א    🔗

משפּחה עתּיקה של רבּנים מפוּרסמים היוּ רבּני העיר הקטנה מוּראוואנקה, שלשלת ארוּכּה של גדוֹלים בּיִשׂראֵל, שנמשכה ונשתּלשלה מדוֹר לדוֹר. והיוּ הרבּנים ההם כּוּלָם רמי־קוֹמה ורחבי־כתפיִים וּזקוּפים כּאַלוֹנים, כּוּלָם זקָנים לָהם ארוּכּים וּמסוּלסלים וגבּוֹת‏־עֵיניהם עבוּתּוֹת וקמטי מצחוֹתיהם עמוּקים והדרת השׂיבה עליהם. והיוּ הרבּנים ההם עזי־רוּחַ, קפּדנים ושתקנים, אשר עֵיניהם ראוּ הכּל ואָזניהם שמעוּ הכּל ורק פּיהם היה מַחריש תּמיד. רב ממשפּחת רבּני מוּראוואנקה לא הוֹציא מפּיו הגה לבטלה. רב מרבּני מוּראוואנקה כּי השמיע פּעם מלת “נוּ” – וידעוּ כּל בּני העיר, כּי המלה הזאת לא לחינם נאֶמרה.

והיתה הרבּנוּת עוֹברת בּמוּראוואנקה מדוֹר לדוֹר, מאָב לבנוֹ. וּביחד עם כּיסא־הרבּנוּת ועם שמוֹנה עשׂר הזהוּבים, שׂכר שבוּע ושבוּע, היה הבּן יוֹרש מאָביו גם את עמוּדוֹ הגָבוֹה בּבית־המדרש הישן, בּפינַת ארוֹן־הקוֹדש, גם אֶת מַטהוּ העבה והכּבד, מַטה־האַלוֹן וגם את קפּוֹטתוֹ, קפּוֹטת־השבּת הארוּכּה, שהיתה עשׂוּיה ליסטרינה מַבריקה וכל המסתּכּל בּה כּמסתּכּל בּאַספּקלָרייה מאִירה.

הראשוֹן לרבּנים אֵלה נגלָה על בּני מוּראוואנקה לפני דוֹרוֹת רבּים, בּשנוֹת־קדם. וזה אשר יסַפּרוּ זקני העיר על רבּם הראשוֹן:

בּאַחַת משנוֹת־קדם, בּבוֹקר יוֹם הוֹשענא רבּה, נראָה בּבית־המדרש הישן בּחוּר זר וּמוּזר, גבה־קוֹמה ורחב־גרם, וּמַראֵהוּ כּעוֹבר־אוֹרח, ההוֹלךְ וּבא מאַחַד הכּפרים הרחוֹקים. רגלי הבּחוּר יחפוֹת היוּ וּנעליו על שכמוֹ. בּידוֹ האַחַת מַטה עבה, עשׂוּי עֵץ האַלון, וּבאַחרת אגוּדת הוֹשענוֹת רענַנוֹת. הבּחוּר הזר עמד בּבית־המדרש, בּתוֹךְ קהל המתפּללים, והוּא מַבּיט הנה והנה, מַחריש וּמשתּאֶה למַראֵה עֵיניו. היהוּדים המתפּללים הקיפוּ אוֹתוֹ מכּל עברים, שׂמוּ עֵיניהם בּו והשתּוֹממוּ לגוֹבה קוֹמתוֹ וּלרוֹחַב כּתפיו וּלכל מַראֵהוּ המשוּנה. ואָז ניגשוּ אֵלָיו והתחילוּ חוֹקרים ודוֹרשים: מי הוּא, וּמאַיִן בּא, וּמַה חפצוֹ פּה? הבּחוּר הזר כּבש עֵיניו בּקרקע ולא ענה אֶת שוֹאלָיו דבר. ורק לאַחַר דוּמייה ארוּכּה נשׂא עֵיניו אֶל הקהל העוֹמד סביבוֹ וּמצפּה, פּתח פּיו והשמיע שלוֹש מלים:

– נַפשי חָשקה בּתּוֹרה!

