ליום הולדתו השבעים וחמשה

אין צורך להוכיח למי שהוא, שטשרניחובסקי היה משורר אוניברסאלי – אוּלי האוּניברסאלי ביותר במשוררי ישראל; כי אם ראוי להדגיש בכל לשון של הדגשה את היסוד היהודי, העממי, שהיה חזק בו מאד, אף שנראה כ’גוי' בגבורתו. בלעדיו לא היה מגיע לידי הישגים גדולים בפואימה, בבאלאדה (‘ברוך ממגנצא’, ‘הרוגי סירמוניה’, שהן ממיטב יצירותיו); בלעדיו היתה האידיליה חסרה קסמה המקורי, צביונה המקורי ביותר.

על האידיליות של טשרניחובסקי דובר הרבה. לדורי היה אולי בראש וראשונה משורר האידיליה. יום שבו נתפרסמה ב’ספר השנה' של סוקולוב האידיליה הגדולה הראשונה שלו ‘ברית מילה’ הוא בלי ספק תאריך גדול בשירתנו החדשה. ה’מתמיד' תפס בודאי את הדור בהיקף רחב יותר. זאת היתה שירת הפרידה מעולם חביב, אך פורש והולך. צליליה היו שקויים עצב עמוק, נפש דורות. ‘ברית מילה’ סמנה התחלה. זאת לא היתה עריגה על עולם רחוק, כאידיליה המקראית של ההשכלה; אף לא אידיליה פתטית־רגשנית (כתיאורי העיירה של ברוידס ב’שתי הקצוות'), ואפילו לא כ’שירת הזמיר‘, שהילד עוד רואה את מראות השדה והיער דרך אספקלריה תנכ"ית. לפי תכנוֹ היה זה הווי יהודי קרוב, מסורתי, שרשי, ורק שמשהו כפרי היה חופף עליו. החצר של ר’ אליקים השוחט, מראה התרנגולות הפורשות עם שעת מנחה ללינת־לילה, ‘מכרכרוֹת משלב לשלב’ כ’מתישבות בדעתן: הלעלות בסולם או לחדול' – בכל הריתמוס הזה אין מן הבהילות העירונית. כאן לא מתיקוּת אידילית ולא חגיגיוּת והתרגשוּת, כי אם התבוננוּת אטית וּצלילות – חוסר בהילות. ר' אליקים השוחט הוא דמות ציונית, לא משום שהוא מהרהר ב’קונגרסים ובבנק‘, כי אם משום שהוא רואה מתונות, הוגה מתונות. רק אנשים מסוּג זה הוּכשרוּ לחיים חדשים. ר’ אליקים המגהץ את גליונות ה’צפירה' לאטו, מתבונן דרך החלון בעופות החצר, כשהוא עוקב אחרי תנועות התרנגול החביב עליו – הוא אחד היהודים המעטים, שהמשורר נהנה מכושר ראיתו, ואף שיש ונתגלה בו כלשהו מן האדם הפייארברגי האלגי (‘ישמח לבנו לבא, וידוה להולך וחולף’…), הוא מתפעל מחנא, ילדו השובב, היודע לעמוד בפני ה’גוי' וּלהתכתש עמו. לבו ידוה לישן המסתלק, אך הוא יודע שהגיע שעתו להסתלק.

אנשי טוּדילה אלה, כל כמה שהם נטועים בלב ההוי הישן, הם בעצם אנשים חדשים: כאלה הם אליקים השוחט, גיטל הרבנית, ולא כל שכן – ולולה התמים מ’כחום היום'. לא רק הנער טהור־העינים, שלבו מתלהט לשמע סיפוריו של המשולח מארץ־ישראל, כי אם גם גיטל, אלמנת הרב, קרובה בלבה לרייזל, נכדתה המהפכנית, יותר מאשר לכל בני העיירה.

הרי גם הדבקות בחדש, כהתקוממות לישן, אינן צומחות אלא מלבבות עשירים, מלבבות אוהבים. השנאה עצמה למשעבד היא פרי ראייה גדולה, זו שאהבה ואמונה עמה. שעמו היא היא הולכת ונוצרת.

*

אילו היה חי עמנו כיום, היינו חוגגים עתה את חג השבעים וחמש להולדתו. לפי יצירות התקופה האחרונה (‘הרוגי סירמוניה’, ‘עמא דדהבא’, ‘כוכבי שמים רחוקים’) גם לאחר שדמו, זה הדם הטוב והבריא, נפסד לאין תקנה, – היתה בודאי נמשכת פריחה זו והיה זוכה הוא, היינו זוכים אנחנו שישיר לנו את שיר ההגשמה – ההמשך של ‘מנגינה לי’:

וְכִבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת יָד

וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ

וּבְנִיתֶם בִּנְיַן עַד לַדּוֹר,

לַדּוֹר הַקָּם, הַבָּא!

זאת הפריחה האחרונה, הפרידה הנפלאה מן הכוכבים, בשעה שהעולם האהוב כבר הלך ונבלע בלוע הליל – היא תמיד התופעה המכאיבה וּמרנינה ביותר בדמות טשרניחובסקי. היא הוכיחה, שהצמאון לשיר היה עז בנפשו מכל פחד הכליון, הודאי, שצלו כבר היה נטוי עליו. מי שראה אותו בימיו האחרונים ידע, כי ההוויה האחת שלו היתה השירה. בפגישה עמו הממה אותנו הכמישה, שגדלה מיום ליום, אבל בשיר שכתב באותם הימים לא נס עוד ליח העולם ולא נגעה יד הכמישה גם בקצהו.

