זכרונות והרהורים ליובל הששים

 

[א]    🔗

נפגשנו ראשונה בוורשה. שנים מעטות לפני מלחמת העולם הראשונה. זוכר אני יום חורף עז, לא־ורשאי. העיר כולה, על רחובותיה וּשדרותיה, עוטה כפור כהה, עגום, מזוהם, – כפור של כרך. כשנכנס סמילנסקי והוא לבוש פרוה רחבה וּבכיסה הדפים העצבניים־הלוהטים של ‘תולדות אהבה אחת’ – היה זה קונטרסט משונה מאד. אך כשישבנו עמו בחדרי ואני שמעתי בצמאון־נפש את דבריו על ארץ־ישראל, נשכחה הפרוה ונשכח החורף הזועם שהכהה בחלונות. הרגשתי את עצמי באיזור חם כולי; וּכשקראתי אחר־כך, בהשארי לבדי, את ספורו, האמנתי כי אני עדיין שומע את קולו…

מעטים הם האנשים שריתמוּס אחד להם בעל־פה וּבכתב. מנדלי, פרץ, פרישמן – כשהייתי שומע אותם מדברים, נדמה לי תמיד, כי הם קוראים לפני השומע את יצירותיהם על פה… ברם, כאן היה הרושם הפוך: כשקראתי את כתב־היד, נדמה לי שאני שומע את הקול המדבר.

אני נוטה לראות בסגולה זו את קו האופי הבולט ביותר של סמילנסקי. הוא כותב כשם שהוא מדבר. זה מעיד על טבע. קודם כל על טבע. הוא אינו מבקש בטוי, אינו נלחם לסגנון. אינו זקוּק לכך. הדם אינו מסגנן. והוא קודם כל שומע אל דמו.

זה היה כח אחר. אדם אחר. בוורשה הספרותית הייתי מוקף אנשים אחרים. שם הסגנון קדם לאדם. קדם לחיים. כאן הבחנתי את קולה של ארץ־ישראל המתהוה. זו, שאינה עוד סגנון.

 

[ב]    🔗

שלהי קיץ של שנת תרע"ב. מדרכות תל־אביב הצעירות מלבינות כולן בשמש שלאחר הצהרים. הים מכחיל רחוק, מעבר לתלי חול מצהיבים, וצל עוד אין. לא הסכנתי עוד לחרבוני מזרח אלה, ואני מתהלך כמבולבל מלובן מכאיב זה, הנתך בלי הרף לתוך עיני. כשאני יוצא מחדרי, החום לופף אותי בנשימת להט זו, שאני ירא – עוד מעט יחרך שער ראשי, ועובר כמעט במנוסה מרחוב קלישר, ששם דירתי הארעית, אל רחוב השחר, מקום ביתו של ש. בן־ציון. ואף על פי שאין זה אלא מהלך של רגעים מעטים, אני נופל בלי נשימה לתוך אולמה האפלוּלי והצונן של הדירה המרוּוחה.

באפלוּלית האולם אני מבחין תחלה רק את ש. בן־ציון, המתהלך לו, דרך חירות, בפיג’אמה בהירה, כשנעליו נתונות בתוך סנדלים רכים, אבל בעל הבית ממהר וּמעיר את דעתי: ‘כלוּם אינכם מכירים זה את זה?’ אני נותן את עיני בפנת הספה ורואה אדם יושב. אני מכיר בו מיד: סמילנסקי!

זאת היתה פגישתי הראשונה בארץ. נפגשנו כידידים. לא היתה כל מחיצה בינינו. יש בפשטותו, בגלויותו, בכל דמו תמיד משהו מושך, קובע קרבה מיד. אנו יושבים וּכאילו ממשיכים את שיחתנו הוורשאית. עסקי ספרות ועסקי ישוב – ענין אחד לו הם שניהם. הוא אינו מבדיל ביניהם. איש־המעשים הוא ואיש־החלומות. מי שחושב, כי שני הפכים הם, טועה מאד. אישיות יוצרת מורכבת תמיד משניהם. אבל הוא, שנלחם כל ימיו לאדמה, אינו מתפעל התפעלות שלמה אלא מן הקרקע המצמיחה חזון. בתפיסתו הקלה הרכב בריא של חריפות עירונית, מורשת דורות של אנשי ־מטיה, עם מעשיותו הזעומה מעט של כפרי, שאין עינו שוהה אלא על הקרוב, על שטח הקרקע המצומצם. שפע של רגש כאן, שפע של כח, אבל סמי מכאן כל הפשטה, כל מטפיסיקה, – כל מה שמרחיק מן ההגשמה.

אני מסתכל בו וּבש. בן־ציון. איזה הפכים! מצד אחד האמן – אדם מעודן וּמסוּלסל כולו, מקשיב ובוֹחן וּבוֹדק כל הגה, כל ניב – אדם ממית את עצמו באהלה של יצירה; וּמצד שני אדם שזוּף־פנים, מעורטל כולו, שאינו נוהג עידונין לא בעצמו ולא ביצירתו, אדם שהוא יוצר תוך כדי מעשה ועושה תוך כדי יצירה, ללא ליטוש, ללא בדיקה בצורה וּבלשון, והוא אדם שנשימת חיים עזה ממלאה כל פליטת־עט שלו, שכל יצירה שלו – ותהא גם פגומה מבחינת האמן – זכאית, כיון שגם הפגום בה שופע חיוּת.

 

[ג]    🔗

אפשר, שסופר ‘מובהק’, סופר ‘לפי כל דרישות השולחן־ערוּך’, לא היה מעולם. אמצעיו היו תמיד מצומצמים וסגנונו – בלי סייג, בלי משמעת. דומה, שלא הקפיד מעולם על טיב הבטוי, על הרכב הבטוי. אבל הקול, קול לבבו תמיד, בעל צורה וּבעל צביון משלו היה תמיד. הלך קל, בלי מטען מנוסח, בלי כובד מיוּתר. היו לו כל המעלות של לא־סופר, של אדם שכתיבתו ארעית – שאינה טבוּעה לעולם בחוֹתם המלאכה.

עטו הקל והמהיר עט ליריקן. כל יצירתו כולה אינה אלא מעין אבטוביוגרפיה. מעין שיחת־לב ארוּכה. הליריזם המחיה ממלא ממילא כל חסרון, מרפא כל בדק אמנותי. אנשים כאלה אינם אדריכלים לעולם. סמינלנסקי אמנם כתב גם רומן, וזהו, כמדומה, הדבר הרפה ביותר שהוציא מתחת ידו. כל מה שאין בו מצבע הלב, מוידוּי הלב, אינו מטבע כשרונו. לב מלא זה, הרונן תמיד, המסוּער תמיד, – רק כשהוא נאמן לעצמו אינו נכשל.

משום כך הוא מושך ומתעוֹרר וּמגרה תמיד; משום כך הוא סופר שדבריו נקראים תמיד. יש בניבוֹ מאותה חיוּת, מאותה נגינה טבעית, שהיא מרתיעה וּמשפיעה. משום כך ישמשו ספריו חומר חנוכי מצויין לעם ולנוער. מי שיחפוֹץ לשמוע את לב החלוצים הראשונים, את לב התקופה בדברה – יקרא קודם כל את דברי זכרונותיו.