 

ב    🔗

וּמן אָז התיישב הבּחוּר הזר בּבית־המדרש הישן אשר בּמוּראוואנקה. וּמן אָז החלוּ לסַפּר בּכל ערי יִשׂראֵל אשר מסביב סיפּורי־נפלָאוֹת על הבּחוּר המוּזר הזה ועל כּוחַ הרצוֹן הגָדוֹל אשר חננוֹ אלוֹהים: כּי הנה בּא לעיר קטנה בּפוֹליֶיסיה בּחוּר עני ויחף, והוּא עוֹבר־אוֹרח וּמוֹצאוֹ ממרחַקים ואִיש לא ידעוֹ, והבּחוּר הזה גָמַר בּלבּוֹ להיוֹת גָדוֹל ביִשׂראֵל – והיה. ועוֹד סיפּרוּ, כּי בּלילוֹת־החוֹרף הארוּכּים, לאַחַר שהשמש היה מכבּה את הנרוֹת בּבית־המדרש הישן, היה הבּחוּר פּוֹתח אֶת פּי התּנוּר המוּסק וּמַתמיד בּלימוּדוֹ עד עלוֹת השחר לאוֹר הגחָלים הבּוֹערוֹת. ועוֹד סיפּרוּ, כּי פּעם אַחַת היה מַעשׂה והבּחוּר שכח שלוֹשה ימים רצוּפים מאכוֹל ארוּחַת־יוֹמוֹ על שוּלחַן בּעלי־הבּתּים שבּעיר. שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת בּזה אַחַר זה עמד אֶל הגמרא והגה בּסוּגיה חמוּרה ולא נע ולא זע, וּבידוֹ מַטהוּ, זה מַטה־האַלוֹן, שהביא אִתּו ממרחַקים. מצחוֹ נַעשׂה קמטים עמוּקים ועֵיניו בּערוּ כּלפּידי־אֵש. וכאשר עברוּ שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת והבּחוּר מצא פּתאוֹם את אשר בּיקש – צעק בּקוֹל רם “נוּ” והכּה בּמַטהוּ על העמוּד, וחָרדה כּל העֵדה העוֹמדת אָז בּתפילת שמוֹנה־עֶשׂרה בּבית־המדרש. ונעוּ אַמוֹת הספּים אשר בּבּיִת.

ועברוּ שנים והגיעה השמוּעה לכל הערים והמדינוֹת אשר מסביב, כּי הבּחוּר ההוּא נתמַנה רב בּעיר מוּראוואנקה הקטנה. וחָלפוּ שנים וּתקוּפוֹת וסיפּר דוֹר לדוֹר, כּי כּוֹחוֹ הנפלָא של הרב בּמוּראוואנקה, כּוֹחוֹ הגָדוֹל בּתּוֹרה, עבר לבניו ולבני־בניו אַחריו. וּמדוֹר לדוֹר הלךְ הכּוֹחַ הזה הלוֹךְ וגָדל, הלוֹךְ וגָדל, עד כּי גָדל מאוֹד. ואָז קמוּ למוּראוואנקה גדוֹלי התּוֹרה ואַדיריה, כּוּלָם בּעלי־קוֹמה ועזי־רוּחַ, כּוּלָם קמטי מצחוֹתיהם עמוּקים וגבּוֹת־עֵיניהם קוֹדרוֹת וּמַבּטם עמוֹק, חוֹדר לב וּכליוֹת.

