במלאת עשרים וחמש שנה למותו

לפני שבועות אחדים מלאו עשרים וחמש שנה למות מרדכי־צבי מאנה. לימים אלה הוציאה “תושיה” במהדורה חדשה את קובץ שיריו וכתביו. בקצת עתונים באו מאמרים, גם זכרונות חמים על אדותיו – שלא כנהוג אצלנו. האזכרה לא היתה רבה וחגיגית ביותר, אך היה בה כדי להוכיח שהמשורר הרך והחולה עוד לא נשכח מלב הקוראים, למרות כל השינויים הגדולים שבאו בשירתנו במשך חצי־היובל האחרון, ויש עוד כאלה, אשר שמרו לו את אהבתם, בעת אשר גם גדולי התקופה ההיא הולכים ונשכחים באופן מעליב כל־כך.

מאנה… המצי"ר מאנה… כמו ריח של ילדוּת רחוקה עלה לי לזכר השם הזה, אשר נדחק זה כמה מתוך לבבי על־ידי שמות יותר גדולים, יותר יקרים. ולא אכחד, רק חג היובל הקטן הכריחני עתה להוריד ממדף הספרים את כרך שיריו וכתביו של מאנה, אשר לא עיינתי בו זה ימים רבים, ולדפדף בו זמן־מה. לא בלי חרדה קלה פתחתי את ספר השירים האלה, אשר היו כל־כך חביבים עלי בילדותי. לבי היה מהסס בחשאי: הן ימים רבים עברו מאז, ולא מעטים הם בני־לויתנו של נערותנו התמימה, אשר גם הכר לא נכירם כיום. צר היה לי לראות את בעל ‘משאת נפשי’, את המשורר הנעים והצנוע הזה, בעלבונו…

אך פחדי היה, לשמחתי, פחד־שוא. אך פתחתי את הספר והחלותי לקרוא את השירים התמימים האלה, וכרגע נעלם המבקר שבי, חמק הקורא המפונק, אשר גם השירה המודרנית המסוננת והדקה לא תמיד זכה בעיניו, ועוד הפען ישב נער־קורא על ספר־שירים של נער־פייטן, אשר דברו זה אל זה בשפה יפה ונשכחה – בשפה ששניהם עוד נזקקים לה. קרוא קראתי את השירים הרפים האלה, הדפים לפעמים עד כדי להעלב, אך גם על חסרונותיהם ורפיונותיהם היה שפוך איזה חן מיוחד, צודד. השירים האלה לא הלהיבו את רוחי, לא העבירוני בעצמת קסמיהם לעולם הנשגב, אך כמו שטף רך של גלים זכים ערבו את לבי ויטהרוהו. רגע אחד נדמה לי, כי קורא אני את נסיונותי־בשירה הראשונים, שנכתבו אז תחת השפעתם של שירים אלה, ורגע שני נדמה לי, כי היה עוד הפעם האביב על פני הארץ ואני שוכב עוד הפעם בשדה נשען על זרועות ידי ועיני נטויות אל מימי הריאוט הטהורים, הנוהרים דוממים וחולמים בין חורשות הסוף הירוק…

---

כמו קסם קסמו לי השירים התמימים האלה.

יודע אנכי את סוד הקסמים המתוקים הללו – אלה הם קסמי הילדות. החן, השפוך על פני השירים האלה, תום ילדות לו וטוהר ילדות. זה כחה הנעלם של שירה צנועה ובלתי עמוקה זו, שהיא מזה עלינו מי אזוב, מים חיים וטהורים, שנשאבו מן המעינות הרחוקים והיקרים לנו, ממעינות ילדותנו. מאנה היה חברנו הנעים בימים היפים ההם. בן קומה אחת וחלום אחד היה עמנו, ואנחנו אהבנוהו, יען כי שמענו בשיריו את הד לבבנו, יען כי ראינו את העולם בעיניו הנוגות והחולמות, והעולם הזה היה גלוי לנו ומובן לנו גם מתוך האד הקל, אשר היה פרוש על פני מרחקיו.

