אשר בן אליהו שפירא היה שמו בילדותו, ואז היו עוד שמים טהורים נמתחים על ראשו ורוּחות טובות הכתירו אותו מסביב. גלי הנימאַן הקלים השתעשעוּ אז לרגליו על גדות החול הלבן ויערות אורן וּברוש גבוהים האפילו לנגד עיניו בכל מלא המרחב הבהיר. וּבאותם הערבים המאוּחרים, ערבי גרודנא הרכים, עת ירעדו במימי הנימאַן הצלוּלים הכוכבים הפזוּרים מלמעלה וּמילנכוליה חמה וּקרובה תשוטט באפלה החורה התלויה על פני הרחובות אשר במורד העיר, והנער החולה עם חבריו שבוּ אז בהסתר־פנים מבית האברך המשכיל אשר בעבר הנהר, – וירעדו גם בלבבו הרהוּרי־זהב ראשונים, ואוּלי התרקמה אז בלבבו שירה אחרת, אוּלי פרחו אז בקרבו ציצי־השלום הכחוּלים. אשר זרעה בלבבו שירת מאַפו התמימה והשקטה, – אותה השירה אשר גם היא נולדה על גדות המים הבהירים האלה והדה הרך הגיע אל הנערים, אשר ישבוּ עד הנה בבתי־המדרש הצרים ויחכוּ לקול מבשר מרחוק.

אך רחובות הגיטו היו בימים ההם עוד קודרים ביותר, ואנשים זועפים וּמרי־נפש התהלכוּ בהם, ולא ברכה עין טובה את הנער הרך, אשר איזה גאון רומאַנטי מסותר מלאהו מעצם ימי ילדותו ואשר נשא את נפשו לגדולות וּנצוּרות בחיים. ליופי ואהבה צמאה נפש הנער ולעטרת גאון של משוררים הרים את ראשו וּבחיר־אחיו קוה להיות בגדלו, – וּבשנאה ובוּז וקטנוּת־מח וצרוּת־עין קדמתהו הסביבה, אשר חי בה, ובטרם תצמחנה לו כנפים אמרה לתת אותו בשלשלאות כבדות וּלהכניע לעולם את מריו וגאון רוּחו.

מִנְּעוּרַי גְּדֵלַנִי כְאֵב לֵב וָרוּחַ, – –

הָאֵָלֶָה וְהַקְּלָלָה צְעָדַי סָפָרוּ..

(“שירי ישורון”)

וימים רבים עברו עד אשר שכח המשורר את תמרוּרי ילדוּתו וּכעוּר נעוּריו ועור זכרונות רך ונעים נקרם על הפצעים המכאיבים, וּמילודיות נושנות שבו וּפרחו בלבבו ויעלו בעיניו את הדמעות החמות והטהורות.

ואוּלם אז לא היה עוד שמו אשר, כי אם קונסטאנטין שפּירא. בינתים בא בחייו אותו הדבר, אשר החשיך כליל את מאור לבבו וימלאהו כאב צורב ונוחם ובוּז ויקוד־איבה וצמאון־נקם בכל ימי חייו לאין מרפּא.

הכּאב הנורא, אשר נשא שפירא בלבבו, היה טל שירתו הזועמת. הטרגדיה הקשה של חייו עשתה אותו למשורר, וּברק אשה האדום נח מאז על כל אשר ראו עיניו מסביב. ואם גם פקד פקדוּ אותו באחרית הימים זכרונות ילדוּת שפוּכי־נגה, – את לבבו החולה לא עצרו כח עוד לרפאות. פצעיו הישנים נטפו דם ויסוּריו הגדולים לא חדלו וקושמאַרים נוראים באו לענותו בלילות על משכבו עד יומו האחרון.

צער עמוק זה, ענוּיי־רוּח אלה משלימים אותנו עם האיש, אשר תאוות גדולות, טובות ורעות, סערו בו תמיד, כי הוּא הוּא אשר סבל מתגרת ידן ולא אחר. הם ממרקים את עונו הגדול לעמו, העון אשר לא יכפּר לעולם לקטני־הנפש, אשר בגד יבגדו בעמם ואכלו בשמחה את לחמם ולא ידעו נדוּדי־שנה בלילות. אין חטא במקום שיש צער עמוק כים, ואנחנו לא נבוא במשפט עם זה, שהיה השופט היותר אכזרי לעצמו…

אשר שפירא נולד בשנת ת"ר (ה' טבת) בגרודנא. מקום מולדתו היא עיר ליטאית־פולנית עתיקה. יושביה היהודים מרובים בה בערך ומשכנותיהם צפוּפים ברחובות צרים וּבלתי נקיים ביותר. ואוּלם סביבות העיר יפים מאד, והאיש אשר יעמד על־ידי הארמון אשר ברחוב המבצר ונגלו לעיניו שדות תבוּאה רבי־צבעים מעבר לנהר הנימאַן, ויערים משחירים מתחת השמים החורורים, אשר עבי־טל קלים, לבנוּנים וּשקוּפים רובצים תמיד בטח בשוּליהם; וימינה וּשמאלה אם יפנה, והרהיבו עיניו בנינים עתיקים, שרידי ארמנות ומבצרים וּבתי־מנזר, אשר הוד ימים עברו חופף עליהם. הלא היא העיר, אשר אותה איוה למושב לו המלך פוניאטובסקי לפני ימים רבים.

אביו זקנו של שפירא היה משלשת הדיינים אשר בעיר, ואוּלם אביו היה בעצמו רק חנוני פשוט, אשר היה חרד, כנראה, מאד על כבודו ויחס אבותיו שלא יחוּללו על ידי בנו המשכיל. זה היה קנאי מתמרמר ואדם קשה עד מאד. אל הנער, אשר לא היה מעודו מתמיד גדול בלמוּדיו, היה מתאכזר תמיד, ויארב לו יומם ולילה וישמר את צעדיו בכל אשר פנה. לשוא היה מתחמק הנער, לשוא היה מבקש לו מקום־סתר, אשר יוּכל להתמכר שם בכל לבו לספריו ה’פסוּלים‘, – לשירי לטריס אשר אהב ולמליצות מאַפוּ אשר לקחו את לבו, וגם לנסות לפעמים את כחו ביצירה. יד אביו הקפּדן מצאתהו במסתרים ולא ידעה רחם. וּכשמצא פעם את בנו יושב אל השלחן וכותב שיר עברי, התנפל עליו בחמתו ויכּהו מכה רבה, ולא נתקררה דעתו עד אשר אסרהו בחבלים אל השלחן ויצוהו לכתב יום יום גליון שלם מן הספר ‘שבט מוּסר’, אם באמת ובתמים חשקה נפשו לכתב בלשון הקדש לשמה’¹…

מרעי נעוריו, אשר רוח ההשכלה החלה לפעמם ולעורר בהם את האהבה אל השפה העברית והשירה החדשה, הפרידוּ אותו בחזקה, ורק לעתים רחוקות היה מתגנב ועובר אל פרור העיר אשר בעבר הנהר וּבא אל בית אברך משכיל אחד מעוזרי ‘המגיד’ לקרא במכתבי־העתים וּבספרי־מליצה. שם היה מזדמן עם חבריו, שאחד מהם היה זה, שנעשה אחר כך בעצמו לאחד המליצים וכותבי צחות היותר נעימים בשפת עבר, – הלא הוא א. ש. פרידברג, אשר נפש שפירא היתה קשורה בו בכל ימי חייו.

