בּימים הראשוֹנים, כּשבּאתי מאמריקה להשתּקע בּאֶרץ־יִשׂראֵל, היִיתי שוֹמע מפּי אַנשי היִישוּב טענה נמרצה: “היכן הוּא הנוֹער היהוּדי מאמריקה? מַדוּע אֵין אָנוּ רוֹאִים עדיִין פּני חלוּצים אמריקאִים? בּאִים מאמריקה להתיישב אִתּנוּ רק הנמוּשוֹת, אִם זקנים שנפטרוּ מעֶסקיהם, הרוֹצים ליהנוֹת בּעוֹלָם הזה מחלקם המוּכן להם לָעוֹלָם הבּא, אוֹ לכל היוֹתר אנשים בּחצי ימיהם – כּל אֵלה שטיפּחוּ בּלבּם את מַשׂא־הנפש הציוֹני זה שנים רבּוֹת, למן ימי־נעוּריהם בּאַרצוֹ מוֹלדתּם הישנה. הלָלוּ, לכאוֹרה, עשׂוּ את עלייתם לאֶרץ־ישׂראֵל דרךְ אמריקה, אֶלָא שהעלייה אָרכה עשׂרוֹת בּשנים. ואוּלָם אַיים בּניהם של אֵלוּ, ילידי אמריקה עצמה? מַדוּע נפקד מקוֹמה של הצעירה בּימים הטוֹבים ההם, ימי הרעש של החלוּציוּת, עֵת זרמוּ אֵלינוּ מכּל פּנוֹת אֵירוֹפּה מַחנוֹת צעירים, פּוֹעלים ותלמידי האוּניברסיטוֹת, בּחוּרים וּבחוּרוֹת, כּוּלָם דוֹלקים בּאֵש־הקוֹדש של תּקוּמה והתחַדשוּת, כּוּלָם נכוֹנים להערוֹת את חַיֵיהם הצעירים אל חיק האדמה השוֹממה והיקרה? בּתוֹךְ הזרם השוֹטף ההוּא לא ראִינוּ כּלָל אֶת ה’בּוֹיס' האמריקאִים שלָכם, לא בּעֶצם התּקוּפה ההיא ולא בּימים הבּאִים אחריה!”… ויֵש שהיוּ מנַסחים טענה זוֹ עצמה בּנוֹסַח אַחר, שתּהא בּטוּחָה מראש מכּל מיני תּירוּצים: “אָמנם כּן, טעמוֹ של דבר ידענוּ גם אָנוּ. חַיִים אַתּם שם חַיִים טוֹבים וּנעימים ונַחלתכם שפרה עליכם, בּלא עֵין־הרע. הפּרנסה מצוּיה וּפוֹגרוֹמים אֵינם. האוּניברסיטוֹת פּתוּחוֹת ושערי האָרץ סגוּרים… ואַף־על־פּי־כן! הלא סיפּרוּ לָנוּ נסים ונפלָאוֹת על בּניכם ילידי אמריקה, כּי חוּנכוּ שם אֶצלכם בּרוּחַ הספּוֹרט השוֹאֵף לגבוּרה והאוואנטוּרה האמריקאִית הנוֹעזה, – ולָמה אֵיפוֹא לא תּפעם, לכל הפּחוֹת, רוּחַ זוֹ לקראת חזיוֹן צעיר וּמַרהיב־לב, כּתּנוּעה החלוּצית? היִיתּכן, כּי בּתוֹךְ מאוֹת אַלפי היהוּדים הצעירים בּאמריקה לא יִימצא אַף מיעוּט קטן, אשר יוּצת בּאֵש הגבוּרה הצעירה של קידוּש־השם, שנֹאחזוּ בּה כּמה וכמה סיעוֹת מקרוֹביהם בּני־עמם בּעוֹלָם הישן? כּשנכנסה אמריקה למלחמת־העוֹלָם, הלא הוֹציא הנוֹער הספּוֹרטי האמריקאִי מקרבּוֹ צעירים תּמימים ואַמיצי־לב, שהתנַדבוּ לחָרף את נַפשם בּעד ‘הצלת הדימוֹקראטיה’ בּאַרצוֹת אֵירוֹפּה, – אַיים אֵיפוֹא צעיריכם היהוּדים התּמימים, אשר יִתלהבוּ לוּא מתּוֹךְ רוּחַ ספּוֹרטית בּלבד למַראֵה המפעל הצעיר והנוֹעז, המתרחש בּאֶרץ־החלוּצים? אוֹ אֶפשר בּניכם הצעירים בּאמריקה אֵינם תּמימים ואֵינם ספּוֹרטיִים כּלָל, אֶלָא אַף הם חדוּרים רוּחַ החָמריוּת היבשה והמַעשׂיוּת המחוּשבת – כּמוֹהם כּאבוֹתיהם וכאבוֹת אבוֹתיהם, ילידי העוֹני של הגָלוּת?”