כן, רק מאנה היה אז גם בן־דורנו וגם בן־גילנו. גוֹרדון היה מטיל אימה עלינו. זה היה לנו יהודי פקח ביותר, יהודי שבא תמיד בטענות. ואפילו מיכ“ל היה כבר קצת רחוק לנו, קצת זר לנו. היגון שלו היה כבד ביותר, ובעיניו הבהיקו לפעמים המרחקים הקרים, מרחקי היאוש. הוא היה אחינו הגדול, אשר הערצנוהו יותר, אך לא אהבנוהו כאהבתנו את מאנה. מיכ”ל היה הפייטן. מאנה היה החבר הטוב, המגלה לפנינו את כל לבו. פעמים בחרוזים יותר טובים, פעמים בחרוזים פחות טובים. וכי לא אחת היא? מי זה יבוא לבקר את מכתבי חברו האינטימיים?

מאנה היה המשורר־הילד שבזמנו. לפני ימים רבים היה לו עוד חבר אחד, – אברהם מאפו. אך בתקופתו היה יחיד. ילד בודד וכואב בין אנשים גדולים, ילד רך וחולם בין לוחמים ומרי־נפש. היו אמנם בין הקודמים לו, ואולי גם בין בני דורו, משוררים ששירתם היתה גם כן שירה של ילדות, אבל במובן אחר לגמרי. אלה היו יהודים עלובים, יהודים ‘בעלי־זקן’ שכתבו מליצה תמימה, אך לבם לא היה תמים עמה. אלה היו אנשים, שקמטו את המצח, כדי להביע רעיונות תמימים. מתחת למחלפות־המליצה הצעירות נשקף תמיד הראש הקרח של זקנים. מאנה היה ילד בעצם, ילד טהור־עינים וטהר־לב, אשר את מצחו לא חרשו קמטיה ששל חקירה יבשה, אשר מחשבותיו ורגשותיו היו רווים טל בוקר גם בהיותו שואל וגם בהיותו חוקר. בהתגלות־לב ובפשטות־לב נכתבו גם המליצות גם שירי התודה לאנשי חסדו, גם שירי הקינה על מות אלכסנדר השני ועל מות הבארונית גינצבורג, ועל כן אינם פוגמים את הצורה ההרמונית של הפייטן ואינם יכולים להמעיט את דמותו. בכל ילוּונו פני העלם הגלויים והישרים עם העינים הפתוחות לרוחה, שאינן מעלימות דבר ואינן מכחידות דבר מנגדו, ואנחנו מאמינים לו על כרחנו, מאמינים לו כי יפול שבי בידי המליצה והוא מפרפר בתוך רשתותיה המתעות. איננו יכולים לבלי האמן לו. זה כחו.

אכן פלא הוא ויהי לפלא! בשעה שאחרי סופרים גדולים כיהודה־ליב גוֹרדון, סופרים הוגי־דעות ובעלי־לשון ועשירי־כשרון שבעתים ממאנה, אנחנו מהרהרים תמיד בקראנו את יצירותיהם, וכל מליצה כוזבת מעט ורגש חשוד מעט שורטים בנוּ שרטת, ויש אשר גם בשירים הליריים הנאמנים, שהם מעטים כל־כך אצל גוֹרדון, לא נאמין בראותנו את המשורר והוא שוכח בעצם התלהבותו את מרי שיחו ותום הגיגו וקורץ אלינו בלהטי אקרוֹבטים של לשון, – באותה שעה אנחנו נכונים תמיד לסלוח להמאנים כל אפקט של ילדות ומליצה של ילדות ולבבנו הולך אחריהם באמונה גם בהיותם בעצמם נבוכים ותועים בלא־דרך.

לא הכשרון גרם לכך, כי אם האדם. הגוֹרדונים, בכל כשרונותיהם המרובים, היו בעיקרם אנשי־עט. הם היו פקחים יותר מדי, כדי לספר לנו הגיגי־לבם בלא כחל ובלא שרק של עט־סופרים. הם זכרו יותר מדי את התורות ואת החוקים, אשר בשמם יצרו ובשמם נלחמו. האידיאלים של חייהם היו רשומים בסעיפים ידוּעים. זר היה להם חשבונו של עולם, המחדש בלב המשורר בכל יום תמיד מעשי בראשית. זה לא היה זוהר של נשמה, הנופל מאליו ומשתפך בלא כונה ותכלית על כל סביבותיו ומשרה את ברכתו, ברכת החים והשירה. המאנים הם, קודם כל, אנשים. כשרונם נראה לנו לפעמים כאלו הוא טפל להם, כאילו אינו אלא תכשיט להם. שיריהם הם כמעט כולם ‘געלעגענהייטס־געדיכטע’. ספר־השירים הוא ספר יומם. היופי הצנוע והנאמן של נשמתם מבהיק גם בשעה שכשרונם בוגד בהם. תמיד נשאר אצלם איזה דבר, העומד למעלה מכל כשרון – הלא היא האמת שבלב, החמימוּת הטובה של נשמה כואבת, מתפללת ומאמינה, אשר אלהים עמה גם בשפוך עליה היאוש את קללתו האפלה.