ואוּלם הנער היה גם הוא מר־רוח וקשה־עורף, וככל אשר הוסיף אביו ליסרהו וּלהביט עליו בשבע עינים, כן מאס בכל אשר בחר הוא וכן הוסיף ללכת עמו בקרי. וככה הלכה וגדלה בלבבו משטמה כבוּשה לסביבתו הקנאית, אשר מררתהו ותשקץ את חלומות נעוריו. ימים רבים שמר הצעיר הנעלב את עברתו לכל אלה, אשר הרעילו את ימי ילדותו היפים ויעמדו כצר לו בכל אשר פנה, לכל אלה אשר רדיפותיהם אולי הביאוּהו לאחר ימים עד עברי פי התהום, אשר בה נפל…

באחד מ’שירי ישורון' מתאר לנו שפירא את ימי ילדותו ואת המשבר הגדול, אשר בא בהם. על פי החרוּזים המעטים האלה אני מצירם לי ביתר בהירוּת מאשר על פי המקורות האחרים שהיו לי לתולדותיו:

גַּם רָעֵב, אֵין־כֹּחַ בַּחַיִּים בָּאתִי,

לֹא יָדַעְתִּי לַחְמִי בְּנַפְשִׁי אָכַלְתִּי,

אַךְ כְּלִי אֶחָד זָהָב בְּאָהֳלֵי מָצָאתִי;

כִּנּוֹר בַּת־עַמִּי – מֵאֲבוֹתַי נָחַלְתִּי.

עַלִּיז, שָׂמֵחַ לַכִּנּוֹר נָשַׁקְתִּי,

וַיֶּהֱמּוּ מֵיתָרָיו אַהֲבָה וָחַיִּים;

שָׁכַחְתִּי רַעֲבֹנִי, לְעָנְיִי שָׂחַקְתִּי,

שָׂמַחְתִּי בַעֲמָלִי תַּחַת שָׁמַיִם.

עַל כָּתֵף מְרוּטָה כִּנּוֹרִי תָלִיתִי,

בְּעָזִּי וְזִמְרַת יָהּ קָדִימָה הָלַכְתִּי;

יָרַדְתִּי עֲמָקִים, גְּבָעוֹת עָלִיתִי –

פִּתְאֹם אֶל עֵמֶק הָאָלָה הָשְׁלַכְתִּי.

המון גיל ונחמה אצרו בתוכם החיים, חיי הילדוּת של משורר, אך קללת הגלוּת רבצה עליהם מהר, וּבבשת וּיגון כלו ימי החלומות והטהר.

---

כדי להטרידו מעולם ההשכלה ולעקור בבת־אחת את ציצי הכפירה, אשר הוסיפו להכות שרש בלב שפירא, מהרו הוריו להשיאו אשה כמעט בעודנו נער. בן חמש עשרה שנה היה שפירא בבואו בברית הנשוּאין עם אשתו, אשר ימי חייו אתה היו לא רבים ולא יפים. היא היתה אשה צנוּעה ויראת אלהים, והוא, הקיצוני בכל מעשיו, הוסיף ללכת בדרכיו. הריבות והסכסוכים לא חדלו. הקנאים ארבו לו בכל צעד וכפעם בפעם הביאו את דבּתו רעה לפני בני משפחתו, עד אשר מצאוּהו פעם בתשעה־באב יושב על שפת הנימאַן בגלוּי־ראש ואוכל לחם… אז כּלתה אליו הרעה. אביו גרשהו מביתו ואשתו שבה לבית אביה. ואפילו חבריו, הקרובים לו בדעה, התרחקו ממנו לאחר שנגלה קלונו ברבים. בזוי ומנודה ומרוחק מכל לא ראה שפירא לפניו דרך אחרת בלתי אם להמלט על נפשו מעיר האפלה הזאת. הוא עבר לביאַליסטוק הקרובה לגרודנא ויתפרנס שם מהוראת־שעה בעברית. בביאַליסטוק שהה רק חדשים אחדים וישב לעיר מולדתו, וּפוטוגראַף אחד ממכריו הנוצרים החל ללמדהו את מלאכתו, אשר לקחה את לב שפירא, הצמא ליופי ואמנוּת. אך דעתם של בני משפחתו ה’יחסנים' לא היתה נוחה, כמובן, גם ממלאכה זו, שאבות אבותיהם לא ידעוה. אז הלך בעצת חבריו המשכילים לווינא, מקום מגוּרו של בעל ‘השחר’, אשר יעמד בודאי על ימינו בצר לו. אך גם מווינא שב שפירא בפחי־נפש, ועל לבו עלה הרעיון לבקש את אשרו בעיר הבירה פטרבּוּרג. אז יקרא פעם באחד העתונים הרוּסים מודעה, כי יבוקש איש יודע את מלאכת הפוטוגראַפיה, – ושפירא, שהיה חם־המזג ונמהר במעשיו, בורח פטרבּוּרגה.

