ההרגָשה הראשוֹנה, כּי בּתוֹךְ עמנוּ אנחנוּ יוֹשׁבים, בּאה לָנוּ מן האַכסַניה התּל־אביבית, שסַרנוּ להתאַכסן בּה עם כּניסתנוּ לָעיר.

אַכסַניה זוֹ, קטנה ושוֹקטת, הנשקפת אֶל הים מעל גבעת חוֹל לוֹהטת מצוּיֶנת גם בּבעליה, גם בּאוֹרחיה המתאַכסנים בּה. בּעל־האַכסניה הוּא אֶחד “משלָנוּ”, בּן למשפּחה ציוֹנית ותיקה מיוֹצאֵי יהוּפיץ, סוֹחר וּמַשׂכּיל עברי, שהניח בּרוסיה אֶת עסקיו ונמלט בּעוֹר שיניו לאֶרץ־ישׂראֵל. אוֹרחי האַכסַניה אַף הם רוּבּם מאַנשי שלוֹמנוּ: סוֹפרים ועיתּוֹנאִים, עסקנים ציוֹניִים, רברנדים מתּיירי אַמריקה, פּרוֹפיסוֹרים יהוּדים מגרמַאניה. האַוירה מסביב לשוּלחָן הכּשר נוֹחָה וּנעימה, אַוירה משפּחתּית, והדבר המַפליא אֶת העיִן הוּא זה, שהכּשרוּת אֵינה פּוֹגמת פּגימה כּל־שהיא בּנקיוֹן וּבטעם הטוֹב, השרוּיִים בּחדר־האוֹכל. וּביוֹתר יִגדל הפּלא, שבּעל־האַכסניה עצמוֹ לא הביא אָמנוּת זוֹ של פּוּנדקים בּירוּשה מבּית־אָביו בּיהוּפּיץ, אֶלָא קיבּל אוֹתה “בּרוּחַ־הקוֹדש” כּאן, בּמקוֹמוֹ החָדש, – ואַף־על־פּי־כן הריהוּ שׂבע־רצוֹן מתּפקידוֹ זה, ממַלא אוֹתוֹ בּדייקנוּת וּבקפּדנוּת, שוֹקד עליו בּלב ונפש וּמַעלהוּ למַדריגה עֶליוֹנה של עבוֹדה לאוּמית וקידוּש השם. הוּא עצמוֹ בּיאֵר לי אֶת כּל העניין בּאֵר היטב, בּטיילוֹ עמי ארוּכּוֹת לפני מלוֹנוֹ על שׂפת הים:

– כּשיצאתי סוֹף־כּל־סוֹף נקי מצרוֹתי, זה ממוֹני, וּבאתי להשתּקע בּאֶרץ־יִשׂראֵל כּמעט בּידיִים ריקוֹת, אָמַרתּי לנַפשי: וּבכן, תּם ונשלָם, שבח לאֵל בּוֹרא עוֹלָם! עכשיו הגיעה שעתי להיוָלד שנית ולהיוֹת אָדם חָדש. בּאֶרץ־יִשׂראֵל שוּב אֵין בּוּרסה, אֵין קרישצאטיק, אֵין בּתּי־חרוֹשת לסוּכּר – אֵין כּאן, כּמו שאוֹמר מנַחם־מנדל מיוּדעֵנוּ, “ניירוֹת”, “עפרוֹת זהב”, “עוֹלים ויוֹרדִים”, “הךְ העֵץ וּשלח המַימה”… בּאֶרץ־יִשׂראֵל חַייב יהוּדי להיוֹת חָלוּץ! חָלוּץ כּיצד? תֹּאמר, אֶלבּש חוּלצה, אקצר בּמכנסַיִים ואֶכּנס לחַיֵי קוֹמוּנה? הרי אֵין זה לא לפי מַעמדי ולא לפי שנוֹתי. כּבר זקנתּי מהיוֹת חָלוּץ בּקבוּצה. שבתּי ואָמַרתּי אֶל לבּי: הבה אֶהיֶה חָלוּץ בּפני עצמי, בּלא קבוּצה וּבלא כּוונוֹת קוֹמוּניסטיוֹת. הבה אֶפתּח מלוֹן. כּי המלוֹן, עליךָ לָדעת, אַף הוּא מוֹסד חלוּצי הוּא, אֵינוֹ נוֹפל בּעֶרכּוֹ מכּל מוֹסדוֹתינוּ החלוּציים בּאָרץ. הלא אַדיר חפצנוּ הוּא למשוֹךְ אֵלינוּ בּחַכּה, כּכל האֶפשר, יהוּדים רבּים מחוּץ לָאָרץ: יבוֹאוּ הנבלים לכאן, יִראוּ אֶת חמדת האָרץ ויעמדוּ על טיבה – אוּלי יִוָלד גם בּלבּם החשק להיאָחז בּה. ואֶת השליחוּת הזאת יכוֹל לקיֶים רק המלוֹן. המלוֹן הוּא העוֹשׂה פּירסוּם לָאָרץ – אִם לטוֹבה אוֹ לרעה. הרוֹשם הראשוֹן ממקוֹם חָדש קוֹלט האוֹרח קוֹדם כּל בּמלוֹן. מצא האוֹרח מלוֹן הגוּן, נאֶה ונוֹחַ, נקי ונעים, שבּעליו מַסבּירים לוֹ פּנים ואֵינם אָצים להתעשר ממנוּ – הריהוּ יוֹצא לרחוֹבה של עיר מתּוֹךְ דעה זחוּחָה ולב טוֹב, כּוּלוֹ נרגָע מטילטוּל הדרךְ, והוּא רוֹאֶה בּעֵיניו רק אֶת חן המקוֹם ויוֹשביו. נזדמן לוֹ לָאוֹרחַ מלוֹן שאֵינוֹ מהוּגָן – מיד הוּא מַתחיל להתקצף וּלהתמַרמר וּלעקם אֶת חוֹטמוֹ על כּל אשר לפניו, חוֹשב מַשבוֹת להימלט על נַפשו, וכל מַה שמַראִים לוֹ בּמקוֹם החָדש פּיגוּל הוּא לוֹ, לא יירצה. המלוֹן, ידידי היקר, משמש בּבוּאָה לָאָרץ, וּתעוּדתי היא פּה להבליט לעיני התּייר בּבבוּאָה שקוּפה אֵת כּל הטוֹב והנעים, שיֵש בּידנוּ לסַפּק לוֹ. בּבית־אַבּא, עליךָ להבין מעצמךָ, לא לָמַדתּי אֶת חָכמַת הפּוּנדקים. ואוּלָם כּל ימַי רגיל היִיתי בּנסיעוֹת, כּמה וכמה פּעמים עברתי גם בּחוּץ לָאָרץ, ותמיד בּיקשתּי לי אֶת הטוֹב והמשוּבּח שבּמלוֹנוֹת. ואשר בּיקשתּי לפנים לעצמי – אוֹתוֹ אני נוֹתן היוֹם לאוֹרחָי. זה חלקי החלוּצי בּבניינה של אֶרץ־יִשׂראֵל. אִם חפצי עוֹלה בּידי, אוֹ אוּלי להיפךְ – הדבר הזה שוּב אֵינוֹ מענייננוּ…

חַייב אני להוֹדוֹת, כּי בּעל־האַכסניה שלָנוּ אֵינו נאֶה דוֹרש בּלבד. האִיש הזה אֵינוֹ יוֹדע מנוּחָה בּיוֹם ואֵינו יוֹדע שינה בּלָילָה. כּל היוֹם, למן עלוֹת השחר, הריהוּ כּרוּךְ אַחַר אוֹרחָיו, אֵינוֹ זז מהם אַף כּדי פּסיעה קלה, טוֹרח וּמטפּל בּהם יוֹתר משהוּא מטפּל בּאִשתּוֹ וּבניו, שוֹמר אֵת כּל צעדיהם, חָרד ודוֹאֵג לכל מַחסוֹרם לא כּאָב, אֶלָא כּאֵם לילָדיה, עוֹסק בּשבילָם עם העֶגלוֹנים, עם החנוָנים, עם הסַנדלָר, עם הכּוֹבסת, מוֹליךְ אֶת ילדיהם לבית־הספר, נוֹזף בּהם על שאֵינם אוֹכלים די־צרכּם, אֵינוֹ עוֹלה על משכּבוֹ לישוֹן בּטרם יעלוּ כּוּלָם על משכּבם, ממַשמש להם אֶת הדוֹפק בּשעת חָליים, מוֹדד חוּמם, רץ לבית־המרקחת להביא להם שמן־קיק, מתרוֹצץ בּעיר דחוּף וּמבוֹהל לבקש להם דירוֹת… בּמשךְ שבוּע ימים לא נח ולא שקט עד אשר גירש אֵת כּל אוֹרחָיו ממלוֹנוֹ – לכוּלָם מצא בּעיר דירוֹת טוֹבוֹת ונוֹחוֹת, והוּא עצמוֹ נשאַר לבדוֹ עם חדריו הריקים.