טענוֹת חריפוֹת אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ אַתּה רגיל לשמוֹע בּחוּגי האִינטליגנציה האֶרץ־יִשׂראֵלית, והתּשוּבה היחידה, שיֵש בּידךָ להשיב עליהן, הרי היא זוֹ: כּי לעֵת־עתּה עדיִין מוּקדם הדבר מטפּל בּו. הנוֹער היהוּדי האמריקאִי, כּיהדוּת האמריקאִית כּולָה, עוֹדנוּ בּאִבּוֹ, בּריה רכּה ורוֹפפת, שעדיִין לא עמדה על דעתּה. בּן האִימיגראנט היהוּדי בּאַרצוֹת־הבּרית עדיִין לא שׂבע כּל־צרכּו את חמדת האִידיאל הנקרא “אמריקה”, שיהא לבּוֹ פּנוּי לאִידיאלים אחרים, ואפילוּ אֵלה מַרהיבים את העיִן מרחוֹק בּאוֹר־קסם מוּפלָא. צריכים אָנוּ להתאַזר בּסַבלנוּת וּלהאריךְ רוּחַ לניצנים ירוּקים אֵלה, היוֹנקים עדיִין בּכל פּה את הלשד השמן והמתוֹק של אַדמַת אמריקה הצעירה. מי יוֹדע – אוּלי נכוֹנים ימים אחרים גם לנוֹער זה, לאַחַר שישקיט רעבוֹנוֹ, אשר נחל מאבוֹתיו האִימגראנטים, לאַחַר שיֹאכל ויִשׂבּע וטוּב אמריקה יֵצא מאַפּוֹ?

ואַף־על־פּי־כן, גם בּימינוּ אֵלה כּבר נראוּ בּאָרץ הסנוּניוֹת הראשוֹנוֹת של הנוֹער היהוּדי האמריקאִי. אָמנם בּשׂדוֹת העֵמק, ליד מכוֹנַת־החרישה וּמכוֹנַת־הדישה, אֵינךָ מוֹצא עדיִין אֶת ילדי אמריקה, ואוּלָם כּנגד זה אַתּה פּוֹגש אוֹתם בּחבוּרוֹת קטנוֹת, נערים וּנערוֹת יחד, כּשהם מסוּבּים לשוּלחָן בּמלוֹן תּל־אביבי אוֹ ירוּשלמי, אוֹ כּשהם טסים בּאַבטוֹמוֹבּילים בּדרךְ המתפּתּלת מיפוֹ לירוּשלים, אוֹ כּשהם מטיילים בּעוֹנַת־הרחיצה על שׂפת הים בּתל־אָביב, אדוּמי־פנים וּשזוּפי־גו, הנערים בּמכנסי־חלָציִים קצרים עד לטבּוּרם, והנערוֹת בּפידשמוֹת־משי צבעוֹניוֹת, המַכּוֹת את עֵיניהם של בּחוּרי הארץ הצבּרים בסַנורים. הלָלוּ – רוּבּם פּרחי התּנוּעה הציוֹנית בּאמריקה, שבּאוּ לראוֹת “אֶת כּל העניין כּוּלוֹ” בּעֵיניהם, וּמיעוּטם ילדי המַעמד האָמיד, שאַחרי גָמרם את חוֹק־לימוּדם בּקוֹליֶג האמריקאִי יצאוּ לָזוּן עֵיניהם בּיפיפוּתה של אֵירוֹפּה העתּיקה וסרוּ בּדרכּם גם לאֶרץ־יִשׂראֵל – זוֹ האָרץ, שבּשמה נתבּעים אבוֹתיהם ודוֹדיהם העשירים לקרנוֹת הציוֹניוֹת. ויֵש שאֶחָד מאֵלה הוּא נַער היוֹדע למשוֹךְ בּשבט סוֹפר, והרי הוּא חוֹזר לבית אָביו, כּוּלוֹ מלא וגָדוּש רשמים נפלָאִים, יוֹשב וּמַעלה על הכּתב וּמַדפּיס בּספר אֶת פּרשת תּיוּרוֹ הנפלָא בּאֶרץ־האָבוֹת הנפלָאָה של אַבּא, שר שיר־תּשבּחוֹת לחַיֵי החלוּצים הנפלָאִים בּעֵמק הנפלָא בּמליצוֹת שקספּיריוֹת נשׂגָבוֹת – וכל זה נשמע לָאוֹזן מתּוֹךְ אוֹתה תּמימוּת נחמדה, שבּה דרש לפני שנים מוּעטוֹת את דרשת בּר־המצוָה שלוֹ בּ“היכל” הנהדר, אשר בּנוּ אִימיגרנטי רוּסיה וגָליציה המתעשרים על יסוֹדוֹת דתיִים משוּתּפים של האוֹרתּוֹדוֹכּסיה והריפוֹרמה האמריקאִית גם יחד.