ימי חייו הראשונים של שפירא בפטרבּוּרג² לוּטים בערפל. שפירא בעצמו היה אוהב אמנם בימי שלותו ועשרו לספר את אשר עבר עליו בימי נעוּריו הראשונים בעיר הבירה ולתאר את חיי עניו בצבעים שחורים מאד; אך כל הקוים הבודדים, אשר נחרתו בזכרוני מתוך ספוּריהם של מכירי שפירא, לא הצטרפו אצלי לתמונה שלמה וּבהירה. דוקא תקופה זוּ, שהיא החשובה לנו ביותר, כדי לעמוד על סוד השנוי המעליב שנהיה בחיי ש., כמעט כלה מכסה במשאון. ספרו לי, כי בהיותו בפטרבוּרג מחוּסר תעוּדה, פנה אל בני משפחתו, כי ישלחו לו את התעוּדה הנחוּצה לו וגם איזה סכוּם כסף, אשר היה מחלצהו מן המצר, והוריו, אשר היו אנשים אמידים בערך, לא שלחו לו לא תעוּדה ולא כסף, והוא היה אנוּס ימים רבים לסבול חרפת ערב וללון תחת כפת השמים בפרורי העיר הרחוקים. נראה, כי מצבו של שפירא בימים ההם היה באמת מצב של יאוש נורא. הוּא, אשר חלם להיות משורר מפורסם, שר וגדול בעמו, אחד מיוצאי חלציהם של משוררי ספרד האצילים, היה נע ונד בעיר הגדולה, מוצא את מחיתו בקושי גדול (עתים היה מנקה את שלג הרחובות) ומתירא תמיד פן יגרשוּהו מפטרבורג וישיבוּהו לעיר מולדתו השנוּאה עליו כל־כך. את שיריו גם כן לא קבלו העורכים העברים בחבה יתירה, ולכך היו סבות שונות, והחשובה שבהן – חסרון ידיעת הלשון ודקדוּקה, שבזה היה אמנם מצטיין גם בימי פרסוּמו. וככה חי ימים רבים בלא תקוה, ולא נראה גם בהוה וגם בעתיד איזה מוצא ממצבו הנורא.

עזוּב ומדכּא התהלך שפירא ברחובות העיר הנכריה, עד אשר חלה פעם ויפל אין־אונים באחת החצרות אשר בקצה העיר. כובסת נוצרית מיושבי הבית ההוּא חמלה על היהוּדי הצעיר ותאספהו אל ביתה וּבתה הצעירה כלכלה את מחלתו עד אשר שב לאיתנו. זאת היתה נערה רוסית פשוטה מבנות דלת־העם, נערה אשר לא הצטינה במאוּמה, ורק היתה טובת־לב מאין כמוה; ולב המשורר, אשר היה גלמוד ונעזב ולא ידע אהבה מימיו, נמלא רחשי חום ומעין אהבה לנערה הנכריה, אשר סמכתהו על ערש חליו ותּהי לו כאחות בדאגתה לו. וככה קרה הדבר, כי האיש אשר כה אהב את עמו וכה שנא את צורריו, האיש אשר, לפי עדוּתם של כל מכיריו, לא ידע שם־גנאי יותר מעליב מן השם ‘משומד’, – עשה בעצמו מעשה, אשר היה לו אחר־כך במשך כל ימי חייו למקור ענוּי־רוּח ומוּסר לב נוראים.

*

בשנות השמונים כבר היה שפירא בעל אחת הפוטוגראפיות היותר מצוּינות וּמפורסמות אשר בפטרבורג. הוא הרים את מלאכת הצלוּם כמעט עד למעלת אמנוּת, וּתמוּנות סופרי רוּסיה הגדולים אשר הוציא בית־מלאכתו זכו לפרסוּם גדול וּלהכרת תהלה גם מצדו של צורר־ישראל כבוּרינין. פוטוגראַפיה זו העשירה את בעליה ועשתה אותו למפורסם בחוגים רבים אשר בעיר הבירה, וּנסיכות ורבּי־הממשלה היו ממבקרי בית־מלאכתו. גם סופרים עברים מפורסמים רבים נעשו מבאי־ביתו, ואפילו רבנים ו’כלי־קדש' היו משכימים לפתחו ברצון, בדעתם את ידו הרחבה… בקצרה: התחילה התקוּפה היותר יפה בחיי המשורר.

בימים ההם נתפרסם שפירא גם בתור משורר עברי ממדרגה ראשונה. הוּא אמנם התחיל מפרסם שירים במכתבי־עתים עברים עוד בסוף שנות השבעים, ואולם רק הפרעות שבתחלת שנות השמונים נגעו ראשונה בחזקה במיתרי כנורו ויוציאו ממנו קולות נפלאים מלאי עוז וּמרירוּת ורעל, אשר לא נשמעו כמוהם בשירה העברית שבימים ההם. רבים כבר ראו בו את ממלא־מקומו של י. ל. גרדון, ואפילוּ מבקר מחמיר וקשה כפרישמאַן התיחס אליו ברצון. ואולם שפירא כתב אך מעט ועוד פחות מזה פרסם בדפוּס. כתיבת השירים לא היתה לשפירא, כפי שיש לשפוט על פי כתבי־היד שקראתי מהם, מלאכה קלה ביותר; ואַף כי שירתו היתה לו מקור אושר וגאון וגיל, בכל־זאת לא יצא מכלל ‘חובת־שירה’ מעודו. הכהן התמידי בהיכל השירה הרבה סימנים מובהקים יש בו, והראש והראשון שבהם הוא – ידיעת הלשון העמוקה, הבאה לו כמעט מאליה, כידיעת לשון הדבוּר הטבעית לשאר בני־אדם. ידיעת לשון כזו היה שפירא חסר כל ימיו, וזהו בכלל הפגם היותר גדול שבצוּרתו הפואטית.

שנות השמונים היו בכלל הימים היותר טובים בחייו של שפירא. הגדולות והנצוּרות סוף סוף באוּ. והוּא שכל ימיו נרדף ונעלב וצמא לפרסוּם וּתהלה, התחיל, לאחר שפרסם את ‘שירי ישרון’ והפואימה ‘מחזיונות בת־עמי’, נוהג כבוד מיוחד בעצמו. אניקדוטות רבות, ששמעתי מפי מכיריו, מעידות, כי היה האיש בעל השכּלה מסופקת מאד ובעל מדות זרות ומשונות, שקשה היה למצא בהן את הגבוּל בין האורות וּבין הצללים… אין ספק, שהרבה היה באפיו מן הנדיבות האצילית ואוּלי גם מן המקוריות, ואוּלם גם קוים יפים אלו פעמים שהיו מתגלים בו בצוּרה גסה ולא־נעימה ביותר. הוא היה מפזר הרבה כסף לצדקה ולכל דבר טוב. את כל קשה־יום וכל סובל מחסור, שהיה פונה אליו, היה תומך ביד רחבה, ולספורים עברים לא מעטים עמד בשעת דחקם. ובכל־זאת היה הרגש הדק נפגם: ה’פוזה' והחקוי לאנשים גדולים ואהבת האיפקט היו מבצבצים ועולים אפילו בצדקה של ‘מתן בסתר’, ורבים מן האנשים, אשר התקרבו אליו בראשונה, הלכו וּפרשו ממנו באחרית הימים.