– אֵין בּכך כּלוּם! – הריהוּ מתנַצל לפנַי. – הנה מַפליגוֹת והוֹלכוֹת לכאן אניוֹת מטריאֶסט, ממַארסיל, מקוֹנסטאנצה – ויבוֹאוּ, אִם יִרצה השם, אוֹרחים אחרים תּחתּיהם.

וכאשר ניבּא כּן היה. בּאוּ אניוֹת מטריאֶסט, ממַארסיל וּמקוֹנסטאנצה – וּבמלוֹן היתה שוּב תּנוּעה: בּעל־האַכסַניה שלָנוּ לא ישן בּלילוֹת, חָרד ודאַג לכל אֶחָד מן האוֹרחים החדשים כּאֵם לילָדיה, רץ אֶל בּית־המרקחת להביא להם שמן־קיק, התרוֹצץ בּעיר דחוּף וּמבוֹהל לבקש להם דירוֹת. גם לָנוּ הוּא מבקש דירה – דירה מיוּחדת בּמינה, אשר אִם נשתּקע בּה, שכוֹחַ נשכּח אֶת אמריקה ואֶת ניוּ־יוֹרק עד העוֹלָם! לפי־שעה הוּא דוֹרש ממני שׂכר סַרסרוּת – סיגָרייה אַחַת ליוֹם, שהוּא חוֹצה לשני חצאִים: החצי האֶחָד לאַחַר ארוּחַת־הצהריִים והחצי השני לאַחַר ארוּחַת־העֶרב. ורק תּנַאי הוּא מַתנה עמי, לבל יִוָדע הדבר לאִשתּוֹ. אָסוּר לוֹ לעשן. העישוּן סַם־המות הוּא לוֹ. כּל־כּךְ לָמה? משוּם העצבים. מנַיִין לוֹ עצבים? מן האוֹרחים. אֵינוֹ ישן בּלילוֹת – נגזלה שנתוֹ ממנוּ. כּשהוּא עוֹלה על משכּבוֹ, אֵין הוּא בּטוּחַ כּל־צרכּו, אִם כּל אֶחָד מאוֹרחָיו מַרגיש אֶת עצמוֹ בּחַדרוֹ כּתיקוּנוֹ, כּשם שהוּא צריךְ להרגיש בּאֶרץ־יִשׂראֵל. בּלילה הלא כּל החדרים סגוּרים וּנעוּלים, הדלָתוֹת נשקפוֹת אֶל הפּרוֹזדוֹר דוֹממוֹת וּמַחרישוֹת – מי יוֹדע, מה הן המַחשבוֹת על אֶרץ־יִשׂראֵל, המתרחשוֹת שם בּלב כּל אֶחָד מאוֹרחָיו בּסתר חַדרו, מאחוֹרי הדלת והמזוּזה?… הנה סר אֶתמוֹל להתאַכסן אֶצלוֹ זוּג זקן מבּלגייה, אִיש ואִשתּוֹ, עשירים מוּפלָגים. אָמרוּ עליהם, שבּאוּ לכאן לקנוֹת כּמה וכמה מאוֹת דוּנם קרקע ולָטעת פּרדס לעֵת זקנתם. אִם כּן, הלא טוֹב הדבר ויפה מאוֹד! אֶל יהוּדים כּאֵלה התפּלָלנוּ!… עמד ונתן להם אֶת הטוֹב שבּחדרים. ינוּחוּ להם הזקנים ויחליצוּ עצמוֹתיהם, למַען יוּכלוּ מחר לסַיֵיר מתּוֹךְ דעה צלוּלָה אֶת הפּרדסים הנהדרים בּסביבוֹת פּתח־תּקוָה וּרחוֹבוֹת. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא? התלקטוּ בּלילה על הגָג, דווקא ממַעל לחַלוֹנוֹ של הזוּג הזקן, כּאִילוּ על אַפּוֹ ועל חמתוֹ, חתוּלים הרבּה מכּל קצוֹת תּל־אָביב וערכוּ שם קוֹנצרט. כּמעט נטרפה דעתּו עליו מרוֹב צער! הגע בּעצמךָ: אנשים זקנים, אִיש ואִשתּוֹ, בּאוּ מבּלגייה לאֶרץ־יִשׂראֵל לָטעת פּרדסים, והרי קבּלת־הפּנים הראשוֹנה בּאָרץ עוֹרכים להם חתוּלים! והיכן? דווקא בּמלוֹנוֹ!… לבסוֹף, כּששאַל בּבּוֹקר אֶת הזוּג הזקן על־דבר החתוּלים, נתגלָה, כּי הלָלוּ אֵינם יוֹדעים בּמה הוּא סח, לא שמעוּ אַף פּעם קוֹל חתוּלים, תּרדמַת־אלוֹהים נפלה עליהם וישנוּ כּל הלילה שנַת הרוּגים… מכּיוָן שכּךְ, תּוֹדה לָאֵל, אֶבן־מַעמסה נגוֹלָה מעל לבּוֹ… אבל הוּא לא ישן כּל הלילה… אמוֹר מעתּה: היֵש לוֹ אֵיפוֹא צדקה לחוּש בּעצבים?…

אוֹ הנה, למשל, לפני ימים מוּעטים בּא אֶל מלוֹנוֹ מלוּמד אֶחָד גרמַאני, יהוּדי כּמוּבן, שמקצוֹעוֹ בּסטאטיסטקה. רוֹצה הוּא לחקוֹר כּאן אֶת שלשלת היוֹחסין של שבט הערביִים וּלהתחַקוֹת על שרשם: לָדעת אֶת התיחסוּתם לבתּי־אבוֹתם ואֶת מספרם המדוּייק. גָרמוּ העווֹנוֹת וַאחָזתּוּ נַזלת בּעוֹדנוּ בּאנייה, והפּרוֹפיסוֹר נכנַס לאֶרץ־יִשׂראֵל בּחוֹטם אָדוֹם וּבעֵינַיִים דוֹמעוֹת. מיד הבטיח לוֹ, שכּאן, בּאֶרץ־יִשׂראֵל תּסתּלק ממנוּ הנַזלת כּהרף־עיִן, בּמשךְ יוֹם אֶחָד. וכי קלה בעֵיניךָ שמש־מַרפּא זוֹ של אֶרץ־יִשׂראֵל!… כּסבוּר אַתּה, שהניחוּ לוֹ לעמוֹד בּדיבּוּרוֹ? הנה כּבר עברוּ, בּרוּךְ השם, לא יוֹם ולא יוֹמַיִים, אֶלָא שלוֹשה ימים ולילה אֶחָד, והנַזלת של הפּרוֹפיסוֹר הגרמַאני בּעֵינה עוֹמדת. ולא עוֹד, אֶלָא שכּאן החליפה כּוֹחַ והתלקחה בּיֶתר שׂאֵת וּביֶתר עז! מתעטש הוּא, הפּרוֹפיסוֹר עלוּב־הנפש, כּל־כּךְ, עד כּי יֶחרד הבּיִת וינוּעוּ הכּתלים! ודווקא בּאֶרץ־יִשׂראֵל – מי פּילל למשלחת רעה כּזאת?… בּכל חצי שעה הריהוּ דוֹפק על דלתּוֹ של הגרמַאני ושוֹאלוֹ: “נוּן, האֶר פּרוֹפיסוֹר, עד היכן הגיע מַר בּנַזלתּוֹ?” הלָה מציץ בּו בּעֵינַיִים מלאוֹת דם, מניע ידוֹ בּכעס ועוֹנה לעוּמתוֹ בּעיטוּש מַחריד־לב. עגמת־נפש כּזאת!…