ויֵש אשר יביא הרוּחַ בּכנפיו לאֶרץ־יִשׂראֵל בּרייה אמריקאִית מיוּחדת בּמינה. על שׂפת הים בּתל־אָביב ניגש אֵלי פעם אַחַת בּחוּר גבה־קוֹמה בּכסוּת־רחץ רטוּבּה וּבפנים רטוּבּים וּמילאנכוֹליים והציג אֶת עצמוֹ לפנַי, כּי ניוּ־יוֹרקי הוּא. לשוֹנוֹ היתה דווקא עברית מהירה, אֶלָא שהמבטא היה מבטא אַנגלי־אמריקאִי והשגיאוֹת היוּ משוּנוֹת כּל־כּךְ, עד כּי הבינוֹתי את דבריו רק לשליש ולרביע. מתּוֹךְ לשוֹן־העילגים החטוּפה נתחַוור לי, כּי הבּחוּר הזה משמש שׂחקן ווֹדיווילי בּתיאַטרוֹן מפוּרסם בּברוֹדוויי אשר בּניוּ־יוֹרק, והוּא גם בּן־אחוֹתוֹ של “כּוכב” יהוּדי הנוֹדע לתהילה על הבּימה האַנגלית. כּיצד נתגלגל וּבא לאֶרץ־יִשׂראל? הדברים ארוּכּים. זה כּבר נמשךְ לבּו לכאן, מזמַן שהלוֹרד בַּאלפוּר והנשׂיא ווילסוֹן נתנו את האָרץ הזאת בּמַתּנה ליהוּדי פּוֹלין; אַךְ לא הגיעה לוֹ הזדמנוּת לכךְ אֶלָא לפני חצי שנה. מתּוֹךְ עבוֹדתוֹ הקשה בּתּיאַטרוֹן נהרסוּ עצביו, והרוֹפאִים שלָחוּהוּ לאִיטליה לָנוּחַ שם וּלהחליף כּוֹחַ. נמלךְ בּדעתּוֹ: אִם לנסיעה, מוּטב שיִסַע לאֶרץ־יִשׂראֵל, שאַקלימה דוֹמה לאַקלימה של אִיטליה, והיא גם אֶרץ היהוּדים. ואָמנם אֵין הוא מתחָרט על מַה שעשׂה: אַוירה של ירוּשלים החלימוֹ והקימוֹ על רגלָיו. ישוֹב ישב שם בּשכוּנה יהוּדית מחוּץ לָעיר, חָלָב וּביצים נתנוּ לוֹ מן המין המשוּבּח, וּבינתיים לָמַד גם לדבּר עברית. לדּבר – אַךְ לא לקרוֹא. לקרוֹא אֵינוֹ יוֹדע גם היוֹם אפילוּ בּסידוּר, אוֹ בּהגָדה – כּבר שכח, כּיצד קראוּ ספר עברי זה בּילדוּתוֹ. בּילדוּתוֹ בּניוּ־יוֹרק לא הלךְ מימיו ל“היבּרוּ סכוּל”. רק אֶל בּית־הכּנסת הלךְ, לשמוֹע תּקיעת שוֹפר, שיש בּה משוּם מַעמד תּיאַטרלי, וגם אֶל התּיאַטרוֹן היהוּדי בּניוּ־יוֹרק, זה שבּסאֶקוֹנד אֶוואֶניוּ, היה הוֹלךְ בּשעת הפּנאי. שם מסַדרים את סדר הפּסח בּאָמנוּת נפלָאָה, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו. גם חתוּנה יהוּדית, עם חוּפּה, עם נרוֹת של חנוּכּה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ, מַציגים שם בּהידוּר רב. אוֹהב הוּא את כּל הדברים האַטראקטיביים האֵלה, השייכים ליהדוּת. אִילו היה עשיר כּדוֹדוֹ, “הכּוֹכב” הבּרוֹדווייאִי, היה בּונה גם בּתל־אָביב תּיאַטרוֹן כּזה. אבל עשיר אֵיננוּ, והוּא עצמוֹ, לצערוֹ הרב, אָנוּס על־פּי החוֹזה לחזוֹר בּקרוֹב לניוּ־יוֹרק, שוּב אֶל הווֹדיוויל, שוּב לרקד וּלבדח את הקהל בּהלָצוֹת…