בּכלל היה שפירא איש, אשר אש קדש ואש זרה גם יחד עלוּ ולהטו באפיו הקשה והחולני. זה היה בעל תאוות של פייטן ושל אדם המוני כאחד. הוּא היה נוח להעלב ואת שנאתו לעולביו וּשאיפתו לנקם היה שומר בלבבו ימים רבים, ואוי לו למבקר, אשר נגע בו נגיעה קלה לרעה. עד יומו האחרון לא מחל לו שפירא את עלבונו. כרוב האנשים העצבניים, היתה בו מן ההתלהבוּת הרגעית וּמן ההתקררוּת הפתאומית הבאה אחריה. גם אהבתו וגם שנאתו לא ידעו גבוּל, וּבגלוּי רגשותיו אלה היה גם מגדלוּת־הרוּח וגם מקטנוּתה…

למעלתו של אינטליגנט גמוּר לא הגיע שפירא, כשם שלא הגיעו לכך בני אותו הדור ברובם הגדול.

לגאוּלת־רוּח שלמה וליופי של אצילוּת שלמה עוד לא הוּכשר הדור ולא זכה הדור.

ובכל־זאת יש קוים של יופי והוד טראַגי בחיי רוּחו ויצירתו של שפירא. אותן השוּרות הנפלאות טבוּלות הדם והרעל, המזהירות בשיריו המעטים של שפירא, מעידות על מצוּקות־נפש כבירות, שסבל האיש בכל ימי חייו. וּמה הוּא בכלל המשורר הלירי הנאמן, אם לא מעוּנה ונגוּע־אלהים?

מתוך השפע ומתוך הצער מתעוררים ברוּח האדם כחות היצירה. מתוך ההרחבה מתפרצת עתרת האונים אשר בנשמה והם עוברים על גדותיה. הגלים שוטפים את החיים המלאים, הרחבים, ובמקום עברם תעל כפורחת שירת האפּוֹס הכבירה. רגש הצער הגדול, כשהנשמה נחנקת בעלבונה ובטומאתה, מבקש תקוּן לעצמו, מבקש שחרור מעצמו, והוא מוצא אותם ביצירה הלירית. בכח היצירה משתּחרר האדם מעצמו, מכאבו. הצער נעשה לדבר שבאילוּזיה. כשהוּא משתפך בצלילים הליריים, הוא פוסק מהיות צער האדם הפרטי, הזמני: הוא נעשה חלק מן הצער העולמי, הנצחי…

צערו הגדול של שפירא, הכאב והעלבון הכמוס, אשר נשא שפירא בלבבו מעצם ימי ילדותו, הם הם שהולידו את שיריו היותר יפים. אמנם גם בשירים הכי־נמרצים שכתב שפירא אנחנו שומעים רק הד רחוק ורפה של סערת נפשו הגדולה. הוא היה חסר עוד את הסגנון הכביר, הנבוּאי, שיש בו גם פּתּוס וגם טבעיוּת חיה, אשר כל מלה בו נטף דם חם ושותת, וכל ניב – צעקת הנשמה בפרפוריה, – אותו הסגנון אשר רק בו היה יכול להביע את כל עוצם המרירוּת, אשר העיקה על לבבו. הלהב המתפרץ בחזקה מן הלב היה מפרפר ורועד ומבקש לו לבוּש באוצר הסגנון הדל של המשורר, והיה דועך וכבה לאטו, כאשר לא מצאו. ואולם גם אותם השירים המעטים, אשר בהם מצא ניב־שפתים צערו הגדול, מחרידים את הלב בתהום היאוּש בהם, ברגש הבדידוּת הנורא, בהמון החמלה לעמו האוּמלל, בגלי האהבה ושאט־הנפש כאחד, שהיו שוטפים ועוברים את לבבו בהגינו על גורלו ומצבו. לא רק שירים שלמים, שורות מיוּחדות שבהם, כי אם גם בטוּיים בודדים מעידים על מוטיבים רבים וחשובים שמלאוּ את לב המשורר, מוטיבים ליריים דקים ורעננים, שפעמו בראשונה את שירתו.

האהבה הגדולה והזעם הגדול היו להבות שירתו של א. שפירא. באחד משיריו הראשונים (‘אל משוררי בת־עמי’), והוא עוד מקנא את קנאת ההשכלה וממטיר להבות על העם, אשר ‘בינתו היתה לנציב־קרח’, הננו רואים אותו והוא כלו מלא זעם־אלהים ובאפו הוא קורא אל המשורר העברי, כי יך בכנורו על ‘ראש עם לא־בינות’ וכי ‘ימחץ קדקד אוילים’ בשירתו:

אַל תַּטִּיפוּ – תַּעֲרִיפוּ גֶּשֶׁם נְדָבוֹת,

אַךְ אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, בָּרָד וָרָעַם –

כִּתְבוּ שִׁירֵיכֶם בְּעֵט בַּרְזֶל, עוֹפֶרֶת,

כְּחֶרֶב פִּיפִיּוֹת עֵטֵיכֶם יִמְרָטוּ…

ואולם ב’שירי ישרון' כבר המה הלב מרגשות אחרים. ככל אשר הלך הצער הלוך ועמוק, כן הלך וכבה להב זעמו, הקול נעשה רך ביותר ודמעות חרישיות התחילו רועדות בו בדממה:

כִּנּוֹר זָהָב יִשְׂרָאֵל בְּיָד הַמְּשׁוֹרֵר,

קַרְנֵי אוֹר שָׁמַיִם עָלָיו מֵיתָרִים – –

הַכִּנּוֹר הַזֶּה לִבְכִי אַךְ וָנֶהִי,

מִיַּד אֱלֹהִים מֵיתָרָיו כּוֹנָנוּ…

אז יבין המשורר את מצב העם לאמתּו, והלהב האפל יאיר פתאם לפניו את סוד קיוּמו:

כִּי אָרוֹר אֵרְרַנִי צוּר פָּעֳלוֹ תָמִים,

כִּי הַמָּוֶת לִי הָיָה קֶשֶׁת רְמִיָּה;

לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה חַיֵּי עוֹלָמִים –

עַל אֵלֶּה, אַחַי, אֲנִי בוֹכִיָּה.