---

מגבעות האביב של שירתנו הצעירה רומזים אלינו שני משוררים עברים, שני נחלי־הכסף הראשונים, שהבהיקו לאור השמש החדשה בעוד השלג היה רובץ מסביב קר וזועף, – הלא הם ק. א. שפירא ומרדכי־צבי מאַנה, שניהם קדמו מעט לבוא, לרגשותיהם החדשים עוד לא מצאו סגנון חדש. שניהם היו יותר מדי פייטנים טבעיים, בלתי־אמצעיים, כדי להיות באותה שעה גם אמני הסגנון, כדי להיות באותה שעה יוצרי הסגנון החדש לשירתם החדשה. ואולי היו כחות כשרונם בלתי מספיקים ל’שתי שליחות'. דבר זה היה רק בכחו של כשרון כביר כביאליק, שהמשורר והאמן נזדוגו בו זוּוג הרמוני באופן מוצלח כל־כך. וגם הוא נבוך מעט בשנות־יצירתו הראשונות, למרות אשר הסופרים בעלי־הכשרון ובעלי־הסגנון המצוינים שבשנות השמונים כבר הכשירו בכל אופן את הלשון לא מעט לשירה לירית.

ואולם שונים היו שני המשוררים האלה בתכונותיהם, שונים כל כך, עד כי יש אשר יהיה קשה לנו להאמין, כי שניהם הם משורריה של תקופה אחת. על ראש האחד רבצו עוד צללי־הלילה הכבדים וצלצול כבלים עמוּם לוה עוד את קללתו הזועמת. כל ימיו הוא נלחם עם הצללים הקודרים האלה, הצללים הקרובים והרחוקים, ומפלט אין לו מעצמו, מן הרעל אשר הרעילו דמו בימי ילדותו עד התמצית. ועל ראש השני כבר האיר המזרח, ואם אמנם לא זרחה עליו השמש, אך אורה הרחוק כבר נגע בו, ובדממה החרישית, דממת השחר, כבר שמעו אזניו את ההבטחה הגדולה. מלאי מכאובות ותמרורים היו ימיו המעטים, אך אף פעם לא פתח את פיו לקלל, ותהי שירתו רק שירת תפלה וברכה, שירת תקוה ואמונה. בעיניו הטובות, עיני יונה נפחדה, לא התלקחה אף פעם אש זעם. הן היו נשואות רק לנוכח השמש.

המשוררים המסכּנים האלה! הן יבוא יום ואנחנו לא נכירם עוד. אולי יבוא יום ואנחנו אף האמין לא נוכל, כי שיריהם החוורים והמליציים השפיעו גם על גדולי משוררינו בנערוּתם. לפעמים קשה לנו גם להבדיל ביניהם ובין אלה שקדמו להם. הצלצול החדש, שהשמיעו השירים האלה, היה דק ביותר ויאבד לפעמים בין קולות זרים לו. גם עכשיו עלינו להטות את אזנינו אליהם ולהקשיב רב קשב עד אשר נתפוש רעד־נימיהם המיוחד.