מתּחילה תּמה היִיתי, ששׂחקן ווֹדיווילי בּתיאַטרוֹן ניוּ־יוֹרקי פּניו עגוּמים, מילאנכוֹליים כּל־כּךְ, וכל העניין נראָה לי חָשוּד בּמקצת. ואוּלָם הלָשוֹן העברית המשוּנה והשגיאוֹת הנוֹראוֹת, שהפכוּ את כּל הדיקדוּק העברי על פּיו, העידוּ כּמאָה עֵדים, כּי הבּחוּר הזה בּחוּר ישר הוּא וּמסַפּר דברים כּהוייתם.

בּין צעירי התּיירים האמריקאִים, הנבוּכים בּאָרץ, נגלוּ בּזמן האַחרוֹן יחידי־סגוּלָה, הנראִים כּחלוּצים גמוּרים לכל דבר – בּמכנסיהם הקצרים, בּחוּלצתם הרוּסית וּבמגבּעת־הקש המדוּלדלת, רחבת־השוּליִים. ורק דרכּם אֵינה עדיִין הדרךְ הקשה של חַבריהם יוֹצאֵי אֵירוֹפּה. אֶחָד ממין חָדש זה נקרה לפנַי כּמה פּעמים בּשבתּי בּאָרץ.

ידוֹע ידעתּיו מניוּ־יוֹרק. הוּא בּא לשם מאַחַת הערים אשר בּמַערב התּיכוֹן של אַרצוֹת־הבּרית – בּחוּר יפה־תוֹאַר, בּעל קוֹמה נאָה וּבעל צוּרה שחַרחוֹרה ונאָה, שהיה מלבּב את כּל רוֹאָיו בּפניו המגחכים בּנעימוּת יהוּדית רכּה וּבעֵיניו המאִירוֹת בּאֵש יהוּדית שחוֹרה ורכּה. ורק בּר־מַזל לא היה. שנים אחָדוֹת התהלךְ בּגרינוויטש־וויליידש, זוֹ שכוּנַת הבּוֹהימה הניוּ‏־יוֹרקית, כּשהוּא נוֹשׂא בּחוּבּוֹ אַמבּיצוֹת אָמנוּתיוֹת לכל סוּגיהן השוֹנים. בּינתיים נשׂא אִשה מבּנוֹת השכוּנה ההיא, ניתּק על־ידי כּךְ את יִחוּסיו עם בּית הוֹריו האמידים, יוֹצאֵי אוּקראִינה אוֹ הוּנגָרייה (בּבירוּר לא ידע את מוֹצאָם), חַי חַיֵי־רעב עם אִשתּוֹ הצעירה, לָבש בּין בּימי הקיִץ וּבין בּימי החוֹרף כּתוֹנת־פּוֹעלים שחוֹרה, שלא תּהא טעוּנה כּביסה בּכל שבוּע, הציץ בּסַקרנוּת רבּה לבתּי־הקהוָה של הסוֹפרים והשׂחקנים היהוּדים, כּיבּד בּלבּו כּבוֹד גָדוֹל את הסַפרוּת היהוּדית ואת התּיאַטרוֹן היהוּדי, התאַמץ לדבּר אִידית ולא יכוֹל, עד אשר קם בּאַחַד הימים והפליג, הוּא ואִשתּוֹ והיֶלד אשר נוֹלד להם, לאֶרץ יון, מוֹלדת האָמנוּת העתּיקה. לימים, כּשעברתּי את אתוּנא בּדרכּי