צרעה    🔗

בתוך העולם הגדול, עם שני הקטבים, עם קו המשווה, עם חמש היבשות הגדולות, שאינן עושות כידוע אלא רק כרבע מתפוסת קליפת הכדור, והשאר נשאר תמיד מכוסה מים – וגם בתוך פתותי רגבי השדה הקרוב, בנקודה מבוטלת בין הגבעות האלה, פה בקצה חלקת השדה הזו, בצילו של גזע החרוב העתיק, אחד מבודדים שנשתיירו כדוריים אף־כי זלעופי אבק, וכל השאר הם חרובים שאך זה ניטעו, ושרק הנה זה נאחזו בזהירות בקרקע הרגבובית, ושעדיין שמורה סביבם תבנית הגומה שהשקו בה פעם את הרך הניטע, ואולי פעמיים, ויותר מזה אין די מים, מלבד שצריך לסחוב אותם מתחתית הגבעה, מאותה באר עמוקה בלי סוף ובחבל ובדלי, ושלמרות כל עומקה האפל הזה והרוחש סתרים, העלוקות לא התעצלו לשרוץ בה ולהשריץ, נאלחות ומגעילות כפי שהן, עד שאי אפשר לשתות אלא אם מקדימים ומסננים את המים בפיסת בד, שמשתיירים עליה תמיד מיני סחבות כלשהן של ירוקת תהומות רירָנית, במין אפיסת כוח גמורה, או אולי כדג שהוקא ליבשה, בחלקה זו שאין בה יותר מכמה דונמים, על הגבול שבין הנחרש והולך ובין הנוקשה מעולמי עולמים – ישב לו בשקט, בינתיים, תינוק זה, שאביו הפקידו להיות שם עוד קצת עד שהוא גומר ומסיים את חרישת הניר או שניים האחרונים, והוא הולך ומעיק בכל כוחו על ידיות מחרשת הברזל הזו, שקשה לה וקשה לפרד וקשה לאדם, בלי להחליט אם קשה מפני שאדמה עיקשת זו לא נגעו בקליפתה המהודקת כבר אלפי שנים, אם בכלל, ואיש לא נגע בה, לא חילל תומתה ולא ריחרח מגעה, או קשה מפני שהפרד מזלזל ואינו שותף להחלטה לעשות כאן שדה, מפני שאין קרקע שמותר לפסלה כלא שווה את המאמץ הזה, לאחר שאלפיים הדונם שנִקנו לבסוף, בידי אפ"ק, ובהשתדלות לא תִלאה, וכעת הולך נסיון הקמת החווה כפתרון לכיבוש העבודה העברית, הולך ומתממש ובקשיי קשיים, ואבא רק צריך לסיים את המלבן, כאישור סופי להוכחת החזקה על הקרקע והחריש כחתימה אחרונה לאישור הבעלות, לאחר כל תלאות ההלוך ושוב האלה, עם הפקידים התורכים ועם קמצנות המוסדות, שבאמת אין להם גם בישליק מיותר אחד, ולאחר כל הרצוֹא ושוב של הקונים ושל המתווכים ושל הגזברים, ושל “הפועל הצעיר”, ושל מי לא, ושהנה כעת תוקעים כאן יתד, כמו שאומרים, וגואלים בפועל עוד פס קרקע אחד, שאינו ניכר, בינתיים, ולא מובדל מכל השטיחות האינסופית הזו, השוכבת כאן מופקרת לחום העצלני הזה, מכאן ועד הגבעות ההן, בשטיחות הזו הקצת מתקפלת לה קצת מתיישרת לה, ופתאום משהו, בכל זאת, הנה הולך להיות מתחיל כאן ומשנה סדרי עולם – למרות הכל.

כזה קטן הוא בעולם, עד שבלי שימת לב במיוחד פוסחים בקלות עליו ועל אין גודלו, ומתעלמים מכל אי־תפיסת שום מקום שלו בעולם, ומצחיק לדבר עליו ועל העולם בנשימה אחת, ומחליקים במבט האדיש הלאה בלי להיעצר על כלום, מפני שבאמת אין כלום על מה להיעצר, ובוודאי שלא על כלומיותו, ומייד גם ממשיכים במבט הלאה, שאפילו על חלקת השדה הנחרשת והולכת הזו אינו נעצר, כי אין על מה להיעצר, והיא רק כמעט קמט של כלום על גבי מדרון איזו גבעה מטורשת עם פה ושם איזה שיחים של כלום, לא ברור מה הם או מה שמם, אם קורא להם שֵם מעולם, ועם ייתכנות היותו של וואדי שם בתחתית המדרון, ויותר מהסתברות מאשר מסימן ממשי שהוא שם, קודם שהמדרון משתנה והופך למעלֶה הגבעה הבאה, מעלֶה קל ולא עוצר כלום אלא רק סתם ממשיך לו ועולה ניכחו, ובתוך אור הצהריים המאובק, עם שמינית משב רוח בלתי נימוש כמעט, ומי שלא צריך לדעת שהוא ישנו שם בצל החרוב המאובק, חרוב אחד מגודל ועתיק, פוסח עליו ועל כל מאות הקטנים שלא רואים אותם וכמעט שלא מבדילים בינם ובין הינבוטים הפזורים לרוב, מאובקים עד שמי שאינו יודע מה הם, יכול לחשוב שאינם אלא צמחי שיטה גוצים כלשהם, כשהוא יושב לו שם מכונס רגליים קטנות, לבוש לבן, כתונת בד ומכנסי בד וכובע בד, שאמא תפרה לו ולא היה לה לפני מי להתפאר, כי מלבדה אין כאן אלא רק עוד אשה אחת והיא כל היום מתחת מגבעת קש ענקית, טורחת בגן הירק ומתעקשת שגם בלי מים יגדלו לה עגבניות ומלפפונים ותירס, ושעידור אין־קץ יוכל לעשות מה שלא יעשו המים ולא דברי היאוש שהיא שומעת מעברים, כי בלי מים כלום לא יגדל כאן, ואם את עור פניה מתחת המטפחת וכובע הקש עוד הצילה מן השמש, את עור ידיה לא הצילה, וגם אינה מתכוונת, לא מאבעבועות ולא מחיספוס, ואת גבה לא הצילה מהישבר, ומשרוולי הבד בכתונת שלו ומשרוולי מכנסיו אין מה שיציץ החוצה אלא אותם כפיסי גפרורים דקים ושבירים של ידיים קטנות ורגליים קטנות, רגליים יחפות עם כפות של בובה וידיים קטנות חטטניות.

ובהן כעת ובכפיס עץ שעושה פסים חלקים ברגבי העפר החמים, ובאותן ידי הבובה המגיחות מן הבגד, שכמה שאמא תתפור בגד צר לפי המידה תמיד יהיה רחב מדי כמין מאורה גדולה לעכבר קטן, עד שכעת צריך אבא ליותר מקשב שמפעם לפעם כדי לדעת בבטחון שעדיין הוא שם, שעדיין לא בוֹכה, או שלא נידף ברוח הקלה ופרח לו, ברגליו הדקות האלה, ובכפות רגלי הבובה האלה היחפות על רגבי העפר החמים בצהריים, או אם הוא צמא או רעב, גם מפני שמעולם עוד לא היה הילד הזה רעב, וכל מיני האוכל, שאמא בכל המצאותיה וחכמתה והתחכמויותיה על יד התנור מוסק הענפים היבשים והקוצים שקוששה, לא עשתה עדיין דבר־מזון כלשהו, להילעס או להיגמע, שיעשה לילד חשק אכילה כלשהו ובוודאי שלא בלי סיפורי מעשיות שלשמעם, ואפילו בפעם המאה, היה שוכח ופוער פה להכניס בו ולא לבלוע, ושגם נזיפה כועסת יותר או פחות, נו, תבלע, תבלע כבר, אינה להועיל, מה גם שאבא כעת כל כובד שימת ליבו לידות המחרשה שצריך להעיק עליהן בכוח כדי שלא תלך המחרשה הברזלית הזו ורק תגרד משהו על גבי הקרום המהודק של האדמה העתיקה הזו והסרבנית מרוב אי שימוש, כמה אלפי שנים טובות, וכמו הפרד הזה לעזאזל, שיכול מצידו ללכת כך עד סוף כל הימים, ממש כשם שהוא יכול ברגע הזה עצמו לחדול ולעמוד ולא לעשות כלום עד סוף כל הימים, ואתה רק תן לו, וכאילו, בעצם, זה גם טבע כל הדברים שבעולם, אתה רק תן להם, והמדרון הזה ומעלֵה הגבעה ההיא, יישארו כפי שנשארו מימות עולם ועד ימות עולם, אם לא יתגייס כנגדם כל האדם כולו לעשות דברים שכנגד, קל וחומר היהודי החדש בארץ החדשה.

שום משקל שהוא אין לשום ילד שהוא מיושב לו כאשר הוא על שפת החריש שאבא עושה כעת, ממש כשום המשקל שיש לשום לטאה חופזת שהיא, או לאיזה זבוב פורח לו בחום היום, או לדבורה או לדַבּוּר, ורק הִמהוּם מחוק ושווה אחד יש כל הזמן פרושׂ על הכל מלמעלה והוא גם כל ההכל שבתוכו פנימה, הכל שווה אחד גדול סביב, והעולם לא מתפנה לדעת כלום עליהם ולא הם לדעת כלום על העולם, זה בתוך זה לכאורה וכאילו זה מחוץ לזה וכל אחד כאילו הוא כל ההכל שישנו בכלל וגם לא כלום מכל זה. ומה נשאר? נשאר שיש ילד אחד, ויש יום חם אחד, ויש דבורה אחת או זבוב אחד או דבּוּר, ואבא יש שחורש בשדה ושדה שהולך ונחרש והולך ועושה שיהיה שדה כזה חרוש בעולם שלא ידע שאפשר עד כדי כך, ושממש כעת הנה זה קורה.

האם הוא כבר יודע לדובב כמה משפטים? אלא שהם מובנים תמיד לאמא שלו יותר מאשר לכל אחד אחר, גם כשהוא כבר בן שנתיים אם לא פחות משהו, מפני שכעת רק סוף תמוז, ומה הוא יודע, כשעדיין אין לו כלום במה לדעת או לזכור, והכל כנראה רק מן הסיפורים שלאחר כך, קצתם מן הסיפורים שסמוך אחר כך, וקצתם מן הסיפורים שהרבה אחר כך, אבל כנראה כלום גם מגופם של הדברים שיודעים תוך שהם הולכים וקורים, מפני שמה הוא יכול לדעת כשקרו כל הדברים בשעתם, ואפילו היו בגופו ועד כאב ועד כאב בלתי נסבל, וכנראה שהם לאחר הכל מן הסיפורים שהפכו להיות מאגדות הבית, אף כי משהו, בכל זאת, עוד היה יודע אז וזוכר מאז, בלי לדעת מהו זה בילד שיכול להיות יודע או זוכר, משהו שגם אִם איננו הדבר עצמו הוא דומה לחתימתו של הדבר, כעֲקבוֹת הללו שנשארים לאחר שההולכים הלכו, ושעל קרקע כה רופפת וחסרת שום מוחלטות כזו צריך להתחיל כעת ולספר איך היה ולהקים את ממשות הדברים שהיו ועד לדיוקם הגמור, ולא פחות, כמובן, ככל האפשר.

כובע הבד הלבן משוך עד העיניים כמעט, ורק הן מציצות החוצה, כמתוך מאורה, והידיים גם הן מציצות יוצאות כמתוך מאורת השרוול הרחב מדי, וטורחות בעפר למוש אותו, לחוש אותו למשש אותו, ואת פרירותו הצוננת יותר כשחופרים קצת מתחת, ולהיות חציו בשמש, שכל הזמן היתה מפזרת בשווה חום כזה שגם אותו אפשר למוש ולחוש ולמשש. ובלי לדעת שהוא אדון על כל העפר שבהישג ידו הדקה כשהיא פשוטה לכל אורכה המועט, ומסת עפר נִכברת ונוזלת לו בין האצבעות הקיסמיות, ופתאום ונמלט לו עכביש קטן אחד ואופס בלא כלום ואיננו, או נמלה אחת נושאת לה בריצת המון רגליים שאינה עושה שום מהירות ובעסקנות מוץ שלם גדול כחום היום, או גם דִביוֹן ניקרה עליו פתאום שמוטב שלא לטעום ממנו, או גם גלל אחד שלם ועגול לגמרי מגללי איזה כבש שעבר פעם, וגם חוט לבנוני מדובק מעקבי שבלול מן הסתם, שתימֵס לו ועבר פעם ואיננו, ואולי גם לגעת בתוך איזו גומת חור שישנה פעורה פה משהו וישנונית לגמרי, ושלא ברור עד לאן זו נדחקת פנימה, ומה זה שם בפנימה הלא נראה, ולא מה עוד יכול להתפרץ מזה, ורק מגביה עלה ביצתי אחד ירוק כמעט, מן החרוב, כנראה, ועוד אחד כמוהו, פחות ירוק, שאפשר גם לקפלו וגם להשליכו ממנו והלאה בלי שהלה יעוף כלל, ולחזור ולהסיע את כפיס העץ שעושה פס חלק בעפר, אלא שעוד מוקדם לדמותו לכביש, מפני שמי ראה כאן ובכלל שום כביש איזה שהוא כאן או בכלל בעולם.

כמובן שאבא מקשיב כל הזמן וגם מפנה כל הזמן מבט לדעת איך הוא התינוק שם, ובתוך כל המאמץ להגשים ולחרוש, גם מביט כל הזמן, וגם, על צד האמת, מעיו הומים אל הילד, וכל מלוא רוחב ארבעים ושלוש השנים שבינו ובין הדק הקל הזה היושב לבוש לבן רחב וכובע לבן יורד לו עד עיניו, ועפר אחד לרגלי שניהם, עפר שהולך ומשתנה כל הזמן תוך כדי שהוא מחייך כמעט, מתחת לשפמו היורד הזה, המאפיר והעצוב משהו, תמיד, ומקשיב איך עדיין הכל אצלו בשקט, ורק הנה הוא גומר עוד ניר או שניים ויקחהו וירכיב אותו על גב הפרד, תומך בו ומצהיל פחדיו בעידודים קטנים, אה? טוב שם? ומי כעת הכי גבוה? וגם לא לפחוד אבא שומר עליך, תמיד, ועוד קטנים כאלה, ושב וחוזר אל הפרד שלא איכפת לו שום עליית היהודים ושום גאולת הקרקע, והוא בשלו בהליכה שלא איכפת לה וכלום לא ישנה אותה, ונישארת רק השתיקה שיש כעת מלוא עולם, מין שתיקה כזו שאם אינך מתאמץ לדעת שהיא ישנה לא היית מבחין בה כלל, והיה נדמה כאילו אין מסביב אלא רק לא כלום אחד שלם סביב, פרוּשׂ נמשך על פני הכל, מכאן ועד קו אופק מערב המבליח ריטוטים כמו רטובים, ומכאן ועד דבשת הגבעה הקרובה החוסמת חמה את האופק האמיתי שבהרים הלא נראים, ובמאמץ היית מבחין גם בזמזומים כלשהם שישנם תמיד בחלל הריקני הזה, מיני דברים שמזמזמים להם בשקט, כולל איזו חריקה מתמשכת של מוסרות המחרשה, כשהן נמתחות, כולל איזו חריקה של מוסדות הארץ כשהיא סובבת לה גדולה בחלל, ועוד פה ושם, אם מוסיפים קשב, ותמיד יש גם איזו צוויצה צפורית, כנראה, בלתי שייכת לשום מצייץ גלוי, ובלתי מתקשרת לכלום מזוהה, מצווצת וחדלה, פה ושם, לא שונה הרבה מכל הכובד הקל של החוֹם הפרוש על הכל כמו איזה אֵטוּן דקיק ומשיי, פרוש על הכל כאילו הוא עצם ממשות האוויר, כך שמעל לאדמה הקשה יש מפוזר נִשוּם אוויר, שדומה ללא כלום ובאמת הוא בטן הים העמוק, וכמוהו גם חוצו כאילו היה מעטה שקוף וזגוגיתי, כמין מציאות מצוּלה ממשית לגמרי ורק דלילה יותר, ומלאה לה כל מיני מלאוּיוֹת שהן, קלות ואפסיות אבל במלוא הכובד שלהן.

האם לא יאבד סבלנות? הוא כולו סקרנות במקום המתהווה הזה, ובלי שיהיה תופש שום מקום ובלי שיהיה מכביד על המקום, גם העולם אינו מתעכב עליו, וסובב לו הלאה כפי שהוא, כפי שסובב לו הלאה מן הנמלה ולא מתעכב עליה, או על עלי החרוב שנשרו, וגם אלה שאין־רוח היתה מספיקה כדי הסיעם יבשים על גבי האדמה, ועל גבי כל האדמה הגדולה, שמעולם היתה נוקשה כזו ואפורה כל כך, וכל מה שיכול היה להינסע מעל פניה כבר נסע לפני שנים ולפני מאות שנים אם לא אלפים, והיבשים החדשים, הקעורים משהו ככף יד איש פתוחה למחצה, וקמוטים למדי, ורק שבר הפטוטרת שתמיד גם הוא עקום משהו וכאילו היה מצביע בהתכוונות למשהו, ואולי על תקופה אחרת כשעדיין היה הכל כאן מחובר יותר כשהיתה כאן אולי יותר ירקוּת שלא נשאר מִמנה אלא הכמישות הזו, וכתמי הצוהב מפוזרים סביב בתוך האפור השליט בכל, ואולי מצביע, מעז ומצביע על איזה כיוון כאילו, שאולי מוביל לאן שהוא או מצביע על משהו שעוד יתרחש כאן ולא יודעים עוד מה.

