמד וטוֹעֵן אַחַד המרגלים הזקנים וּמַבריק מתּחת לשׂפמוֹ הגָזוּז בּפה אָיוֹם מלא שיני־זהב. – בּוֹלשוויקים הם כּוּלָם, גרוּעים מבּוֹלשוויקים!… הנה נוֹסעים סמוּךְ לתאִי צעירים אחָדים מילידי אֶרץ־יִשׂראֵל, בּני ציוֹן היקרים – כּוּלָם בּחוּרי־חמד, אני אוֹמר לָכם, תּכשיטים נאִים, תּיפּחנה עצמוֹתיהם! שאלוּ אֶת פּיהם, אִם ניסוּ מימיהם להניח תּפילין? אִם נוֹטלים הם אֶת ידיהם לסעוּדה? אִם קוֹראִים הם, לכל הפּחוֹת, קריאַת־שמַע לפני השינה? כּמוֹהם כּגוֹיִים גמוּרים!… הכיצד, הלא נוֹלדתּם באֶרץ־יִשׂראֵל, בּירוּשלים עיר־הקוֹדש, הלא לכךְ שלחנוּ לָכם כּסף בּכל שנה מקערת עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, תּיפּחנה עצמוֹתיכם!… הנה ניסיתי אליהם דבר וקראתי אוֹתם בּיוֹם הששי אֵֶל המניין בּמַחלקה השלישית, לקבּל אֶת השבּת – וּכדאי היה לָכם לשמוֹע אֶת הצחוֹק, אשר צחקוּ עלי!

– עדיִין רוֹצה אַתּה, כּי יקבּלוּ את השבּת? די לָהם, שהם מקבּלים בּעֶרב שבּת עם חשיכה אֶת פּני הבּתוּלוֹת המשוּחוֹת בּצבע, מטיילים עמהן שלוּבי־זרוֹע עד חצוֹת הלילה, מעשנים יחד סיגָריוֹת, מסַפּרים הלָצוֹת, פּוֹרטים על הנבל, מזמרים בּלשוֹן־הקוֹדש…

– אוֹי וַאבוֹי, אני אוֹמר לָכם, ללשוֹן־קוֹדש עלוּבה זוֹ, שנפלה בּימינוּ בּפיהם של אֵלה!

– מנַא, הרי לךָ אֶרץ־יִשׂראֵל!… השוֹמעים אַתּם, יהוּדים, אֵת אשר אוֹמַר לַכם? חבל על הוֹצאוֹת הדרךְ. צריךְ לבקש מאֵת הקאֶפּטן, כּי יהפוֹךְ אֶת הגלגל לָשוּב לאמריקה, כּשם שאַתּם רוֹאִים אוֹתי בּיהדוּתי!

הנרגָנים מתקרבים זה לַזה, מפיחים מדוּרת אוּדים עשנים, וכל אֶחָד מטיל לתוֹכה קיסם לח. הפּנים הנוֹבלים מַבּיטים בּזעף. העֵינַיִים העכוּרוֹת פּוֹזלוֹת לצדדים – אִם אֵין אִיש צעיר שוֹמע דבריהם. פּיוֹת־הזהב מַתּיזים רסיסי בּוֹץ. אֵין הלָלוּ מדבּרים בּגָלוּי, אֶלָא מַשפּילים קוֹל. אֵינם נלחָמים, אֵלָא נוֹקמים נקמתם, זוֹרקים אבנים מאחוֹרי הגָדר, חוֹרקים שן רקוּבה על החָדש והרענן. אֶחָד מתלוֹצץ בּפה עקוּם, כּי שמע ממקוֹר נאמן, שבּתוֹךְ הקבוּצוֹת יוֹצאוֹת החלוּצוֹת ידי חוֹבתן לבעליהן בּלא מקוָה כּשרה. קרן־היסוֹד מסַפּקת לקבוּצוֹת די כּסף לחפירת בּאֵרוֹת, לצוֹרךְ השקאַת הקרקע, אַךְ כּיוָן שמַגיע הדבר לידי מי מקוָה – אֵין הכּסף מַספּיק. השני מסַפּר, כּי אַף הוּא שמע ממקוֹר נאמן, שבּגימנַאסייה התּל־אביבית לוֹמדים גמרא בּגילוּי־הראש, נערים עם נערוֹת יחד. וּבא השלישי ואוֹמר: וכי רק זוֹ בּלבד? הנה מתהלכת השמוּעה, כּי סירסוּ שם אֶת התּנךְ הישן מבּיִת וּמחוּץ ועשׂוּהוּ חָדש. מה עשׂוּ בּתּנךְ – אֵיננו יוֹדע בּדיוּק, אַךְ מביני־דבר אוֹמרים, כּי שוּב אֵין זה אוֹתוֹ התּנךְ, שהיה לפנים!… וכאן עוֹמד מן הצד יהוּדי עשיר מבּרוּקלין, חָבוּש כּוֹבע־צמר עשיר לראשוֹ, ירא־שמַיִים עד הקצה האַחרוֹן, מגוּלח זקן ושׂפם בּאֶמצעוּת סַם, והריהוּ מנַענע אֶת כּוֹבע־הצמר העשיר שלוֹ: מכּיוָן שכּךְ, הלא מקח־טעוּת היה כּאן! הנה הוּא מוֹליךְ אִתּוֹ אֶת נעריו לירוּשלים לָחוֹג שם חַג בּר־מצוָה שלָהם, ועכשיו שמסַפּרים, כּי לוֹמדים שם גמרא בּגילוּי־הראש ואֶת התּנךְ הישן סירסוּ מבּיִת וּמחוּץ, – לָמה לוֹ כּל הבּיזנס הזה?

חבוּרת המרגלים אשר בּאנייה מגלָה מתּוֹכה מיני בּריוֹת משוּנוֹת, שבּאמריקה גוּפה אֶפשר לוֹ לאָדם לָשבת עשׂרוֹת בּשנים ולא לָדעת, כּי עדיִין קיימוֹת הן בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. הנה חוֹזר בּמסדרוֹנוֹת וּבטרקלינים בּן־אָדם קטן וצנוּם, בּעל זקן־שׂיבה גָזוּז ועֵינַיִים עששוֹת וזוֹעמוֹת. מיוֹם שנתחַלקה היהדוּת האמריקאִית אשר בּאנייה לשני שבטים, לאוֹכלי בּשׂר ואוֹכלי תּפּוּחי־אדמה, נהפּךְ בּן־האָדם הקטן הזה לחימת מלא אֶרס רוֹתח. אֵין הוּא מדבּר עם שוּם אִיש, ורק שׂפתיו היבשוֹת והקשוֹת נעוֹת ולוֹחשוֹת לעצמוֹ: “מַגיפה תּבוֹא עליהם!” יוֹשב הוּא בּאוּלם־האוֹכל, קוֹלף בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת את הבּיצים הקשוֹת, אֵינוֹ מַבּיט אֶל אִיש, ורק שׂפתיו נעוֹת. דוֹמה, כּאִילוּ הוּא מברךְ על המזוֹן; לא, אֵין הוּא מברךְ, אֶלָא מקלל – מקלל אֶת המסוּבּים לשוּלחָנוֹת הסמוּכים, המתגָאלים בּאכילת בּשׂר: “מַגיפה תּבוֹא עליהם!” תּוֹעֶה הוּא בּטרקלינים, נגרר ממקוֹם למקוֹם, נתקל בּחבוּרת צעירים יהוּדים, המתעלסים בּחברת נַערה אַחַת מן הנערוֹת המעשנוֹת סיגָריוֹת. הצעירים מבדחים אֶת דעתּם, והנַערה עוֹנה לעוּמתם בּצחוֹק. והרי הוּא עוֹמד רגע על המפתּן כּרוּחַ רעה נידחת, מַבּיט אֶל בּני־הנעוּרים העליזים בּעֵינַיִים עששוֹת ודוֹקרוֹת, הוֹפךְ ראשוֹ מהם והוֹלךְ לדרכּוֹ: “מַגיפה תּבוֹא עליהם!” נכנס הוּא בּבּוֹקר עם המַגבת לחדר־הרחצה ליטוֹל אֶת ידיו, פּוֹגע שם בּחבוּרת בּחוּרים ערוּמים עד למתניהם עם פּנים מסוּבּנים ועם תּערי גילט בּידיהם – מיד הוּא פּוֹנה משם, דךְ ונזעם, ונגרר בּרגלָיו הכּוֹשלוֹת אֵֶל תּאוֹ: “מַגיפה תּבוֹא עליהם!” בּשׂיחַת המרגלים אֵיננוּ לוֹקח חלק. עוֹמד הוּא מן הצד, מַקשיב בּפנים דוֹממים וקוֹדרים, כּמחַכּה למלת־תּנחוּמים; וכאשר תּקצר רוּחוֹ מחַכּוֹת, הוּא נפטר מהם בּתנוּעת־יד נוֹאֶשת: “מַגיפה תּבוֹא עליהם!” רע וּמר לוֹ מאוֹד, להזקן הקטן והצנוּם הזה. בּוֹרח הוּא מאִשה של הגיהינוֹם האמריקאִית להיטהר וּלהתקדש עם בּוֹא ימיו האַחרוֹנים בּאֶרץ־הקוֹדש – והנה נפל בּפּח. אִם זוֹהי ההקדמה לאֶרץ־יִשׂראֵל – מַה תּקוָתוֹ אֵיפוֹא כּי ייחל שם? מכּיוָן שכּךְ, הלא כּלוּ כּל הקצים, אֵין מקוֹם בּעוֹלָם הזה להיסתר בּוֹ, למרק אֶת העווֹנוֹת, למצוֹא מנוּחָה לעצמוֹת הזקנוֹת – מַגיפה תּבוֹא עליהם!…

והנה בּן־אָדם שני ממין זה, אֶלָא שרוּחוֹ אֵינה נכאָה כּל־כּךְ. אַף הוּא זקן, אַךְ לבּוֹ גס בּוֹ ואֵינוֹ נוֹחַ להתפּעֵל מכּל דבר קטן אוֹ גָדוֹל. סוֹחר הוּא ויוֹדע חשבּוֹן בּעוֹלָמוֹ. כּל הדיבּה הרעה, שיִראֵי אלוֹהים וחוֹשבי שמוֹ מוֹציאִים כּאן על אֶרץ־יִשׂראֵל, אפשר שנכונה היא. ואַף־על־פּי־כן יֶש לוֹ פּנַאי – רוֹצה הוּא לראוֹת כּל זאת בּעֵיניו. פּה בּאנייה כּבר ראה, כּי העֵסק עֵסק בּיש ולא יִצלח למאוּמה. והיה אִם יִראֶה ויִוָכח, כּי אֶרץ־יִשׂראֵל עצמה אַף היא לא תּצלח, – תּהיה הבּרירה בּידוֹ להפוֹךְ אֶת העגָלָה ולָשוּב עם אִשתּוֹ הזקנה אֶל בּיתוֹ בּברוֹנזוויל. אָמנם חָס הוּא על הוֹצאוֹת הדרךְ שיֵלכוּ לבטלה. ואוּלם אֵין צוֹעקים על מַה שנַעשׂה. אֵין סוֹחר עוֹשׂה נסיוֹן חינם. כּן, סוֹחר הוּא מיוֹם שבּא בּימי־נעוּריו לאמריקה. מסתר המַדריגָה עלה ונתעשר, בּרוּךְ השם. “סאֶלף מאֵיד מאֶן” – אוֹמרים לַזה בּלשוֹן אמריקה. וּבפרקי אָבוֹת כּתוּב: “אִם אֵין אני לי – מי לי”. מנַיִין הוּא יוֹדע מַה שכּתוּב בּפרקי אָבוֹת? יוֹדע הוּא! “לא בּשמַיִים היא” – כּתוּב בּמקוֹם אַחר. כּי הנה לא לבד שעלה ונתעשר, אֶלָא לעֵת זקנתוֹ עלה ונַעשׂה גם למדן. בּכסף קוֹנים בּאמריקה אֶת הכּל. לאַחַר שהגיע בּעֶזרת השם יִתבּרךְ למַעמד אֵיתן, נתיישבה עליו דעתּוֹ, עמד והשקיע אֶת כּספּוֹ בּמַשכּנתּוֹת בּטוּחוֹת, והלךְ ושׂכר לעצמוֹ מלמד, ולָמַד מפּיו פּרשת חוּמש עם רש"י, פּרק משניוֹת, דף עֵין־יעקוֹב – כּל אֵלה מצטרפים יחד לחשבּוֹן הגוּן. אָמנם צריךְ היה לשלם לעֵת זקנתוֹ שׂכר־לימוּד, ואַף־על־פּי־כן כּדאי היה הדבר. עכשיו משתּמש הוּא בּפּסוּקים מקנת־כּספּוֹ להנאָתוֹ, מפזרם בּיד רחָבה על ימין ועל שׂמאל, וּמתרגם כּל פּסוּק כּמוּמחה: אֶחָד מקרא ואֶחָד תּרגוּם – הכּל כּמו ששינן לוֹ רבּוֹ. ממַצה הוּא מפּסוּקים אֵלוּ כּל מַה שהשקיע בּהם – אֶת הקרן ואֶת הריבּית גם יחד. אֶלָא שכּאן בּאנייה נתגלָה לוֹ חידוּש נפלא: נזדמנוּ לוֹ אנשים צעירים, היוֹדעים אֶת הפּסוּקים האֵלה כּמוֹהוּ, ולפעמים ידיעתם מרוּבּה מידיעתוֹ. אבל מַה תּוֹעיל לָהם תּוֹרתם, אִם אֵינם נהנים ממנה תּכלית? פּזרנים הם. הוֹן עתק בּידם – וּמַשליכים אוֹתוֹ לָרוּח! אֵין זה מַעשׂה סוֹחר. חַייב סוֹחר לחיוֹת בּחשבּוֹן, לכלכּל מַעשׂיו בּמשפּט. הנה הוּא עצמוֹ, למשל, הריהוּ היחידי בּין נוֹסעֵי האנייה, שלא סמַךְ על הנסים ולָקח אִתּוֹ צידה לדרךְ – תּרנגוֹלוֹת צלוּיוֹת, בּשׂר מעוּשן, נַקניקים מצוּמקים – ועכשיו הכּל מתקנאִים בּוֹ. וכי מה? כּלוּם יעמיד בּסַכּנה יוֹתר מששים שנוֹת כּשרוּת? כּלוּם יִפשוֹט אֶת הרגל דווקא לעֵת זקנתוֹ? לא! חַייב אָדם לשמוֹר מכּל משמר אֵת אשר חָסַךְ בּחַייו… אגב, מַה דעתּכם? היִמצא בּתל־אָביב מסעדה כּשרה לכל הדעוֹת? וּמַה מַצב הבּתּים שם? שאֵלה אַחרוֹנה זוֹ הוּא שוֹאֵל לעניין אַחר – לעֵסק המַשכּנתּוֹת, אִם כּדאי להשקיע בּוֹ גם בּאֶרץ־יִשׂראֵל מעט כּסף?

והנה עוֹד אֶחָד, יהוּדי מיוֹשבי ערי־השׂדה, צעיר לימים עדיִין, העוֹלה להתיישב בּאֶרץ־יִשׂראֵל עם אִשתּוֹ וילָדיו. התּיירים מַעריכים אֶת הוֹנוֹ בּדרךְ גוּזמה כּדי חצי מיליוֹן דוֹלָר, אַף כּי מַראֵהוּ כּבחוּר עני מחוֹבשי בּית־המדרש, וּמתּחת לאֶחָד ממכנסיו משתּלשל וצוֹנח פּוּזמק פּרוֹבינציאלי אָדוֹם. נחשב הוּא בּין התּיירים על האדוּקים הקיצוֹנים (עוֹקר הוּא דירתוֹ לאֶרץ־יִשׂראֵל, משוּם שרוֹצה הוּא להתפּלל בּכל יוֹם מנחה וּמַעריב בּציבּוּר). ורק מַעלָה אַחַת טוֹבה אַתּה מוֹצא בּוֹ: אֵינוֹ מצטעֵר בּיוֹתר, שאחרים אֵינם אדוּקים כּמוֹהוּ. אַדרבּה, נראֶה, שדעתּוֹ נוֹחָה מזה, שבּין הצעירים אֶחָד הוּא ליִראַת־אלוֹהים ואֵין שני לוֹ. לָמה לוֹ שוּתּפים הרבּה בּחלקוֹ לָעוֹלם הבּא? כּכל אשר יִמעט מספּר המחוּתּנים, כּן תּרבּה השׂמחָה. דוֹאֵג הוּא רק לדבר אֶחָד: אִם ימצא בּתל־אָביב מניין מתפּללים בּכל יוֹם? ועוֹד מידה טוֹבה יֶש בּוֹ – הוּמוֹריסט הוּא: אֶת אוֹכלי־הבּשׂר בּאוּלָם הוּא מקדם בּכל בּוֹקר בּברכה מתּוֹךְ בּת־צחוֹק רחָבה של פּרא־אָדם נוֹחַ לבּריוֹת ושוֹאלָם מדי פּעם בּפעם, אִם נעם היוֹם לחכּם בּשׂר “המַפריס פּרסה וגרה לא יִגָר”? (רמַז לנתח הבּשׂר היבש, המוּנח כּיתוֹם על הצלחת החלקה והיבשה). הוּא עצמוֹ יוֹשב אֶל השוּלחָן בּראש בּני־משפּחתּוֹ, כּשהוּא לָבוּש כּוֹבעוֹ וּמעילוֹ העֶליון החָם, קוֹלף בּזריזוּת אֶת תּפּוּחי־האדמה הצלוּיִים, מנַענע בּשעת מַעשׂה תּחת השוּלחָן, כּתינוֹק של בּית־רבּוֹ, אֶת רגלָיו הקצרוֹת עם הפּוּזמקאוֹת האדוּמים המשוּלשלים, וטוֹב ויפה לוֹ.

היהוּדי הזה הריח בּי, כּפי הנראֶה, כּי שייךְ אני למשפּחת הסוֹפרים, וּבא להתוַדע אֵלָי. מצאַני, כּשאני יוֹשב בּאוּלם־הקריאָה אֶל אֶחָד משוּלחנוֹת־הכּתיבה, וקרב אֵלי בּבת־צחוֹק רחָבה וּגלוּיה על פּניו השׂעירים. עמד וּבחָנַני בּעֵיניו מכּף רגלי ועד קדקדי, לא המתּין לנימוּסי־כבוֹד ונכנַס עמי מיד בּשׂיחָה:

– וּבכן? כּוֹתבים? כּוֹתבים?

– כּן, כּוֹתבים.

– נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… מַה כּוֹתבים?

– כּותבים מכתּבים הבּיתה לאמריקה.

– כּךְ? מכתּבים דווקא? נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… ובעיתּוֹנים אֵין כּוֹתבים כּלוּם?

– מַדוּע לא? כּוֹתבים גם בּעיתּוֹנים.

– על קרן־היסוֹד?

– על קרן־היסוֹד.

– כּי יהוּדים צריכים לָתת כּסף?

– כּי יהוּדים צריכים לָתת כּסף.

– נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד… הלא אַתּה אֵינךָ “מזרחי”?

– לא, אני אֵינני “מזרחי”.

– מיד ראִיתי, שם בּחדר־האוֹכל, שאֵין אַתּה “מזרחי”… אָמרו: “המזרחים” הם יִראֵי־שמַיִים?

– כּן, אָמרוּ כּךְ.

– נוּ, אַדרבּה, יפה מאוֹד. אֵין בּכךְ כּלוּם. יִהיוּ־נא עוֹד יהוּדים אחָדים יִראֵי־שמַיִים שם בּאמריקה… כּךְ? הרי אַתּה כּוֹתב בּעיתּוֹנים על קרן־היסוֹד? נוּ, כּתוֹב לךָ, כּתוב להנאָתךָ. ואַף־על־פּי־כן יכוֹל אַתּה לכתּוֹב לָהם בּשמי, כּי אני לא אֶתּן כּסף לקרן־היסוֹד.