לאֶרץ־יִשׂראֵל, בּא אל האנייה להקבּיל את פּנַי וּלהראוֹתני את האַקרוֹפּוֹליס ואת שאָר חמוּדוֹת העיר. בּדרךְ טיוּלוֹ אִתי התאוֹנן, כּי בּאתוּנא רע מַצבוֹ מאשר בּניוּ־יוֹרק: נכרי הוּא פּה ליוֹשבי המקוֹם, אֵינוֹ שוֹמע לשוֹנם, זוֹ הלָשוֹן היוָנית, ששׂנא אוֹתה תּכלית שׂנאָה כּבר בּשבתּוֹ על סַפסל הקוֹליֶג, ועם כּל חפצוֹ העז לוַתּר משלוֹ, לא לָמַד כּאן אֶלָא מלה יוָנית אַחַת: “אָחי” – ואוּלָם עדיִין אֵינוֹ יוֹדע, אִם פּירוּשה הוּא “הן”, אוֹ פּירוּשה הוּא “לָאו”. מלבד זאת, הנה העיר עצמה עיר מתה היא, עיר עצוּבה מאוֹד. אֵין בּה סַפרוּת, אֵין תּיאַטרוֹן, והמלח כּאן בּיוֹקר גָדוֹל, לא יִישקל זהב מחירוֹ.

– למה לךָ מלח?

– כּיצד לָמה? לבישוּל! כּל התּבשילים כּאן אֵינם מלוּחים די־צרכּם, לפי שהממשלה היוָנית החכּירה את המלח לבעלי־הממוֹן מחוּץ־לאָרץ בּמוֹנוֹפּולין, והלָלוּ מַעלים אֶת מחירוֹ כּחפצם. ולא התּבשילים בּלבד – כּל העם היוָני חסַר־מלח הוּא. לחינם היללוּ אוֹתוֹ כּל־כּךְ בּהיסטוֹריה. אוּלי כּדאי לוֹ לעזוֹב את אֶרץ היוָנים וּלהפליג לפלשׂתּינה?

את שמע פּלשׂתּינה שמע עד היוֹם רק מעט. אָמנם בּבתּי־הקהוָה של הסוֹפרים היהוּדים בּניוּ־יוֹרק דיבּרוּ לפעמים על ארץ זוֹ, אַךְ מפּני שהדברים נאֶמרוּ בּאִידית, לא תּפס את העניין כּראוּי. עכשיו הוּא רוֹאֶה, כּי פּלשׂתּינה אָמנם עוּבדה היא – אנייה מלאה יהוּדים מַפליגה לשם. אִם כּן, אוּלי כּדאי הדבר גם לפניו, כּי יִסַע לפלשׂתּינה להעיף בּה עיִן ולראוֹת, מַה טיבה של מדינה זוֹ וּמַה מתרחש בּקרבּה?

מקץ חדשים אחָדים ואני בּתל־אָביב, והנה נפתּחָה דלת בּיתי – והבּחוּר כּאן! ניצב הוּא לפנַי בּכוּתּוֹנת אֶרץ־יִשׂראֵלית לבנה, עם צוָארוֹן פּתוּחַ ועם שרווּלים חפוּתים על זרוֹעוֹתיו השׂעירוֹת, וּמגחךְ בּשחוֹר־עֵיניו הרךְ וּבפנים אדוּמים כּדם, צרוּבי־שמש. בּידוֹ האַחַת אוֹחז את צרוֹרוֹ הדל, וּבאַחרת – ספר קטן בּכריכה שחוֹרה.