כה ברכה עינו הנדיבה את הכוכבים בהתרפקה עליהם ברגעים האחרונים:

בְּרוּכִים לִי כֻּלְּכֶם הֱיוּ, בַּאֲשֶׁר תִּהְיוּ

              חֲבִיבִים.

אותם הכוכבים שהיו עדים לעלית עמו ולירידתו – שהם עדים כיום לעליתו החדשה – אליהם הוא פונה בשיר הפרידה האחרון ושואל לגורל עמו:

אַתֶּם רְאִיתֶם מִלְחַמְתּוֹ. אַתֶּם רְאִיתֶם אֶת גָּדְלוֹ,

אַתֶּם רוֹאִים בְּעָנְיוֹ. בָּכֶם נִצְמְדוּ יַחַד

עָבָר וְהֹוֶה וְעָתִיד. הוֹי, הַמַּרְחִיקִים כֹּה לִרְאוֹת,

אוּלַי רוֹאִים אַתֶּם גַּם עַתָּה עֲתִידוֹ, הַגִּידוּ…

כה ראה את עצמו, כמו באביביו הראשונים, נטוע באדמת אלהים, והפליא אותנו בפריחה האחרונה, שבכל העצב שהיא נושאת עמה, היא תמיד היפה בפריחות.

*

התופעות הגדולות של סוף המאה שעברה כמנדלי, שלום־עליכם, פרץ וּברדיצ’בסקי – היו כולן מיוחדות במינן, משהו לא־צפוי. אבל שני המשוררים, שקמו לאומה – ביאליק וטשרניחובסקי, היו ההפתעות הגדולות ביותר. רק תמול־שלשום היו מנתרים עוד על הר־השירה־העברית אנשים נטולי קול, נטולי כנף, היו מצפצפים ביער השומם – ביקשו לשיר, וכוח לא היה, ולא היה חזון.

איך קמו בבת אחת כמעט יחד עם הצפצפים האלה אדירי קול, מרניני עולם כביאליק וטשרניחובסקי – פלא הוּא ויהי לפלא! כן, קדמו להם פרישמן, יעבץ, בוקי בן יגלי. אבל הם היו אחרים – הם היו המשך, לוּ גם, כמובן, בתוספת כוח, בתוספת חן, כמאַנה, שפירא, שבישרו שמשהו עומד להתחדש, בעוד שביאליק וטשרניחובסקי הביאו את החדש, הודיעו שעם חיבת ציון הלך ונתלבלב לב האומה. המשורר הוא תמיד האות הנאמן שאמנם קמו הדברים ויהיו.

ההפתעה הגדולה ביותר היתה אולי טשרניחובסקי. ביאליק היה יהודי יותר, כואב יותר. טשרניחובסקי היה כולו, גם ביגונו, ‘כנף רננים’. כשבאה לידי המחברת ‘חזיונות וּמנגינות’ התנגנה כולה תיכף בדמי – נוסף לי בטחון, שבא משהו אביבי; שאפשר לכתוב שיר מודרני בעברית. היו במחברתו של הפייטן הצעיר כבר כמה בלדות שלמות. כמה תרגומים נפלאים; אבל שכנעו דוקא שירי האהבה הקלים, שכפשע בינם וּבין שירים שנועדו לאלהים. בהם צלצלו נעוּרים. היה זה אותו ‘בוסר’ טוב, שהוא לפעמים עדיף מן המבוגר. השירים ‘הציוניים’ שבמחברת א' נראו לנו רפים למדי; אבל היא נחתמה בשיר חזק, שמתוכו נצנצה הכרה טרגית מוקדמת של עמידת המשורר באומה (‘נטע זר אַת לעצמך’) והוא היה מן השירים המצוינים ביותר שבספר הקטן. היה זה מעין מנשר פיטני, – הודעה, שאנחנו שרים לא לכם, ההולכים, הדבקים בצללים, כי אם לאלה שבאו עמנו, שיבואו אחרינו.

מבחינה זו היה זה ספר שירים ציוני – מבחינת ההכרה, שהקרח זז, ש’ישוב עוד יפרח העם‘. ‘אני מאמין’ הביע זאת גלוי, ואף שהוא מדבר כאן על משורר, העתיד לבוא, ש’מעל קברו לו לצעיר / פרחים ילקטו לזר’ – הנה לנו הגה ברור, שהוא עצמו אותו משורר שעל בואו נבא.

במקום אחר ידוּבר באריכות יותר מה היה לי טשרניחובסקי, אבל אי אפשר גם כאן שלא לרמז על שמחת היצירה שבאה עמו לכל הדור. ביאליק זיעזע אותנו ביתר עוז. שליחותו היתה זאת. טשרניחובסקי הפריח, הרנין, נטע אמונה. עם הופעתו חזק הרצון לכתוב עברית. רק עברית. לכתוב בעברית זו, שבה נכתבו ‘חזיונות וּמנגינות’. כוח משיכתו היה בזה, שבא מבית מדרשם של משוררי עולם ועם זה היה משורר יהודי – משורר שראה בחזונו את היהדוּת העולה.

ואמנם עמו עלוּ ערכי היהדוּת החדשה, זו שהוא הגשים.