דגון    🔗

זה בית הרב. קמים בבוקר בבית הרב. כשנשאלים מסבירים שאנחנו גרים בבית הרב, והשואלים אומרים, אהה, בבית הרב. כשהאמת היא שבבית הזה אין שום רב, ולא שרידים של בית רב, ולא צורה של בית רב, ואולי פעם גר בו הרב, לא ברור איזה, ושמו נשאר אחוז בבית לבלתי הפרד, כציון מקום, כמורה דרך, ובמקום מספר לבית הזה, שבקצה רחוב יעקב הארוך, לצד בית העלמין, על הגבעה הפחוסה, זקור משהו מעל האדמה, על גבי מסד אבני כורכר אדומות לבנות, ו“דֶבֶּש” לבן מקולק ואדום דהוי, עד שצריך לטפס ולעלות כמה מדרגות כדי להגיע אל דלת הכניסה, ושקט עמוק סביבו תמיד, ובעיקר בלילה, כשאפשר לשמוע מקרוב את תני הלילה באים רעבים לחפש ולנשוך, וכל הכלבים מסתערים בנביחות שצף קצף, ואפשר לשמוע את פעימות מנועי בארות הפרדסים פועמות ברצף שווה כמו לב, אף כי בצבעי קולות שונים, וכמובן את געיות הפרות מן הרפת של האיכר יהודה שממול, שבבוקר כשהרועה עטייה משכים לקרוא לו בשמו בצעקה בלתי משתנה כאילו היתה חריקת שער נפתח במועד קבוע, חואג’ה יוּטָ־ה־ה־ה כזאת, כדי שיתיר כעת את הפרות שלו מאבוס הלילה הריק, ויניח להן לשעוט בהדר כבד ובחשיבות ובגדולה של פרות דמשקאיות אדומות וגבוהות, עם שהן מטילות חפשי התרזות לחות וטופחות ועם שהן נדחקות כולן כאחת אל השער להצטרף מתוך חיכוך גופים גדולים אל שאר הפרות שכבר ליקט עטייה הרועה לאורך הרחוב המתעורר, וימשיך עם העדר הגדל והולך מחצר לחצר והחוצה לעבר בית העלמין, והלאה אל הפרדסים ואל הכרמים שעל גבול המושבה מזרחה, ואל חלקות העשב שכבר קמל למדי בסוף הקיץ, שהיה קיץ מוטל חם ועייף ואדיש למדי על כל הפתוח שמעבר למעובד ושלא יחזרו ממנו אלא עם ערב והעדר יהיה הולך אז ונפרט ליחידות יחידות, פרות היודעות אבוס בעליהן, ושוב בצעקה חורקת יוּטָ־ה־ה־ה כזאת, ותלכנה ותתמעטנה מחצר לחצר עד האחרונה בהן, והרועה יתנדף אז כבקסם לבלתי היראות עוד עד השכמת הבוקר, ואז, עם דמדומי ערב, כשהן נקשרות שוב לאבוס שריח חרובים כתושים נידף עצלני ממנו, בחום הכבוש שנצטבר עמום ברפת כבוש עם שאר הריחות החריפים, ומייד יתחילו להיתזז שם קילוחי החלב אל הדלי בט־ז־ז־ז המזמר שלהן, שמעורר תמיד כל מיני רגשות נסרחות לכאן ולכאן, לא כולן מוסברות היטב, בתוך כדי נתיזת החלב הנחלב אל תוך הדלי בקצב מתמיד ובקצף מתאסף בשוליים, ושיש בהן גם משהו מכמר את הלב, ואחר כך יהיה שקט כל הלילה עד ההשכמה מלבד אותן הגעיות המתמשכות בכלות הגעגועים, מפעם לפעם, ומלבד מחזורי קריאות התרנגולים סיבוב אחר סיבוב כל הלילה, ומלבד המוני הצרצרים אין קץ שמנסרים כל הלילה את החושך בשקידה חדגונית לא תלאה, פעם כאילו לכסות דברים שנעשו בחושך, ופעם כאילו באמת ובתום היו מקהלות שירה, ומלבד, הרחק מעבר לכל זה, רחוק ועמום פתאום גם רעש הים, שהלילה היה מביא אותו פעם רחוק ובלתי ודאי ופעם ברור וקרוב, אף כי לעולם לא כל כך ברור ובוודאי לא כל כך קרוב כמו אך זה לפני כמה חודשים, בסוף החורף, כשתמיד היה מנהם והומה וכמעט בהישג יד, ובין רוטן ובין מלחש תמיד היה כאילו ממש רואים איך באים גליו השטוחים ומתרפקים בלקיקות חמימות מלוחות עם תחרות הקצף ההן, ממש שם מתחת למרפסת ביתו של יגאל שאביו מונצ’יק בנה אותו בידי קבוצת פועלות מופלאה, ושזה כמה חודשים, מאז החורף, התרחק ונהמתו אינה מגיעה עוד אלא רק כשהשקט מלא ורק כשהים מלא נהמה, ורק למי שמתהפך כל הלילה על מיטתו ולא נירדם, ומצטרפת אליו גם אותה התפוקקות עגומה זו של תקרת העץ של בית הרב הזה, תקרה גבוהה, בלי אף ניברשת זכוכיות מדנדנות חרש, ושעושה ללב הלא נרדם עוד מנת עגמה, ובו בזמן גם מנחמת, וכאילו שום דבר לא סוף פסוק, לרבות התפוררות הבית הישן הזה הנמשכת ביתר תוקף בלילה, בלי להכחיש כלום ובלי לאשר כלום, וגם זה אולי מין רווח, ואולי באמת לא כלתה הרעה, כששוכבים מתהפכים בלתי נרדמים כל הלילה בבית הזר הזה שגרים בו כעת, בבית הרב.

גם לא קוראים לו עוד צי, וגם לא יודעים כאן שזו חניכתו המוסכמת על הכל, כשם שהיה מוסכם על הכל לקרוא צִ’פָּאף לזרובבל, ולתקן בכינוי את השם שההורים מחוֹסר ראיית הנולד כינו לילד ארעית, או לקרוא ליגאל הלז גלֶגוּלֶה, גם כשהוא מתכעס אז, ומטיל לשווא אבנים וצרורות וענפים ומה שמזדמן לידיו הכועסות וגם בעיטות רגל בכל מי שיוסיף לקרוא לו גלגולה, ובכל מי שרק נדמה היה שכך קרא לו, וכלום לא עזר לו, וזו דרך העולם, וכעת קוראים לו דגון וזה גם שמו בבית הספר, ולא לכבוד האליל הפלשתי שהיה גר בשכבר הימים ממש כאן בבית דגון מצפון ובעקרון מדרום, ובאשדוד במערב ובגת אי שם, ושהיו מעלים לו קטורת באפו, ומדלגים ומכרכרים לפניו בכל עוז, עם כל העפולים והטחורים ועכברי הזהב וכל השאר, ולא דגון על שם הדג הקטן ההוא, שיש כמוהו מתרוצצים בהמוניהם בין הסלעים הירוקים שעל שפת הים, מתכסים מים ומתגלים חליפות, וכמו עננים של פעוטים שקופים שכמעט רואים להם את כל מערכות בטנם הקטנטנה והגמישה הזאת, כאילו, ושלעולם לא הצליחו למשות אחד מהם מפני שהם חמקניים ומתעופפים במים הרדודים סיעות סיעות מתרוצצניות כאלה, ממש בשלוליות המחוקות הללו, טסים רבבה לכאן ורבבה לכאן, לא מפני שאינם אלא רק במין הזייה של הרואה המשתאה להם, אלא מפני שהם חמקמקים כאלה המתחמקמים עם כל קטנותם שרואים דרכה את אידרתם השקופה כחלחלה, כאילו, אלא דגון, שוב, בגלל כלב אחד, לא מוזר? שוב כלב רוח, של צילה, הפעם, צילה מן הכיתה שלו שאין בה אלא רק שלוש בנות צילה ושלומית ובתיה שקוראים לה בשקָה, דגון שגם הוא כלב ציד זרזיר מתניים, דק רגליים ארך אוזניים רטוב חוטם ורזה וכחוש וצנום ודק שקשה להבין איך יצור גבוה כזה ורגיש כמוהו אין לו שום ממשות הגוף ולא דמות הגוף אלא רק כלונסאות קוויות דקות של רגליים כאלה ורק עיניים שחורות גדולות ועצובות או אולי חכמות כאלה מביטות מתוך אין כלום מלבד הכתם השחור מתחתיהן שהוא החוטם המרחרח שלו, הרגיש תמיד, וכך הוא מסתובב כעת בעולם החיצון כדגון, וגם לא מסתובב, ורק מעט מאד הוא בחוץ, ועוד פחות מזה רוצה להיות בחוץ, וככל האפשר רק בבית, ספר אסוף אל חיקו וראשו בין כפותיו, ולא מגיח כמעט מבית הרב, ובלי אף אחד, וכל ילדי תל נורדוי שלו נקטעו בבת אחת, כמו ברז שנסגר, ואין עוד ילדים סביבו ולא הולכים אל ילדים, ורק יחיד ולבד ולבדו, ואפילו כשהולכים לבית הספר ובאים בין כל הילדים, הם לעצמם והוא לעצמו, והוא וכל מה שהוא לא מעניין אותם והם וכל מה שהם לא כולל אותו. וככה זה.

בית הספר הוא קומה אחת מתחת לאקליפטוסים ולקזוארינות מאובקות, ולכל חדר שני חלונות אל רחוב יעקב רמי תריסים מאובקים, ובכיתה ז' רק שלוש ילדות והשאר ילדים שרובם כבר בחורים גברתנים, שלושה בנימין, האדום, השחור והחסון, ודוב ואריה וצבי, ומשה ואהרון ויהושע, וייגאל וגואל ויגאל, וגם רחביה ופתחיה ואמציה וזה, ככל הזכור הכל וכולם, ושלושה הבנימין האלה חזקים כמו מתאבקים שרואים בסינימה (אם המנוע המפעיל את החשמל לא מאכזב באותו ערב ואם עמרם המציג הספיק כבר לתרגם ולצייר את התרגום על סרט לוואי שמתגלגל בצד הסרט, לעתים מפגר ולעתים מקדים בלי שאיש מקפיד, ורק כשעובר כל גבול, שורקים לו באצבעותיים וגם מריעים עמרם התעורר!), ומספרים כי אחד מן הבנימין אפילו תפש פעם והרים סוס אחד בקדומותיו כשהסוס מופתע ומשתבש להישאר על אחוריותיו, ואחד מן הבנימין אפילו הרים את העגלה בידיו כדי להוריד גלגל לתיקון, ואחד מן הבנימין, מספרים, חיסל במכת אגרופו גנב אחד שפרץ לכרם אביו לפני שהספיק הלה לצייץ ציוץ, ובוודאי שלא לקטוף אפילו גרגר, סיפורים שמעוררים צחוק כללי, הערצה כללית וגם זהירות מפניהם, שלא יתחשק להם לנסות אותך בהתגוששות של צחוק, והם משועממים רוב היום בלי להסתיר, ולא רק בשיעורים, מלבד בכדורגל, ומלבד בעבודה בפרדס אביהם, שהם חוששים כל אחד מאביו, למרות כל כוחם הפראי, והם יורקים משעמום ארבעה חמישה מטר לרוחק, ומוצלחים לקלח מימיהם לפני כל הקהל בקשתות ארוכות, ומלבד כשהם צוחקים לבני שיניים אל הבנות ומצחקים אליהן ברמזים עבים, וגם מיטיבים במסרק שמור בכיסם את בלוריתם הבוהקת שחורה צהובה וחומה ושובל אין קץ של מיני סיפורים נכרך תמיד אחריהם, לא בדוקים לפרטיהם, וגם לא מובנים לפרטיהם לחדש זה מקרוב בא, מעשה בכל אחד מהם ובבנות שומרי הפרדסים הערבים פה ושם, בין אם מעשה אגדה ובין אם מעשה מישאלה, וכל מיני הצעות מן הנסיון איך להשיג בזול ובקצת כוח דברים אסורים ומושכים מאד, שמשום מה כשהוא מתקרב הם משתתקים, כאילו צריך להתחשב בו, גם כשהוא רק דגון קטן אחד חסר שום ערך ולא מועיל לכולם אלא אולי רק כדי ללכת להלשין לפני איזה מורה או משהו, ולא איכפת להם כלום מיובל העגלונים שהמורה בכור לוי קורא לפניהם בהטעמה מצוינת, ולא מסיפורי פרץ שזה משעמם מזה, וקשה להם למלא אפילו חצי דף בחיבור המתבקש מהם, עד שבאה ההפסקה כדי לעשן וכדי לדבר חופשי ערבית ועברית עם אידיש ופניני רוסית, מלים בודדות מוקפות שתיקות מרשימות, מלים בסלע, באופן שכדי לבטל מישהו עד תכלית ביטולו היו אומרים עליו, בבוז גדול, שהוא ממש “לא מועיל”, ממש בִּינְפָעֵש, שהוא שלילת הפועל נפע, שהוא התועלת להועיל, ביטול מבטל עד תכלית הביטול, ושזה מה שנמנו וגמרו על דגון הדק והדל הזה, שהוא בִּינְפָעֵש גמור, אלמלא אחיו, שחקן הכדורגל הדגול, המגן הימני של מכבי יהודה, שמביס בבעיטה אחת משער לשער את מכבי ראשון ואת מכבי נס ציונה, והומם אותם בהימום סופי, עד שהם מתכווצים ונמלטים מן המגרש מבויישים ולא ייראו פניהם עד יום ראשון בערב, ובזכותו נזהרים גם באח הלא מועיל, גם כשהאח המועיל נמצא במקוה ישראל כל השבוע ורק מפעם לפעם יבוא לשבת, עוטה מחלצות מקוואי המתגאה לו בשמו, מוקף סיפורי דברים מתוקים ואסורים שמשתתקים עד הס כשהלא־מועיל מתקרב לתומו לטווח שמיעה.

עוד שנה יסיימו חוק לימודיהם וייחלצו לבסוף מכל בזבוז החיים על בית הספר, כאן כמו בתל נורדוי, מלבד ששם יהיו יוצאים מייד להגנה להכשרה ולתנועה, בכל חופש גדול מן הגימנסיה הרצליה, וכאן ייצאו לכל השנה לפרדסים, למחסני “פרדס”, ושניים אפילו לביירות “ללמוד עורך־דין” – מלבד הבנות שילכו ללמוד גננת וללמוד פסנתר בכרך הגדול, ומלבד בתיה המכונה בשקה, שאפילו המורים נוזפים בה, ברזל בראש, קצת מפני שזה באמת, וקצת מפני שאביה הוא הנפח האדיר הזה, עם השפם האדיר, עם הרוסית המצלצלת ומפרזל הסוסים האדיר, והיא כבר מוכנה להתחתן – ומלבד עוד אחד, פתחיה, שכבר ידוע שייסע ללונדון ללמוד עסקים, וכשמרכיבה על חמור יעברו לרכיבה על סוס ולרכיבה על אופנוע, ולרכיבה נוחה יותר ומכובדת יותר באמריקאית, שברולט או פורד, עוד מעט כשעסקי הפרדסים יעשו פרוֹספֶּריטי שהוא שגשוג השווקים באנגליה. ולאן יפנה דגון? מן הילדים שיעשו אגודה אחת וילכו להגנה להכשרה ולתנועה ניתק, כשם שניתק מהפיכת המציאות שישנה למציאות הנכונה שעושים אותה על ידי השבעות ובכישוף המלים הנפלאות בלבד, בצל הצריף עם המטפס הירוק, השבעות שבאו להם מן הספרים אדומי הכריכה ומהתלקחויות הדמיון הפורה, כשם שניתק מן היחד שהיה מקיף את האחד ועושה ממנו רק עוד גרעין אחד בפרי הגדול מרובה הגרעינים, כמו באבטיח או ברימון, ומעתה אף אחד לא יהיה הולך עוד לשום מקום אלא תמיד הם רק כולם בחבורה יחד, תמיד יחד ולכל מקום, וסופם בהכרח גם להגיע לקבוץ מעוֹז ולקבוץ בית־השיטה ולקבוץ חמדיה, ולקבוץ בית־אלפא ולעוד פה ושם, וגם למושב או שניים ולהגנה ולפלמח כולם, ואילו אל הילדים הגברתנים האלה אינו יכול להתחבר, הם לא צריכים אותו ולא הוא אותם, והסיפורים הנאמרים ברשלנות מהודרת ובבוז מהודר לכל אמירה שלימה ולכולן, וכל מלה באה בקושי מפני שכך יפה, ויפה לחכות עד המלה הבאה שתבוא בקושי, מפני שכך מדברים המועילים, אפילו כשהם מספרים על איזו מלכה’לה אחת, שמנה ונמוכה ומטומטמת, שאפשר לעשות לה הכל וגם להפשיל על ראשה את השמלה, ולראות לה ולהראות לה, בחופן סוכריות, ושדי להם במעוגי ידיים כדי לתאר בנדיבות את כל מיני היתרונות המעוגלים שיש לה בגופה של מלכה’לה הצוחקת תמיד וריר נוטף לה, או מספרים על מעללים נהדרים שהם עשו לאיזו זקנה אחת שבישלה לזקן שלה וחטפו להם מן המטבח ונתנו לכלבים, והזקנים עדיין מחפשים, או נתנו לרועה הערבי והלשינו עליו מייד עד שנתפש, או מתחרים מי יוכל לעקור את העמוד החדש שתקע פלוני בשער חצרו לאחר יגיעה מרובה בחפירה, לעקור במשיכה אחת ולהשליך כנצר נתעב, או בשבתות בחצר בית הכנסת כשמחכים שיגמרו שם, לבושי יום טוב, ועד אחר הצהרים כשיבוא לבסוף וילכו לכדורגל, והערב יבוא ויעשו חשמל בסינימה של עמרם ויציגו שם סרט ויהיו מתנדנדים בפינת הרחוב מתחת לפנס הדלוח, רק מרוב גודל ורק מרוב כוח ויעמדו מתנודדים ויצאו ויפצחו גרעינים וידליקו בהידור להפליא סיגריות ויטילו אותן במעוף לא גמורות, ויגידו בקושי דיבורים מתקשים ואיך שהוא כבר יהיה חצות וילכו לישון, וככה זה.