אבא וילד ועפר וחם ומסביב. גופיף דק בתוך כתונת ומכנסיים רחבים מדי, מעשה ידי אמא שהיתה תופרת ושרה ושרה ומרימה לראות, ואין לה למי להראות, כך שתמיד היה יוצא רחב מדי, וצריך יהיה לחכות לילד שיגדל וימלא את הרוחב הריק כעת, ושעד אז בזרועות דקות ובכפיסי רגליים דקות הוא מוליך דברים בעפר וסופג את האפור הפריך אל תוך תוככיו, אולי כדי שפעם יעשו אלה משהו, ואולי גם יספר אותם לדיוקם, ואולי פעם גם יָראה אותם למי שתהיה לו סבלנות, כל אלה הדברים שיש ושאין בהם שום ממש מלבד שהם העולם הזה מקרוב. וכך גם קרה שהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת איפה הוא באמת יושב ומה יש ממש אצלו בייתכנות שעוד איש לא עמד עליה, וקודם כל איך יכול היה לדעת שאין הוא יושב כאן אלא ממש בתיאטרון, באותו תיאטרון קטן שמעלים בו כעת את הגדולה שבהצגות תבל, את חזיון הולדת היהודי החדש בארץ החדשה, הצגה שתמצית תוכנה הוא היהודי עובד האדמה כאדם בן חורין, וכעצמאי לא מנצל ולא מנוצל, ושהפרוגרמה של “הפועל הצעיר” מתגשמת בו הלכה למעשה, קב ונקי, ושמעשה זה כה מעורר וכה מגרה וכה מפעים, עד שאנשים במרחקים שומעים וקמים ונוטשים מולדת והורים ובית ולימודים ועשיית הון ובתרמיל לא כבד, שרק אותם שני הספרים הם המכבידים בו, התנ"ך מכאן וטולסטוי מכאן, מדוחקים להם בין הבגדים שאינם מתאימים לא לאקלים ולא לעבודה, ונוטלים ונפרדים, ובכוח כמעט לוקחים והודפים מעליהם את קרוביהם הבוכים, ולוקחים ונוסעים וגומאים מרחקים בעגלות וברכבות ובאניות עד שעולים בשירה על החוף של יפו, וזו מקדמת פניהם בקיתון של חום, עליבות וחוסר עבודה, והם נמלטים מהר לפתח־תקוה ולראשוךלציון, והולכים רעבים אבל שרים הגלילה, כשפתאום עוברת השמועה כי הנה הולכים לעשות חוות פועלים בארץ, בכנרת ובבן־שמן וגם כאן. ההסתדרות הציונית תשלם את מחיר החומרים והם בעבודתם יפרנסו את עצמם. ויהיה קואופרטיב, והמסך הנה עולה והמחזה המפעים הנה זה מתחיל.

עובד אדמה, “איכר טבעי עומד ברשות עצמו”, “אות ומופת לכל האיכרים”, שאין לפניו אלא לצאת מכל היאושים הידועים, והנה הוא קם ולוקח כעת את גורלו בידיו, ומראה שאין בארץ אדמה רעה ואין אקלים לא טוב ואין תנאים לא נוחים, אלא רק קמים כל בוקר, ועושים שיהיו חרובים בארץ, ושיהיו עצי פרי בארץ, ושתהיה פלחה בארץ, ושתהיינה פרות מניבות בארץ ולולי עופות, וגן ירק להתפאר בו, וגם עצי אורן וגם קזוארינות וגם אקליפטוסים שאינם עושים פרי אבל עושים מקום יפה לגור בו, וגם חברה צודקת, גם אם בינתיים הקימו רק בית אבן אחד באמצע למשפחות, ועוד צריפים אחדים סביב ואוהלים לרווקים, ובינתיים רק שלושים חברים בסך־הכל ושתי חברות, אבל יש ויכוחים נלהבים עד מעבר לחצות הלילה למרות יום העבודה הקשה שמחכה מהשכם בבוקר, איפה לחרוש ובאיזו מחרשה ולאן יהיה הולך כל פרד ומי יחמר אחריו, ומה לעשות עם חלקת השומשום שלא עלתה יפה, ומה אומר האגרונום א. ציוני מבן־שמן, ומה כתוב על זה בספר הגרמני שאבא הביא איתו ללמוד ולדעת את תולדות משק האיכר (מלבד ספרו של איינהורן. איסר יוסף בן משה איינהורן, תורת עבודת האדמה, נדפס פה לונדון, תר"ע, עם תרגום אשכנזי וצרפתי לשמות הצמחים), ומה ניתן ללמוד לאחר כל זאת גם מנסיון הפלח הערבי – אלא שלא ממנו ילמדו כאן, הוא עבד האדמה ואנחנו כמובן חברי האדמה, חברים לחיים וחברים לעתיד.

סוף הנִיר ועוד אחד ולכל היותר שניים. סובב סובב הפרד ואבא גם מעודד אותו ואומר לו סוֹב נא, סוֹב. אבא מעולם לא גער בו בפרד גם כשהיה הפרד סורר. ובוודאי לא הרים עליו שוט מעולם, וגם לא קיפל את המושכות כדי להצליף ביתרתם על גבו ועל כרעיו ללמדו לקח, הוא רק מדבר אליו מפעם לפעם, נו, אומר לו אבא, או זוז, הוא אומר לו, וגם, לפעמים, בכלות סבלנותו, נו, תזוז, הוא אומר לו, נו, תזוז כבר, ועד כדי כך. והפרד המגושם הזה, בריקוע רגליים כבדות ושעירות, בלא שום חן של שום רקדן סוסי, בהלמות טלפיים כבירים רק רוקע תחתיו ומסובב לו ומסתובב, והמוסרות של המחרשה חורקות גם חורקות, כמעט היה מסתבך בהן לולא אבא שמעודד אותו להתנהג, וגם מושך במאמץ את המחרשה הכבדה לאחור, וגם מחזיר מבט חופז אל הילד אם הכל כשורה, שם בצל החרוב ההוא, וחוזר אל ראש התלם החדש ותוקע את להב המחרשה בקליפה הנוקשה של סרבנות האדמה, ועוד נִיר אחד יחרוש ולכל היותר שניים. בחורף, לאחר הגשם, יחרשו כאן שנית, ויזרעו עדשים או פול, גם לשמם וגם לשם טיוב האדמה בחנקן, כמו שכתוב בספרו הגרמני, והכל ייראה אז אחרת לגמרי, ופתאום חלקה זו תהיה עשירת ירוק, ירוק של חידוש גמור, ואפילו הילד ירגיש שקרה בעולם חידוש. מה הוא יודע היום, מה הוא יכול לדעת. הנה כאן אלפיים דונם של חידוש ציוני. אדמת היהודים. אי קטן של ירוק עשיר ומדעי וחדש מוקף ים של בורות ונחשלות ופיגור, עם שדות בחילופין מונוטוניים של ניצול, חיטה אחר חיטה ושעורה אחר שעורה. וזיבול? ודישון? והעשרה בחנקן? ושנת שמיטה והברה? ופתאום ויהיה ירוק חדש בעיניים. ואולי גם לעיניים עוינות שלא יאהבו את החידוש ואת המחדשים. סביב סביב עוינות מקיפה. זרות מתאפקת ושאינה מתאפקת, אבּוּ שוּשה, מנסוּרה, עקיר, ואדי סאראר, ממערב ומדרום ובית ג’יז, דיר מוּחיזין, ממזרח, נענה למטה, ולא לשכוח את הבדווים של סאטרייה. קסטינה היא מהלך שלוש שעות דרומה, המושבה הקרובה שתיים שלוש שעות מערבה, אם לא להזכיר את עקרון המתנמנמת מהלך שעה בערך צפונה מערבה, וגם חוות האחות בבן־שמן היא שלוש שעות צפונה. וככה זה.

איך זה להיות ילדו של מתיישב? להיות תינוקו של מי שהחליט לקיים בגופו את הרעיון. או, איך זה להיות אבא טרוד תמיד עייף תמיד ונרדף על צואר להספיק, ולהבטיח כל הזמן לאמא שזו רק התקופה הראשונה שקשה בה כל כך, ואחר־כך הכל ישתנה לטובה, ואמא כנגדו לא נעתרת וטוענת שמי שלא ניסה לגדל שני ילדים בן שבע ובן שנתיים במקום הנידח הזה, לא יודע איך מצליחים שלא לברוח מכאן, את הדייסה על אש הקוצים בחצר ואת הלחם בתנור הטיט, ואת המים מן הבאר של העלוקות, והחדר למרות הכל תמיד מצוחצח, ומפיות מגוהצות בכל פינה, חדר למופת וכשהגיע יום אחד ויצמן לביקור לאן לקחו אותו אם לא אליה, פנינה במידבר, ואילו כשכולם כבר ישנים מתחילה עבודת הלילה, עבודת הקודש, לאור העששית מסוככת הכחול, מעשה ידי אמא, כמו כל השאר, כמובן.

יושב וכותב, טובל עטו הדק ובאותיות דקות ובכתב חוּטי יושב באמצע הלילה וכותב על אפשרויות הרחבת משק העזר היהודי לצד התעשיה הביתית, כמו שיש בהרבה מארצות המזרח, למשל, בעשיית השטיחים, שאתה מוצא כמותם בפרס, ובתורכיה, למשל, וסחרם פרושׂ ומהולל בכל העולם. ספרים ועתונים שבאים באניה ומגיעים אליו מיד ליד, ברוסית, בגרמנית וגם בצרפתית ובאנגלית שאינו יודע לדבר אבל יודע להבין, בלי שלמד מעולם, פשוט מפני שקם ועלה לארץ באביב תרנ“א, והוא רק בן שש עשרה ומחצה, ורק הספיק ללמוד בחדר, בשעורים פרטיים ובקריאה של צמאון מכל הבא ליד, ורק זו הצרה שכל מה שקרא זכר לדיוקו, והיו לו בראשו ידיעות מסודרות מכל הבא והמזדמן, לרבות פרקים בכימיה, בביולוגיה, בהיסטוריה ובעיקר בכלכלה ובבניית משק מתפתח, ואתה רק שאל על גורל הקולוניאליזם האנגלי, הצרפתי או הגרמני, באפריקה, באסיה, וגם באמריקה, ומה לומדים מפלישה זו של האדם האירופי אל היבשות הנחשלות, ומה צריך שנלמד אנחנו כשמחדשים ומחיים את הארץ הישנה שלנו, שאיננה רק שלנו, ושאך זה לא מכבר כתב בעניין זה יצחק אפשטיין ב”השילוח" מאמר גדול ומרעיש לבבות בשם “שאלה נעלמה”, ובה הוא קובל על העיוורון הציוני שאינו מבחין בשאלת הימצאותם של שני עמים אוחזים באדמה אחת, ומה יהיה, שעל זה ישב אבא וכתב ל“העולם” מאמר גדול בהמשכים, וקרא למאמרו לא פחות מאשר “מן הדמיון אל המציאות”, והזכיר לכל הקוראים כי הערבים אינם עם אחד, ורק קצתם יושבים כאן מדורי דורות, וגם הם עצמם אינם חיים בשלום בינם לבין עצמם, וכל עדה וכל אזור שוטמים את זולתם, והארץ ברובה אינה מיושבת, באופן שאין מנשלים כאן איש כשמתיישבים בשטחים הריקים, ממש כפי שעושים כאן כעת בשטח הריק הזה והלא מעובד, מאות ואולי אלפי שנים ככל הידוע, ואדרבא, קניית הקרקע רק תסייע ליעול החקלאות הערבית מזה ותזרז את מעבר הערבים אל הערים, מזה. ולבסוף, צריך גם לדעת שאין בעולם צדק מוחלט, ושלא עיסקנו לפתור לערבים את שאלת זהותם הלאומית. כך ישב וכתב בלילות, ל“העולם”.

ומה שנוגע לתעשיית השטיחים, כתעשיה ביתית המגדילה את הכנסת המשק מחוץ לחקלאות, הרי קודם כל, לא שטיחים אלא כּבִירים (ובהערה מובאות גם כל החלופות האפשריות: טפיך, מדין, כביר, מרבד, טפיט, תפתה, אטון ועוד), וזה הלא גם שם המאמר בהמשכים ב“הפועל הצעיר”, ל“גורל חרושת הכבירים”, מה נוכל אפוא ללמוד מנסיון קורמן וראושר, ומנסיון סנג’ק סרוחן שבאירן, וקרוב יותר, מנסיון איזמיר שבתורכיה, שמחמרי גלם פשוטים אבל בעבודת כפיים מיומנת מייצרים את פאר שטיחי העולם, אלמלא שאין זה עניין בשבילנו, מפני ששם עובדות בנות מגיל שמונה עד שמונים, בנצול מחפיר כשהן כפותות לנוּל וחייבות להספיק יותר מכפי כוחן, כלומר לעשות מ־11 ועד 15 אלף עניבות לכל פיק מרובע אחד (שהוא 0.68 מטר רבוע), תמורת 15 גרוש (שהם 1.20 רובל), ומפני שהנסיון הראה כי מה שבבצלאל בירושלים מספיקים לייצר בחודש מייצרים באירן בשבוע. ומי שרוצה לדעת יותר יקח נא ויקרא ב“רוסטניק פיננסוב”, נוּמר 14 ו־18 משנת 1902, או בפרסומיThe Persia Carpet Manufactory, שההון הרשום שלה הוא עשרה מיליון! (ואת המלה “The”, למשל, העתיק פשוט: “טהי”.) ובקצרה, אין לך סיכום טוב מדברי ר' חסדאי, (שבת, ק"מ, עמ' ב') שאמר: הֵיכא דעייל יָרקא ליעוּל בּשרא וכּוורֵי, שהוא: במקום שנכנס ירק יכנסו בשר ודגים.

עד מתי? היתה אמא מתעוררת, מה השעה כבר? היתה רוטנת, מתי תשכב, היתה רוגנת, האור שלך מפריע, היתה מתהפכת על צידה, הילדים ישנים, לא חבל על העיניים, אינך עייף אף פעם, מתי תשכב, הלא כבר בוקר, ועוד כאלה. ובאמת כבר כמעט בוקר, ושעת השכמה, ולצאת, ולהכין, ולהביא, ולשים, ולקחת, ולסדר, ובשקט בשקט, עם מועקת אשמה סתומה תמיד, כל הזמן, שעוללת, ושלא התחשבת, ושקשה להשביע רצון, מה גם שאין שכר סופרים ב“הפועל הצעיר” ומ“השילוח” או “העולם” עד שמגיע וכבר הזמין ספרים ועתונים, ומה נשאר. תמיד מישהו לא מרוצה ממנו. תמיד ספקות מה אתה בעצם, איכר עובד אדמה, או למדן חובש ספרים, בונה את הארץ במעדר שבכפותיו או בעט שבידיו לומד אורחות אדם וחברה, ואם זו התחנה הסופית שבה ימצאו מנוח, או רק תחנה היא בדרך, וכעצת אמא, די לגדל ילדים בשממה וצריך לעבור העירה, ולהתחיל לחיות כבני אדם. אנשים אינם נשארים צעירים תמיד. ולכוחות אין מעיין פלא להתחדש. וכמה זמן תהיה גיבור. טוענת אמא אליו, לך קל להיות חלוץ וכל זה, אבל לגדל כאן תינוקות, מה ייצא מהם כאן, ואין גם איש לדבר עימו מלה של טעם, ומה אם פתאום חלילה קורה כאן משהו לילד מה תעשה אז?