מה שפוגם לפעמים ביצירתו הבלטריסטית־האימוציונלית החזקה הנוטלת ממנה אותה צלילוּת מצננת, שבלעדיה אין הבחנת־אמן, היא המוסיפה לו כח וּמגדלת את השפעתו כפּוּבליציסטן. כאן הוא מתגלה כולו כמו־שהוא: אדם שכולו טמפרמנט, כולו רגש לוהט. כאן אינו לגמרי תופש־עט, כי אם טריבון עממי, המקנא קנאת הישוב, שנפשו סולדת כולה מכל טפת מרץ מבוזבזת ללא פרי, מכל אפשרות של התבצרות ישובית שאין משתמשים בה בזמנה – פטריוט עברי אמתי, בלא אותו כיעוּר קולני שמתלוה על הרוב אל כנוי זה בימינו. כל מה שאחרים תופסים באנליטיקה מתונה, תופס הוא בהגיונו הרותח. הוא אינו איש המחשבה הצוננת. הרגש והמחשבה מתפרצים אצלו בבת אחת. מחשבה שלא נתלהטה, אינה אצלו בכלל בטוי.

לפיכך הוא מגיע גם בדברים שבשירה לבטוי־אמת רק כשהם מטלטלים את לבו טלטלה חזקה. יש ברשימותיו מן המחזור ‘מולדת’ פרק־זכרון אחד ‘בוטיחה’, שכל חזון האדמה הגואלת בא בו לידי בטוי יותר מאשר בכמה פואימות. הרשימה הקטנה הזאת מלאה כליון נפש כזה לרגב אדמה והיא כתובה בפשטוּת אלימנטרית כזו, שעד היום איני יכול לקרוא אותה בלא המית־לב חזקה.

כמה שמחתי אז על הרשימות האלה, שנתפרסמו, יחד עם ספוריו מחיי הארץ, ב’מולדת'! ולא רק משום שכמעט רק הם ספקו בימים ההם לירחוני את הספור הארץ־ישראלי, והסירו מעלי במקצת את התלונות הצודקות והלא־צודקות כאחד על חסרון הוי שבמולדת, כי אם משום שהם היו באמת ספונים רומנטיקה יקרה של אהבת־נוף ואהבת־מולדת, והם שהרנינו והסעירוּ אז את הלבבות הצעירים, – ביחוד בגולה.

אין ספק, שהרבה מספוריו שקויים לחלוחית רעננה של קרקע וכמה מטפוסי ארץ־ישראל החדשה נתפסו במכחולו תפיסת־אמן מהירה ונאמנה; ודאי ש’בני ערב' מלאים הרבה דמיון וּרננה, ועם כל מה שהם נראים אוריריים ביותר, אקסוטיים ביותר, קלטו, ביחוד במחזור השני, הרבה מן ההוי הערבי הנאמן וטפוסיו הערביים ישארו גם ברומנטיותם כזכרון לפגישה ראשונה בינינו וּבין העם יושב הארץ – בעוד תפיסתנו מלאה תום ועיננו – צמאון־נוער למראות. אך מה ידמה לשירה האנושית, שירת הרחמים וההערצה, שבזכרונותיו על גבורי חדרה, אשר ביניהם התהלך ועל חייהם ומוֹתם ספר בניבים שקוּיי דמעות ואהבה כאלה!

האין ביצירה מעין זו מה שלמעלה מכל ספרוּת?

 

[ד]    🔗

אכן את סמילנסקי המשורר הכרתי לכתחילה מחוץ לספרות. בימים ההם, כשזיו הבדידוּת עוד היה שרוי ברוב פנות הישוב, וחלל־הימים, נדמה, היה רחב ביותר, בן־קבול יותר, היו האנשים קרבים יותר זה אל זה. היתה שהוּת להתבונן בנוף וּבאדם יותר, להקשיב יותר, לקבל ולתת.

הנה ערב על שפת ים יפו. ערב קיץ. אנחנו יושבים לפני בית־קפה. עטרה של אופל עמוק, רך מכל רוֹך, עונדת לראשינו. הלילה רבץ על כל האדמה, בלע ים ויבשה. אך המים הולכים וּקרבים אלינו בלי הרף. כיצורי־סוד צפים גלים זה אחר זה מתוך התהום, וּכעין זוהר־חידוֹת נופל עליהם ונבלע עמהם, כמתגלגל אל העומק האפל; ואנחנו שומעים לרגלינו את גלגולם החשאי. זה כבר התרוקן בקבוק הבירה. זה כבר נפסקה שיחתנו. ואף על פי כן נדמה, שהיא נמשכת בלי מלים, שאנו שותפים שנינו להקשבה, שותפים להרגשת ההוד הלילי האפל, – לאותו אושר פלאי שהאפלה הרחבה נשאה אלינו ממרחקי אין־סוף.

מוזר עד כמה הרגעים המופלאים ביותר, רגעי התגלותו של נוף המולדת, קשורים אצלי כמעט כולם בו. הוא אשר לקחני ביום כסלו אחד בעגלתו הכפרית לפנות ערב והביאני לרחובות תחת שמי־ענן נמוכים־כחולים, וּבשבתי עמו ראיתי בראשונה את כרמי ראשון דרך רשת דקה של גשם חמים. באותה עגלה מוצעת שחת עברתי עמו בפעם הראשונה את הרי־יהודה בלילה לנוגה סהר אדום, אשר שיוה לזיתי העמקים זוהר אגדי; עמו ראיתי את כוכב־השחר המפרפר על גיא הגנים הטלול של מוצא, חרדתי לקראת זריחת החמה הראשונה על סלעי ירושלים… לא מקרה הוא, שחויות גדולות ויקרות קשורות באדם אחד. בקרבת אדם יש משום גלוי, כשם שיש משום כסוי. בלוית סמילנסקי הייתי עם רע והייתי גם עם נפשי לבדה. עמו יחד כאילו נתגלה הנוף יותר, כאילו קרן אור פניה של המולדת יותר.

לא אשכח לעולם את רכיבתנו ליריחו דרך עין־פרה וואדי־איל־קלט – אותו יום שמש אביבי ארוך בבדידות הרים, במשוך קול המעינות על פני דממת שדה וּמדבר, ואנחנו רוכבים במשעולים צרים זה אחר זה והדממה גם בלבנו כאוצר־אלהים יקר! בספרו אחר כך על נסיעה זו רמז על ‘כשרון השתיקה’, שאין יופי גדול, יופי שלם בעולם בלעדיו.