מפני שלבסוף בא המשבר, ועל אף כל השתדלותו של הדוד דויד, האיש הנקי והטוב, החבר בהרבה אגודות של טובים שעושים טוב, וגם על אף כל רצונו הטוב של אדון דיזנגוף לא היתה ברירה, ואדון דיזנגוף גם ניסה להמתיק משהו והבטיח שבהזדמנות הראשונה וכשרק ירווח ושכולם מעריכים מאד, ורק צוק העתים ומה לעשות ונגמרו כל התקציבים וסוגרים ומפטרים ומשלחים ונועלים ואין מה לעשות, ולא מרוע לב אלא באמת רק מצוק העתים, וככה זה. ומה נשאר לעשות? לא נשאר אלא רק לפנות אל הדוד משה, הדוד זעום הפנים שמאז התאונה שהיתה לו נשחתו פניו משהו ויש עליו משקפיים כהים עם סוככי עור בצדדים, וקשה לדבר איתו תמיד ועכשיו עוד יותר, ואם באים לא ביום הטוב שלו מוצאים אותו סגור, נזפני, ממעט דיבור ולעתים גם מטיח מלה קשה שקשה להתיישר ממנה או לשכוח אותה, וגם כשזה עצמו ובשרו בן אחיו שאיתו התגלגל בכל ההתחלות הקשות, מאז באו ויחד בנו את הארץ הקשה הזאת, כמעט שלושים ושבע שנים מלאות וקשות, שנים קשות של ארץ ישראל קשה, זה בדרכו שלו, איכר ופרדסן ואיש ציבור ומנהיג האכרים וכותב מאמרים וסיפורים ורבים שוחרים לפתחו, מקווים למצאו לא ביום הלא טוב שלו, וזה בדרכו שלו, פועל בין פועלים יותר בצידי הדרכים מאשר בדרכים, הולך לכל עבודה שהפועל העברי צריך להוכיח עצמו, עובד אדמה, נפח ומפרזל, גנן בגן ילדים ומורה לפועלים, וחוקר בלילות את משק הארץ בהשוואה למשקי העולם, מעולם לא מדבר ברבים, כובש בתוכו ומזקק שבע וכותב מדויק, ואיווה ללכת עם כל חבריו שיחד עברו את כל מבחני החברות הקשים, כולם מצולקי תלאות הארץ הקשה וסימניה חרותים בהם, ואיווה להתחיל בנהלל, בדיוק כפי שחלם מעולם לעשות לבסוף, עם בן־ישי ועם בן־ברק ועם נתן חופשי ועם כל השאר, ולא נסתייע והלך לתל־אביב דרך נוה שלום ובנה בית במנדלי בלמעלה ממה שהיה לו, והקים את המחלקה הסטטיסטית הזו ששמה יצא לתהילה בין מומחי המשק והכלכלה, עד שלא היה משקיע חדש שלא בא ללמוד ממספריו, צנוע אחד עושה לבדו הכל, עד שכמעט שכחו אותו בפינתו, ורק נזכרו בו כדי לפטרו, באמצע בתוך כדי שהוא יושב וחורז מספרים בטורים ארוכים ונקיים, ויום אחד ומה שיגור מפניו בא, והלילות הרעים ללא שינה הוכיחו לבסוף את חזותם השחורה, ובא על העיר המשבר, השפל, המחסור, הרעב, הבורחים מן הארץ, השולחים יד בנפשם, המובטלים, הסיוע, מטבחי התמחוי, והפיטורים, הפיטורים הפיטורים, ולחזור הביתה יום אחד וזהו, ובידיים ריקות, ובחובות מעבר כל סיכוי, ובלי כלום, ויום אחד לחזור הביתה וזהו, וצריך היה למכור את הבית, בחצי חינם בגלל השפל, ולחפש מהר, ואם לא למענו, שיכול היה לוותר כעת על הכל ולמות, כן, ודי, הרי למען הילדים, והוא אדם שבור בן חמישים וחמש, גופו שבור וצורתו שבורה וקומתו שבורה ובקושי נגרר מיום ללילה ובקושי עובר את הלילה, ולא נותר לו אלא להתגבר ולנסוע למושבה אל הדוד משה לדבר איתו, אולי, אלהים לבדו יודע עד כמה אינו רוצה לנסוע, ואיש לא יודע עד כמה, ואיך הדוד משה איש לא קל, שיכול ביום לא טוב אחד במלה אחת שעפה לו, לעשות ככה שאי אפשר יהיה עוד אחר כך, ואילו הדוד משה אותו היום דווקא היה איש בשורה, ולך דע איך מתגלגלים דברים, כי הנה קבוצת יהודים מאנגליה בדיוק זה עתה הסכימה איתו, עם הדוד משה, לנטוע פרדסים גדולים לאחר שתפוזי יפו נעשו סחורה מבוקשת באי המעורפל הרעב לפרי הזהוב הזה גם לטעמו המיוחד וגם ליתרונותיו כנגד הצפדינה, הצננת ושאר צרות הגוף והנפש, שם בסגריר הנצחי שלהם, והם ישקיעו והדוד משה יעשה בשליחותם, יקנה אדמות, יכין משתלות של חושחש ושל לימון מתוק, יחרוש את החלקות חריש עמוק במחרשות ענק המונעות במנועי ענק, “כמיטב חידושי האגרו טכניקה המודרנית” כמו שיש במודעות, ויסמנו את השטח ביתדות כגדודי צבא אין סופי מיושר להפליא ומתחבר לקווים ישרים מכל מיני כיוונים מפתיעים אלכסונים וישרים, ויבוא וייטע בשתי החלקות הגדולות, האחת על יד קוביבה, שקנה מידידו האפנדי הגדול מלך הקרקעות בין רמלה יפו ואשדוד, הוא עבדול רחמן בֵּק אל תאג’י, שארמונו והרמונו על הגבעה הנשפית הפכו בקרב הימים והשתנו לתועלת בריאות הנפש של אחרים מאלה שעלו והתיישבו על כל אחוזותיו באפס מחיר וכרכוש נטוש של נפקדים, לאחר שהוא הספיק ונמלט ורק צרור זהבו איתו בין שאר כל הנמלטים ואין כלום בידיהם, והאחרת על יד זרנוגה ושאת הגבעה הנשפית הנשקפת על החלקה החדשה הזו, שהולכים לנטוע אותה בקרוב, הולכים בימים אלה לקרוא בשם גבעת ברנר, קבוצת חלוצים צעירים רציניים מאד שהכשירו עצמם זה מקרוב באחוזות איכרים גרמנים אי שם בסכסוניה, כמדומה, ובשלג ובקור, ולא ייחתו מפני כל קושי כעת.

לקראת מפעל אדירים זה, שהמיוחד שבו שאינו נדבה ואינו תרומה ואינו צדקה אלא הוא השקעה של בעלי הון מפוכחים המבקשים לעשות הון, משום שמאמינים לדברי הדוד משה שהוכיח להם בשכל ישר ובמספרים וגם מספר ישעיהו הנביא, וגם מאחד העם שהוא מתלמידיו המעריצים, ומשום שחקרו ודרשו כאנשי עסק שעושים עיסקה משקית, ועושים פרדסים לשם רווח, ושעל כן צריך הדוד משה בדיוק עכשיו לעוזרים הגונים וחרוצים ויודעי דבר, מאלה שקוראים להם “מנהלי עבודה”, ועוד יותר פשוט “משגיחים”, שיפקחו על הפועלים כדי שיעבדו היטב ולא יקבלו שכר חינם, ושיהיו, לפי הרעיונות המוצקים של הדוד משה, מחציתם ערבים ויהודים מחציתם, חמישה עשר גרוש מצרי לאלה ועשרים לאלה, ולתימנים שבעה עשר וחצי, בדיוק, מפני שהארץ הזו היא ארץ שחיים בה יהודים וחיים בה ערבים וכך נאה וכך יהיה, וזה לא ינשל את זה וזה לא יזרוק את זה, והמשגיח יצטרך לדעת מי לאן ומי למה, מי לטוריה ומי למזמרה, מי למדוד סימונים ומי לחפור גומות ולשמור שכל הוראות הדוד משה יהיו מתקיימות בקפדנות ובדייקנות ובחריצות, כדי שאיש לא יחטוף ממנו, עומד ככה ומשקיף על הכל מתחת מגבעת הפקק היורדת מאד ומשקפי השמש הכהים מאד סוגרים מאד, בכל בוקר, כשהוא נאנח מאד ויורד מן הכרכרה שלו, אנחה לשם אנחה, הכרכרה הזו שכבר החליפה את האתון שהספיקה עד אתמול לרכיבה לפרדס שלו על יד זרנוגה ולא תוכל עוד להספיק לשני הפרדסים הרחוקים, ושעוד מעט יחליף אותה הסטודיבייקר שיקנה למסעיו עם הנהג גרוס, בעוד שאת הפועלים יביא אוטו המשא הגדול והחדש וויט, שקנו אצל מודעו של הדוד, האינג’ינר לוינסון בתל־אביב, קרון גדול ואיתן ובלתי חושש לשקוע בשום חולות ונהוג בידי ירמיהו המכונה אֶמָה איש רב תחבולות, וצריך יהיה לרשום את הפועלים ואת מעשיהם ואת שכרם ואת חיסוריהם ואת איחוריהם ואת עצלותם ואת חריצותם, ולדווח על כל תקלה ולמצוא עצה לכל צרה, ולראות שיספיקו כנדרש, ולטפל בעצמו בבאר החדשה שהולכת להיות מונעת בחשמל של ידידו של הדוד פנחס רוטנברג, ושמלבד כוחה הנקי והיעיל למשעי לא תהא עוד שרה בימים ובלילות ולא פועמת בקולה ולא עושה עוד צליל חלילי שצובע את המקום, ולצאת לעבודה בצלצול הבוקר ולעבוד עד צלצול הצהרים, שאינו מפתיע כאן איש מפני שהרכבת ממצרים באה וצופרת בדיוק ברבע לשתים עשרה כל יום, ושיש על כן מומחים למרוח את רבע השעה הזו לולא עינו של המשגיח, ובערב בארבע לצלצל לסיום והכל פתאום מתרוקן, ובבת אחת יורדת על הכל הדממה הזוֹ שנשארה חבויה כאן עוד מאז הזמן המידברי, כשהכל עוד היה כאן רק כורכר ורק השיך הזקן אבו חטאב היה פורח פתאום ועט לו על סוסתו האצילה מניין לאן.

וזה גם מה שנודע באותו היום לאבא מפי הדוד משה שגם הואיל ושאל אותו אם כבר אכל ומה שלום הילדים, והכל לכאורה נראה כאילו ניצל ברגע האחרון, ולמה חוזר אבא קודר כשהוא מספר הכל לאמא, וגם שזה שבע עשרה לירות בחודש, ושאפשר יהיה לשכור את בית הרב, ושבבית הספר יקבלו את הילד, ולמה הוא שחוח? לא רק בגלל כשלון תל־אביב, לא רק בגלל מכירת מנדלי 22, לא רק בגלל שהתגלה כאיש לא יצלח, כאבא שאין לסמוך עליו, וכאיש לאשה שאינה מכבדת את חולשתו, אלא, גם, ואולי, בעיקר, בגלל הדוד משה, שלא טוב להיות שכירו ולא טוב שהוא יהיה מעבידו, וגם, וזה אולי באמת הקשה מכל, בגלל הלהיות משגיח. שאבא פתאום יהיה משגיח, משגיח על הפועלים, משגיח על הפועלים שיעבדו, הוא משגיח עליהם הם עובדים והוא מעליהם, הפועלים עובדים והוא משגיח עליהם, הוא הנוגש בהם, הוא המאיץ בהם, הוא האיש של המנצל, האיש של בעל הבית, האיש של הקפיטליסט, האיש של בעל המטע, בדיוק זה שהופך עבודה לקפיטל, האיש שהפועלים מפחדים מפניו, משתתקים בהתקרבו, צד שני של המיתרס המעמדי, זה המשגיח שהמשק הנצלני ברא אותו, וממש זה שבקבוצה אין כמוהו ולא במושב, ולא בחבורת הפועלים, ולא בגדוד העבודה, וגם לא כשישב אל שולחנו הקטן בעיריית תל־אביב הגדולה, וכעת יהיה למשגיח על הפועלים, הוא שהיה מסביר כי בעצם הפועלים הם אדוני המטע יותר מבעלי המטע, ושלפועל לבסוף גם תהיה השליטה ולא לבעל הנכסים, איך נופל אדם וכל האלים שלו נופלים עליו מנותצים, ואיך אמונתו הנה קורסת עליו, וכל מה שנתן עליו את נפשו עד עתה, כל מה שהיה גבוה מעל כל הקשה בארץ הקשה, פועל, פועל עברי, פועל עברי בארץ העברים, פועל חקלאי, פועל מתיישב, תואר הכבוד, התיישבות פועלים, מפלגת פועלים, עתון פועלים, תרבות פועלים, ספריית פועלים, תיאטרון פועלים, הפועל, הפועלת, וכעת משגיח על הפועלים, מה נשאר לו אפוא לאדם מכל אמונתו, מכל טוהר האידיאל שלו, שערו הלבין וכבר לא אפור, שפמו הלבין וכבר לא אפור, איש שחוח ואפור, וזה כבר לא משבר ולא שפל ולא המצב ולא הדאגה מה יהיה, זה תראו איך הוא נראה, תראו מה נשאר ממנו מכל אבא, האיש שגידל את הארץ הקשה ופתאום נשמטה לו, ונפלה לו הקרקע מתחתיו, ואין לו עוד למטה, ולא קרקע מתחת רגליו, ולמה להאריך בזה. הוא קם כל בוקר, הוא הולך לעבודה כל בוקר, הוא לוקח בסל הנצרים את ארוחת הצהרים עטופת עתון ואת צנצנת התה הפושר, וחוזר בערב הביתה, וקורא בעתון, ולא נאנח, ולפעמים אפילו מחייך חיוך מעוקם, אל הילד, וככה זה.

ואמא, במטבח, כשהיה חוזר לא חי כמעט, ואיך עיריית תל־אביב יכלה לעשות לך ככה, ואבא, כמו כולם, ואמא, אבל אתה עוד ב־1890 עושה את הארץ שתהיה, ושאותך מכולם, אתה שבלעדיך מה היה כאן, איזה מין אנשים הם אלה, ואבא, המצב, ואמא, איזה מצב, הלא לא את כולם פיטרו, ויש רבים שהשאירו, ואבא, המשבר, ואמא, המשבר לא זרק את כולם החוצה, אין להם בושה, הלא אם היו האנשים יודעים, ואבא, כולם כך כולם, ואמא, וצריך היית ללכת אל ברל כצנלסון, וצריך היית לכתוב ב“דבר” שיידעו, ואבא, כולם יודעים הכל, ואמא, אין בושה לאנשים, את מי זורקים, ואבא, את כולם זרקו, ואמא, וכל החברים, איפה היה אחי יוסף, ואחיך דויד, מה קורה פה, ואבא, זאת מפולת שלא היתה כמוה, ואמא, לא, לא לכולם, לא לכולם, לרבים לא, והם ממשיכים לעבוד כרגיל, מונצ’יק כרגיל ויאטה כרגיל ורק אתה, ולא צריך לשתוק ואסור לשתוק, מה זה פה, מה קורה פה, ואבא, ככה זה, ואמא, מה ככה זה, פשוט חוסר כבוד, לא רק אליך חוסר כבוד, זה חוסר כבוד לכל הראשונים, חוסר כבוד לאבות, למייסדי הארץ, והיא איננה יכולה להמשיך, כתפיה רועדות, ומשתתקים. ואין מה, וככה זה. ואמא לא נרגעת ולא מוצאת מקום ואבא לא רוצה להיות. וככה זה.

כשיורדים מבית הרב אל רחוב יעקב ופונים שמאלה באים אל בין בתי המושבה, קטנים ועשויים דבּש לא מטויח, עם גגות הרעפים האדומים ועם הרבה עצי אקליפטוס, עצי תות גזומים כדוריים, קזוארינות וגם גרביליאות, ובעומק החצר הרפתות והאורוות, אבל אם יורדים ופונים ימינה מבית הרב, רק שלושה ארבעה בתים, ופתאום כל המושבה נגמרת, ונפתח כל המזרח, עם הפרדסים והכרמים וכרמי השקדים, שהפתיעו כשבאו באמצע החורף, בענני הפריחה הלא תאמן הזאת, ושכעת באמצע הקיץ מביאים שקי שקדים לקלוף בחצרות מתחת לעצי התות הכבירים, הלא גזומים, שבפנים החצר בין הבית ובין הרפת, כפי שיש כבר בסיפור נשכח אחד ציידי העזבוק, או משהו, וכרמי הגפנים, שכבר הנה התחילו להביא מהם עגלות עגלות שוקעות בחול מן הכובד הבשל של סלי ענבים תוססים כבר בדרך וקצת משכרים, ועם החלקות הלא נטועות, שבאביב חרשו אותן עד שנתגלע האדום המופלא שיש בנשמת אדמת החמרה הזאת, ממש באותו אדום יסוד עולם, אדמת האדום שממנה הלא נברא האדם, והלאה מזרחה ועד השקמות שעל הגבול ועד הזיתים, שמעבר להם והלאה כבר מתגלים הרי יהודה, תמיד תכלכלים תמיד כאילו עשן קל עליהם ותמיד קרעי צללי העננים שטים עליהם וכאילו שם זה כבר סוף השיט (ומי שירצה משום מה לדעת יותר פרטים, שוב יוכל למצוא בסיפורים של מישהו שפירסם פעם ברבים, וחבל לספר שנית, וגם אין פנאי לזה היום, כי כמה עוד נותר לנו, איך למשל הלכו ילדים לרחוץ בבריכה, מתחת לגרביליאות ההן בפרדסו הישן של מילר, או של יעקבסון, או על הטרזינות למשל שהיו מריצים פעם מתחת לחופות תפוחי הזהב ובעומק הפרדסים הביישנים, בעומק הצל הכחול לגמרי, חותכים בחוטמם קורי עכביש מנמנמים, ועל משוכות האקציה הריחניות שהיו סוגרות את שבילי החול תחתיהן כאילו היו שבילי מנהרה מנוקדת פיתי אור מרצדים, או על קניית הזבל למשל שהיו קונים פעם השכם בבוקר בסתיו מן הבדואים שהיו מתאספים בגמליהם המחרחרים בכעס ובפחד ומכל מרחבי הדרום וחייבים לסיים הכל עד שהשמש תתחזק בשמים האורים, ומשאירים אחריהם לבסוף ערימת דשן ענקית והבטחת יבולים יפים ותפוזי יפו מהוללים בשוקי ליברפול ולונדון).