נוראים הם לא החיים הקשים והמרים ולא עליהם יבכה המשורר, כי אם על העדר הנחמה האחרונה – נחמת המות, אשר רק בכחו למרק את חטא החיים של אי־כבוד וכעוּרם. זוהי כבר הכרת הקללה הגדולה הרובצת על העם, אשר ‘גם חיה לא יחיה, גם מות לא ימות’ – מיכוות הצרבת הראשונה היא, אשר הרגיש הלב בהכירו את עלבון חייו…

‘שירי ישרון’ עשו אז רושם גדול בספרוּת העברית. צליל רענן של שירה חדשה השמיעו השירים הקטנים האלה. לא היה בהם אמנם לא מחריפות הלשון העשירה של י. ל. גורדון ומן הפיקנטיות שברמזיה, אף לא מן המתיקות הרבה שבשירי דוליצקי הלאומיים. הלשון היתה עניה ביותר. שתּים שלש מליצות ומלים בודדות הלכו וחזרו כמעט בכל שיר. אך קול צלצולו של פעמון רחוק נשמע בהם, קול מבשר… המלים והביטויים האחדים החדשים, או שנראו כחדשים, אשר חזרו ונשנו בהם, העידו על איזו רגשות סתומים, לוהטים ומציקים, אשר ארוב ארבו ללב ויתדפקו עליו בלא הרף. בשירים הקטנים האלה, שאמנם מורגש בהם לפעמים הד רחוק של ‘המילודיות העבריות’ לבירון, עבר ראשונה זרם צח של צלילים ליריים חזקים. רוח של רעל עלה מתוכם ועקבות דם האדימו בהם פה ושם…

רושם עוד יותר גדול עשתה הפואימה הלירית ‘מחזיונות בת־עמי’. גלי הזמן הלכו ושטפו והדיחו את כל שרידי המשטמה, אשר רבצו על תהום לבבו של המשורר לכל אלה אשר רדפוהו בשכבר הימים, וזכרונות רבים ימים נצתו כלהבי־טוהר בלבבו. אז זכר את אשר עשה ואז ידע מה היה לו. כשפוּד אש מלוּבּן נעוּץ בלבבו זכר היום הנורא, אשר בו נפל לבלי קוּם עוד:

לַשָּׁוְא בְּמֵי יַרְדֵּן אֶת בְּשָׂרִי טָבַלְתִּי,

לַשָּׁוְא מִנִּי מָזוֹר לִגְהוֹת עָמַלְתִּי,

דָּמַי יִרְתְּחוּ עַד אֶשְׁכַּב הַקָּבֶר…

מקרח הצפון הנורא הוא מבקש לו מפלט בחיק זכרונות העבר, ואורות חמים, אורות זהב, יבואו ממרחקי קדומים ונחו על לב המשורר החולה. אז יזכר את ה’חדר' הצר והחביב ואת ה’רבי' הזועם ומעשיותיו היפות, והילדה הנחמדה צפורה, בת הרבי הקטנה, תעמוד לפניו ‘כמו חיה’:

עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת עוֹד בִּי יַבִּיטוּ,

שַׁרְבִיט זְהַב אִשָּׁן לִי חֶרֶשׁ יוֹשִׁיטוּ –

אַךְ קָצְרָה, קָצְרָה בוֹ יָדִי לָגַעַת…

זכר צפורה הקטנה, סמל ההוד והטוהר של ימי ילדותו, יוציא מכנורו את הקולות הרכים והנפלאים האלה:

אַיֵּךְ, צִיץ זְהָבִי, חֲבַצֶּלֶת שְׁאִיָּה,

וּמָה מְּנָת כּוֹסֵךְ, כּוֹס פֶּרַח עִבְרִיָּה,

הֲכִי גַם יְלָדַיִךְ כָּמוֹךָ נֶאֱנָקִים? – –

אַיֵּךְ, כְּנַף רְנָנִי, צִלְצַל עֵת נְשִׁיָּה,

הֵד יַרְחֵי קֶדֶם, הֹד יַלְדּוּת נְקִיָּה,

מַה מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ עָלַיךְ נִגְּזָרָה!

הַהֵמַר לְךָ שַׁדַּי כְּמוֹ מַר גּוֹרָלִי,

אוֹ חָמַל אֵל טוֹב עָלַיִךְ, גּוֹזָלִי,

וּכְבָר שָׁכַנְתְּ דּוּמָה, צִפֹּרָה הַיְקָרָה?

חרוּזים פשוּטים, כמעט עממיים בחמימוּתם וּברוֹך תמימוּתם. לוּלא רדף שפירא אחרי להטי המליצה לפעמים קרובות כל כך, דבר שלא היה מונח לא בטבע כשרונו ולא בגדר ידיעותיו את הלשון, לוּ נמשך תמיד רק אחרי המית לבו ואחרי גליה הצלוּלים, כי אז היה להליריקן הראשון המצוין ברוח העם שבשירתנו החדשה.

*

רק כעשר שנים עברו למן היום אשר מת שפירא, ובכל־זאת איננו יכולים כבר להעריך את ערך יצירותיו בלתי אם מתוך פרספקטיבה היסטורית. ולא עוד, אלא שגם בחייו – בשנות התשעים – כבר אפשר היה, למרות השירים המעטים המצוינים אשר לו, להוציא משפט נאמן עליו רק בהתאם להזמן והתקופה, אשר חי בהם.

זה בא מתוך כך, ששירתו של שפירא היא רק התחלה, רק מעין הקדמה לדבר הבא אחריה. שירת גרדון עם כל חסרונותיה היא פרי, שבא לגמר בּשולו. אם היה גרדון פיטן לירי לפי מושגנו אנו ואם לא, אך אישיות כבירה ושלמה היה בכל אופן. את סוג שירתו, את סגנונה הביא לידי שלמוּת מצוּינת. חטאים רבים חטא כנגד השירה, כנגד הטעם הטוב – לפי מושגנו אנו – אך כנגד עצמו לא חטא. הוא היה מסיים התקוּפה וּבטוּיה האידיאלי, ולכן הכל כה בהיר, צלול ושלם בשירתו: מימי הבציר, גם הקטנים וגם הגדולים הנם תמיד בהירים ושקופים. שירת שפירא היא רק רמז של הרהורים ורגשות חדשים, אשר עלו ויפרחו בלבבות, ואולם ההרהורים והרגשות האלה היו עוד סתומים למדי, ולא היה עוד גם הסגנון האלימנטאַרי להם. זוהי ‘שירה יתומה’. שמש צהרים לא נפל עוד עליה ויגון השקיעה האדום לא נגע בה; אך יש בה מן החן ומן הרוֹך של נגהוֹת השחר החוורים, המבשרים את בוא היום.