– מַדוּע לא?

– יִתּנוּ אֵלה, המהנים כּאן אֶת עצמם בּשחוּטי לוֹנדוֹן. הלָלוּ צריכים לכפּר על נַפשוֹתיהם הטמאוֹת. ואִילוּ אני אוֹכל תּפּוּחי־אדמה עם דגים מלוּחים. מוּבטחני בּריבּוֹנוֹ־של־עוֹלָם, שירשני להיכּנס לאֶרץ־יִשׂראֵל גם בּלא נדבה לקרן־היסוֹד. יֶס סיֶר! אֵין מַלקין בּשתּי רצוּעוֹת!…

היהוּדי צחק אֶל פּנַי צחוֹק טוֹב־לב של פּרא־אָדם, פּנה אֵלי עוֹרף בּבגדוֹ המרוּבּב ויצא לָלכת אֶל הסיפּוּן, הולךְ וּמגָרר בּרגלָיו אֶת הפּוּזמקאוֹת האדוּמים, המשתּלשלים וצוֹנחים מתּחת למכנסיו.

 

ד. ארץ־ישראל צריכה לו!    🔗

כּנגד קבוּצת המרגלים מוֹציאֵי־הדיבּה, ששׂמה לָה קן בּאנייה וּביקשה להבאִיש אֶת ריחָה של “אֶרץ־החלוּצים” בּעֵיני יוֹצאי־אמריקה, התקוֹממוּ בּכל עוֹז אחָדים ממקנאֵי קנאַת האָרץ, שקיבּלוּ על עצמם אֶת השליחוּת ההיסטוֹרית, אשר יהוֹשוּע בּן נוּן וכלב בּן יפוּנה מילאוּ בּשעתם בּמידבּר, בּין יוֹצאֵי־מצריִים.

בּין אֵלה הצטיֵין בּחוֹם־נפש וּבשקידה רבּה אֶחָד מבּני אֶרץ־יִשׂראֵל, אִיש חָרוּץ וּמהיר בּדיבּוּרוֹ, זריז וּמזוֹרז, כּוּלוֹ כּכסף חַי, יהוּדי מיוּחָד בּמינוֹ, הראוּי להיזכר כּאן לטוֹבה. היהוּדי הזה, מן העוֹלים החדשים, בּיצר לוֹ מַעמד בּאֶרץ־יִשׂראֵל, כּוֹנן לעצמוֹ בּית־מסחָר הגוּן, בּנה בּתּים נאִים אחָדים בּשכוּנַת־גנים חדשה, והוּא הוֹלךְ לעתּים קרוֹבוֹת למַסעוֹתיו בּאמריקה – “לא כּשליחַ־ציבּוּר חָלילה, אֶלָא כּציר שלוּחַ מעצמוֹ”. לאֶרץ־יִשׂראֵל בּא מפּנים רוּסיה, בּמקוֹם שעשׂה עסקים עם “פוֹני”, היה ציוֹני נאמן, יוֹשב־ראש בּאגוּדה ציוֹנית, קוֹרא בּקהל סיפּוּרי שלוֹם־עליכם, מַשׂכּיל וָתיק, חוֹתם מַתמיד על עיתּוֹנים עברים, חָסיד נלהב של הסַפרוּת העברית בּכלל ושל כּל סוֹפר וסוֹפר עברי בּפרט, שאף כּל ימיו בּכל לבבוֹ וּבכל נַפשוֹ להתיישב בּאֶרץ־יִשׂראֵל וזכה לכךְ רק בּימים האַחרוֹנים, אַחרי המַהפּכה הרוּסית, שניצל מתּוֹכה בּאוֹרח־פּלא עם בּני־ביתוֹ. עכשיו הוּא מקיֵים אֶת מצוַת יִישוב אֶרץ־יִשׂראֵל לכל פּרטיה ודיקדוּקיה, שׂוֹחה בּאַטמוֹספירה זוֹ כּדג בּמצוּלה, מחַבּל תּחבּוּלוֹת, עוֹשׂה נפשוֹת, מסַיֵיע לבּניין, מקשר אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל עם אמריקה, מדבּר עברית, שוֹלח אֶת בּניו לקאליפוֹרנייה ואֶל העֵמק – והכּל הוּא עוֹשׂה בּחריצוּת רבּה וּבשקידה יתירה וּבמהירוּת מַפליאָה – “כּי אֶרץ־יִשׂראֵל אֵינה יכוֹלה עוֹד להמתּין, כּבר המתּינה אַלפּיים שנה!”

בּאנייה חָיתה רוּחוֹ. קהל־יהוּדים רב כּל־כּך, בּלא עֵין־הרע, נוֹסע מאמריקה לאֶרץ־יִשׂראֵל – הלא אָסוּר לָשבת בּחיבּוּק־ידיִים! עֵת לעשׂוֹת היא – עֵת לדבּר, לטעוֹן, לעוֹרר, להכשיר אֶת הלבבוֹת, לחַבּר נפרדים, לקשוֹר קשרים! ראשית, הנה נוֹסעים כּאן יהוּדים עשירים וּבעלי־יכוֹלת – צריךְ אֵיפוֹא להשתּדל, שלא יֵצאו ידי חוֹבתם בּקוֹמץ טאבּאק, בּסיוּר קברה של רחל אִמנוּ, בּנדבת ח"י פּרוּטוֹת לרבּי מאִיר בּעל־הנס; צריךְ לשתּפם בּמלאכת הבּניין – יִקנוּ קרקעוֹת, יקימוּ בּתּי־חרוֹשת, יִטעוּ פּרדסים, יסַפּקוּ עבוֹדה לחלוּצים, לבחוּרים יקרים אֵלה, טוֹבי בּני האוּמה, אשר השליכוּ את נַפשם מנגד למַעננוּ וּלמען כּבוֹדנוּ! ושנית, צריךְ להחליש אֶת פּעוּלָתם המַזיקה של המרגלים, לסתּוֹם פּיוֹתיהם של המַשׂטינים והמקטרגים הלָלוּ, ולא יֶחרצוּ כּלָבים לשוֹנם! צריךְ לסַפּר לקהל, מהי אֶרץ־יִשׂראֵל וּמה טיבה!

והיהוּדי המהיר מַקהיל קהילוֹת סביבוֹ בּכל מקוֹם שיהוּדים נאספים – על הסיפּוּן, בּטרקלינים, בּמסדרוֹנוֹת הצרים בּין התּאִים – ועוֹמד וּמסַפר לקהל, מהי אֶרץ־יִשׂראֵל וּמה טיבה. מדבּר הוּא בּכל חוֹם הלב וּבשטף לָשוֹן וּבמהירוּת שֵאינה מצוּיה, ואַף־על־פּי־כן הדברים מידרדרים ויוֹצאִים מפּיו בּרוּרים ועגוּלים ושלימים, בּלא פּגימה כּל־שהיא, כּקיטניוֹת כּשרוֹת:

– השוֹמעים אַתּם, יהוּדים חביבים? הלא אֵין אני צריךְ להישבע לָכם בּנקיטת ספר־תּוֹרה, רשאִים אַתּם להאמין לי גם בּלא שבוּעה: אֶרץ יקרה כּאֶרץ־יִשׂראֵל שלָנוּ לפניה לא היתה ואַחריה לא תּהיה! אֵינני מדבּר כּאן על האַקלים, על השמש, על הירח, על האַויר, על הים – דברים אֵלוּ גלוּיִים וידוּעים היוֹם לכל תּינוֹק של בּית־רבּוֹ, הלוֹמד גיאוֹגרפייה. מדבּר אני, עליכם לָדעת, על עֶצם טיבה של אֶרץ־יִשׂראֵל! הנה, דרךְ משל, אַתּם כּוּלכם פּה אמריקאִים, והרי אני שוֹאל אֶתכם: מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לָכם זה? ואַל תּאמרוּ בּלבבכם, שמזלזל אני חָלילה בּאמריקה – יִשמרני אלוֹהים! אמריקה אַף היא אֶרץ יקרה, אֵין כּמוֹה בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. אבל מַה תּתּן וּמַה תּוֹסיף לכם זוֹ? הגיעוּ בּעצמכם: הנה השכּמתּם לָקוּם בּבּוֹקר, חטפתּם ואכלתּם אֶת הבּראֶקפאָסט ורצתּם אֶל האוֹפיס לעבוֹדתכם. עבדתּם בּאוֹפיס עד אַחַת בּצהריִים וקמתּם ורצתּם אֶל הריסטוֹראן לאכילת לוֹנטש. חטפתּם אֶת הלוֹנטש וקמתּם ורצתּם הבּיתה לאכילת סוֹפּר, מי בּסוֹבּוויי וּמי בּמכוֹנית שלוֹ. חטפתּם ואכלתּם בּביתכם אֶת הסוֹפּר וקמתּם ורצתּם אֶל התּיאַטרוֹן, אוֹ אֶל הווֹדיוויל, אוֹ אֶל הראִינוֹע, אוֹ אֶל משׂחַק הפּוֹיקר, אוֹ אֶל הפּינוֹקל – יוֹדע אני גם יוֹדע, אַף אני אמריקאִי לשליש ולרביע! וּבכן, הרי אני שוֹאֵל אֶתכם: מַה יּתּן וּמַה יוֹסיף לָכם זה? אָמנם, הבה נַניחַ, כּי הקאפּיטל¹, בּלא עֵין־הרע, הוֹלךְ וגָדל: עשׂרת אלָפים, חמשים אֶלף, מאה אֶלף, רבע מיליוֹן – נוּ, קץ לדבר, מיליוֹן! אבל מַה יּתּן וּמַה יוֹסיף לָכם זה?… רצוֹנכם אֵיפוֹא לָדעת, כּיצד אנחנוּ חַיִים בּאֶרץ־יִשׂראֵל? הנני ואסַפּר לָכם. אני, כּשאני מַשכּים לָקוּם בּבּוֹקר, אני נזכּר, ראשית חָכמה, כּי השכּמתּי לָקוּם בּאֶרץ־יִשׂראֵל. אני יוֹשב לסעוֹד פּת־שחרית – ואני יוֹדע ומַרגיש, כּי סוֹעֵד אני פּת־שחרית בּאֶרץ־יִשׂראֵל. אני יוֹצא לָלכת אל האוֹפיס שלי, – אֶצלנוּ יֵיאָמר לזה בּעברית משׂרד, – והרי אני חָש בּגוּפי וּבנשמתי, כּי הוֹלךְ אני לעבוֹד בּתוֹךְ אֶרץ־יִשׂראֵל וּבשביל אֶרץ־יִשׂראֵל. אֶת הלירות האחָדות שאני עוֹמד להרויחַ, אוֹ אֶת עשׂרוֹת הלירוֹת, אוֹ אֶת מאוֹת הלירוֹת, – אֵין אני מחוּייב לפרש לָכם, כּמה גדוֹלים אוֹ כּמה קטנים העסקים שלי, – אָמנם אַרויחַ לעצמי, אבל על־ידי כּךְ לא אני בּלבד אֶתעשר, אֶלָא גם אֶרץ־יִשׂראֵל תּתעשר. וּכשאני בּוֹנה לי בּיִת חָדש, אני עוֹמד וּמהרהר בּפני עצמי: הנה יִוָסף עוֹד בּניין יהוּדי יפה בּאֶרץ־יִשׂראֵל. וּשכני כּי יִבנה לוֹ בּיִת יפה משלי, הרי אני נשבּע לָכם בּכל קוֹדש, כּשם שאָנוּ מַפליגים כּאן בּימוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, כּי נהנה אני ממנוּ יוֹתר משאני נהנה מבּיתי. שהרי בּי בּעצמי אני בּטוּחַ מכּבר, – לא נשאר לי אֵיפוֹא אֶלָא להבטיחַ גם את האחרים… וּמַכּרי האִיכּר בּמוֹשבה כּי יִקנה לוֹ עֵז חדשה…

– אָמנם, – מַפסיקוֹ פּתאוֹם אַחַד השוֹמעים בּדבר שלא מן העניין כּלָל, – אֶפשר, שכּל זה אמת ונכוֹן. אבל אֵיךְ אַתּם מתקיימים שם בּפאֶלאֶסטאַין בּלא אַמבּטייה? הנה הוּרגלתּי בּאמריקה להתקלח בּכל בּוֹקר בּצוֹננים…

– וּבכן? – שוֹאלוֹ היהוּדי המהיר בּפנים טוֹבים וּמאִירים. – כּלוּם סבוּר אַתּה, שאֵין מַיִם צוֹננים בּאֶרץ־יִשׂראֵל?

– אבל אַמבּטייה? – עוֹמד האמריקאִי בּשלוֹ.

– יפה שאַלתּ, כּשם שאני יהוּדי! – צוֹחק היהוּדי המהיר בּכל פּה. – וכי סבוּר אַתּה, שאֵין לָנוּ חלילה ציוויליזאצייה בּאֶרץ־יִשׂראֵל? ציוויליזאצייה מאֵין כּמוֹה! אַמבּטיוֹת שאֵין דוּגמתן! הנה העמדתּי בּביתי אַמבּטייה אַנגלית יקרה עם מקלחַת טוֹבה, שכּמוֹה לא היתה ואַחריה לא תּהיה! אֵינה מקַלחת, אֶלָא יוֹרה, יוֹרה כּחץ!… היוֹדע אַתּה אֵֶת אשר אוֹמַר לָךְ? לָמה לי להרחיק עֵדוּתי? הנה נבוֹא, אִם יִרצה השם, לאֶרץ־יִשׂראֵל ונרד מעל האנייה, אָז תּבוֹא אֶל בּיתי ותהיֶה אוֹרחַ יקר לי, ואכבּד אוֹתךָ תּיכף וּמיד בּמקלחת של צוֹננים!…

למַען אֶרץ־יִשׂראֵל לא יִקשה ממנוּ כּל דבר לעשׂוֹתוֹ. נכוֹן הוּא להשׂיא עֵצוֹת טוֹבוֹת לכל שוֹאֵל, לסַפּק אֵת כּל הידיעוֹת הנחוּצוֹת והנוֹחוֹת בּיוֹתר. מעוֹרב הוּא עם כּל התּיירים וּמַשפּיע על אוֹזן כּל אִיש ואִיש דברים טוֹבים וּנעימים. אֵינוֹ מַבחין בּין אנשים – בּין עשיר לרש, בּן קטן לגָדוֹל. אִם העניין נוגע לאֶרץ־יִשׂראֵל, הריהוּ מוּכן וּמזוּמן למַלא כּל שליחוּת, לעשׂוֹת טוֹבוֹת, לָרוּץ, להתרגש, להשתּדל. אֵין כּמוֹהוּ נעים ונוֹחַ לבּריוֹת; רוֹאֶה הוּא אֶת עצמוֹ בּאנייה כּאִילוּ הוּא בּא־כּוֹחָה הרשמי של אֶרץ־יִשׂראֵל, האַמבּאסַאדוֹר שלָה, ועליו החוֹבה להוֹדיע בּעוֹלָם אֶת טבעה של אַרצוֹ, אֶת מידוֹתיה היפות והנַעלוֹת. וּמלבד כּל זאת, אָמנם אִיש טוֹב הוּא מטבע בּריאָתוֹ, הרוֹאֶה רק טוֹב בּאחרים ודוֹרש טוֹב לכל עמוֹ. שוֹאֵל אַתּה אוֹתוֹ: מה ראה שדבק פּתאוֹם בּיהוּדי פּלוֹני – מַה תּקוָה צפוּיה לוֹ מאָדם מנוּוָל כּמוֹתוֹ? והריהוּ משיב לָךְ:

– כּן, אָמנם אָדם מנוּוָל הוּא, אבל יהוּדי יקר! יהוּדי שהניח אֵת כּל עסקיו בּאמריקה והפליג בּים עם אִשתּוֹ וּבניו לראוֹת בּעֵיניו אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל – סימן לוֹ, שיהוּדי יקר הוּא! אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה ליהוּדים כּאֵלה!

אוֹ תּמה אַתּה עליו, שהוּא מתהלךְ זה ימים אחָדים עם בּרנש אַלמוֹני, שחציוֹ אִידיוֹט. והריהוּ משיב לָךְ:

– חציוֹ אִידיוֹט? כּוּלוֹ אִידיוֹט! אבל בּחוּר יקר הוּא! קנה יִקנה אֶצלי פּרדס בּאֶרץ־יִשׂראֵל! אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לוֹ!

שאלוּ אוֹתוֹ: מהוּ עכשיו היחס בּאֶרץ־יִשׂראֵל בּין היהוּדים וּבין הערביִים? אָמַר לָהם:

– הערביִים? גוֹיִים יקָרים! גוֹיִים כּאֵלה אֵין אַתּם רוֹאִים בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ, וּבלבד שתּספּיקוּ בּידם להרויחַ פּיאַסטר! לוּא יבוֹאוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל חצי מיליוֹן יהוּדים מאמריקה ויִבנוּ בּתּי־חרוֹשת, אָז תּראוּ בּעֵיניכם, כּי גן־עֵדן תּהיֶה האָרץ לבני יִצחָק וּבני יִשמעֵאל גם יחד!