 

[ה]    🔗

מאז עברו ימים רבים. אבל סמילנסקי לא הזקין. אנשים כאלה משתמרים. אולי דוקא אי־המנוחה – היא השומרת עליהם. כששבתי מאירופה לאחר המלחמה ראיתי עוד את סמילנסקי במדי־הגדוד. וּבבוֹאי לגור ברחובות היה עולה אל ביתי לפעמים בערבים לשבת עמי באכסדרה וּלהקשיב אל דממת השפלה עד שעה מאוחרת. נראה אז עיף וּמאוּכזב מעט. אבל כל פעם שהיינו יוצאים מחוץ למושבה, מעבר ל’גבעת האהבה', במקום שם האפיל־האיר העמק הירוק, ואנחנו הקשבנו בצל הפרדס לרחש הצמיחה, שוב האיר ברק עלוּמים את עיניו. הוא היה עוד אותו בן שבע־עשרה, שבא ממישורי אוקראינה, קסוּם־מולדת וּקסוּם־עבודה, לזרוע, לטעת, להצמיח אושר; – זה שהאמונה גדלה בלבו במדה שהספק חתר תחתיה…

לזקנה מנוונת לא היתה שליטה עליו.

*

 

האהבה הזוכרת    🔗

קורא אני תמיד ברצון את משה סמילנסקי. יש תמיד משהו, החופף כאור מיוחד על דבריו הפשוטים, הנאמנים. מיוחדה במינה היא כתיבה נובעת זו, ללא התקשוּת, ללא התגדרוּת בצורה, בלשון־כתיבה הממצה על פי דרכה, במינימום של אמצעים, את העיקר. דומה, שכתיבה טבעית זו היא המושכת, המשכנעת ביותר. אתה שומע גם את קול ההגיון כאן כקול הלב. והלב לא יכזב לעולם.

קסם מיוחד לדברי זכרונות, שהוא כותב. על סוג ספרותי זה, שהוא עלול כל כך להכשיל, הטביע חוֹתם מיוחד. חותם של אמת, של לבביוּת, של געגוּעים על דברים שהיו, על אנשים שהיו. בעיניו קנה־המדה לערך הישוב, לעתידות הישוב הוא קודם כל רמת האנשים שהעמיד. אין מספר לאנשים, שעמם חי, עמם בא במגע קרוב. עמם היה עד ראיה לאומה חדשה, שקמה על אדמת ישראל. יש לו חוש ריח מיוחד לאנשי־עליה, ביחוד לאלה המתיחשים על ‘משפחת האדמה’. באלה דבק במיוחד. ראה את עצמו שותף לחייהם. חייהם הם חייו. בדברו עליהם אתה חש את רגשי ההודיה לגורלו שהקרה אותם לפניו, שעמם ארח לחברה בדרך חייו הקשה והנפלאה. כל אלה היו אנשי בריתו ועל כן עקב אחר חייהם, אחר מעשיהם, אחר כל עליותיהם וכשלונותיהם. כל פרט ביוגרפי מסוג אנשים זה חי ושמוּר בזכרונו, כפרט מחיי עצמו. עליו גם ידע לספר כספרוֹ על חיי עצמו. מה שאירע להם אירע גם לו.

את מחרוזת הדמויות שנאספו לתוך ספרי ‘משפחת האדמה’, פרקי היסטוריה ופרקי שירה אלה, שבהם האיר סמילנסקי את חייהם הדרמתיים של בוני הישוב באור יקרות, אני רואה כאחת היצירות המופלאות ביותר, החיוניות ביותר. היא מספרת על שבחי ארץ־ישראל בחדות לב שאינה פגה. על פי ספרים אלה ילמדו הדורות הבאים להכיר את הראשונים לגאולה, אלה שנשאו בקרבם אור אהבה ושפע נפשי למולדת שזה עתה נתגלתה לפניהם.

קראתי לא מזמן שלש רשימות ביוגרפיות שפירסם ב’הארץ'. בהן מסופר על אישים, שאת שמעם לא שמענו, והוא יודע לגלות בהם, בחייהם, במידותיהם פלאי פלאים. אתה נוכח שוב, שאין אדם רואה אלא מהרהורי נפשו, מאור נפשו. מפליאה זאת ההתפעלות לגורל חיים שאין בהם תפארת חיצונית; זאת ההכרה, שחיים גדולים כלולים לא דוקא במאורעות גדולים כי אם באותה התרכזות להויה טהורה, באותה אחדות פנימית, שהיא סימן ראשון לחיים מבורכים.

בכוח האהבה החיה את הדור אשר עמו גדל, עמו סבל ועמו נגאל.

האהבה היא הזוכרת.

 

בקור אצל משה סמילנסקי    🔗

לאסתר

היה זה רעיון טוב, שנצנץ בי לפני כמה שבועות, לבקר את משה סמילנסקי, שזה כבר כלתה נפשי לראותו. אשתקד, כשהיה שוכב בעיר חולה וכואב, נמנעתי, וגם אסתר רעיתו, מנעה אותי מלראותו – עד כדי כך גדלוּ יסוּריו, שלא היה לפי כוחותיו לקבל גם ידידים. אבל כשאירע נס והוא שב אל החיים, זכרתי אותו, ויום אחד נפניתי (הלא נפנים אנו בכל זאת לפעמים לעשות מה שצריך להיעשות) וּבלי שהיות קמתי והלכתי לרחובות על מנת לראותו.

היה זה יום טוב לי. לא רבים הם האנשים, שנפשי קשורה בהם כבאותו האיש, שצמח מלב הישוב ועם הישוב, והוא אחד מאישיו המופלאים ביותר כסופר וּכבונה – כאדם שחי כל יום התהווּתנו זה ששים שנה.

לא ייפלא, שרוחי היתה כך טובה עלי בעברי את שדות האסיף, החביבים עלי גם בכמישתם, וּבהתקרבי אל הגבעה הקטנה, שעליה עומד ביתו. עם כניסתנו אל חצרו נשמה עלינו מיד רחבות כפר – אותה צלילוּת יקרה המפעמת את רוחו ואת יצירתו כולה.

לא אכחד, כי היו לי גם כמה חששות לפגישה זו. אמנם ידעתי את החיוניות שבאפיו – את כוח החיים המבורך, שניחן בו מאז התהלכוֹ כעלם רך בשדות חדרה והמות קוצר מימינו ומשמאלו, עד האסון שמצא אותו בתאונת הדרכים הקשה, זו אחריה כאילו גדלו כוחות נפשו וּבמשך שנים הפליאני, כסופר, כעורך “בוסתנאי”, בשפע רוחו וּבפריון יצירתו. גם כיום, לאחר כל מה שהיה לו, הרי כל שורה שלו מלאה רטט לב, לחלוּחית שאינה פוסקת. בכל זאת, נתקרבתי אל ביתו לא בלי מבוכה: מי יודע מה מראהו, ואיך תהיה פגישתנו לאחר המחלה שפגיעתה בו היתה כל כך קשה.

לשמחתי, לא נתקיימוּ כל חששותי. מצאנוהו יושב שאנן בחצר, בצל אילני־ענק, והשדמה הרחבה, המאירה בלובן שבליה, משתרעת כאז בזוהר שמש כולה. היתה הרווחה מאז, צלילוּת הרוח מאז. פניו שנחתם בהם עד היום מתום העלם, לא נשתנו בקוום היסודי. והשיחה בינינו היתה קולחת, למרות הכל, בלי מעצור ולא בלי בדיחוּת הדעת.