ואָז הגיעוּ ימים טוֹבים לָעיר הקטנה ואוֹר רב נשפּךְ עליה. בּתּי־המדרש מלאוּ תּלמידי־חכמים, וקוֹל התּוֹרה, קוֹל זקנים עם נערים, נשמַע בּעיר מן הקצה אֶל הקצה, גם בּיוֹם וגם בּלילה. האָבוֹת והדוֹדים, יהוּדים עניִים אשר פּניהם השחירוּ בּמלאכתּם, מלאכת הזפת בּיערים, היוּ בּאִים לבית־המדרש מדי עֶרב בּעֶרב, בּין מנחָה למַעריב, מתייצבים ליד הדלת והתּנוּר, עוֹמדים בּענוָה וּביִראָה וּמַטים אוֹזן להקשיב ולשמוֹע. יהוּדים בּעלי־עגָלָה, המוֹליכים את נוֹסעֵיהם מעיירה לעיירה, היוּ מזדרזים בּבּקרים, בּין נסיעה לנסיעה, בּאִים אל בּית־המדרש וּמַגלביהם תּחת בּית־שחיים, עוֹמדים ושוֹמעים שיעוּר בּגמרא. וּנשי יִשׂראֵל, האמהוֹת והדוֹדוֹת, המכבּסות לבנים ליד הבּאֵרוֹת, היוּ חוֹבטוֹת בּמזוֹר על הבּגָדים השרוּיִים בּמַיִם, וקוֹל המזוֹר עוֹנה לקוֹל זמר התּוֹרה, היוֹצא מחַלוֹנוֹת בּתּי־המדרש הפּתוּחים, כּבשׂוֹרה נעימה אשר חיכּוּ לָה זה כּבר.

וכךְ נוֹדעה מוּראוואנקה הקטנה בּתפוּצוֹת הגוֹלָה ושם רבּניה הגדוֹלים יצא בּכל האָרץ.

ובימים ההם היוּ הזקנים מתלחשים מאחוֹרי התּנוּר אשר בּבית־המדרש הישן, כּי כּאשר יקוּם דוֹר עשׂירי למשפּחת רבּני מוּראוואנקה, תּבוֹא, אִם יִרצה השם, תּשוּעת יִשׂראֵל.

 

ג    🔗

ואוּלָם דוֹר עשׂירי לא קם וּתשוּעת יִשׂראֵל לא בּאָה. התּשיעי לרבּני מוּראוואנקה וּגדוֹליה היה – האַחרוֹן.

שני בּנים היוּ לָרב התּשיעי, אַךְ אלוֹהים הסיר חַסדו מעל בּיתוֹ. שני בּני הרב לא הלכוּ בּדרכי אבוֹתיהם הגדוֹלים, דרכי התּוֹרה, וּבחרוּ לָהם דרכים אחרים, זרים וּרחוֹקים. כּאשר גָדלוּ, עזבוּ את בּית אביהם הזקן והלכוּ בּאשר הלכוּ.

וּפעם אַחַת הגיעה שמוּעה עד מוּראוואנקה, כּי בּנו הבּכוֹר של הרב, היוֹשב בּמרחַקים, כּתב ספר גָדוֹל בּחָכמַת העמים וּשמוֹ נתפּרסם בּכל העוֹלָם. כּאשר הביאוּ את השמוּעה הזאת לפני הרב הזקן, הוֹריד עֵיניו לָאָרץ והחריש. אַחַר־כּךְ, כּאשר נשׂא עֵיניו, פּתח פּיו ואָמַר מלה אֶחָת:

– נוּ!

ויוֹתר לא השמיע דבר. האנשים העוֹמדים סביבוֹ ראוּ כּי פּני הרב חָורוּ מעט וּמַבּט־עֵיניו עמק יוֹתר. ורק כּשהגיע יוֹם שבּת־הגָדוֹל, נפל דבר בּבית־המדרש הישן. הרב בזקן עמד ליד ארוֹן־הקוֹדש מעוּטף בּטלית ודרש בּתּוֹרה, כּדת היוֹם, לפני אַנשי־עדתוֹ, אשר מילאוּ את הבּיִת מפּה לפה. קוֹל הרב היה צח וחָזק, כּקוֹל שאגת אַריֵה, וּבהרעימוֹ בּקוֹלוֹ על ראשי העֵּדה, היה אַויר הבּיִת מתמַלא אֵש־קוֹדש, ויהוּדים היוּ עוֹמדים מַחרישים וּמשתּאִים ושוֹמעים, כּוּלָם אחוּזי־קסם.