אלא שכל זה נשמע היום מיותר וכאילו מאותן התמוגגויות מוגזמות על איזו תפארת שחלפה, או כאילו מנסים לעכב את מה שנגזר עליו לחלוף, וכאילו מתנשאים על פני החדשים שלא היו אז כאן, או כאילו מעדיפים את מה שאיננו על פני מה שישנו, ושוב קינה ידועה על מה שהיה, שככל קינה רק מבריחה את השומעים ורק חשודה בעיוות הראייה ובפסילה מראש של כל מה שהוא היום הזה, ואם כך או כך לא נשארה הרבה סבלנות לכל זה, ואנחנו הרי לא החברה להגנת הטבע, ולא החברה לשימור הארץ, ולא החברה לארכיאולוגיה של אתמול. וגם על הדוד משה לא כדאי לספר כאן, לא מפני שלא כדאי לספר עליו, איש מיוחד מאד, איכר ומשורר, אידיאליסט ועסקן מעשי, מסור בלב ונפש וקרוע בנפשו, רגיש וגם רגשן ואטום וגם גס, וישעיהו הנביא הוא עובדה בעיניו לא פחות קובעת מבנק אפ"ק, וקונה קרקעות מן הערבים ולא מניח לנשל את הערבים, שולל את תנועות הפועלים המעמדיות ומחייב את השרשת הפועל העברי ביישוב הארץ, איש שלום ואיש מלחמה, שתקן עד הברחת האנשים ממנו ונואם המבטא רחשי לב כולם, נחשב איכר אמיד והוא דחוק תמיד, מסתיר רגשות ליבו פנימה ובוכה פתאום בין כל אחיו כיוסף בשעתו, וביתו ההוא של הדוד משה, עם האריחים האדומים הקרים תמיד ההם, ועם עץ האקליפטוס הענק מכל עצי הארץ ואולי העולם, ועל המשחקים השלווים בצל אותו ענק עם ישי, והוא מכל גבהיו היה רק מרשרש בשקט מעליהם, עם קיני העורבים החכמים בראש צמרתו, ולא הוא ולא הם לא שיערו כלום ממה שהנה הולך לבוא עליהם בעוד שנים אחדות, כשיעלו על העץ האדיר מכל ההוא, וידחפו אותו ויעקרו אותו וימוטטו אותו ולא ינוחו עד שלא יהיה ויכרתו חלק חלק, שלא יוודע שהיה, וכלום לא יישאר ממנו מלבד השיכון שיבנו על מקומו, בלתי משער על יסוד מה הוא שוכן, ועל מקום ביתו של הדוד משה עבה הקירות ואדום האריחים וחגורת עצי האקליפטוס המהודקה אל חלונותיו סביב, כבית איתן לא ימוט, ביתו של אשרי האיש, שגם הוא נמחק כמו כל השאר כרגיל, והשיכון כלל בו גם את הבית וגם את הרפת מאחור וגם את האורווה, שבסוף לא חיה בה אלא רק האתון ההיא של הדוד משה, שעוד צריך לספר עליה דבר או שניים בטרם נירגע, ואת הלולים ואת הכרם שהיה מאחור, ואת עצי הלימון שתמיד נשלחנו לקטוף ולהביא לימון או שניים לדודה צילה במטבח, את כולם בלע השיכון ובילע הכל ולא נודעו כי באו אל קירבו, וככה זה, ואיזה סיפור ישן, הצניחה מן הצמרת כמדומה, נוגע במקצת הדברים ההם, ואין מה להאריך.

וגם על מסעיו של הדוד משה אל הפרדסים החדשים הלא כבר סופר אי כך ועל הכרכרה המכובדת שלו שהוחלפה, בהתקדמות הזמן ובהשתנות העתים, באוטו סטודיבייקר עם הנהג גרוס, ואיך אבא מחוק למדי היה מסתובב שם בין כל החידושים ובין כל ההדרים המצליחים ההם הירוקים היטב והדשנים היטב והמבטיחים היטב הכנסה טובה, ואיך, מעל הכל, ובלי קשר לכלום, וכאילו אמת נשכחת שמתברר שהיא האמת הגדולה מכל, כשכולם כבר הלכו, ונופל שקט של ערב, ושם לפאת מערב, אפשר היה למי שהדברים נגעו בו לראות, וגם מקצה המושבה, איך השמש בהליכתה לשקוע בין הגבעות ההן, שמעל הפרדסים, בעמק מעוגל אחד שבין שתי גבעות עגולות תומם, מתוארות ממש על קו האופק המתחיל להווריד בעייפות של קיץ, ואיך היתה השמש הופכת אז לגלגל גדול ואדום, שמתפשט לו מכל חיוורת חומו המסנוור בלי שום בושות, ועוד רגע והוא בכל מלכותו הרושפת הזאת, יפה וקל ועירום הולך ויורד, והולך ובא והולך ונכנס אל תוך הקוער הזה שבין הגבעות שכאילו הוכן לו מימות עולם, ונכנס ובא, לאט וכל הזמן יותר ויותר, נכנס ובא שמה, אל חובי הקערה הפתוּחה לקבל אותו לקלוט אותו אל תוכה המוכן, ועוד רגע וכל מלוא הגלגל כולו, האדום החם המלא יהיה בה פנימה, בגומת בין הגבעות הזו והיא תקבל אותו לגמרי והוא יבוא בה לגמרי אדום כולו וחם ולגמרי לגמרי, ותהיה אז מלאוּת שאין יותר ממנה.

 

אתון    🔗

לא? אין זוכר? את עבדון בן הלל הפִרעתוני? והלא היו לו ארבעים בנים ושלושים בני בנים, והלא הארץ רעשה כשנודע הדבר, איך יצאו כל השבעים והיו רוכבים על שבעים עיירים, וזה גם כל מה שמצא הספר הקדוש לספר על אותו שופט ששפט את ישראל שמונה שנים זו אחר זו, ולא שום סיפור נוסף, ולא שום אירוע גדול מזה, לא נצחון ולא מפלה, אלא רק איך בתהלוכה מופלאה רכבו בשורה ארבעים בנים בראש ושלושים בני בנים אחריהם, על גבי שבעים העיירים, והיא תהילתו והיא תפארתו, ואין מה להוסיף עוד, או יאיר הגלעדי, נשמע מוכר יותר, וגם לו היו בנים אמנם רק שלושים, ובלי בני בנים בינתיים, ומה עשו כל המהוללים הללו, אם לא שוב יצאו בשורה רוכבים על שלושים עיירים כל השלושים, ואחרי גבורה מיוחדת זו מחריש הספר הקדוש ואינו מוסיף דבר לא על האיש בעל השם המאיר ולא על שלושים בניו המפוארים בשלושים העיירים, וגם אם היינו מצפים ממנו לקצת יותר, ואיך לבסוף לאחר עשרים ושתיים השנים ששפט את ישראל, נאסף גם הוא אל אבותיו, כמו הרבה מגדולי ישראל, ונקבר בקָמון, כנראה מקום בגלעד.

ומה כל האתונות הללו ששאול בן קיש נזעק לחפש ולא נח עד שמצא את המלוכה, ומה החמור של אברהם אבינו בלכתו כפוף להר המוריה, ומה דבורה הנביאה שליבה יצא אל רוכבי האתונות הצחורות, ומה זכריה הנביא בן עידו שעדיין מחכה למלך הצדיק שיבוא רוכב על חמור ועל עייר בן אתונות, לרבות אותה אתון שפתחה פעם פיה ודיברה דברי טעם, מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים – בעוד שמי אינו יודע מה זה חמור, בסך־הכל, ואיך אין עלוב מחמור ואין חרפה מחמור, ואיך אין דלה מאתון ואין זולה ממנה, ואיך כל העייר כולו אינו אלא בסך הכל הג’אַחְש, וכי בעשרים לירות ובקצת עמידה על המקח יש לך חמור, שיסתפק בשיירי הסוס ובאשפַּת המטבח, ורוכבים עליו בלי אוכף בין גבו לעכוזו, ושחוץ מפה ושם כמה ניעורי נערות נוראות ובלתי משתתקות עד כלותן לאט לאט, נושא עלוב זה כל משא בשתיקה, ואפילו לא מדברים אליו אלא די לו במיצמוץ ובניטוץ נְטְץ נְטְץ נְטְץ, או בגערת האצה שנשמעת כאילו חַ־ע־א־ה־ה מתמשך, ודי לו רק בדקירה מבישה בחוטר עץ במקום מביש, ומתגרים בו בזַ־ר־ר־ר כדי שיתחיל לנעור או כדי שיהיה מתאווה לקפוץ על חמורה, והוא לא שומע אלא רק משפיל ראשו הגדול והכבד וכאילו צולל בהרהורי קוהלת, כולו אפור, לא צחור ולא שחור, מלבד אולי המכובדים שבסיפורים וביקרים שבבני האתונות בגבוהים שבהם ובאותם שעושים לסוסות שתלדנה פרד למגינת ליבן, ואילו זו ששרדה כאן לפליטה אינה אלא כולה אפור עכברי כזה, בטן לבנה, קו שחור על השדרה, עגוליים שחורים סביב הנחיריים, וזה הכל, וגם הנאמר יותר מדי.

ולדוד משה, כאמור, היתה אתון. ובתחילה עבדוּל עַזיז, האיש אשר על החצר ועל משק הבית, איש הגון ובעל הדרת הליכות, לפיפת מטפחת נקייה סביב ראשו, שפם אפור ועצוב בעיניים, היה מאכף לו את האוכף המגושם על גבה, ומאבזֵם את מיתגה המיותר בפיה, והדוד משה היה נאנח עולה על אבן ומקיף רגלו סביב האוכף ומתחזק ומתיישב נכון, ופונה אליה קצרות ומצווה יאללה, ושוב נאנח, וזו שתמיד כרעי רגליה האחוריות צמודים זה לזה וכמעט מתחככים זה בזה בלכתה, וכתם שחור אחד מעל טילפה הימני מבית, היתה מטלטלת אז ראשה הגדול ויוצאת לדרך, לשווא תנסה להריץ אותה, בכל תחבולות ההמרצה הידועות, ולשווא כל מקל או שוט, היא היתה שועטת היטב ובחריצות ויודעת מאליה את כל הדרך, עד שמגיעה לפרדס ונעצרת אצל העמוד שאליו תיקשר עם גיגית המספוא המוכנה תחתיו, ולא תרוץ לעולם אלא רק כשהיא בדרך בחזרה כשכבר ריח הבית הגיע, אז היתה פורצת פתאום במרוצת אבירים, כאילו היתה רמך מְרוצים בתחרות הגמר, ושום כוח שבעולם לא היה בולם אותה, החכם היושב נכון יישב והבער הנבהל מן הריצה יפול, ואפיים יפול וגם כשהדרך כאילו היתה ריקה מאדם, תפרוץ אז מכל צד מיצהלת צחוק ותבוז למפלתו, וכבר היו דברים מעולם, וגם ברור מי היה הנופל העלוב הלז.

וכך, בעולם שהכל בו התחיל רץ פתאום ומשתנה מהר, וכבר לא מעלים עששית בערב אלא חשמל, וכבר לא שואבים מים בפרדס אלא בחשמל, וכבר פוחתים פריטות חלילי הפרדסים בלילה, וכבר אין צורך בברכות לאיגור המים שגם היו ברכות הרחצה לפוחחי המושבה, וכבר רבים החליפו סוסים וחמורים במכוניות, ולא בפורד מודל טי אלא בפורד של ממש ובשברולט, וגם הדוד משה החליף את האתון שלו בכרכרה המפורסמת השחורה, ואותה בסטודיבייקר עם הנהג גרוס, ונטש את האתון למעצבה באורוות הסוסים הריקה שבחצרו, אוכלת תבן ואינה עושה, מלבד גיחות קצרות של הנער טאלב בן עבדול עזיז, שהיה נשלח למכולת של פאדובה, שיש לו משקפיים סגולים, והוא מודד שמן לבקבוק, ומנתח בסכין הגדולה נתח חלבה, ומן השקים הפעורים אל המאזניים עם משקלות הרוֹטל והאוֹקיות הוא מדייק במילוי אורז, אפונה וכוסמת, לשקיות הנייר החומות, ומוסיף חפיסות שוקולד עוטֶה תמונות מרחקים, ומשם למאפייה או לדואר, מדהירה בלי כבוד ואינו מצליח אלא רק בדרך חזרה כשזו הריחה את אבוסה והיתה פורצת אז בדהרת אבירים מפתעת, והוא היה צונח בבושת מעל גבה, וסל המכולת נשפך סביבו בחול, וכך כשנותרה האתון וכאילו מחוץ לאופנה, כדרך שילד אחד נותר אז בלי החבורה שממנה בא, וכבר לא מוקף בה כל היום ולא זורם איתה בכל, וחבורה חדשה עדיין לא מצא, הם לא בשבילו והוא לא בשבילם, אין פלא אם יותר ויותר מוצאים אז שני הנטושים הלא מועילים הללו זה את זה, תחילה בהיסוס, ובנטילת רשות מעבדול עזיז אשר על משק הבית, ושכמעט תמיד הסכים להשאילה, ואפילו הדוד משה ביום אחד שלא היה יום לא־טוב, נענה לו יום אחד, והביט בו בכובד ראש אף כי גם בחיוך שמחייכים אל קטנים, וגם שאל את השאלה הגורלית, ולאן מועדות פניך? שעל זה השיב מניה וביה, אל פרשת דרכים, בלשון אחה"ע שהדוד משה מתלמידיו מעריציו, ושהדוד משה חייך על זה, וגם אמר, נו נו, ונאנח, ושמאז כאילו היה מוסכם מגבוה שמותר לו, והשניים, הנער והאתון, בכל שעה שהעולם שכח את שניהם ולא הטיל עליהם שליחויות סרק, היו יוצאים רכובים לדרך, ובמלוא הכוונה לראות עולם, מתחילה קרוב וסביב בתי המושבה, ואחר כך אל הפרדסים ואחר כך אל תוך עומק השטחים הריקים שמעבר לפרדסים ואל הכרמים ואל הזיתים ואל מעבר לשקמות שעל הגבול, ואפילו אל מעבר לגבול המעובד אם לעבר שקמות רמלה ואם לעבר תל־בטיח בסטרייה, וממש עד הגבעות הריקות והיפות שמעליהן מתגלים פתאום בתכלת מעושנת כמעט, ובצללים המהלכים עליהם, ההרים שלעבר ירושלים הבלתי נראית.

ויש שעות של שתיקה. פתאום זו נעצרת על מה שנראה לה ראוי לטעימה, פתאום הוא עוצרה על דבר שנראה ראוי לבדיקה, אם חרדון מתפלל ומשתחווה על גדר דחויה, ואם נחש שחמק בחול בסלסול רישום שכתב בחול, או שָׁלדג אחד עומד על עמוד צופה לצפרדע טפשה, או שניהם אל ברז בפרדס הוא מכף ידו ולה הוא מוצא דלי אם לא סיר נטוש, אנשים כמעט שאינם בנמצא, כולם עסוקים היכן שהוא, ורק התורים הנעלמים זורים מחרוזות חדגוניות של המים והמיות שלוש ועוד שלוש, ועוד שלוש ושלוש, כאילו יש להם אין סוף שלוש ועוד שלוש, וכאילו יש חפץ למישהו בכל עושר השלוש ועוד שלוש המבוזבז שלהן, ולעתים פתאום היא עוצרת ומקערת גבה כדי לשפוך מתוכה מאחוריה סילון עבה וצהוב כדרך החמורות, והוא יורד בצנעה, ונזכר ומפשיל מכנס להטיל חוט של פיפי כדרך הילדים, ולפעמים לא הוא רוכב ולא היא מרכיבה אלא זה בצד זו היא לא תברח והוא לא ירדוף ובהסכמה שלימה מפסיעים בשש רגליים דקות על החולות ועל אדמות החמרה ובין משוכות האקציה, והעולם רק מגיש עצמו בשאננות חשודה באדישות ובלא איכפת גמור, והיא רק אדמה שרועה אפרקדן במוצקות הינתנה לחום הבהיר הזה, שאין מה שיָפר אותו לא נפנוף כנפי חורשף ולא מעוף פשוש שכוח בין משוכה למשוכה, ואין הם להוטים למצוא צל, מה רע בשמש, ולא למצוא הפוגת מנוחה, מה רע בהליכה, מה חושב כל אחד מהם ועל מה, האתון בוודאי על קוהלת והילד כנראה על שתיקת החמְרה, וגם לא משנה הרבה, עד שפתאום נוכחים שכבר מוכרחים לחזור, והיא, האתון העכברית הזאת, יודעת לחזור מכל מקום רחוק ישר ובדרכים קצרות אל אבוסה באורוות הדוד משה הריקה מסוסים ושרק ריח עבש של מספוא וריח קורי עכביש שוממים נותרו בה מכל הריחות, ושלשם היא פורצת פתאום ברגע האחרון במרוצת עיוועים שצריך לקבל גם אותה. וככה זה.