יוֹתר מכּל נתן אֶת לבּוֹ להביא שלוֹם בּין שני שבטי יִשׂראֵל המפוֹרדים אשר בּאנייה – בּין אוֹכלי הבּשׂר ואוֹכלי תּפּוּחי־האדמה. כּל יִשעוֹ וכל חפצוֹ היה, כּי היהדוּת האמריקאִית תּיכּנס לאָרץ מאוּחדת, כּוּלָה גוּף אֶחָד וּנשמה אַחַת – הדבר הזה יעשׂה בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ רוֹשם כּבּיר, אשר לא יִימחה! אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לאחדוּת הלאוֹם!… כּל הימים רץ מקבוּצה אַחַת אל האַחרת, טען לפני כּל אֶחָד ואֶחָד, דיבּר טוֹבוֹת בּאָזני האֶחָד על השני, השתּדל לסתּוֹם אֶת כּל התּהוֹמוֹת, ליישר אֶת כּל המַעקשים, התחַנן לפני המרגלים וּביקש רחמים מהם:

– חַיֵיכם, יהוּדים חביבים, צריכים אַתּם להבין גם אֶת נפש הדוֹר החָדש! צעירים יקרים כּמוֹהם, בּני אָבוֹת ואִמוֹת כּשרים, יוֹדעֵי לָשוֹן וספר, תּלמידי־חכמים כּוּלָם, כּשם שאני יהוּדי, תּלמידי־חכמים! אֶלָא מה? מטיילים הם על הסיפּוּן עם נערוֹת? יטיילוּ לָהם להנאָתם! הלא אנשים צעירים הם! וכי מי יטיֵיל עם הנערוֹת – אני? אוֹ אַתּם? אוֹ אֶפשר אַתּה, רבּנוּ הנכבּד? ואַגב, יש לרחם גם על הנערוֹת – גם הן נשמוֹת יהוּדיוֹת, אמוּנוֹת בּבית הוֹריהן על כּל טוּב, מתענוֹת כּאן בּאנייה ללא תּיאַטרוֹן, ללא ראִינוֹע, ללא מחוֹלוֹת – צער בּעלי־חַיִים מַמש! ואַל תּשכּחוּ אֶת העיקר – נוֹסעוֹת הן לאֶרץ־יִשׂראֵל! נערוֹת יקרוֹת!… ועל זה שהם אוֹכלים בּשׂר – אַל תּצטערוּ כּלָל! וּבפרט, שיֵש הכשר מפוֹרש מאֵת הרבּנוּת הלוֹנדוֹנית – גם אֶת זה אֵין לבטל בּמחי־היד. אָמנם, אני ואַתּם ורבּנוּ הנכבּד שיִחיֶה – אנחנוּ אֵיננוּ אוֹכלים כּאן בּשׂר, מפּני שאנחנוּ מהדרין מן המהדרין… אבל מה אַתּם דוֹרשים מאֵת אנשים צעירים כּמוֹהם – כּי יחמירוּ על עצמם יוֹתר משהחמיר עליהם השוּלחָן־ערוּךְ?… צעירים יקרים הם כּוּלָם, חי נַפשכם ונַפשי גם יחד! אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לָהם! אֶרץ־יִשׂראֵל מכפּרת על הכּל!…

מוֹצא הוּא אֶת אַחַד הצעירים מעשן בּחדר־העישוּן סיגָרייה בּשבּת, והרי הוּא מַטה אוֹתוֹ לקרן־זוית בּפנים נבהלים:

– הוֹי, גזלָן, רוֹצח־היער, השלךְ מידךָ תּיכף וּמיד אֶת הסיגָרייה, הלא מקפּח אַתּה לי בּזה אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל!… השמַעתּ מימיךָ? אני טוֹרח זה שלוֹשה ימים רצוּפים עם אוֹתוֹ האוֹלראַיטניק החָסיד מגראָנד־קוֹנקוּרס, עוֹבד אִתּוֹ עבוֹדת־פּרךְ, כּי יִבנה לָנוּ בּית־חרוֹשת לסוּכּר בּעֵמק, וכמעט כּבר עלה בּידי להציל ממנוּ רבע מיליוֹן דוֹלָר, – והנה עמַדתּ פּתאוֹם כּאן לעשן סיגָרייה בּשבּת! אִם יִזדמן חָלילה אוֹתוֹ אוֹלראַיטניק לכאן ויִראֶה חָלילה בּעֵיניו אֶת הסיגָרייה בּשבּת – הלא יבוֹא הקץ על בּית־החרוֹשת לסוּכּר!… היוֹדע אַתּה עֶרכּוֹ של בּית־חרוֹשת לחלוּצים שלָנוּ? היוֹדע אַתּה, כּי מתחַיֵיב אַתּה על־ידי סיגָרייה זוֹ בּנַפשוֹ של כּל היִישוּב?… אַל תּאמַר בּלבבךָ, כּי מקנא אני קנאת השם צבאוֹת. לדידי, רשאי אַתּה לעשׂוֹת מַעשׂים גרוּעים מאֵלה, ולא אֶפצה פּה כּנגדךָ. אָמנם אני עצמי אֵינני מעשן בּשבּת, משוּם שאֵינני מעשן בּכלָל, והרי אני, בּרוּךְ השם, פּטוּר מכּל הצרה הזאת. אֶלָא מה? בּפרהסיה, בּפני יהוּדים יראִים מאמריקה – ואֵימתי? דווקא בּשעה שהכּל הוֹלךְ וּמסתּדר לטוֹבת אֶרץ־יִשׂראֵל! הוֹי, גזלָן, רוֹצח־היער, ליסטים מזוּיין, אֶרץ־יִשׂראֵל!… הס, היוֹדע אַתּה, מה עלה על דעתּי? בּוֹ ואֶנהגךָ אֶל תּאִי, ואֶסגָרךָ שם על מַסגר, וּתעשן שם סיגָריוֹת כּכל אשר תּאַוה נַפשךָ! בּוֹא, בּוֹא עמי!…

והיהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל אוֹחז אֶת הצעיר הנבוֹךְ תּחת זרוֹעוֹ וּפוֹנה עמוֹ לָלכת – ועוֹזבוֹ מיד בּאֶמצע הדרךְ. כּי הנה ראה פּתאוֹם בּאַחַת הפּינוֹת, בּתוֹךְ קבוּצת תּיירים משׂוֹחחים, אֶת האוֹלראַיטניק החָסיד מגראָנד־קוֹנקוּרס עם רבע מיליוֹן הדוֹלָרים, העוֹמד לבנוֹת בּית־חרוֹשת לסוּכּר בּשביל יוֹשבי העֵמק – וכוֹנן צעדיו אֵלָיו. הלָה קוֹדם. אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לוֹ!…

 

ה. חלוצי אמריקה    🔗

האמת צריכה להיאָמר: אִם התּיירים האמריקאִיים בּני הדוֹר הישן הצטיינוּ בּדרךְ נסיעתם בּאנייה לאֶרץ־יִשׂראֵל בּמידוֹתיהם וּנטיוֹת־נַפשם לטוֹבה אוֹ לרעה, הנה בּני־הנעוּרים המעטים, שנגררוּ אַחריהם, רוּבּם הצטיינוּ – בּלא־כלוּם. התּיירים הזקנים נחלקוּ, לכל הפּחוֹת, לאַנשי־בשׂר ולאַנשי־חָלָב; ואִילוּ בּני־הנעוּרים היוּ מסוּג זה, שאֵינוֹ לא בּשׂר ולא חָלָב. הזקנים התוַכּחוּ, התרגשוּ, התנַגחוּ אֵלה עם אֵלה והראוּ מזג חָי; וּכנגדם בּני־הנעוּרים לא היה לָהם שוּם דבר, אשר עליו יִתוַכּחוּ, אשר יעוֹרר אֶת לבּם, אשר בּוֹ יאמינוּ אוֹ יִכפּרוּ. זוֹ היתה חבוּרה שלימה של צעירים כּהים וחַסרי־דמוּת, עניֵי־רוּחַ וּמשעממים כּמות. פּנים חלָקים, מגוּהצים, מנוּסחים, ללא קמט של אִישיוּת בּוֹלטת, ללא חן של שאִיפה צעירה, של דמיוֹן צעיר לוֹהט. התּיירים הזקנים התכּנסוּ בּכל יוֹם לכנסיוֹת, עוֹררוּ מַחלוֹקת נלהבת, טענוּ, דנוּ זה עם זה על החלוּצים הרחוֹקים אשר בּעֵמק הרחוֹק; וּבשעה זוֹ עצמה היוּ בּניהם, חלוּצי אמריקה, בּחוּרים מתנאִים בּסווייטרים לבנים וּבמכנסי־מַלָחים רחָבים וּבחוּרוֹת דקוֹת־גו וּמפוּרכּסוֹת־שׂפתיים, עוֹברים על־פּני כּל השאוֹן היהוּדי כּחירשים מלידה וּמבּטן, כּזרים, כּעוֹמדים מחוּץ למַחנה, שהגזע העתּיק הזה לא יוּכל עוֹד לעוֹרר אֶת לבּם אפילוּ לשם סַקרנוּת בּלבד. תּחת זה בּילוּ חלוּצי אמריקה שלָנוּ אֶת זמַנם על הים בּעגבנוּת קרתּנית, בּשעשוּעים שטחיִים, בּסיפּוּרי הלָצוֹת, לקוּחוֹת מן “העמוּדים המבדחים” של עיתּוֹני יוֹם ראשוֹן הניוּ־יוֹרקיִים.

מה הוּא אֵיפוֹא הדבר, אשר משךְ לאֶרץ־יִשׂראֵל אֶת הצעירים הנאִים האֵלה, הבּוֹטחים והשאנַנים, השׂבעים שׂביעת גוּף ונפש, כּוּלָם מאוּלָפים וּמנוּמסים יפה, רוּבּם חניכי האוּניברסיטוֹת? מַה תּלש אוֹתם, אֶת קוֹמץ השיבּלים הבּוֹדדוֹת האֵלה, מתּוֹךְ הקרקע האמריקאִי השמן והפּוֹרה, הקוֹלט וּמַשריש לָבטח אֶת הנוֹער היהוּדי, ונשׂא וסיעֵר אוֹתם בּרוּחַ הים אֶל פּני אֶרץ־המזרח הקטנה? – וַדאי לא זה, שהוֹציא אֶת החָלוּץ האֵירוֹפּאִי הצעיר מתּוֹךְ האוּניברסיטה הגרמַאנית, מתּוֹךְ המַאסר הרוּסי וּמתּוֹךְ המצוֹק הפּוֹלָני. וַדאי, שכּאן היוּ הנימוּקים מסוּג אַחר לגמרי. האֶחָד הוּא בּן שוֹמע בּקוֹל אָביו, אוֹ תּינוֹק כּרוּךְ אַחרי אִמוֹ, והריהוּ עוֹשׂה נַחַת־רוּחַ לזקנים ונוֹסע אַחריהם אֵֶל אֶרץ־הקוֹדש שלָהם – וּבפרט, שהבטיחוּ לוֹ על דרכּו, בּתוֹרת פּרס נוֹסף, כּמה וכמה דברים טוֹבים: ניצה, מוֹנטי־קארלוֹ, ניאַפּוֹל. השני, שאֵיננוּ תּלוּי בּדעת הוֹריו, עוֹשׂה אֶת האַוואנטוּרה הקטנה הזאת על חשבּוֹן עצמוֹ: שמוֹע שמע מפּי עָדי־ראִייה ויוֹדעֵי־דבר אֵת כּל הגדוֹלוֹת והנפלָאוֹת, המתרחשוֹת בּאוֹתה הפּינה הבּיבּלית הרחוֹקה, בּמקוֹם שסטוּדנטים וּסטוּדנטוֹת מאֵירוֹפּה בּוֹנים לעצמם מין “בּיִת לאוּמי”, עוֹבדים בּיוֹם עבוֹדת־אִיכּרים פּשוּטה ורוֹקדים בּלילה אֶת ריקוּד ההוֹרה, עוֹשׂים מעֵין מַעשׂה־בראשית, הדוֹמה מאוֹד למַעשׂה הפּילגרימים הראשוֹנים בּאמריקה – אָכן, כּדאי לוֹ לראוֹת כּל זאת בּעֵיניו. בּוַדאי יִהיֶה בּידוֹ אַחַר־כּךְ חוֹמר נפלא לסיפּוּרים נאִים, אשר יסַפּר בּעיר־השׂדה הקטנה, האפוֹרה והמשעממת. על כּל פּנים, הרי זה וואקיישן נהדר – הנסיעה עצמה על הים שֹווָה בּהוֹצאוֹת־הדרךְ! השלישי, צעיר בּעל־תּכלית, המצרף דוֹלָר לדוֹלָר וּמַניחָם, צוֹפה למַטרה מַעשׂית: אָמרוּ לוֹ, כּי בּאֶרץ־יִשׂראֵל עלוּ מַטעֵי תּפּוּחי־הזהב למַעלה־ראש, כּי מַכניסים הם שם ריוַח למַעלה מחמישים אחוּזים. והנה, אִם יֵש רק מַחצית אמת בּדבר, הלא גם זה בּעֶרכּךָ עֶשׂרים וחמישה אחוּזים – עסק לא־רע בּצוֹק העתּים האֵלה, שהכּסף מוּנח בּבאנקי אמריקה ללא מַעשׂה! והרביעי קשוּר אֶל אֶרץ־יִשׂראֵל בּקשרי־משפּחה: הוֹרים זקנים, דוֹדים ודוֹדוֹת, קרוֹבים וּקרוֹבוֹת עם בּניהם וּבנוֹתיהם הצעירוֹת. וּכפי שהוּא עצמוֹ הריהוּ בּחוּר שכּבר עבר אֶת פּרקוֹ, אֶפשר שיִצמַח לוֹ משם שידוּךְ הגוּן, אשר אֵלָיו הוּא מתפּלל זה ימים רבּים.

הנה רץ על־פּני הסיפּוּן חָלוּץ צעיר מניוּ־אִינגלאנד, ראשוֹ מגוּלה וצוארוֹן מעילוֹ זקוּף. פּניו צחים ואדוּמים, שׂער ראשוֹ מבוּדר לרוּחַ היום וּמַבּט־עֵיניו כּמַבּט תּיִש צעיר, שנתעה מעם עֵדר העזים. הבּחוּר הזה רוֹפא הוּא על־פּי מקצוֹעוֹ, זה לא־כבר גָמַר לימוּדיו בּאוּניברסיטה, וּכבר שימש קצת בּמלאכתּוֹ בּעיר־מוֹלדתּוֹ. אֶלָא שהמדיצינה היתה לוֹ עד־מהרה לזרא – עמד ונסתּלק ממנה. כּל־כּךְ לָמה? מפּני שהתבּוֹנן וראה, שכּל העוֹסק בּמדיצינה חַייב לטפּל כּל ימיו בּבני־מעיִים חוֹלים, בּכבד וּטחוֹל צבים וּבריאוֹת לקוּיוֹת – מַה יִתּנוּ לוֹ אֵלה? ולא עוֹד, אֶלָא שהרוֹפא מצוּוה לפעמים להשתּעמם כּל הלילה ליד מיטתה של יוֹלדת, להבּיט אֶל פּניו המצירים והאשמים של הבּעל הטיפּש, לראוֹת את עויוֹתיה של החוֹתנת הזרה, לשמוֹע אֶת צעקוֹתיה הבּהמיוֹת של האִשה הנשׂוּאָה עלוּבת־הנפש – לב מי יעמוֹד בּכל אֵלה? מוּטב שישעשע עצמוֹ בּפלירט עם נערוֹת פּנוּיוֹת, צעירוֹת וּמתוּקוֹת – ניכט וואַהר? (הוֹריו יוֹצאֵי אוֹסטרייה הם – כּלוֹמַר, לפשוּטוֹ של דבר, יוֹצאֵי גָליצייה – והריהוּ מתבּל אֶת דיבּוּרוֹ האַנגלי בּפרפּראוֹת גרמַניוֹת). ולָכן החליט לעזוֹב אֶת מלאכת הרוֹפאִים ולָשׂים פּניו אֶל הזוּרנַאליזם, כּלוֹמַר – אֶל הכּתיבה. מַה יִכתּוב – עדיִין אֵיננוּ יוֹדע. אָמנם לשם כּךְ הוּא נוֹסע לפלשׂתּינה. שם יתחיל אֶת פּעוּלָתוֹ הזוּרנַאליסטית. אָמרוּ: פּלשׂתּינה היא אֶרץ מעניֶינת מאוֹד. בּיִיחוּד מעניינים החלוּצים אשר בּעֵין־חרוֹד. אֶפשר, שיעלה בּידוֹ לכתּוֹב עליהם ספר שלם – ניכט וואַהר? ורק דבר אֶחָד מציק לוֹ – שאֵיננוּ שוֹמע אֶת לשוֹנם. לכאוֹרה, שתּי לשוֹנוֹת: “אִידדיש” ו“היבּרוּ”. והנה על “אִידדיש” יכוֹל היה להתגבּר בּמקצת – סבתוֹ היתה מדבּרת בּביתם “אִידדיש”. עדיִין זוֹכר הוּא מלים בּוֹדדוֹת: “פּוֹשעיִשׂראֵל”, “מוּמרלהכעיס”, “יִמַחשמוֹ”, חַה־חַה־חַה – ניכט וואַהר?… אבל מַה יעשׂה ל“היבּרוּ”? כּבר ניסה ללמוֹד אֶת הלָשוֹן הזאת – פּה בּאנייה. התוַדע כּאן אֶל בּחוּרה אַחַת, ילדה מתוּקה, המוֹליכה אִתּה ספר־לימוּד עברי, ולָמַד מפּיה שתּי מלים, לא יוֹתר משתּיִים: האַחַת – “שלוֹם”, והשנייה – “בּרכה”. מקוה הוּא, כּי עד בּוֹאוֹ לחיפה יִכבּוֹש לוֹ עוֹד כּדי חָמש אוֹ שש מלים – אבל כּלוּם יספּיקוּ לוֹ אלה? לָשוֹן קשה מאוֹד, לא כּלשוֹן אַרצוֹת־הבּרית שלָנוּ. כּדאי יִהיֶה לעוֹרר תּעמוּלָה בּקרב החלוּצים אשר בּעֵין־חרוֹד, כּי יקבּלוּ עליהם אֶת הלָשוֹן האַנגלית – לָמה יַלאוּ אנשים בּ“היבּרוּ”? קצרה בּינתוֹ מהשׂיג אֶת נַפשם של אֵלה: גם לחפּוֹר אַדמַת־סלָעים בּפלשׂתּינה, גם לדבּר “היבּרוּ” – מאַיִן לָהם העוֹז והגבוּרה לכךְ?…בּחוּרים מעניינים הם חלוּצים אֵלה, כּדאי יִהיֶה לָשבת אִתּם בּעֵין־חרוֹד שבוּע אוֹ שבוּעיִים ולכתּוֹב עליהם אוּלי ספר שלם. וואֶרי, וואֶרי אִינטראֶסטינג – ניכט וואַהר?… הס! הנה היא מטיֶילת שם, הילדה המתוּקה של ספר־הלימוּד העברי, מטיֶילת לבדה, עלוּבת־הנפש, הנערים עדיִין סרוּחים על מיטוֹתיהם אִיש בּתאוֹ, עד חצי הלילה התהוֹללוּ אֶמש – צריךְ לָלכת וּלנַחם אֶת נַפשה… גוּד בּאי, שלוֹם אֶנד בּרכה!

והנה צעיר שני, והוּא מן הנשׂוּאים. הוּא ואִשתּוֹ הצעירה – שניהם מגוּהצים, מַפליאִים עיִן בּלבוּשם העשיר. וּשניהם אמריקאים גמוּרים, אַף מלה יהוּדית אַחַת לא תּשמע מפּיהם. בּאִים הם מן המקוֹמוֹת הרחוֹקים אשר בּאַרצוֹת־הבּרית. שם עשׂוּ עוֹשר והגיעוּ, כּפי שאוֹמרים, לעסקים גדוֹלים. ואַף־על־פּי־כן שוֹאֵל האַברךְ הצעיר לתנאֵי ההתיישבוּת בּאֶרץ־יִשׂראֵל. שמע היהוּדי המהיר, הסוֹחר המַשׂכּיל מאֶרץ־יִשׂראֵל, וחָיתה רוּחו. עמד להציע לפני האַברךְ היקר, שאֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לוֹ, כּמה וכמה תּכניוֹת נהדרוֹת: טחנה מוֹדרנית גדוֹלָה, בּית־חרוֹשת גָדוֹל לטכסטיל בּשביל המזרח הקרוֹב, מכוֹנוֹת למיץ של תּפּוּחי־זהב, מניוֹת בּים־המלח… ורק דבר אֶחָד היה לפלא: מה ראה צעיר אמריקאִי כּמוֹהוּ, אשר עלה בּאמריקה למרוֹם ההצלָחָה, שהוּא שוֹאֵף להתיישב דווקא בּאֶרץ־יִשׂראֵל? מה הקשר, המקשר אוֹתוֹ אֶל היהדוּת? והנה היה מַעשׂה ונתגלָה, כּי אָמנם יֵש קשר אַמיץ בּין צעיר כּמוֹהוּ וּבין היהדוּת. פּעם אַחַת בּעֶרב נתכּנסה חבוּרת הצעירים, בּחוּרים וּבחוּרוֹת, על הסיפּוּן וּפתחה בּזמרה, ויהוּדים נתאַספוּ מסביב ועמדוּ לשמוֹע. זימרוּ אֵת כּל הניגוּנים למיניהם, למן מזמוּטי הכּוּשים ועד זמירוֹת האוּקראִינים, עד שהגיעוּ לבסוֹף לשירי־עם יהוּדים. עמד פּתאוֹם האַברךְ האמריקאִי המגוּהץ, הבּא מן המקוֹמוֹת הרחוֹקים של אַרצוֹת־הבּרית, נשׂא קוֹלוֹ, קוֹל אַדיר וחָזק, והפתּיע אֶת הקהל בּפיוּט של יוֹם־הכּיפּוּרים: “כּי הנה כּחומר בּיד היוֹצר”. לאַחַר שקיבּל אֶת שׂכרוֹ בּמחיאוֹת־כּפיים סוֹערוֹת, חַם לבּוֹ בּקרבּוֹ, קם וכיבּד אֶת הקהל ממיטב גרוֹנוֹ: זימר את ה“יעלוֹת”, “אַל תּשליכנוּ לעֵת זקנה”, “אָבינוּ מַלכּנוּ”, “יראתי בּפצוֹתי” – כּל הריפּריטוּאר החַזני של הגראמוֹפוֹן. וּכבר קשה היה להפסיקוֹ. בּין כּה וכה נפתּרה החידה בּמקצת: אַברךְ זה נַפשוֹ יוֹצאת אֶל העמוּד! לחינם נסתּבּךְ שם בּמקוֹמוֹת הרחוֹקים של אַרצוֹת־הבּרית בּעסקים עצוּמים – מַה תּקוָתו מהם? מקוֹמוֹ בּין יהוּדים נאמנים עם אֵל, המַשכּימים וּמַעריבים בּכל יוֹם לבתּי־כּנסיוֹת, מתפּללים בּרגש, מַטים אוֹזן וּמַקשיבים בּכל לב אֶל תּפילת העוֹבר לפני התּיבה בּשחריתים וּמוּספים.

