חוקר ומשורר

ליובל השבעים וחמש של ד"ר א. קמינקא

את הד"ר אהרן קמינקא, זה שמבהיק לעתים קרובות לפנינו בדברי תורה וּבחריפות מחשבה, מכירים רבים. לא תמול בוֹאוֹ אלינו, ולא תמוֹל עמדוֹ על הבמה של חכמת ישראל. והוּא גם לא מן האנשים, המהלכים בדרכים כבוּשות. באיזמל בקרתוֹ תמיד משהו חד ומבריק, העוקר אותנוּ מן המקוּבל, גם כשאיננו מסכימים למסקנותיו. זה ימים רבים הוא עומד בקשרי מלחמה עם מבקרי המקרא בהגינו על ישעיהו – על העץ החסון, ש’נסרוהו לנתחים', ועמל להוכיח באלף ראיות את אחדוּתו. אנחנו יכולים שלא לקבל את דעתו ואותה שעה למצוא בראיות עצמן ענין להתגדר בו, וּבעיקר במה שנוגע לנתוח הלשון המקראית – מיתוֹדה מדעית נאה למסקנה שנוּיה בספק. כמו כן – ההיפותּיזה האחרונה שלו: שכל ספוּרו של יוסף פלביוּס על מעשה יוּדפת אינו אלא דבר שבבדוּת. גם כאן ברור, שלא בנקל תתקבל דעה אכּסטראווגנטית זו, אבל יש בה כדי להעמיק את הפולמוס, הטבוּע בחותם של שטחיוּת וּווּלגריוּת. המוקיעים את ‘בגידת’ פלביוּס מסיחים דעת מן העיקר – שהם מאשימים אותו על יסוד דברים, שהוא עצמו אמרם, הוא ולא אחר; וכי אין אדם משׁים את עצמו רשע. אין ספק, איפוא, שרק בדיקה חדשה של דברי פלביוּס עצמו עשוּיה כאן לפתוח פּתח חדש להבנתו. צהרים וזהו הטוֹב שבהנחת קמינקא, אם כי לא אמרנו בזה, שאָנוּ מסכימים לה. גם במדע פעמים המסקנות מוּפרכות בעוד שההנחות, כשהן לעצמן, מאַלפות ומאירות.

אין ספק, שמכירים יפה גם את המתרגם המצוּיין, זה שנתן לנו את מרקוּס אברליוּס ואת סיניקה בלבוּש עברי הראוי לשמש דוּגמא – שידע להרכיב מקרא ואגדה, בלי לסגנן הרבה, בלי להתחכּם הרבה, ודוקא משוּם כך נטע חיוניות רבה בתרגוּמו, – נתן לנוּ פסוּק והדוֹ. רוחב קלאסי זה, שהביא עמו מן השירה היונית וּמן הפרוזה הרומית, עמד לו לשמור על הצוּרה וששלא להשתעבד לפוֹרמאליזם מלאכוּתי. ואנחנו הלא מתפּללים לפּרוזה בת־חורין, שרק היא תוציא אותנו פעם למרחב. בפּרוזה פשוּטה וטבעית זו כתב הרבה דברי מדע וגם מסות מצוּיינות (כמבוא ל’אל נפשי‘, כ’משנת אפּיקוּר’), שלחלוּחית מחשבה וביטוי בהן. והוא בע"ה שנותיו פּורח לפנינו, בלי שיתן לזקנה דריסת הרגל במלכוּת רוּחו.

ברם, ודאי שמעטים יודעים, כי חוקר רב־צדדים ורב־פעלים זה הוא גם משורר – שעוד לפני חמשים וארבע שנים כבר העיז לתרגם קטעים בהכּסמטרים מתוך ה’איליאַדה‘, ושחלק משיריו המקוריים והמתורגמים נאסף לתוך שלש מחבּרות מלאות דברי־חפץ. שתים מהן: ‘צהרים’ (תרס"ט, דרוהוביץ) ו’רזי עולם’ (תרפ"ז, ווינא) מוּנחות עתה לפני (הראשונה ‘אסופת שירים’ – תרמ"ח – שהביאָה גם את תרגוּם הומירוס היא כיום יקרת־מציאוּת, ולא ראיתיה). ועובדה זוֹ, ש’בת השירה אליו מתגנבת' לעתים גם כיום, מגלה מהיכן יונקת פּריחה מאוּחרת זוֹ.

לקמינקא זה, הפּייטן בחשאי, אני חפץ להקדיש כאן דברים אחדים, והם בחלקם תמצית נאום שנאַמתי במסיבה שנערכה ע"י אגוּדת הסופרים לכבודו בבואו אלינו כאורח לפני שנים אחדות.