אוֹ נקח־נא, דרךְ משל, אֶת הראבּיי האמריקאִי בּעל המשקפיִים הגדוֹלים והעגוּלים והפּנים הזוֹעפים, זה שבּא לכאן שבוּעוֹת אחָדים מאַחַד המקוֹמוֹת אשר בּסביבוֹת שיקאגוֹ אוֹ בּוֹסטוֹן – אֵין הוּא בּקי בּיוֹתר בּגיאוגרפיה האמריקאִית. אוֹתוֹ ראבּיי מתרעֵם כּל הזמַן, שמדבּרים בּאֶרץ־יִשׂראֵל עברית בּהברה הספרדית דווקא. רוֹאֶה הוּא אֶת הדבר הזה כּפגיעה ישרה בּכבוֹדוֹ. בּני אֶרץ־יִשׂראֵל מתכּוונים בּזה רק להרעימוֹ. אוֹמר הוּא: בּילדוּתוֹ לָמֵד גמרא בּישיבה ליטאִית, בּנַערוּתוֹ הגה בּחָכמַת יִשׂראֵל בּסמינאריוֹן אמריקאִי, ואֶפשר שידיעתוֹ בּלשוֹן־הקוֹדש אֵינה נוֹפלת מזוֹ של הצבּרים התּל־אביביִים – וּלבסוֹף אֵינוֹ מבין דבר מכּל מַה שמדבּרים אֵלָיו פּה! כּוּלָם נדבּרוּ כּאן בּיניהם לעשׂוֹתוֹ עם־האָרץ! אפילוּ בּבית־המדרש הגָדוֹל מתפּללים כּאן בּהברה הספרדית, ואפילוּ הבדלה מַבדילים כּאן בּהברה זוֹ – מַה טעם יֶש לָה לאוֹתה תּפילה וּלאוֹתה הבדלה?… אֶל מי בּא הראבּיי בּטענוֹת אֵלוּ? הוה אוֹמר: אֶל בּעל־האַכסַניה! אָמנם חַייב בּעל־האַכסַניה לתרץ אֵת כּל הקוּשיוֹת והאִיבּעיוֹת. ואוּלָם בּפּעם הזאת לא יוֹעילוּ לוֹ להראבּיי טענוֹתיו. הדיבּוּר העברי עיקר גָדוֹל הוּא, כּאֶרץ־יִשׂראֵל עצמה. היוֹם לא מצאה ההברה הספרדית חן בּעֵיניו, מחר לא יִשׂא גם העֵמק חן וָחסד לפניו – מוּטב שיֵלךְ וישוּב לשיקאגוֹ אוֹ לבוֹסטוֹן. כּבר כּשל כּוֹחוֹ לדיֵין וּלהתווכּח עמוֹ! ואַף־על־פּי־כן לּבּוֹ לא ינוּחַ!…

אוֹ מַה בּעֵיניךָ, דרךְ משל, האִשה האמריקאִית עם בּתּה, בּחוּרה בּת שמוֹנה־עֶשׂרה? בּעל האִשה, חָבר לפוֹעלי־ציוֹן, אַף הוּא מסתּמא שיקאגואִי אוֹ בּוֹסטוֹני, אוֹ אֶפשר שהוּא יוֹשב בפילאדלפיה, – אֵין הוּא בּקי בּיוֹתר בּגיאוֹגרפיה האמריקאִית – שלח אֶת שתּיהן לפניו, שתּתאַקלמנה בּאֶרץ־יִשׂראֵל, עד אשר ימכּוֹר שם בּבוֹסטוֹן אֶת חנוּת־המַכּוֹלת ואֶת האַבטוֹמוֹבּיל