לא השליתי את נפשי, כמובן – ש’הכל כדאשתקד‘. את יסורי הגוף, שהם גם יסורי הנפש, יודע רק הוא. אבל יש מגבורת החיים, מגבורת האדם בעמידה זו. היא מעידה לא על שעת נסיון זו בלבד, כי אם על כל הנסיונות המרובים שנתנסה בהם האיש, ושעמד בהם בחייו. הלא הוא מה שסיפר במאור לב וּבפשטות לב בספרי האבטוביוגרפיה שלו, בהם הגיע, כמו ב’משפחת האדמה’, לצירוף אמת ושירה כזה שעל פיהם יכירו דורות באים איך בנה קומץ אנשים, שלבם היה מלא שלהבת־יה, את הארץ הזאת. אכן מאדמה דשנה וּבריאה צמח האיש.

תוך כדי שיחה, סיפרתי לו על רשמי ספרו ‘בין כרמי יהודה’, – בעיקר, על דמות שפרה אחותו, נפש זכה ואמיצה זו, שנשרפה באביב נעוּריה – דמות שכל כך עלתה בידו! מה נפלאו ־ים אלה שבספר! נבצר ממנו לדעת מה כוח הקסם שבהם, בעוד שאיננו מרגישים כמעט באמצעיהם החיצוניים. שום ניתוח לא יגלה מה נפח חיוּת מלאה כל כך בדמות שפרה, שזכור נזכרנה לעולם!

*

בדרך שובי מרחובות הוספתי להגוֹת בו מתוך חיבה והתפעלות. חשבתי: סוד רעננותו הוא עושר נפשו, – מה שהרבה לחיות, לסבול, לאהוב. שום סממנים של יופי לא ישווּ באלה!

מסביב השתטחו שדות, שדות תשרי, נטולי ירקות, ואף על פי כן נראה כל השטח מנומר, מלבב, והעין קלטה אותו נועם שבדממה, שאדמת־שדה שופעת תמיד. כן – הוספתי לחשוב: אין האדמה ריקה כל זמן שהלב לא דלל.

 

מקדשי אדמה¹    🔗

נעים לכתוב על דברים שהיו; בפרט – אם הדברים יקרים לכוֹתבם. אך אין זה מבחן קל כל־עיקר: דוקא על דברים, שהם חביבים עלינו ביותר, לא ניתן לכתב אלא מתוך התרכזות שבקדוּשה. רק היא, ולא הגורם הספרוּתי, – אפילו האמנוּתי, כאן המכריע.

ברם, מהי אמנוּת? הלא היא לאו דוקא האמצעים המרובים, הסגנון, הצבעים, כי אם שוב אותה התרכזוּת לאמת, לדברים שחיינו עליהם מלוא־חיים, ושאנו חוששים, שמא ישתכחוּ, שמא ירדוּ לטמיון.

כדאי לנו ליתן דעתנו אל אמנוּת מיוחדה זו, שאנו מכירים בכוחה, בקסמיה, בה במדה שאיננו מבחינים באמצעיה. אוּלי זהו החשוב ביותר, כשאנו מצליחים להבליט עולם רק על ידי שאנו שבים וחיים עליו, – על־ידי שאנו מקדשים אותו בקדוּשה שבלב.

אמנוּת כזו גילה משה סמילנסקי בספרוֹ ‘משפּחת האדמה’ (‘עם עובד’). אמנוּת משלו היא – מה שאני קורא: ‘אמנות שלא במתכוין’. האין זאת סגוּלתה של אמנוּת יהודית, של ‘סגנון יהודי’, שמשוּקע בו מינימוּם של סממנים חיצוניים – שיותר משהדברים מתוארים הם מנוּגנים. שיותר משהדברים מתוארים, הם מוּארים. מוּארים באור שבלב. הנה – בכוח זה, באור זה העלה סמילנסקי את דמויותיו: בכוחה של אהבה, רחמים, געגוּעים. הרי זאת מה שאנו קורין – והפעם לא לגנאי, כי אם לשבח – פּרוֹזה לירית. זוהי סגוּלתו של ספר פשוט ונפלא זה, שלא זה בלבד ששב והחיה לפנינו בשרטוטי־דמוּת קצרים, תמציתיים דור של נאמני־אדמה שעמדו בנסיון, כי אם נטע גם בקרבנו את אהבתו, רחמיו וגעגוּעיו הגדולים עליהם.

*

הגעגוּעים הגדולים האלה, זאת הדמעה החמה, הגלוּיה והנסתרה, המחיים כאן כל רשימה, כל דמות קטנה או גדולה, בלי הבדל יחוּס ושיעור־קומה – מראים על זיקה של משפּחה מצד הכותב. טול מכאן כל רשמיות של מספּיד. כאן לב מבכה לבבות קרובים. בין שהם מבני גילו, ששפה אחת גידלתם, או ידידות־חיים גדולה ארגה את החוט המאחדם, וּבין שהם אנשים מפשוטי־העם, נפּחים, דוודים, בעלי־עגלה ושואבי־מים – תמיד בא מיד לידי גלוּי משהו משוּתף, אותו התו הכללי, הטבוע בדמותם של רובם דרוּבם של האנשים המיוּצגים כאן – דור ראשון של פזורי גולה שנאספו לתוך האדמה ושאהבתם לה היתה עזה מאהבתם לחיים.

וכל כמה שהמספּר משתדל להנמיך את קולו וּמספר על אנשיו גם לא בלי הומור, – הנה מה שמסוּפר כאן על יהודים שדוֹרי דורות היו ניתקים מחיק אדמה ולא ידעו חן שדה וּמשיכת רגב, וּפתאום קם בקרבם חוּש סתוּם זה, לא ידעוּהוּ אבותיהם ואבות אבותיהם והכשירם לסבל שהוא למעלה מכוח אדם ולמות בלי תלוּנה, – כל זה מושך כמעט על כולם חוט של אגדה. וכל הדברים האלה, שערכם בזה שאינם פרי דמיון, שהם באיזו מידה תולדות הישוב, נשמת התקוּפה של השנים הראשונים – אתה קורא אותם גם כספוּרי־גבורים. והילדים או בני־הנעוּרים, כי יקראו ספר זה, וּמלאו רוחם הגדולה של חולמי אדמה אלה, ולמדו סבל מהם ולמדו אהבה מאלה, שלהם ולבאים אחריהם הודלקו ‘נרות נשמה’ אלה.

*

גם בלי מסירת מודעה מצד המחבר, ש’שם לו לחוק להזכיר רק את נשמותיהם של אלה, אשר יחס נפשי קשרהו אליהם או אשר שמע עליהם מפי אנשים שאהבם' היינו עומדים על כך, הואיל והאהבה היא הנותנת אותותיה בכל רשימה והיא האור היחידי אשר ינחנו כאן. יש סופרים – וּסמילנסקי הוא לא אחד מהם, כי אם אולי האופייני ביניהם – שבלי אהבה, בלי יחס נפשי עמוק, אינם מסוגלים כמעט לראות, לספּר, להבחין. לא, זה לא נכון, שהאהבה מקלקלת את השוּרה. אולי אהבה קטנה היא המקלקלת. האהבה הגדולה – תמיד אור גדול עמה, והוא אשר גילה למחבר הספר עושר־נשמה זה שאסף ושמר אותו בלבו ימים רבים, ימי אושר וצער, עת לנגד עיניו הלכו לעולמם זה אחר זה אלה, שעמם חלם ועמם כאב כל עליה וכל ירידה בחמשים שנות חיים ועמידה על המשמר בשדי־מכוֹרה.