כעת אבא והפרד עולים במעלה הנִיר בצד הקרוב, ואבא מחמר אחר הפרד בציוץ שפתיים שהוא השפה המוסכמת מעולם בין אדם לפרד, נְטְצ, טְצ, צְ, אומר אבא לפרד, סע לך, לך לך, מתרגם אבא לפרד, והפרד שומע ומבין וגם מטלטל את זנבו המגושם ומטלטל את אוזני החמור שלו, ואת ראשו הגדול הוא מטלטל מעלה מטה בצלצול רתמת הראש, ומוסיף נִשרך לו כדרכו, לא מהר יותר ולא מהר פחות, נִשרך לו בשקט, בהתעלם מן הציונות חסרת הסבלנות ומן השעה שהגיעה להחזיר את הילד אל אמא הביתה, ויש רק עוד הנִיר הזה להקיף, ומוסיף וצועד לו באדישות לכל, כמו סיבוב כדור הארץ, אדישות שאין בעולם כלום שישנה אותה, ושיוכל להמשיך בה ככה כל היום וכל השנה, בין אם תתלה מאחוריו מחרשה ברזלית או עגלה עצנית, ובלי לשנות ממנהגו ומכוחו למשוך בין אם זו ציפחת אדמה מהודקת שצריך לבתקה, ובין אם זו עגלה מלאה לה זבל כבד לטיוב השדות, ובוודאי שאין לך עניין פחות מעניין אותו, מסתבר, מיפי הרגבים, למשל, כשהם עולים אחר סכין המחרשה ומתהפכים מכבשון ההידוק שהודקו ופתאום והם מתנצנצים אל אור השמש בניחוח טריות כזו ובהתבהרות כזו כפי שמעולם לא היית משער וכפי שאינך חדל מהתפעל ומנסות לדמות למה הדבר דומה, או כאילו לא ייתכן היות שני הדברים יחד, גם אדישות מעשה החרישה וגם התפעמות תוצאותיה, גם התנגדות האדמה לביתוקה, וגם היפתחה ליפי חידושה, וגם, באותו עניין, גם איכר וגם למדן, אלא שייתכנות הלא ייתכן הזה לא היתה מתממשת מעצמה, ומעשה החרישה לא היה נעשה, אלמלא ידיו של אבא המעיקות על ידות המחרשה בכיפוף גב באימוץ שרירים ובלחיצת סגירת כל כף היד הכואבת מרוב לחיצה מתמדת, וכנגד כל גילויי העייפות, אין לה שום מקום ושום פתח תירוץ כשעושים כאן את מעשה חרישת האדמה הזאת, וכל הזמן גם בהסבת ראש אל הילד מה איתו שם, במבט שמביא חיוך, כמי שחוטף ומנגב בגב יד את זיעתו, או כמי שמתיר לעצמו להפסיק רגע ולהטות כד מים אל גרונו הציחה, דבר שלא ירשה לעצמו אלא רק כעבור הכל, כשהכל יהיה ממש גמור ושלם ומסוים.

מי היה מאמין. אבל באמת איש אינו מאמין. חוות פועלים עברים. משק חדש ויחסי אדם חדשים. רעיונות נועזים על הקואופרציה והקומונה. כמו אותה חבורת הראשונים בכנרת, שמונָה בחורים ושרה מלכין. או כל אותו מפעל יער הרצל, כל יהודי יהיה תורם לשתילת עץ לזכר גדול האומה שנגדע בחצי חייו. כמה יהודים בעולם? כל אחד יהיה תורם עץ, משהו מעין עשרה מארק (כשהתברר מהר שלמעשה עולה נטיעת עץ לא פחות משלושים מארק, וכשמספר התורמים, אהה, מעליב לגלות כמה), ובמקום אחד עשר אלף זיתים יהודיים עד החורף שעבר הספיקו רק אלפיים, ואין במה להתפאר: לא זו האדמה כנראה, לא זה הזן כנראה, ולא כך כנראה מתחילים. וכן גם עצי האורן. לא כך עושים משתלה. והחרובים שנדמה היה שדי אם בוחרים זרעים בריאים והכל כבר יהיה עולה יפה. ואחר כך הצבאות, קודם צבאות התורכים ואחר כך צבאות הבריטים, עם סוסיהם הגדולים פרדותיהם המפוטמות וכל העגלות והקרונות והתותחים והאוהלים והחיילים הדורסים והורסים כל חלקה טובה, ומלחכים כל שבולת וכל עשב וכל שתיל יהודי המשווע לגאולת הארץ, וצריך היה, לכאורה לשתול גם שקדים, לפי התכנית, וגפנים במדרונות, ואלף וחמש מאות עצי פרי שונים לפי הצעת האגרונום א. ציוני מבן־שמן, ועד שיגדלו לזרוע ביניהם גידולי ביניים. קבוצת פועלים ללא מנהל, זה היה הרעיון. איכרים בלתי מנצלים עבודת זולתם, ובוודאי שלא עבודה זרה כלומר עבודה ערבית. איכרים טבעיים עומדים ברשות עצמם כדוגמא חיה וכמופת לעם ישראל. זה היה הרעיון.

אבא כתב הרבה בעניין זה. ומי לא כתב, כל מי שהיה איכר ביום היה כותב בלילה. ובעיקר על הנה יקום כאן ישוב, בן חמישים משפחות, כשמונים דונם למשפחה, בעיבוד משותף ובמכירת תוצרת משותפת ובעזרה הדדית נדיבה, עם פרות משובחות, ובעיקר לאחר שזלמן “המעדרן” מן המעלה הראשונה, הלך ללטרון ולמד אצל הנזירים איך עושים גבינה משובחה, וכעת ילך ויחליף את העידור שהצטיין בו בחליבה שיצטיין בה, ואת הפרות הכחושות של הערבים יחליפו בדמשקאיות ובבירותיות וגם יביאו פר, הו כן, פר אימתני מגזע אוסט־פריזי, והוא יַפרה באון שלו והגזע שלנו ישתבח, והאיכרים היהירים שבמושבות יראו איך בונים משק, איך מנובבים יבולים, איך משביחים את הקיים, לפי המדע המתקדם ולפי האגרוטכניקה החדישה, ואיך מתפרנסים בכבוד מן האדמה הטובה הזאת – והכל בלי עושק, בלי עבודה זולה, בלי קמצנות ובלי נדבות משום ברוֹן. לא עוד פלחה פרימיטיבית שהולכת סומית אחר הפלחה הערבית, כשמאות דונם אינם יכולים לפרנס גם משפחה אחת. וגם ירקות יעשו כאן, וגם לחברות יהיה שדה לכשרונותיהן, מלבד משק הבית, ויהיו דבורים, ולול, שוב, כשהלגהורן יילך ויתפוש את מקום התרנגולות הערביות המנומרות האלה, ובראש הכל, שוב, הרפת, הרפת העברית, ושדות המספוא, ומחזור הזרעים, ועשרה שערים יותר, לכל הפחות, שוב, לעומת החקלאות הפרטית, ומקום קליטה לצעירי ציון שיתחילו לעלות כעת, בשירה שרק תגבר ותעלה, הללויה. אמנם היו גם כאלה שכתבו על “שאלת החובות”, ועל הקופה הריקה, כאן, בהנהלה הציונית, וגם בהסתדרות הפועלים, ועל יוקר הזבל שקונים מן הערבים ושבלעדיו אין חקלאות מתקדמת, ועל מזג האוויר שלעולם אינו מסביר פנים לציונות, ושתמיד הוא בא או פחות מדי או יותר מדי, ועל האיחור המתמיד בכל פעולה אם זריעה אם שתילה ואם פרעון חובות, ועל מחלות מסתוריות פתאום בפרות, או בשתילים, או בלול, ועל פירוד הלבבות שהוא כמו קללה שאי אפשר להיפטר ממנה, ואם לא די בזה, הרי הקרן הקימת הלכה להכין משתלה של עצי אורן לשמו של יער הרצל, ומסרה לקבלן ברמן והוא מסר את העבודה לערבים, וצריך היה להפגין ולשבות ולעורר שמים וארץ, עד שחזרו בהם ומסרו את העבודה לחבורה שלהם, והם לא רק שעשו הכל בידיים יהודיות, אלא, לבסוף, גם עקרו כל מה ששתלו הערבים עקור וזרוק, וחזרו ונטעו את העקור מחדש – בלי תשלום נוסף – כדי שלא יהיה לנו יער הרצל של עבודה זרה.

בחורף יחרשו את החלקה הזאת שנית, והשדה יהיה מוכן לזריעה. יחפרו בורות לזיתים מזן חדש, מקפריסין, וגם לחרובים, מכרתים כמדומה. והקבוצה תקלוט חברים נוספים וביניהם גם חברות והבדידות תיפחת. והמשרד הארץ־ישראלי ישלם 45 פרנק לחודש לעובד, והשאר יבוא מתנובת המשק, ויחולק בשווה. ועל עצי היער אפשר להוסיף גם קזוארינות, וברושים, ואולי גם שדרת דקלים, למה לא. שיהיה יפה. שיהיה טוב כאן. שלא יצטרכו ללכת מכאן, שלא להתפזר, שלא ייגמר בכשלון. וכעת פתאום עוצר הפרד ומקער את גבו, מרווח את אחוריותיו ומתחיל להשתין בסילון גדול וצהוב שריחו איתו, וממטח הסילון נחפרת גומה תחתיו וזו הולכת ומתמלאת ושופעת דשנות צהובה מקציפה, עד שלבסוף רעדות עוברות לו בגבו ובעורו, ועד שלא השלים את סילונו בכמה מטחים פוחתים והולכים ועד שהוא מתנער לבסוף ואוסף רגל אחר רגל, ומתיישר ומחכה לדעת מה כעת אם מוסיפים והולכים באותו טימטום או שמא די בזה וחולצים אותו ממוסרות ריתמתו ואוספים וחוזרים אל האורווה, אל חבית המים ואל אבוס שבולת השועל, ואולי אפילו חולצים אותו מכל המרדעות המטופשות והסימלונים, והוא יוכל להתעפר לו עירום בעפר ולגלגל גוייתו האדירה ולהתעדן בחיכוך אדירים של גבוֹ בחול ולהבעוֹת שיניים אדירות ולהתחכך עוד יותר ולקבל את כל מלוא ההנאה השלימה מן החיים האלה, שהכל בהם כל כך מטומטם. ועד כה גם לאבא יש הפוגה, אף על פי שאין לו זמן לשום הפוגות, וצריך לגמור כאן, וגם נעשה חם וגם הילד, והוא משתעל במבוכה, ושולח מבט וגם מלה או שתיים שלא יגיעו מכאן עד הילד, כגון דבר חיבה מעין הנה אנחנו גומרים, או דבר חיבה כגון הנה אני בא, או כגון משהו מן הדברים של חיבה.

ופתאום, רגע של הקשבה, וכאילו הולך כאן וקורה משהו, ולא, אין כלום. ורק מבחינים פתאום כעת בצוויצת איזו צפור, האם עפרוני? או יונת הבר? כאלה שלוש הברות, ופוגה, ושלוש הברות, ופוגה. עפרוני? אתמול היה בחצר דוכיפת, היה או היתה? הדוכיפת, זה הוא או היא? עם ציצת נוצה כזו ועם פסי שחור לבן, ואיזה הוד־הוד־הוד, ממקור ארוך והשתחוויה. ויש גם בגמרא משהו על הדוכיפת ועל המלך שלמה, מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה, או דומה, מעשה בדוכיפת שעשה (שעשתה?) קן על סדן אחד שבפרדס, או דומה, מניין פתאום כאילו חרדה, כאילו יש משהו לא כשורה, כאילו מוסר כליות, או רק עייפות, או משהו שצריך היה לעשות ולא נעשה, או דומה? מגבעת הקש הגדולה הצלה על העיניים הירוקות ועל השפם, כמובן בלי להעלות על הדעת ובלי לדעת כלום על איזה וינסנט אחד שצייר ציורים בפרובנס לפני כשלושים שנה (ובעצם בשנת חדרה שלו), אדם יחיד וממש חורש כמוהו וממש מגבעת קש על ראשו שממש מצלה על ירוק עיניו ועל ממש ידיו הגדולות המעיקות להן על ידות המחרשה ממש שם בשדה הרחוק ההוא, ובאותה חומרה נזירית כמעט, ורק הוא בהסבת הראש אל הילד מפעם לפעם וכנראה גם בחיוך שעולה למראהו, קטן כזה שם, תם תמים כזה שם, ועוד מעט הביתה, העייפות הזו של המאחר בלילה והמשכים בבוקר, ורק שלא להיכנע, שלא לוותר, שעובד אדמה אינו חייב לרדת ולהיות בהמת עבודה, שלא תתחיל הכניעה הזו, וקלות ההתרגלות לכניעה, ושהחיים בארץ לא יהיו עדות שאי אפשר, כשכל הזמן, בכל מקום, ואיפה לא, כשקדח בחדרה, וכשעדר ברחובות, וזמר בראשון, ולימד בפתח תקוה, והיה נפח, ונטע ביער הרצל, ושוב גזם בפרדסי רחובות, וחרש וקצר ובצר והוליך עגלות ענבים ליקב, וכל הזמן גם חקר גם כתב להפוע“צ, ולהשלוח, ולהעולם, ולהארץ והעבודה, ולהאדמה, ולרביבים של ברנר, חותם תמיד בעיקוף שמו, וכמוהו כולם, בכל מיני הסתרות וראשי תיבות, בכל מיני ופסי, בן ישראל, וב.י. וז”ס, כדי שנימוסיו של אחה"ע לא ייפרעו ולא תחדל ענווה מן הארץ. זה שכעת היה העורב, זה ודאי, ואין שום ספק, סתם עורב אפור אחד.

 

עקיצה    🔗

צעק? שמע צעקה? – לא זכור אבל כבר אצל הילד וכבר בזרועותיו, הכל, עזב, הכל, ורץ, רץ ניגף, רץ אליו, והפרד הוסיף המשיך במחרשה על צידה מדלגת ומחרצת בלְחִי צידה, הילד, מה ילד מה ילמד מה, וכבר יודע נבהל מהאמין, עקרב? נחש? לא, דַבּוּרים? חבורה תוזזת של זהובות כאלה נרגזות בזמזום נסרני סביב ומנפנף עליהן בכובע הגדול, שאסור לעשות, וברגלו בועט בהן באוויר, כדי להבריח וכדי לבעוט בהן, דַבּוּרים, ימח שמן, צרעות, מביט בו בילד שבזרועותיו בזוועה, מה ילד מה ילד, מחרחר כעת מאין אוויר ומבּהלת צריבת הכאב, רוצה לתפוס אוויר, לא להיחנק, בידיו הקטנות, ובצואר, בצואר אלהים, לא צועק כי לא יכול, הנה מתעלף, ילד ילד, ידיו כמגרשות משהו, או כמסביר משהו, כתובעות משהו, מהר מהר, שלמעלה מכוחו, מתכווצות ונפתחות כמנסות לדחות מעליו או להיפך כמנסות לתפוס משהו, מה ילד מה ילד, כאב בלתי אפשרי, כאב ממית, הו לא, הו לא, אלהים, לרוץ לרוץ, אימה, היטרפות באימה, ורצון שאין לו יכולת, והכאב שאי אפשר, ואבא ובידיו ובבעיטות באוויר כמניס מעליהם, שניהם אחד כעת, כולו מהודק אל לבו, מה ילד, מה ילד, ומניס אותן, אופפות נרגזות, אופפות סביב, בריצה לרוץ הביתה לרוץ, והכובע הגדול נשמט, רץ בנעליים כבדות, בלי רגליים, וכבר, וגם צועק עזרה, או לא צועק ורץ, או רץ וצועק, ואמא כעת, הו אלהים, מה ילד, נושם, תראי מה אני מביא לך, יכול לנשום, כמה עקיצות כאן, ובצואר, והנה פה, אדום וכולו מורעל ארס, מה ילד, אלהים מה, ולפעמים די אפילו באחת, עשה שלא, אלהים, נושם, מחרחר מעולף קטן כזה קטן כזה, למה? למה?

מה עשה להן שהן פתאום, כולן עליו? איך אבא מושיב ילד על קן צרעות? והלא צרעות תמיד אצל חרובים, האִם מסוכן האִם, אלהים, הקן שלהן בחור באדמה, וכשאחת עוקצת מייד כולן מתנפלות, על מי, ימח שמן, על מי, מה עשה לכן, מה, מי מושיב ילד על קן צרעות, פושע, סבוני גם סבבוני, סבוני כדבורים , למה, למה, ילד שלי, בשם אדוני כי אמילם, אפפוני סבבוני, מה קורה כעת, לרוץ, לאמא, מה כעת, מהר לרופא מהר, בהכי מהר, לרתום עגלה, מהר זה שלוש שעות עד לרופא, מה ילד, אדום כזה נפוח כזה מעולף כזה מתייבב, חנוק לו, הו לא, אלהים, כי אמילם, סבוני גם סבבוני, וגם על הידיים הקטנות האלה ועל הרגליים, מזל שלא בפנים, אבל כן, העיניים, הו העיניים, כל כך כל כך, מה יהיה, לרוץ, אמא, לרתום, לעטוף במגבת חמה, או קרה, איך קרה, איך זה, מהר מהר, הכל במבול, הכל ביחד, בבת אחת, כאילו נפרץ, זה עם זה, מהודק ללב, הילד, הריצה, הבהלה, לצעוק, לזעוק, לקרוא אנשים, תראו תראו, מהר מהר, והגידו כמה מסוכן, שיגיד מי שיודע, עד כמה, לחשוב נכון, לא לאבד כיוון, מה זה נכון, מה יודע, אל אמא, היא תדע תמיד היא תדע, תמיד, בשם אדוני סבוני סבבוני, כאש קוצים, איך שהיא תיבהל, למה למה, מה עשית לו, אני עשיתי, ילד קטן, נשום יקר נשום, רוץ, מהר יותר, נשום יקר שלי, אין אוויר לנשום, בצואר עקיצה כאן, אדום כזה הכל, הפנים הכל הצואר הכל, שלא להיחנק, מהר, ילד חבוק באבא, מהר מהר.