תּשׂוּמת־לב רבּה עוֹררוּ בּאנייה שני בּחוּרים צעירים מקאליפוֹרנייה, שנפטרוּ זה עתּה מסַפסל הקוֹליֶג. הלָלוּ משכוּ אֶת העֵינַיִים בּאַטראקציה מיוּחדת בּמינה: למן יוֹם עלוֹתם על האנייה התחילוּ לגדל להם זקנים וכיסוּ ראשיהם בּכיפּוֹת טוּרקיוֹת אדוּמוֹת. הקהל האוֹרתּוֹדוֹכּסי הבּיט אליהם ותהה: מי תּיכּן אֶת הנשמה היהוּדית? דוֹמה, תּלמידי הקוֹליֶג הם, וגוֹיִים גמוּרים, אֵינם יוֹדעים אַף מלה אַחַת יהוּדית, – ואַף־על־פּי־כן, כּיוָן שהם נוֹסעים לאֶרץ־יִשׂראֵל, נתלהב בּקרבּם הניצוֹץ היהוּדי: רוֹצים הם, כּפי הנראֶה, לָבוֹא לירוּשלים עיר־הקוֹדש בּצלם אלוֹהים על פּניהם, ודווקא חבוּשים בּכיפּוֹת אדוּמוֹת. מַעשׂה צדיקים נסתּרים, אַנשי למד־וָאו! ואלוֹהים אָמנם היה בּעֶזרם של שני האַברכים, זקניהם נקלטוּ יפה, עלוּ וצמחוּ מיוֹם ליוֹם כּגן רטוֹב, ויחד עם זה עלה וגָדל גם כּבוֹדם בּעֵיני קהל החרדים אשר בּאנייה. ואוּלָם אַחַר־כּךְ נתגלָה, כּי כּל המַעשׂה לא היה אֶלָא מַעשׂה טעוּת: שני החלוּצים האֵלה גידלוּ לָהם זקנים לא לטוֹבת היהדוּת, אֶלָא לטוֹבת עצמם. שניהם התערבוּ עם חַבריהם לפני צאתם מקאליפוֹרנייה בּסכוּם חמש מאוֹת דוֹלָר, כּי שוֹב ישוּבוּ מפּלשׂתּינה מגוּדלי־זקן. ויהי לבּכם סמוּךְ וּבטוּחַ, כּ יקיימוּ אֵת אשר קיבּלוּ על עצמם. הראֵה יראוּ לכל העוֹלָם, מי הם חלוּצי קאליפוֹרנייה וּבמה כּוֹחָם גָדוֹל! אָמנם הנסיוֹן נסיוֹן קשה מאוֹד, הזקנים עוֹקצים אֶת פּניהם, ואַף־על־פּי־כן את משלחתּם ימַלאוּ בּאמוּנה.

ממין זה של חלוּצי אמריקה חוֹזרים על האנייה בּחוּרים וּבחוּרוֹת לעשׂרוֹת, כּוּלָם ילָדים שׂבעים, רוּחוֹת שאנַנוֹת, מוֹחוֹת נרדמים, מי־מנוּחוֹת. מוֹצא אַתּה בּיניהם גם אחָדים, מ“ילדי העברים”, בּני אֶרץ־יִשׂראֵל – מן הטיפּוּס הליבנטיני, המוּכשר להסתּגל אֶל כּל שאבּלוֹן נכרי, הנוֹחַ להתדבּק אֶל כּל שטחיוּת זרה. ויֵש אשר יִתקוֹף פּחד אֶת לבּךָ רק לרעיוֹן האֶחָד, כּי לנוֹער כּזה עתיד עם עתּיק להניח מוֹרשת־רוּחַ של אַלפי שנה. וּכשאַתּה מתבּוֹנן אֶל הצעירים האֵלה, ילדי השפע והשׂוֹבע, קהי־הרגש ועצלי־הרוּחַ, הנוֹסעים אֶל אֶרץ־אבוֹתיהם כּאֶל מקוֹם־ראוָה משוּנה, כּאֶל ספּיקטאקל זר, יעלוּ על לבּךָ שלא בּמתכּוון אוֹתם אַלפי הנפשוֹת הצעירוֹת, הכּוֹאבוֹת והנַענוֹת, מאַרצוֹת ההרס והמגוֹר, שמילאוּ לפני שני אחָדוֹת אֶת סיפּוּני האניוֹת האֵירוֹפּאִיוֹת, הישנוֹת והרעוּעוֹת, ודלקוּ על־פּני הים בּשלהבת־נשמתם, ערגוּ לגאוּלָה, לשיחרוּר עצמי, לתחייה – לקידוּש־השם…

 

ו. פּורים על הים    🔗

אוּכלוֹסי היהוּדים בּאנייה השטה לאֶרץ־יִשׂראֵל מתחַלקים כּךְ: א) מַחלקה ראשוֹנה – קוֹמץ גנטלמאֶנים נבחָרים, נכבּדים וּנשׂוּאֵי־פנים, זהירים ונזהרים בּהליכוֹתיהם, שמַראֵיהם מַראֵה יאָנקים מסוּפּקים וכוּלָם נידוֹנוּ לשתיקה בּמשךְ שמוֹנה־עשׂר יוֹם. שתיקתם בּאה להם משלוֹשה טעמים חשוּבים: משוּם שאֵין לָהם מַה לדבּר; משוּם שאֵין לָהם עם מי לדבּר; וּמשוּם שנוֹחַ לָהם שלא לדבּר – נוֹחַ לָהם בּפני שכניהם הגוֹיִים, שאֵינם בּטוּחים בּהם וּבחברתם. היהוּדים הנסתּרים הלָלוּ, כּמו אחיהם “בּני־דתם” בּמַחלקוֹת הנמוּכוֹת, נוֹסעים אַף הם לאֶרץ־יִשׂראֵל, אבל מכּיוָן שהזירוּ עצמם מן הדיבּוּר, יכוֹל אָדם לחשוֹב, כּי נוֹסעים הם לניצה, לאתוּנא, למצריִים, למידבּר סַהרה – מי יחדוֹר עד צפוּנוֹתיהם? ב) מַחלקה שנייה – הדימוֹקראטייה האֶזרחית הרחָבה, שהיא יסוֹד היסוֹדוֹת וחוּט־השדרה של התּיירוּת היהוּדית. אוֹפיים הדימוֹקראטי של אֵלה כּבר נתגלָה בּזה, שרבּים מהם ידם היתה מַשׂגת לנסוֹע בּמַחלקה הראשוֹנה – אבל מַה יעשׂוּ שם? בּניגוּד לאחיהם בּני־מעמדם אשר בּמַחלקה הראשוֹנה, יש לָהם מַה לדבּר, מבקשים בּני־אָדם עם מי לדבּר – וּמדבּרים! מדבּרים הם כּבר יוֹתר מדי. כּוּלָם נוֹסעים בּכוונה תּחילה וּבלא שוּם עקיפים לאֶרץ־יִשׂראֵל, ודבר זה בּלבד מסַפּק להם חוֹמר לדיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק בּמשךְ ימים ולילוֹת. ג) מַחלקה שלישית – המוֹן בּית־יִשׂראֵל, היהדוּת המלאָה, הפּתוּחָה והרחָבה, זוֹ המַשפּילה לָשבת בּתחתּית האנייה וּמַעלָה קוֹלָה ממַעמַקים. זהוּ, על־פּי־רוֹב, קן חַם של חסידים ואַנשי־מַעשׂה, לבוּשי יוּפּיצוֹת ארוּכּוֹת וחבוּשי מגבּעוֹת של פּלוּסין, בּעלי זקן וּפאוֹת צהוּבּים שלא עלוּ עליהם מספּריִים, בּעלי פּנים שרוּיִים בּיִראַת־שמַיִים ואָזנַיים בּוֹלטוֹת, מהם יהוּדי ירוּשלים וּצפת, משוּלָחים, גבּאִים וּשאָר מיני משרתים בּקוֹדש, שבּאוּ לאמריקה לקצוֹר קצירם ויצאוּ משם לא בּמטפּחוֹת ריקוֹת. בּיניהם מתפּתּל חרש, כּפלג־מַיִם עמוֹק, שוֹקט מלמַעלָה ונוֹקב למַטה, הדוֹר הצעיר והחָפשי בּדעוֹת אשר בּמַחלקה השלישית: בּחוּרים בּסווייטרים עבים, בּכוֹבעים מַעמיקים שבת וּבצוארוֹנים זקוּפים. מי הם אֵלה וּמה טיבם? קשה להחליט. אֶפשר סטוּדנטים מבּני אֶרץ־יִשׂראֵל, השבים מקאליפוֹרנייה אֶל עבוֹדת המוֹלדת עמוּסים בּידיעוֹת חַקלָאִיוֹת? אֶפשר “צעירי ציוֹן”, שכּבר התחילוּ להזדקן בּמפלגתּם, והם נחפּזים לאֶרץ־אבוֹת בּטרם תּקפּוֹץ הזיקנה כּוּלָה על ראשם? ואֵֶפשר – מי יוֹדע? – אֵין אֵלוּ אֶלָא חלוּצים נסתּרים, חלוּצים מַמש? הצד השוה שבּהם, ששייכוּתם אֶל הדוֹר הישן אשר בּמַחלקה השלישית אֵינה מקרית דווקא. מוּרגָש, שלא המַעמד בּלבד מאַחד כּאן אֶת כּוּלָם, אֶלָא הקירבה המשוּתּפת אֶל השוֹרש, אֶל הגזע העממי, היוֹנק לשדוֹ ממַעמַקים.

כּיצד מתייחסוֹת המַחלקוֹת זוֹ לזוֹ? בּני המַחלקה הראשוֹנה, הגנטלמאֶנים היאֶנקאִים למחצה, מטיילים על־פּני הסיפּוּן המרוּוָח של מַחלקתם הראשוֹנה בּיחידוּת, בּוֹדדים ואִילמים, כּאסירים רמי־המַעלָה, כּציפּרים יִקרוֹת־עֵרךְ, שבוּיוֹת בּכלוּב של זהב. בּדרךְ טיוּלָם הם שוֹלחים בּאלכסוֹן מַבּטים מתגנבים וּכמהים לאחוֹרי הפּרגוֹד, החוֹצץ בּיניהם וּבין עוֹלם מלא תּענוּגוֹת – העוֹלָם היהוּדי החַי והעליז, השוֹקק בּמַחלקה השנייה. בּחפץ־לב היוּ עוֹברים אֶת הגבוּל לחצי שעה, מַתּירים לשוֹנם מבּית־אסוּריה וּמשיבים אֶת נַפשם היבשה. ואוּלם חָלילה להם לעשׂוֹת כּן: שמא יגלוּ אֶת סוֹד יהדוּתם ויחַללוּ אֶת שמם הטוֹב, אשר קנוּ להם בּעמל רב – ראשית כּל, בּעֵיני משרתי האנייה המנוּמסים והערוּמים. אחיהם מאחוֹרי הפּרגוֹד, נוֹסעֵי המַחלקה השנייה, אַנשי הבּשׂר והדם הפּשוּטים, מבינים לנַפשם של רמי־המַעלָה הלָלוּ, מציצים אליהם ממחיצתם בּלעג שנוּן ונדים להם מרחוֹק: קרבּנוֹת עלוּבים! מתענים שם בּמיטב כּספּם בּתוֹךְ עוֹשר וכבוֹד!… וּכנגד זה מתייחסים אַנשי המַחלקה השנייה אֵֶל השלישית בּרגש של חיבּה כּמוּסה, כּאֶל בּית־מוֹלדת ישן, חָביב וקרוֹב ללבּם. המַחלקה השלישית מַעלָה בּזכרוֹנם ימים נשכּחים, ימי־נדוּדיהם מאַרצוֹת־מכוּרתם לאמריקה, אוֹתם הימים הרחוֹקים, הנוּגים־הנעימים, עֵת הם עצמם רבצוּ שם על צרוֹרוֹתיהם הדלים בּמַעמַקים, בּתוֹךְ האַפלוּלית, ולבּם הצעיר, “הירוֹק”, התכּווץ וחָרד בּין פּחד לתקוָה. המַחלקה השלישית מוֹשכת אוֹתם אֵליה, כּאֶבן שוֹאֶבת. יוֹרדים הם קבוּצוֹת קבוּצוֹת, כּמוֹ לביקוּר קרוֹבים עניִים, אֵל תּוֹךְ המסדרוֹנוֹת האפלים, פּוֹסעים בּרגל זהירה על רצפּת־האבנים החשֹוּפה, עוֹברים בּלבבוֹת מהססים אֶת האוּלמים המוּאָרים למחצה עם הסַפסלים הפּשוּטים, זוֹרקים מַבּטי־בוּשה על צללי בּני־האָדם התּוֹעים אָנה ואָנה, על הפּנים החיורים והקוֹדרים ועל הכּוֹבעים והמטפּחוֹת הדלים והשוֹממים, העוֹלים לעֵיניהם כּאִילוּ מתּהוֹם הנשייה – מתבּיישים הם בּפני עצמם: בּשל ערפיהם הרחָבים והמוּצקים, בּשל גוּפיהם הכּבדים והשמנים, בּשל בּטניהם המלאוֹת והשׂבעוֹת. לאָן נעֶלמוּ ימי־העבר הטוֹבים והנוּגים, עֵת הם עצמם נמַקוּ פּה בּשפל, עֵת היוּ עדיִין צעירים ורכּים, בּעלי שׂפם דק וּכתפיים רזוֹת וצוָאר כּחוּש?… בּעלי־בתּים שוֹמרי־דת יוֹרדים לכאן בּעֶרב שבּת וּלמחרתוֹ בּבּוֹקר להתפּלל בּציבּוּר עם מניין החסידים, מקדשים כּאן על היין יחד עם לוֹבשי היוּפּיצוֹת וחוֹבשי המגבּעות של פּלוּסין, ועוֹלים אַחַר־כּךְ למַעלה שׂמחים וּמדוּשני־עוֹנג, כּשבים משׂמחַת־מצוָה, עֵיניהם מאִירות בּאוֹר הגָנוּז וּפניהם פּני להבים.

והנה חָל יוֹם הפּוּרים בּלב ים, והמַחלקה השלישית הראתה לעֵיני כּל התּיירים היהוּדים, בּמה כּוֹחָה גּדוֹל. כּבר בּבּוֹקר שלחה המַחלקה השלישית להוֹדיע למַחלקוֹת העֶליוֹנוֹת, כּי שם מלמַטה תּיערךְ אֶצלם העֶרב סעוּדת־פּוּרים כּהלכתה בּטַעַם אֶרץ־יִשׂראֵל, וכל הקהל היהוּדי מתבּקש לָבוֹא. הנהלת האנייה לא לבד שנתנה אֶת הרשיוֹן לכךְ, אֶלָא היא עצמה שׂימחָה את לבּוֹת הנוֹסעים היהוּדים בּמַתּנה מיוּחדת לכבוֹד הפּוּרים: בּתפריט המאכלים, הנדפּס מדי יוֹם בּיוֹמוֹ בּאַנגלית לצוֹרךְ השוּלחָנוֹת היהוּדים, נרשמוּ לכבוֹד יוֹם טוֹב שני מאכלים טוֹבים של פּוּרים: אֶחָד בּשם “דשרפילטרפיש”, שפּירוּשוֹ היה, כּפי הנראֶה, דגים ממוּלָאִים, ואֶחָד בּשם “המנטאסה”, שעל־פּי כּל הסימנים המוּבהקים נקל היה להיוָכח, כּי הכּוונה היא כּאן לאָזני־המן. ואָמנם מַחזה מעוֹרר לב היה, כּשהמלצרים בּני בּריטניה הגדוֹלה הגישוּ אֶל השוּלחָן מתּוֹךְ חרדת־קוֹדש אֶת ההמנטאסה הדתית – “קאֵיק” אַנגלי פּריךְ, משוּלש־הקצווֹת, וצימוּק יחיד וּבוֹדד בּטבּוּרוֹ. לאַחַר שאָכלוּ המסוּבּים את הדשרפילטרפיש ואת ההמנטאסה, עמד היהוּדי המהיר, שאֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לוֹ, ונתן פּקוּדה לכל הקהל החוֹגג אשר בּאוּלם־האוֹכל: “יהוּדים, למַחלקה השלישית! לירוּשלים של מַטה!” – וכל התּיירים, בּנַעריהם וּבזקניהם, נזדרזוּ וירדוּ אֶל אוּלם המַחלקה השלישית וּמצאוּ שם אֶת השׂמחה בּעֶצם התלהבוּתה: יהוּדי ירוּשלים וּצפת הפכוּ עליהם אֶת קפּוֹטוֹתיהם, החליפוּ אֶת מגבּעוֹת־הפּלוּסין בּעטרוֹת של נייר מגוּוָן, כּדרךְ שׂחקני־הפּוּרים מאָז מעוֹלָם, ויצאוּ לרקד ריקוּד של חסידים, כּשעֵיניהם נשׂוּאוֹת למַעלָה וּזרוֹעוֹתיהם מוּפשלוֹת על כּתפי חַבריהם. אֶחָד מעשירי “אגוּדת יִשׂראֵל”, גזוּז־זקן בּטעם הצרפתּים ולָבוּש מכנסַיִים קצרים בּנוֹסַח נקרבּוֹקר (יֶש, כּפי הנראֶה, בּאמריקה חברים ל“אגוּדת־יִשׂראֵל”, המַקפּידים גם על מכנסַיים של ניקרבּוֹקר!), הזמין בּיד רחָבה כּוֹסוֹת שיכר עם סַנדוויטשים כּשרים, והקהל החוֹגג שתה שיכר על חשבּוֹן הגביר ונתבּסם. הכּל התכּנסוּ מסביב לעיגוּל החסידים, עמדוּ צפוּפים וּמעוֹרבים זה עם זה, זקנים עם נערים, בּעלי־זקן עם מגוּלָחים, נשים בּפאוֹת נכריוֹת עם תּלמידוֹת הקוֹליֶג, עשיר עם רש (יש רגליִים לדבר, כּי גם אחָדים מנוֹסעֵי המַחלקה הראשוֹנה חירפוּ אֶת נַפשם, התגנבוּ לָצאת מבּית־אסוּריהם וירדוּ אַף הם לראוֹת בּמַחזה אשר בּשפל). הכּל מחאוּ כּפּיים וענוּ בּמַקהלה אַחרי זמר לג־בּעוֹמר של המקוּבּלים: “אַשריךָ בּר־יוֹחַאי”, שנשתּבּש בּסער השׂמחה לתוֹךְ סעוּדת ליל־פּוּרים. יוֹתר מכּוּלָם נתלהב יהוּדי אֶחָד אדוֹם־זקן ממשוּלחי צפת, לָבוּש יוּפּיצת־פּסים ארוּכה. הלָה רקע כּל־כּךְ בּמַגָפיו וצוַח בּלי חָשׂךְ, עד כּי לבסוֹף ניחַר גרוֹנוֹ וּפלגי זיעה שטפוּ מעל פּניו האדוּמים והמַזהירים. היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל עמד וזן עֵיניו בּוֹ, מחא כּפּיִים לעוּמתוֹ ונהנה הנאה רבּה: “אַי, אַךְ זה יהוּדי יקר! אַי, אַנשי אֶרץ־יִשׂראֵל שלנו! אַי, אַךְ אֵלה הם יהוּדים, שאֶרץ־יִשׂראֵל צריכה להם!”…