ומה היה לפני ההתהלכות בעולם עם האתון הזו, הלא העולם ופלאיו לא התחילו עם האתון – כעת אפשר לספר, אף כי בהנמכת קול כלשהי, כי עד שנמצאה לו פנויה האתון להלוך עימה בעולם, והיא לאחר הכל יצור חי, היה מהלך בעולם גם קודם, ואחר־צהרים תמימים ושלמים, עם ובלי תירוץ מספיק לאמא, ולא לבדו אלא עם מריצת עץ קטנה אחת, על שני גלגלים, מפני שתמיד צריך אדם עוד מישהו כדי ללכת יחדיו, אפילו אם לכאורה אין זה אלא רק מישהו עצי לגמרי, ובלבד שלא להיות מדבר עם עצמו, דבר שבין כך וכך לא היה מיפלט ממנו, דיבורים ושיחות כלשהן וגם לעתים עמוסות פה ושם, וגם כשבושה לספר עד כמה יכול הכל להיראות מטופש, כשמתגלה איך בחור גדול הולך לבדו ומסיע לו מריצה קטנה אחת ומשיח עימה בשתיקה, הוא אומר והוא עונה בשמה, והיא תמיד מבינה ועד שרשי הדברים העלוּמים, ומאין כּמוֹה, וגם בושה להודות ולספר איך התקין אותה במסירות ברוב אמצאות מחוכמות, משני גלגלים יתומים שנאספו, ומשתי ידיוֹת משויפות למשעי, ומאגן קיבול עשוי עץ, דמוי סירה, סירתו של רובינזון מן הסתם, והכל באמת עשוי היטב בלי אמצעי נגרים, ואפשר לקחת ולהסיעה בשבילים, צייתנית ומשומנת ונשמעת וסובבת חרש ורצה, ולחוקק עקבותיה בעקבות המשוערים של מסעי הנוסעים אנשי השם, ולהתפתל איתה כה וכה בשביל הישר והשטוח הזה והמנומנם לגמרי מאפס שימוש ומאין דורש, אם נתעלם מנמלים שאינן נחות לעולם או מלטאה מופתעת שנחרדה רגע מעצלות הצהרים, ולהוסיף ולהתפתל בשטוּח וכאילו על גבי מורדות מיתלולים מסוכנים מעל התהומות, ובקושי להיחלץ מנקיקים אבודים, ולכבוש ראשון ארצות לא נודעות, כשהאמצאה המהממת מכולן היתה בוודאי המעצורים שהתקין במריצה הקטנה ההיא, זו שבקלות אפשר לטעון את כולה על הכתף מרוב קלות, ולהרכיב אותה עליך בלי שהיא לעולם לא תרכיב עליה כלום, מלבד אולי פעם אותו גור הכלבים שמצא על הדרך נטוש וצורח עלוב, ושצריך היה להוריד אותו במחילה עוד לפני שהגיעו הביתה אל אמא, לא רק בגלל פירעוּש מבהיל שזחל עליו אלא בעיקר בגלל אותה צעקה בלתי מהוּסה בכלום וגם לא בקצת חלב משומר שמצא בפחית מעוכה אחת, ושפתח למענו במסמר ובאבן, מיני בלמים משוכללים לעילא, שבלחיצה קטנה היו מזנקים מכוח קפיץ אדיר ובולמים נהדר את שני הגלגלים בלימה אחת ניצחת, ולמה, בשם כל האלים, צריכה מריצה קטנה אחת מוסעת בידיים לבלמים, זו בדיוק הנקודה, בלמים לשמם, אמנות לשם אמנות, לשם נצחון הקידמה מן הסתם, מפני שהלא מריצה צריכה לבלמים כמו שצריכה צפור לכבש עלייה למטוס, תעלול שהולם בקושי ילד בן שש, ומוזר עד חשש לא נוח כשזה בחור בן שתים־עשרה, הגע בנפשך, ממש שכלול לשם השכלול, ובמריצה מיוחדת ומשוכללת זו, אחר־צהרים תמימים ושלמים, היו משוטטים בין הפרדסים ובשטחים הריקים העירומים לשמש, ואחד ממלמל מטורפות בינו לבינה גם כשאינה עונה כלום, קולט דבריה ומדבר במקומה את חלקה בשיחה, וממשיכים והולכים וכובשים את העולם לא פחות משום ואסקו די גאמה שהוא, ורק אולי במידה של ענווה, בכל זאת, שאם העולם לא צריך ולא איכפת לו שיגלו בו כלום, יצור אחד והמריצה שלו להם חשוב מאד ואיכפת להם לגלות בו עוד, ולמען האמת, גם היו הולכים ומגלים בו כל יום עוד ועוד, ואת זה אין להכחיש.

ואילו כעת הכל היה הולך ומשתנה מהר ורק אחדים עדיין נשארו נסחבים, כאילו ניתנה להם הפוגה בין הזמנים שמי יודע עד כמה תימשך, ואיש לא יוכל עוד לנחש היום מה למשל יהיה מחר על הפרדסים הכבדים האלה בירוק העמוק ובפרי כובש השווקים, או על הכרמים שכעת הם מעלימים בחוביהם כמה עוללות מתוּקי־מתוקים אשרי הזוכים בבשלים הללו, או מה יהיה על שטחי הבּוּר האלה, שהעולם שואף ונושם עליהם לאיטו חם ולא זז ולא משתנה אלא רק מעוֹנה לעוֹנה לאיטו, עם כל הפרגים וכל הקחוונים וכל עדרי התורמוס הצפופים להם ומרהיבים ומתחלפים בכל מיני זנב הארנב שהם ובשאר מיני המאוושים הללו, מה יהיה בא במקומם, מפני שהם לא יישארו, וכאילו לא היתה כאן השפלה השטוחה אלא זה מצוק משופע שהכל מתחיל מחליק נוסע ונשמט מעליו ועוד רגע ונעלם ואיננו, ואולי מזל שאיש לא יודע ואף חכם לא רואה את הבאות, ושאפשר בינתיים, וכל עוד החופש הגדול בעיצומו, שילד אחד ואתון אחת יהיו מוסיפים לצאת כל יום בלתי נדרשים לכלום, בלתי מועילים לכלום, ובלתי נשלחים לכלום, משתרכים להם בדרכי החול ובדרכי הכורכר ובדרכי החמרה, לומדים כי המחצבים שמהם העולם בנוי הם החול והכורכר והחמרה ומעירוביהם, בלתי מדברים עם איש או עם חמור, בלתי מתווכחים עם כל מיני, ולעתים כשעוברים לצלע פרדס מיושן שעדיין מושקה מבאר שמנוע נפט מיושן מניע אותה עם צנצנת הזכוכית הישנה הכפוייה על המפלט למעלה מן הגג ומחוזקת בחוט ברזל ישן שכרך המכונאי ונשתהה עד שיכוון את נטייתה כלפי האדים הנפלטים כדי שאלה ינשבו בחליל הזה להנאתו בפעמות קצובות ובצבע הקול הנבחר, והמים המיושנים עדיין נאגרים בה בבריכה השכוחה, ושהבחור הצעיר בשתי תנופות משיל כל קצת בגדיו מעליו ומזנק למים במחי ראש, ובושה לספר עד כמה היה לו טוב, באמת, ואחר כך הוא יוצא כמעט קפוא ומשׂרע עצמו כפי שהוא בחול החם והתחוח, והצהוב והריחני, כבוש לטוף בו, גבו לשמש החמה ובטנו לרופסות החול החם והמדגדג חם גם פה ושם.

ואיך זה שלא היה איש בכל מרחבי העולם החם, ואיך זה שאיש לא שאל לא מה ולא מוּ, ואיך זה שכל יום היה מתגלה להם עוד מקום נעלם שלא ידעו ולא עלה על דעתם, ולא היו צריכים לשאול איש לא איך להגיע ולא איך לחזור, פשוט, ככה היה. ובבית אריזה אחד היה פועל נטוש אחד בקרדוֹם העתיק שלו מתקן תיבות שדה לקראת העונה הבאה, וגם הוא לא מעלה על דעתו שבקרוב יהיו אורזים בבתי האריזה המכניים שעל יד תחנת הרכבת ושאותו עם כל תיבות השדה ישלחו הביתה, ולא תיבה ולא טלאים ולא פטיש ולא קרדום ולא פועל, ואת הפרי יעבירו בגדול במְכָלים ענקיים ישר לפס הנע הגדול שמעביר אותם חיש קל לשוקת הרחצה ולמברשות הניקוי ולמיון האוטומאטי ולאריזה כמעט ללא מגע יד, את אלה התפוזים היקרים שהזהירו עליהם את כל הפועלים חזור והתרות בהם שחלילה ושיהיו זהירים וכאילו התפוזים הם ביצים שלחיצה קצת יותר מקלה או פגיעה קצת יותר ממלטפת עושה בו בפרי כמעט פגימה כלשהי שמספיקה להנביט זעיר טיפת ליח שכמעט תנצנץ ומייד יהיו עטים עליה מיליון כינמות ונבגים ושאר יצורי תופת ויתחיל הרקבון שיתפשט בפרי האחד הזה וידביק את כל רעיו הנוגעים בו והתיבה הנוסעת על פני כל הים הגדול והסוער עד אנגליה, ברכבת באנייה ושוב ברכבת, כשתיפתח לבסוף והנה היא רקובה, ומתיבה לתיבה וכבר כל המשלוח רקוב ולא די שהאיכר ייצא וידיו על ראשו ולא יקבל פרוטה אלא גם כל השוק לתפוזי יפו יתמוטט, וכאן יפרוץ בארץ הרעב הגדול וחוסר העבודה והיאוש הנורא, ותראו כעת איך קוטפים וזורקים אל המיכל בלי כרכורי שווא, ובא מנוף ומרים בנקל ונושא בנקל ואל תוך המשאית שיוצאת בנקל עם אלף מכלים מעורמים עד רום מרומיה ופורקת אל תוך מיתקן האפרכסת הענקית בתנופה אחת, ומשם הלאה עד תום כל הדרך ולא בארגזי עץ שאיזה נגר מאומן דופק בקרדומו הישן במומחיות הנלמדת עם השנים, אלא פשוט בארגזי קרטון מקופלי מכונה ובלתי עטופים בשום גינדור ובשום נייר דק, אלא עירומים כביום היקטפם, ורק מרוססים באיזו תועבה סרחנית, כנגד כל אותם יצורי התופת המרקיבים את עמל האדם, ומרגע שעזבו את העץ הפכו והיו למוצר תעשייתי מקצתו נמכר בקליפתו ומקצתו בקופסות פח ובבקבוקים.

והלא עוד בחורף, מייד כשבאו מתל נורדוי, היה עומד משתאה על פתח בית האריזה בפרדס הישן של הדוד משה, ואינו חדל מהשתאות אל הדבר שהיה הולך ונעשה שם אין סוף, כי בית האריזה לא היה כמראיתו שלכאורה איזה מחסן פחים ובלוקים עם חלונות משובצים גדולים, אלא לא להאמין, ממש בית המקדש, אפלולי, רציני, חרישי, מרופד רוך, מחצלות רוך ודפנות רוֹך על הקירות, ושרוולי שקים ממולאים רוך, וסביב במעגל יושבים כל הלוויים עובדי הקודש ובאמצע בשיכול רגליים יושב לו הכהן הגדול האורז, שאסור לומר דבר או לעשות דבר או לרצות דבר בלי שהוא ייתן אות, התיבה הפתוחה תמוכה מלוכסנת לפניו, עטופה בתוכה נייר דק וחצויה לשני תאים, והוא נוטל מערימת העטופים שלפניו את הפרי המבוקש לו, ומניח מהר ובבקיאות ובכשרון מחוכם שיהיו בכל תא בדיוק טורים שווי גודל ושורות שוות מספר ואם חסר משלים בקטן ואם עודף מחליף, בזריזות ובאצבעות גזוזות צפרניים עד חלק, ושכל זריזותו אינה דומה לזריזות הנערות העוטפות שמסביבו שידיהן מתעופפות כשנוטלות וחובשות את הפרי בנייר, מעשה מורכב מכמה תנועות שנבלעות כולן כאילו היו אחת מהירה, ושמרוב מהירות הן מתכופפות ומתיישרות לפי הקצב, ומשליכות בלי להשליך את הפרי השביר כביצה לערימות ממוינות הגודל, ושאת הערימה העירומָה שמהן הן חוטפות בבהילות כדי לעטוף, מכינות הממיינות שנוטלות כל פרי עירום בכף ידן הנשית הדקה והממורחה כבר באיזו לחות אתרית שנובעת מן הפרי לאחר כל הזהירות, ושמשחירה כעת ונעשית דיבקית, מגלגלות כל תפוז והופכות אם אין בו נגע (שישחית את התיבה ואת המשלוח כולו ואת כל הארץ עד רעב), ואת החשודים מטילות בלי רחמים החוצה לבררה, ובערב יבוא התימני של השוק ויקח, וכשיגמור הכהן הגדול האורז ששתיקה חשובה מסביבו ואיש לא יעז להפֵרה, לא בדיבור ולא בניגון ולא בשיעול ולא בעיטוש, והתיבה כבר מלאה כולה בעטופים הסדורים יפה לטוריהם, יטפח בכף ידו על דופנה והנגר חיש מהר ישתחווה וירים אותה מסתיר את העוויית הכובד ויוצא חבוקה אל סינורו ומניחה על שולחן הנגר ואץ פנימה ובידו כבר תיבה ריקה שנייר דק כבר מרפד אותה מתוכה, ואז יחזור ויניח לווחים דקים על פיה הפתוח ירווח אותם כמידתה ומן המסמרים שבפיו יטיח ביריה אחת למקומם ובקרדוֹם קולע לדיוקו יסגור את התיבה ויקפל את חישוקי הערבה הרטובים כדי שיהיו גמישים, וירתק אותם במסמרים לבלי החטא, כי די אם חודו של מסמר אחד יפגע בתפוז אחד, וזה ירקיב והתיבה תירקב והמשלוח יירקב והרעב יפרוץ בארץ, והתיבה מחושלת כבר ומחושקת למסעה הארוך, ואז יבוא “המרים” וירים את התיבה וכושל קצת יתנדנד מכובדה יישא אותה בזהירות, כי התפוזים כמו ביצים, ואל ערימת התיבות המתגבהת כל הזמן בלי להתמוטט, לא לפני שיביא את החותמות ויחתום בשקידה מספר הפירות גודל הפרי ומספר הפרדס (כי למי ישלמו?) ואם היא לארג' או מידיום, תיבה על ראש תיבה חתומה וברורה, עד בוא שיירת הגמלים וזו שעת החירחור הגדולה נהגיהם מכים והם מוכים, והם צועקים וצועקים עליהם עד שלבסוף יכרעו ברך ויתיישבו נכון, לא בלי לנסות לחטוף תוך כך איזה תפוז תועה ולכרסם בשיניהם הצהובות המבהילות, ולחטוף על כך באבי אבות הגמלים ואלהיהם אם יש לגמל אלהים, וכשהכל כבר מעומס עליהם וקשוּר היטב ארבע תיבות מכאן וארבע תיבות מכאן ואחת ביניהם על האוכף, ויתחילו להתמרמר על ההזדקפות הנתבעת מהם עם כל המשאוי הכבד על גבם, ואחד קשור לאחורי השני והמחמר האחד לפניהם והמחמר השני מאחוריהם, יוצאים לדרך אל תחנת הרכבת לבוסס תחת משוכות האקציה בחול הטובעני שכפותיהם הרחבות עשויות שלא לשקוע בו, והראשון מהם כבר מתחיל לדנדן בפעמונו הגדול, כמו שמצויר בעטיפות הנייר ובציור שעל התיבה מתחת למוניטין של “פרדס” גמל נושא תיבות מדנדן בפעמונו וגם על כל גמל שבתמונה תלוי פעמון מדנדן, כשפתאום תוקפת אותך החרדה שאין להכחישה, שהנה הכל הולך להִיהרס מוכרח להיהרס ולא יהיה מפלט.

אבל אם מישהו עדיין רוצה, משום מה, לזכור קצת יותר מבית המקדש עם הכהן הגדול וקהל הלוויים המשרתים סביבו בקודש, לא יתקשה למצוא כמה סיפורים, ואחדים כמו הכרכרה של הדוד משה שכבר נזכרה, או סיפור הטרזינות, או ציידי העזבוק וכל שכמותם שיצאו לאור פעם ופרחו להם מזה כאותן גחליליות שנדלקות וכבות, או אם מישהו מתעקש להבין מה יש שם בין הפרדסים והכרמים ובין חלקות הבור שביניהם, שאותם השניים, אינם נלאים מחזור ומהסתובב ביניהם רק הם, בשעה שכל העולם יוצא ועובד ומביא תועלת, או למה הם מסתובבים להם רק בין שמים וארץ ורק בין עצים ועשבים ורק בין צבע אדמת החמרה ובין ריחה המיוחד, ולא כמו כולם שטוב להם במיוחד להסתובב בין בני אדם, או, מצד שני, בין חמורים, קשה להביא לזה תשובה טובה, מלבד שככה היה טוב כנראה, ומלבד שהשמים והארץ והעצים והעשבים וצבע אדמת החמרה וריחה יש להם כנראה אופן לגעת פנימה ובכל מיצי החיים של איזה ילד, ומלבד האתון שבלי להתכוון לכלום עושה איזה יחד לא מכביד בלי שתעשה כלום יותר מכל חמורה רגילה שהיא, אדישה לכל מלבד לעשב פה ולעשב שם, שעדיף לה כנראה מתבן שומם במחנק האורווה הריקה, ושהילד הזה, כשלא שקט לו לשבת על מקומו, או כשמחפש שגם לו יהיה חבר או שניים ואין לו בינתיים, מתרועע באין מלים ובאין דברים עם שומעים בלתי נמצאים, ואומר להם, לכלום שלפניו ולפתוח שלפניו, ולאוזניה הנטרדות כממשיך שיחה או כמחדש שיחה, הרבה דברים שמוכרחים להיאמר, מהם דברים מוכנים ומהם דברים בתוך כדי התהוותם, וגם שואל שאלות וגם משיב לשאלות שאיש לא שואל, ושהשאלה למה הוא כזה היא שאלת שווא, ומי יודע לענות, ואולי פשוט מפני שכזה הוא, ושמשהו בו היה הולך כאילו ומתמלא, משהו שדווקא טוב שהוא הולך ומתמלא, לא יודע מהו המשהו הזה שהולך ומתמלא, אבל משהו שהולך ומתמלא, מתמלא ושוקק להיות מתמלא עוד, ולראות. ולראות היטב, ולראות לפרטים, ולחפש מלים, ולראות זה כמו לגעת ולגעת זה כמו להיות ולהיות זה כמו לעשות ולעשות זה לאמור נכון, ובלי לוותר, כמו למשל לשבת בפאת שדה ורק לספוג, לספוֹג כספוֹג עלי הצמח את האור שעושה בהם את הכלורופיל, כידוע, שבלעדיו הלא אין חיים, או לשבת על ענף גבוה, והאתון רועה לה למטה, וגם שם לספוג, ולעצור על עיקול הדרך ולספוג איך היא מתעקלת, או לספוג איך גגות החווה הגרמנית שעל יד באר־יעקב מתחת לאקליפטוסים ההם עושים פתאום מין פינה שקטה אחת ומזכירים משום מה שירת מקהלה, גם אם כל הזמן לא חדל כאילו איזה הִמהוּם נמוך, ואולי גם כמו איזה איום נסתר, ועל צד האמת, מתחת כל החום הזה של סוף הקיץ המיוגע יש כל הזמן, קר, מתחת לחום המדומה, וגם כשהחום באמת חם, יש מתחתיו איזה קר. כאילו.