כּיצד בּא לכאן? עם השכּמת הבּוֹקר הגיע אֶל חוֹף יפוֹ בּאניית־מַשׂא יוָנית קטנה. בּקוֹשי רב נתנוּהוּ פּקידי המקוֹם לָרדת אֶל החוֹף. אִילמלא הפּאספּוֹרט האמריקאִי, שבּוֹ נאמַר, כּי לידתוֹ היתה בּאַרצוֹת הבּרית של אמריקה, כּי עתּה היה בּכל רע. הבּריטים עם קוּריוֹזי הם. כּבשוּ אֶת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ – ואֵינם מַניחים לאִיש להיכּנס לתוֹכוֹ!… פּנה והלךְ ראשית כּל, להתרחץ בּים, שכב שעוֹת אחָדוֹת להנאָתוֹ תּחת להט שמש־המזרח היוֹקדת – וניצלָה בּאִשה. אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם. בּמשךְ שבוּע ימים יפוּג הכּאֵב. בּקיצוּר, הוּא בּא לפלשׂתּינה ורוֹצה להיעשׂוֹת כּאן בּחוּר, כּאוֹתם הבּחוּרים, החוֹרשים פּה את אַבני המקוֹם… כּן, חָלוּץ – לָזה אָמנם נתכּוון. לעבוֹד עבוֹדת־פּרךְ ולבנוֹת את אֶרץ היהוּדים. ואוּלָם קוֹדם כּל עליו לנסוֹע לירוּשלים. רוֹצה הוּא לראוֹת בּעֵיניו את הקבר הקדוֹש של משׁה רבּינוּ.

– כּוונתךָ בּוַדאי לקברוֹ של יֵשוּ?

– גם יֵשוּ קבוּר שם?… לא, רוֹצה הוּא לראוֹת דווקא את קברוֹ של משה. מַה לוֹ וּליֵשוּ?… מה? האוּמנם עדיִין לא חָצבוּ שם קבר למשה? חבל! אבל את ירושלים הוּא משתּוֹקק לראוֹת מכּל מקוֹם. לתכלית זאת קנה בּיפו את הבּיבּלייה הזאת בּלָשוֹן האַנגלית. כּבר לָמַד אוֹתה על שׂפת הים שתּי שעוֹת רצוּפוֹת אַךְ את שם ירוּשלים עדיִין לא מצא בּה. מחַבּר הבּיבּלייה מטפּל רק בּעניינים צדדיים – בּרקיע השמַיִים, בּדגת הים, בּנחָשים… ספר קוּריוֹזי!

כּשליויתיו אֶל האַבטוֹבּוּס ההוֹלךְ לירוּשלים, לא שׂבעוּ עֵיניו לראוֹת אֶת תּל־אָביב וּרחוֹבוֹתיה. בּפני אתוּנא השוֹממה הרי זוֹ עיר הוֹמייה, מלאָה חַיִים וּתנוּעה! וּמלח, כּפי שהוּגד לוֹ, אַף הוּא אֵינוֹ כּאן בּיוֹקר. בּיִיחוּד נוֹחָה דעתּוֹ מן הלָשוֹן הבּיבּלית, השוֹלטת בּכל פּינה שאַתּה פּוֹנה. ורק צר לוֹ, ששמוֹת הרחוֹבוֹת מקוּלקלים גם בּאַנגלית. למי יֵש צוֹרךְ כּאן בּאַנגלית?

– לאֵלוּ שכּמוֹתךָ, – אני אוֹמר לוֹ.