ואולם משני הנחלים הקטנים האלה יוצא זרם שירתנו הצעירה. בהם מרוּמזים כבר המוטיבים העיקריים, המפעמים עכשיו את טובי משוררינו. ניצוצות־הזעם הכּחוּלים הראשונים של שירתנו הלאומית, שנתלבּו אחר־כך ביצירת ביאליק ונעשו לאש אוכלה, כבר עלו מתוך ‘שירי ישורון’ של שפירא. היה אותו ‘איש־האימות זעוּם־העפעפים’, המביט תמיד ארצה ‘כמבקש את אבדת נפשו’, שבו רמז ביאליק ב’מגלת האש' על הצד הטראגי שבו בעצמו. זרם השירה הבהיר, אשר בו נשקפים השמים הרחבים ועל שפתו מזהיבים גבעולי הקמות הגבוהות, יוצא מתוך שירת מאַנה. גם אלמלא ספר לנו קלוזנר, כי משוררו החביב של טשרניחובסקי בילדותו היה מאַנה, היינו מכירים את עקבות השפעתו של האחרון באחדים מן השירים הראשונים שב’חזיונות ומנגינות'. (השוה, לדוגמא, את שירו של טשרניחובסקי ‘ביתה אבותי’, שלא בא בהוצאת־שיריו החדשה, אל שיר מאַנה ‘נסיעה אל אבותי’). מובן מאליו, שטשרניחובסקי גדול ממאנה באותה המדה שביאַליק גדול משפירא. המאַנים הן היו עוד מתגנבים חרש לתוך גבולות הטבע והיו יראים עוד לשאת את קולם ברמה, בשעה שהטשרניחובסקים הנם כבר בני־החורין הראשונים, כובשי המרחב ומושלי ההרים. אך את קול הקריאה הראשונה העביר מאַנה. שירת־האביב הראשונה שבספרותנוּ היתה ‘משאת נפשי’, שירה זו, שיגון היחיד ותקות האומה התלכדו בה בצלילים כה חמים וטהורים, אשר כמוהם לא נשמעו עוד בשירתנו. ואת זה לא נשכח לו.

עכשיו, כשיש לנו ביאַליק וטשרניחובסקי, ומסביב להם עדת המשוררים הצעירים, קשה כבר לעמוד על ערכם של חרוזים ליריים אלה, על ההד הנפלא אשר העלו לפני עשרים וחמש שנה. ואולם הגרעינים הבודדים האלה היו זרע האביב הראשון. שתים־שלש מילודיות בודדות של מאַנה, שפירא ופרישמאַן בימים ההם נפלו כניצוצות חיים בלבבות הצעירים ויעוררו בקרבם את המון הדמיונות והרגשות, אשר התחילו מאירים את הלבבות באור פלאי חדש, בדמדוּמי הנגה שלפנות בוקר.

את מאַנה הייתי מדמה להעלם השני שב’מגלת האש', הרך ובהיר־העינים, המביט שמימה ומבקש שם את כוכבו, לאותו העלם, שבאגדת־חייו הנפלאה רמז לנו ביאַליק על מלחמות־חייו הנסתרות של עצמו, מלחמת הטהרה והטומאה, האלהים והשטן, – אלמלא היה לבבו של מאַנה כה זך ותמים ושוקט. לא. בעיניו הבהירות של גבור ‘מגלת האש’ עוד מתלקחת לפעמים גם ‘אש השטן’. עיני מאַנה היו תמיד בהירות, וגם ברחף צל המות האפל על ראשו הצעיר, עוד נשקף מתוכן טוהר השחר…

---

אין אני חפץ להפריז במידת ערכו של מאַנה. מה שהיה לזמנו, מה שהיה גם לנו, לא יהיה לדורות הבאים. יודע אנכי, כי ירוּשה יצירית גדולה לא הנחילנו. הוא לא היה עוד בכלל יוצר לדורות. כל שיריו, מלבד מעטים, יוצאים מן הכלל, עושים גם עלינו רושם של נסיונות. ואולם מי ימנה מספר ה’נסיונות' שכל ספרוּת מתנסית בהם, עד שהיא זוכה למשורר גדול באמת? גם מאַנה נמנה עוד על הסוג הזה, על ה’אכספרימנטים'.

אך הוא עומד כבר בתחלת תקוּפתנו, ואם לא בפועל, אך בכח הריהו כבר בן־דורנו לכל דבר. הוא הגשים את ילדותנו, ילדותה של תקופתנו; הוא נתן לנו מה שהיה בכחה של ילדות לתת: את התום של הרגשות ואת הרעננוּת של החלומות. מתוֹך שיריו וגם מתוֹך סגנונם נכיר את התקופה של שנות השמונים – את דמדומי־התחיה הרומנטיים וחרדת ששונה הראשון. וכך נאה לה לילדות שתהא תמימה ומרפרפת בעולם בעינים עצומות.