אשר לוֹ ויבוֹא אַף הוּא אַחריהן לקנוֹת כּאן פּרדס קטן למחיתם. ולָמה נזדרז כּל־כּךְ לשלוֹחַ אֶת משפּחתּוֹ? הכּל בּשל הבּחוּרה, זוֹ בּתּם היחידה. יוֹשבים הם שם, לפי דברי האִשה, בּפינה נידחת, בּעיר שכּוּלָה גוֹיִים, הבּחוּרה כּבר גָמרה לימוּדיה בּבית־הספר, צעירים הגוּנים מבּני יִשׂראֵל אֵין בּמקוֹם ההוּא, רק שקצים ושיקצוֹת – והרי יש לָחוֹש לסַכּנה… אבל מה הוֹעילוּ בּתקנתם – והבּחוּרה רוֹאָה אֶת עצמה בּתל־אָביב כּנכרייה. עלוּבת־נפש זוֹ השיעמוּם אוֹכל אוֹתה בּכל פּה. שוֹכבת היא כּל הימים סגוּרה בּחדר המלוֹן, כּוֹבשת פּניה בּכּר וּבוֹכה. על מַה תּבכּה? אֵין לבּה לפלשׂתּין. מַה טעם? אֵין כּאן בּשבילָה תּמוּנוֹת בּקוֹלנוֹע. אֵת כּל תּמוּנוֹת הקוֹלנוֹע, שנוֹתנים פּה בּתל־אָביב, כּבר ראתה בּעיר־מוֹלדתּה בּאמריקה, לפני שנה ולפני שנתיִים. העניין המַעציב הזה נוֹגע עד עוֹמק לבּוֹ של בּעל־האַכסַניה שלָנוּ. מתייחד הוּא עם האִשה המדוּכּאָה, אֵם הבּת היחידה, בּפינה מוּצנַעת בּחדר־האוֹכל, משדלָה בּדברים וּמנַחמה. תּשב־נא בּתּה הנַערה בּתל־אָביב עוֹד חצי שנה ותמתּין – מוּבטח לָה שיביאוּ לכאן גם תּמוּנוֹת חדשוֹת. הוּא ערב לכךְ! הלא סוֹף־כּל־סוֹף יגיע קצן של התּמוּנוֹת הישנוֹת – לא לעוֹלָם יציגוּן לפני הקהל!… ואוּלָם האִשה האמריקאִית ממאֶנת להתנַחם: הילדה מתגוֹללת זה ימים אחָדים בּמיטתה וּבוֹכה, כּי רוֹצה היא לָשוּב הבּיתה. בּעל־האַכסַניה שלָנוּ מגָרד בּאֶצבּעוֹתיו אֶת קרחתּוֹ הערוּמה, המַבהיקה: רע המַעשׂה! אֵין עֵצה אַחרת בּלתּי־אִם לָלכת אֶל בּעלי הקוֹלנוֹע ולשפּוֹךְ אֵת כּל חמתוֹ על ראשם. לָמה בּאמת נהגוּ מנהג משוּנה זה לפטם אֶת הקהל בּתמוּנוֹת ישנוֹת, שכּבר היוּ לגוֹעל־נפש? הלא סוֹפם שיגָרשוּ מאֶרץ־יִשׂראֵל אֵת כּל הבּחוּרוֹת האמריקאִיות!…