כשבא לפני חמשים שנה, בעוֹדנו עלם רך, היה עוד הכל בבחינת התחלה. זה עתה החלה הנביטה. ואולם השממה היתה רבה וכל גבעול שצמח מתוך אדמה עזובה זו היה שקוּי דם ראשונים, דם גבורים קרוּאי־שם ועוד יותר עלוּמי־שם, אשר שלמו בחייהם וּבחיי הנפשות האהובות עליהן מחיר האושר הגדול להיות ראשונים לשבים. גם אם ירבוּ לספר עליהם, לא יוודע לדורות הבאים רק מעט מזער מחייהם וּמסבלם של אלה, ‘אשר איחדוּ לעולם את חייהם ואת גורלם עם האדמה’. שם, באלם שדות, באדמת בצות, במלחמה עם איתני השממה, נפלו ואין רואה, ורבים מעלוּמי שם אלה גם לא נספדו כהלכה.

אך הדור שמר את זכרם. שם ב’חן מנעוּלי', אשר בירכתי מזרח יפו וּבחאַן חדרה שמע המחבר את שמעם של ראשוני ראשונים, וספוּריו עליהם הם גם ספוּרי חייו, אגדות נעוּריו.

*

אולי טוב, שאין להגדיר את הסוּג הספרוּתי, שעמו נמנה ספר זה. הוא גם ספר של תולדות, של נקרולוגים, וגם ספר של פּורטרטים, של רשימות סיפוּריות. מה שעושה ספר זה (בעצם: כל ספר) חטיבה אורגנית, הוא מה שאין או – שקשה להגדירוֹ. אכן אין ספק שזהו קודם כל הקו המשותף שלכל דמויותיו: זה הרגש הסתום, שכולו אינסטינקט, כולו חוּש לאדמה כשהיא לעצמה. הוא גם היסוד לרגש המולדת, שכן מי שלא יקרוּ לו רגבי האדמה בכלל, לא ידע לעולם טעם מולדת מלא, – והאיש העירוני הוא לפי עצם טבעו בריה בינלאומית. בראשית היה החוש הארצי, זה שיונק מן הדם, – זה החוּש הקדמון, שנשאר לפליטה עוד ביחידי סגוּלה, או בילדים וּבמשוררים. וּבאמת: כשאתה קורא בעיקר על בני ‘עמך’, שאתה מוצא ביניהם אנשים כ’סקנדר חדד‘, נפּח בן נפּח, גבור ישראל זה, שהצלת אחיו יקרה לו מחייו, או ר’ יואל, ‘שלא יצא אפילו פעם אחת מחדרה, מיום שדרכה רגלו על אדמתה ועד יום העדרו, וּבמשך חמש שנים ארוכות לא עזב אותה – גם בימים הקשים, בשלהי הקיץ, כשהקדחת בערה כאש בכל הסביבה והפילה חללים על ימין ועל שמאל’, עד שמקץ חמש שנים ‘תקפה אותו בכוח אשר עוד לא תקפה שום איש, קדחת “שחורה”, בת התופת של הביצה – הפילתהו ולא הוסיף קוּם’… או האיש ששמו נשכח בגלל כנוּיו ‘ר’ בעל קרקע‘, זה שאהב את חלקתו הקטנה אהבה קנאית כזו, שלא השיג כיצד מניחים לידים אחרות לטפל בה, ועליה בילה כל ימיו, מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה; במעדר הגדול שבידו חפר, עדר והכשיר את הקרקע לנטיעת כרם; בעצם ידו עקר את היבלית, חפר ויטע זמורות גפנים ואת כל גפן היה ממשש בידו, כל עלה שהתקפל היה מישר’…

וכל אלה, והדומים להם, לא תלמידי חכמים ויודעי ספר וחריפי מוח, כי אנשי לב אשר נמשכו אל אור האדמה שלא בהכרה, שלא מדעת, ודבקו בה באהבה עליונה זו, שאין לה תפיסה בשכל הקטן.

האם לא הם שיצרו את מיתוס האדמה?

*

גדולה היא שורת הפורטרטים של ‘דור החדר’ – אין זאת כי אם אנשי דור זה, שינק מן התנ"ך, מן המסורת, הם שהוכשרו ביותר לאהבה זו, שחוללה נפלאות. אכן, טוב, שגם כאן, יחד עם הבלטת הכוח שבנפש, שהוא הקו הטיפוסי של הכלל, טבע בפרצופיו אלה גם תוים אישיים, המסמלים את הפרט. עשרים ושש הרשימות שבמדור זה הם עשרים וששה אנשים חיים, איש ואפיו, איש וגורלו.

מהם המוּעט שהצליח – אנשים המסמלים את טפּוּס הבוֹנה כאהרן אייזנברג, שידע בכל דרגות חייו ופעוּלתו – כפועל, כאכר, כעסקן, לגלות כושר־פעולה וכושר עבודה שאינם מצוּיים; מאלה שזכו לראות דור נולד על ברכיהם מכה שרשים בריאים כמוהו בשדה הקרקע וּבשדה התרבות והחנוך – מן המאושרים שהקימו את הישוב והישוב הקים אותם. עליו, על ‘העלוּי מפינסק’, שטיפּח בלבו מילדותו את חלום שיבת ציון, וּבראותו בפעם הראשונה בחייו גנן מטפּל בעצי פרי ‘התחיל חולם על הכרמים, שעתידים הוא וכל ישראל לנטוע בהרי שומרון’ – ידע הרבה וסיפר הרבה, וסיפּר באהבה. באהבה הוא שוהה על הראשונים שהצליחו למחצה, שראו את ראשית השגשוג, כיהושע שטמפר, זרח ברנט ודומיהם.