וּפתאוֹם הפסיק הזקן דרשתוֹ בּאֶמצא, וּבבית־המדרש השלךְ הס. כּל העֵדה חָרדה. הרב הזקן סקר רגע את קהל שוֹמעיו בּעֵינַיִים חוֹדרוֹת, ואָז הסיר את הפּרוֹכת, פּתח בּחשאי את דלתי ארוֹן־הקוֹדש וּפנה אֶל העֵדה ואָמַר:

– שמעוּ־נא, רבּותי! יוֹדע אני, כּי רבּים מכּם חוֹשבים עלי מַחשבה לא־טוֹבה בּשעה הזאת, אשר אני עוֹמד לפניכם פּה ודוֹרש בּתּוֹרה. והמַחשבה הזאת לא תּתּן מנוּחָה גם לי. שוֹאֵל אני את נַפשי: אֵיךְ אוּכל לעמוֹד פּה וּלהדריךְ אֶתכם בּדרכי תּורתנוּ הקדוֹשה, וּבנַי עזבוּ את התּוֹרה הזאת ורחקוּ מדרכיה? ולָכן אני פּוֹתח עתּה אֶת ארוֹן־הקוֹדש וּמַכריז וּמוֹדיע לפניכם ולפני ספרי תּורתנוּ הקדוֹשה: ידוֹע תּדעוּ, יהוּדים, כּי בּנים אֵין לי עוֹד! ערירי אֵלךְ מכּם. מכּל משפּחתּנוּ, משפּחת הרבּנים, הרי אני לפניכם הרב האַחרוֹן.

אָז נשמַע מעֶזרת־הנשים קוֹל בּכי גָדוֹל. אבל קוֹל הרב הזקן, הצח והחזָק, השתּיק את קוֹל הנשים הבּוֹכוֹת. שוּב עמד הרב בּכל גוֹבה־קוֹמתוֹ ליד ארוֹן־הקוֹדש ושוּב דרש בּתּוֹרה לפני העֵדה, עדת יהוּדי מוּראוואנקה, הניצבים מַחרישים ומשתּאִים כּוּלָם אחוּזי־קסם.

ועברוּ ימים ושנים, ועברוּ עשׂרוֹת בּשנים, והרב הזקן עוֹדנוּ בּעֶצם כּוֹחוֹ, רם וזקוּף כּאַלוֹן, לא כהתה עֵינוֹ ולא נס ליחוֹ. וּבלילה בּלילה, בּהגיע האַשמוֹרת התּיכוֹנה, היוּ בּני העיר רוֹאִים את רבּם הישיש בּלכתּוֹ אַט בּרחוֹב, בּמַטהוּ וּבפנסוֹ המאִיר, ללמוֹד תּורה בּציבּוּר בּבית־המדרש הישן.

 

ד    🔗

ואָרכוּ ימי השלוָה עד אשר שמעה מוּראוואנקה את שמַע החָריף הצעיר.

