בוהה אל מקום    🔗

איפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כָּתוֹם, כתום כולו, כתום כתום, כתום מאד, ולגמרי.

חָלָק כחלקות המשי, וגם היה איזה רפרוף מרושל של יריעות עתירות כתום, כתום עד כתום מאד, וכנראה, אין הגיון אחר, שלא היו אלא, אולי, איזו ביטנה של אוהל, גדול מאד, שפנימו היה עשיר מאד ברחש משי כתום מאוד ובעתירות שופעת כרסתנית שנעה לה בגלים עצלניים, כולה כתום מכה גלים רבים, כתום מואר וכתום מוצל, בכל חליפות מוּאָרוּת הכתום, ובכל עושר חילופי היענותו, כולו משיי לגמרי, באוהל הגדול ההוא, בתוך אולי מחנה צבאי שהיה שם, כנראה (אנגלי? תורכי?), ולא רחוק מן המקום שממנו באה אמא, כנראה, והתינוק בזרועותיה (איפה אבא?) או אולי הוזמנה לבוא לבקר שם, במחנה הצבאי שוכן האוהלים, והאוהל הזה, האוהל ההודי (למה הודי? וכנראה בכל זאת הודי: אוהל הודי במחנה בריטי?) והאוהל הגדול הזה, התפוח הזה, העונה בהתנפחות עצלנית למפחי כמעט אין הרוח, ביום החם ההוא, ומחזיר אוושה חשאית של כתום משיי לכל מגע כמעט רוח, כתום משיי כזה חלק מאד ומאיר ונמסך פנימה אל תוך ידיעת הרואה ההוא, שכעת ראה וידע בפעם הראשונה שהנה הוא יודע, ועד תוככי תוכו שהנה כעת נפקח לדעת את היות כל הכתום הזה, את כל אדוות משי הכתום, שרצו כל הזמן בעדנה ובקלות, על פני תועפות האֵטוּן הרגיש שהתנשב קלות, מלא כולו זוהר כתום, זוהר כתום כולו, עמום פה וקורן פה, וכאילו גם אבק זהב מילא את מרחבי האוהל הגדול ההוא, שאיך יכול הזכרון לזכור אותו בדיוק אלא אם כן כך היה באמת וכך גם ראה את אבק הכתום המתנשב ההוא, מתנשב חרש, בחשאי, רכות, בגלים קלים, בקמטים קלים, נרדפי כמעט הרוח, בתוך חובו של אוהל גדול אחד, ואיך יכול היה להיות שם אם לא נישא על זרועות אמא ובחיקה, אולי בן שנתיים? ונישא על זרועותיה ואסוף בחיקה, גילה אז פתאום את ראיית הדבר, את ידיעת הכתום השלם הזה, אחד וכללי ושלם ועולמי, מציף הכל בזריחת כתום ודאית, במשב לחש משי קל חלק, ניתן למישוש ואולי גם להרחה, על ביטנת אותו האוהל ההודי, כנראה, רפוי קצת, אם אמנם זה פירושו הנכון של נוע הכתום השלם הזורח ההוא, ואם אמנם כל זה נכון, ואם זה היה באמת שם, שם היה המקום. וזה היה המקום, הראשון הראשון. ושם היה התחלת הכל, לפני כל מה שבא אחר כך, התחלת השמים והארץ החוֹם והיום והרוח, ואמא שנושאת בחיקה, עם ריחה של אמא, זה היה המקום הראשון.

גב הגבעות    🔗

ואחר כך? אחר כך היו הגבעות.