השׂמחה התלקחה יוֹתר ויוֹתר. בּעיגוּל־החסידים נתלכּדוּ לאַט־לאַט יסוֹדוֹת זרים, הרחוֹקים מן החסידוּת מרחָק רב. בּמקוֹם “אַשריךָ בּר־יוֹחַאי” כּבר שרוּ “אֵל יִבנה הגָליל”. בּמקוֹם ריקוּד של חסידים כּבר ריקדוּ את ריקוּד ההוֹרה. אֶת תּפקיד המנַצח על ההילוּלה קיבּל על עצמוֹ היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל, שמשךְ אֶל העיגוּל אֶת כל הבּא בּידוֹ, קטן וגָדוֹל, עשׂה שלוֹם בּין שבטי יִשׂראֵל הנצים, שילב ידיהם של רבּנים זקנים ותלמידי־קוֹליֶג צעירים, קירב לבּוֹתיהם של אוֹכלי בּשׂר ואוֹכלי תּפּוּחי־אדמה, טען כּל הזמן בּשלוֹש לשוֹנוֹת בּבת אַחַת, אִידית, אַנגלית ועברית, כּי כּוּלָם יהוּדים יקרים, כּוּלָם נוֹסעים לבנוֹת אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל, אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לכוּלָם! בּינתיִים נתגלָה, כּי החָסיד הצפתּי אדוֹם־הזקן יוֹדע לָשיר מתּוֹךְ אוֹתה התלהבוּת חסידית גם אֶת שירי החלוּצים החדשים ואֵינוֹ מסרב לרקד מתּוֹךְ אוֹתוֹ חוֹם־הנפש גם אֶת ריקוּד ההוֹרה. ואַחַר־כּךְ, כּשבּחוּר אֶחָד צעיר, חציוֹ אֶרץ־יִשׂראֵלי וחציוֹ אמריקאִי, חָבוּש צילינדר מעוּךְ לקדקדוֹ וּמַקל דק בּידוֹ, דוּגמת מוּקיוֹן של הווֹדיוויל האמריקאִי, קפץ בּראש ועמד לָשיר חרוּזים מתּוֹךְ האוֹפּיריטוֹת היהוּדיוֹת ועבר לזמר ליצני בּנוֹסַח המתנגדים, השׂם ללעג את החסידים ורבּוֹתיהם, – נעץ בּוֹ החסיד הצפתּי מתּחילה עֵינַיִים תּוֹהוֹת, אבל מיד התאוֹשש ונצטרף אַף הוּא לזמר החָדש מתּוֹךְ אוֹתה התלהבוּת חסידית וּמתּוֹךְ אוֹתה אֶכּסטאזה עֶליוֹנה בּפניו השׂעירים, הנוֹהרים, השטוּפים בּזיעה.

נתגלוּ עוֹד כּשרוֹנוֹת למוּדי־ביִת, מוּמחים לשעשע נפשוֹת רבּוֹת בּשעת חדוה, בּיניהם גם פּנים לא־ידוּעים מתּמוֹל־שילשוֹם, שעוֹררוּ חשד, כּי מוֹצאָם ממרוֹם־המַעלָה – מאנוּסי המַחלקה הראשוֹנה. וכוּלָם נתקבּלוּ על הקהל מתּוֹךְ מחיאוֹת־כּפּיִים סוֹערוֹת. והגיע הדבר לידי כּךְ, שרבּאי צעיר מאַחַת העיירוֹת הקטנוֹת, מליץ ודרשן נפלָא בּאַנגלית וּבעברית, עמד פּתאוֹם להנוֹת אֶת הקהל מגרוֹנוֹ בּקוֹל־אִשה וזימר לפני חסידי ירוּשלים וּצפת כּמה וכמה אריוֹת מן הריפּירטוּאַר המפוּרסם של גאלי קוּרטשי.

ליהוּדים היתה אוֹרה ושׂמחה! בּני העם המפוּזר והמפוֹרד נתאַחדוּ לשעה קלה והיוּ לנפש אֶחָת. אִיחד אוֹתם הרוּחַ העממי התּמים – אוֹתוֹ הרוּחַ הגזעי, העתּיק והמשוּמר, המכוּסה עדיִין יערוֹת־עד של זקן וּפאוֹת, המתעטף עדיִין בּקפּוֹטוֹת־מוֹרשה ארוּכּוֹת, המַעמיק שרשיו מתּחת ושוֹלח נוֹפוֹ למַעלָה. המַחלקה התּחתּוֹנה חָלקה מחַגָה העליז למַחלקוֹת העֵֶליוֹנוֹת השוֹממוֹת.

בּפינה רחוֹקה של האוּלָם המוּאר אוֹר כּהה הצניעה עצמה קבוּצה של גוֹיִים מנוֹסעֵי המַחלקה השלישית – אִיטלקים, יוָנים וסוּרים, אנשים ונשים. הלָלוּ התבּוֹננוּ אֶל השׂמחה היהוּדית הזרה מתּוֹךְ סַקרנוּת תּמהה ויִראַת־הכּבוֹד של בּני עמי־נכר. וּמסתּמא אָמרוּ אֵֶל לבּם: כּמה נפלָאָה אוּמה זוֹ! תּמיד כּוּלָם יחד, כּוּלָם יחד, למן אַבּירי־הכּסף ועד העני שבּעניִים, אֵין הבדל בּיניהם! לא לחינם מסַפּרים עליהם בּעוֹלָם הגָדוֹל, כּי אֵין כּמוֹהם בּשוּם אוּמה ולָשוֹן לאַחדוּת!…

 

ז. “זה היום קוינו לו!”…    🔗

נסיעה נהדרה היתה להם לתיירינוּ על הים בּמשךְ שמוֹנה־עשׂר יוֹם מניוּ־יוֹרק ועד חיפה. רבּים מהם יִזכּרוּ אֶת הימים ההם כּימי מאוֹרע בּחַיֵיהם. כּי הנה, אַחרי כּל החיכּוּכים וחילוּקי־הדעוֹת הקטנים, שכּל ציבּוּר יהוּדי, המתכּנס למקוֹם אֶחָד, אֵינוֹ יכוֹל להימנע מהם, פּרשוּ לכאן מאוֹת יהוּדים אמריקאִיים, הבּהוּלים וּשטוּפים כּל ימיהם בּביזנס, הוֹמים וּּמהמים אַחַר הממוֹן, התפּשטוּ לזמַן־מה אֶת חילוֹניוּת־חַיֵיהם האפוֹרה, הסיחוּ לבּם מן המַחשבוֹת השוֹממוֹת על־דבר “עשׂיית כּסף”, אִיווררוּ אֶת מוֹחָם המאוּבּק, ריעננוּ אֶת רוּחָם המעוּבּשת, נתנוּ לב להתבּונן אִיש אֶל רעֵהוּ, הטוּ אוֹזן קשבת אִיש למַחשבוֹת רעֵהוּ וניסוּ אַף הם לחשוֹב מַחשבוֹת. כּי אֵימתי יגיע לידוֹ של האָדם הבּינוני בּאמריקה, החוֹצה עד צוָאר בּעסקיו, לָתת דעתּוֹ על דברים של מַה־בּכךְ, כּעֵין “אוּמה”, “קיוּם האוּמה”, “עתידוֹת היהדוּת” וכיוֹצא בּאֵלוּ? אָמנם גם שם, על יבּשת אמריקה, מקימים שאוֹן מסביב לכל הדברים האֵלה. ואוּלָם שם הרי זה מעוֹרב וּמשוּבּש בּסיגי כּוונוֹת זרוֹת, בּרדיפה אַחַר הכּבוֹד וּבצילצלי פּוּמבּיוּת. מַה שאֵין כּן פּה, על הים, שהכּוונוֹת צרוּפוֹת וּטהוֹרוֹת והדברים חוֹדרים ונוֹגעים עד הלב. אֶפשר, שהגוֹרם לכךְ כּאן הוּא הים עצמוֹ – זה הים הגָדוֹל לאֵין סוֹף, עם גליו הסוֹערים יוֹמם וָלָילָה, המדבּרים ללבב כּל אִיש, המַבּיט אליהם מעל אנייה בּוֹדדה, עוֹלָה ויוֹרדת תּהוֹמוֹת, בּשׂפה אַחרת, רחוֹקה מרחָק רב משֹפת הבּיזנס, המקח והממכּר של קרקעוֹת והמַשכּנתּוֹת הבּטוּחוֹת?

אִם כּה ואִם כּה, והקהל היהוּדי האמריקאִי בּילה על האנייה השטה לאֶרץ־יִשׂראֵל שבוּעוֹת אחָדים מלאֵי־עניין. ולא עוֹד, אֶלָא שנצטרפוּ לנסיעה זוֹ גם פּרסי־חינם – כּמה וכמה חניוֹת על חוֹפי הים התּיכון הנהדרים. תּיירינוּ קיבּלוּ הזדמנוּת לטייל בּחוּצוֹת אַלגיר, להפסיד דוֹלָרים אחָדים בּמשׂחַק הרוֹליטה בּמוֹנטי־קארלוֹ, לָזוּן עֵיניהם בּחוּרבוֹת פּוֹמפּיאָה בּסביבוֹת ניאַפּוֹל, להתבּוֹנן אֶל שׂרידי האַקרוֹפּוֹליס העתּיק בּסביבוֹת אתוּנא. התּמימים וההדיוֹטוֹת שבּיניהם, אֵלה שכּל “יוּרוֹפּ” נתקפּלה בּדמיוֹנם תּחת עיירת־מוֹלדתּם הקטנה והענייה, אשר ממנה בּאוּ בּרכּבוֹת־מהגרים סגוּרוֹת וּבתאֵי־אנייה אפלים ישר לחוֹף ניוּ־יוֹרק, לא חָדלוּ להתפּלא על החנוּיוֹת האֵירוֹפּאִיוֹת הגדוֹלוֹת והעשירוֹת עם חַלוֹנוֹת־הראוָה המפוֹאָרים, על הרחוֹבוֹת הנקיִים והאַרמוֹנוֹת המקוּשטם, על המסעדוֹת היפוֹת והמרוּוָחוֹת, שמגישים שם אֶל השוּלחָנוֹת הערוּכים בּרוֹב פּאֵר כּל מיני דגים מלוּחים וכל מיני יינוֹת משוּבּחים, בּלי המתּין כּלל להזמנתם של הסוֹעדים. המַשׂכּילים והנאוֹרים שבּהם, אֵלה שקראוּ ספרי השׂכּלה בּנַערוּתם, הגיעו לידי התפּעלוּת עֶליוֹנה, כּאשר דרכוּ רגליהם על מדרכוֹת־האֶבן הצרוֹת בּפוֹמפּיאָה החפוּרה – זוֹ פּוֹמפּיאָה הרוֹמאִית, שהאָרץ פּצתה אֶת פּיה וּבלעה אוֹתה יחד עם שכנתּה הירקוּלאנס בּעווֹן טיטוּס הרשע על החריבוֹ אֶת ירושלים עיר־הקוֹדש. וּבני־הנוֹער ילידי אמריקה – הלָלוּ זחה עליהם דעתּם ביוֹתר, בּהציגָם אֶת כּף־רגלם על יבּשת העוֹלָם הישן. כּל אשר ראוּ כּאן בּעֵיניהם עוֹרר בּקרבּם רגשוֹת תּמהוֹן והתלהבוּת, וּפניהם היוּ לָהם, כּאִילוּ אַחרי אַנשי “מַאיפלוֹיֶיר” הם הראשוֹנים למהגרי אמריקה, השבים לבקר אֶת הסבה הזקנה אֵירוֹפּה. רק אִיש אֶחָד, כּמדוּמה, דעתּוֹ לא היתה נוֹחָה מחניוֹת־ים אֵלוּ – זה היה היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל, ששימש בּכל זאת לקהל התּיירים מעֵין מוֹרה־דרךְ, כּי מתּוֹךְ נסיעוֹתיו התּכוּפוֹת מאֶרץ־יִשׂראֵל לאמריקה נתמחה כּבקי ורגיל בּכל המקוֹמוֹת האֵלה. הלָה טען כּל הזמן, כּי בּחניוֹת אֵלוּ מקלקלים לוֹ אֵת כּל עניין אֶרץ־יִשׂראֵל. הציפּייה הגדוֹלָה לאֶרץ־האָבוֹת מתפּוֹררת פּירוּרים פּירוּרים ונפרטת להבלי נכר. חַייב יהוּדי לנסוֹע לאֶרץ־יִשׂראֵל בּדרךְ ישרה, בּלא הפסקוֹת וּבלא פּיזוּר־הרוּחַ, כּדי שיגיע לשם לתיאָבון – מלא ושלם בּרגשוֹתיו, מלא ושלם בּגעגוּעיו על אֶרץ החמדה.

– ידוֹע תּדעוּ, יהוּדים, – התרגש וטען בּחוֹם לבּוֹ וּבשטף לשוֹנוֹ, – כּי כּל מַה שאַתּם רוֹאִים פּה בּעֵיניכם אֵין לוֹ שוּם דמיוֹן כּלָל לזה, שאַתּם עתידים לראוֹת, אִם יִרצה השם, בּאֶרץ־יִשׂראֵל שלָנוּ. מילא, רוֹצים אַתּם להבּיט – הבּיטוּ כּכל אַוַת־נַפשכם, אֵין אני אָדוֹן לָכם לעצוֹם אֶת עֵיניכם. ורק עליכם לזכּוֹר בּשעה שאַתּם מַבּיטים, כּי אֵין זו אֶרץ־יִשׂראֵל! אֶרץ־יִשׂראֵל יפה פּי־אֶלף, עתּיקה פּי־אֶלף וּמעניינת פּי־אֶלף!

התּיירים סוֹבבים נפעמים בּחוּצוֹת אַלגיר, נפגָשים על דרכּם בּחנוָנים היהוּדים הספרדים, המקדמים אֶת פּניהם בּברכּת “שלוֹם עליכם”, מסַיירים אֶת בּית־הכּנסת העתּיק, ממַשמשים בּידיהם אֶת ארוֹן־הקוֹדש ואֶת ספרי־התּוֹרה העתּיקים, שבּעלי התּוֹספוֹת שימשוּ בּהם, פּוֹנים ועוֹלים בּמַעלה ההר אֶל העיר הערבית, תּוֹעים שם בּמבוֹךְ מסוּבּךְ של סימטוֹת צרוֹת ואפלוֹת, מלאוֹת זוּהמה וצחנה עד אֶפס נשימה, עד כּדי התעלף. בּני הנוֹער האמריקאִי צוֹהלים למַראֵה עֵיניהם: הנה הם הוֹלכים ושבים אֶל ימי־הבּינַיִים! היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל מתמַלא חמַת־קנאָה.

– ילָדים, – הוּא אוֹמר לָהם, – על מה אַתּם מתפּעלים כּל־כּךְ? ירוּשלים וּצפת שלָנוּ יפוֹת שבעים ושבעה!

– אבל זוּהמה כּזאת? – תּמהים בּני־הנוֹער.

– הגם לזאת יִיקרא זוּהמה? – אוֹמר היהוּדי המהיר. – הנה תּראוּ, אִם יִרצה השם, זוּהמה בּחוּצוֹת הערביִים שלָנוּ בּאֶרץ־יִשׂראֵל – אוֹ־אָז תּהיֶה הנאַתכם שלימה!

התּיירים יוֹרדים מעל האנייה אל נמל ווילפראנש, יוֹשבים בּרכּבת־החַשמַל ונוֹסעים לניצה וּלמוֹנַאקוֹ, נשקפים בּעד החַלוֹנוֹת אֶל הדר הריוויֶירה, המנַמנמת עם וילוֹתיה המפוֹאָרוֹת וּדקליה הזקוּפים על מי־מנוּחוֹת שקוּפים וּטהוֹרים, כּטוֹהר הראִי המלוּטש. מוֹרה־דרכּם, היהוּדי הקנאִי מאֶרץ־יִשׂראֵל, יוֹשב אַף הוּא בּתוֹכם ועֵיניו רוֹאוֹת וכלוֹת.

– בּבקשה מכּם, יהוּדים, – מתחַנן הוּא לפניהם, – מה אַתּם מַבּיטים כּאן? כּבשוּ לרגע אֶת יִצרכם הרע! עוֹד יוֹם, עוֹד יוֹמַיִים – ונבוֹא לאֶרץ־יִשׂראֵל! מוּטב שתּבּיטוּ שם על ים כּינרת. חַיֵיכם, בּיהדוּתי נשבּעתּי לָכם, כּי סקירה אַחַת קלה על ים כּינרת אוֹ על ים־המלח שלָנוּ שקוּלה כּנגד כּל הריוויֶירה כּוּלָה!

ורק בּפוֹמפּיאָה הרךְ היהוּדי הקנאִי אֶת לבּוֹ הקשה.

– כּאן אָנוּ מריחים כּבר מקצת מריחָה של אֶרץ־יִשׂראֵל! – אוֹמר הוּא אֵלי בּדרךְ טיוּלנוּ על־פּני רחוֹבוֹת פּומפּיאָה הצרים, המרוּצפים אבן, בּין שׂרידי החוּרבוֹת העתּיקוֹת. – ויוֹדע אַתּה, בּזכוּתוֹ של מי? בּזכוּתוֹ של טיטוּס. הוֹי־הוֹי! אִילוּ קם עתּה מקברוֹ טיטוּס הרשע, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, וראה אוֹתנוּ, אֶת נכדיו של יוֹחָנן אִיש גוּש־חָלָב, כּשאָנוּ מטיילים פּה בּין עיֵי מַפּלתּוֹ וּפאספּוֹרטים אמריקאִיים וּבריטיים טמוּנים לָנוּ בּכיס־חָזנוּ, וּמחר נשב להפליג בּאנייה אַנגלית גדוֹלָה לאֶרץ־יִשׂראֵל, כּדי לבנוֹת מחָדש את אשר החריב הוּא ולגיוֹנוֹתיו, – חַיֶיךָ, בּיהדוּתי נשבּעתּי לָךְ, שכּדאי היה לוֹ להיקבר שנית!…

התּחנה האַחרוֹנה היתה בּאתוּנא. התּיירים העפּילוּ לעלוֹת אֶל הר האַקרוֹפּוֹליס והתבּוֹננוּ אֶל שיוּרי החמדה של היכלי יוָן הקדמוֹנים. יהוּדים זקנים מבּרוֹנזוויל וּמניוּ־הייוון, הם וּנשיהם הכּשרוֹת, החבוּשוֹת לכבוֹד אֶרץ־יִשׂראֵל בּפאוֹת נכריוֹת, סוֹבבוּ בּאוּלמי־השיִש הגבוֹהים והקרים של המוּזיאוֹן האתוּנאי, תּהוּ בּפנים שוֹממים על מאוֹת פּסלי הסקוּלפּטוּרה השבוּרים והרצוּצים, ללא ידיִים, ללא רגליִים וללא חטמים, על אַלפי שברי האֶבן והחרס, אשר לוּקטוּ כּאן חמרים חמרים – כּל מכיתּת התּרבּוּת היוָנית העתּיקה והמהוּלָלָה.

– Junk! ² – אָמַר יהוּדי אֶחָד גבוֹה וצנוּם, בּעל זקן־שׂיבה גָזוּז וסוֹמר, וּבפניו היבשים והפּיכּחים הבהיק חיוּךְ דק.