והחָריף הצעיר אַף הוּא יליד מוּראוואנקה היה, אֶחָד מבּני העניִים, והוּא נַער דל־בּשׂר וּלבן־פּנים ואַפּוֹ דק וחַד ועֵיניו שחוֹרוֹת וחַדוֹת. כּאשר הגיע לשנוֹת מצוָה, עזב את בּית אָביו החַייט ויצא למרחַקים ללמוֹד תּוֹרה בּישיבוֹת הגדוֹלוֹת, ושם נתגדל ונתעלָה וּשמוֹ יצא למרחוֹק. וסיפּרוּ אָז בּאָרץ, כּי הנַער הזה יִהיֶה בּקרב הימים מאוֹר לכל בּני הגוֹלָה, אשר יִגדל על־פּני כּל המאוֹרוֹת שקדמוּ לוֹ, כּי מיוֹם אשר עמדוּ חכמים ליִשׂראֵל וּגדוֹלים בּתּוֹרה לא קם כּמוֹהוּ לחריפוּת המוֹחַ וּלדקוּת המַחשבה, כּי עוֹקר הרים הוּא וטוֹחנם כּחוֹל הדק. ואָז הגיעוּ שמוּעוֹת ממרחַקים, כּי כּמה ערים גדוֹלוֹת וידוּעוֹת כּבר שלחוּ שליחיהן אל החָריף הצעיר וּביקשוּ ממנוּ לָבוֹא אליהן אַחַר כּבוֹד להיוֹת רב לָהן.

שמעה זאת מוּראוואנקה וקם שאוֹן בּתוֹכה. בּעלי־הבּתּים החשוּבים ונכבּדי העיר התעצבוּ אֶל לבּם מאוֹד. כּי הנה רבּם כּבר זקן וימיו ספוּרים, וּבנים אין לוֹ אשר ימַלאוּ מקוֹמוֹ אַחריו.

בּאוּ אַנשי מוּראוואנקה אֶל הרב הזקן לשאוֹל אֶת פּיו ולשמוֹע עֵצה ממנוּ. אוּלי טוֹב ונכוֹן הדבר, כּי יביאוּ לעירם את החָריף הצעיר, בּן החַייט, ואַחרי מאָה ועֶשׂרים שנה יֵשב הוּא על כּיסא הרבּנוּת בּמוּראוואנקה? כּי החָריף הצעיר אֶחָד הוּא ואֵין בּלתּוֹ, ורק הוּא כּדאי והגוּן לָשבת על הכּיסא, אשר עליו ישבוּ הרבּנים הזקנים גדוֹלי התּוֹרה.

הרב הזקן שמע את דברי בּעלי־הבּתּים והוֹריד עֵיניו לָאָרץ ולא נשׂא אוֹתן עוֹד. בּעלי־הבּתּים ונכבּדי העיר העוֹמדים לפניו שמעוּ מפּיו רק מלה אַחַת, שנאֶמרה בּלָחַש:

– נוּ…

נזדרזה מוּראוואנקה ושלחה שליח מיוּחָד אל החָריף הצעיר להציע לפניו את כּיסא הרבּנוּת. ולא היוּ ימים מוּעטים עד שחָזר השליח מדרכּוֹ וּבשׂוֹרה בּפיו: החָריף נוֹסע וּבא!

כּאשר יצאוּ אַנשי מוּראוואנקה להקבּיל את פּני הרב הצעיר מחוּץ לָעיר, יצא גם הרב הזקן עמהם. הביאוּ לוֹ כּיסא לָשבת.

את פּני החָריף קיבּלוּ ליד היער, בּמקוֹם שעניֵי העיר עמלים שם כּל השבוּע ועוֹבדים עבוֹדתם בּזפת. יהוּדים שחוֹרי־פנים עזבוּ מדי פּעם בּפעם את מלאכתּם והציצוּ מבּין העֵצים לראוֹת, אִם כּבר קרבה עֶגלת החָריף לָבוֹא.

אוֹתוֹ היוֹם עֶרב שבּת היה, יוֹם נאֶה וצח, מן האַחרוֹנים לימי הקיִץ. לבסוֹף הגיעה השעה ונראָה בּאַויר עמוּד־אָבק גָדוֹל, ויצאָה ונתגלתה מתּוֹכוֹ העגָלָה עם הכּילה הלבנה, אשר בּה ישב החָריף המפוּרסם בּפניו הלבנים וּבעֵיניו השחוֹרוֹת והחַדוֹת. כּל הנאספים נדחקוּ וקרבוּ אל העגָלָה ונשׂאוּ ידיהם ליתּן שלוֹם לרבּם הצעיר. ורק חַייט אֶחָד זקן, קטן וצנוּם, הוּא אבי החָריף, נטה הצדה, נשען אֶל עֵץ מעצי היער וּבכה מעצמַת רגשוֹתיו.