ואחר כך לא יודע איך כבר אמא כאן, כבר בידיה, כבר אנשים, סביב, איך זה קרה, מה זה היה, וכבר לרוץ לרתום, ולעשות רק לעשות, ומהר מהר, אמבולנס, מהר, ולתפוש את הפרד ההוא ומן המחרשה אל העגלה, ורק מהר אנשים מהר, ואיפא הפרד השני, אמא כבר, כבר בידיה, מיין קינד, אמא, מיין קינד, ולעטוף במשהו, ומנשקת וסופרת איפה, ונושמת בנשיקות קרוב את קצה נשימותיו, מתייבב מכאב בעלפון, להשקות משהו, הכל נפוח, הפנים, איך אפשר כל כך, נחנק ונפוח וכאן סביב, ואמא יותר אל ליבה, אוי, גוֹט גוֹטניוּ, עוטפת כולו ואל ליבה, מיין קינד, ועוטפת ומאמצת, ומהר אל הרופא, תמיד בא לכאן החובש מעקרון, או לקחת סוס ועליו הילד אצלו בחיק אבא ולדהור הוא והילד עד הרופא, בעגלה, כבר כולם כאן, ועצות, ומי שהוא, העיקר בפנים, ואולי לא מסוכן, ורק נורא כואב, וכל מיני יודעים והוא כזה קטן, אבוד בעלפון אבל מתייבבת בו נשימה קטנה שלו, לשמור שהלשון בחוץ, שלא ייחסם הלוע, וקצת במים, איך פתאום זה, ולמה, למה, ומהר ומהר.

הפרד השני, הפרדה, בעגלה השנייה שנסעה להביא מים מתחנת הרכבת שם למטה, אולי כבר חוזרים, והסוס, מי יודע איפה הסוס, אולי רכבו עליו לרמלה לבית המושל, רכבו בבוקר ויחזרו, וכעת רק הפרדים מהר והעגלה, ולעטוף את הילד, במים קרים? בחמים? ורק מהר, ומהר זה שתי פרדות ועגלה ואמא ואבא, ומי ישמור על הבן הגדול, ולרוץ, ולמה עוד לא רותמים, אבא רץ, חברים רצים, הפרד הבהמי הזה כבר כאן ומסרב ליצולים, בהמה, ודוחפים אותו, והוא לא רוצה, ודוחפים אותו, והוא רק מתמרד ורק טוען שכבר התעייף בחרישה ואין לו כוח לעוד ריצה, ושיתנו לו רק לנשום נשימה ורק לשתות קצת מים וגם אולי רק להתעפר בעפר ולמה לא, ורק מזקיר ראשו למעלה ולצדדים שלא יחבשו אותו, והוא נסוג כולו משום הסכמה לשאת עליו שום עול, וכולו גיהוקים של מחאה, בפרדית בסיסית פשוטה לגמרי, אבל כבר רתמו, ומישהו מלמטה בא בריצה, עם בת זוגו הפרדה מעגלת המים, שהשאירו אותה על השביל באמצע הכל, והתירו את הפרדה ההיא, והריצו גם אותה בלי רצונה, והצליפו בה למרות צעקותיה, וכבר רותמים גם אותה וגם היא לא רוצה, כולה בלא רוצה, מלאה טענות, וגם הראשון הרתום כבר, גם הוא לא רוצה, וזורקים פנימה שק של קש לשבת עליו ואת לוח הקרש של העגלון ועוזרים לאמא לעלות, והיא עוטפת במטפחת את הילד, ואת כד המים על ידה, ומטלית על מצחו, להצל על פניו, אלהים איך נפוחים ללא הכר, ולא יודעת מה קודם, נפוח כואב מתייבב והעיניים כמו הר אדום של תפיחוּת אדומה איומה מראות, ואבא כבר מעומד בעגלה שואג זוזו, ומרים את השוט, אבא מרים וגם מצליף, רוצו הוא צועק בקול שאינו קולו, רוצו לכם, רוצו אתם, וכבר סובבים וחורקים וכמעט נתקלים ועוקפים ויורדים לדרך ורק מהר, רוצו אתם הפגירות, רוצו, מהר רוצו מהר, אבא שמעולם לא הצליף, ואוסף כעת גם את יותרת המושכות להצליף, ומצליף בשוט ומצליף, מניין הוא יודע כל כך, איפה זה היה בו תמיד, וגם צורח בקול לא ידוע, רוצו בהמות רוצו נבלות רוצו, ימח שמכן רוצו, ומצליף רוצו, וחובט רוצו, ומביט למטה אל אמא שבזרועותיה ועל ליבה הילד מעולף, נושם עדיין חי, מיין קינד, היא אומרת לו, ומתייבבת ומפסיקה ומתייבבת ומפסיקה ומאמצת אל ליבה, מיין קינד, היא אומרת, מיין טייערע קינד, היא אומרת, ומהר מהר.

קודם כל למטה ישר ובקיצור אל השביל המהודק, ואחר כך יהיה לעקוף את מנצורה, ולרוץ אל ירכתה, היום אין מנצורה ולא תמצא אותה, נמחקה ואיננה ובמקומה יש רק כביש ואקליפטוסים ועיי אבנים ופעם היה לרוץ סביבה ועל ירכתה והכלבים שלה בצד, ולפעמים גם אבנים, ואחר כך כבר בתוך המישור החום והמאביק, ועשבים עייפי אבק, ולדהור ולדהור לקראת הכפר הגדול, בעפר שחום אדום, ועל צידי החרוש מעבר לשדה הדורה, הנוהר לאיטו למטה ושם מתגבעת גבעה ברכּוּת, ומשם ועד האופק הריק, ומעבר לאופק רק ריצרוצי אובך ושמים נקיים לגמרי ובלי כלום. ועוברים ומדלגים על גבי סוללת פסי המסילה לירושלים ועל הפסים עצמם הבוהקים מאד כאילו אך זה לוטשו היטב, וחרקים בגבב שפכי החצץ הגס המעורם שהאדנים טבועים בו בזה אחר זה לכל האורך הנראה לעין, באים מאיזה מרחק והולכים להם ונעלמים בנפתול גדול לאיזה מרחק, וכולם, הסוללה המרישים והפסים, נראים תותבים לגמרי וכפויים בכוח על השדות האלה, וזה כלל לא חשוב כעת, אלא הוואדי כעת, ועוקפים ויורדים אל השביל שבשדות ורצים בו, ואז נופלים אל הוואדי הגדול, בלי להתחמק ממנו, ומחפשים היכן היה הוא חרוץ פחות עמוק, ולרדת משולי שפתו לאט בלי להפוך הכל, ולרוץ בקושי בחולסיתו הרופסת חול טהור ולחפש עוד שיפוע איטי כדי לצאת ממנו לעברו השני בלי להיהפך, ואין להם חשק לפרדים המנוולים לרוץ כל הזמן ומהר כל הזמן וגם כשהם רצים הם יותר עושים עצמם רצים וצריך להצליף ולחרף בקול, ורק רוצים לבכות, ואמא בוכה, ועוטפת אליה ובמטפחת ואל לבה את הילד עוד נושם אבל בלי הכרה, וכאבו שלו כעת שלה, ואיך זה היה, אל אבא, ואיך זה נתת לו, וגם זה לא הרבה, כי מבוהל הכל כעת שלה, ואיך זה היה, אל אבא, ואיך זה נתת לו, וגם זה לא הרבה, כי מבוהל הכל כעת מעורבב וחסר אונים, וכאילו הם אנשים נטושים במדבר וילד, ורק להצליף ורוצו זוזו רוצו בהמות רוצו, וכמה עוד לא הרחיקו כלל וכמה כמעט לא נתקצרה הדרך ורק הם ואבק קל הנִזרֶה אל מול השמש, ומהר מהר

ואחר כך מתקרבים אל הכפר, ולעזאזל תמיד מתבלבלים שם בסימטאות ומסתבכים בין החורשות והחצרות והכלבים והילדים וגם כמה אבנים, עד שאיזה מבוגר יהיה מהסה את האספסוף, וגם מצביע בנדיבות איך לצאת מכל זה, ולפעמים צריך אפילו לאיים בשוט על הנתלים בזנב העגלה או המבעתים את הפרדות בצחוקי זדון, וכל מיני הטרדנים, עד שלבסוף יהיו יוצאים ממשוכות הצבר ומעשן הטאבּוּנים ומריח בּאוֹש גללי הצאן, ויהיו מוכנים לטפס בחול שלרגלי הגבעה ההיא, שמעבר לה כבר יהיו רואים את הגגות, ויהיו שוקעים בחול והפרדות לא תוכלנה לרוץ גם אם תהרוג אותן, ובינתיים עדיין כאן במישור הזה, באבק הזה בשמש הזאת, והוא מתייבב פתאום, אלהים, ואמא אליו, מה מיין קינד, ומרטיבה שפתיו במים, ומעבירה ידה על פניו, והוא נפוח ועיניו נבלעו בנפיחות נוראה, ורק נשימות קטנות, בכמעט אין דופק, והיא, כואב לך, כואב לך נורא, והוא רק מתנגח, והיא, אמא כאן מיין קינד, והוא מתכווץ, והיא, עוד מעט עוד מעט, והוא מנסה לבלוע, אולי, והיא, כואב לך נורא כואב, והוא כאילו צלל פתאום, והיא, עוד מעט ילדי שלי עוד מעט, וככה, ועוד מיני כאלה, ומהר מהר

ופתאום ועוויתות, כאילו היה משהו מבקש מתוכו להיפלט, או אי אפשר לו עוד, כאילו איזה מיאון מתרחש בו, איזה סירוב מתוך כל היותו הקטנה, ואמא אליו, ואבא אליו, המושכות בידיו, ופניו קמטים ושערו אבק ואינו מגולח, וחולצתו זיעה, וידיו גדולות ומסוקסות, ותבן על גב כפות ידיו הגדולות האוחזות במושכות, ופונה אל הילד וכולו אליו שפוך רכון, האם הם כעת פה שלושה יחד, או כל אחד לבדו לא יודע מה לעשות, ואין במה להיאחז, ורעדות עוברות בו בילד, דמו מורעל, עורקיו מסורפדים בארס, האם עד הלב, ויוכל לעמוד בו, לאן הוא הארס, והכאב הנורא שהעלפון מבליע בינתיים ומעלף מצרוח, ומהתייפח ומבעוט ברגליים ובידיים ומהתפתל מאין ש‎ֹאת מכאוב כזה, מה זה הכאב, מה עושה את הכאב שיהיה כאב, אבא לא יודע, אבא שיודע תמיד יותר מאחרים ותמיד הוא יודע מפני שתמיד קרא משהו פעם ואינו אף פעם שוכח כלום ממה שקרא, ואבא לא יודע מה זה הכאב ומה קורה לו באדם שיש בו כואב, ונושא אותו פתאום מן הנוכחות האוחזת בילד וחומק רגע אל איזו מנוסה לקראת היותר ידיעה שהיודעים לדעת יודעים. מה הם יודעים על העקיצה, על הארס, על מה זה עושה לבן אדם, ומה לתינוק בן שנתיים קטן כזה, רופס כזה ודל ודק, ומה כזה כבר עשה להן שם שהשתוללו, ולמה הן פתאום קפצו כולן ועטו עליו והחדירו בו ארס, או נגע להן באצבעו הקטנה בחור שלהן, או דחף ענף, לחור שבתוכו הקן שלהן והילדים שלהן, והשמירה מפני פולש אליהן, מה היא כל הצרעה הזו, מה יודעים עליה, וכבר בתורה יש ושלחתי את הצרעה לפניך, ויש גם לא מעוקצך ולא מדובשך, במדרש רבא, כמדומה, מי יודע יותר על הצרעה, הזבּוּר הזהוב הזה, הדבורה הגדולה שאוכלת דבורים, ובקן שבאדמה המלכה הפועלות והשומרות, והן שהובהלו והוזעקו ויצאו בכל כוחן לתקוף את הפולש, מה עשה להן הפולש הזה, מה כבר יכול היה לעשות, גמול ידו הדה בחור, ועוד פתאום זוכר מעשה בההיא ריבה בסדום, שנתנה לחם לעני ונודע הדבר ומרחוה בדבש ואיכא זיבורי ואכלוה, ובאו הצרעים ואכלוה, וככה זה – בסנהדרין? – הַוְיָא ההיא רְבִיתא דַהוַות קָא מַפקָא רִיפתָא לעניא בחַצבּה אִיגלַאי מִלתָא, ש‏‏ְְַפיוּה דוּבשָא ואוּקמוהַ על אֵיגַר שוּרַא, אתָא זיבּוּרֵי ואכָלוּהַ, וככה, כנראה, אבא לא שוכח, אלהים גדולים, ובאו הצרעות ואכלוה, פשוט כך, מה עוד יודע אדם על הצרעה, על הדבּוּר, הערעיתא, מעשה בשתי צרעות שהיה הקדוש ברוך הוא מזווג לכל אחד ואחד מהן הולכת ושופכת ארסה לתוך עינו והעין מתבקעת ונופל מלוא קומתו ומת, לא זוכר מניין, אולי תנחומא, עם הכריכה המנומרת, הקרועה, לא חשוב, מה כעת חשוב, שום דבר לא, רק מהר מהר, רוצו נבלות, רוצו זוזו רוצו, מהר מהר

וגם יש שם עוד, שמותר את הצרעה והורגים אפילו בשבת, ויש שם חמישה שנהרגין בשבת, זבוב שבארץ מצרים וצרעה שבנינוה, ואת הכלב השוטה – בכל מקום, וגם העקרב שם, מזל שלא עקרב, מזל שלא נחש, שלא צפע, מקום רוחש שממה, והעקרב שבחיידב, כמדומה, והנחש שבארץ ישראל, שאותו בכל מקום, מקום של נחשים, תמיד, ועקרבים, מין מקום בעולם, מין מקום חסר, מקום חסר מקום, וילד שגדל במקום חסר מקום, ולגדל תינוק במקום חסר מקום, אמא לא תסלח לו, אמא לא היתה יכולה לקחת ולהושיב ילד על קן צרעות, במסכת שבת? אולי. וכבר נראה שלא נוכל להישאר כאן. ורק עוד היה לגמור את הנִיר ולשוב הביתה, וכל כך בשקט ישב שם, וכל הזמן, ואיך הוא אדום, וכולו בוער בחום, ושלא ייסתם קנה הנשימה, קטן כזה, וכל כך הרבה עטו כולן עליו, למה לא אותי, שיעקצו כמה שירצו וצרעה שבנינוה, ועוד יש שם על כל מיני פורענויות המתרגשות, החגב והזבוב כמדומה, והצרעה והיתושין שלא היו מתריעין עליהן אלא צועקין, אם אינו טועה, כן, הנה אדם לפניך, אלי, צועק, אליך, מוכן הכל לתת, מי יתן אני תחתיך, בני, צועק אליך, אני, וילד קטן, כזה, הבט, בשמש הזאת, בחום הזה, בריצה הזאת, ברחוק הזה, ועוד לא עברה שעה, והכל כעת רק מישור אינסופי כולו רק ריק, עד מבואות הכפר, ושם שלא יתחילו הילדים והכלבים והבִּלבּוּל והכל, מקום נידח ורחוק, החובש מגיע פעם בשבוע ומה הוא יודע, כינין ואספירין ותחבושות, והוצאת קוץ עמוק, או צפורן, מה זה כואב לו לאדם כשכואב לו, מה זה בגופו כשהוא מותקף בארס צרעות שבו הן משתקות את ציידן, ואחר כך מטילות במשותק ביצים שכשתתבקענה יהיה לזחלים טרף רקב מן המוכן, וצרעה שבנינוה, הדבּוּר, הצרעה הזאת, האוריינטלית, המזרחית, הזהובה והגרמנית, מלכה יפהפיה כזאת, עם חגורות הזהב, והמתניים הצרים, שמתחילה בתוך חור שמצאה באדמה ובונה אותו מחומר דומה לנייר, מן הרוק שלה מעורבב בכל מיני שיירים, וכשכבר בנוי היא רק בהטלה והפועלות כבר מטפלות בכל ומפרנסות, ואילו הזכרים הם רק לרגע ההפרייה, במסע הכלולות, או שרק אצל הדבורים כך, מסע כלולות שרק אחד מכולם משיג אותה ונופל מת מן השמים. אבל לא הצרעות, הן טורפות את הדבורים. עם חגורות הזהב שלהן. לפרנס בדבוֹרים את הדָבּוּרים הקטנים שלהן. רוצו נבלות רוצו, מהר מהר

חשוף ראש, שיער קצר נוטה לצהוב ובעצם כבר מאפיר, ומכוסה אבק על הכל, מצמצם עיניים שפם ופה קפוץ לתוכו, ונוגש בפרדות שאינן יודעות ואינן יכולות ואינן רוצות לרוץ שום יותר או שום אחרת ממה שהן רצות כבהליכה מתנשפת, ומתנערות בהרתעת העור מצליפת השוט ולא חלות ולא נעות למשמע הגערות, ורק ככה הן רצות ולא יכולות אחרת, וככה ירוצו כל היום וכל הערב וכל הלילה אם כך נגזר עליהן, בלי מהר יותר בלי מהר פחות, זה כל מה שיכול היכול הפרדי שבהן, ואין מה לעשות. מה לעשות ילדי, אומרת אמא לאפרוח שלה המכורבל בה, מעוטף בה, מסוכך מן השמש, ומתייבב בלא קול, ואמא, מים? קצת מים? והוא כאילו לא כאן, והיא, תשכב לך קצת ככה, קצת ככה טוב? והוא רק מתעוות, והיא, איפה כואב, מיין קינד, איפה כואב, והוא כאילו איננו, והיא, נורא כואב לילד שלי? ועוד היא, אמא פה, אמא פה, שים את הראש, ואל אבא, כמה נפוח ואדום, ואל אבא וכמעט בצעקה, הילד בוער, למה לא נוסעים, למה כזה לאט, הלא הילד בוער הלא הילד… האם הם שלושה יחד, או כל אחד אכוּל בשלו, ואחד מכולם כמעט הוא כאן כמעט איננו, ואבא מצליף כעת וצועק כעת והפרדות רצות כעת, כמו שרצו לפני שצעק ולפני שהצליף, והמישור סביב החשוף הזה הרק מאבּק אבקים הזה, שהשמש הולכת מעליו כעת ומתחילה כאילו להשתפל משהו, והאופק מלא ריצודים מימיים כאלה, כאילו מי יודע מה, או רמזים, או כאילו שמה זה אחרת, ורק רוצו אתם רוצו, מהר מהר