לא גוף הגבעות וחומרן אלא קו הרקיע שתיאר את קצה גביהן באותו מהלך שקט והכרחי, מפריד בין מוּצָקוּת אדמת הגבעות ובין ריקוּת השמים, שמייד ממריאים ממנו והגבה למעלה ואפילו יותר מדי. קו מדויק מאד, החלטי מאד, משורטט מאד, בלי להתלבט ובלי לנסות שנית, מתווה מעגלי קשתות עולות ויורדות, ורץ בביטחה שלימה על גבי כל אופק שריעות האדמה, פשוט עד תכלית הפשטות ואין פשוט ממנו, עדין ודק ואחד וחד ונחרץ, ועם זאת, בו בזמן, קו צמרירי ורך וענוג ועשוי כאילו ממגע ערפל זהיר ונמוג, ושוטף ורץ לו בקשתות הקלות מעל מעוגלות גבות הגבעות ההן, ועושה מכולן מיתאר אחד שלם, רוכן קלות ועולה קלות, לא גבעות עצומות ולא עמקים נוראים, ורק גלי אדמת שדות שקטים עולים קלות ורוכנים קלות, בכל העושר השלֵו הטהור והאינסופי שיש בגב שטיחות המישור, קו נרהב כזה כבעפרון מושחז מאד, משיק ומתאר את עגוּלוּת אדמת השדות מפריד בינם ובין גבהוּת השמים הגאים האלה, שנירומים מייד ותופסים את מלוא כל הגובה שמעל הכל, כשזו נשארת מרוקעת למטה נמוכה ורק עד הקרסוליים, אבודה מתחת כל הרוֹם שלא איכפת לו כלום ולא היא ולא היותה, ובאותה גבהות ריקה וחמה הפונה אל עצמה, הרחק מעל כל הקצה הנמוך המוצק שכתמיד נשאר שכוב לו אבוד למטה. ואילו הקו הזה, קו יפהפה ואדיש, שרגע הוא קו דק מאד ורגע הוא קו צמרירי מאד, רץ מעל כל מתאר הגבעות, עולה ורוכן קלות כמִתאר גבו של סוס אולי, או אולי כתואר גווה של נערה שכובה על צידה ועדנת קו חמוקיה ממותניה אל ירכה, ובאותו הֶנֶף אחד ומושלם רושם לוטף רגיש את העגולות הזו, שם בגלים הרכים ההם, הרוכנים ועולים כל הזמן, בחלומיות לא חומרית, ובאותה גופיוּת ממשית, החלטית ללא שגוֹת, וסביב סביב מצד אל צד, כמלוא כל שריעותה של האדמה הנושמת הזאת. האם יש בה שבילים? האם השדות זרועים או קצורים, או כבר כולם משולפים לגמרי? לא כלום, הכל מומחק אל האובך ואובד בו, וכל כובד האדמה העתיקה מולט כולו אבקת אובך, אפסוסית וערפלית אבל ממשית ואחת מלאה וכחולה כהה, שהולכת ונגמרת ממש בקו הזה שמעליו כל ריקות השמים ההם, מלוא קימרונם האדיר הריק מכל ואובד באובך, ורק הוא הקו הדק מפריד סופית בין ריקותם ובין קשיות האדמה – ופתאום מתעורר בה בכף היד להעבירה קלות ונוגעות ולאט לאט ועד התמכרות, על כל גב העיגוליות הזאת לאט ובחמדה לוטפת עולה לאט ולוטפת יורדת לאט, בהַשקה כאילו היתה גב גור סייחים או גווה של נערה – עד לקו ההוא רצים להם השדות במלאוּת דחוסה ובקשיות דחוסה, ושם הם נחתכים בצליפת הקו האחד הזה שרץ ממזרח למערב על כל ריחקי הדרום הענקי, מפריד את הארץ מן השמים, שנוסקים להם מייד למעלה ויותר מדי, בלי שאיכפת להם משהו, קיציים עד ריקות, ואדישים עד שאין מה לעשות אלא לחזור ולרדת אל מתחת לקו, ואל מלאות האדמה הזאת הנושמת, שרופת הקיץ, שכלום אין בה ולא קורה עליה כעת, לא סוס רץ לא חמור עובר ולא גמל נרדם בהליכתו, ולא איש ולא אשה, אדמה גלוחה כולה, ריקה בריקות סוף קיץ, חסרת עישבה, בלי עשב, ואולי כן אלא שהעזים כילוהו, ואולי כן אלא שהאובך בלעו, הרבה אחרי קציר הקיץ הרבה לפני חריש הסתיו, חֲקָל קָצִיר קַשׁ מוּט שִׁבּוֹלֶת, בעירום הזה המלא כפי שהוא, בשיטוח כולה לגמרי אפרקדן ערטיל, וכלום אין עליה, ועד קצות האופק הנמוך שעדיין לא לבוש עליו כלום לא צומח ולא חידודי עצים או בתים ולא כלום עליו, ורק קו הגבות רץ שם חשוף וחלק אחד, שלם מדויק אחד, תמים כולו עירום מקצה לקצה, כולו שקיקות עירום חם, רק בהיר וכהה מרוב אור ועלוף כולו אובך אבק, קו נבחר אחד, נכמר כזה, החלטי מאד, נורא מייאש בסופיותו, ורק עולה קלות ורק רוכן קלות, כגב הסוס, כגֵו הנערה, כאין סוף.

זיזות    🔗

קוים? צבעים יותר. והתנועה הלאה. כל הזמן. ובלתי ניזון אלא מכלום ומתנועת האור על עלה. ונורא היה הכל מסקרן אין קץ. אנשים פחות. ואבא. גם אמא? או העיקולים ההם שם והנימשכוּת הנימשכת לה גדולה אין שיעור. וכל הזמן מגלים עוד כל הזמן תמיד. וכאֵב. כן. מפני ש. והמון המון לא רוצה. ופתאום.

גלים של עוד כל הזמן. גַליוּת משתכשכת לה עולה יורדת נושמת אין־סוף. ואחר כך יש עוד שמה. ותמיד איך זה יש שם? ותמיד לראות עוד ולראות. עד שהרחוק לגמרי קרוב פה לכל פרטיו. ושוב לבד. תמיד. רופף אחד. רופס כזה. אילו ידעתם ועוד פחות. וכמתוך איזו התחפרות פנימה. ורק להציץ. לא בטוח בכלום. ופתאום.

מה יש מאיים פה? או למה פתאום נושם אחרת וכאילו כן יש אפשר? מרותק סקרן שמה. לא כל כך בתוך פה. ולבסוף לבד. ופתאום.