אבל הנה עמד הרב הזקן בּכל גוֹבה־קוֹמתוֹ וּגזירה יצאָה מלפניו, כּי לא יִתּן אֶת החָריף לָבוֹא לָעיר עד־אִם הראָהוּ זה את כּוֹחוֹ בּתּוֹרה. פּני הנַער הלבנים הלבּינוּ יוֹתר, ואוּלָם אֶת הגזירה קיבּל. אנשים ונשים וטף התייצבוּ סביבוֹ, כּוּלָם נפעמים, כּוּלָם נכוֹנים לראוֹת ולשמוֹע. כּל העֵינַיִם הבּיטוּ אֶל בּן החַייט, כּל הלבבוֹת דפקוּ בּציפּייה.

פּתח החָריף את פּיו בּחידוּשי תּוֹרה, והוּא ניצב על העגָלָה הגבוֹהה לפני עדת היהוּדים השוֹמעים. רגע היה כּמבוּלבּל ועֵיניו השחוֹרוֹת והחַדוֹת תּעוּ בּחרדה ממַעל לראשי הקהל המַחריש. אַךְ בּרגע השני נשתּנוּ פּניו ואוֹר מַבריק, להט המַחשבה המתהפּכת, חָלף בּהם. והוּא התחיל לדרוֹש. לא דברים פּשוּטים שמעוּ יהוּדי מוּראוואנקה מפּיו, לא דברי התּורה הקדוֹשה והפּשוּטה, שהכּל לוֹמדים אוֹתה והכּל מבינים בּה, אֶלָא בּרקים ראוּ לנגד עֵיניהם, חזיזים וּלשוֹנוֹת אֵש מתעוֹפפים בּסערה בּזה אַחַר זה, פּוֹלחים את חצי השמַיִים תּוֹךְ כּדי הרף־עין וּמאִירים בּאוֹר גָנוּז את כּל העוֹלם כּוּלוֹ. ציחצוּחַ חרבוֹת ממוֹרטוֹת וחַדוֹת, אשר קוֹל־דברים לא נשמַע עמוֹ, בּלתּי־אִם קוֹל צילצוּל טהוֹר של פּלָדה לטוּשה, מזוּקקת שבעתיִים.

הרב הזקן ישב על כּיסאוֹ והקשיב, והוּא נשען כּוּלוֹ על מַטהוּ הישן, העשׂוּי עֵץ האַלוֹן. קמטים עמוּקים נחרתוּ בּמצחוֹ הגָבוֹה ועֵיניו עצוּמוֹת. רגע פּקח הזקן את עֵיניו והבּיט אֶל לוֹבן פּני הנַער הדוֹרש ואֶל אַפּו הַחד והדק ואֶל אֶצבּעוֹת ידיו המתנוֹעעוֹת בּאַויר, וּברגע השני חָזר ועצם את עֵיניו והקשיב.

“אָביךָ החַייט דוֹקר בּמַחטוֹ, ואַתּה – בּפיךָ”… מַחשבה כּזאת עלתה בּלבּוֹ של הרב הזקן, כּאשר כּילָה הנַער דרשתוֹ. אַךְ בּפיו לא דיבּר דבר. ועדיִין הוּא יוֹשב על כּיסאוֹ, לא נע ולא זע, ועֵיניו עצוּמוֹת. ועדת היהוּדים עוֹמדת כּנגדוֹ וּמצפּה, וּדממה רבּה מסביב. אָז תּמהוּ בּני מוּראוואנקה אִיש אֶל רעֵהוּ ואָמרוּ בּלבּם מתּוֹךְ צער ורחמים: אָכן זקן רבּנוּ וּשׂבע־ימים. אֵין זאת כּי־אִם נרדם על כּיסאוֹ…