כמו כוויות סירפד, ונפוח נורא להבהיל, וכמו אין דופק בדופק, ורק ההתייבבות של הכאב שמעבר לעילפון, כי אפילו צעקה אחת לא צעק מעבר לראשונה, הנוראה, הקורעת את העולם ואת האוויר ואת אור השמש, ומייד נאטם קולו משותק, מכאב ומנפיחות, ואבא כבר אצלו, כבר מרים, מה ילד מה, וכבר מניף ידו לגרש אותן וגם בועט בהן ברגלו לגרשן, ומנפנף בכובע, בלי לחשוש מהן, וכבר רץ, איפה כואב, ודוחה עקרב ונחש ויודע כי זה הן, הצרעות, הארורות, מתוך החור שבאדמה, שעליו הפקיד את התינוק שלו לשבת להשתעשע עד שהוא יגמור את הנִיר הזה, האחרון הו הנִיר של החריש של השדה של המקום הזה שעוד איננו, של חבורת הפועלים הקואופרטיבית של חוות יער הרצל הזו, של הפועל הצעיר. האם הם כעת שלושה ביחד (וארבעה, ביחד עם הבן הגדול בן השבע שנשאר שם), או שלושה שאחד נושא אשמה וצריך להסביר או להתנצל וגם להבטיח? ובלבד ש, ובלבד ש, אלהים, ובלבד ש, אשא עיני, מאין עזרי, ממעמקים קראתיך, אדוני שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, ובקול רצחני פתאום, רוצו הו רוצו, רוצו נבלות, מהר מהר

בלי להכות לא נגיע, ועם להכות אינם רצים מהר יותר, והעגלה כל הזמן בטלטלה לא שווה, במהמורות לא חשובות, ובדילוגים לא גדולים, וכל קרשיה חורקים. שום אב בן עשרים לעולם לא יהיה יודע מה שיודע אב בן ארבעים וחמש, ובינו ובין אמא חמש עשרה שנים תמימות, ומה עושה התינוק הזה לליבו, כשמאיץ בפרדות אל הרופא והתינוק הרופס הזה, השביר כל כך, שנתקף בכל חמתן הפראית של עדת צרעות נרגזת כחום היום, מה יודעים, מעבר לידיעת מחשבות או פסוקים או הרגלי מסקנות, ואיך פתאום לבד, לבד בכל, לבד עזוּב בתוך כל המרחב הנורא הזה, לבד, ורק ממקום לא זכור שהיה זכור, מתמלמל אל תסתר פניך ממני ביום צר לי, אל תסתר פניך, אם לא למעני – למענו, באותה כניעה שמי שלא הגיע אליה לא יודע מה היא, באותה העברה על מידותיו, ובדרך שרק היא נשארה ורק היא, ורק לעשות מה שנשאר, ולא נשאר מעבר לה ולא כלום, וגם הפעם לא כמו זה שמצפים היו שיעשה, כפי שדרך כולם לעשות תמיד, זה שאינו יודע למרוד ולא להטיח דברים במרי, זה שאינו קם והולך לו כפי שאנשים קמים והולכים להם, ושכל כניעתו לבסוף תמיד היא מאוחר מדי ומעט מדי, ולא יחשיבו לו אותה, ועל דממת הלב עוד כאב מתכנס בשקט, מידחק להסתדר איך שהוא, ואל תסתר פניך, אם לא למעני – למענו, כעת הוא מתקפל תחתיו, ימח שמכן, רוצו, רוצו פגירות, זוזו כבר, רוצו, מהר מהר

עגלה רצה באמצע הערבה הריקה, קצת אבק בתוך החום, שדות הדורה כבר קצורים ומלוחכים, שדות השלף כבר לוחכו עד עפר, ואין לא צל ולא עץ ואולי רק על מבואות הכפר יהיו כמה תאנים גדולות כדוריות ושחורות מצל ומריח מתיקות עבשה של בשלות שמושכת אליה את הדָבּוּרים הן הצרעות, ימח שמן, לבד בלב הים הגדול והריק, וכבר רוצים להגיע אל מקום. אינגאלע מאיינס, אומרת לו אמא, ומגישה אוזנה קרוב קרוב לשמוע את דקות הנשימות, ומיטיבה לו את המטפחת הרטובה על מצחו, ועוטפת אותו אליה קרוב, מה עוד לעשות, כעת היא שרה לו כמעט בלי קול אויף דֶער וֶועג שְטֵייט אַיין בּוים, ואבא מסלק באצבע דמעה, שלא ירגישו כמה נמוך לו, ואין לו קול לצעוק על הפרדים. אבל מן הצד נמוך באופק צפון, מבליחה כל הזמן ומרטטת בחום כמין צללית של בתים מחוקים באדוות וחוזרים ומתחברים של המושבה הישנה הזאת העלופה מתחת החום, נרדמת כשנות דור, ואוחזים בשביל הזה המקומח, וזוכרים פתאום כמה קשה הכל וכמה קשה להיאחז ובמפורש, ולמה לא קצרו עדיין את הקוצים שקרוב לשער, ואיך לא גדרו עדיין את הפירצה שאצלו, ואיך לא פתחו עדיין מוצא למֵי הירוקה שלמטה, כולן החלטות מוחלטות ורק לא עשויות, וכך מעזה העזובה לדחוק רגל פנימה, ובעוד צעד או שניים תחזיר פנימה את המידבר שבקושי גרשו אותו, לפחות עד מחוץ לגדר, וגם את הענפים היבשים צריך היה לגזום משכבר, ואשמה מציצה מכל צד, ועוד קוצר־יד, ואימת הכשלון שתמיד מציץ כאן מקרוב, מתחזקת לתוכחה מפורשת, שמצטרפת מאליה אל הפחד שיושב כאן תמיד קרוב אצל השער, והמידבר כבר מוכן להיכנס פנימה, באפס קול ובמין מובן מאליו וכחוזר אל מקומו.

החרדה של תמיד תמיד הנה התממשה. וכבר לא חרדה מפני מה שיבוא, מפני שזה כבר ישנו, וכבר כאן, וכעת היא כולה החרדה מפני מה שהרופא יגיד, ורק להגיע כבר, אלהים, רק להגיע. וכל הפחד מסתבר היה פחד מבוסס. גלוי כעת כולו ממשות, אמת גלויה בחוץ, בואו תראו, כולו מציאות, כולו ממשות. כל כך חשופים כעת, והמכה מוצאת אותנו חשופים לפניה וחסרי מגן. הכל נסחף מן היד. ומה יוכל לעצור? קצרה היד מאחוז, יד אחת של ילד קטן, פעוטה צנחה מידי אמא, ויד אחת של אמא אוספת ש‏‏ָבָה אוספת אותה רכה מרוך, וידי אבא אוחזות כעת רפויות במושכות ריצת פרדות עיקשות, ואוחזות גם בשוט בלתי מונף, והרגשתו כמו של הנופל כשרואה למטה את האדמה הקשה רצה לקראתו לעשות את מגח ההתפצחות. בקושי הוא מדובב אל עצמו, די כעת די, די אבא די. אתה אבא כאן כדי לא לאבד עשתונות. כאן, ובארץ, והכל, ובכלל. ואתה הוא האבא שלימד תמיד שרק על פי השכל יחליט האדם, ופתאום ופסוקי התהלים האלה, או כאילו יש באמת מישהו מלמעלה להשגיח בך, ושאולי טעית ברוב גאווה וזרקת מה שאסור לזרוק, ומבולבל. ואילו כל כיכר המישור הזה, היה פתוח כעת סביב סביב, מישור קיץ נקי, והאופק הוא מעגל שלם ונקי, שכאילו נרשם בעפרון מושחז מאד לדיוקו המושלם, ובאמצע, קטנה ובטלה רצה לה איזו עגלה וכמעט שלא עושה אבק.

אבקים אבקים. פה ושם מתרוממים בלי סיבה באין רוח וצונחים בלי סיבה קורסים להם תחתיהם. פתאום והם מתחילים ורצים בשדה ופתאום חדלים. מתרוממים מלא כלום ונופלים אל לא כלום. בלתי צריכים לסיבות. וכאילו אינם אלא כמין צמרמורת של האדמה, תוקפת וחדלה. ופתאום ובלב המישור יש כעת מצולות עמוקות של כחול, כחול כחול, מרפרף עוד רגע ומתעתע, ונוצץ ואובד בהרבה הבלחות, והכל ענקי כל כך אין סופי וכל כך כאילו זה הים, ובלי שום מאמץ, ובלי שיש כלום על פניו, וגם לא שום עננים, ורק גדלות אין קץ שרועה כזו על גבּה בעולם, כאילו עולם של מינרלים, שמים ואדמה ואבקים, ושום דבר צומח או חי, וגם לא צריך שיהיו, אלא העגלה הקטנה הזאת הרצה אבודה במרחב המינרלי הזה, בתוך הגדלות הזאת שלא לפי כוחו של המתבונן מן העגלה, שככל שתרוץ איננה משנה דבר ולא מתקרבת אל כלום ולא אל מקום, גדלות מאליה בלי שום מאמץ, שלא עשו אותה שתהיה, והיא רק מעצם מהותה האין סופית, במישור אחד ושלם, כיכר אלוהים שלימה, נקיה, וריקה, שקשה למצוא בה שום אחיזה או תחילת אחיזה, ושכל הזמן קורים עליה דברים חשובים שאין להם שום חשיבות, ורוטטים עליה זיווים זגוגיים כאלה, מימיים כאילו, מימיים מדומים, פתאום אבקים רצים להם עדרים עדרים, ופתאום ריק במלוֹא הריקות המלאה, או איזה כחלוליות של רגע, עמוקה כמצולה לא תשוער, שהופכת להבילות מהבּילה, עם לכל התעתועים ועם כל רטטי ההבלחה, מאורעות של פיזיקה של האור, על פני הפיזיקה של המישור, או כאילו באמת מישהו עושה שם דברים באיזו כוונה מיוחדת, כשבאמת הכל, מצד אל צד, איננו כלום בתוך החום השווה, השותק, והמישור המבליח באובך, והאדמה והאדמה שמתגלית רק כאדמה שלא מעבדים אותה וכאילו יש יותר מדי אדמה, אדמה גדולה מיכולתו של אדם, ושרק עגלה אחת רצה עליה כעת, בטלה ומבוטלת, שתרוץ ככה עד סוף הימים, שווה, ישר, במישור, מתחת לשמש בלב הענקיות הגדולה ורק בלא־כלום וכל הזמן רק באותו לא־כלום.

ואדם, האם לא צריך להכיר את מקומו? את הכל וגם את הצרעות? החל באיך הן מחפשות להן חור מוכן באדמה, תמיד חור מוכן כדי לבנות בו את הקן, וקרוב לעצי חרוב. שמספקים להן, כנראה, חומר בניין לבניית הקן, ועד לארס שלהן ובמה הוא מסוכן ומה זה עושה לנעקץ כשהוא קטן כזה, אה, אלהים, ילד קטן כזה, מה עושה ארס הצרעה לילד שעקצו אותו חמש? עשר? מאה? מפני שאדמת הבור היא שלהן עד שיבנו כאן והכל יהיה בנוי, ורק אז אולי לא יהיו כאן צרעות, ולא נחשים, ולא כל שדי השחת של המידבר, מפני שעל צד האמת, הלא עדיין אין כאן מקום. והכל רק נסיונות, והמקום שישנו הוא דוקא זה הריק והגדול והפתוח והבלי כלום. אפילו לא הוחלט עוד אם תקום כאן חווה נסיונית, או כפר של קבע, או תחנה ביער, או לדעת אחדים מושב ולדעת אחרים קבוצה, הכל במלים לא מוחלטות, וכלום לא ברור עוד, גם כשבכנרת הנה כבר התחילו משהו, וכל מה שיש כאן עכשיו כולו הוא רק ארעי תמיד רק זמני תמיד רק בין שתי החלטות, רק לקראת רק בדרך אל רק בינתיים, ובינתיים גם הבית בן הקומותיים וכמה סככות וכמה גדרות לפרדים לסוס לשתי הפרות ולתרנגולות המתרוצצות, הכל רק מחנה לשעה שמחר מפרקים ואיננו, ולא ברור לאיש אם הזיתים יצליחו כאן, אם האורנים או הקזוארינות, יודעים רק שמשהו הולך ומתהווה כל הזמן והולך ומשתנה כל הזמן, ושהמידבר שבחוץ חזק מכולם, וגם אדישות המוסדות. ואין התקציב, ואין המחשבה רִחקת־הטווח, ואין הבטחון בכלום, ושמן הכל לא יודעים אלא תמיד רק קצת ורק מעט מדי, ומי יודע גם מה הרופא יודע, כשנגיע אליו, מה יודע הרופא, ומה יהיה.

מה עושה הרעל לתאי הגוף, מה לכדוריות הדם, מה לעצבים, או למוח, ואולי ללב? מה יש לה לצרעה בארס שלה, רק מכאיב או גם ממית, מספיק כדי לשתק חרקים כמוה ולא מספיק ליצורים גדולים ממנה? ומה אומרת הנפיחות הזו, מה זה אובדן ההכרה, ההתעלפויות הדופק הרופס, הפרפורים האלה – מאבק על דחיית הארס מן הגוף, או התפוררות ההתנגדות והריסת הרקמות? וכעת יזריקו לו משהו, או יקיזו ממנו משהו, אני צריך למצוץ ממנו את הרעל – אני צריך למצוץ ממנו את הרעל – אני צריך למצוץ ממנו את כל הרעל, להשאיר את דמו נקי, ואבא לעולם אסור לו שיהיה מופתע, ולעולם אסור שאבא יושיב תינוק על חור צרעים ויטען אחר־כך לא ידעתי. הילד יכול להיות מופתע ולטעון לא ידעתי, כל אחד בעולם יכול להיות מופתע ולטעון לא ידעתי. לא אבא. ואגב, הרופאים שלמדו בווינה מה הם יודעים על הדָבּוּר המזרחי שכאן? מה הם יודעים על המחלות שכאן, מה ידעו פעם על המלריה, ומי ידע אך זה לא כבר שהיתושה היא שעושה את המלריה, ולא האוויר הנאלח שעולה מן הביצות, פיתחו חלונות אווררו שאפו אוויר צח, אמרו לנו אז, בחדרה, והיתושים באו במיליוניהם, או מי ידע על הטרָכומה שבעיניים, הגרענת, או על השיעול ועל השחפת, הכל כל כך רופף, כל כך רופס, שביר, וילד קטן הולך בין כל זה, חשוף כל כך חסר מגן, ורק העיוורון שלנו, פתי מאושר, לא רואה עד כמה, חיים חיסין, הלל יפה, ובאמצע הלילה היו מעירים אותם ועל גב החמור או על גבי הסוס היו רצים והתיק השחור בידיהם, מה יש לו לרופא בתיק השחור שלו? ואת ד"ר מוסקוביץ העירו באמצע הלילה אל חולה טיפוס רחוק מעבר לוואדי בגשם השוטף ועד שחזר והוואדי כבר היה מלא וגועש וסחף את העגלה ואת הסוסים ואת הרופא, ובבוקר מצאו את גופתו בטין הנחל לא רחוק.