שפירא הוא בן העדה הקטנה של המשוררים, אשר קמו לנו בשנות השמונים, שרו את שירתם – ויחדלו. שפירא, דוליצקי, מאַנה – שלשתּם קמו עם דמדומי־השחר הראשונים של תחית שירתנו. כל אחד הביא את מנחתו להיכל השירה – ויצא בדממה. דוליצקי הביע את געגועי העם החמים לארצו העתיקה; מאַנה העביר ראשונה את בשורת האביב ויקדם בשיריו הקלים והתמימים את פרחי־ניסן החוורים, אשר הציצוּ מתחת השלג הנמס. שפירא עמוק משניהם. רוֹך החלומות וּמרירוּת הזעם כרוּכים יחד בשירתו. על דגלה כבר חרות באותיות אש לבנה ואש שחורה: התיאש והאמן!

כל הקורא את ‘שירי ישרון’ של שפירא, ירגיש אמנם בהם חרון אין אונים, ישמע קולות נחנקים בעצם התפרצם. שירת ‘שפוך חמתך’ חדשה חפץ שפירא לשיר לנו, ואולם רק צלילים בודדים חזקים אנו שומעים. הקללה הגדולה לא נשמעה, ורק חריקת־שנים עמומה עלתה אלינו מתוך החרוזים המקוטעים. אך בקראנו את השירים האלה, יש אשר נאמין להקשיב הד רעם רחוק. האין זה קול מבשר את שירת־הזעם לביאַליק?

שתי הפואימות הליריות ‘מחזיונות בת־עמי’ רחוקות גם־כן עדיין משלמות אמנותית. יש המון מליצות וגבוב דברים וחוסר־יכולת להביע גם רגשות פשוטים מאפס סגנון; אך במקומות אשר בהם הצליח למצא בטוי להמית לבבו אנו מרגישים כבר את מגען הקל של רוחות הבקר הרכות וּצליל־הזהב של ליריקה מזוקקה עולה באזנינו וּמעורר בלב את המון הגיל והעצב, אשר כתומם יבואו אלינו ולא נדע שחרם.

שפירא נכנס ראשונה לתוך יער־הבתולה של האגדה העממית, יער־קסמים זה, שלא דרכה בו רגל משוררינו מתקופת ההשכלה, אשר הביטו על היצירה העממית ‘מלעילא לתתא’. בהפואימות – יותר נכון, הבאַלאַדות – ‘מחזיונות בת־עמי’ אין עוד, כמובן, אותו הסגנון הקל, הפשוט והנוח לדברי־אגדה, אשר סגלו להם בימינו פרץ, ברדיצ’בסקי וּביאַליק הודות ליסודות הסגנון החדשים שנכנסוּ לתוך לשוננו. אך גם באמצעי הסגנון הדלים שהיו בידי שפירא עלה לו במקומות רבים שבשיריו לכוֹף לרצונו את סגנון המקרא עם המון ציוּריו הקבוּעים מתקופות קדמוניות (דבר שאינו נוח כּלל לציורי העם המאוחרים) ולברא לפעמים צלצול אגדי רך, שיש בו מן הפשטות העממית וּמן הגראַציה התמימה שבשירה טבעית; וכשהוציא ש. בן־ציון (בספר המקרא ‘בן־עמי’) מתוך המליצות היתרות שב’חזיונות בת־עמי' את האגדה על־דבר קבר המלך דוד, נוצרה אחת הבאַלאַדות היותר יפות, אשר היתה ותהיה עוד ימים רבים לפאר כל חריסטומטיה עברית.

עד כמה היתה חביבה על שפירא השירה העממית ועד כמה היתה קרובה לרוחו, יעיד גם השיר היפה ‘ברכת הנרות’, שלמרות חסרונות הסגנון שבו הוא אחת היצירות הכי־נעימות בירושה הספרותית המעטה, שהשאיר לנו שפירא. עד כמה הבין שפירא את רוּח השירה העממית, יראו לנו כמה מקומות בשיר זה, שכולם נכתבו בשפת המקרא ובכל־זה הם עושים רושם של דברי תחינה עממיים וטבעיים. הנה קטע אחד:

אַף אֲנִי אֲמָתְךָ, אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת,

הֶעֱלֵיתִי נֵר מִצְוָה לִכְבוֹד יוֹם הַמְּנוּחוֹת,

וּתְהִי זוֹ “מִצְוָתִי” בְּעֵינֶיךָ נֶחֱשָׁבָה

כְּתַרְיַ"ג מִצְוֹת, אֶצְבַּע אֱלֹהִים כָּתָבָה –

שְׁלַח לָנוּ הַבְּרָכָה, מִיָּדְךָ הָרְוָחָה,

וְנָסוּ מִבַּיִת הַזֶּה יָגוֹן וַאֲנָחָה.

שְׁלַח אוֹרְךָ לְאִישִׁי, תֵּן לוֹ אֹרֶךְ יָמִים,

תָּאֹרְנָה בַתּוֹרָה עֵינֵי צַדִּיק תָּמִים…

שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לִילָדַי הַיְּקָרִים

הָאֵר עֵינָם בְּתוֹרָתְךָ לַחֲזוֹת מֵישָׁרִים;

יִזְכּוּ בְּזִיו הַשְּׁכִינָה, תְּהַלֵּל יָהּ נִשְׁמָתָם,

וּכְנֵרוֹת הַשַּׁבָּת כֵּן תָּאִיר חָכְמָתָם.

צריך לזכור את כל יחס הבּוּז, שבו היו מתיחסים אז משכילינו ל’תחינה' היהוּדית, יצירתה של ה’אשה שרה בת־טובים', כדי להעריך את ערכּם של חרוּזים לבביים ופשוּטים אלה.

ההיתה בזה יד גורלו הטראַגי של המשורר, אשר ישב רחוק מבני־עמו ויצמא לתנחומותיהם של זכרונות ילדוּת, או היה כשרונו של שפירא מיוחד באמת רק לשירה עממית? רואים אנחנו, כי איזו קסמים חמים נחו עליו בכל פעם, שנגע במיתרי האגדה. הגבורים האגדיים הגדולים אשר בספרות העברית, דוד ורחל, היו חביבים על שירתו ביותר. תּמוּנתה הנוּגה והזכה של רחל אמנו השרתה עליו רוּח של קדושה וטוהר, והשיר ‘בשדמות בית־לחם’ הוא אמנם המרגלית הלירית היותר יפה שבשירת שפירא. יש קבר־קדומים בשדמות בית־לחם, יסוּפּר בשיר הנחמד הזה, וּמצבה בודדה תאבל עליו תמיד, ורק בשעת חצות־לילה תעלה אם ישראל, אם העולם הגוֹלה והנדח מאדמתו, להתפלל דומם על בניה האומללים:

אֶל יַרְדֵּן מִזְרָחָה דּוּמָם צוֹעֶדֶת,

אַל גַּלֵּי מֵי־קֹדֶשׁ דּוּמָם צוֹפִיָּה;

מֵעֵינָהּ הַיָּפָה דִּמְעָה יוֹרֶדֶת

אֶל גַּלֵּי מֵי־קֹדֶשׁ מְפַּכִּים דּוּמִיָּה.