וּפתאוֹם נשמַע מתּוֹךְ הדממה קוֹל שבר ונפץ, וכל הקהל ראה, כּי חָרד הרב מכּיסאוֹ והתפּלץ. כּאשר מיהרוּ אֵלָיו, ראוּ כּוּלָם,והנה מַטה־הירוּשה אשר הרב נשען עליו נשבּר תּחת כּוֹבד גוּפוֹ לשנַיִים.

קוֹדר וּכפוּף־קוֹמה עמד הזקן בּתוֹךְ אַנשי עדתוֹ הנבהלים. ואָז רמז בּידוֹ לעֵבר העיר וּפנה אל החָריף הצעיר בּקוֹל־נכאִים ואָמַר:

– נוּ, בּוֹא העירה.

בּלילה ההוּא, ליל התקדש השבּת, לא לָבש הב הזקן את קפּוֹטתוֹ המַבהיקה וּבא אֶל בּית־המדרש להתפּלל בּבגדי חוֹל, כּמנהג אבלים. כּל הקהל ראָהוּ, כּי הוֹליךְ את הרב הצעיר אֶל מקוֹמוֹ בּפינַת ארוֹן־הקוֹדש, הוֹשיב אוֹתוֹ אל עמוּד־הרבּנים הגָבוֹה והישן ואָמַר לוֹ:

– פּה תּשב.

והוּא עצמוֹ הלךּ וישב מאַחרי הבּימה, בּמקוֹם המיוּחָד לעניִים וּלאוֹרחים הקרוּאִים לשבּת. הקהל הבּיט והשתּוֹמם ולא האמין למַראֵה־עֵיניו. וּפתאוֹם פּרץ בּבית־המדרש קוֹל ילָלָה רמה. בּכוּ נַער וזקן, טף ונשים. הרב הצעיר ישב מאַחרי העמוּד הגָבוֹה, מַראֵהוּ כיֶלד נבהל וכוּלוֹ נע, כּנוֹע עלה מפּני רוּחַ.

אַךְ הרב הזקן עמד על רגלָיו מאחוֹרי הבּימה בּכל גוֹבה־קוֹמתוֹ וגָזר על הקהל בּתקיפוּת רבּה:

– הסוּ! שבּת היוֹם!

 

ה    🔗

הגיעוּ הימים הנוֹראִים, וּמקוֹמוֹ של הרב הזקן נפקד בּבית־המדרש הישן. הימים ההם ימי אֵבל ויגוֹן קוֹדר היוּ לבני מוּראוואנקה. בּין הערבּיִים היוּ פּני הרקיע מַאדימים כּדם, וּבחשכת הלילוֹת היוּ כּלָבים בּוֹכים בּעיר. וּביוֹם־הכּיפּוּרים, לעֵת תּפילת הנעילה, נפוֹצה השמוּעה בּכל בּתּי־הכּנסיוֹת, כּי הרב הזקן נאסַף אֶל אבוֹתיו בּטליתוֹ וּבקיטלוֹ.

ולא היוּ ימים מוּעטים עד שנפטר גם החָריף הצעיר בּבית אָביו החַייט. לוָיתוֹ היתה בּיוֹם הוֹשענא רבּה, יוֹם סַגריר וּגשמים. ואָז סיפּרוּ זקני הדוֹר מפּה לאוֹזן, כּי החָריף הצעיר נתבּקש להתייצב לפני בּית־דין של מַעלָה עם הרב הזקן, האַחרוֹן לרבּני מוּואוואנקה הגדוֹלים, על אשר הסיג גבוּל ראשוֹנים.

וּמאָז אַין רב בּמוּראוואנקה, עד היוֹם הזה.