אמא כעת פתאום, מתי כבר נגיע, ואבא אליה בהתווית השוט, הכפר הנהו כבר ואחריו כבר קרוב, שיש בו הרגעה ואין בו הבטחה מפורשת, ואבא קם על רגליו ועומד כעת ומניף את השוט ומצליף וגם מקפל את יותרת המושכות ומצליף וגם צווח עליהן נו, זוזו, רוצו רוצו פגירות, מהר מהר, והן אמנם נבהלות וגם נפתעות וגם פותחות בריצה מבוהלת לא מתואמת, ורצות כברת דרך עד שחוזרות אל אותו טירטון שלהן שמתראה כשעטה אבל אינו ריצה, ושצריך להסתפק בזה ואין מה לעשות. וכולי מפני שההצלפה היתה כדי שאמא תראה ולא כדי שתפגע בבעלי חיים עמלים, קשה לקבוע במדויק. ומכל מקום, הלא בונים כאן כעת עולם חדש. משהו שעוד לא היה כמוהו. משהו שכשמאמינים בו לא צריכים לשום אישור שאמנם אפשר לעשותו. משהו שבו העצים שעוד אינם כבר צומחים, שהשתילים שקשה להבדיל בינם ובין עשבי הבר כבר מתחזקים להיות ליער שמשנה את פני המקום. מיני שתילים שהמקום לא חלם להכיר אותם מעולם והם הולכים כעת לעשות את המקום שיהיה נצבע בצבעם, האורן, הברוש, השיטה, פלפל הבכות, וגם האקליפטוס ועונותיהם יהיו עונות טבע המקום, ושמם ייקרא עליו, תל האורן, נווה הברוש, בית השיטה, ושכל אזרחי המקום שמעולם, הינבוט, והיבליט, והדרדרים, והאחרים, המאובקים האלה, וגם הצרעה, לא יכירו אותם, ואפילו ייעלמו מכאן, יקראו עליהם בספרי הטבע, ובחדרי הטבע, ואם עוד יהיו מים, ואם עוד ימצאו כאן מים, וימצאו אם יחפשו, ויחפשו אם יאמינו, ויאמינו אם… והרעיונות הפורחים כה גדולים עד שמבלבלים את כל המעשים, והמעבר לקראת האפשרי מבלבל את האפשרי, והאמונה מבלבלת את הקרקע, והקרקע מבלבלת את הבן־אדם, וכשפתאום אין עוד בלבול – נבהלים פתאום. כאילו איזה איוּם נפל פתאום עלינו ומאיים על הכל. מה קורה כאן. איך מחזיקים מעמד. והלא באמת הכל כאן רק משחקי אשליות. כל החשבונות, כל החישובים, הכל משחקי הנדמה לי, וכל המומחים, מה בעצם יודעים, מה אמת, ומה באמת, ופתאום, לפתע פתאום… רוצו נבלות רוצו

אמא אומרת, הוא נורא שקט אני מפחדת, ואבא אומר, זה כבר הכפר, ואמא אומרת, הוא בוער בחום, ומטפטפת מן המטפחת מים אל פיו הפעור, שיש בו כעת גם גניחה קלה כזאת, מין התייבבות מתייבבת כזאת של בכי ילד שלא יכול, ואבא אומר, כעת זה כבר קרוב, ושוב קם להצליף בפרדות, בפרד ובפרדה, אף כי מה לפרדות ולמינן, מין חמורים שעירים מגודלים גדולי ראש ומכוערים למדי. וכבר בתוך הכפר, ומאחור נשארת לה הכיכר הגדולה הפתוחה, האין סופית, המישורית שאפילו קצת האבק אינו רושם עליה כלום, חשופה כולה לשמש בלי אף נקודה של צל או למאחז עיני אדם מודלקות, ושצריך להיות משוגע כדי לראות שבאמת זה כן יפה, ושאת כל היופי העצום מכל והפתוח כאן משאירים כעת מאחור וכאילו מהר מדי ובלי פרידה כראוי, וכבר נפתלים ומתגלגלים בין כל החושות והחצרות וריחות הכפר, באמצע הצהרים מנומנם למדי וכאילו אין איש, ואיזו פרה שמעלה גירה ראשה בצל גדר וכל גופה קלוי שמש עד בוהק, והתאנים הגדושות צל שחור ועבה וריח רקבובי משהו, והאשלים שעל כיכר הכפר על מקום הגורן שהיתה עד לפני זמן מה, וזקן אחד יִשוּב ומקלו בידו, ואחר כך הילדים מאיזה מקום, כולם ובזעקות תרועה, אבל נרגעו מהר, ואשה שיצאה והאהילה בידה על עיניה להיטיב ראות, ופתאום ומעיניה התמהות נשתקפה תמונת העגלה הזאת המובילה ילד חולה לרופא, מה קרה אצלכם, נראה בעיניה, וסקרנות ואולי גם השתתפות, אם לשפוט לפי פניה הלא צעירות ומטפחתה הכוֹסה עליהן, ואז מסתבכים ללא מוצא בסימטא אחת, כשאין זמן לאף טעות, ומישהו מתנדב מאליו להראות את הדרך כאילו ידע והיה בסוד המסע, וכנראה שיש משהו מעורר רחמים, ועד פתאום דמעות בעיניים, לרגע, ואחר כך הבית הגדול הבנוי עם השמשות הצבעוניות והרבה סוסים קשורים לגדר כאילו היתה כאן איזו מועצה, ומשוכת הצברים עם פירות בודדים מעבר להבשלתם אדומים אודם מוגזם חולני, ובאמצע הסיבוב עומד גמל וחוסם ואדוניו מוסיף ונוזף בו קיללי קללות, וכמצטדק ובסליחה גורר אותו באפסרו לפנות את הדרך, סח באָדנוּ, אומר לו אבא, בּאָדנוּ יסלמו, אומר איש הגמל, וסיעת כלבים מתרגשת ובאה כעת סביב העגלה, בנביחות אימה, וכאילו לעולם אי אפשר יהיה להפטר מהם, וזו כבר היציאה, עם חבורה שלימה, כורעת ומיושבת לה בעצלתיים לומר דברים בעצלתיים ולשמוע בעצלתיים, וצמצמה עצמה בקושי לקצת הצל שנשאר מתחת לכרכוב אלומת קלחי השוּמָר שהושקעו בתקרת בית החומר, וחוטריהם בולטים כדי עשיית רצועת צל, והם מהלכים כעת והולכים בעיניהם אחר התקרבות העגלה ואחר התרחקותה, ומישהו מביניהם שאוסף שולי בגדו קם ואומר, אש מה לון, מה יש לו לילד, ואבא משיב לו, אל זוּנבּוּריאת אכּלוּהו, הצרעות אכלוהו, אִינעָלאבּוּהוּ אל דָבּוּר, יא נאָחְס, אומר האיש, באבי אביו הדבּוּר, המאוס הזה, מָה תְחָפִיש, אומר האיש, אל תחשוש, זה לא כלום, ואללה יסהל עליכּוּם.

וכעת סוף סוף בשביל היוצא והולך לקראת מעלֵה גבעת החול והחַמרה שמעליה כבר אפשר יהיה לראות את צמרות האקליפטוסים הגבוהים שבכניסה למושבה. וכעת, אמא אומרת, כעת לרוץ, כעת מהר מהר, כעת לרוץ, ועוטפת את הילד וגם מנשקת מצחו, לחוש את חומו, ואבא גם קם מייד ועומד בעגלה ונוזף בהן בפרדות המזיעות וחסרות המנוחה למשמע צעקותיו ולמיצלף שוטו, אף כי הן יודעות שעוד מעט הוא יחדל והן תחזורנה לצעדיהן שכאילו הם ריצה. ועם זאת, אמא איננה יודעת כלל שצמוד אל קרש ירכתי העגלה יש טמון כל הזמן, כאילו תמים, מקל אחד עבה למדי, מפני שלעולם אי אפשר לדעת מה יכול לקרות כשמוכרחים לעבור את הכפר הזה, כשם שקשה לראות איך אבא הזה קם לכאורה ומניף באלה הזאת לפצח ראשי כל מיני תוקפים אפשריים. שאלה נעלמה, שאלת הערבים, ואותו ויכוח ישן בינו ובין יצחק אפשטיין לא הוכרע עדיין. והאמת היא, לא נוח להודות, שזה יאוש, ושהמציאות יום אחד תצטרך להכריע בכוח את כל הוויכוחים. בעוד עשר שנים איך ייראה המקום הזה, וכשהילד יהיה גדול ויצטרך לעבור בכפר הזה מה יראה כאן? אלא שהארץ הזאת, כפי שהיא, תמיד היא ארץ שיש בה גם עקרבים וגם נחשים וגם צרעות, וצריך לדעת לחיות בה ולהתרגל, ולגדל בה את הילדים. וככה זה. בינתיים.

ומה שנוגע ליאוש, קשה להתגבר עליו. אפשר להתעלם ממנו. זאת הארץ ניתנה למיואשים אמר גורדון, למיואשים באמת, וכולם מתחרים מי יותר מיואש באמת. אהרן דוד גורדון מתחרה ביוסף חיים ברנר, והוא ביוסף אהרונוביץ והוא ביעקב רבינוביץ מי יותר מיואש באמת. כי רק במיואשים באמת יש תקוה. אבל העם היהודי אינו מוכשר ליאוש, טוען ברנר בהתרגשות, ועוד הוא טוען בחמת רוחו כי הוא את כל העם היהודי אינו מקבל. לעם היהודי, הוא טוען, אין עתיד. אני פסימיסט, צועק ברנר, פסימיסט עד השורש, בלי כל ויתורים, וצעקתו הראשונה והאחרונה, הוא צועק, יסוד אחר! יסוד אחר! אבל גורדון לא רוצה לשמוע. יסוד אחר כן, אבל בלי ההלקאה העצמאית, הוא אומר, ובארץ ישראל לא בונים כלום מתוך קלות דעת או מתמימות רומנטית, הכל נבנה רק מתוך העמידה המיואשת על קו הגבול האחרון: עמידת המחנה הנשאר, איזה יופי של ביטוי, המחנה הנשאר, מחנה המיואשים באמת. אלה שלא תפתה אותם במלים מרגיעות, אלה שלא תמכור להם אשליות כאילו הן המציאות. כי לברנר, לאחר כל היאוש,, יש גם עוד מילת קסמים אחת, הסוד הוא אומר, משהו שהשכל לא יודע, אלא משהו שמעבר לשכל, הסוד, כן, והסכוי שמעבר להגיון, ושמעבר לחוקי ההיסטוריה, כי מצד חוקי ההגיון, הוא אומר, אין עתיד. ורק בגלל הסוד, ורק בגלל הלא ברור והלא מובטח – עדיין כל החשבון לא גמור, ורק עם הסוד כל החשבון גם לא ייגמר. ושמו של הסוד הזה הוא כמובן – אף על פי כן. הו אלהים. קל להגיד. אפילו היאוש הפך אצלנו לסיסמא. ומה נשאר? רק עצוב. שעצוב.

הבו לנו יחידים, כתב אהרן דוד גורדון, הבו לנו יחידים מתייאשים, כי אין לוחמים גדולים מן המתייאשים הגדולים. אלה שאינם מצפים לשום גאולה שתבוא עליהם, אלא הם עצמם הגואלים. ופה בחול אמא ואבא רצים עם הילד אל הרופא, מתפללים להגיע כשהוא עוד חי, ואבא גם אומר פסוקי תהלים שזוכר, שבאים אליו מאליהם בלי שביקש וגם בלי שיודע למה לא, ואמא מצלה עליו במטפחת מן השמש, ושרה לו בלי קול, על הגבעה עומד לו עץ, מן המולדת הרחוקה, כשהיתה פעם נערה עם הוריה ואחיה ואחיותיה והכל עוד היה חזק ויציב ויערות וגרגרי יער וריח יערות, ושירי ציון, שרה ומלטפת ראש קטן קודח בחום מעולף נושם בקושי ופניו נפוחים ולא רואים את העיניים ורק קצה ייבּוב מתייבב לו בקושי משפתיו היבשות, וגם לא ברור מה יהיה הרופא יודע, לא מפני שאינו רופא טוב אלא מפני שמה רופאים יודעים על הצרעות ועל הארס ועל מה שקורה לו לאדם כשהן מחדירות בו את עוקצן הפראי ומתיזות ברשעות את הרעל פנימה ולתוך זרועותיו ולתוך רגליו הקטנות ככל שהיו חשופות מעבר לקו הבגדים, ומי יודע לספור כמה עקיצות, עדר שלם של צרעות בחמת זעם ובהסתערות נרגזת על כל הגוף שבקושי אינו נחנק, כולו נפוח ומורעל – מתי נגיע.

מה יודעים על עקיצת הצרעה, מחוץ לידיעה שזה כואב נורא, ומסוכן, לפעמים, וביחוד לילדים, ולחולי אסטמה ולחולי לב, ולחולי ריאות. מה יודעים לעשות כדי להקל אם לא כדי להציל? תחבושות קרות או חמות? קצת אלכוהול, לשתות קוניאק? מה יודעים על העקיצה יותר מכל מיני סיפורי עַם, כל מיני ידעונים וכּשפנים ובעלי לב טוב שרוצים לעזור. וחוקר הרעלים מה הוא יודע על הרעלים, מלבד שהם מכאיבים ולעתים גם מסוכנים? וחוקר גוף האדם מה הוא יודע על השפעת העקיצה ועל מעשי הרעל בגוף? ומה זה בכלל הכאב? מה זה כאב? מה עושה את הכאב שיכאב? מה כואב לו לאדם כשכואב לו? העצבים, הדם, השרירים, הלֵיחות שיש בו, הלבנה, השחורה, האדומה והירוקה? או שזו הנשמה, ונשמתו שלו היא הכואבת? ואולי אין כל הכאב אלא רק צעקת הגוף לבוא לעזרה, שהנה קרה דבר שהגוף לא יכול לעמוד בו? נתבהלו הצרעות ההן בקן שבתוך האדמה, והראשונה הזעיקה את האחרות, ומייד בסדר מתורגל הן מזנקות על המאיים עליהן, וגם יודעות איפה לעקוץ כדי שייכאב באמת, ומעקיצה לעקיצה כוחן גדל ומעקיצה לעקיצה רוח קרבנן נחלש – ומי יודע מה היה אלמלא אבא שהגיע מייד ותפס בילד והבריח אותן ואת המונן המזמזם עליו, והבריחה שברח משם והילד על זרועותיו, ילד קטן, ילד שלי. וכבר עולים במעלה החול, והכאילו ריצה כעת היא פשוט הליכה, והליכה שהולכת ומתקשה והולכת ונתקעת.

אילו קרא אבא את מה שמצא וקרא המבלה“ד הזה, ממחקרי הרופאים על הצרעה ועל עקיצתה (למשל, מ' סייפרס הרפואה, כרך נ“ו, חוברת י”ב, יוני 1959: “תגובה כללית עקב עקיצות דבורים וצרעות”; או, למשל, א' קסלר, הרפואה, כרך פ“ט, חוברת י”ב, דצמבר 1975: עקיצות מדבורים וצרעות“: או למשל, אותו ד”ר א. קסלר ברופא המשפחה, כרך ו', חוברת 1, 1977: “עקיצות דבורים, צרעות, יתושים ונמלים”), היה גם משתומם מאד וגם לא מבין הרבה מה הם סחים. שהעקיצה גורמת לריגוש (סנזיטציה) כלפי אנטיגן מסוים, וגורמת לתגובה מסוג פיליאכטית, שגורמת להֶלֶם אנאָפילאקטי, על ידי החומצה הפוֹרמית, ההימוליזין, ההיסטמין, והסאוטונין, ושהחמרים החלבוניים שמהם מורכב הארס אינם גורמים לתגובה האלרגית, אלא לתגובה הטוכסית, ושהתגובות המצויות בחרקים מסדרת ה-Hymenopetra, הן תִפרחוֹת בצורת כתמים, אוֹדם מתפשט בצורת סרפדת (אורטיקריה), ותפיחות בגרון, ובבלוטות הלימפה שמתחת לבית השחי, ולהרגשת חנק, ולחרֶלת, לצרידות, לשירנוּק, ולנשימה אסתמטית, וסחרחורת, בחילה, והקאה, התכווצויות הבטן, עם דפיקות לב מואצות, ירידת לחץ הדם, הזעה, עירפול, איבוד ההכרה, ועד, במקרים הקשים, עד להלם האנאפילאקאי, וחום מעל לארבעים מעלות, ותנועות עוויתיות בעיקר אצל ילדים. ושמכולן קשות העקיצות בפנים, סביב העיניים (מראה מחריד, כותב הרופא, בלי להעלים), ומסוכנת מכל היא העקיצה בפה, בבית הבליעה, בלשון, או בחיך – מהר לבית החולים לטיפול, להזריק מתחת לעור, ולהוציא את העוקץ מן הרקמה בלי לשפוך את שארית הרעל פנימה, ולהניח תחבושת אנטיפלוגיסטית (ככה?) לתת כדור אנטינויראלוגי או למצוץ כדור איזופראנאל או כדור אפאדרין, ולחילופין כדור פיריבאנזאמין אף כי לעתים מוטב למהר ולחסום את העורק הנוגע בדבר, ולהזריק תכשיר אנטיהיסטמני לתוך השריר, או תכשיר מסיס של סטרואידים, ואולי גם להזריק קאלציום לתוך הווריד – ואם חלילה אין השפעה מהירה לזריקה הראשונה וגם לשנייה – מייד להריץ לטיפול בחמצן ולמתן תוך־ורידי של נוזלים עם נוראדאנלין! מה כל זה אומר? מי מבין כאן מלה? למי בקיץ תרע”ח יש דבר מכל אלה? מי שמע על עצות ועל מעשים מעין אלה? צחוק צחקו לנו. ואיך עדיין לא מתנו כולנו?