אבל פתאום יום אחד, בלי הודעה מראש, נתגלתה הספריה של אדון מילר (האם לא סופר גם זה כבר היכן שהוא) יום אחד פתאום ובלי לזכור באיזו סיבה מן הסיבות, והוא מוזמן פנימה, ועולה במדרגות העץ ההן לקומה השנייה בבית המיוחד הזה ברחוב מנוחה ונחלה שקוראים לו גם רחוב המיליונרים, ממש בגלל היות הבית הזה מיוחד, ומתנשא לגובה שתי קומות, מוקף דקלי וושינגטוניות נישפים נעים על מקל קורתם הגמישה, וכפותיהם תמיד כאילו רטובות ותמיד הן נסערות בכל גודלן הפרוש לרוח, ומוקף גינת ורדים וגינת פרחים ותמיד משקים שם הכל בשפע מים והכל רטוב וריחני. ועולים למעלה וגם כאן אריחים אדומים וקרירים ותקרה גבוהה צבועה לבן, ושקט בסיסי, והוא מוזמן להיכנס פנימה מעבר לדלת הלבנה והגבוהה ולהמתין רגע, וכך גם קל ושקט לעשות ונראה שנכון להתהלך כאן רק על ראשי האצבעות בשקט, מפני שבאמת נכון כך, כשפתאום, בפנים, קשה לומר, כי הנשימה פתאום נגמרה, כי שם, בפנים, גדולה וסביב סביב היתה הספריה עם אין ספור המדפים שלא זוכרים מהם אלא את שחור קוויהם המאוזנים ההם, שמעליהם ומתחתיהם היו זקופים כרכי הספרים ההם, מאות, אלפים, רבבות, יותר, ספרים ועוד ספרים רובם כהים והאחדים שהיו אדומים או כחולים או ירוקים רק הדגישו את כהות כל הספרים, אלפי אלפים מכורכים, ישרים, זה אצל זה, בחדר העצום הזה, שנראה כאולם, כאילו כל הקומה השנייה, כאילו למעלה מכוחו של אדם שום אומדן, יה אלהים, ספרים עד התקרה וספרים סביב כל הקירות, ולא בגיבוב או ברשלנות או בכלאחר יד, וגם לא קרים וסגורים ומרוחקים אלא ספרים חמים שקוראים בהם אלה שאוהבים אותם, ושפתאום יש בקיר ההוא גם חלונות שמביטים למערב לפי השמש ולפי ראשי הדקלים, ולפי תנודת הווילון פנימה ברוח הים הזאת, וגם למזרח, לפי הפתוח שנפתח אל הרי ירושלים הרחוקים, ועוד מבחינים בכיסא נוע שחור בפינה ובשולחן עצום וספרים עליו, כשפתאום באו לחדר ונכנסו לא זכור מי ולא זכור מה וגם לא היה חשוב אותו רגע, וכנראה שהוא אדון מילר עצמו, איש לא גבוה עם זקנקן קטן, פרדסן גדול, שבניו רוכבים על סוסים, ובפרדסו הגדול שם הבריכה הגדולה ההיא, ושאיננו מרבה דברים, אבל הוא חבר טוב של הדוד משה, ולעתים הם נסגרים להם ואסור להפריע להם ואסור אפילו לנשום, ואילו היה מותר היה מבקש רשות לשבת תחתיו על השטיח הזה, ואם היו נותנים לו כעת קצת מים מפני שנתייבש לו, ולהירגע רגע ולהביט יותר טוב, ובכל השקט הנדרש, דבר שלא ניתן לו בפגישת ההלם ההיא, כשחזר הביתה כושל ונע נד כשיכור, ולא ידע להסביר לא לאמא ולא לאבא ורק הלך לישון, ורק כעבור זמן הרשו לו בחיוך, והגברת מילר היתה חרישית וחביבה, ורק שלא לגעת ולא לפרוע בכלום, דבר שהוא עצמו היה מוציא להורג כל מי שהיה מזיד לעשות, ואף כי ידע כעת מה הולך להתגלות לפניו כשפתח את הדלת הלבנה הגבוהה ההיא, נכנס על ראשי אצבעותיו וההלם הלם בו שוב, ולא על השטיח, אלא כמובן מאליו על אותו כס נוע שחור, ועל קצה ישבנו הצנום, ורק הביט סבב סבב הביט סביב מדף אחר מדף איצטבה אחר איצטבה, והם היו ללא ספור ובלי מניין, כמי שמביט מן הבמה אל ההמונים שנאספו בחג הגדול ומחכים להתחלה, נראים כהמון אחד שלם והם הרבה עוד אחד ועוד אחד, בלי סוף, רובם כמובן לא בעברית, ובקושי ידע לפענח כמה מלים גדולות על אחורי כריכות גדולות, וכנראה מילונים, או אנציקלופדיות, או אטלסים כבירים, בני אותה כריכה, מוזהבי שוליים, ולמעלה מדור מעל מדור, עוד ועוד, והצידה עוד מדור ועוד מדור וספרים עוד ועוד, מי קרא בהם, מי פתח אותם, מי עלעל בדפיהם, מי מכיר כל אחד מהם, אלה אינן שאלות, לא באותה שעה מכל מקום, ופתאום גם נמצאו שם מכרים רבים עומדים יחד במדור אחד וארון אחר ארון, כל מיני תלמודים ומשניות וסידורים וספרים שמעולם לא ראה מקרוב כי אצל אבא אין כאלה, וגם ספרי תנ"ך, שלמים וחומשים ונביאים וכתובים, שורה אחר שורה וספרים בעברית על ארץ ישראל, ועל חקירות ועל חפירות ועל תגליות, וקבצים של מפות, ומעבר מזה היו פתאום גם ידידים מהוצאת שטיבל ומהוצאת מצפה ומהוצאת מוריה ושמות מוכרים לו, והלאה היו ספרים על חקלאות כנראה ועל צמחים ועל מחקרים, והכל נעשה פתאום סחרחר, והחדר היה סובב, והספרים היו סובבים, ובלי שיידע מראש פתאום היה מייבב שם יושב על קצה טוסיקו על קצה כיסא הנוע, ובלתי יכול לכבוש בכיו.

האם מדפי הספריה היו מהגוני? הוא לא יודע מה זה מהגוני ומימיו לא שמע, האם היו הספרים סדורים, כפי שנתברר כעבור ימים רבים, למדורי סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי הטבע, אגרונומיה, יהדות וספרות, וכל כיוצא בהם, לא יכול היה לעלות על דעתו ומעולם לא שמע, גם לא היו לו מלים כאלה ולא ידענויות כאלה, וגם לא קרא מה שאינו עברית, ואיננו אלא ילד של כיתה ז' בבית הספר של המושבה, ורק בעוד שנה בר מצוה, אבל הוא יודע שזו ממלכה מופרדת מכל מה שמסביב, מאה קילומטר מסביב אם לא אלף, וגם מחוברת אל מה שמסביב על ידי שני חלונות גדולים ופתוחים תמיד, אחד שמביא את רוח הים ממערב ואחד שמשלח אותה הלאה מזרחה, ממלכה לעצמה שעשה הפרדסן אדון מילר מפני שכך רצה לחיות, עם ספרים סביבו, שאינם חדלים מהתוסף, כך למד כעבור זמן, וכל הזמן באים עוד ארגזי ספרים וכשהוא נוסע לחו"ל מייד שולח עוד ארגזי ספרים, ואין לזה סוף מפני שבאמת אין לזה סוף, וכל יום למרות כל עיסוקיו, הוא מתיישב לו על הכס נוע שלו, ספרים בידיו ועל השולחן שאצלו ספרים ובין הספרים הנערמים מתקררת גם כוס התה, קורא להנאתו מכאן מדפדף להנאתו מכאן קם ונוטל אחד מכאן להשוואה, נזכר ופותח אחר לעיון נוסף, ולוקח שאיבת תה אחת, וזה כל כך בדיוּק כמו שצריך להיעשות וכל כך מדויק וכל כך הכרחי, ומעל הכל כל כך יפה, ושעצם היותם החיה הזו סביבו ובאמצע כל העולם הניבט מן החלונות, בלי שיהיה לעולם שום צורך בכל האוצר שצבר לו (כפי שיתברר כעבור שנים כשיורשיו לא יידעו מה לעשות בכל פגרי הספרים האלה אין קץ ואיך להיפטר מהמונם המכורך הדר ולא נדרש) ושעושה שיהיה בעולם איזה דווקא כן כדאי, וגם עושה פתאום מעין החלטה שגם ספרים משלו יהיו עומדים פעם כאן בספריה, וגם הוא יהיה שייך פעם לנכנסים לכונניות האלה, ואדון מילר קטן הקומה היושב נוח בכס נוע שלו, מלוטף רוח ים המנידה את הווילון וכוס התה שלו לפניו, יהיה מעלעל באצבעותיו הדקות גם בדפים שהוא יעשה שיהיו, שיהיו כתובים יפה והכרחי, לא פחות יפה והכרחי מכל היפה וההכרחי שיש כאן, ושקשה לומר עד כמה, מפני שהכל כאן שוב כזה מרגש, וכזה מין פתוח, כזה מין מתנשב וכזה מלא מלא.

ורק כשהולך הביתה המום משהו, משרך סנדליו בחול החם במורד רחוב המיליונרים ופונה מתחת לגרביליאות החומות צהובות האלה לרחוב יעקב, תופש פתאום כמה עוול שלאבא אין, שלאבא הזה שלוֹ אין, כשהיה נכון שגם לו תהיה ספריה אפילו אם קטנה יותר, ספריה שיוכל לשבת לעבוד בה, והלא אבא כל חייו הכשיר את עצמו, הכשיר והכשיר את עצמו, בעבודה הקשה, בעבודת היושר, בעבודת השלימות, שלושים או ארבעים שנה הכשיר עצמו ללכת לנהלל, ובעצם, כל חייו הלך והכשיר עצמו להגיע לנהלל ולא הגיע, ורק אל מה שכל חייו לא רצה – אליו הגיע: משגיח על פועלים, ואם לא נהלל הלא היה יכול לשבת בספריה ההיא, לשבת במנוחה ולעבוד, האבא העובד הזה, לא יושב ומעלעל ולא יושב ונהנה אלא יושב ועובד, ופתאום והיה חוזר אל עצמו, ומתחיל שוב לפרוח, איש עובד פורח, ופתאום והיה יֶשנו היטב, פתאום ושוב היה ישנו כל האבא כולו, תראה איך הוא כעת, כמו הסירות ההן בירקון, תקועות בחול מוטלות לא לשוט עוד, על צידן כאלה, על שפת המים, גוף בלי רוח. וכעת גם מבינים שנהלל איננה רק משק חקלאי, אלא היא גם סדר חברתי, שנותן בטחון לאדם שלא יהיו מניחים לו ליפול, ושיהיו תומכים בו בשעה קשה, ועוד מבינים, דבר מתוך דבר, שדברים בעולם אינם אלא רק נקרים במקרה, וששום רצון לא יכול להכריח את העולם לעשות כמצופה, ושאף אחד לא מגיע בעולם אלא רק עד המקום שהגיע, ואז כבר איננו יכול אלא לכל היותר לנסות להצדיק את מה שיצא ממנו, מוזר לחשוב שכך זה אבל נראה שאין כאן טעות, וככה זה. ופתאום קשה ללכת הלאה, ומפסיקים ומתיישבים פתאום, פה קרוב לבית הרב, על התלולית במגרש הריק, ורק מביטים איך השמש שוקעת.

וכבר רואים כעת בפועל איך הגלגלים הגדולים של העולם מתחילים להאט ולהיעצר או כאילו מתחילים להפסיד גובה לקראת הנחיתה, וחצי השמים כבר כולו בהכנות לשקיעה, מעל הכל ובלי שאיכפת להם כלום אם כן או לא, ורק עסוקים בפרישת השקיעה שלהם מעל הכל, שאיננה שום דבר של גוף אלא כולה רק החזרות אור ושבירות אור ורק כלום, מין כלום ענקי כזה שהולך ונפרש כעת מעל העולם, בלי שאיכפת לו כלום אלא הולך ונפרש בשתיקה שלם מעל הכל, פונה למעלה ולא למטה, ורק צבע נימהל בצבע, כל הזמן, באותה תאורה שלווה ואדישה שמעל העולם, אדישה כזו ויפה כזו, יפה מעל הכל, לא עצובה ולא לא־עצובה ורק יפה, לא מבטיחה כלום לאף אחד, ורק יפה נקיה לגמרי, ורק כלום אחד נקי הולך ומווריד, למטה כתום ולמעלה כמעט ירוק, במין נקי עשוי מכלום, במין יפה נקי עשוי מכלום נקי, ורק גוני הוורוד בשתיקה מוחלטת מחליפים כל הזמן ורוד אחד בוורוד אחר, בעליונות גיאונה וכלפי עצמם לא בשביל להרשים אף אחד, וכאילו יש בהם איזו אמת מוכרחה כזאת ועליונה כדי כך שעושה שהאדיש הזה יהיה שלם לגמרי מכל צד.

 

חצב    🔗

דוסטוייבסקי, החטא ועונשו, בתוך תוכו, מוֹקָה, יום אחד, סיפר שגם בבית אביו יש בלי סוף ספרים, וכל הזמן נוספים, וכן, למה לא, הוא יכול לבוא איתו, אין בעיות, ולמה לא כעת, טוב, לראות מה יש אצלם, וגם יעזבו אותו לנפשו, ויוכל לראות מה שירצה, ואפילו יקבל ענבים, כן, למה לא, מייד לאחר שאבא שלו יקום משנת הצהרים שלו שהיא קודש, ובין שאר המדפים המרובים, בלי שום השוואה לספריית האדון מילר, וגם בלי שום גדולה שעולה עד מעל כל ראשי הדקלים הגבוהים המשתחווים כל הזמן, אלא בחדר משרדו של אבא של מוֹקָה, שהוא סוחר גדול, חומרי בניין, ונפט, ובנזין, ושמנים, ודשנים כימיים, וסוכנויות וטלפון והכל, מדפים עמוסים סביב סביב, וספרים ספרים וכבר אין להם מקום, והחדשים כבר דחוּפים פה ושם בין ולבין, וביניהם, פתאום, ובבת־אחת, לפי צורתו ולפי ריחו ולפי הרווחים שבין השורות, יודעים שזה בדיוק הספר, דוסטוייבסקי, החטא ועונשו, ובלא הרבה כרכורי שווא, מותר לקחת? ומוקה, למה לא, רק ליום יומיים? תיקח, עד אחרי שבת? זה בסדר, באמת, מותר? בין כה וכה אף אחד כאן לא קורא, לא עמיקם ולא עזריקם ולא מתתיה ולא אפרתיה, ולא הקטנים ולא הגדולים, למי יש זמן, תיקח תיקח, הראה רגע מה לקחתָּ, מה זה, בלש, החטא ועונשו? כדאי לקרוא? תגיד כשתחזיר, יופי, להתראות, בבקשה בבקשה, הכל בסדר, וכעת, על מקומו הקבוע, בפאת המיטה מכונס ברכיים מתחת ביטנו וכפותיו תומכות פניו ורק עיניו רצות ללא הרפות, ולתוך החשכה המתעבה כל הזמן, הרבֵּה איננו תופש, הרבֵּה איננו מבין, מלים, מקומות, מאורעות, מעשים, הרבה הקריאה הרצה הלאה מהר איננה מספיקה לתפוש, אבל השקיקה הזאת הרצה מדף לדף, תופשת את המועקה המתעבה יותר ויותר, את המקום הקשה שנקלעים לתוכו יותר ויותר, ואת העוצמה שאדם נתפש בין כפותיה הנסגרות עליו יותר ויותר, כמו טרף במלתעות הטורף, וההיתפשות הזו ללא מפלט גם לתוך ההכרח לעשות דבר אסור, וגם לתוך הרצון המבוהל לצאת מזה מהר ולהתנקות, וגם הידיעה שלא יוצאים ולא מתנקים, ושאתה כבר לא תהיה תם ונקי וקטן, כפי שהיית או כפי שחשבו שהיית, וזה גם חבל וגם נפלא, ויש משהו בכל שהולך ובא כל הזמן, ללא נסיגה, גם מפחיד וגם נכון וכפי שמחכים שיהיה סוף סוף.