– לי? אני אֶשכּח פּה אֶת הלָשוֹן האַנגלית תּיכף וּמיד! כּעבוֹר חוֹדש ימים אדבּר רק בּיבּלית. הלא אֵין זוֹ הלָשוֹן הטיפּשית של היוָנים!… היוֹדע אַתּה, מה עלה על דעתּי? – הוּא פּוֹנה אֵלי בּגיחוּךְ רךְ של אֵימוּן רב. – כּשבּא אָבי לאמריקה בּימי נעוּריו, קיצר את שם־משפּחתּוֹ וקרא לעצמוֹ “בּיֶל”, כּדי שיהא נשמע לאוֹזן הגוֹיִים כּשם אַנגלי טהוֹר. עכשיו שבּאתי לפלשׂתּינה, הרי יֵש בּידי לָשוּב אל השם העברי הקדמוֹן שלָנוּ. האַף אֵין זאת?

– וּמה היה שם־משפּחתּכם העברי?

– אָמנם שם קשה מאוֹד, אַךְ זוֹכר אני אוֹתוֹ היטב: “בּיֶלוֹציֶרקוֹבסקי”.

לא היוּ חדשים מוּעטים והבּחוּר נראָה שוּב בּביתי – הפעם בּלוית אִשתּו והתּינוֹק, שבּאוּ אֵלָיו זה־עתּה מיוָן. אֶת התּינוֹק נשׂא על זרוֹעוֹתיו, גיחךְ אֵלָיו בּשחוֹר־עֵיניו הרךְ וּבפני־אָב מאוּשרים ודיבּר אֵלָיו רק עברית. התִּינוֹק היה ממין נקבה, אַךְ הוּא דיבּר אֵלָיו בּמין זכר:

– תּגיד שלוֹם לחָבר! תּגיד שלוֹם לחָבר!…

בּקיצוּר, בּא הוּא מאַחַד הקיבּוּצים אשר בּעֵמק, ואֶל הקיבּוּץ ההוּא הוּא מוֹליךְ עתּה את משפּחתּוֹ. ההצלָחָה האִירה לוֹ שם פּנים – הוּא נעשׂה שוּתּף לקוֹמוּנה, חָלוּץ בּין שאָר החלוּצים. עוֹבד הוּא אִתּם כּל עבוֹדה גסה בּשׂדה, אוֹכל לחם עם כּוּלָם על שוּלחָן אֶחָד, מלמד אוֹתם אַנגלית ולוֹמד מפּיהם עברית. וּכבר טעם גם טעם קדחת… ורק זוֹ רעה, שאַנשי הקיבּוּץ עדיִין אֵינם נוֹתנים בּו אֵימוּן רב. שוֹאלים הם אוֹתוֹ בּכל בּוֹקר, אִם כּבר קיבּל מאמריקה כּבלגרמה עם כּסף? כּל האמריקאִים, אוֹמרים הם, בּאִים לכאן לשני שבוּעוֹת, לוֹקקים מעט בּלשוֹנם, אַחַר־כּךְ הם מקבּלים מאמריקה כּבלגראמה עם כּסף, קמים וּמתעלמים מן העיִן – ואֵינם. בּטוּחים הם, כּפי הנראֶה, גם בּוֹ, כּי בּאַחַד הימים יקוּם פּתאוֹם ויֵיעלם. מנַיִין להם בּטחוֹן זה – קשה לוֹ להבין! אנשים טוֹבים הם, החלוּצים הלָלוּ, בּחירי האנוֹשוּת. אֶלָא שנראִים הם לוֹ כּפילוֹסוֹפים יוֹתר מדי. חכמים הם בעֵיניהם מכּל אָדם ונוֹהגים בּעצמם וּבאחרים בּכל חוֹמר הדין.

כּעבוֹר זמַן־מה כּבר פּגשתּי אוֹתוֹ בּחוּצוֹת ירוּשלים.