האם יש כאן באלף הקילומטר סביב סביב רופא שיודע משהו מכל זה או מבין מה מבקשים שיעשה? אבא קורא הרבה גרמנית ורוסית וזוכר כל מה שקורא, האם שמע משהו מאלה, או מבין? האם יש כאן רופא ששמע כי התגובה הכללית לארס היא ביטוי של הרגישות לחלבון, ושמוטב על כן שיקדים טיפול מונע במי שמוּעָד לתגובה ריגוּשית, על־ידי חיסון הולם? ושאם לא תפחו בלוטות הלימפה, ושאם חלבוני הארס לא עוררו תגובות סוערות אנאפילאקטיות, ושאם ההכרה לא אבדה – האם כבר מותר לו להסיק שהחולה ניצל? ובלבד שהעקיצות לא חסמו את דרכי הנשימה, השם ישמרנו. או האם יוקל עליו כשיידע, שתגובת מי שנעקץ אפילו עשרים עקיצות היא עדיין רק בחזקת “תגובה מקומית מורחבת” ולא נורא, וגם אם ההרגשה הכללית רעה למדי, לרבות הקאות וחום גבוה, עדיין אין זו “בעייה תיראפוטית רצינית”, ושכל מיני האדמת הסרפדת החרלת והתפיחות והסחרור, עתידים לחלוף מאליהם אי־כך, תודה לאל. הכל בתנאי שהתופעות שבעור, לא היו מלוות בתופעות במערכת הנשימה ומחזור הדם, ולא במערכת הנשימה ומחזור הדם, ולא במערכת העיכול ודרכי השתן, או במערכת העצבים והשרירים – כי אם כן, בלי לאבד זמן, לבית החולים הקרוב. ומהר, ולהשתמש בתרופה הבדוקה מכולן – באדרנלין, ובמקרה חמור יותר, בהזלת נוזלים ובאינפוזיה א.ק.ט.ה., ובתמיסת סידן תוך ורידית, ועדיף תמיד כמובן שיהיה חיסון מוקדם לבעלי הרגישויות, אבל, לעומת זה: שכל מי שנעקץ פעם אחת קודמת, הרי זה מוּעָד יותר לתגובה קשה: ושעקיצה מוקדמת מחזקת תמיד את התגובה השלילית. וראו, הו הנעקצים, הנה הוזהרתם.

 

רופא    🔗

אלהים אדירים. רק מזל שבני־אדם עוד חיים. מָגוֹר מסביב. ומזל גם אולי שאינם יודעים כל כך הרבה. ואם אבא לא יודע, אבא שתמיד כולם הולכים אליו כשאינם יודעים תאריך בהיסטוריה, או מקום בגיאוגרפיה, או איך לנקד “האדמה”, או מה זה “התוצר הגלמי הלאומי”, הוא מהרהר ונזכר ומודיע דברים בדוקים, וכשאיננו יודע, הוא מבקש שהות ובלילה בלילה מחפש בספרים ויודע, ואם גם הוא לא יודע מי כן יודע? אחדים אולי יצחקו כשאבא כותב “כנסיות הברית” במקום ארצות הברית, או “אלוּנטית” במקום מגבת, או “חרוֹשת” במקום תעשיה, אבל אפילו מילון בן־יהודה עוד לא היה גמור, ולא מילון גוּר, ובוודאי לא אבן־שושן, ואילו ערוך־השלם כן היה כאן, לא כל חלקיו אמנם, ויום התלמוד היה, ככל שנרשם בזכרונו, והרבה מן התנ"ך, ומישעיהו בעיקר, והערת כוכב היתה לרשותו בתחתית כל מאמר באותיות פטיט, ובה שיתף קוראיו בהיסוסים אם נכון לומר ככה, ולפחות התנצל, כהוראת שעה. אבל כעת הפכה הדרך לקמח חול רופס, והאופנים היו הולכים ושוקעים עמוק, והפרדות היו ממתחות שריריהן וגבן היה שוקע ממאמץ הסחיבה, עד שאבא יורד מן העגלה להקל וגם אפילו הודף בצד העגלה להקל וגם אפילו הודף בצד העגלה לסייע, ולא רק שאין עוד ריצה אלא שעוד רגע צריך לעצור רגע ולהניח להן לעמוד לתפוש אוויר ולהתנשף ולטלטל מעלה מטה ראשיהן הכבדים החמוריים במוגזם, ולטלטל כל מוסרותיהן בצילצל שרשרות ואבזמים, והחול העמוק מחכה בשקט, והוא עמוק כאן מהתפרקות אדמת החמרה החרבה, כנראה, ומהתרופפות הקולואידים המחזיקים את הידבקות חלקיקיה, לעזאזל חלקיקיה, לעזאזל הקוֹלוֹאִידים, לעזאזל כל אדמת החמרה. די, שואג אבא, קדימה, הוא שואג ומנער מעליהן את השוט כדי ששמע צליפתו יקפיץ אותן לדרך, ושגם אמא תשמע את צליף הצליפה, ומייד הן אוזרות כוח בהרבה התנערות, וממתחות שריריהן ומקערות גבן ומושכות בלי להבחין באבא שירד וגם הוא עימן בסחיבה, יחד, שואג עליהן אבא, ומשקיע נעליו בחול וממתח שריריו ומקער גבו לדחוף, יחד, הוא שואג עליהן, ורוחו עוד מעט תקצר עליו, יחד, קדימה, יחד, הוא דוחף בצידי העגלה, בלי נשימה, ממש דוחף וממש שואג נוראות וגם כאילו מנפנף בשוט, ובעוד רגע, שוב נעצרים כולם ואין בהם נשמה ושוב מוכרחים לתפוש אוויר רגע ולנוח רגע. מה לעשות. וכעת כמובן גם בא להן הכרח לפשוק רגליים ולקער גבן ולהשתין, בדיוק כעת, הפרד עושה כדרכו והפרדה עושה כדרכה. מה לעשות. חור נבעה בחול תחתיהן ממולא צוהב מקציף, אבל כעת יש בהן יותר עוזמה למשוך, ועוד מעט וגם יצאו מן הקמח הרופס הזה, הנקי הזה, הזהוב הזה, הבוהק הזה בשמש הזאת. עוד עשרים שלושים צעד ותיחשף לה החמרה המהודקת, ואפשר יהיה לשעוט על פניה עד מעלה הגבעה הזאת, החשופה כולה המלוהטת כולה, המכוסה כולה חילף מוכה חורב, מכוסה כולו שבלולים לבנים כאילו הם פריחתו. והלא זו ממש אדמת פרדסים מהודרת, עשויה בדיוק לפרדסים, ממש יפה להלל לפרדסי השמוּטי היפואי, כי לא גפנים יושיעו ולא שקדים יושיעו וגם לא טבק שהתחילו מדברים לאחרונה כאילו מן הטבק תיושע ציון ויהודה תשב לבטח, פרדסים יפה לטעת כאן, ולחפור בארות, ולשתול חושחש ולהרכיב כעבור שנה ברכב יפואי אצילי, עדין, נוטף עסיס ודק קליפה. וכעת רק עוד מאמץ אחד, מסביר אבא לאמא וגם לפרדות, עוד מאמץ אחד ויוצאים מן החול, קדימה, שואג אבא, זוזו לכם, הוא שואג, וגם לא נח עד שבאמת יוצאים והקרקע שוב צפודה וקשוחה, והוא חוזר מעודד ומטפס פנימה, ומביט מעודד בו בילד מתחת למטפחתה של אמא, שכעת רואים איך היא יושבת ובוכה בלי לומר דבר.

איזה מעודד, הכל פתאום צר כל כך. חסר שום סיכוי. אל תבכי אמא, רוצים להגיד. או לצרוח על הפרדות. ואין כוח אלא רק לתת לדברים להתגלגל כמו שיתגלגלו. מי הבטיח שיהיו פרדסים, מי הבטיח שיגיעו בשלום. מי הבטיח משהו. רק פתוח פתוח סביב רק צרוב ומובס שמש הכל, ורק במערב, על שפת המערב, יש קצת הבהובים כאילו רטובים, ושהם דווקא עושים טוב, או כאילו מנחמים, או משהו, אם אפשר לנחם, אלא אבא אסור לו שייתפש לחולשה, אם אבא מרפה לרגע, אם גם הוא נתפש לחולשה, והכל נסחף. כאילו רק חיכו לזה. בעוד רגע יתחילו לראות את האקליפטוסים שעל גבול המושבה, ועוד קודם, מן הצד, יתגלה הג’ומז הזקן והגדול, למזרח, זו השיקמה שעליה כתוב בתנ"ך, ושמי שבא אל צילה נרתע מייד ממתיקות עיפוש ריח הפירות הרקבים בהמוניהם, עץ משונה בכולו, ושמייד במדרון שמעבר לחורשת האקליפטוסים כבר אפשר לראות את בתי המושבה, ואמא תראה בוודאות שעושים הכל, כל מה שאפשר לעשות, כדי להגיע מהר, ומה לעשות. האם הוא ואמא יחד או כל אחד לבדו? אמא תמיד היא יודעת לפני שעולה על דעתו. יש לה חושים כאלה לדעת. ואילו אתה גם כשתתאמץ לא תוכל לדעת לפניה דברים שהיא יודעת מאליה, כאילו היישר מפי העולם. והיא והוא הם שניים מסתבר שאינם מגלגלים דברים באותו אופן. ואולי גם איש חושב כך ואשה חושבת כך. זה כך וזו כך? מי יודע.

הנה, למשל, מלכת הצרעות היא אמא של כולם. בתחילה היא אחת ולבדה. ויום אחד באביב היא מקיצה ומוצאת איזו התחלה מוכנה של חור באדמה, ומייד היא מתרגשת להעמיק בו קצת, ומייד לשה מרוק ומשיירים כמין נייר, ובונה ממנו את התא הראשון של הקן ומטילה בו ביצה, ובונה עוד תא ומטילה בו ביצה, ושיש די תאים ודי ביצים היא מחכה לבקיעתן ומפרנסת אותם מטרף כל מי שיכולה לטרוף, עכבישים, זבובים ובעיקר דבורים שאורבת להם ממש אצל הכוורת, ובפגרים החתוכים לעוסים היא זנה את הזחלים הטמונים כדי שיגדלו מהר לתוך הקיץ, ואלה אך גדלו דיים והם מתחילים לעשות את התאים ולמצוא טרף לזחלים הבאים כשיבקעו, ולאחר שייגדלו לזון אותם בצוף פרחים ובדבש גנוב, ואילו היא כבר פנוייה כולה רק להטלה. והיא אם כולם, היא ציידת, היא שודדת, היא רוצחת, היא בנאית, היא אומנת, היא המטפחת רחומה את זחליה, היא הדוגרת בלי לדגור והעפר החם הוא שדוגר תחתיה, ויש גם מיני צרעות שהמלכה מטילה ביצתה לתוך פגר עכביש שצדה ושיתקה בארסה, וכשיִבּקע הזחל כבר יהיה לו פגר עסיסי מוכן לזלילה, ויש מינים שהיא מערימה ומטילה ביצה בתוך ביצה זרה, ולאחר שיבקע זחל הפונדקי יבקע גם זחל הפולש ויאכל אותו. תא משושה אצל תא משושה בתוך נבכי העפר החם, באשכול אפור מרובה תאים, והפועלות הן גם השומרות, והואיל ואינן עשויות להטיל, הפך צינור ההטלה שלהן לצינור העקיצה ולמזרק הארס, ומייד עם העקיצה מתנדף קצת מן הארס לאוויר, ודיו כדי להזעיק מן הקן שומרות נוספות ישר אל מקום הריח המרגיז, והן לא כמו הדבורה הזו, שעוקצה נשבר בעקיצתה ונקרע מגופה וממית אותה, הן, יפות ותוזזות ומזמזמות נוראות וחגורות חגורות זהב מהודרות כפי שהן, ומתוך הפרק השביעי של בטנן הסגלגלה הן שולפות את סף הרעל שלהן שלם, ועוקצות וחוזרות ועוקצות בו, ומכוונות ממש לאותו המקום שכבר עקצו, כדי להטעינו ביותר ארס יותר מרוכז, ויותר ויותר, עד לשיתוקו של הנעקץ או עד כדי המתתו, הרחמן יושיענו, מנוולות, נבזות, צבא מטומטמות שאינן מבחינות ולא רואות את מי עקצו כאן.

וכאילו מה? כאילו תופשת בך פתאום איזו הבנה, שאולי אינה אלא טעות מיסודה, שאולי, הארץ הזאת לא רוצה בנו כלל, לא באמת. מפני שאנחנו באנו לשנות בה ולעשות לה דברים שאינה רוצה. והיא לא רוצה בשום יער הרצל, ולא רוצה בשום פרדסים על גבעת החול־חמרה, ולא רוצה שהחול־חמרה ישתנה בכלום, ושיניחו לו ושיישאר כמו שהוא, ושיניחו לו גם לחילף העלוב הזה, ושהחילף מוכה החורב והעמוס שבלולים לבנים ימשיך ויכסה את המדרון, עם כל מיני הקוצים העלובים שאולי הם דרדרים, ושזה בדיוק מה שיפה לה שיהיה כאן, החילף והדרדר, ושישאירו אותם ככה, ושממש ככה זה היפה שקצרה דעתנו מהבין אותו, ומה שנוצר כאן באלף שנים ואולי אלפיים הוא חכם יותר ונכון יותר ואמיתי יותר מכל מה שעולה על דעתם קצרת הרוח של כל אלה הבאים לשנות כאן הכל, רק מפני שיש להם כוח, הרבה כוח, ודעת קצרה או חסרי כל דעת, למרות שקראו כל מיני ספרים שבעולם, ושחכמת היום הקצר אינה יודעת אלא רק להרוס את חכמת אלף השנים האיטיות, ושגם כיכר המישור שמאחור צריכה להישאר גדולה וריקה ובלי שיהיה עליה כלום וכמעט גם לא אבקים, ורק היא לבדה, ענקית ופתוחה וריקה ובלי שיהיה עליה כלום, לא עץ ולא צל ולא דרך, ורק אולי כמה עדרים נטושים של כבשים פה או עזים שם שלא מרגישים בהם והם בלועים אל אין סופיותה השלמה, או אולי גם איזה כפר ערבי נמוך, שאינו משנה בה כלום ולא מכריח אותה לשום השתנות, ושהזמן עובר ולא משאיר עליה שום סימנים, ותמיד היא כיכר פנויה כולה לשמש, לכל השמש, ולא משתנֶה בה כלום ואינה רוצה שיבואו ויתחילו לשנות, כי שינוי גורר שינוי, עד שלא יישאר כלום מן הזה הזה שיש כאן ושכך הוא עשוי להפליא, ושיפה לו שיישאר כך בלי שום שינוי מפני שמה שיש הוא כבר שלם שווה לגמרי, ושלא יתחילו לנסוע כאן בדרכים, ושלא ירוצו כאן עגלות, ושלא יָפֵרו משהו בחוסר דעת ויעשו דברים להכריח את המקום להיות מה שחבל שיהיה.

מי ביקש מידכם רמוס חצרי, אומר המקום, מישעיהו. עזות פנים של זרים לבוא להפר מה שיש כאן פרוּשׂ שלם כבר אלף שנים או אלפיים או שלושת אלפים, אדמה אחת גדולה ושלימה ופנויה מכל, יפה כזאת בריקותה השָווה והשלימה, לגמרי, ורק היא והוא, האדמה והאלהים, היא אליו בשתיקה דרך כל הריק והחום והאבקים הקטנים, והוא אליה בשתיקה דרך כל השמים הקלויים, הריקים, האפורים מרוב אור שחון, עד ששלֵמוּת האין כלום של השמים למעלה מגיעה ונוגעת בשלמות האין כלום של הארץ למטה, שאין עליה כלום. ורק השתיקה ביניהם זו שרק ביהירות חרשותנו איננו שומעים שאינה שתיקה כלל. ושכשמתחילים להפר את שיווי המשקל שמאז ומעולם, שנשמר תמים אלפי שנים, לעולם לא יודעים לאן מגיעים, ושקודם כל הורסים, את כל מה שידע להתקיים מדויק אלף אלפי שנים, לאחר שאלף אלפי השנים הלכו ודייקו בעיצוב השלמוּת המושלמת, פרט אחר פרט, והשיגו לבסוף את השלמוּת השָווה הזו הגדולה והסופית, שאין בה כלום אלא כלום פשוט ושלם כזה וחם ומלא. בתוך שלמות הריקות הפשוטה הזאת, בגמור לגמרי הזה, בשיווי המשקל העדין שקשה להגיד עד כמה הוא פלא, ובריקות הזו המלאה עד סופה – ואילו ביתוּק השלם בידי הוללים קצרי רוח ויהירים, לכל מיני התחלות ולכל מיני פציעות שפוצעים, ללא השב, ולכל מיני חיטוטים וגירודים, וגרירת כל מיני דברים שאינם שייכים, וכפייתם באונס, שיצמחו כאן ושייבנו כאן, ושישנו את המקום בכל מיני לא שייכים, ושיכריחו את המקום להסתייע וללכת או להיכנע, בלי לדעת כלל איך זה שלא יוכלו עוד לשמוע כאן את השתיקה השלימה, ואיך מפסידים לעולם את הריקנות הזו השלימה, ובלי שים לב לאף אחד מסימני המחאה, בכל מיני בצורות, או להיפך בכל מיני שטפונות, ובכל מיני דחיית קליטת העצים החדשים, ובשאר כל מיני ההכשלות, ובכל מיני העקיצות והעקרבים והנחשים, ובכל מיני ההתנגדויות לזרים שבאו לשנות, ביוהרה כזו ובעזות פנים, ובעקיצה הכרחית של כל מי שמנסה להידחף אל מה שאין לו רשות להידחף אליו כאן, ויהיה הזר הזה קטן ככל שיהיה, וחף מכל רע ותמים כולו, ויהיה זה אביו החורש מלא אמונה, ובתום לב מושיב את ילדו התם על האדמה השקטה, שסובלת פציעתה וכאילו אינה מוחה, אבא תמים אחד וילד תמים אחד לבוש בגד לבן שאמא תפרה לו, גדול קצת ממידותיו.