וזה מעורר בבת אחת את מה שאיננו יודע עוד מה לעשות בו, גם החלטה לכבס ולנקות עצמו מידיעת מה שראה וגם סקרנות לדעת עוד יותר ומקרוב, לפני ימים אחדים בצאתו מבית הרב ובטפסו על התאנה העצומה שבחצר האיכר יהודה ממול, לטעום מן המתפקעות כמעט מזוב צופן, סגולות כחולות ודקות מרוב בשלות אפילה, ולא להיעקץ בשיני המזמזמות הזהובות ההן, ועודנו על חֲלקוּת הענפים המאפירים, כשראה אותם יוצאים מבין שיחי הטוּיוֹת הצפופים, היא ללא טעות מלכה’לה השמנה המתנערת ומיישרת וממתחת שמלתה הממורטטת פניה אדומים עם השיער המדובלל והצחוק המשונה והוא אחריה עדיין מרים מכנסיו והולך ישר אל הברז שבחצר, לרחוץ שם גלוי למי שרוצה להביט את חלציו ואת מבושיו וגם מתיז מים מן הברז הקוצף על פרצופו, שהכובע האוסטרלי הגדול לא הוסר מעליהם, והוא הכורם החדש מלך הבוצרים, ובלי לנגב עצמו מרים ואוזר מכנסיו בחגורה הגדולה ומסתיר את בטנו השעירה ואת כל עירום הזכר הבוהק שלו מעל צִיפוּף השיער השחור, לכי לכי, הוא נוזף בה, עומדת על יד השער ורק צוחקת אדומת פנים, שמנה ונמוכה, ולא זזה, ופתאום תפשה אותו חרדה שלא יראו אותו, שלא יידעו שהוא כאן והוא יודע, יודע משהו שאיננו רוצה לדעת ושפתאום חונק בו רצון פרוע לדעת עוד ויותר, אבל גם זעם על ידיעת ההשפלה שהיתה לפניו, וגם בושה על שנודע לו דבר שאסור לדעת, ושהלואי ולא היה יודע, ואיך רחץ האיש את מבושיו בברז הקוצף, וגם הסקרנות שבושה שיש בו סקרנות אפלה כזו, מה הוא עשה לה שם, ואיך הוא היה בה, וכל מה שהבחורים משתתקים בהתקרבו אליהם, מפני שהוא כזה, ואיך לגנוז כל זה כאילו לא היה, והלואי שלא היה כאן ולא היה רואה ולא יודע, ושזה לא כך, וכך לא צריך, ושזה שראה היה מלוכלך שכל מי הברז לא ישטפו, והדבר הגדול הזה שלו שאחז בו כדי לשטוף אותו, והשמנה הזאת שעשו לה, עם הצחוק המטומטם, עם העוול שעשו לה, ואילו היה מישהו בא ומרביץ לו, אחיה או אביה או מישהו, שיידע לו, ואילו היה אפשר למחוק הכל כיאלו לא ראה מעולם, מה הוא יעשה עם מה שנודע לו כעת, וכל המבחיל הזה, והמחאה שמתקוממת בו כנגד משהו רע ולא נכון, ואיך יוכל כעת להיפטר מן האסור המגונה הזה, ומן הסקרנות הגרויה הזו לדעת יותר, הכל, ואיך קל לכל בחור כאן שנתאסף לחץ בחלציו ללכת ולפרוק אותו בתוכה, והיא רק צוחקת וריר נוטף מפיה, וקמה ומיישרת שמלתה העלובה והולכת לה עם סוכריות מלוא החופן ולכי לכי, שנוזפים בה שתסתלק.

מסתבך. לאן בדיוק ללכת. כל מה שהיה אפשר רק קודם נראה כעת ריק ושומם. לדבר עם מישהו. לשאול את מישהו. ואילו היה אפשר. אילו היה נגר היה הולך כעת לעשות כיסא או שולחן, בכל המרץ ושיהיה יפה, אילו היה נפח היה הולך כעת ועושה פרסות לסוסים, ומכה בברזל בכל כוחו, אבל ילד שלא עושה כלום ולא יודע לעשות כלום? אגב, כעת, מפעם לפעם, ובמחברת עשויה דפים דפים שהוא עצמו כרך די בגולמיות, הוא כותב שירים, בחרוזים תמיד, בבתים מרובעים, במלים יפות במיבחר המלים היפות, על הטבע, ועל השקיעה, ועל כמה עצוב, ועוד כאלה, הוא בטוח שאינם טובים אבל בטוח שהם יפים, החרוזים יפים, והמלים יפות, והתמונות יפות, אלא שכעת משעמם, הכל, ולפעמים מעתיק מן הזכרון שורה יפה אבל מסיים אותה משלו, ולמה אסור, כמו ונפש אשר עלו שְׁאוֹנֶיהָ, שהוא מסיים אנה תסתיר יגוֹניה, ולא כמו אבּן גבירול שסיים באנה תשלח רעיוניה, שמצא באחד מספרי אדון מילר שדפדף בהם מתפעם מן הנכון שהיה בהם כה נכון, ומייד גם ידע בעל פה, נפש אשר עלו שאוניה, גם בהגיית המלים וגם בידיעת השאון הזה שעולה בנפש, כשכבר יותר מדי, ואי אפשר עוד לשאת, ולא בצעקה אלא במלים שקולות, עם ה“ש” החוזר, והוא רק שינה משהו, ותשמע איך זה, ונפש אשר עלו שאוניה אנה תסתיר יגוניה, מאד יפה, מאד שירי, וחבל שלא הכל משלו, בכל זאת, ופתאום וגם מיכאלה היתה אצלו, בלילה, כמדומה, בחלום כנראה, ולא זוכר אלא שזו היתה היא, והיתה לבושה כאילו חורף, במעיל ארוך אפור וחם, מעיל אפור ורך, והצמה שלה מעל גב המעיל הרך הזה האפור הארוך שעטף סגר את כולה, עד להתעורר, כה נכמר כה נרגש, כה לשווא ולא יהיה כלום, ורק אי אפשר לשכוח, עומדת לה שם, במעיל האפור הזה, הארוך החם, הרך שלה.

שוב קר באמצע החם, ולפנות בוקר כבר מחפשים את הסדין להתעטף בו, צינת קודם בוקר צריחת עורב, ומרחוק שומעים אז את כמו הבכייה הרחוקה של קהל אומרי הסליחות, שם בשעריים, בהמיית זימרה עמומה ורחוקה, ואילו ברחוב יעקב אין תימנים, מלבד קדיה וחממה ומסעודה, שבאות בבוקר אל גבירות הרחוב וחוזרות בערב במכנסיהן האדומים הארוכים שמעליהם השמלות הרקומות שלהן והשביס לראשן, ומלבד התימנים העוברים בבוקר לפרדסים עם סליהם מסולסלי פיאות ורזים וזריזי כפיים ורק משתכרים פחות כי הם תימנים, וגם אין ספרדים ברחוב יעקב, מלבד אולי אדון בכור לוי המורה, והספָּר חבּיבּי שבא מפרס, כמדומה, וכל השאר כולם רבינוביצ’ים וקנטרוביצ’ים וכל מיני מסוימי סקי ואוֹב ושטיין למיניהם, ואבא הראה לו בסידור את סדר הסליחות, את פסוקי סלח לנו אבינו ואת פסוקי כרחֵם אב על בנים, ואת פיוטי תבוא לפניך תפילתנו, ואל תתעלם מתחינתנו, וכל מחרוזות האלף בית ההן, של אנשי אמנה אבדו, של אפפוני מים עד נפש, ושל אֱזוֹן תַחַן וְהַסְכֵּת עָתירָה, ושל אל תקצוף עלינו מאד, ופעם צריך יהיה לקרוא מקרוב, ולמצוא מה עונה פתאום בך כל כך למלים המפותלות האלה, משהו סגור בהן ונפתח בך אליהן. ולא כעת, כל כך ריק כעת, מה אפשר לעשות שיהיה אחרת, פתאום אין לאן, שום לאן, שום שווה משהו, ולבד כזה, לבד שאיננו אלא לבד קר ומשעמם וריק ולא רוצה כלום.

מלמוליו של הבולבול שטוחים כעת, חסרי שירה, כאילו נגמר לו, ונשארה רק רטינת סוף העונה שלו, מסתובב לו סתם, ואפילו הנחליאלי הצהוב שתמיד בואו היה כמביא בשׂוֹרה, כאילו הנה הסתיו בא השנה עוברת, הכל נגמר והולך להשתנות, מפסיע במצעדי רקדן צהוב וביותר מדי טלטולי זנב, ועלוב לראות אותו, ואין לאן ללכת, לאף אחד אין, והסתיו יבוא מאליו בין כך וכך, ובין כך וכך לאף אחד לא איכפת, ואילו היה בא לכאן רסקולניקוב ההוא, לא היה יודע מה לעשות כאן ולאן ללכת, ברחוב יעקב כולם פרדסנים, או פרדסנים וכורמים, או פרדסנים וכורמים ומגדלי שקדים, חוץ מכמה חנוונים, וכמה מוכרי ציוד לפרדסים, וחוץ ממתקן הרתמות בפינת הרחוב למטה, ואף אחד לא ירצח כאן אף אחד, ואף זקנה אחת, קמצנית ועשירה ככל שתהיה לא תירצח כאן, לכל היותר סוחב הכורם מלך הבוצרים את מלכה’לה אל בין שיחי הטוּיָה ההם, לא ברור בדיוק מה הוא עושה לה שם, ואיך הוא עושה, ולא רוצה לדעת אף כי מסקרן נורא, ואי אפשר להיפטר מן ההתרגשות המעצבנת הזו, בין גועל ובין משיכה, ואין איש כעת לאורך כל רחוב יעקב, אפילו העורבים על העץ שותקים, החכמים ההם, גם הם נמאס עליהם הכל, וגם הכלב הגדול המדובלל של יהודה נמאס לו ונרדם כמו סחבה בגומת החול, או אולי לטפס אל ראש האקליפטוס ולצרוח משם לא רוצה, לא רוצה ולא רוצה, לא יודע מה לא רוצה ורק לא רוצה, לא רוצה ולא רוצה, לֵך נחליאלי, רוּץ לך, איש לא מתעניין בךָ, נחליאלי חסר חדווה, ובולבול חסר חדווה, ורחוב יעקב חסר כלום, ולא שווה ולא צריך, וכמו תולעת ענקית לבנה היה בוהק לו הדבר שלו על שחור שיער קצה בטנו, ואחז אותו בידיו מתחת למי הברז הקוצפים ושטף בחוסר בושה, ואפילו בגאווה אדישה, כמי שהגדיל לעשות, משהו מפחיד כזה, משהו של שערוריה, וחבל כל כך, חבל שהסתבך, ולא יודע איך לצאת, ולמה היה נחוץ לו כל זה, ומה כולם רוצים ממנו, וביד השנייה עשה לה לכי, שתסתלק לה, לכי לכי, נזף בה.

האיכר יהודה בחצר שממול בית הרב, יוצא לצפות לאורך רחוב יעקב ולכאן ולכאן, מחכה למישהו שלא בא, מה אתה עושה כעת, הוא פונה פתאום אל דגון, כלב הרוח הבטל ממעשה, ואולי אתה מוכן, אורים פתאום פני יהודה הקמוטים מאד ורק השפם העבה חלק אפור, אולי אתה תהיה מוכן, הוא מחדד את הפנייה, לקחת פה את העגלה הזאת ולנסוע לכרם, מחכים שם להעמיס את סלי המוסקט שהשארנו לחגים, ותחזרו משם ותקבל שילינג, אולי אתה מוכן, נהגת פעם סוס ועגלה, והלא הוא שליח האלים יהודה, יהודה האיכר, שגם איננו מעלה בדעתו מה עשו אצלו בירכתי החצר שלו מתחת לטויות ההן, ואף על פי שמעולם לא נהג בסוס ועגלה ורק רצה בליבו, למה לא יתחיל כעת, והלא אין גדוּלה גדוֹלה מהוֹלָכַת עגלה וסוס, תשוקה עתיקה שתהיה מתממשת במפתיע, נוהג לבדו בדרכי העפר שבין הפרדסים ואל הכרם שהאיכר יהודה טורח כעת ומתאר לפניו איך מגיעים אליו, בהרבה מעוגי ידיים ובשרטוט חטוף בנעלו בעפר, וגם אומר שאי אפשר לטעות ושמחכים לו שם, ושיחזרו כולם יחד עמוסים, ויקבל שילינג, אם הוא מוכן? והם נכנסים לחצר, ושם כבר העגלה רתומה לסוס, והסוס מנומר כזה לבן עם ניקודי אודם, והרעמה אדומה והזנב אדום, וכשהוא מנפנף בזנבו הזה כאילו נפנף להבות אש, וכבר לבוש בכל רתמותיו בין היצוליים, מנענע ראשו בחוסר סבלנות להתחיל, והנה הוא כבר מיושב על הקרש שלרוחב שני קרשי האורך, והמושכות כבר בשתי ידיו, ואינו צריך לִברוֹר לא מלת פתיחה ולא הברת זירוז, מפני שהסוס כבר התחיל וכבר לוקח אחריו בלא שום מאמץ את העגלה וכבר יוצא בתנופה ומקיף בבת אחת שמאלה את עמוד השער כפשׂע בינו ובין הִתחככוֹ הִיסחפו בסֶרן הגלגל, ובלא לדאוג כלום בחציית רחוב החול הריק, פותח אז בריצה, ובשעטה מתגברת, כאילו רק חיכה לרגע, ובהתעלמות מוחלטת מנהגו היושב לא גדול במיוחד על הקרש, והמושכות לחוצות בשתי ידיו, וטוב שאין איש סביב שיראה עד כמה הוא בור בנהיגת סוסים, ורצים כעת כרדוּפי שֵׁדִים, ולא אומרים מלה ולא מושכים משיכה, ונותנים לדברים שיבואו כפי שיבואו, ושאינם צריכים לאף עגלון שבעולם כדי שיבואו במלואם, כפי שמוכרחים היו לבוא, וכאילו שריריו הגדולים של הסוס רק חיכו לחופש הזה, לפיד זנבו מורם כדגל ההסתערות האדומה שהונף, והשעטה שהפכה לרהטה הפכה לדהרה, ובבת אחת הפך הכל והתחיל להיראות לא כשום משחק בעגלונות אלא כהרפתקה מופקרת, וכדאגה מסוימת להישרדות, והיאחזות בנחמה שהחול רך ותמיד אפשר לקפוץ החוצה אל החול, וירוץ לו הלבן האדום הזה כשגעונו, וגם אין בך די אומץ להפוך ראש לאחור לראות אם האיכר יהודה, כשהם בדהרה המשתוללת הזו חולפים בין משוכות האקציה ובין פרדס הלימונים, אם הוא שם נשקף מן השער שלו, מתפקע מצחוק האיכר ההוא, או נלפת מאימה מה יקרה לילד, מתחרט בידי מי הפקיד את סוף מעשה הבציר של ענבי המוּסקט שלו שישברו את שוק לפני־החגים, אלא שבין כך ובין כך, כבר העמיקו חולות הדרך, בדרך לבית העלמין, והריצה התחילה נבלמת בחולות השוקעים, וחלקת הבוּר הגדולה האדומה לגמרי מרוב חַמרָה, עירומה כולה ואין עליה אלא קצת חילף וקצת דרְדרים מעולפי שבלולים, ומתחילים כבר להציץ, חי אלהים, מַטוֹת החצב החדשים, אילו היה זמן להבחין במשהו, ורק עומק החול שנקווה בדרך מרסן כעת את הריצה הזו של העגלה הריקה עם נהגה הלא־ניכר שסוּסוֹ הלבן אחוז הלהבות היה עושה בהם בנצחון מוחלט כל מה שנתאווה לו ולשריריו שוֹאֲפֵי החופש, ושרק כעת מבלימת החול העמוק התחיל הילד לאחוז נכון יותר במושכות, לנשום עמוק יותר, ולהתגבר ולהיות לאיש, ואף על פי ששכח לשאול את יהודה מה שם הסוס, הוא כבר מתחיל לקרוא לו לבן, לא בלי כוונה להתחבב עליו יותר, וגם לבנוּני, וכשהאופנים שקועים בחול כמעט עד הסרן, הולך ונפתח בו משהו שהיה מכווץ מאד, וכשהריצה נעשית למשיכה מתקשה ומתאמצת לצאת מן המעמק הרופס, הוא כבר קורא לסוס לבנצ’יק, והחול איננו זהוב אלא ממש אדום, בלי שום ניקודי צדפים מתנצנצים שיש בחול הים, כולו מסת סולת נקייה של אדמדמם זוהר, וכך עד מעלה הגבעה הקלה הזאת, כשחוזרת ונחשפת שם החַמרָה הקשיחה, והסוס חוזר וממתח שריריו צמאי החופש ומגביה זנבו האדמוני, וכל גודל עכוזו השרירני נשלח להדוף קדימה את הריצה המוכרחת, וזו כעת כולה דהרת שימחה עליזה, כשהעגלה ועגלונה וכל השאר מתבטלים כאילו לא היו אלא דליל נוצה בעקביו, ושוב בזנב מונף אדום הוא מלא ריצה חופשית, ודגון, הילד ההוא, כבר מאוחר מדי לעצור, פוצח כעת פיו ושר, לא להאמין, כל מיני הוֹ וכל מיני הִי, וכל מיני לא איכפת כלום, ואין עוד בשדה שנפתח פֹּה, אלא רק ריצה אחת פתוחה ורק שירה עפרונית אחת.