בּיִיחוּד נשקפה אתוּנא החדשה מתּוֹךְ מַראֶה עגוּם מאוֹד. עיר גדוֹלה, אַךְ אֵין בּה רוּחַ־חַיִים. הרחוֹבוֹת נסוּכים שינה, החנוּיוֹת ריקוֹת, בּתּי־המלוֹן עזוּבים. אֵין תּיאַטרוֹן בּעיר, אֵין סַפרוּת כּמעט. התּוֹשבים מצפּים לעוֹנַת־התּיירים וּמשיבים בּינתיים אֶת נַפשם בּפּוֹליטיקה הרעה והמסוּבּכה של אֶרץ־מוֹלדתּם. שלא בּמתכּוון יֶחרד לבּךָ לרעיוֹן: כּיצד תּתגלה אֶרץ־יִשׂראֵל לעֵיניךָ – האוּמנם בּמַראֶה שוֹמם ונוֹאָש כּזה?

– אֶרץ־יִשׂראֵל שוֹנה לגמרי! – אוֹמר היהוּדי המהיר והיקר מאֶרץ־יִשׂראֵל, היוֹדע תּמיד לכוון אֶל מַחשבת חבירוֹ הכּמוּסה. – הנה תּראה, אִם יִרצה השם, אֶת תּל־אָביב – עיר חַיה ועליזה! החַיִים הוֹמים בּתוֹכה כּבתוֹךְ כּוורת מלאָה דבוֹרים!

אַחרי אתוּנא מתכּנס הקהל היהוּדי לתוֹךְ עצמוֹ וּמשתּתּק. ארוּבּת־העשן מַשמיעה שריקה צוֹרחת, האנייה זזה מן הנמל – והלב מתפּעֵם פּתאוֹם: עֹוד יוֹם ולילה אֶחָד – ותחזינה עֵינינוּ אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל! כּל היוֹם מתהלכים התּיירים מרוּכּזים וּתפוּשׂי־מַחשבוֹת והיחסים בּינם לבין עצמם רכּים הפּעם ונוֹחים, כּיחסי בּני משפּחה אַחַת, העוֹמדים לפני התרחשוּת מאוֹרע משפּחתּי גָדוֹל. וּכבר חָדלוּ לדבּר בּאֶרץ־יִשׂראֵל, אַךְ מהרהרים בּה. הכּל תּוֹעים בּטרקלינים וּבמסדרוֹנוֹת בּפנים מַחרישים, מתמוֹדדים בּכל גוּפם, מַחליצים אֶצבּעוֹתיהם, מתעכּבים לפני השעוֹן בּמשׂרד האנייה וּמַבּיטים בּוֹ ארוּכּוֹת. אֶחָד הוּא היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל, אשר לא ינוּח ולא יחריש גם עתּה. ידיו מלאוֹת עבוֹדה – כּוּלוֹ נהפּךְ ללשכּת־מוֹדיעין. עוֹמד הוּא בּקרן־זוית בּתוֹךְ חבוּרה שלימה, מאִיר פּניו לכל אֶחָד ואֶחָד, מַשׂיא עֵצוֹת טוֹבוֹת לכוּלָם, מלמדם וּמַדריכם, כּיצד ידבּרוּ עם פּקידי העלייה וּלאָן יסוּרוּ בּבוֹאָם לחיפה וּלתל־אָביב ולירוּשלים, מַרגיע אֶת רוּחָם, לבל יִיראוּ וּלבל יֶחרדוּ כּלָל וּכלָל, כּי בּאִים הם, בּרוּךְ השם, לא לאֶרץ נכרייה, אֶלָא שבים לבית־אבוֹתם, לבּיִת הלאוּמי שלָנוּ – בּקיצוּר, הכּל יִהיֶה אוֹלראיט, הכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם! (מַרגיל הוּא לאַט־לאַט אֶת הקהל בּלשוֹן העברית). רץ הוּא עם כּל אֶחָד ואֶחָד מן התּיירים אֶל הבּאנק אשר בּמַחלקה הראשוֹנה להחליף דוֹלָרים וּבא בּטרוּניה עם הפּקיד, שלא הכין בּקוּפּה כּסף אֶרץ־יִשׂראֵלי ונוֹתן לירוֹת מצריוֹת תּחתּיו. עוּמד הוּא ליד האֶשנב וּמתמַרמר לפני קהל היהוּדים:

– הלא זה סקאנדאל! הלא זוֹ שערוּרייה! (מלה עברית קשה זוֹ, בּהברתה הספרדית, “המלרעית”, נפלטת מפיו בּמהירוּת רבּה כּל־כּךְ, שכּל אִיש בּלתּי־מנוּסה יקנא בּוֹ!). עֶלבּוֹן כּבד הוּא זה לכל התּיירים היהוּדים אשר בּאנייה! עגמת־נפש כּזאת!… הגיעוּ בּעצמכם: הנה נוֹסעים פּה אִתּנוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל, בּלא עֵין־הרע, יהוּדים רבּים כּל־כּךְ, כּן יִרבּוּ, – כּלוּם לא היה סיפק בּידוֹ של שׂוֹנא־יִשׂראֵל זה להכין לָנוּ כּסף יהוּדי? מַה לָנוּ וּללירוֹת מצריוֹת – הלא יֶש לָנוּ כּבר, בּרוּךְ השם, לירוֹת יהוּדיוֹת שלָנוּ, שטרוֹת יקרים, חדשים, מַבהיקים, תּאוה לעֵינַיִים, בּאוֹתיוֹת עבריוֹת מרוּבּעוֹת!..

בּלילה האַחרוֹן לפני חיפה הקדימוּ התּיירים לעלוֹת על משכּבם מתּוֹךְ כּוונה תּחילה, כּי מחר עם השכּמת הבּוֹקר יֵצאוּ כּוּלָם אֶל הסיפּוּן לקדם בּציבּוּר אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל. ואוּלָם בּתּא האָפל נגזלה שינה מעֵינַיִים. האנייה רצה בּחפּזוֹן אֶל המַטרה הנכספת, ולפני העֵינַיִים העצוּמוֹת מתרגשים ועוֹלים מַראוֹת וחזוֹנוֹת מפּינַת־הפּלָאוֹת, זוֹ הקרוֹבה קרבת־נפש וּרחוֹקה מרחַק־אַגָדה, אשר אֵליה כּמַה הלב למן ימי־החדר הרחוֹקים.

עם אוֹר ראשוֹן של שחר קפצתּי מעל משכּבי וניגשתּי אֶל אֶשנַב תּאי. מנגד, מתּוֹךְ ערפלי־בוֹקר קלים, הציצה לתוֹךְ הים חלקת יבּשה אפוֹרה. מיהרתּי להתלבּש ועליתי אֶל הסיפּוּן. השמש יצאה זה־עתּה מבּין מפלשׂי עבים, וגלי המַיִם העזים חציים האדימוּ וחציים התקדרוּ בּצללי־בוֹקר. האנייה חָתרה בּבטחה אֶל מוּל פּני היבּשה האפוֹרה, שחָשׂפה והבליטה מחוֹפה רכסי הרים עגוּלים וּנמוּכים. הזאת היא אֵיפוֹא אֶרץ־יִשׂראֵל? וּמַה טיב ההרים על שׂפת הים? ניצנץ פּסוּק מן התּנךְ: “וּככרמל בּים יבוֹא”… אָמנם כּן, זאת היא אֶרץ־יִשׂראֵל!

על הסיפּוּן אֵין נפש חיה. התּיירים אֵיחרוּ בּשנתם לפגוֹש אֶת האָרץ. אַךְ הנה שם, בּאַחַת הפּינוֹת, סמוּךְ למַעקה הסיפּוּן, ניצבת דמוּת בּוֹדדה וּכפוּפה, מעוּטפת מטפּחת כּבדה, המתנַפּחת לרוּחַ־הים העזה. אני מתקרב אֵליה בּלָאט. זוֹהי אִשה יהוּדית זקנה – אוֹתה בּת־השבעים, שבּיקשה בּעֶרב שבּת עם חשיכה גפרוּר להדלָקת הנרוֹת. עוֹמדת היא כּבוּלה ומסוּרבּלת בּבגָדיה, כּוּלָה מוּכנה וּמזוּמנה למאוֹרע הגָדוֹל, ידיה הנקשוֹת והמגוּיידוֹת אוֹחזוֹת בּחָזקה בּמַעקה, וּבין קמטי פניה הצוֹמקים והאדוּמים רצים בּזה אַחַר זה אֶגלי דמעה. מציצה היא בּי בּעֵינַיִים עליזוֹת וּבוֹכוֹת, מַצהילה אֵלי פּניה הרטוּבּים והשׂוֹחקים ואוֹמרת בּקוֹל עליז הוֹגה־נכאים:

– נוּ, ילָדים? הנה זה היוֹם קיוינוּ לוֹ! סוֹף־כּל־סוֹף זכיתי לראוֹת בּעֵינַי הזקנוֹת!…

 

ח. בשערי ארץ־ישראל    🔗

אנייתנוּ הגיעה לחוֹפה של חיפה בּיוֹם השבּת בּבּוֹקר – ודבר זה לא היה נוֹחַ בּיוֹתר לרבּים מן התּיירים היהוּדים. כּבר ימים אחָדים לפני בּוֹא האנייה לאֶרץ־יִשׂראֵל הטילה עוּבדה זוֹ סַער גָדוֹל בּקרב הציבּוּר היהוּדי. התּיירים החרדים והנגררים אַחריהם נמנוּ וגָמרוּ, שלא לָרדת מן האנייה בּשבּת, משני טעמים: ראשית, לא נאֶה הדבר בּפני אֶרץ־יִשׂראֵל, ושנית, יש כּאן חשש מפוֹרש לחילוּל שבּת. הלכוּ להשתּדל לפני פּקידי האנייה בּשם הדת היהוּדית, וּפקידי האנייה נכנסוּ עמהם לפנים משוּרת הדין והבטיחוּ להוֹריד אוֹתם אֶל החוֹף בּמוֹצאֵי־שבּת. ולא עוֹד, אֶלָא שהנהלת האניה תּלתה על הקיר מוֹדעה, שבּה נתבּקשוּ הנוֹסעים היהוּדים, המַתּירים לעצמם לָרדת בּבוֹקר יוֹם השבּת, לרשוֹם שמוֹתיהם בּגלָיוֹן מיוּחָד לכךְ. שמעוּ הבּינוֹנים שבּין התּיירים, כּלוֹמַר, אֵלה שאֵינם יראים וּשלימים, אַךְ אֵין חפצם גם להימנוֹת את קהל המוּפקרים, והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת, כּי כּל העניין הזה לא לפי כּבוֹדם הוּא: מַה מַשמע? מַה פּירוּשה של רשימה מיוּחדת זוֹ? אָמנם עוֹמדים הם לָרדת דווקא בּיוֹם השבּת, ואַף־על־פּי־כן לרשוֹם אֶת שמוֹתיהם בּרשימת מחַללי־השבּת אֵינם רוֹצים! וּכנגדם עמדוּ הראדיקאלים הותיקים, האוֹכלים צדפוֹת לתיאָבוֹן, וטענוּ, כּי המתחַסדים החשוּכּים הלָלוּ ממררים אֶת חַיֵי העם, אֵינם נוֹתנים כּלָל להרים ראש! “הכיצד? – התרגשו וטענוּ בּחוֹם. – כּמה וכמה יהוּדים נאמנים לעמם עוֹרגים לאֶרץ־יִשׂראֵל, מצפּים בּכליוֹן־עֵינַיִים לראוֹת אֶת אֶרץ־אבוֹתיהם, ועכשיו שזכוּ והגיעוּ לכךְ – מתקוֹממים כּוֹחוֹת־החוֹשךְ וחוֹסמים בּפניהם אֶת הדרךְ!” בּיִיחוּד הסתּעֵר בּחמתוֹ אֶחָד מהם, שנתמחה בּמשךְ הנסיעה לאֶפּיקוֹרס חָריף. הלָה לא נתקררה דעתּוֹ עד שהלךְ והביא לפני הקהל גמרא גדוֹלָה (אֵין זאת כּי־אִם הוֹביל אִתּוֹ אֶת הגמרא בּמזוַדתּוֹ!) והראָה לעֵיני כּל מַאמר מפוֹרש: “כּל הדר בּחוּץ־לָאָרץ דוֹמה כּמי שאֵין לוֹ אלוֹה”. עמד והקשה קוּשיה חמוּרה: עבירה של מי קשה יוֹתר – של המחַלל אֶת השבּת לשם אֶרץ־יִשׂראֵל, אוֹ של המַשהה עצמוֹ יוֹם אֶחָד מיוּתּר בּאנייה, כּלוֹמַר בּחוּץ־לָאָרץ, ושרוּי לחלוּטין בּלא אלוֹה?… ואוּלם גם הגמרא הגדוֹלָה וגם הקוּשיה החמוּרה לא הוֹעילוּ כּאן. התּיירים החרדים החליטוּ בּכל תּוֹקף, כּי יֵשבוּ אִיש תּחתּיו עד מוֹצאֵי שבּת־קוֹדש וּממקוֹמם לא ימוּשוּ!

דבר המוּבן מאֵלָיו, כּי יוֹתר מכּוּלָם התרגש היהוּדי המהיר והנרגָש מאֶרץ־יִשׂראֵל. הלָה הצטעֵר צער גָדוֹל רק על דבר אֶחָד: לָמה יִתפּוֹרר העם היהוּדי דווקא בּכניסתוֹ לביתוֹ הלאוּמי? לָמה לא תּהיֶה אַחדוּת בּיִשׂראֵל? הגיעוּ בּעצמכם: כּמה גדוֹלָה תּהיֶה הדימוֹנסטראציה, הלאוּמית והמדינית גם יחד, כּשכּל היהדוּת האמריקאִית, בּנעריה וּבזקניה, תּיכּנס לשער חיפה כּוּלָה כּאִיש אֶחָד חוֹצץ! בּמשךְ הימים האַחרוֹנים לפני בּוֹא האנייה לאֶרץ־יִשׂראֵל לא נח ולא שקט אַף רגע: היה רץ מן החרדים אֶל הבּינוֹנים וּמן הבּינוֹנים אֶל המוּפקרים, שידל אֶת כּוּלָם בּדברים, התחַנן, טען בּשם ההגָיוֹן, בּשם הרגש הלאוּמי, הוֹכיח להרבּנים מתּוֹךְ השוּלחָן־ערוּךְ וּמתּוֹךְ הגיאוֹגרפיה, כּי יֵש רגליים לדבר, שאֵין לָחוֹש כּאן לחילוּל־שבּת כּלָל, הוֹכיח להחָפשים בּדעוֹת, כּי על כּל פּנים אֵין הדבר כּדאי לָהם להיכּנס לאֶרץ־יִשׂראֵל בּיוֹם השבּת!

– חַיֶיךָ, בּיהדוּתי נשבּעתּי לָךְ, – טען לפנַי בּקרן־זוית מוּצנַעת, – שאִיש כּמוֹךָ אֵינוֹ יכוֹל לָבוֹא בּשערי חיפה בּשבּת! אֵיךְ תּשׂא פּנים אַחַר־כּךְ להיסטוֹריה היִשׂראֵלית?…

ואוּלָם לא הוֹעילוּ לוֹ טענוֹתיו. העם היהוּדי לא שמע אֵלָיו ולא רצה בּאַחדוּת.

בּינתיים הגיע בּוֹקר יוֹם השבּת, האנייה קרבה ועמדה כּדי מַהלךְ קילוֹמטר מחיפה, והתּיירים ויתּרו על פּת־שחרית המוּכנה להם בּחדר־האוֹכל ונחפּזוּ כּוּלָם, הם וּנשיהם וטפּם, אֶל הסיפּוּן העֶליוֹן להעיף עין בּפּעם הראשוֹנה על אַדמת־הקוֹדש. עמדוּ בּחבוּרוֹת, השקיפוּ על חיפה, המַבהירה מרחוֹק תּחת להט השמש העוֹלָה בּבתּיה הלבנים, השקיפוּ על הכּרמל העתּיק, הרוֹחץ רגלָיו בּמי הים הירוּקים, ורעדוּ דוּמם – הלָלוּ מתּוֹךְ צינַת־בּוֹקר רענַנה והלָלוּ מתּוֹךְ התרגשוּת פּנימית. כּעבוֹר רגעֵי הדוּמייה הראשוֹנים פּתח הקהל בּשׂיחָה.

– כּךְ, כּךְ! – נאנח אֶחָד אנחה קלה מתּוֹךְ הירהוּריו. – וּבכן, זוֹהי אָמנם, כּפי הנראֶה, אֶרץ־יִשׂראֵל!

– כּן, – מאַשר השני, – כּךְ נראֶה הדבר.

– אָמרוּ, כּאִילוּ אוֹתוֹ ההר הר הכּרמל הוּא? – אוֹמר השלישי. – לפלא הוּא בּעֵינַי, שאֵינוֹ נראֶה לי כּלל כּהר הכּרמל.

– הידעתּם? – מוֹסיף הרביעי. – למַראִית עיִן, כּשאַתּה מתבּוֹנן כּךְ מרחוֹק, נדמה לךָ, כּאִילוּ אֵין זה ולא כּלוּם… אַדמת־עפר פּשוּטה…

– אֶלָא מַה סבוּר היִית? אֶרץ־יִשׂראֵל יֶש לָה קרנַיִים?

– לא קרנַיִים, ואַף־על־פּי־כן… הלא אֶרץ־יִשׂראֵל היא זו!

– חיפה אֵינה עדיִין אֶרץ־יִשׂראֵל. שייכת היא יוֹתר לפלשׂתּינה מאשר לאֶרץ־יִשׂראֵל.

– הכיצד? והלא בּעיתּונים כּתבוּ אֶת ההפךְ, כּי העסקים האמתּים יִהיוּ דווקא בּחיפה. וּבלבד שיִבנוּ שם אֶת הנמל ויתקינוּ אֶת צינוֹרוֹת הנפט.

– אַיֵה פּה, למשל, מקוֹם ים־המלח – רחוֹק מכּאן? אָמרו: בּים־המלח קבוּרים מיליאַרדים של דוֹלָרים.

– לָמה לךָ ים־המלח? הנה שם, על ראש הכּרמל, אִם יִבנוּ מלוֹן הגוּן בּשביל תּיירי אמריקה, – כּסבוּר אַתּה, שזה יִהיֶה בּיזנס רע?

– הוֹי, יהוּדים, המתּינוּ רגע בּבּיזנס שלָכם! – קוֹרא דווקא האֶפּיקוֹרס, המוֹביל גמרא גדוֹלָה בּמזוַדתּוֹ. – הניחוּ תּחילה להתבּונן קצת אֶל אֶרץ־יִשׂראֵל ללא בּיזנס!