ואולם נוטה אני לחשוב, כי גם לולא מות השורר בלא עתו, או לו גם חי בימינו, לא היה מאַנה מן העמקנים. למשורר בעל צבע טראַגי מטפוסו של ביאַליק לא היה מאַנה נעשה לעולם. יותר מדאי היה גדול התום שבלבבו והשלוה שבנפשו לכך. יותר מדאי היה העולם נתון בלבבו ישר, שיכיר בכל נגודיו הגדולים ויותר מדאי אופי בלתי־מורכב, שלא יתנו לו מנוח סתירות הרוח, רוחו הוא. לא בשעה של מבוכת היוצר נוצרה נשמתו של מאַנה, כי אם בשעת מנוחה ושעשוּעים. ורק מזלו הרע ומחלתו גרמו לכך, כי על שיריו נסוכה עצבת חרישית תמיד.

מאַנה היה מסוּג המשוררים, שלא נולדו לזעם קרבות, כי אם ‘לצלילי מתק ולתפלות’, על לבבו לא ירדו מעולם סערות הרגש בהולם פטישים כבדים. רך ובודד וחולה היה מעצם ימי ילדוּתו, ירא את החיים וחומד את יפים בחרדה חשאית. גם להגיל הגדול לא יתן כי יכה על לבבו בחזקה. עוד בשירו הראשון ‘כעלות השחר’ (רובם של שירי מאַנה הם שירי־אביב או שירי־שחר) הוא מעיד על עצמו:

וְעַתָּה עֲנִי בִי אִם מֵעוֹדִי עָלַצְתִּי,

אַךְ הַרְחֵק עָצְבִּי, זֹאת הִתְאַמַצְתִּי,

וְעֵת שֶׁקֶט בִּלְבָבִי – זֹאת שִׂמְחָה אֲכַנֶּה

החרוזים המעטים האלה פותחים לפנינו את אופק נפשו של המשורר הצעיר. השקט הוא האושר אשר אליו ישאף. הוא ירא את סערות הרגש – בין שהן מביאות אתן את הגיל הגדול ובין שהן מעוררות את העצב החזק. עוצם הגיל מטיל עליו אימה עוד יותר מן העצב. את היגון החרישי הוא מחבב, ולו הן גם התפלל בחרוזיו היפים:

אָנָּא, יָגוֹן נְעִים, אַל תִּטְּשֵׁנִי

חִצְּךָ הַשָּׁנוּן הֵן טָבוּל בַּנֹּפֶת!

על ברק הגיל הבהיר אנו חרדים תמיד, וברגע שהוא נצת אנו מחכים לו כבר רגע־רגע שיכבה. איזו צללים רחוקים מאפילים עליו תמיד. העצב – תמיד שקט עמו. העצב גם כשהוא מתמיד, לעולם יש בו כדי לרפא את הלב, למלא את ריקניותו.

מסערות החיים יש לו למאַנה רק מפלט אחד – מחבואי הטבע, שם נולדים בו ‘שעפי הטוהר’ ושם הוא מקבל תנחומים על כל מכות־החיים הכבדות. בשירי מאַנה אין אנחנו מוצאים אמנם עדיין ציורי הטבע. מאַנה הן היה הן הראשונים אשר התנפלו אל חיק הטבע שכורי הצבעים והמרחב. מרוב התפעלות לא ידעה עוד העין להבחין במראות. גם שירי מאַנה אף כי פה ושם מפוּזרים בהם כבר שרטוטי־תאור בודדים, הנם עדיין רק שירי הימנון ליפי הטבע. ואולם אין אלה עוד מליצות ריקות. אין זאת עוד האהבה, השאובה מתוך ספרים. הטבע הוא לו באמת בית־מקדשו היחידי, מקלט נכאיו ותנחומיו, והמית לב בודד וטהור עולה אלינו מתוך החרוּזים התמימים:

הִנֵּנִי, הִנֵּנִי, שַׁחַר אָעִירָה.

וּבְמִקְדַּשׁ אֵל בָּדָד אֶבְכֶּה, אָשִׁירָה,

וּלְיוֹצֵר כָּל הַיְצוּר עֵינַי תִּשְׁעֶינָה!