כן, אבל מצד שני. מצד שני? מצד שני זה אנחנו. ואנחנו כאן רצים אל הרופא. ונשאר רק לנסוע עוד חצי שעה או פחות. וזו כבר חורשת האקליפטוסים. ואנחנו מגיעים עוד מעט, אומר אבא אל אמא, ואמא נושאת עיניה סוככת יד על עיניה, ועוד לא מאמינה, יותר מדי פעמים אמרו לה וניסו להרגיע אותה בזה, בעוד מעט מגיעים, והיא עוד לא רואה. ורק עצוב כעת. וכל אחד לבד. ולמה למשל הלכו ונטעו כאן אקליפטוסים, דווקא כאן, אין כאן ביצה, ואין כאן אדמה זיבורית, ולא ברור על מה חשבו כשנטעו, מפני שהלא אין כאן עץ בלי שחשבו שצריך שיהיה, ובלי שחפרו לו ובלי שהביאו ושתלו ובלי שעשו גומה והשקו, מאליהם אין כאן עצים, ותמיד צריך מישהו להתעקש על כל עץ שיעמוד ויצמח. עייף הילד הקטן. מותש כולו ובקושי נושם דקיקות שמבחינים רק כשגוחנים ומצמידים אליו אוזן, והיד הקטנה הזאת שלו וכף הרגל הקטנה הזאת כמו רגל של בובה. איזה עצוב.

יחד, זוזו, צועק אבא ומניף בשוט. דלילה למדי היא החורשה. לא יותר מדי חורשה. אבל ריח האקליפטוס תמיד יש בו מעודד, גם בלהבי העלים היבשים שמרפדים כמושים את החול. אלה כאן לא מן הגיבורים של “ביער בחדרה” ולא מ“יובל העגלונים”, אקליפטוסים דלים ועייפים וחלשלושים. אולי יעשו מהם סמוכות, לתמוך. אולי הם גבול חלקה אחת. ורק פה ושם גזעים חלקים ויפים, כעירום יפה. הו, כן. נבהל וסטה מהר. ולמה תמיד רק אקליפטוסים יש גם עצים אחרים בעולם. כעת כשהמלחמה נסתיימה, והכל יתחיל להשתנות ומהר. ולאחר התוּרכים אפשר יהיה לעשות דברים. וכנראה שאמא לא תניח שנשאר כאן ונצטרך לזוז. די לה לגדל ילדים במידבר, היא אומרת, די לה לאפות על הקוצים בתנור שבחוץ. די לה שני דליי מים ליום עם עלוקות. די לה בשעמום, די לה בחדר אחד בבית הבנוי, שמצטופפים בו כל הארבעה, בצד עוד שש משפחות בבניין האבן, ובלילה עוד יושב לכתוב ולא מכבה את האור. והשתיקה שלו אינה צד חזק בוויכוח, שכבר כמעט ונוצח בו מראש. ילד קטן. כל עוד רוחו בו. איך בחוסר אחריות נתן לו לשבת על חור צרעות. ובתוך הוויכוחים אם הולכים מכאן אל חצר כנרת אל הקבוצה, או הולכים מכאן ישר אל לב העמק לעשות מושב. הוא כשלעצמו המושב נראה לו יותר, בגלל הפרטיות שנשמרת בו יותר, ומפני שהמשקיע יותר קוצר יותר, ועם שני הבנים בצידו אפשר יהיה לנסות, ודי יהיה להיות נודדים מדי שנתיים שלוש ממקום למקום, לנסיון חדש, קבוצת פועלים קואופרטיבית לעבודה חקלאית.

בין יפו העתיקה לאחוזת־בית החדשה, בנוה־שלום כנראה, או בנווה־צדק. לשם כנראה. עצוב. עצוב לבן אדם. יותר משהוא הולך הוא נגרר. ואתה כבר לא ילד, אומרת לו אמא, ודי כבר להתגלגל. כבר אינך הגיבור האלמוני העומד לרשות העם תמיד והולך ועובר מחזית לחזית, והולך וגורר את משפחתו מארעי אל ארעי, כאילו היו מזוודות. ופתאום, לרגע, תוקפת החולשה וההרגשה שהכל כבר עייף, ואין כוח לכלום. רגע אחד שלם. ואחר כך, לאט, ואחר כך, יותר שוב נושאים עיניים, ובלי לשנות כלום, יודעים שהרגע עבר אף כי רגע חדש עוד לא בא. ואחר כך בלי להרגיש, כמו שקורה לפעמים, הוא תופש שהוא מזמזם בלא קול איזו מנגינה, מתייבבת כזו בלא קול, איזה יַה בַּם בִּים בּם, שכזה, חסידי כזה, שמשכבר, אבא כבר עשרים ושש שנים כאן, עם הפסקה אחת, ועדיין הוא שם, במקום של שש עשרה שנותיו הראשונות, עם הבּים בם הישן הזה, מוצץ הלב, ככל שמיושן ומטופש, ושמייד כשתופשים שעד כדי כך, מפסיקים, בבושה, ומציצים סביב אם מישהו תפש, ונוכחים עד כמה לא בשעתו ולא מתאים לשעה הזו, ובושה, אף כי אותו בדל זִמרור כלל לא פג ולא חרב, ועודנו בלי קול ובהתייבבות עד כלות מתייבב לו בתוך הפנימה שלו, הוא לא נוגע ואף אחד לא יגע בזה שלו שבתוך תוך הבפנימה שלו, בזה ה־יַה בּם בּים בּם אוֹי יוֹ יוֹ אוֹי, הזה. אוזן קולטת שיר לאבא, ואינו מזייף וגם כשלעתים, בבלי דעת הוא מכווץ גרונו ומייבב בינו לבינו את אאידה או כרמן, בלי שמעודו היה באופרה, לפי שבן שש עשרה וחצי עזב את רוטמיסטריבקֶה הקטנה שבאוקרינה, פלך חרסון, טולסטוי בידו זו והתנ“ך בידו זו ורוממות התחייה בליבו וישר אל ביצות חדרה, שמתחילה נחשבו כאדמת עידית כבדה וירוקת עד, ושגם לאחר שפרצה המלריה לא ידעו לקשור בין בּיעותיה ובין איזה עקיצות יתושים קטנים. תמיד העקיצות היו קטנות והשעה היתה גדולה, ולא עוד אלא שהתוצאות היו גדולות מעבר לכל שיעור, ושינו את כל החיים, ומחדרה בבהלה לזכרון, ומזכרון לשעה קלה ליפו ומיפו לאחר שהקדחת כמעט והכריעה אותו בהתקפות החוזרות ולא נשאר ממנו אלא שלד משקשק מלוהט חום, בחזרה עד רוסיה ובבושה ובהתנצלות שרק כדי לנקות את הדם מן המלריה, וגם כדי ללמוד פרק בברזלים ובנפחות ובפרזול, כמובן כדי להועיל בארץ, ומהר ככל האפשר, מיקטרינוסלב, פלך חרסון, בתרס”ד, שוב ליפו, ולמיפקד תושבי יפו, מעשה הגבורה שעשה יחידי, ובחזרה לכרמי רחובות, ומרחובות לחרש־ברזל במפחה בפתח־תקוה, ומורה הוראה לשעה, וגם עוזר בגן הילדים, ושוב אל הכרמים, ובמעדר תמיד ובמזמרה תמיד ובלילה בלילה אל השולחן הארעי בכתיבה עד עצם מלוא הלילה, כשהשמים השחורים בחוץ נעשים פתוחים גדולים לבן אדם והכל כל כך פתוח לפניו.

כי אילו שאלו את פיו היה אומר בלא שום היסוס, עיזבו אותי כולכם ורק תנו לי לעבוד בשדה ביום, אלא שאילו באמת שאלו אותו הלא היה מהסס להשיב כל כך. מי הוא שיתבע לעצמו כל כך או יעמיד עצמו במרכז החשיבות. הוא לעצמו יחפש איזו פעם אחרת, איזה אחר כך, כשכולם ילכו לישון אולי, או בחצר אם קשה בחדר, או במלוּנה שבמקשה, או על הברכיים אם אין שולחן, ולאור הנר, לאור השחר, לאור השקיעה אם אין אפשר אחר. אלא שגם הניחו לי או עיזבו אותי, אין ברשותו. מי הוא שיוכל להתנשא ולבקש לעצמו כל כך. מלבד שאסור ואבא אינו כדי לבקש לעצמו אלא כדי לראות את הקודמים לו, ואבא איננו כדי להתאונן או כדי לבקש או כדי להתמרמר. אבא הוא כדי לעשות מה שקשה לכולם. ודי לכעת, רוצו, אתן, שאג, רוצו פגירות, רוצו או שאני מצליף, אמר והצליף שוטו באוויר. ואגב, מי כעת הרופא במושבה, לאחר שבחורף טבע ד"ר מוסקוביץ בנחל ההוא, ובא במקומו רופא חדש, שגם הוא מן הסתם גם רופא פנימי גם מנתח גם מיילד גם עוקר שיניים וגם חובש לכל לב נדכא, וגם אם איננו יודע מה בדיוק הכאב הכואב ומה בדיוק עושה החלבון והאנזימים והטוכסונים לגוף הנשוך או העקוץ, הרי רבות ראה בחייו, והרבה נשוכים ועקוצים וחבולים טופלו בידיו, שגם אם אינו יודע להסביר הכל בשרשרות חלבונים ובאֶנזימים וגם אם אין בידיו כל אותן זריקות ואינפוזיות, יש בידיו איך להקל או אם יראה עד כמה חמור המצב, יחליט להמתין עד הבוקר כשתבוא הרכבת ממצרים בדרכה ללוד ולירושלים, וישר לבית החולים בקור חולים או משגב לדך, או בית החולים של הסקוטים או של המנזר הצרפתי, ולמהר ככה ולנסוע בדחיפות עם הילד, והם יעשו שם מה שצריך לילד הקטן הזה המורעל הזה הכואב הזה, הקטן, המתייסר עד עלפון ושהעלפון אולי הוא מזלו שלא להיקרע כעת מכאבים.

עוד מעט באים, עוד מעט וכבר שכונת התימנים, העניים והמנוצלים, בבתים המגובבים והמסכנים שלהם בפאתי המושבה, ועוד מעט וכבר יהיו שועטים ברחוב הגדול, עוד מעט, וכעת פתאום גם אמא, תראה הוא פוקח עיניים, אמא אומרת פתאום, תביט, מה ילדי מה ילדי, הוא פוקח עיניים, היא אומרת, והילד שבחיקה מתפתל כעת ומתגנח עלובות, מתפתל ולא מוצא מקום, ובוכה פתאום בקול, לחצי רגע, בכי פתוח כעת וקרוע וחסר מעצור, ושוב מתפתל ומתייבב, וכובש עצמו בחיקה של אמא, באחיזה אחרת, וכאילו בהתרפקות מחדש, או כאילו מחפש בחזה שלה, נצמד בסומיות, בהצטרכות ראשונית כזו ומייבב ומתייבב ולא רואים את עיניו אלא רק את כתפיו הדקות, והן מתקרטעות להן, כמי שהודף מעליו הכל ורק נדחף אל ההכרחי מכל, ואולי כמו ראשו של הילוד הנולד, הנדחף לצאת אל המוכרח שלפניו ויהיה קשה כמה שיהיה, ואל הכרח היוולדו ואין עוד נסיגה כעת. ואמא איתו, ובכף ידה זו הודפת את ראשו נכון אליה, ברכות אין קץ ובהחלטיות אין קץ, כאילו כך הדבר וזה הוא ההכרחי מכל כעת, ובכפה האחרת היא כאילו מפנה את עצמה אליו, אל ראשו המחפש, ואל יְבבתו הטוענת את חפצו האחד, ולא היה מפליא כלום אילו עוד רגע גם היתה עושה כעת את הנכון ואת ההכרחי, ופורמת בכפתורי החולצה שלה והודפת את קישורי מה שלבשה מתחתיה, ועושה רווח לכף ידה לבוא פנימה ובאצבעותיה הרכות לחלוץ, כדרך שרק אשה יודעת, את מלוא הלבן והחבוי ההוא, שאסור בראייה משכבר ושגמל ונגמל משכבר, ושלבנו וריחו וגודשו טריים בו, ומעבר לכל ובאותו הכרח מגנטי, מגישה לו, למתרפק אליה ביבבה, חנוק ואבוד בכל רעליו, ובתובענות מפורשת להיות מחובר אליה ואל חייה ואל מתן חייה ואל זֵכר הנביעה החמה והלבנה והמתוקה, שאין בעולם יותר נכון ממנה ואין יותר רפואה ממנה ואין יותר חיים ממנה.

האזינה תפילתי בלא שפתי, אומר אבא כעת בלי קול, בשפתיו, וגם בלי שפתיו, מפני שתו לא נע בפניו כעת, האכולות שמש, חשוף הראש, הוואן־גוֹכי, והמושכות בידו הגדולה התיבנית והאוחזת חזק, הט אוזנך אלי, אומר אבא בלי להשמיע הגה, שמרהו כאישון בת־עין, אומר אבא ומשנה לצורך השעה מן הכתוב במזמור י"ז, בצל כנפיך, אומר ומשנה, כי זה מליבו, תפילה לדוד, אומר אבא, ושמעה אדוני, והקשיבה לי, אומר אבא, ואינו מנגב באצבעו דמעות, הרוח מנגבת והשמש מנגבת, והדרך כבר נפתחת ועוד מעט, ממש עוד מעט. עוד מעט ויבואו כבר בין הגדרות מאבני הדֶבֶּש, שאינן אלא אבני כורכר קשיחות, מחורחרות, חומות לבנות, מלוכדות בטיט לבן אדמדם, בגובה כתפי אדם, כדי שיוכל שכן להשיח ראש אל ראש עם שכנו, ומאחור ניבטים הבתים הקטנים עם הכובעים המחודדים של רעפים אדומים, ועם עצי התות הגזומים ככדורים, מהם טוּחים ומסוידים אוֹכרה, ומהם חשופי אותן אבני הדבּש הגולמיות חומות ועם שני דקלי הוושינגטוניות תמיד משני עברי כל שער, ועם תריסי העץ הירוקים שרפפות שלביהן ניתנות להסטה, ולהאפלת אור אחר הצהרים המסמא הזה, ותמיד יש בחצר הקדמית איזו נערה אחת עומדת לה פתאום בגינה אחת והיא משקה לה בצינור גומי בקלות יד ובהתזה חפשייה כל מיני פרחי קיץ שישנם, בפריחתם הגלוייה העשירה צהוב עם חום, סובאי מים מדושני מים צוחקי מים, ועל דרך העפר הרחבה שבין הבתים הם באים כעת כבּאים מן המידבר הגדול, ונכנסים מגושמים בשעטת פרדות הכפר המגושמות שלהם, ישר מן המידבר הגדול והחם שהם יוצאים ממנו והוא עודו בהם, ואנשים פה ושם נעצרים ואומרים בדאגה מה קרה, ואנשים מצביעים לפניהם היכן בית הרופא, וקצתם מוסיפים והולכים איתם, וקצתם מוסיפים והולכים איתם רק במבט עיניים, וזה כבר בית הרופא והוא ישנו בבית והוא כבר יוצא אליהם, ואמא כבר ובדמעות, ואבא נחנק בגרונו, והוא לוקח את הילד הקטן ומחבק אותו אל ליבו, והילד הנפוח מעוצם העיניים אין ממנו אלא רק הייבוב שבסוף כוחו, ואבא מושיט יד לאמא לרדת מן העגלה, ורגע אחד כעת בתוך מהלך הירידה־הורדה, והם חבוקים יחד כולם בזרועו האחת הזאת, אמא והילד בזרועו החובקת, ואז מתחזק אבא ובקול הכי מאושש שהוא יכול להעלות, אומר לו לרופא שכבר הנה הוא יוצא אליה, צרעות, אומר אבא בקול לא מוכר לו, צרעות, אומר אבא את קיצור הכל, וכאילו רק כעת תופש את גודל אסון הפגיעה – קן צרעות שלם – הוא מתאר בלי קול, ושנעשה לבלתי הכיל עוד, וכולם פה עומדים לפני הרופא חשופים כאלה, אביונים כאלה, אמא והילד, ואבא ואמא והילד שלהם, כולם לפניו.

והרופא לוקח את הילד, בידיו האלה השעירות ובכפות ידיו הדוביות האלה, שבהן הוא יודע להוציא קוץ עמוק, למרוח יוד או איכטיול, וגם לעקור צפורן ארורה שנתקעה בבשר, ובמאור פנים תמיד ובהבטחה שהכל יהיה רק לטוב ורק למוטב, ואין בו ברופא אף סימן של בהלה - אם הוא לא מת – אומר אז הרופא, להם ולכל הקהל סביב – הוא יחיה. אומר הרופא בהמון ידיעה ומסיט בהרחבת היד הדובית הזו את משקפיו אל מצחו, ספק מחייך אליהם ספק מהרהר הרהורים.