חשוב לי כאן בעיקר להדגיש את החוֹקר, הנזקק לשירה. הקו החד, המפסיק בימינו בין שירה למחקר, אינו אלא תוצאה של דיפירנציאַציה קיצונית בת התקוּפות האחרונות, – תוצאָה של הסתעפוּת מלאכוּתית זו, שטשטשה לשם חיזוּק ה’מקצוע' את רבגנוּתו של הפּרט וביטלה את מוּשג ‘החכם הכולל’, שאינו מכיר על הרוב בצמצוּם התחוּמים. אין ספק, שצמצוּם זה נעל כמה שערים בפני איש־הרוּח. מאז נכרתה האוּניברסליוּת נתכנסה הרוּח באפיקים צרים, מבוצרים. הגדולה שברעות היתה, כי החוקר התחיל רואה כ’חובת המקצוע' להתנכּר לשירה, להטיל פּגם בחברו החשוד על שמינית שבשמינית של שירה ושגם המשורר, מצדו, חדל להאמין באיש המדע והתחיל רואה בו איש ריב, המתנקש בנפשו.

ודאי שהשירה אינה עיקר אומנותו של קמינקא, כי אם מין תוספת למקצוע, ‘בת־לויה’ נעימה. אך תוספת נאה וּמחזקת. היא מעלה בלי משׂים את הדמוּת הסינטטית של חכמינו בדורות הקודמים, בטרם יציבו הפּדנטים גבוּלוֹת בין דברי שירה לדברי עיון.

אני מדגיש צד זה במיוּחד. סימן יפה הוּא, לדעתי, לחוקר שיש לו חלק גם בשירה, או בדומה לה. ולא אכחד, שבעיני יש לה לעובדה זו ערך רב לגבי הערכת איש־המדע בכלל. ודאי, שאיני דורש מכל חוקר, שידע לכתוב גם שיר ‘לעת מצוֹא’. איני מעדיף ‘שני שולחנות’ על ‘שולחן אחד’, ויודע אני שלאמיתו של דבר אין לו לאדם לעולם אלא ‘שולחן אחד’. זאת אומרת, יש לו משהוּ שזהוּ שורש נשמתו, ושורש זה הוּא המשקה גם את כל מה שמסתעף ממנו… אכן יסוד של שירה הוא תמיד כוח מחדש, שומר מהתקשוּת, והוא גם נוטע אמונה. בלי סגוּלה זו (והיא יכולה להתגלות בכל צורה שהיא – לאו דוקא בחרוזים) חסר איזה עיקר גדול: בלי זה יש על הרוב רק מלאכה – מלאכה טובה או רעה.

הדעה המקוּבלת, כי מנצחת רק ‘מלאכה אחת’, אינה בשום פּנים מוּשׂכּל ראשון (מה מעטים הם הגדוֹלים באמת, שהיו בעלי ‘מלאכה אחת’, לעומת אלה שהיו שליטים בכל מלכוּיות הרוח!), אם כי נכונה היא האַזהרה מפני התפּזרוּת במלאכות רבות בבת אחת, שבאמת כמעט תמיד קללה עמה; אכן – כמה מחזקת ההסתלקוּת (לשעה) מן ה’מקצוע'! כמה מסוכנת ההתגדרוּת בכתיבת שירים בלבד לכל ימי החיים! וכמה טוב לשירים עצמם כשכותבם מתחזק פעם בפעם גם בדברי מחשבה ואפילו במדע טהור! דוקא על ידי כך קולט השיר מן השפע הנוסף, מן המלכוּת הנוספת, שהיא תמיד נוגעת בה.

ואם יפה לו לאמן כשהוא מפסיק אמנותו וּמתבּצר לשעה ברשות אחרת, קל וחוֹמר שיפה לו לחוקר, כשהוא מתרפּק בשעות הפסקה על השירה וּמרוה את נפשו בנטפים משכּרים מן ‘המעין הקסטלי’!

זהו המלבּב אותנו בעצם העובדה, שתלמיד חכם מוּבהק כד“ר א. קמינקא, הלן כל ימיו באהלה של תורה, יוצא מזמן לזמן גם ‘לקראת נחשים’. וּבאָמנה: זוהי שירה של תלמיד חכם. שירה זו היא רקמת צלילים וּמחשבה, ואין מלכוּת צוררת את חברתה. בת תקוּפה אחרת היא. צמיחתה הראשונה חלה בסתו של יל”ג, באביבוֹ של ביאליק: תקוּפה מסוּכנת של גידולי־בינים, של חדשנים־למחצה ואפּיגוֹנים־למחצה ‏– ימים שבין ניגון לניגון, בין סגנון לסגנון, שרק מעטים ידעו להחזיק מעמד בהם.