הִנְנִי פֹה בָּדָד עַל הָר, עַל מִזְבֵּחַ,

אַקְטִיר לִבִּי כָלִיל עוֹלַת נִיחוֹחַ, –

קָחֶנֶּה, שַׁדַּי, קָחֶנָּה וּרְצֶנָּה!

הטבע והשירה היו לו מקורות המנוחה והאושר על אדמות. ‘כל טוב וששון תושיט לנו הטבע’ – הוא קורא עוד בשירו הראשון, וכמעט כל שיריו האחרים הם כפל הרעיון הזה בסגנונים שונים. הוא היה הראשון, לאחר מאפו, אשר נקשר אל האדמה הפשוטה בכל נפשו, בכל תקווֹתיו – אשר לא חקר ולא דרש ולא עשה אליגוֹריות מחזיונות הטבע, כי אם שמח בכל תום לבבו על כל גבעול דשא בשדה ועל כל אילן פורח ביער. אפילו מכתביו לרעיו מלאים ציורי־נוף שונים. הטבע היה לו הכל. כעל אם טובה התרפק על האדמה, ויברך אותה בכל אשר שר, בכל אשר כתב. רק היא נחמה אותו בבדידוּתו, רק היא השקיטה את המון לבבו החולה. מפניה נדם כל פחד, נשכח כל כאב:

אִם גַּם כַּאֲפִיקִים שַׂרְעַפַּי יִזְרֹמוּ –

מִפְּנֵּי הַטֶּבַע חִישׁ יֶחֱשׁוּ, יִדֹּמוּ.

הטבע היה לו לפנת־קודש, לאוצר היופי ולסמל הטוהר. השמש הוא לו דמוּת היופי והנשגב, הירח – סמל דמוּת הקדושה והטהרה¹. אך יפי נפשו של האדם – זהו היופי העליון אשר יכרע ברך, ומכל שיריו ונכאיו עולה אלינו בת־קולה של אותה התפלה העתיקה שבתהלים: לב טהור ברא לי אלהים.

מה נחמדה היא תפלתו החרישית לבת־שירתו, גואלת חייו:

בִּדְמִי לֵיל קַיִץ עֵת קוֹלֵךְ אֶשְׁמָעָה

אָז יִתַּר לִבִּי, שַׂרְעַפַּי יִפְרוֹצוּ;

אָז רֶגֶשׁ מִמָּרוֹם נַפְשִׁי נִמְלָאָה,

אָז לָשִׁיר אִתָּךְ כָּל חוּשַׁי יַחְפֹּצוּ.

אָז אֶשְׁכַּח תַּרְדֵּמָה, אָעִיר הַנֵּבֶל,

וּבְחֵיקֵךְ, אֲהוּבָה, נַפְשִׁי אֶשְׁפֹּכָה,

אָז אָסִיר שִׁכְמִי, גַם לִבִּי מִסֵּבֶל

וּלְנֶגֶד מִקְרֵי הַחַיִּים אֶשְׂמָחָה.

־ ־ ־ ־ ־ ־

אִם נַפְשִׁי חַפָּה מִבְּלִי חֵטְא וָרֶשַׁע,

אִם דָּמִי בִי טָהוֹר וִיחַדֵּשׁ כֹּחִי –

לָמָּה־זֶה אֶתְאוֹנֵן: אָבְדָה כָל יֶשַׁע?

הֵן נָעִים חֶבְלִי וּמְאֻשָּׁר אָנֹכִי!

זאת היא שירת מאַנה. שירת נער לנערים היא. אך בנער הזה קננה נשמה טהורה כיונה לבנה, וגם שירתה היא מעין הגה יונים חרדות בדממת בין־ערבים.

---

מִתֵּימָן יָעוּפוּ לַהֲקוֹת צִפֳּרִים

וִיקַנְנוּ בַגָּן וּבְסִבְכֵי הַיְּעָרִים,

עֲלֵי זַיִת, דֶּגֶל שָׁלוֹם הֵבִיאוּ.

(“מבשרי האביב”).