למה היה צריך האיכר יהודה לעגלון, ולמה טרח לתאר את הדרך וגם שירטט בחרטום נעלו בעפר, כשזה הסוס יודע מאליו ומושך בשטף אחד, פעם רץ כסופה ופעם ממתח שריריו ומושך רב כוח, צעיר ומניף זנבו האדום, ונראה שהוא בעסק אחד עם האיכר לבוא מהר ולחזור מהר עם סלי הענבים לפני שיתחילו לתסוס בשמש בסלים הגדולים ההם, ומכוח השותפות הזו המאומנת היטב לא היה צריך לא למושכות ולא למחזיק מושכות, ולא למתג ולא לרסן, אלא רק לטפוח על ירכיו השריריות העטופות משי עור חלק ורגיש לבן ומנוקד אדום, והוא כבר היה לוקח ורץ עד היעצרו על הסלים שבכרם, ושם בלי שום אהלן ושום סהלן היה מצטרף אל הבוצרים ומעמיס הכל וסובב לאחור ופורץ מייד בריצה אל אבוס בעליו, וכיון שכך יכול העגלון לרפות לגמרי את אחיזת המושכות ותחת זאת לשאת עיניים ולראות מה סביב, ואיך נגמרו הפרדסים ומתחילים הכרמים, שאינם צריכים לבּאֵר מים מיוחדת, והם אחרונים לפני גבול המושבה, שלאחריו לא רואים יותר מדי אבל מריחים את הסכנה ואת המיסתורין של מעבר לגבול, וגם הם, הכרמים, אומרים, לא יאריכו ימים במרוץ הזמנים המשתנים, ובקרוב יַעֲקרו ויחפרו בארות ויעשו פרדסים על מקומם, כדרך שעקרו את השקדים ועשו גפנים על מקומם, כדרך שעקרו את הטבק שעשו כאן בימים ההם ועשו כרמים על מקומו, כדרך שחדלו מן השעורה שזרעו פעם בחורף וקצרו בקיץ, ואולי האדמה רק היא נשארת תמיד ורק לבוּשה משתנה לפי עלוּת ההוצאה וההכנסה, אותן אדמות החמרה שפעם הן כסויות עפר אדמדמם ממעיד ריצה, ופעם הן חשופות קשיחות והריצה מחציפה עליהן, ופעם הן כסויות עישבה כמעט יבשה שעליה רועות הפרות שמביא בבוקר עטייה הרועה, ופעם הן סתם חשופות לשמש, בלי שום כסות עליהן והשמש רואה להן הכל והרוח לוטפת להן הכל, וכאן פתאום, בפאת השדה, סיעת חצבים להקה שלמה, עומדת על מקלותיה הערטילים ומבהיקה בזוך כוכבי תפרחתה הלבנים, וזו כבר ממש בשׂוֹרת הסתיו המתקרב, שלום לך הסתיו.

ונראה שהגענו מפני שפתאום הסוס בעל־בריתו של האיכר נעצר ועמד, על שפת כרם אחד מכמיש עלים, גם כשאין איש ואין סימן לסלים, עמד ומחטט באחת מקדומותיו בעפר, שהוא כנראה מין סימן מוסכם, מפני שמייד צץ ערבי אחד עם המטפחת המלפפת ראשו וחייך ואמר אהלן ואמר שלום ואמר כיף חילך, ואמר טַעאל אִינזְל, ואחז באפסר הסוס בידו זו וליטף צוארו המזיע בידו זו, וליקט את אורך המושכות וקיפל ותלה על קרן המרדעת, מפני שאין צורך לקשור את הסוס השותף הזה שלא יעשה שום דבר שאינו אמור לתרום לשותפות ובוודאי שלא יתמלט לו פתאום רגע לפני שיעמיסו, ודגון, חסר הממשות יורד ומצטרף אל האיש הגדול ורב הממשות וברבע הצל המסופק מתחת לגפן אדרת, יש גומה מפויחת בעפר ובה תְלַת רגל עשוי רגבים, מפני שאבנים תוכל למצוא כאן רק אם תרוץ עד רגלי ההרים, וסיר שחור ואש מעמעמת וקפה מתבעבע, ותִישרָבּ נִיטפַת קהוּהֶ, אומר האיש הגדול, והאורח דל השוקיים בתוך רחבי המכנסיים מסכים בנענוע ראש אף על פי שמה לו ולקפה, מקפל רגליו תחתיו ואוחז בזהירות בספלון הרותח שנשטף לנוכח עיניו במי הלִיבּריק או האִיבּריק ובמועל אגודל המְמַחֶה שום עקבות קוֹדמות, ומתמלא בטפטוף מדויק של מיטב הקפה המזוקק בכלי כדי שליש הספל, ככל הנהוג במקומות הטובים שדרכי הנימוס לא אבדו עוד מהם בהשתנות הזמנים הזאת, ואז נאנח האיש שהנה הם באים נושאי הסלים ממעמקי הכרם מפני שבצרו עוללות והיו צריכים לעבור לאורך כל השורות וזעיר פה וזעיר שם, כנקוֹף עוללות בכלוֹת בציר, שניים שלושה אשכולות בגפן וארבעה חמישה בסעיפיה, כמו שאמר הנביא כמדומה, וחם וטוב בעולם ורק צרצרים מדברים כעת ובמלוא עוזם.

להקה קטנה של חצבים משתחווה כאן ממש מעל כתפו, ובקצת פנייה אליהם הם מחזירים חיוך אלמלא שאינם שמים אליו לב כלל, ורק הגבעול, או המקל החלק, האפור ירוק וחוּם, קר למדי ושיישי למדי, נע קלות וכאילו לקראתו, והתפרחת שבראשו הכפוף משהו, נוֹטָה מעוגלת למטה, וצְבוּרים בה מהוּדקים ולא פתוחים עדיין זוּטי פנינים כבושות בירוק, ובבסיסה כבר יש פירות משולשים ירוקים כבויים בשחלות שכבר הופרו, ואילו במלוא גובה מירווח האמצע, בין הכבויים כבר ובין הלא נפתחו עוד, ובמלוא זיוום הקורן, מלבינים פתוחים כל המוני הכוכבים האלה עם האבקנים שבין ירוק לזהב, שכל מיני דבורים תוזזות עליהם, שיכורות אבקה ומיצי צוף, וכל יום עולה להבת הפריחה עוד מדרגה אחת למעלה, מכבָּה מתחתיה פירות נסגרים, ומדליקה מעליה פרחים נפתחים, עם שש האוּנוֹת הקרומיות בלובן הבוֹהֵק, עם הקו הירוק שבאמצען, ועם האבקנים נושאי הירוק או הזהב שביניהם, עומדים כולם בסדר הדורות, גמורים פורחים וסגורים, בראש חמשת המקלות הגבוהים הפורחים האלה, ועוד שניים שלושה קטנים שנשארו ועוד לא נרומו מציצים מן האדמה, אולי עוד ירומו ואולי איחרו ונולדו להישאר גוצים, כאן בפינת הכרם, מסמנים מדורי דורות כנראה את גבול החלקה, ירוקים כהה לעת חריש השדה, ופורחים באש הלבנה לעת אסיף, ועד שלא ייעקרו בהשתנות הזמנים הם אבני הגבול ותמרורים בלתי משתנים ובלתי נמחקים, וחבל שלא יודע מה בדיוק לעשות לפני ששוב יפול העצוב.

אבל כעת בא רשרוש רועש מבין שורות הגפנים ונושאי הסלים באים, כורעים משני עברי סל הנצרים השחורים המלא הכבד והנוטף מבין מקלעת הנצרים עסיס שחור צמיג, איש מכאן ואיש מכאן ספק גוררים ספק מרימים, ובמאמץ קורע בטן הם מניפים ומעלים ישר אל העגלה, ורק כעת הם נִפנים להביט ולראות מה, ורק כעת מתברר שאחד מן השניים מי הוא אם לא אותו כורם מלך הבוצרים, מזיע ועייף וחם לו ואין בו נשימה ומקרוב רואים שאיננו לא בחור ולא צעיר ולא מגולח, ושריח זיעתו קשה, ושהכובע האוסטרלי הגדול כאילו מודבק לפדחתו, לא מוציא מלה, ואף אחד לא מדבר דבר, וכאילו יודעים תפקידם ומאומנים בו, סבבו וחזרו אל בין השורות להביא עוד סל כבד, וכעת שוב מתפצחים העלים הכמושים ועוד סל שחור מגיע אלא שנושאות אותו ביניהן שתי ערביות במאמץ של חירוק שיניים ובלי לאמור מלה הן אוזרות כל כוחן ומעלות אותו קודם על חישוק הגלגל ואחר כך במאמץ תנופה אל מעבר לקרש ופנימה, ונעשה להן קל, עד אנחה מתמלטת, לבושות שחורים עד כפות רגליהן חסרות גיל וצעיף לבן על ראשיהן והן מתקנות כעת ומיטיבות מאחזו, ובלי לומר מלה גם הן סובבות וחוזרות פנימה ברשרוש השמלות השחורות הארוכות שלהן המסתבכות בעלים הכמושים ומשאירות נדיפת חמיצות זיעה והולכות להן, ועוד רגע וחוזרים שני האנשים כורעים משני צידי הסל השחור שלהם הכבד ומטפטף עסיס צמיג, ומניפים תנופה אל פנים העגלה, וכעת מתפנים אל כד המים הלִיבּריק או האיבּריק וגומעים בזה אחר זה בלי לומר מלה, ואז באות גם הנשים השתיים אל תוך חוּבי העגלה, שכמובן אינה אומרת כלום, ולא הסוס, ואיש לא מן העומדים סביב, ורק שמוטי ידיים, ורק נושמים ורק חם ורק שקט ורק ריק סביב וזה הכל.

איך יוכל הסוס האחד לגרור כל זה בחולות השוקעים, ואיפה יישבו כל הפועלים והפועלות בעגלה המלאה הזו, ומה יהיה כשיגמרו לשתוק, לא ברור, ורק בזה אחר זה כורעים סביב ומתיישבים לקחת הפוגת מה, יושבים מתחת לשמש, וכאילו כל מה שהיה מעולם לאמור כבר נאמר, יושבים כולם ושותקים, ושתי הנשים קצת מן הצד כפי שמתחייב. ועורב אחד היה קורא פתאום, וכאילו אם אתם אין לכם מה לומר לי יש, קריאות ארוכות מתמשכות כאלה כשם שצרודות משהו, ודבריו ניתנים לפירושים שונים. ואולי באמת הוא רואה רחוק יותר, ואולי הוא יודע מה שאחרים לא יודעים או לא מעזים לדעת, אבל גם הוא לא היה עולה בדעתו איך האיש הזה שכך הוא כעת מקרוב, היה בבוקר אחר לגמרי, וכשם שמתחת לכובעו פניו כעת כמושים לא מגולחים דלוחי זיעה ועייפים כך מתחת בגדיו היה גופו שעיר ובהיר וזכרי בוהק מתחת למים ההם המנותזים, שוקק אונים, ובשרו טרי אך זה יצא מבשרה הלבן, בעוד ידו האחרת משלחת אותה, לכי לכי, וכאילו לא אותו האיש, מה יודע עליו העורב שהוא העוף החכם שבעופות, והאם איננו שולח יד גם כאן בנשים האלה העטופות שחורים שסחבו סלים כבדים בשארית כוחן ובלא מלה, ושמתחת לבגדיהן יש אולי גם להן עירום מפתיע, מי יודע, ומי יודע איך פתאום עולות מחשבות שלא ידע שיעלו כלל על דעתו, לא מפני שאסור שיעלו אלא מפני שלא עלו, ורק הולך ומסתבך במה שכבד ממנו, ויושבים שלושה אנשים ושתי נשים וילד וסוס עומד, ולא אומרים דבר ורק העורב כיודע משהו מכריז מפעם לפעם בהמון נירגשוּת וחדל, ואז שומעים את הצרצרים ומעבר להם את השתיקה שהולכת עד השמש, ומעבר לכתף זקופים עומדים עמודי תפרחת החצבים ודבורים תוזזות בצוף, הממלא את קרומי פנים הכוכבים הלבנים האלה שבין הפרחים המופרים הכבויים ובין הפרחים הבתוליים שעוד לא נפתחו.

אבל פתאום, בתוך כל השתיקה ואין הדיבור שיש כעת, אם מעייפות או מסחיבה או ממשהו, פתאום הוא יודע בוודאות, בלי שיש בידו שום ודאות, כי מניין פתאום יהיה יודע בוודאות, או מי יכול לדעת, וכעת כשהוא מעביר עיניו על המיושבים סביב, מיושבים להם כבדים ושותקים בלא שום צל עליהם, פתאום והוא יודע שעוד מעט, ובלי להרגיש כמעט, לא יישאר כאן לא הכרם הזה, ולא שביל החול הזה, וכלום מזה לא יישאר, ואפילו האיכר יהודה ששלח את כולם הנה לבצור ולהביא ענבים אֲפִילים מכרמו, איננו קשור דווקא לכרם הזה או לאיזה כרם שהוא, וגם לא לענבי המוּסקט שישברו כעת את השוק, או לאיזה ענבים שהם, וגם לא לסוס הזה דווקא או לאיזה סוס שהוא, ולא לפועלים האלה דווקא או לשום פועלים בכרם, ובאמת איננו קשור לשום כרם, ולשום ענבים או בוצרים, לא מפני שאינם טובים והלא כולם עובדים בכל כוחם, הסוס והאנשים, אלא מפני שהכל כאן הוא ארעי, בלי שום הכרח להתקיים דווקא ככה, הכרם שהפרדס יעלה עליו, והמגרשים שיַעלו על הפרדס והבניינים שיַעלו על המגרשים, ושכאן לא המקום כמו כל אותם המקומות שכל שנה ושנה ומדורי דורות בא בעיתו וחוזר בהם תמיד מסיק הזיתים ומדורי דורות חוזרת בעיתה ושבה עונת הגורן, וכל שנה ושנה ומאז ומעולם פשוט ותמיד מחכים והם באים בזמן החצב והנחליאלי, ורוחצים את הלב בבטחון שהכל יבוא בשלום, וכל שנה ומחדש יש שקיעות כאלה בזמן הזה, והימים תמיד מתקצרים כמו שהיו מתקצרים תמיד, וגם כל השאר, כלום מזה לא יתקיים כאן, כי הכל כאן ארעי, והסיבוב הישן הזה המסובב את השנה, איננו מוכרח כאן, ואיננו נכנס לדם הקיום כאן, לקיום המתקיים לעולם של המקום הזה, ואין כאן אף הכרח המתאשר תמיד מחדש במחזור השנה, החוזר ומתאשר כל שנה בהכרח שנראה מוצק מכל החולף והארעי, וכי כל אלה שכאן הם כולם רק בינתיים ורק מעמידים פנים של אִכּרים ורק בינתיים הם כרמים ורק בינתיים הם פרדסים, ורק בינתיים שוקעים כאן בשבילי החול האדום השוקעניים ורצים לחליפין על גבי החַמרה החשופה הקשיחה, כולם ישנם אבל לא בדם, לא יסוֹד מוּסָד, וכלום לא מוצק כאן, הכרם אין לו יסוד מוצק והענבים האפילים לחגים אינם יסוד מוצק והאיכר איננו ולא ברור אם בניו יהיו, וכל המוצקות של מה שנראה כאן עומד מוצק היא רק המוצקות האוורירית של הקיום כאן, והמי יודע, אולי כן אולי לא.

אבל מי באמת יודע שכך זה, ושהכרם הזה הנה נבצר כעת בפעם האחרונה ושיהודה האיכר הולך לעשות פרדס במקומו ולחפור באר, ולשלוח תיבות זהב שיביאו לו כסף, ואיש כאן איננו נביא וגם נביא לא היה יודע, ורק ילד אולי, בתום שלא התקלקל, וכאילו הקשיב ושמע ונוֹדע לו בלי שיש לו שום אישור, שלא רק הכרם לא יישאר, אלא שגם הגבול הזה שבין הישוב ובין שתיקת איומי המיסתורין המסוכן שמעבר לגבול, לא יישאר, ושהערבים האלה לא יישארו כאן, האנשים והנשים, ושזרנוּגה לא תישאר וקוּבּיבּה לא תישאר ויִבּנֶה לא תישאר, וכולם ילכו ויתחילו לגור בעזה, ואבוי להם, ושגם הפרדסים הישנים וגם החדשים לא יעשו עוד זהב ולא יביאו כסף, וכולם ייובשו כי מחיר הקרקע יעלה על הכנסות הפרדס, וכי על האדמה הזאת לא יחזיק מעמד אלא רק דור אחד או שניים ולכל היותר שניים וחצי, רק דור אחד של איכרים או שניים ולכל היותר שניים וחצי, ויום אחד כולם ילכו וכולם יחליפו מקום וגם המקום עצמו יחליף מקום, כאילו הכל היה רק תַפאוּרה מתחלפת, והעולם הזה יילך ויתערבב לגמרי, ושום דבר מוּצק לא יישאר מוּצק, ושום דבר ברור לא יישאר ברור ושום דבר שלא עולה על הדעת לא יישאר בלתי עולה על הדעת, וגם החצבים לא יישארו כי יבנו עליהם, וגם אדמת החמרה לא כי יבנו עליה, וגם לא שבילי העפר האדום כי יסללו עליהם, וגם לא הסוס כי יעבירו את מְכלי הפרי מתחילה בעגלות על צמיגים ומייד אחר כך בקרונות נגררי טרקטור ומייד אחר כך לא יעבירו כלום לשום בית אריזה מכני גדול כי לא יהיה מה להעביר, ורק זוכרי הזכרונות יספרו למסרבי השמיעה איך היֹה היוּ כאן פרדסים פעם לפני המבול וימיטו שממון על כל שומעיהם, מה יודע היום העורב החכם שעל העץ, מה הוא יכול לראות, מה יודעים על האיש הזה היושב כאן אם רואים אותו כעת כפי שהוא, עייף, ניכמש ולא מדבר, ואיך ידע בבוקר וחבק בשׂר אשה ודחק בה את שלו הגדול בכל אוניו, וזרע סקרנות נוראה בלב ממאן אחד, ורק יודעים כעת כולם שכבר הגיעה השעה לחזור, ובלי לדבר מלה, כי אם ידברו יתגלה אולי משהו שמוטב שלא, ומצביעים לילד על הקרש, ונפרדים רק במבטי עין מן האיש שנשאר בכרם, וכל השאר, שני האנשים לפנים ושתי הנשים מאחור מחזיקים יד אחת על כל אחת מארבע דפנות העגלה ומלווים מימינה ומשמאלה והולכים איתה בחול, וכשתהיה שוקעת יאחזו בשתי ידיים וידחפו ככל כוחם, יחד ובלי אמור דבר, והעגלה השקועה היטב תחת ארבעה סלי הנצרים השחורים המלאים ענבים פורצי עסיס כמעט מבוקעי תירוש, כבדים כנטל עופרת אם לא יותר, הנה כבר מָשָׁה כעת וניזוֹזה והסוס כבר מקער גבו ממאמץ ולא צריך לזרז אותו כי הוא שותף מלא ומבין לכל מפעל משיית העגלה השוקעת מן החול והלאה אל החמרה הקשוחה ועבור לאיטם בכל השבילים תחוחי החול וקשוחי החמרה, עם המשוכות לפרדסים ובלי, ופה ושם עוד אגודות חצבים מפריחים להם, הלוך ונסוע הלוך ושאוף אל האיכר יהודה ההוא המחכה להם שם פתח ביתו, כאילו היה מגדלור.