קמינקא ניצל מפוּרענוּת זו של אפּיגוֹניוּת בזכוּת האוּניברסליוּת שבתכוּנתו. הוא אינו נטוע בקרקע ההשׂכּלה בלבד, כי אם גם בשירת ספרד וּבשירת רומי ויון. זהו מה שחידש את סגנונו, שריכז את ניבו – מה שמושך עליו חוּט של חן בעמדוֹ בין התקוּפוֹת וּבין הזמנים. אכן תחילה היה המשפּיע הראשי יל"ג – בצורה וגם בתוכן. אחד משיריו הראשונים (האופייניים וגם המצוּיינים) של קמינקא הוא ‘קריעת ים סוּף’ – מחאה נגד משה, שבמקום להלחם עם המצרים, הוא מבקש מאלהים נס שיצילהו:

יַעַן קָצְרָה נֶפֶשׁ עָם וְרוּחוֹ לֹא קָמָה

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים יְבַקֵּשׁ מוֹפֵת וָאוֹת – –

כִּי יִתְרוֹן אֱנוֹשׁ עַל הָאֲדָמָה

לְהָבִין חֻקּוֹת עוֹלָם וְלִמְשׁוֹל בָּם בְּיָד רָמָה…

יְהִי כִדְבָרְךָ, משֶׁה, הָרֵם אֶת הַמַּטֶּה!

פֶּלֶא בִּקַּשְׁתָּ – נְטֵה יָדְךָ, תְּהִי יַבָּשָׁה!

אוּלָם חַי אֲנִי, עוֹד תֶּחְזֶה חָזוּת קָשָׁה.

הָעָם הַזֶּה, לְנִפְלָאוֹת גִּדַּלְתּוֹ, אֲמַנְתּוֹ

עַד אַחֲרִית הַיָּמִים כְּזָקֵן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ

אֵין אוֹנִים יָנוּד, יֵאָנַח יְבַקֵּשׁ עֵזֶר,

גְּבוּרָה לֹא תְעַטְרֵהוּ, לֹא תְהִי לוֹ לְנֵזֶר…

וְהָיוּ מַתְעִים מְאַשְּׁרָיו. כָּל אֲשֶׁר פְּלָאוֹת יְחַוֶּה;

רַק דְּאוֹת בְּלִי כָנָף, בְּקֹעַ יַמִּים יִתְאַוֶּה…

מעין המשך של ‘צדקיהו בבית הפקוּדות’, ועם זה – כמה מוּצק הבטוּי, כמה רחוקה מחאה זו נגד ההזיה שבפלא מן הרציוֹנליזם הצר של ההשׂכּלה (אף על פי שממנה היא יונקת!).

וכמה רוֹמנטית, לא־משׂכּילית, היא זיקתו אל השירה בכלל:

מֵעַל לְשִׁקּוּץ וְתוֹעֵבָה וַעֲבָדִים וְהֶדְיוֹטִים,

אַךְ הַפַּיְטָן מֶלֶךְ, מוֹשֵׁל בְּכָל הַבִּירָה!

לְמַעֲנוֹ מִתְקַיֵּם עוֹלָם. שֶׁקִּלְקְלוּ הַשּׁוֹטִים

וְהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֵחַ בִּזְכוּת פֶּרֶק שִׁירָה…

כאן גם בקצב משהו משותף לפרישמן. אין זה עוד החרוּז בן י"א התנוּעוֹת, כי אם משהו רחב וּמשוּחרר, המרוּקם כבר במסכת השירה החדשה.

והוּא גם בן־זמננו בעצם אהבתו למוּשרש, ל’עמלי ירדן וכנרת'! בעצם הכרתו את ההוד הטראגי של הבונה. אל ברכת המקוֹמם נלוה גם זעות הקרבן אשר בלעדיו לא יירצה כל בנין – הלא הוא תוכן הבּלדה המקורית ‘הבונה את יריחו’:

עוֹד אַצִּיב הַדְּלָתוֹת – בְּצִירֵי אֶבְלִי וּכְאֵבִי,

אֵל שׂוֹטֵם הַתִּלִּים וּמְקַלֵּל כָּל בּוֹנָם.

בחרוּזים מיוּחדים בפשטוּתם יתנה את יגון האיש, אשר ידע את גורלו – ולא הפסיק את מלאכת הבנין:

שְׂאִי אֶת בְּנֵךְ, אִשָּׁה, נַשְּׁקִי אוֹתוֹ, חִבְקִי!

מְהֵרָה יִגְוַע, וְאַתְּ עָלָיו תִּתְאַבְּלִי וְתִבְכִּי.

אֶת פָּנָיו לֹא תִרְאִי עוֹד. לֹא תִשְׁמְעִי

אֶת שִׂיחוֹ.