וְדִמְעָה אַחַר דִּמְעָה חֶרֶשׁ נוֹזֶלֶת,

אֵין בְּכִי וַאֲנָחָה – וּדְמָעוֹת נִגָּרוּ;

וְדִמְעָה אַחַר דִּמְעָה לַיַּרְדֵּן נֹפֶלֶת,

וּבְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ, יִנְהָרוּ.

השירה העברית לא הסכינה אז לדממת עצב וטוהר כזו, ולא ידעה עוד מנגינה רחוּצת דמעות נעלמות כשירה הקטנה הזאת. תּוּגת השחר הלבינה בה בדממה, והד הבשורה הבישנית של השמש, הנסתרת מעבר להרים, רעד בה ראשונה…

---

שנות השמונים היו ימי המנוחה והעושר ותור היצירה הקצר לשפירא. מראשית שנות התשעים מתחילה התקופה היותר מעציבה – תקופת הירידה והשקיעה.

שירת שפירא בכללה היתה, כאמוּר, רק בשורה. רק אות לימי האביב הממשמשים ובאים. וכשבא האביב עצמו ונראוּ נצניו הראשונים – נדם המבשר ולא נשמע עוד קולו. אמנם עוד באמצע שנות התשעים נדפס החלק השני ‘מחזיונות בת־עמי’, אך בימים ההם כבר ידענו על־פה את ‘בערוב היום’ וּ’בשדה' לביאַליק ו’המתמיד' כבר הלך ונדפס ושיריו הרעננים והמוסיקאַלים של טשרניחובסקי כבר הציצו מתוך המאספים הספרותיים הקטנים כציצים האדומים מתוך שדה הקציר הלבן. במשך שנים מועטות נעשתה מהפכה כזו בשירה העברית, – ברוחה, צוּרתה וסגנונה, שלא היתה כל אפשרוּת למשוררי שנות השמונים להחזיק עוד מעמד ולמשוך עוד את לב הקורא החדש. לא היה חפץ לחתּות באפר המליצה כדי לגלות את הניצוצות העוממים, בשעה שעלו כבר לשונות־הלהב הטהורות. ואפילו המשפחה הקטנה של המשוררים, שבאו בראשית שנות התשעים עם המליצה הציונית והעצב המימי אַ לאַ נאַדסון, היתה מוכרחת לאט לאט לסגת אחור ולהניח את מקומה לאלה, שנולדו כבר תחת כוכבים אחרים.

זה היה מחזה עצב. היו מן המשוררים ההם, שהביאו מעט כשרון וּמעט רעננות; ואולם רכושם המעט נפל לידי המשוררים החדשים בלי־משים, ואיש לא ראה ואיש לא ידע. זה הוא גורלם של ‘מבשרי התקופה’ מאז ומעולם: עולים הם כאותם הפרחים הלבנים המציצים בין עשבי הירק הראשונים, שעליהם יאמרו ילדי־הכפר, כי עם רעם האביב הראשון יאבדו ונעלמו… ואולם שפירא לא היה מאלה, שאומרים להם: ‘הכּושי חפשי לנפשו’. הוא אמר לכתב סאַטירה על בעלי ‘המהלך החדש’ כסאַטירה אשר כתב ביירון על ‘הבאַרדים האנגליים והמבקרים השוטלאַנדיים’ – דבר אשר השקיע בו הרבה עמל ללא־הועיל. הסאַטירה לא ראתה אור, ואילו ראתה, גם אז לא היה איש מבעלי ‘המהלך החדש’ נכוה בגחלתה. היא לא היתה צורבת כל־עיקר.

ועוד סאַטירה אחת כתב שפירא, ואותה אמנם הדפיס באכסמפלרים מועטים ויחלקה בין מכריו. מכוון אני לפוֹאימה ‘סדוֹם’, שרמזה על מאורע דרייפוס ושנכתבה גם כן בלא כשרון רב. על הפואימה הזאת כתב עקיבא וינדרוביץ (הפסידונים של המשורר יעקב כהן) בקרת זועמת, אך צודקת. הבקרת הזאת פצעה את שפירא פצע אנוּש, אשר לא יכול להרפא ממנו. לפי עדותם של מכריו, מררה הבקרת הזאת את ימיו האחרונים, אשר סבל בהם גם בלא זה ממחלת לב קשה ומרפיון עצבים נורא. כהן היה אז עדיין צעיר מאד. הוא לא הבין, כי אין מפילים את הנופלים מאליהם, וישלח את חצי לעגו ללב החולה של המשורר הזקן, אשר אש יצירתו אמנם כבתה בלא עתּה, ואולם גם אור וחום היו לה בשכבר הימים.

הסאַטירה היתה חולשתו המיוחדה של שפירא ועליה בזבז את מעט זמנו וכחו היצירי ושארית כשרונו. ככל אשר גברה מחלתו וכח יצירתו גם הוא הלך הלוך ורפה, כן כבה אור פניו ואבד ששונו ורוח רעה היתה עליו וּמלינכוֹליה ממוּשכה הכבידה על לבבו, ומין ‘מאַניה של רדיפה’, הבאה תמיד במצב כזה, דבקה גם בו, ולא היה עוד איש בין ידידיו ומכריו, אשר לא מתח עליו קו חשד, כי יחרוש עליו רעה בסתר. ברבים משיריו, שנשארו, בכתב־יד, אני מכיר את החשד החולני הזה. באחדים הוא שופך את מרי שיחו ומתאונן על עולביו, ואוּלם יותר משהוא מתאונן הוא מתמרמר, כותב ‘סאַטירות’ על ‘אויביו’ – ובלא הצלחה. יותר מדי הוא חסר אותו הבטחון הפנימי העליז, אותו השכל הזך והחזק המרומם את רוח האדם על כל עלבון כדי להיות סאַטיריקן. יותר מדי הוא בעצמו מלא מרירות, יותר מדי הוא בעצמו עלוב, כדי להכות את אויביו מכה אחת ולא ישנה. וגם לא היה לאיש הזה כשרון הסאַטירה מעולם. הוא ידע וחקה את היינה, ואולם קריאת היינה אינה מכשרת עוד את האדם להיות סאַטיריקן.