ואת ‘עלה הזית, דגל השלום’ נושאת לנו גם שירת מאַנה, נושאת לנו כל אישיוּתו הפשוּטה, הבלתי־מורכבת, שכולה הרמוניה. אין סימני קרב פנימי. אין ריב בינו ובין העולם. ‘ראי מנוּחה כי טוב, ראי כי נעמה!’ – בדברי שלום כאלה הוא פונה פעם בפעם אל נפשו, נפש המשורר, כי תרגן במעמקים. מסכסוּכי האנשים הוא בורח אל ‘נעם הבדידוּת’, אך האהבה והרוֹך אשר יכבידו על לבבו, ישיבוהו אל האנשים ולא יתנו לנפשו ללבוש את קדרוּת הבודד ושממונו. הבדידות הנצחית תפיל אימה עליו. ‘לא! לא! – הוא קורא ב’הגיונו על הבדידות’ – האדם לא נברא לשבת גלמוּד תמיד… בני אדם ירדפוּהו ויחרפוהו חנם, והם יוכלו גם לנחמהו… איש אחד יפלח לבבו לגזרים, והשני ירפאהו, ימציא לו מזור ותרופה ויקימהו לחיים חדשים'. לב האדם – זהו מקור הברכה והקללה גם יחד. אין בו כלום מן הפילוסופיה הקודרת של הנזירים, המלמדת: התרחק מן האדם והקרבת אל האלהים. השקפת־חייו של מאנה היא כולה הומאנית, דורשת טוב לאדם ונאמנה עם האלהים.

מתוך כל שיריו, מאמריו ומכתביו של מאַנה נשקף אלינו משורר אידילי, משורר אשר גלי דמיונו הזכים זורמים לאטם, משורר צמא למראות הטבע ולשלות האושר ולטוהר החיים. שפוני העושר אשר בכל נפש מתקוממת, מבקשת, אשר קרעיה יעוּפו אל כל רוּח, – אין כאן. מאַנה לא היה משורר גדול, אך במעט אשר השאיר אחריו עוממים ניצוצות חמים ונוצצת הדמעה הזכה. הוא היה משורר אמתי. לולא השאיר לנו רק את שירו ‘משאת נפשי’, זו תפלת־חייו האחרונה, שמתוכה נפרד מעלינו, היינו זוכרים תמיד באהבה ובגעגועים את המשורר הנחמד הזה, שנולד לנו לנוֹגה השחר הראשון. ואולם רסיסי שירה ותפלה, התרפקוּת על הטבע ועצב אנושי ויופי אנושי רוה כל מה שכתב מאַנה במשך ימי חייו הקצרים. בשיריו אנחנו מקשיבים כבר לפעמים אותו הריטמוס השקט, אשר יעיד תמיד על נפש לירית רכה ונבונה, היודעת כי בטוּי הרגש הכי־עמוק אינו בכח, כי אם בצרוף, – בדלות האדם ממעמקיו את הנטפים הטהורים, המפכים תמיד רק במסתרים.

כמו בשאר משוררי זמנו, אין עוד בשירי מאַנה למצוא את הציוּר הפלסטי בקויו העצומים והבולטים. הצבעים עודם רכים ומתנועעים כנוּע הרקיע בלב מים רבים. לשונו של מאַנה, שהיא כולה רוך והשתפכוּת, אינה מסוגלה עוד בשפעת הליריוּת שבה למצוא את הבטוי המצומצם, היחידי למראות העולם החיצוני. אך עינו, עין האמן, כבר פתוחה. במאמריו ובמכתביו יש אשר יצליח יותר מאשר בשיריו לתת לנו פה ושם ציוּרי־נוֹף בודדים, אשר ששון הצבעים כבר פורח בהם. היחס של המשורר אל הטבע אינו עוד רומנטי, כי אם ריאלי. המשורר האידילי אינו מבקש עוד רק את הנשגב שבטבע, כי אם ירבה להלל את היופי אשר באהל רעוּע, בשדה עזוּב – בכל אשר תתגלה תכוּנה שלימה, בכל אשר העין תנוּח עליו. באחד ממכתביו² הוא כותב לרעו על היופי שבפשטוּת, והננו רואים כבר לפנינו את הצייר, אשר לבו ימלא גיל ואושר לקראת כל צליל וגון, לקראת כל מראה־עין שבחיים ובטבע.