גַּם לִי בֵּן יַקִּיר הוּא – אֵינֶנִּי אָב אַכְזָרִי:

אֲנִי חוֹבֵב מְאֹד בָּנַי, הֵם עַצְמִי וּבְשָׂרִי,

אַךְ יוֹתֵר מֵהַמָּה אֲנִי חוֹבְבֵךְ, יְרִיחוֹ!

בְּתִתִּי לָאֲבַדּוֹן יְלָדַי, לַצְּלָלִים אֶת יוֹמִי,

לֹא כִזְּבָה מַשְׂאַת־נַפְשִׁי, לֹא רִמַּנִּי חֲלוֹמִי.

עוֹד זֵכֶר יְהִי לָעֲרִירִי הָאֻמְלָל בָּאָבוֹת.

כָּל אֶבֶן תִּזְעַק: בִּי פֶשַׁע אָיֹם צָרוּר!

אַךְ עַל מַכְאוֹבָיו גָּבַר בְּפָעֳלוֹ אָדָם אָרוּר –

עַל קְבָרִים בְּעֹז דָּרַךְ וַיִּבְנֶה חֳרָבוֹת.

לא יאָמן, כי עוד בשנת תרנ"א כתב את ההימנון שלו לידים העובדות (‘על כּפּים תקותיך’):

עַתָּה אוֹתוֹתַיִךְ לְחַיֵּי עַד יִפְרָחוּ,

עַל כַּפָּיו חֲרָתָם עָם, בְּפֹעַל יָדָיו יְסָדָם:

בְּרִית לְבִרְכַּת אֵל עִם יְגִיעַ אֱנוֹשׁ

וַעֲמַל אָדָם,

כַּטַּל יִרְווּ אֶרֶץ וְצִיץ וּפְרִי יִצְמָחוּ.

חרוּזים משיר שהוּקדש לפני חמשים שנה ‘לפועלים העובדים על אדמת ישראל’.

לא נתכוונתי לסקור את שירת קמינקא, כי אם להצביע על עצם מציאותה ועל ראשי סגוּלותיה. מחברותיו מצוּיינות ברבגנוּתן. אתה מוצא כאן את השיר הלירי, את הפּואימה – בולטת ביחוד הבּלדה. רבים הם התרגוּמים, שעליהם, כמו על תרגומיו מן הטרגדיה היונית, ישפּוֹט המומחה. אך ראוי לציין עוד לבסוף את כשרונו לאפּיגרמה, המגלה ביותר את חריפוּתו הטבעית ועצמיות בטוּיוֹ. כאן מתגלה זיקתו ליל“ג וזיקתו לראב”ע – חריפוּת זו של תלמידי חכמים, שהיא משׂמחת אותנו עד היום בחליפת־ההקדשות של הקדמונים. מן הדברים המצוּיינים שבמחברות אלה הם מכתמי־שיר מצוּמצמי־ניב, כמו ‘נצני התחיה’, ‘המשוררים’, או מחזור ה’ציונים', שבהם הביא סוג זה לידי בליטה סגנונית מיוּחדת, והם מצטרפים למיטב האפּיגרמות שבשירתנו הקלסית. תמצית של הסתכלות סטוֹאית בהן, בדידות מוּזהרת בזוהר של צלילוּת, ועם זה מרירות סאטירית יהוּדית, הדנה ברותחין את הסכלוּת והצביעוּת והחנופּה (‘רזי עולם’ ועוד).

אך יש גם משהו החתוּם כולו בחותם הוּמוֹר, כמכתמו לצ"פ חיות ‘בקיץ’, והוא כוּלו מעשה־’תשבץ' ספרדי – כולו אפּיגרמה למופת:

וָאֵרֶא כִּי כָל מַכִּיר וָרֵע

לָרוּץ אֹרַח שָׂם רַגְלָיו כְּאַיָּלִים.

וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּכִיסוֹ מַטְבֵּע

מְשׁוֹטֵט לְבַקֵּשׁ אֶת הַצְּלָלִים.

כְּאֵשׁ בּוֹעֲרִים יְמֵי הַקַּיִץ הַחַמִּים

וְיוֹשְׁבֵי קִרְיָה כְּלֵי גוֹלָה עָשׂוּ,

רַבִּים נָסְעוּ לִרְחוֹץ בַּיַּמִּים,

וְהַנִּשִׁאָרִים הֶרָה נָסוּ.

וָאֹמַר: אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי?

הַלְבַדִּי אֶרְחַץ בְּזֵעַת אַפָּיִם?

וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי וְתַרְמִילִי

וָאִמָּלֵט אֱלֵי צוּר וַאֲגַם־מָיִם.

במכתם קט זה אתה מכיר את מיטב סגוּלוֹתיו הסגנוניות של קמינקא, פּייטן שיניקתו כולה מקלסיוּת ישראלית.