אָכן אמת הדבר – ירוּשלמי הוּא הפּעם, ירוּשלמי גָמוּר. מתפּלא הוּא לבינתם היתירה של אַנשי העֵמק – מַעמיקים הם לראוֹת ללבב אִיש וָאִיש! קשתה עליו הישיבה בּקיבּוּץ, צר היה לוֹ המקוֹם שם. רוּחוֹ שוֹאֶפת למרחָב – לכל רחבי אֶרץ־יִשׂראֵל. וּבירוּשלים מצא את אשר בּיקשה נַפשוֹ. מלאכתּוֹ פּה מלאכת מוֹרה־דרךְ לתיירים אמריקאִים, מלָאכה שיֵש עמה תּוֹעֶלת גדוֹלָה לעצמוֹ. על־ידי כּךְ לָמַד את ירוּשלים על בּוֹריה. נהירים לוֹ עכשיו שבילי עיר־הקוֹדש הזאת עם כּל מוֹצאֶיה וּמוֹבאֶיה, עם רחוֹבוֹתיה וסימטוֹתיה הנידחוֹת. מכין הוּא את עצמוֹ לכתּוֹב על ירוּשלים ספר שלם, בּיבּליה שלימה. ורק זוֹ רעה, שאֵינו יוֹדע עדיִין כּל־צרכּוֹ את הלָשוֹן העברית, ועל־כּרחוֹ יִכתּוֹב את הבּיבּלייה שלוֹ אַנגלית. בּעברית צריךְ הוּא ללמוֹד קצת דיקדוּק – עדיִין הוּא מערבּב מין בּשאֵינוֹ מינוֹ, זכר בּנקבה. מי הוּא זה, אשר בּדה את המינים הטפּשיים האֵלה? מה תּוֹעֶלת יֵש בּהם לָעוֹלָם?…

לאַחַר הפּרעוֹת בּירוּשלים וּבחברוֹן בּא לתל־אָביב לָנוּחַ מעט על שׂפת הים.

וּבכן, הפּעם הוֹכחנוּ בּעליל לכל העוֹלָם כּוּלוֹ, כּי אֶרץ־יִשׂראֵל שלָנוּ היא! קנינוּ אוֹתה לא בּכסף מזוּמן בּלבד, אֶלָא גם בּדמנוּ השפוּךְ. אָמנם הוּא עצמוֹ לא השתּתּף בּפּוֹגרוֹם – לא הגיע לידוֹ. אבל הבּחוּרים הלא הראוּ נפלָאוֹת! התדע אֵיפוֹא אמריקה להעריךְ את הדבר כּראוּי? התשלח לנו הפּעם לא לבד אֶת מיליוֹנוֹתיה, אלא גם אֶת לגיוֹנוֹתיה? בּוּשה וּכלימה היא לוֹ בּפני העוֹלָם כּולוֹ – הלא הוּא פּה החָלוּץ היחידי כּמעט מאַרצוֹת־הבּרית!… צחוֹק מיוּחָד בּמינוֹ עשׂה לוֹ הפּעם אָביו: ימים רבּים קצף עליו, שיצא לתרבּוּת רעה וּבחר בּחַיֵי “יחפים”, ולא אָבה לשלוֹחַ לוֹ למחייתוֹ אַף פּרוּטה. עכשיו ששמע, כּי בּאֶרץ־יִשׂראֵל היה פּוֹגרוֹם, מיד הריץ לוֹ על־ידי הכּבל סכוּם כּסף, למַען ישוּב הבּיתה לאמריקה. כּלוֹמַר, נדבה שלח לקרבּן הפּוֹגרוֹם. עמד והשיב לאָביו תּשוּבה ניצחת: “אָבי יקירי בּיֶלוֹציֶרקוֹבסקי! רב תּוֹדוֹת לךָ על תּרוּמתךָ. אֶלָא שזוֹ אֵינה מַספּיקה. שלח עוֹד, ואֶקנה כּאן פּרדס בּסביבוֹת רחוֹבוֹת, כּי יֵש בּדעתּי להשתּקע פּה לכל ימי חַיי. ולא אני בּלבד, אֶלָא רוֹצה אני, כּי כל חבירי היהוּדים שלָמדוּ אִתּי בּקוֹליֶג יבוֹאוּ להתיישב פּה, ואָז לא נירא פּוֹגרוֹמים. וסבוּר אני, כּי כּדאי הדבר גם לפניךָ, שתּעלה לאֶרץ־יִשׂראֵל לחיוֹת לעֵת זקנתךָ בּין יהוּדים, על אַדמתךָ ועל פּרדסךָ, כּכּתוּב בּבּיבּלייה: איש תּחת גפנוֹ ותחת תּפּוּחַ־זהבוֹ. אָמן”…