אחת מן הסאַטירות, הראויה לתשוּמת לב, היא הפואימה ‘האב והבן’. יש בה רעיון יפה, ואולם גם היא לא עלתה בידו. הפואימה ‘האב והבן’ היא סאַטירה על הנצרוּת בהקבלה אל היהדות. ה’אב' הוא, כמובן, ‘קנוא ונוקם’, וה’בן' – ‘אל רחום וחנון’, ושפירא מביא שורה שלמה של אפיזודות מכתבי־הקדש ומן ההיסטוריה, להוכיח עד כמה נורא ואכזר ה’אב' באמת ועד כמה סלח ורב־חסד ה’בן'… הרעיון על היצירה הזאת היה מנחם את המשורר האומלל בימיו האחרונים. הוא אמר להדפיסה בחוּץ־לארץ, כשיעזוב את רוּסיה לעולם ושב אל עמו ואמונתו. בה אמר להוכיח נגד כל בני עמו את יחוסו האמתי לאמוּנה החדשה, אשר בא במסרתה בשעת יאוּש וחוּלשת־רוּח. בחבה יתירה שב לטפל בה כפעם בפעם, ונוסחאות רבות נשארו ממנה בין כתבי־היד שלו, ואולם מוצלחת לגמרי אין גם אחת. הפואימה הזאת דרשה קודם כל בנין מעשה־אמן, וכשרון ארכיטקטוני היה שפירא משולל לגמרי. על זה יעידו גם ‘מחזיונות בת־עמי’ למדי.

וכך עברו שנות חייו האחרונות של שפירא בלא שמחה של חיים ובלא תנחומין של יצירה. בימי התשעים הופיעו כבר אנשים אחרים. המרת הדת, שהיתה בעיני בני דור השמונים רק ‘אפיזודה’ לא־נעימה בחיים, נעשתה בעיני בני הדור החדש לחטא לאומי ואנושי נורא, לכתם־עולם. שפירא התחיל רואה את עצמו נעזב ובזוי ונשכח מכּל. ביחוד מררה את רוחו העוּבדה, שנדב נדבה לטובת ‘חובבי־ציון’, והשיבו לו את נדבתו בסתר. ידוע הפולמוס, שהיה לו עם שפ"ר. באחד משיריו, שנשארו בכתב־יד, מתאר המשורר את מצב רוחו הנורא למראה הבוז, אשר שפכו עליו הצעירים. בחלומו, הוא מספר, והנו עומד ברחובות ירושלים, שקמה לתחיה, ושר לבני עמו משירי ציון. העם מקדם את פניו בתרועה ובנות ירושלים יכתירו את ראשו בזר פרחים. פתאם והנה קול חרדות: ‘מה לך ולנו?’ – קול צעירי ציון הוא, אשר ישליחו את זר הפּרחים מעל ראשו ועברו ורמסו אותו… והמשורר האומלל מתעורר מחלומו.

החלומות הרעים הציקו לו מאד בימיו האחרונים ויבעתוהו בלילה על משכבו. חזיון־בלהות אחד החרידהו ביותר: נדמה לו, כי הכמרים סוחבים אותו לבית־הקברות אשר לנוצרים לקול צלצול הפעמונים, והוא היה מתעורר משנתו שטוף זעה קרה, ויתהלך אחר כך כצל כל היום…

ברבות הימים לא יכול עוד שפירא להאמין, כי עשה בבחירה חפשית את אשר עשה, ויהי בעיניו כאחד האנוּסים, אשר איזו כוחות זרים העבירו אותו יום אחד על דעתו וימיטו עליו את החרפה העולמית. בשנת 1896 הוא כותב באחד ממכתביו לפרידברג: ‘אתה לא נשמדת מעמך, לכן רוח האנוסים זרה ממך! לב האנוס הוא ספר קינות כשבר בת עמי, ספר קינות סתום וחתוּם, ולוּ עלתה בידך לפתחהו ולקרוא כל הרשום בו בדם ואש – כי אז רגזו שמים עמך גם יחד לקריאה הנוראה ההיא’…

בודד וערירי חי שפירא את שנות חייו האחרונות. זה ימים רבים אשר לא ישב עם אשתו הנוצרית בדירה אחת. הוא התאמץ להתרחק מכל מה שהזכירהו את מצבו המיוחד, ועקר גם את דירתו, שהיתה נמצאת בקרבת בית־תפלה ארמיני – דבר שעלה לו בסכום כסף עצום, כי הפריע את החוזה ויהי עליו לשלם דמי קנס מרובים, והכל בשביל שלא ישמע את קול צלצול הפעמונים, שהיה משרה עליו, ביחוד בלילות, רוח רעה ויהלך עליו חלומות־פחדים…

מאשתּו נולד לו בן אחד, אשר קוה לגדולות ממנו, כי היה גם הוא בעל כשרון פיוטי ויפרסם גם מספר שירים בכתבי־עת רוסיים, ואולם תקותו זו נכזבה. בכל־זאת לא יכול שפירא לעזוב את אשתו ובנו כל עוד לא הבטיח את קיומם, וכל עמלו בימי חייו האחרונים היה רק להשאיר להם רכוש חמרי מספיק ולקבץ בשביל עצמו סכום כסף ידוע לכלכלת ימיו האחרונים.

זה היה מבחר חלומותיו – לעזוב את רוּסיה ולשוּב אל עמו בכל לבו ונפשו. עוד כחדש ימים לפני מותו לא חדל מדבר על־דבר נסיעתו לארץ־ישראל ועל דבר שיבתו לעמו; אך המות הקדים לבוא והכזיב גם את תקותו האחרונה.

א. שפירא מת ביום כ“א אדר ב' תר”ס, וּביום השלישי לאחר מותו הוּבל לקברות. אל מעונו התאספו אחדים מן הסופרים העברים, מספר סטודנטים וּמוקירי כשרונו של המנוח לחלק לו את הכבוד האחרון. רוּבם לווּהוּ רק עד בית־הנתיבות, ורק סטודנטים מוּעטים נסעוּ עם ארונו עד לכפר סטרילנה, מקום מולדתה של אשתו, אשר שם נקבר.

היה אחד מן הימים האחרונים לחדש מרץ. מן המפרץ הפיני הקרוב הגיע שאון הים, ועל פני הגלים האפלים כבר רפרפוּ רוחות אביב ראשונים, וּבאותה שעה עמדה בבית הקברות שעל שפת הים חבוּרה קטנה של סטודנטים עברים צעירים וּבדמעות על עיניהם, דמעות כאב וּכלימה, הורידו את גוית משוררם אל הקבר הזה, אשר בארץ הקרה והנכריה.

יולי, 1911.