על הים מתגלוֹת סירוֹת אחָדוֹת, מתנוֹדדוֹת על־פּני הגלים, רצוֹת עליזוֹת להקבּיל אֶת פּני אניית־התּיירים העשירה. אֶת בּרכּת־השלוֹם הראשוֹנה מאֶרץ־יִשׂראֵל מביאִים ערביִים יחפים, מסוּרבּלים בּאַברקים רחָבים, המוֹבילים בּסירתם סַלים מלאִים תּפּוּחי־זהב גדוֹלים ורענַנים – פּרי האָרץ המַזהיר והשׂוֹחק בּהדרוֹ. אַחריהם מַגיעה סירה אַחרת עם דגל לבן־כּחוֹל, כּוּלָה טעוּנה מפּה אֶל פּה בּחוּרים וּבחוּרוֹת יהוּדים. משמשים בּעירבּוּביה כּוֹבעים, ראשי נערוֹת גזוּזים, אפוּדוֹת־עוֹר, סווייטרים, מכנסַיִים קצרים עם פּוּזמקאוֹת של צמר. הפּנים – שזוּפי־שמש, נמרצים, העֵינַיִים – בּהירוֹת, מַבּיעוֹת עוֹז. נשמע מיד הריתּמוּס הצעיר של העברית האַרצישׂראֵלית החדשה – זה הריתּמוּס הנחפּז, הרץ ללא פּנַאי, העסקני וחסר־הניגוּן, עם שפע הפּתּחים קצרי־הנשימה והתּוים הקשוֹת, ההוֹלמוֹת כּפּטישים. קוֹלוֹת צוֹוחים מתּוֹךְ הסירה אֶל סיפּוּן המַחלקה השלישית. בּאַויר נישׂאִים שמוֹת מוּפלָאִים, ששבוּ לתחייה מעוֹלָם אַגָדי רחוֹק, מוּאָרים בּאוֹר קדמוֹן: “גדעוֹן”, “אַבשלוֹם”, “פּנינה”, “יעֵל”… החבוּרה הצעירה נדחקת לעלוֹת אֶל הסיפּוּן התּחתּון. משרתי האנייה נוֹתנים רשוּת הכּניסה רק למעטים. הנשאָרים עוֹמדים בּתוֹךְ הסירה, מתנוֹדדים סמוּךְ לדוֹפן־האנייה הגבוֹה, מתלוֹצצים, צוֹעקים אֶל המַלָחים האַנגלים בּעברית, צוֹחקים בּקוֹל רם. אֶבן כּבדה נגוֹלָה מעל הלב: בּעֵת האַחרוֹנה דיבּרוּ הרבּה בּאמריקה על המַשבּר בּאֶרץ־יִשׂראֵל, סיפּרוּ דברים מַעציבים על אוּכלוֹסים רעֵבים ונוֹאָשים, על פּנים נפוּחי־כפן, על עֵינַיִים כּבוֹת, על צללי אנשים. וּבכן, תּוֹדה לאֵל. בּרכּת־השלוֹם הראשוֹנה מאֶרץ העברים היא בּרכה חַיה, צעירה, מעוֹדדת. מלבד זאת, מעוֹררת סירת הנוֹער האַרצישׂראֵלי, המתנודדת על גלי הים תּחת קרני שמש־הבּוֹקר הצעירה, רגָשוֹת חדשים אשר לא שיערנוּם: הנה נפגָשים אָנוּ בּשערי אֶרץ־יִשׂראֵל עם טיפּוּס יהוּדי חָדש – גידוּלי אֶרץ וים, מין “נייטיבס” יהוּדים, המביאִים אִתּם בּסירתם אֶת הריח הרענן והמחַיֶה של אַדמת־מוֹלדת וּמי־מוֹלדת.

התּיירים העוֹמדים על הסיפּוּן סחים בּינתיים על מַראֵה עֵיניהם:

– מי הם, למשל, הנערים האֵלה?

– נראֶה, כּי אֵלה הם – הם עצמם. החלוּצים.

– וכי מי יפליג בּסירה בּיוֹם השבּת? הוה אוֹמר – חלוּצים.

– לפלא הוּא בּעֵינַי, שאֵינם נראִים לי כּלָל כּחלוּצים!

– אֶלא מַה סבוּר היִית? חלוּצים יש לָהם קרנַיִים?

– לא קרנַיִים, ואַף־על־פּי־כן… הלא חלוּצים הם!

– אִילמלא דיבּרוּ בּלשוֹן־הקוֹדש, היִיתי נכוֹן להישבע, כּי נַערי אמריקה הם אֵלה.

– וכי לשוֹן־הקוֹדש היא זוֹ? הלא זוֹהי עברית!

– אבל נשמַעת היא כּטוּרקית!…

– הוֹי, יהוּדים, אַל תּדבּרוּ סרה בּאֶרץ־יִשׂראֵל! – מתחַנן לפניהם האֶפּיקוֹרס. – חַיֵיכם, רשאִים היִיתם לברךְ “שהחיינוּ” על ילדי אֶרץ־יִשׂראֵל!

ואוּלָם לשהוֹת הרבּה על הסיפּוּן לא הניחוּ לתּיירים. מיד בּאוּ ואָמרוּ לָהם, כּי פּקידי העלייה כּבר עלוּ לאנייה, וכל הקהל מתבּקש לָבוֹא עם הפּאספּוֹרטים אֵל המַחלקה הראשוֹנה.

מלמַטה, בּטרקלינים וּבמסדרוֹנוֹת, גָדוֹל השאוֹן ורב הדחָק. נראוּ פּנים חדשוֹת, שבּאוּ בּסירוֹת מחיפה – בּאֵי־כוֹחָה של ההנהלה הציוֹנית, עיתּוֹנאִים וּסתם קרוֹבים וידידים של התּיירים. התּיירים עצמם רצים אָנה ואָנה בּפנים מבוֹהלים. המלצרים טרחוּ טרחת־חינם, ערכוּ אֶת השוּלחָנוֹת לפת־שחרית אַחרוֹנה בּרוֹב פּאֵר וּפתחוּ אֶת דלתי אוּלם־האוֹכל לָרוָחָה – אֵין אִיש רוֹצה להציץ לשם. יוֹתר מכּוּלָם טרוּד וּבהוּל היהוּדי המהיר מאֶרץ־יִשׂראֵל. נוֹדע לוֹ, כּי בּמַחלקה השלישית נמצא אִיש צעיר, שאֵינוֹ בּטוּחַ כּל־צרכּוֹ בּוויזה שלוֹ, ויש לָחוֹש, שמא ישלחוּהוּ חַס ושלוֹם בּחזרה. והריהוּ מתרגש, רץ מן האֶחָד אֶל השני וטוֹעֵן, כּי אָסוּר לעבוֹר בּשתיקה על חילוּל־השם אשר כּזה. אֶרץ־יִשׂראֵל היא בּיתנוּ הלאוּמי, ואֵין להרשוֹת, כּי ישלחוּ מכּאן בּחזרה אִיש יהוּדי! וּבפרט אַברךְ יקר כּאוֹתוֹ הצעיר, שלפי עֵדוּת מַכּיריו בּן־טוֹבים הוּא וּבא לָאָרץ מזוּיין בּתכניוֹת רבּוֹת וּגדוֹלוֹת, המוּכנוֹת לוֹ בּמוֹחוֹ, – אֶרץ־יִשׂראֵל צריכה לוֹ!

ואוּלָם התּיירים אֵין לבּם פּנוּי עכשיו לדברים אֵלוּ. רצים הם עם נשיהם וּבניהם אֶל המַחלקה הראשוֹנה. שם הם מוֹצאִים אֶת פּקידי העלייה מסוּבּים עם לבלָריהם לשוּלחָנוֹת ארוּכּים. כּוּלָם מצוּוים ועוֹמדים למַלא אַחרי פּרוֹצידוּרה שלימה: מתּחילה עוֹברים תּחת שבט הבּיקוֹרת, אַחַר־כּךְ קוֹלטים הרכּבת־אבעבּוּעוֹת, אַחַר־כּךְ משלמים אֵיזה מס, ורק אַחרי כּכלוֹת הכּל מקבּלים חוֹתם הגוּשפּנקה בּפּאספּוֹרט. הקהל האמריקאִי מתרגז: שוּב יִיסוּרי אֶליס־אַיילאנד? הלא כּוּלָם, בּרוּךְ השם, כּבר נַעשׂוּ אֶזרחים חָפשים של ארצוֹת הבּרית, וּכבר הצבּיעוּ בּעד פּרזידנטים אחָדים!… היהוּדי בּן־העיירה, בעל הפּוּזמק האָדוֹם המשוּלשל למַטה, הוֹציא מתּוֹךְ כּיס־חָזהוּ אֵת כּל רכוּשוֹ, עוֹמד ואוֹחז בּשתּי ידיו צרוֹרוֹת הגוּנים של שטרוֹת אמריקה עם פּנקסי־בּאנק וּפנקסי־המחָאוֹת של “אמריקאֶן אֶכּספּראֶס קוֹמפּאַני” ושוֹאֵל אֶת פּקיד העלייה מתּוֹךְ רוֹגז: “זה יספּיק בּשביל פּלשׂתּינה?” וּמיד הוּא הוֹפךְ פּניו אֶל היהוּדים, העוֹמדים מאַחריו בּשוּרה, וּמתמַרמר: “הזה הוּא אֵיפוֹא הבּיִת הלאוּמי, אשר הבטיחוּ לָנוּ האַנגלים? אני מביא אִתּי קאפּיטאל לאֶרץ־יִשׂראֵל, רוֹצה אני להמציא שם עבוֹדה לעשׂרוֹת אנשים – והרי הם נוֹתנים לי כּאן בּסךְ־הכּל ‘פּראבוֹזשיטלסטבוֹ’ לשלוֹשה חדשים!”… היהוּדי המהיר קוֹפץ אֵלָיו בּחרדה ולוֹחש לוֹ על אָזנוֹ: “בּן־אָדם, מה אַתּה מפחד? יכוֹל תּוּכל לָשבת פּה עד עוֹלָם, אַתּה וּבניךָ וּבני־בניךָ – אני ערב לָךְ!”

– הנה הוּא אוֹמר, כּי רק שלוֹשה חדשים!

– מי? עוּל־ימים זה? מי יִשמַע לוֹ? הלא יהוּדי הוּא! יכוֹל אַתּה לדבּר אֵלָיו גם עברית! כּוּלָם יהוּדים פּה! צעירים יקרים!…

הקהל מתבּוֹנן אֶל הלבלָרים הצעירים, היוֹשבים בּרחָבה אֶל השוּלחָנוֹת – אָכן, מקצתם פּני יהוּדים לָהם, מדבּרים עברית בּינם לבין עצמם וּמחַלקים סיגָריוֹת לחבריהם הערביִים כּהי־הפּנים. הדבר הזה עוֹשׂה רוֹשם על התּיירים ודעתּם מתקררת: אָמנם מַגבּילים לָהם אֶת כּניסתם לאֶרץ־אבוֹתיהם, אבל חביבים יִיסוּרים, שבּאִים מידי מלוּכה יהוּדית.

– להוֹדיעכם, שאֶרץ־יִשׂראֵל היא זאת! – אוֹמר היהוּדי המהיר מתּוֹךְ צהלת־מנַצחים.

– אִם כּן, מה ראוּ שהם מעשנים סיגָריוֹת בּשבּת? – שוֹאֵל יהוּדי נזעם אֶחָד מחבוּרת “המרגלים”.

– אֵלה שמעשנים סיגָריוֹת ערביִים הם! – מתנַצל היהוּדי המהיר.

– והלא הנה מעשן גם זה, שאַתּה בּעצמךָ אָמַרתּ עליו, כּי יהוּדי הוּא!

– כּלוּם על זה אָמַרתּי, כּי יהוּדי הוּא? טעוּת היא בּידךָ! זה – ערבי כּשר הוּא!

– אִי, מיסטר! מהפּךְ אַתּה אֶת לשוֹנךָ כּכל העוֹלה על רוּחךָ! זה־עתּה היה יהוּדי בּעֵיניךָ, ועכשיו נהפּךְ והיה ערבי.

– וּבכן, מַה כּוונתךָ להוֹכיחַ בּזה? – שוֹאֵל היהוּדי המהיר, כּשהוּא מזיע כּבר.

– כּי האִיש הצעיר יהוּדי הוּא!

– מכּיוָן שכּךְ, הלא בּוַדאי טוֹב ויפה! וכי נוֹחַ היה לךָ, אִילוּ פּגָשוּךָ בּאֶרץ־יִשׂראֵל רק ערביִים בּלבד? חָיֶיךָ, יהוּדי משוּנה אַתּה!…

כּשהמרגל נפנה לצדדים, קוֹפץ היהוּדי המהיר אֶל הלבלָר הצעיר בּעל הסיגָרייה, גוֹחן אֵלָיו ולוֹחש לוֹ על אָזנוֹ בּעברית, ובשטף־לָשוֹן מהיר כּל־כּךְ, שכּל השוֹמע יקנא בּוֹ:

– שמַע־נא אַתּה, בּן־אָדם, עשׂה עמנוּ חסד והשלךְ אֶת הסיגָרייה, כּי בּנַפשנוּ הוּא! כּאן נוֹסעים אִתּנוּ יהוּדים אדוּקים מאמריקה, אנשים מרי־נפש…

כּתוֹם הבּיקוֹרת עוֹברים התּיירים אֶל השוּרה, המַמתּינה להרכּבת אבעבּוּעוֹת. הזקנים חוֹפתים למַעלָה אִיש אֶת שרווּלי כּוּתּנתּוֹ, פּוֹרפים אֶת הקפּוֹטוֹת מתּחת לבית־שחיים, כּמוֹ בּהנחת תּפילין. היהוּדי המהיר עוֹבר על־פּני השוּרה, כּמַצבּיא הפּוֹקד אֶת חילוֹ, וּמנַחם אֵת כּל אֶחָד ואֶחָד בּדברים טוֹבים:

– אַל־נא יִפּוֹל לבבכם. כּאַיִן וּכאֶפס הוּא זה. רק יקרצפוּ לָכם אֶת עוֹרכם קצת – וַחסל!

ואוּלָם הדבר נמשךְ זמן רב, והעוֹמדים בּשוּרה משתּעממים, מוֹללים בּרגליהם, מַבּיטים בּעֵינַיִים כּלוֹת אֶל הדלת הסגוּרה, אשר מאַחריה נַעשׂה הניתּוּחַ הטמיר. לבסוֹף יוֹצאת משם החבוּרה הראשוֹנה של המנוּתּחים.

– נוּ? – שוֹאלים אֵלה, העוֹמדים בּשוּרה.

– האָחוֹת מדבּרת בּלשוֹן־הקוֹדש! – מבשׂרים המנוּתּחים בּשׂוֹרה משׂמַחת־לב.

רוֹשם מַכריע בּא לתּיירים היהוּדים מן החוֹתם, שטבעוּ בּפּאספּורטים שלָהם. החוֹתם הוּא בּן שלוֹש לשוֹנוֹת: אַנגלית, ערבית ועברית. ואוּלָם העיִן היהוּדית תּוֹפסת קוֹדם כּל אֶת הכּתב היהוּדי, המרוּבּע והבּוֹלט. התּיירים מַראִים אֵלוּ לאֵלוּ אֶת פּאספּוֹרטיהם בּפנים שׂוֹחקוֹת. תּמהים הם בּיִיחוּד, שאוֹתוֹ החוֹתם העברי ניתּן גם להנוֹסעים הנוֹצרים בּתעוּדוֹת־מַסעם.

– הלא אָמַרתּי לָכם, ילָדים, כּי נמצאִים אָנוּ, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, בּאֶרץ־יִשׂראֵל, וּמַה לָכם עוֹד? – צוֹהל היהוֹדי המהיר ורוֹחץ כּוּלוֹ בּעדנים.

לאַחַר שעברוּ אֵת כּל מדוֹרוֹת הגיהינוֹם הרשמית הוֹלכים התּיירים אֶל חדר־האוֹכל לסעוֹד אֶת לבּם בּפּעם האַחרוֹנה ולָקחת פּרידה מאֵת המלצרים. השקצים הבּריטיים נפטרים מעל התּיירים היהוּדים מתּוֹךְ תּמהוֹן־לבב: לא די שהלָלוּ הראוּ אֶת רוֹחַב לבּם בּמַתּנַת־יד הגוּנה, אֶלָא שנפרדוּ מהם בּחיבּה וּבפשטוּת רבּה, מתּוֹךְ לחיצת ידיים. אָכן עם נפלָא הם היהוּדים הבּיבּליִים האֵלה מגוּדלי־הזקן, האוֹכלים שמוֹנה־עשׂר יוֹם תּפּוּחי־אדמה צלוּיִים וּמשלמים בּעד זה בּיד רחָבה, כּמשפּט הרוֹזנים!

אָנוּ עוֹלים עם צרוֹרוֹתינוּ על דוֹברה מרוּוָחה ושטים בּלבבוֹת דוֹפקים אֶל חוֹף אֶרץ־יִשׂראֵל.

 

ט. התיירים נפוצים על־פני הארץ    🔗

היהוּדי המהיר קיֵים דת יִשׂראֵל כּהלכתה וקיבּל על עצמוֹ אֶת מנוּחַת השבּת בּתוֹךְ שאָר היהוּדים החרדים, השוֹבתים על האנייה. ואוּלָם לבּוֹ העֵר לא ידע מנוּחָה. בּשבתּוֹ בּאנייה לא הסיח אֶת דעתּוֹ גם מאֶחָיו החָפשים בּדת, שעלוּ לחוֹף בּבוֹקר יוֹם השבּת, ושלח לָהם עֶזרתוֹ מרחוֹק על־ידי אֶחָד מפּקידי בּית־מסחָרוֹ. הפּקיד, יהוּדי צעיר מן הספרדים, שקד על תּקנתם של התּיירים האמריקאִיים וטיפּל בּהם כּמעט מתּוֹךְ אוֹתה זריזוּת לבבית, שבּה נחַן אדוֹנוֹ האַשכּנזי. בּיִיחוּד השתּדל לשחרר בּהקדם אֶת חפציהם מבּית־המכס, ודבר זה לא היה מן הקלים בּיוֹתר. נתגלָה, כּי התּיירים האמריקאִיים מטלטלים אִתּם בּדרכּם חלק הגוּן ממוֹתרוֹת בּיתם, אשר רכשוּ לָהם בּמשךְ שנים בּאַרצוֹת־הבּרית. הבּניין הקטן של בּית־המכס נחסַם כּוּלוֹ בּמאוֹת תּרכּוּסים אמריקאִיים, גדוֹלים ועצוּמים, בּמזודוֹת־עוֹר חדשוֹת וּמַבהיקוֹת, בּאַמתּחוֹת וחבילוֹת מכּל המינים. פּקידי בּית־המכס הערביים רצוּ מבוֹהלים מנוֹסע אֶחָד אֶל השני, עיפעפוּ בּעֵיניהם הלקוּיוֹת בּגרעֶנת כּנגד יהוּדי אמריקה, המדבּרים אליהם אַנגלית מתּוֹךְ רחבוּת יהירה, בּוֹטחת, וענוּ אוֹתם בּמין לָשוֹן חנוּקה, שחצייה נבלע בּגרוֹנם. הדבר הזה פּגע בּרגשוֹתיהם הפּאטריוֹטיים של תּוֹשבי בּרוֹנזוויל וּבוֹרוֹ־פּארק: הכיצד? הלא אָמרוּ, כּי פּלשׂתּינה נתוּנה תּחת שלטוֹן אַנגלי!

– דבּרוּ אליהם עברית! – יעץ אוֹתם צעיר תּל־אביבי, שבּא להקבּיל את פּני קרוֹביו. – שוֹמעים הם עברית יוֹתר מאַנגלית.

– נקל לוֹ לעוּל־ימים כּמוֹךָ לאמוֹר: דבּרוּ עברית! עברית צריךְ אָדם לָדעת תּחילה!

– אני אָמנם לָמַדתּי עברית לפנים, ואפילוּ ידעתּי בּעל־פּה פּרקים אחָדים בּישעיה, – נַענה יהוּדי גבה־קוֹמה בּעל שׂפם שׂב גָזוּז וּפנים אדוּמים וּמזיעים, כּשהוּא עוֹמד סגוּר וּמסוּגר עם אִשתּוֹ וּבתּוֹ בּין שתּי חוֹמוֹת של תּרכּוּסים וּמזוָדוֹת, – אבל עכשיו, כּשהדבר מַגיע לידי מַעשׂה, אֵין מלים בּפי. כּיצד, דרךְ משל, אוֹמרים בּעברית לתרכּוֹס אמריקאִי כּזה? אַרגָז? תּיבה? אָרוֹן?

– מזוָדה, – אוֹמר הצעיר התּל־אביבי.