על מדרגות בית הרב פניו מערבה אל השקיעה המתקרבת והיום הארוך כבר הולך ומתרחק ומתמסמס ושתי מדרגות למטה ממנו, מיוּשב בעקימות מוֹקָה חברו שבא לבקר לרגע לפני שהוא וחבריו הולכים לסינימה, רגע לאחר שעמרם המציג יפעיל את מנוע החשמל ויעלו האורות בכניסה לבית העם, והם משׂיחים קלות, ומוֹקה מתפלא מאד על חברו ששתי מדרגות מעליו, מפני שבין כל חבריו אין עוד מין כזה כמו דגון הלז, כי הוא והם תמיד יחד, תמיד זה עם זה, תמיד יחד יודעים מה הולכים לעשות כל היום ומכל מקום לא להשחית זמן על קריאה, שחוץ ממה שבית הספר מאלץ, ובצמצום, וחוץ מקצת הספורט שבעתון או מכוכבי הסינימה והידיעות על רצח או שוד, עיניהם לא מנגבות מעולם דברי דפוס, והולכים יחד לכדורגל בשבתות ויחד בערבי שבת יוצאים עם הבנות, ויחד נוסעים לתל־אביב לקנות או לזלול, ויחד על חמורים וסוסים לעתים עד נבי רובין שעל שפת הים לחזות במחולות הערבים במאהל שהם עושים כל שנה עִם כלות הגורן, ובצהלות ובנגינות ובטביחת כבשים עם אורז וקנמון ועם ריקודי־עַם וריקודי בטן ועם עוד כמה דברים אסורים שיש שם כנראה ושעליהם לא מספרים לו ורק משתתקים בהתקרבו, ויחד הם תמיד יודעים הכל ויחד לומדים הכל על החיים ישר מן החיים ועל העבודה שהם הולכים לעבוד ועל הצלחות ההורים בעשיית העסקים שלהם, ועל סוסי המירוץ וגם על האופנועים, וגם על שוק הידיעות המועילות שיש להם על הבנות כולן ועל אחדות במיוחד, ותמיד יש ביניהם מומחים שיודעים יותר על בנות ועל ענייני בנות שלא עלו כלל על הדעת, וכעת הוא כאן על המדרגה שלמטה מפני שמוזר החבר הזה בעיניו שאינו עִם כולם, ורק ליבו הטוב מביא אותו לראות אותו, להחליף מלה או שתיים, לתהות ולהתפלא על דברים שהוא שומע ממנו, וליבו הטוב גם גרם לו להביא לו לדגון מתנה קטנה בקופסת נעליים ישנה, ששניהם יודעים מה יש בה, ספר אחד ממדפי הספרים של אבא של מוֹקה, שלא רק שאיש לא קרא ואיש לא יקרא, גם מפני שלא קוראים וגם מפני שכבר שמו של הספר מגוחך ולא מעודד שום קריאה וגם מפני שהספר כולו מפורק לקונטרסים קונטרסים שהכריכה לא החזיקה אותם והתפוקקה לגליונות דפוס לא מאוגדים, ורק הדגון הזה כשראה את החבילה המתפזרת הזאת, פרץ בשוועת אספנים, הוי כמה חבָל, הוי אל תשליכו, תנו לי ואחבר לכם אותו, ועוד כל מיני דברי שוועה מוזרים שהם, ומוֹקָה הטוב הבטיח שאם אבא לא יתנגד ולמה יתנגד, הספרים באים כל הזמן לאחר שפעם חתמו עליהם כשרוכל הספרים בא לביתם והציק לחתום על הוצאת שטיבל ועל הוצאת מצפה, ולתמוך בתרבות, ועוד כל מיני נדנודים שאבא נעתר להם בלי קושי ושכח בו ברגע והם ממשיכים ובאים כסדר, חולצים אותם מן החבילה מציצים בהם ודוחפים באין עוד אף מקום פנוי כמעט, עד שבא זה הספר על שני כרכיו והתפוקק בידיהם ונדחף הצידה על מנת להיות מסולק לפני שהעכברים יריחו, וכעת הנהו בקופסת הנעליים הזאת, רובץ לו שלם בלתי מזיק בינתיים וללא סדר, וקח לך אם אתה עדיין רוצה, ומסיר את המכסה ושם באמת מתגלה הדף הראשון ועליו מודפס בסדר הזה, צ’רלס דיקנס, כתבים מעזבון בית הוועד הפיקוויקי, תִרגמוּ י.ח. טביוב וב. קרופניק, הוצאת שטיבל, תרפ"ט, מלים לא מרובות מדי אבל שאין יותר מהן עשויות להבריח כל בחור בריא חושים, ושאין בהן שום דבר מועיל לשום אדם מועיל, וממש בּינְפַעֶש.

אתה באמת אוהב ספר כזה, שואל מוקה בנקיון לב, ואתה תִקרא את כולו, בטח, עונה דגון, בוודאי, מה זה עושה לך, חקר מוקה, ולמה אתה צריך את זה, למה, עונה לו דגון, כי זה פשוט נפלא, שעיניו של מוקה לא קיבלו כאמת, רואים את העולם, ניסה להסביר לו, אבל מוקה לא מקבל, העולם לדעתו אינו בשום ספר, מפני שהנה העולם כאן בחוץ כמו שהוא, ולא כמו תמונה, אמר מוקה היטב, שאיננה העולם, ולמה לקרוא בספר כשיש לך באמת, אמר, למשל בנות, אמר פתאום, מה טוב יותר, לקרוא עליהן בספרים או לעשות להן בחיים, שעל זה אין לדגון מה לענות, והוא רק נזכר פתאום במיכאלה שבאה אליו בחלום, לבושה מעיל חורף חם, אפור ועבה וסגור ורך כל כך רך, עד שהתעורר, ואינך רוצה לבוא איתנו לסינימה, אמר כשפתאום במורד רחוב יעקב עלו כעת אורות פנסי חצר בית־העם, אומר ומוסר לו את קופסת הנעליים, עם האוצר שבה, ודגון אינו מודה שאין לו שלושה גרוש, ולא יבקש מאמא שאין לה, ורק מודה לו למוקה ושוב מודה ושזה נורא יפה מצידו, ושעל זה אומר מוקה בגודל לב ובחיוך טוב, זה שום דבר, ואתה ככה תמיד נשאר לבד ולא הולך עם כולם, הוא שואל, וטוב לך ככה באמת, הוא שואל, ואין לדגון תשובה אם טוב לו ככה באמת, והם נפרדים ומוֹקה קם ויורד ומחזיר פניו ומחייך ומניע ידו לשלום, גבוה רחב כתפיים, ומתרחק והשקיעה המוורידה כעת מאד מקבלת את צלליתו ההולכת קצת מתנדנדת לה מרוב און עלומים, כנראה.

זה לראות בסינימה וזה לראות בשקיעה, המחליפה כעת צבעים ונעשית כעת כסיפור מלחמה אדיר, כוחות ענקיים שכל היום לא היתה ידיעה עליהם יוצאים כעת מעל כל ידוע שהוא, ומקימים כעת זירה גדולה במערב, יותר ממה שאפשר לצפות שיש, יותר ממה שאפשר לחלום שאפשר, וכאילו עוד אמת שהיא יותר אמת מכל אמת ידועה, הולכת ומתממשת כעת וכל רגע מפתיעה בעוד אפשר שלא עלה על הדעת שהוא אפשר, וחבל שהכל יתמוטט בעוד שעה קלה, ויתבדה כאילו לא היה ולא כלום. ואחר כך יהיה החושך מתעבה, ואחר כך יאכלו ארוחת ערב, איש בדאגותיו איש בסוף יומו שהנה עבר, מעבר לכמה מלים פה ושם, ואחר כך יילך למיטתו עם העששית, מפני שבבית הרב עדיין אין חשמל, ויניח בדחילו את קונטרס הדפים הזה לפניו, והכל בו ממש כלבבו, צבע הנייר והדפוס והאותיות המתארכות כדי להשלים את הדף, וההודעה מתחת שם הפרק על מה יהיה מסופר בו בפרק הזה, והחיוך שמתחיל מההתחלה, והאופן שבו הסיפור הולך ומסופר, ושמאותו ערב והלאה לא יהיה עוד ערב שלא יהיה נוטל קונטרס דפים אחד לקרוא לפני השינה ולא יהיה קורא בלי שצחוקו פתאום יהיה מבעית את התקרה המתפוקקת בשקט, ואת אמא ואבא בחדר השני שיהיו מזקיפים מבט ויודעים הילד צוחק, ויהיה מוצא את פתגמי סם וולר, שמזכיר את אותו חייל שאמר, יש לי רב, לאחר שספג שלוש מאות מלקות, ואת אותו אב שאמר לבנו כי עכשיו מראנו נאה גם יאה, לאחר שהתיז את ראשו כדי לרפאו מן הפיזול, או, בוא לרגע אלי, כמו שאמר העכביש לזבוב, ועוד פנינים שכמותם לרוב, ומר פיקוויק ומר טופמן ומר סנודגרס ומר וינקל, ומרכבות הדואר, וכל האנשים ההם העושים מעשי כלום ומסופר עליהם ברוב חשיבות, ופתאום בלי הרצינות הקודרת של החיים, אהה החיים, ושל העולם, אהה העולם, ובלי אכילת הנפש תמיד, ובלי בכי הבודדים והתלושים והנכזבים תמיד, לא בעליית הגג ולא במרתף של דוסטוייבסקי, הנשבעים תמיד שבועות ורָבים ריב עם האלהים, ונושאים תמיד ולעולם אשמה, אשמה אפלה, אשמה ויאוש, ויאוש וקרעים שבלב, ואנשים שאין להם דרך לא אל אנשים ופחות אל נשים, והכל הכל הכל תמיד תלוש להם, קרוע להם, והלב הקרוע, והנפש והחיים והאהבה, והרפש והרקיקה טפו טפו, ופתאום הכל נראה מחדש, מודה שיש בעולם יותר טיפשות מחכמה, וטיפשות שאפשר לצחוק עליה גם בלי לסלוח, ושכל הרשעים הם רק רשעים מדומים וכולם לוקים לבסוף וכולם במה הם עוסקים תמיד אם לא בעיקר בטפשויות, ומסתבכים בטפשויות ובשאר חולשות בני אדם ובהתיימרויות הקטנות שלהם, שיותר משהן מסוכנות הן מגוחכות, ואף אחד לא מחכה שם שיקום בחור אחד מיוסר ומתייסר וירצח אשה זקנה אחת צייקנית וקמצנית, ויאכל את נפשו ואת נפש שומעיו, ושאפשר גם לראות שיש תמיד גם צד שני, קצת מטופש קצת מתיימר וראוי לצחוק ולניקוי הראייה, ושאם אדם יהיה כותב פעם דברים יהיה כותב כמו דיקנס, מזיז דברים לא בשנאה אלא בראייה ובלב נוח אליהם, ולא מתקן עולם אלא עובר בו, והמשפטים לא יהיו אלימים ולא תוקפניים, ולא קורעי מסכות ולא חושפי פשעים, ורק יהיו כמו כאן בשטף מזמר, בשטף משפטים שמח לשטוף, בזרם שמח לזרום, עם כל הגדת הפרטים שתענוג לספר אותם נכון, והכל יהיה בתנועה והכל יהיה הומה והכל יהיה בא עוד ועוד ומלא כל הזמן, וככה יפה לכתוב, וכך הוא מוציא ערב ערב קונטרס דפים אחד מקופסת הנעליים שתלווה אותו מעתה לכל מקום תמיד, עד היעלמה מתי שהוא לא זכור איך, ואולי בכל זאת העכברים, וצדק מוקה, מתכרבֵּל כל ערב וקורא ומוצא איך יפה לספר נכון על שפעת הדברים שישנם ובהנאה לשים צבע נכון אצל צבע נכון, ולהתרחק אז פסיעותיים ולדעת, ככה, הנה, בדיוק ככה זה.

 

מאחר    🔗

ויום אחד עוד לפני החגים חזר אבא והיו לו פחות קמטים ובקמטים שהיו היה פחות חושך, ואבא אמר אז לאמא והדברים נשמעו, כי הדבר שדיברו עליו זה־כמה יהיה אפשר כנראה, והנה יוכלו והנה יהיו הולכים לבנות בית חדש במושבה, ושממש כעת התברר ש“פרדס” תיתן הלוואה בהמלצת הדוד משה, ושהדוד דויד האיש הטוב עשה שאגודת הטובים שהוא חבר נכבד בה תיתן עשרים וחמש לירות כגמילות חסד, כמעט בלי ריבית, וקצת משארית הכסף שנשאר ממכירת הבית במנדלי, ועוד משכנתא שתיתן קופת מלווה וחסכון לחמש עשרה שנה בשמונה אחוזי ריבית, סך מאתיים וארבעים לירות מצריות, בערבות הדוד משה הדוד דויד והדוד יוסף, ועוד מפה ומשם אולי, מאמרים או חדר להשכיר, ומחסכון אכזרי שיחסכו בכל פרוטה, ובשבת ילכו לראות את המגרש המיועד, דונם ועוד שבע מאות מטרים רבועים, שהם בדיוק שני דונם תורכיים, ושכעת אין עליו כלום אלא מחצבת כורכר נטושה כולה חידודי אבנים מתפוררות, ושבגלל הכורכר הזה נענו אסתר ונחמה דונדיקוב למכור את המגרש הזה בפחות, וגם מפני שהוא מגרש נידח מעבר לכל הבנוי ממש על גבול הפרדסים, ושצריך יהיה לכתת רגליים בחול ובחמרה לפני שמגיעים ללב המושבה, ושהתנים ניגשים שם בלילה להציץ בחלונות, ומי יודע אם לא גם הצבוע המשוגע, ושצריך יהיה ליישר את המגרש ולפלס אותו לפני שיתחילו לבנות, וכאילו מנסים שוב להיאחז, אמא ואבא, ולהשתלב מחדש, ושוב להרים ראש, ולהעמיד פנים שמה שהיה היה, ושתמיד אפשר כאילו לקום ולהתחיל מחדש, אף על פי שזה משחק ידוע למדי, וכבר בשבוע הבא הולכים להתקשר עם החבר בן־ציון הורביץ האיש של סולל בונה ולחתום זכרון דברים על הבית שיקום בחלקה 260 בגוש 16 בנפת רמלה, שלושה חדרים ומרפסת פתוחה, בית אפור, אדוֹם רעפים דלי מלט, כפי שצייר בכשרון האדריכל טַיינר שבא הנה ישר מפראג, ומחזית הבית יבלוט החדר האמצעי בשלוש צלעות קדימה, כצב המשרבב ראשו משריונו, ושכך יהיה עומד הבית ומזדקר כולו מעל כל הלא כלום שמסביב על כל שולי הפרדסים, אחרון בסוף המיושב הבנוי, בית לא גדול כלל, לאחר ארבעים שנות טלטולי חלוץ אביר בארץ הקשה, ועל גבול כל ים הפרדסים הזה הכחול הירוק הכהה צפוף, שמעבר לו כבר הערבים וכפריהם זרנוגה וקוביבה ויבנה, ומעבר להם נבי רובין והחולות ומעבר להם כבר הים הגדול, הלא נראה אבל הנשמע בלילות המלאים, ושלאחר שיקום יקיפו אותו בז’קוראנדה הסגולה ובפונציאנה האדומה ובאורקריה שכל שנה מוציאה עוד דור עלי מברשות עגולות, ובברושים שלאורך הגדר וגם פה ושם, ואחד מהם יצמח עקום לתמיד, ועץ תות כביר שיעלה לתפארת גם כשהוא רק זכר שאינו עושה פרי, ומזל כי אינו מביא זבובים, ועצי הדר שונים וגפנים מודלות, וגם לול וגם אורווה לחמור, ואולי גם עז, וכל מיני ירוקים יהיו וכל מיני פורחים, לפי עונות השנה, פעם במלואם ופעם בכמשונם, לפי מחיר המים ולפי העייפות, בית חדש שיעמוד שם על תילו ששים וארבע שנים טובות ולא כל כך, עד שיימכר להריסה, ושלוש עשרה שנה לאחר שייבנה האח בן שלושים, וחמש עשרה שנה לאחר בנייתו האב בן שבעים ושלוש, וארבעים ותשע שנים לאחר שנבנה האם בת שמונים ושבע, יהיו מוּצאים ממנו על מיטת דרכם האחרונה לבית העלמין הישן, אלא שכל זה כעת בערב ראש השנה, כעת כשהיום והלילה הולכים ומשתווים, כעת כשהזריחות מופלאות והשקיעות נהדרות, כל זה לא ידוע עוד כמובן, ולא עולה כלל על הדעת, לאשרם, ובתום לב ובלי מחשבות קודרות, ולא מרחיקות לכת יותר מיום התשלום הראשון של המשכנתא, ומסיום מקוה ישראל בשנה הבאה כשפתאום יהיו מגויסים לשמירה בכפר תבור ובסג’רה כל המקוואים החסונים ההם, לרבות אליהו הרשקוביץ, ויחזרו משם עם תצלומים של עצמם ושל בנות הגליל התחתון, אותן תפוחי־בּר, או אותן ורדי הבר, חבוקים למדי וזוהרים למדי וצעירים לגמרי, וכאן, לילה אחד בחודש אב, יאירו פתאום חצי השמים במזרח באדום הנורא של אש שריפת הגורן בחולדה, ובבר־מצוה יקבל הבחור מצלמת קודאק קופסה, ואולי גם שעון, כל דבר בעיתו במשך השנה הבּאה עלינו לטובה, אמן, ועל המגרש הזה החדש שעל גבול כל הפרדסים הנה הולך לקום הבית, ששמו ייקרא עליו מעתה פשוט, רחוב מוסקוביץ 14.

קיץ 1991