הוא היה תמים עם הטבע ותמים עם האלהים. את בלהות העולם ראה, אך האמין, ‘כי יש שם עין צופיה’, עין מלאה רחמים. התקוה, אשר עליה שר את הפואימה האַליגורית ‘תקוה לאובד’, לא עזבתהו עד יומו האחרון. שיריו מלאים אותו היגון אשר אור וזוהר לו – הלא הוא יגון המשורר. ביגון טוב ומפרה זה יש יותר אמוּנה מאשר בשיריהם האופטימיים של אחרים. זהו אור הנשמה החם, ההתקרבוּת עד אלהים בתלונה ואמוּנה גם יחד: ‘מה תשתוחחי, נפשי, ומה תהמי עלי – הוחילי לאלהים’…

מה הספיק לראות, העלם החולה והלוּם־העוני הזה, בחייו המעטים והרעים? מה טעם מכוס־החיים הרויה? אך את שפעת הברכה, ברכת החיים, הרגיש לפעמים, וכאחד המשוררים העתיקים, הוא מבטל את ישוּתו בפני הנצח, בפני חדות ההויה המלאה, אשר לא תחדל לעולם. כי מה הוא האדם, עלה נובל אחד בהמון היער הרב, אשר יחריש באנחתו את מנגינת־העולם הגדולה!

מִי הוּא אִישׁ נִלְבָּב יֶחֱרַד, יִבָּהֵל,

בִּרְאוֹתוֹ עָלֶה נוֹבֵל גַם נוֹפֵל,

בַּגָּן מֵעֵצִים נִכְבַּדֵּי עֳפָאִים?

(“תקוה לאובד”).

חייו היו כל כך דלי־גיל ודלי־אושר! אף שיר־אהבה אחד אין למצוא בכל ספר שיריו, מלבד האפּיגרמה הקטנה והמלאה רוך וחמלה רבה לאיזו נערה בלתי ידועה, אשר כתב, כנראה, ימים אחדים לפני מותו:

נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ,

נֹפֶת תִּתֵּנָה גַם יָדַיִךְ:

אַשְׁרַיִךְ, אַשְׁרֵי אֲבוֹתַיִךְ!

לוּ כֹה יִמְתָּקוּ גַם חַיַּיִךְ!

בחרוזים המעטים והפשוּטים האלה ברך המשורר את היופי של לב אשה, אשר זיוו נגע בנפשו ואשר גם קוה לא קוה עוד לזכות בו. האם זאת הכנעה? לא, זהו העושר שבלב, הטוהר שבלב – רק הם מברכים את החיים, ואם גם יפים לא לו עוד.

גם מתוך מכתביו להורים ולרעיו המעטים מכירים אנחנו את הנשמה הכשרה של המשורר. זהו אותו ‘היופי של המצוי’, שרק העמים העתיקים ידעוּ להוקירו. מכתביו לחבריו נוגעים עד הלב בתמימותם ובהתמדתם. אהבת־רעים נאמנה ומתמידה היא תמיד סימן לאצילות ויושר רוח עמוק. גם בשכבו על מטתו, אשר לא ירד עוד ממנה, הוא פוקד את רעיו במכתביו. והמכתבים האלה, כמה הם מלאים תום־רוח והכנעה שלוה לגורלו! כך מתים רק הטהורים והתמימים בנפשותם.

בתנאי חיים אחרים ובתקופת חיים אחרת היה מאַנה לאחד ממשורריו של הטבע הבריא, אשר היה שר לנו על מראות השדה ושלום הכפרים, – על חייהם האידיליים, הפשוּטים והטהורים, של האנשים, אשר לבם תמים כמהו עם האלהים והטבע.

אך מאַנה נולד לנו בקדמת ימי האביב. האדמומית הרכה שפרחה בלחיי שירתו היתה עוד חולנית ורפה. רוב שיריו הם באמת שירי אביב, שירי אביב מוקדם, עת השמש תציץ עוד בחרדה והרוחות הרעות ‘עוד תסערנה סביב’. האור הבוטח לא נפל עוד עליהם.

באביב חייו מת המשורר הזה, אשר שאף אל תחית עמו בכל לבבו הרך, החולם והחולה, וכמשורר האביב הראשון נשאר זכרו בשירתנו, כפרח בודד וחוור, הרועד דומם על גבעולו בליל ניסן, ומצפה ומתפלל לשמש…

פיאַסיטשנא (סמוּך לוורשא), תער"ב.