אכן כה מעטים הם מבני המשפּחה שזכוּ! מהם שניסוּ בכל מיני נסיונות קשים – כדוד שוב, אף הוא בעל מרץ שופע, בעל צורה ואיש הכשרונות המצויינים, וכל אלה לא עמדו לא להיאחז במקום קבוע, ונע ונד היה כל ימי חייו; מהם גם הרב אריה ליב פרומקין, ש’שבעים שנות חייו היו ספוּגוֹת אהבת הארץ ויסוּריה יסוּרי רב שביקש להיות איכר‘… – וכמה שבע תמרוּרים ואכזבות! ואולם כאשר יספר ס. על אלה, שלא הצליחו, שנפלו בראשית הדרך ולא זכו לנחמה – והיה למשורר. כאן משהו מן הרגשנוּת הקדושה של פייארברג, משהו מספורי ציוֹן השקוּיים געגועי־דורות של ברדיצ’בסקי. אי־אפשר בלי דמעות לקרוא על קדושי־חדרה, שלהם הוקדשו הרשימות הנפלאות ביותר שבספר. מי ישכח את מנדיל, זה האברך גבה־הקומה ודק־הבשר, שנעקר בכוח מחיק אשתו וילדיו, בגולה, ועשה ב’בחר’ וּפצע פעם בפעם את אצבעותיו בלמדו מלאכת הזמירה בגפנים, למען יאָחז בשדה נחלתו שרכש בחדרה, וּבראוֹתוֹ את חלקתו בראשונה ‘נפל מלוא קומתו על האדמה וינשקנה, כאשר ינשקו נפש חיה, וירם את קולו ויברך ברכת “שהחינו”’, אך עודנו מתרפק על אדמתו, אחזתוּ הקדחת אשר מת בה, ורק מגבעת־הקש שנפלה מעל ראשו כשהשכיבו אותו בעגלה היתה מתגוללת עוד זמן רב, נשאת ברוח בין השיחים כמתרפקת על האדמה, שבעליה לא זכה להאחז בה… או מי ישכח את ישראל גפנוביץ, זה שהביא את עשרו ואת חכמתו ואת עדינוּת־נפשו ותוּמה, והוא לא היסס וחיסל הכל בגולה וּבא ישר לחדרה עם אשתו הענוגה וּשלושת בניו וּבתוֹ האחת – כולם רכים וּבלתי רגילים לחיים קשים, ועמד בכל הנסיונות הקשים של הימים ההם, עד שנפתחה עליו הרעה ושכל בזו אחר זו את הנפשות האהוּבות לו וירד ביגון שאוֹלה גם הוא, ואף זכר לא היה לו, כי הבן האחד, שנשאר בחיים, לא חזר לחדרה ולא היה גואל לנחלת אביו!

ואולם מי יגיד, כי חיים שניתנו על מה שיקר מחיים, לא הצליחו?

*

ארכו הדברים, ואיני יכול אלא לציין עוד כמה מן הדברים המאירים באור נשמה או שקוּיים דרמטיוּת רבה כיוסף פיינברג, קדוֹשה, פישל סולומון, בנימין פיין, אברהם דווד – ולא ציינתי אלא מה שנזכר מאליו לאחר שקראתי את הספר כולו בהעלם אחד.

ספר מלא יגון רב ואור רב; ספר שמכל פרק, מכל דף עולה זמרת מולדת. איני יודע טוב ממנו לחינוך ציוני, לקידוּש האדמה ועובדיה.

 

משפחת האדמה²    🔗

ספר זה, שעל חלקו הראשון כתבתי במפורט ב’תלמים', הוא בלי ספק מן המבוגר ביותר, שיצא מתחת ידו של משה סמילנסקי. לכאורה, אין עשרות הפורטרטים האלה ברוּבם אלא דברי־הספד וקטעי־זכרונות, שנכתבו לזמנם. אבל בהקבצם יחד הם מצטרפים ליצירה אורגנית אחת, לגוף מספר על עצמו, – למין אבטוביוגרפיה של הישוב.

כל כמה שהפרצופים שונים (ויש ביניהם גם משונים מאד, לפעמים עד לגרוטסקה), קו מוּבהק מאַחד את כולם למשפּחה אחת – לדור מיוחד באורו, מיוחד ביגונו. דור זה, שזכה להיות ראשון למפנה מכריע בתולדות האומה, הוא גם דור דרמטי מאד. רבים הם האישים הבולטים, המזהירים, אבל רבים ביניהם גם חללי־הגורל. אין זאת כי אם מי שבחלקו עלה האושר להיות ראשון, לא ינקה מיגונות, מאכזבות. גם מי שהגיע אל החוף, יש ורוּסק אל צוקיו.

חן הדברים הוא קודם כל בנעימה האישית, בהשתתפות, – בקירבה המשפּחתית. זה היגון הצלול וזאת האהבה לכל אלה שהיו ראשונים להפרות את השממה – שניצחוּ ונוּצחוּ, שהצליחוּ ונכשלוּ. לכל אלה, שרוּח אחת קיבצה אותם מעברים שונים והביאה אותם לשדות המולדת הנטושים, – נזכרים לפניו. לכולם שמר בלבו רחשי הודיה. וזהו יסוד השירה – הנעימה הנפשית, שכל פסוּק שקוּי בדפּי זכרון אלה.

ואולם לליריזם הטוב של ספר זה יש לצרף גם את הידיעה, גם את החדירה הפסיכולוגית. בלי זה היה הליריזם נהפך להשתפכות, – לכל היותר: לחמימות נקרולוגית. רק הידיעה הגדולה, הכשרון לספּר על חיי אדם כספּר לב על חיי עצמו, ועם זה – לשמור פרטי־פרטים לאין מספר על חיי הזולת, המצטרפים לדמות – הנה מה שעושה את הספר המצויין הזה ל’אבטוביוגרפיה של הישוב'.

ואמנם הרושם הוא של ספר אדם, המספר על תולדות עצמו. אמנות הסיפור היא, המבליטה אנשים וגם מקומות, כהבליט אדם דברים שהם גוּפי נפשו, אמור מעתה: גם האדם הלירי, אם אינו עושה מלאכתו ‘קלה’, כי אם מצרף קו לקו ביד נאמנה, – נעשה אפּיקן.

שהרי אנו קוראים את הפּרקים האלה, הקטנים והגדולים, כקרוֹא אפוֹס של כיבוּש. יש פרקים (דוקא המצומצמים ביותר) שהם נקראים כפרקי שופטים, ויש שנקראים כבלאדות – כדברי־שירה נוּגים מאד, הממלאים אותנו חרדת־לב והמית־אושר יחד. אנו רואים, שכל מה שהושג באמת, לא הושג אלא על ידי אנשי חלומות ואנשי־מעשים. אלה שהיו נאמנים לנפשם, שעשו מה שעשו אנוסים על ידי צו פנימי, צווֹ של שר־האוּמה.

יסוד אפּי יהודי – משהו תנ"כי־קדמוני – טבע המחבר במיוחד בסדרה ‘בטרם’, העוסקת ב’ביוגרפיות' של פינות־ארץ, שקמו לנחלה לעולים הראשונים. פרקים למופת הם ‘אוּמלבס’ (שדות הירקון, שנרכשו על־ידי בוני פתח־תקוה); תל־דורן (רחובות) וחצירה (חדרה). ואולם גם שאר הפרקים בסדרה זו ראויים לבוא בספרי־מקרא, כשם שהספר כולו ראוי לתפוס מקום ראשון בספרי־החינוך לבנין, למסירות־נפש, לאהבת־מולדת צרופה.

*

המחבר, שהוא סופר עשיר־לב ואחד מבוני הישוב הגדולים, – הוא לאין ערוֹך יותר מבעל ‘משפּחת האדמה’. אכן בספר זה נתגלה בכל בגרותו, האנושית והספרותית, בכל סגולותיו היקרות, כמשוררם וּמחוננם של בוני־מולדת וּשדות־מולדת.