והנה עוֹד אִשה אמריקאִית, ורק זוֹ שוּב אֵין לָה בּת בּוֹגרת, אֶלָא שני ילָדים קטנים, יֶלד וילדה. והרי הילדה תּינוֹקת נוֹחָה וּשקטה, משתּעשעת כּל היוֹם בּיחידוּת מאחוֹרי המלוֹן, בּחוֹל הלוֹהט, ורק היֶלד, זה הבּוֹי האמריקאִי הקטן, אֵין טבעוֹ טבע־ילָדים כּלָל – שד משחת הוּא, מַזיק לכל דבר, מחַבּל קטן, אֵש אוֹכלה! מדי פּעם בּפעם הוּא רץ אֶל הים, זוֹרק שם אבנים על הערביִים, המתנוֹעעים על דבּשוֹת הגמַלים הגבוֹהים, הצוֹעדים אַט בּחוֹל, צוֹעֵק אליהם אַנגלית בּפנים נלהבים, מחָרף אוֹתם בּכל מיני חירוּפים. בּמשךְ השבוּע, שהוּא יוֹשב בּאֶרץ־יִשׂראֵל, כּבר לָמַד גם עברית, וראשית כּל – אֶת המלים החריפוֹת. צוֹעֵק הוּא אֶל כּל עוֹבר וָשב לפני המלוֹן: “לךְ לעזאזל!” בּחדר־מלוֹנם היתה תּלוּיה תּמוּנתוֹ של הרצל; עמד והוֹרידה מעל הקיר בּהטחת מַקל, עקר אוֹתה מתּוֹךְ המסגרת וחָתךְ בּמספריִים את זקנוֹ של הרצל – רוֹצה היה “לָתת לוֹ שייוו”, כּלוֹמַר, לגלח לוֹ אֶת זקנוֹ. אִמוֹ קנתה לוֹ וויֶלוֹסיפּד בּן שלוֹשה אוֹפנים; מיד עמד ושיבּר אוֹפן אֶחָד – חָפץ הוּא בּוויֶלוֹסיפּד בּן שני אוֹפנים דווקא. אִמוֹ מתענית תּחת ידוֹ וּמַר לָה מר. קוֹבלת היא על בּעלה, ששילח אוֹתה לאֶרץ־יִשׂראֵל עם יֶלד פּרוּע כּמוֹתוֹ, המקצר אֶת ימיה. לא תּוּכל עוֹד לָשׂאת לבדה אֶת טרחו וּמַשׂאוֹ – מוּכרחת היא לָשוּב הבּיתה!… בּעל־האַכסַניה שלָנוּ כּוּלוֹ כּנדהם: הכיצד? כּל־כּךְ מהרה תּשוּב הבּיתה? הלא בּעלָה מכין אֶת עצמוֹ לָבוֹא לכאן! מנַסה הוּא להטיף מוּסר ליֶלד, אַךְ זה אֵינוֹ מַניחַ לוֹ לפצוֹת פה. צוֹעֵק הוּא אֵליו: “לךְ לעזאזל!”… עד שבּאה האִשה בּאַחַד הבּקרים אֶל בּעל־האַכסַניה, כּוּלָה מתמוֹגגת בּדמעוֹת, הביאה אֵליו אֶת היֶלד והפּילה תּחינתה לפניו, כּי ישלשל לקטן אֶת מכנסיו וילקה אוֹתוֹ. ואוּלָם תּפקיד חָדש זה לא נתקבּל כּלָל על דעתּוֹ של בּעל־האַכסַניה הטוֹב שלָנוּ. אֵיךְ יקוּם פּתאוֹם להלקוֹת יֶלד שאֵינוֹ שלוֹ – והוּא אֵינוֹ יוֹדע עד היוֹם, כּיצד מַלקין? מעוֹלָם לא הלקה אוֹתוֹ אָביו, וּמעוֹלָם לא הלקה הוּא אֶת בּניו. נכוֹן הוֹא לעשׂוֹת למַען אֶרץ־יִשׂראֵל כּל אשר תּדרשוּ ממנוּ, ואפילוּ למַעלָה מכּוֹחוֹתיו – ורק לא להלקוֹת!…