– מזוָדה? מלה משוּנה… למרחָק רב כּזה לא הגעתּי בּעברית מימַי… הי, גנטלמאֶן, לוּק היר! – צוֹעֵק הוּא אֶל אֶחָד מפּקידי־המכס הערביִים. – פּליז, אוֹפּן תּיז מזוָדה. תּאֶר אִיז נַתּינג טוּ סי, אַבּסוֹלוּטלי, דברים בּטלים, אַיִן ואֶפס! ³

נתערב בּדבר הצעיר הספרדי, שליחוֹ הטוֹב של היהוּדי המהיר, שהיוּ לוֹ מַהלכים בּבית־המכס, והבּיקוֹרת זזה ממקוֹמה. מלבד זאת, נבהלוּ הערביִים עצמם מפּני המטען הרב ונזדרזוּ להשתּחרר ממנוּ. עמדוּ וּפתחוּ אֶת התּרכּוּסים בּזה אַחַר זה, מישמשוּ פּה ושם, כּדי לצאת ידי חוֹבה, וסייעוּ את בּעליהם לסגוֹר אוֹתם. התּיירים האמריקאִיים שאפוּ רוּחַ ודעתּם זחה עליהם.

– לָמה בּדוּ אֵֶצלנוּ בּאמריקה, כּי בּפלשׂתּינה יש שאֵלה ערבית? לא היוּ דברים מעוֹלָם! הלא גוֹיִים טוֹבים הם, ערביִים אֵלוּ! אֵין לראוֹת בּפניהם כּלָל, שיֵש בּלבּם טינה על היהוּדים!

– קרוֹבים לעוֹלָם קרוֹבים הם. בּני דוֹדנוּ יִשמעֵאל, עצמנוּ וּבשׂרנוּ!

– ולי נראֶה רק דבר אֶחָד: שהם מדבּרים עברית, – אוֹמר בּעל המזוָדה. – הבה אגלה לָכם סוֹד: חרפּה וּבוּשה היא לי בּפני הגוֹיִים האֵלה – יוֹדעים הם עברית יוֹתר ממני!…

לאַחַר שנפטרוּ מפּקידי־המכס, עמדוּ רבּים מן התּיירים, שלא היה לָהם עניין מיוּחָד בּחיפה, בּטלים וריקים, בּלי דעת אֶת המַעשׂה אשר עליהם לעשׂוֹת עתּה. להתחיל את אֶרץ־יִשׂראֵל מחיפה – דבר זה לא נתקבּל על הלב. אֶבן השוֹאֶבת היוּ ירוּשלים ותל־אָביב. אבל אֵיךְ יִיכּנסוּ יהוּדים לירוּשלים עיר־הקוֹדש בּעֶצם יוֹם השבּת? אפילוּ תּל־אָביב החדשה מַקפּידה על שמירת השבּת, ויוֹדעֵי־דבר מסַפּרים, כּי בּבית־הנתיבוֹת התּל־אביבי לא יֵיראֶה ולא יִימצא בּיוֹם השבּת אַף עֶגלוֹן אֶחָד. אֵין אֵיפוֹא עֵצה אַחרת בּלתּי־אִם לָלוּן הלילה בּחיפה.

בּשעת מַעשׂה עוֹמדים מן הצד בּעלי־אַכסַניה אחָדים מחיפה, שבּאוּ להקבּיל פּניהם של האוֹרחים האמריקאִיים, וּמגחכים בּפני עצמם גיחוּךְ של נעלָבים.

– וכי סבוּרים אַתּם, שחיפה אֵינה אֶרץ־יִשׂראֵל? – לא יכוֹל אֶחָד מהם להתאַפּק ושאל בּקצת רוֹגז.

– חָלילָה! אֵין אָנוּ עמי־האָרץ גסים כּל־כּךְ! – אוֹמר היהוּדי בּעל המזוָדה, אשר ידע לפנים בּעל־פּה פּרקים אחָדים בּישעיה. – דרךְ־אגב, בּחיפה, אִם לא יטעֵני זכרוֹני, הלא ישב לפנים אֵליהוּ הנביא?

– אֵינני יוֹדע, אִם אֵליהוּ הנביא ישב לפנים בּחיפה דווקא, – אוֹמר בּעל־האַכסניה הנעלָב. – הדבר היה לא בּימַי. אבל יוֹדע אני, כּי עכשיו יוֹשבים בּחיפה למַעלָה מחמשה עשׂר אֶלף יהוּדים, ויהוּדי מחוּץ־לָאָרץ, שבּא לראוֹת אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל, אִי־אֶפשר לוֹ לפסוֹחַ על חיפה.

– בּקיצוּר, – נכנַע מיד היהוּדי בּעל המזוָדה, – לא נַעמוֹד עמכם הרבּה על המקח – אָנוּ נשאָרים ללינַת־לילה בּחיפה!

יוֹשבים אָנוּ בּאַבטוֹמוֹבּילים של נהגים ערביִים ונוֹסעים כּל אֶחָד לָאַכסַניה אשר בּחר לוֹ.

הדבר הראשוֹן, המַפליא אֶת לבּנוּ בּכניסתנוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל, הוּא האַויר הצח, הרךְ והמלטף, תּחת שמש־קיִץ בּהירה ולוֹהטת. בּדרכּנוּ על־פּני הריוויֶירה, המצוּיֶנת בּאַקלימה הנוֹחַ, הרגשנוּ בּכל זאת אֶת יד החוֹרף הקוֹדר, טעמנוּ טעם סַגריר וּגשמים, וּבאתוּנא חטפתנוּ גם צינה מַרעידה. וכאן נפלנוּ תּיכף לאַחַר הפּוּרים אֶל תּוֹךְ נעימוֹת הקיִץ! אָנוּ נכנסים להדר־הכּרמל, השוֹפע אוֹר ושקט עם חוֹם צהריִים, והלב מהסס, שאָנוּ מַפריעים בּאַבטוֹמוֹבּילים נכרים אֶת שלוַת השבּת היהוּדית, השפוּכה בּכּל. הבּתּים הלבנים עם התּריסים הירוּקים המוּגָפים, העוֹמדים בּתּוֹךְ גינוֹת־ירק וּברוֹשים זקוּפים, נמים שנַת השבּת. שבּת נפלאָה בּמינה – שבּת מנַמנמת בּצל וילוֹת שאנַנוֹת וגינוֹת ירוּקוֹת! אָנוּ סרים לפנסיוֹן פּרטי קטן, ודעתּנוּ מתרחבת והוֹלכת: דימינוּ לראוֹת “אַסיה” – וּמצאנוּ חדרים נאִים וּנקיִים וּמיטוֹת לבנוֹת ורעננוֹת. הכּל כּמו- בּמלוֹן־אוֹרחים מתוּקן בּהרי קאֶטסקיל. ואַף בּעל־האַכסַניה מַראֵהוּ מַראֶה קאֶטסקילי: גנטלמאֶן מגוּלָח למשעי, בּעל פּנים עגוּלים, “אמריקאיים”, ושיני־זהב שׂוֹחקוֹת. ורק הדיבּוּר העברי, שהוּא מדבּר עם אִשתּוֹ וילָדיו, אֵיננוּ קאֶטסקילי. ואַף ארוֹן־הספרים בּטרקלין, שמתּוֹכוֹ נשקפת בּסבר־פּנים אִינטימי הסַפרוּת העברית החדשה, מַרחיק אֶת קאֶטסקיל מן הדמיוֹן.

אָנוּ יוֹצאים לטיֵיל על־פּני הדר־הכּרמל, מתבּוֹננים אֶל הבּניינים הבּהירים של התּכניוֹן וּבית־הספר הריאָלי. משם אָנוּ יוֹרדים אֶל העיר חיפה להתהלךְ בּרחוֹבוֹתיה. האַבטוֹמוֹבּילים הערביִים דוֹחקים אֶת רגלי המטיילים היהוּדים בּקוֹל־צפירה נוֹזף, מבּין בּתּי־המסחר הסגוּרים של היהוּדים פּוֹערוֹת החנוּיוֹת הערביוֹת אֶת פּיוֹתיהן הזרים, הנזעמים. ואַף־על־פּי־כן שבּת בּעיר! קהל יהוּדי שבּתּי נוֹהר בּאֶמצע הרחוֹבוֹת, מכסה אֵת כּל המדרכוֹת, והילוּכוֹ בּהמוֹן נראֶה כּתהלוּכת יהוּדי העיירה לתשליךְ. בּתוֹךְ הקהל המטיֵיל מוּרגָש בּיִיחוּד הזרם העז והשוֹטף של בּני הנוֹער העוֹבד, העירוֹני והכּפרי, לבוּשי סוויטרים ואפוּדוֹת־עוֹר קצרוֹת. צלילי הדיבּוּר העברי נשמעים בּכל פּינה שאַתּה פּוֹנה. אָנוּ מהלכים אַט, כּנסוּכי־שיכּרוֹן. ממַעל לראשינוּ, מעל פּתחי החנוּיוֹת והמשׂרדים, מציצוֹת אֵלינוּ בּבטחָה שאֵין להרהר אַחריה האוֹתיוֹת העבריוֹת, הגלוּיוֹת והישרוֹת של השלָטים החדשים המוּצקים, מכּל סוּלָם חַשמַלי רוֹמזת אֵלינוּ טבלה לבנה, מצוּיֶרת שלד־אָדם עם אַזהרה חמוּרה, כּתוּבה עברית (אָמנם עברית גרוּעה!), כּי – “לטפס מסוּכּן”. ואוּלָם יוֹתר מכּל מעוֹדדים אֶת רוּחךָ הפּנים הצעירים והאַמיצים האֵלה, השזוּפים והנמרצים, השוֹטפים והוֹלכים לקראת חַיִים חדשים. ועמוֹק מכּל הוּא הרגש החָדש אשר לא שערתּוֹ, המפעֵם אֵת כּל נימי לבּךָ, כּי הנה פּוֹסע אַתּה בּפּעם הראשוֹנה על אַדמתךָ, על מוֹרשת־אָבוֹת עתּיקה, אשר שבתּ אֵליה לאַחַר פּרידה של אַלפי שנים.

בּעֶרב אָנוּ מוֹצאִים בּאַכסַניה אֶחָד מתּיירינוּ, ממַחנה החרדים – העשיר הבּרוֹנזווילי, זה ששׂכר לוֹ לעֵת זקנתוֹ מלמד, שיִלמַד עמוֹ חוּמש עם רש"י. מסב הוּא אֶל השוּלחָן עם אִשתּוֹ הזקנה, כּוֹבעוֹ מוּרד לעֵיניו, ואוֹכל לאַחַר צוֹם אָרוֹךְ של שמוֹנה־עשׂר יוֹם סעוּדת־בּשׂר כּשרה. אני שוֹאלוֹ, אִם ראה כּבר אֶת חיפה.

– ראִיתי, ראִיתי.

– נוּ?

– אֵין רוֹאִים כּלָל יהוּדים בּאֶרציסראל! – אוֹמר הוּא בּפנים זוֹעפים.

– וכי מעטים היהוּדים, המטיילים בּרחוֹבוֹת?

– יהוּדים? – הוּא אוֹמר. – מטיילים שם בּחוּרים עם בּתוּלוֹת, אוֹתם שמטיילים גם אֶצלנוּ בּאִיסטאֶרן־פּארקוויי. אַיים היהוּדים הזקנים?

– חיפה עיר צעירה היא, – מתערב בּעל־האַכסַניה שלָנוּ ושׂוֹחק בּשיני־הזהב. – כּעבוֹר אַרבּעים שנה יִגדלוּ צעירינוּ ויִהיוּ יהוּדים זקנים.

– אפשר שהם עצמם יִגדלוּ, – אוֹמר היהוּדי מבּרוֹנזוויל, – ואוּלָם זקנים לא יִגדלוּ לָהם!

לאַחַר פּת ערבּית אָנוּ הוֹלכים אֶל התּכניוֹן, בּמקוֹם שההנהלה הציוֹנית ערכה קבּלת־פּנים מיוּחדת לכבוֹד התּיירים האמריקאִיים. בּאוּלָם הגָדוֹל והמוּאָר אָנוּ מוֹצאִים, בּתוֹךְ קהל חיפאִי צפוּף, אֶת פּניהם הידוּעים של בּני אנייתנוּ. ניבּטים הם כּאן, בּכוֹבעֵי־הדרךְ האמריקאִיים שלָהם וּבפניהם התּמימים והסַקרניִים, כּיהוּדים בּני־כפר שבּאוּ לימים הנוֹראִים לבית־הכּנסת של הכּרךְ. על הבּימה עוֹמדת ליידי אמריקאִית, עסקנית ציוֹנית מפוּרסמת, וּמדבּרת אֶל בּני־אַרצה בּלָשוֹן אַנגלית נאָה דברים נאִים על אֶרץ־יִשׂראֵל. ואַף־על־פּי־כן, כּשהיא מכלָה דרשתה הנאָה והקהל יוֹצא החוּצה, מתפּזר בּחבוּרוֹת על־פּני הדר־הכּרמל השוֹקט וההוֹזה, הישן שינה מתוּקה תּחת שמי־ירח בּהירים, נשמעוֹת פּה ושם הערוֹת של בּיקוֹרת. אחָדים מן התּיירים אֵין דעתּם נוֹחָה מזה, שהאִשה הכּבוּדה דיבּרה אליהם בּאֶרץ־יִשׂראֵל אַנגלית דווקא, ולא עברית.

– אֵין זאת כּי־אִם רוֹאָה היא אוֹתנוּ כּעמי־האָרץ גמוּרים! – קוֹבל היהוּדי בּעל המזוָדה.

– מַה יֵש כּאן להתבּיֵיש? – מוֹדה השני. – הלא אָמנם אֵין אָנוּ מבינים, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, בּלשוֹן־הקוֹדש!

– אֵין בּכךְ כּלוּם, שאֵין אָנוּ מבינים! – אוֹמר השלישי. – הנה אֵין אָנוּ מבינים גם אַנגלית, ואַף־על־פּי־כן דיבּרה אֵלינוּ אַנגלית עמוּקה כּל־כּךְ!…

בּאַכסַניה אָנוּ מוֹצאִים אֶת בּעלי־הבּתּים יוֹשבים בּמסיבּת אחָדים משכניהם וּמשׂחקים בּקלָפים. המשׂחָק מתנַהל בּעברית.

– בּאֶרציסראל אַתּם משׂחקים בּקלָפים? – משתּוֹמם היהוּדי מבּרוֹנזוויל.

– כּלוּם יֶש בּרירה אַחרת? – שׂוֹחק בּעל־האַכסַניה בּשיני־זהבוֹ.

– בּלשוֹן־הקוֹדש?

– לָשוֹן אַחרת אֵין לָנוּ כּאן.

– אבל קלָפים בּלשוֹן־הקוֹדש?

– וכי מַה פּלא יֶש כּאן? אבוֹתינוּ עבדוּ גם אֶת הבּעל בּלשוֹן־הקוֹדש!

– אִם כּן? הלא על זה אָמנם צוַח הנביא!…

היהוּדי הבּרוֹנזווילי עוֹמד רגע בּפנים נרעמים וכוֹבעוֹ מוּרד לעֵיניו. אַחַר־כּךְ הוּא מניע בּידוֹ, פּוֹנה עוֹרף למסוּבּים ונפטר לחַדרוֹ בּלא בּרכּת הפּרידה.

הלילה הראשוֹן בּאֶרץ־יִשׂראֵל ליל־נדוּדים הוּא ללא שינה. רשמי היוֹם החוֹלף ניעוֹרים בּזה אַחַר זה וּמַבהירים יוֹתר. בּאפילת החדר עם התּריסים המוּגָפים מרחפים בּעירבּוביה מאוֹרעוֹת ודמיוֹנוֹת, חלוֹם וּמציאוּת. אֵישם, בּדממה העמוּקה, משתּפּכת פּתאוֹם אֶל חיק הלילה יִללת־מידבּר איוּמה, בּכי חמוֹר קוֹבל על עֶלבּוֹנוֹ, המתפּיֵיס מיד מתּוֹךְ התיפּחוּת נכנַעת וּמוַתּרת, פּוֹחתת ושוֹקעת. הכּל חָדש כּל־כּךְ וּמַפליא אֶת הלב, ואַף־על־פּי־כן נדמה לךָ, כּאִילוּ הכּל עתּיק כּל־כּךְ וידוּע מכּבר־הימים, כּחלוֹם הילדוּת הרחוֹקה, החוֹזר ונשנה בּאמצע ימיךָ.

והנה כּבר בּקע אוֹר שחר. האַויר הוֹלךְ וּמַחויר, הוֹלךְ וּמַבהיר. וּפתאוֹם פּוֹרצת השמש בּקילוּחי־אֵש דקים ורוֹתתים בּעד סדקי התּריסים. אני קם וּפוֹתח אֶת החַלוֹן. שוּב ניעוֹר וּבא יוֹם־קיִץ בּהיר. השמַיִים טהוֹרים וזכּים, מַזהיבים בּפאתי מזרח בּצבע האֶתרוֹג הרךְ והחיור. גלגל החַמה מנַסר ויוֹצא בּלהט צעיר, והיֶרק הענוֹג אשר בּגן שׂוֹחק בּאֶגלי־טל אַחרוֹנים. האַויר צח וחָזק, מרענן אֶת העֵינַיִים הליאוֹת, מאַמץ וּמעוֹדד אֶת הקם משנתוֹ. מנגד, מעֵבר הגן מזה, נפתּח תּריס ונשמע משם קוֹל חָרד, נסוּךְ־שינה, של ילדה קטנה, כּפי הנראֶה – תּלמידה רכּה של בּית־הספר בּחדשיה הראשוֹנים:

– אִמאלי, עוֹד לא מאוּחָר, אִמאלי?…

אָנוּ מזדרזים בּפת־שחרית. עוֹמדים אָנוּ לָצאת בּעוֹד בּוֹקר לתל־אָביב – תּל שכּל הלבבוֹת פּוֹנים אֵלָיו. בּעל־האַכסַניה שלָנוּ מַזכּירנוּ, כּי אֶת העיקר שכחנוּ – עדיִין לא ראִינוּ אֶת הר הכּרמל. לא, אֶת העיקר לא שכחנוּ. אֶת הר הכּרמל אֵיננוּ רוֹצים לראוֹת ראִייה חטוּפה. עוֹד נשוּב לחיפה לשם תּיוּר מיוּחָד.

לאַחַר שלָקחנוּ פּרידה מבּעלי־האַכסַניה ויצאנוּ עם חפצינוּ החוּצה, מצאנוּ על המרפּסת אֶת היהוּדי הזקן מבּרוֹנזוויל. עוֹמד הוּא בּכוֹבע שמוּט לערפּוֹ, ממַשש בּידיו אֶת כּוֹתל הבּית, מרים ראשוֹ למַעלָה, מעפעֵף בּעֵיניו העששוֹת כּנגד השמש וּמַבּיט אֶל הגָג.

– מה אַתּה מבקש כּאן ליד הדלת? – שוֹאֵל אני אוֹתוֹ. – מזוּזה?

– לא, – אוֹמר הוּא אֵלי בּפנים מאִירים דווקא, – כּמה נעים פּה האַויר בּאֶרציסראל! אַויר חַם, מחַיֶה נפשוֹת!

– ולָמה אַתּה ממַשש אֶת הכּתלים?

– הנה עלה בּדעתּי, – הוּא אוֹמר, – אֶפשר כּדאי אָמנם להשתּקע פּה ולפתּוֹחַ בּאנק קטן למַשכּנתּות. והרי אני רוֹצה לראוֹת, מַה טיב הבּתּים שהם בּוֹנים כּאן…

אָנוּ מברכים אוֹתוֹ בּהצלָחָה, יוֹשבים בּאַבטוֹמוֹבּיל ונוֹסעים אֶל בּית־הנתיבוֹת לָלכת לתל־אָביב.