 

החיים כיצירה    🔗

אנשים, שחייהם גדולים, גם יצירתם נכללת בחשבון חייהם, בסיכוּם מעשיהם, וקשה לנו להעריכה מחוץ לתחומם. חיים גדולים הם כשלעצמם יצירה גדולה, וּמדרך הטבע הוא, שלעוּמתם נראית היצירה כפרט, כחלק מחיי בעליה.

הפלא הגדול ביצירתו המגוּונת של משה סמילנסקי היה הוא עצמו, היתה עצם הווייתוֹ. הפלא היה זה האור החופף על העם בן השבע־עשרה שנתברך באומץ לרעיון, באומץ לסבל, וּבגיל מוקדם כל כך, בעוד אין איש עמו, הוא נושא בקרבו, כפרי בשל, את כל עומק ההכרה, כל עומק האמונה ביעוּד הדור וּביעוּד עצמו; זה הכוח להעביר את רעיונו שלם, לא־פגוּם, דרך חיים ארוּכים ונפלאים, דרך נסיונות קשים שנתנסה הישוב ונתנסה הוא בעצמו: כל אלה מופעלים כשירה ואולי גדולים משירה. אין דבר מעורר את התפעלותנו כשלימות שבחיים נאמנים לעצמם, כיופי שאדם מגשים יום־יום, שעה־שעה בכל מעשה שהוא עושה.

ששים שנה ומעלה עמד האיש במבחן ולא נכשל. ששים שנה חי את חיי הישוב בכל לבו, בכל נפשו. צמוּד אל המפעל, צמוּד אל האנשים שאתם הלך, ונתוּן כולו למלאכת הבניין הקטנה הגדולה, היה נאמן לכל אלה שנשאו בסבלה. חי את חייהם והם שהיו תוכן יצירתו, שבו הצליח ביותר.

היה זה חזיון מיוחד במינו, מיוחד ביופיו – כשרון הסופר וכשרון העשייה שעלו כאן בד בבד. חייו היו יצירה ותוכן היצירה היה חייו. לעתים רחוקות ניתן לאדם להקים בניין ולשיר עליו בתנופה אחת. איכות היצירה מוּתנית כאן לא בכושר ההסתכלות בלבד, כי אם בכושר ההשתתפות, בכושר ההתמדה. סגולה מופלאה זו שבנפש, שבעושר הנפש היא שהכשירתהו להיות ההיסטוריון של הישוב וּמשוֹררם של בוניו ונאמניו – להיות היוצר והעד לנוצר כאחד.

*

אגב הדימוי של נוסח לנוסח, אתה בא לכלל דעה: אולי טוב, שסיפורי המקרא נכתבו בפרוזה, אולי בזה בא לידי גילוי הגניוס העברי, שוויתר על ‘שגב האפּוֹס’ למען התום הפנימי, למען התמצית שבלב. בנערוּתנו, עם קריאת הומירוס, הצטערנו שקדמונינו בערוּ אחרי שרידי האפּוֹס האלילי בעריכת התנ"ך. אכן, הגאונות העברית נתבטאה דוקא ב’עוֹני' זה שבפרוזה, שבקביעת המאורעות. וּכלוּם אין זאת גם סגולת האגדה המאוחרת? מתוך בחילה בקישוט, בהסברה יתירה, ב’יוֹפי' מובלט, הכירו שגדולה עובדה כמו שהיא, וש’כל המוסיף גורע'. בפרוזה זו זוּקק התוכן כמו בכוּר מצרף, הובא גם לידי שלימות עליונה של ביטוי. כאן מכסימום של טבע, של חכמת הסיפור וחכמת החיים.

הנוסח הבבלי משאיר אחריו הרגשת דכאון. אין בו אף שמץ מאותה רוממות הרוח, שמאירה את הפסוּקים האחרונים של פרשת המבול שבתורה, המספרים על עולם מחוּדש וּמבוֹרך שצף בטהרתו ממצולות שכיסוהו.

ואולי לא באה אצילוּת הביטוי של יצירת ישראל לידי גילוי עמוק יותר משבאה בסגנון הענווה של סיפורי קדוּמים אלה.

 

ביקור ברחובות    🔗

ראיתי את הארץ בבניינה, כלתה נפשי לחדש את מגעי עם כל פינה במולדת, ואמרתי לעבור בסתיו זה את השפלה ואת הגליל וּלהגיע עד ירכתי הנגב, שאליו כל העינים נשואות. אבל כשהוזמנתי לרחובות על ידי אדם קרוב, נמשכתי אל מקום, שהיה חביב עלי ביותר – המקום שבו קשוּרים זכרונות על הימים הנפלאים והאנשים היקרים ביותר של צהרי חיי. ולכן שמחתי על הנסיעה למושבה זו, שיושביה – יושביה מאז – נמנים עם בוני הישוב הקרובים ללבי. בזכרוני נצנצו שמות חביבים: סמילנסקי, וילקנסקי, מילר – מראשוני הבונים והמחוננים של אדמת ארץ־ישראל שנקשרתי עמהם בקשר ידידוּת, וזכרם – גם שלא אלה שנסתלקוּ – קדוש לי. מהם הקרוב ביותר היה משה סמילנסקי, שעמו הלכתי ימים רבים, מימי ‘מולדת’ ועד ‘מאזנים’. גם הוא, גם אני העלינו בזכרונותינו את האביבים, שתרנו יחד את הארץ. ממנו, איש האדמה והלב החם, למדתי להכיר ולאהוב את המולדת, והוא היה לי סמל וּמוֹפת לאדם, שכרת ברית עולם עם האדמה הטובה, שזכה לעבוד וּלטפח אותה ששים שנות חיים, שהעמיקו את אהבתו אליה ולא נגרע מאורה עד יומו האחרון. אהבה נאמנה זו היא שהאירה כל שורה שכתב וּבפשטותו טבע בכל מה שכתב חותם של אמת ואמונה. חותם ראשונים, גם אם לא תמיד הייתי תמים־דעים עמו.

הנסיעה לרחובות הפנתה שוב את לבי אל כל חלקת־שדה וקטע־נוף שהזכירוני את נסיעותי התכופות לתל־אביב וחזרה לרגל העריכה של ‘מולדת’ וּ’מעברות'. הנה המפנה מן הכביש של ירושלים לדרך ראשון לציון. כאן נתגלו אז מישורי הגנים והעצים הבודדים, וליבבו דשאי־השמש, שהאירו כשדות המרעה שבעמק הריאוט האביבי, נוף כפרי זה שאליו נמשכתי כל הימים. עכשיו האדמה אדמת פרדסים כולה, אבל אני רואה עוד את גני השקדים, את האדמה הענוה, את מבואי ראשון לציון, שעברתי בה בראשונה בעגלת סמילנסקי המלאה חציר, ואני קצת מאוכזב מן השוק והעירום של ‘ראשון’, ושוב הלב מתמלא רוך למראה השדות והפרחים וחורשת האקליפטים בתחוּמי רחובות.

היוּ אלה אביבי המולדת, שהפתיעו וּמילאו את הלב באביב, ואני מצטער שדמדומי הערב מיהרו לרדת וּלהעטות צללים את הגבעה, שעליה עמד הבית המוקף גני שקדים וּכרמים – בית זה שעל הגזוזטרה הרחבה שלו חיכתה לשובי עם השקיעה, זו שאיננה עוד, לאחר שהיינו נפרדים זה מזה מאז הבוקר – יום תמים. מה נפלאו הערבים, שנחתי על ידה, בעוד שהשפלה השחירה מתחת, רכה ולוטפת, למטה, ורק אורות המושבה נצנצו מבין האילנות כרמזי ידידות. האם לא היתה רחובות אדמת ידידות כולה, אף שרק מעטים כסמילנסקי, אהרוני וּמילר, היו הקרובים באמת, שהיינו מבקרים בבתיהם לעתים מזומנות?

כל אלה אינם עוד בחיים או אינם ברחובות, וּרחובות עצמה, באין גם וילקנסקי, היקר כאח, כבר נח באדמת נהלל, היתה אחרת כולה, וּכשנכנסתי לרחובה הראשון קדמוני שאון כרכים ואורות חשמל, שטישטשו את הנוף הכפרי הנאצל משכבר הימים. ידעתי, שזהו תהליך הגידול והוא חזיון הכרחי בו; וּבכל זאת עגמה נפשי לחולף ונחה עלי רוח אחרת, כשנטיתי לרחוב בו רבו הגנים וּמעטו האורות. לא עברו אלא רגעים מעטים ורגלי עמדו בחצר ביתו של סמילנסקי העוטה אור ירח ואסתר קידמה אותי באור פניה. רגע האמנתי, כי גם הפעם אמצא על האכסדרה המוּארה את משה סמילנסקי, את האיש שכל פגעי הגורל לא יכלו לו, וּבקרבתו נשמתי תמיד את השלוה, שהיא מנת חלקם של האנשים, אשר נתברכו בעושר לב וּבענוות לב כאחד. אבל חייכה כנגדי בחיוּך טוב ועצוב רק אסתר החביבה, בת לויתו הנאמנה של סמילנסקי עד יומו האחרון. והיא שנשתמרה בתום לבבה מילאה את בית אלמנוּתה חן של בדידות ועצב ואור לב, והיתה לי מעין הרגשה, שאני נושם בכל זאת את האוירה הנקיה של משה סמילנסקי.

– הבדידות אופפת אותי – אמרה בדברנו על משה שאיננו, אבל חיה אני כאילו הייתי במחיצתו. תמיד אני הוגה בו. מאום לא שניתי בבית, ועל שולחנו עומדים עוד כלי הכתיבה, שבהם השתמש עד ימיו האחרונים.

– היה לו אורח־חיים קבוע, הוסיפה, בבוקר השכם, בשעה החמישית – וּלעתים, אפילו קודם לכן, מצאתיו בקומי ליד שולחן העבודה. תמיד ללא שינוי. הקביעות היתה טבועה באופיו, ולסדר חייו ועבודתו היה נאמן תמיד. בזה אולי סוד התמדתו, סוד קיומו, למרות האסונות שבאו עליו כתומם.

ולכן – אמרה לי – לא תמיד הוכשר לקבל בלי הסתייגות את ההפיכה הגדולה שבאה בחיינו. לפי טבעו היה איש שלא האמין אלא בהתפתחות טבעית, והיה גם קשור קשר נאמן ברבים מן השכנים, שאתם חי ועבד עשרות בשנים. פעמים היה זוכר את חסן, שמנערוּתו גדל ועבד אצלו, והיה שואל בלב כבד: ‘היכן הוא כעת? וּמה גורלו באדמת נכר?’

– ויודע אתה על השיך הזקן, שאהב את משה אהבה כזו, שכאשר חלה מן הבעיטה שבעטה בו סוסתו – המחלה אשר לא קם ממנה – ביקש שיקראו את משה ויראהו לפני מותו. משה חש מיד לבוא אליו, אבל לא מצאהו עוד בחיים…

הוא היה בן דור אחר, בן מסורת אחרת. הוא אהב את איש הטבע, איש הנאמן לעבודה, לאדמה. ודאי שהיתה בו הרבה מן התמימות והיה חסר את התפיסה הגדולה של קיומנו בעתיד – היה בטוח שזהו היסוד, שעליו נסמוך, אם נחיה ונגדל יחד עם יושבי הארץ. והרבה חברים לא ראה, לא הוכשר לראות, בהיותו נאמן לעצמו – נשמר עד הסוף איש אמנסיפּציה, שאיננו מאמין ב’קפיצת־הדרך'.

– נשאר תלמידו של אחד־העם… – מלאתי אחרי דבריה.

– היו לו בכלל עיקרים שנשאר נאמן להם כל ימיו.

חשבתי: לא לחנם דבק לבה אחריו מימי ילדותה. אכן, לא שיערתי, שספגה במידה כזו את עולם מחשבתו – היא, רבת התום, שימים רבים התמסרה לחינוך הפעוטות של הגן, ועד היום היא כרוכה אחרי התינוקות של שכניה בחיבה עמוקה כזו.

והיא לבדה בבית, אשר כל קרן זוית בו מזכירה את הויתו. השעה היתה מאוחרת בשעה שקמנו ממקומנו, שהיה מואר באורו הלבן של הירח, ועברנו את הרחוב של בית הספר, של בית הכנסת, שהיו מרובים בו האילנות, ביניהם אלה שידו של סמילנסקי נטעה אותם.

ובשכבי על מיטתי עוד רבות הגיתי באשה ששמרה על אהבתה לאיש המופלא רב ההצלחה ורב המכאובות, והבינותי את המופלא שבחייו, את תום חלומותיו שלהם נשאר נאמן עד ימיו האחרונים.

גורלו שפר עליו, באשר סוככה עליו כל הימים אשת־חמודות זאת.

הייתי אוהב מזמן בשעות הפנאי לבקר אצלו כדי להנעים לו את בדידותו, ועוד יותר – כדי ללמוד ממנו חכמת חיים, שלוות נפש, – כדי לקלוט בקרבתו אוּד שבלב. כמעט תמיד הייתי מוצא אותו בחצר הגדולה, המגודלת שבלים מזהיבות וּמוּצפת שמש כולה. אותו ואת אסתר הייתי מוצא כמעט תמיד יושבים בצל האקליפטים העתיקים, שניטעו עוד לפני ששים שנה על ידי אבי רעיתו, שנפטר צעיר כ"כ (בן עשרים ושש) בעודנו חולם לעשות את ישיבתו קבע ברחובות. למרות כל מה שעבר עליו היה שרוּי במצב רוח של הומור וטוּב־לב, כאילו דוקא הגלים הזידוניים שעברו עליו לימדוהו שקט, ונטעו בו בטחון, שהוא מזומן עוד לחיים ארוכים עם האשה האהובה, שהיתה לו בת לויה נאמנה בתקופת חייו הקשה ביותר