טיארה    🔗

מהבוקר עושים טיארה. לא עפיפון, בפירוש טיארה, ולא משוּשָה, בפירוש משולשת, משלושה בּוּסים, ולא קני סוף, ולא מהודקים במרכזם בקשר חוטים אמיץ, וגם לא מאוחזים להם בחוט המקיף את קצותיהם, ובחריצים כדי שלא יזוח – הפעם זה משוּלש ענק, שחוּדוֹ למטה ובסיסו למעלה, ושלְשתי שוקיו יודבק זקן לחיים של פסיסי נייר, ולחודו יודבק הזנב הגדוּש האיתן, והחידוש אינו רק בגובה הטיארה שיהיה כקומת אדם, אלא במהפכה מן המשוּשֶה למשולש, לא ייאמן, פשוט משולש שאין בו אלא רק שלוש זוויות שסכומן בדיוק מאה ושמונים מעלות, ורק ההכרחי בלבד, שצריך מיומנות גבוהה כדי לחברו משלושה בּוּסים קשורים בחוטים היטב, שלא יתפרקו ברוח באמצע השמים, ושעל הקשירה המיוחדת הזו הם כעת בשלושה ראשים סמוּכים פרעות אצל פרעות שפופים יחד הבכור ושני רעיו, מאז הבוקר, בחופש הגדול, כשהיו יכולים לצאת ולחפש איזו עבודה מזדמנת, כפי שהוכיחה אמא בהרבה שכנוע, בלי לדחוק רגלי מחוסרי העבודה שהתחילו מתרבים לאחרונה, בשפל הזה שהולך וניכר בעיר העברית הראשונה, אבל הלא גם פרוטות יכולות לתרום משהו לכיסוי החובות הנוראיים שבניין הבית החדש השקיע אותנו עד מעבר צואר, ולמה לא לסייע קצת. בחור בריא וחזק ופועל מצוין בן חמש עשרה, ואבא בגילו, ועוד שנה, והוא רק בן שש עשרה קם ועזב הכל ועלה ישר לחדרה, טולסטוי בידו זו והתנ"ך בידו זו, וכל האחריות לבניין הארץ בשתי ידיו האוחזות חליפות במעדר או במזמרה, ובמקום זה מהשכם בבוקר הוא ושני רעיו ראש אל ראש פרעות זה בפרעות זה, טורחים בשקידה אחראית בביצוע מושלם של המהפכה האווירית בשכונת תל נורדוי (איזה מנהיג אחד מזקני ציון), ולא ינוחו עד שימריא היום המשולש הענק הזה, ברוח אחר הצהרים, ויתנשא הגבה מעל כל הפחותים מנורדיה עם הטיארות המשושות הילדותיות שלהם שעיקרן קישוטים וסרטים מרשרשים ולא שום נצחון על הרגיל המצוי, בהברקה גאונית, מתעלה מעל המוגבל המצוי, ושכדי לעשותה צריך היה להשכים ולמצוא בוסים גדולים למדי גמישים למדי וחזקים למדי, מפני שמכת הרוח על המפרש המשולש שיעלה לשמים אחר הצהרים תהיה מוחצת, והנייר יהיה חזק למדי אף כי קל למדי, והחוטים יהיו חזקים למדי ולא עבים מדי, מפני שיש לו לבכור המנהיג תאווה לַגדוֹל ולבלתי רגיל, וליותר משיש לכולם, ועיניו בורקות כעת, ושערו מתנפנף ויופיו השזוף גמיש, ומיחפותיו ועד כפות ידיו ידי הזהב הטובות לעשות, הוא כולו שקידה ושני רעיו עמו, ועל פני הנייר שימתחו מעל שלד ספינת האוויר הזאת ידביקו גם פרצוף של שמש צוחקת וסביבו ידביקו זקן פסיסים ולמטה זנב עתיר פסיסים, שיהיו כמין הגה וכמין משקולת איזון שלא יתהפך המשולש באוויר ולא יסתחרר ולא יצנח בפתע אל האדמה בחיתוך אלכסוני מדהים ובהתרסקות הרסנית, וצריך היה על כן לחפש חוט שונה מכל החוטים, ולא די בזה הרגיל הנקרא שפוּגאט, והבחירה נפלה על “חוט שמשון” השמנוני שנמכר בגולגלות כדוריות במחסנים לכל צרכי הקשירות שהפרדסים צריכים, ושלא כדאי להסביר איך בדיוק הגיעו הנה שלושה מהם, ושכעת הנה הגיעה השעה הקשה מכל והאחראית מכל – שעת איזון החוטים שיחברו את שלושת קדקדי המשולש לקשר הראשי שאליו יתקשר חוט השמשון, שיעמוד כנגד לחץ רוח אחר הצהרים שתבוא מן הים, הנה הוא הים רובץ למטה רק אלף פסיעות מכאן, ספורות ומדולגות כל בוקר כשרצים לטבול בו והוא פתוח אליך מוכן אליך כחול אליך מקציף גלים אליך ואוהב אותך.

גבעות החול מקיפות סביב, בית פה בית שם צומח מן החולות, חולות תמימים שרצות עליהם עדיין האדוות כמו בחולות בתולות, ושקרוב לים הן גם מפריחות כמו כל חולות שפת הים את נֵר הלילה שאפשר לאבּק בו את חוטמו של חברך ולצחוק, וחושפות בבזבוז בצלי חבצלות שעוד לא פרחו ולפוּפיות לבנות עם לב זהב, וכל מיני דוקרים שהם ובעיקר מיני חביונות קוציות שנתקעות ביחף כמיכווה מלובנת, וגם כאלה שאבא קורא להם שיחי לענה, עם כל אותן חיפושיות רצות ולטאות בורחות וכאילו לא הגיעו עוד לכאן בוני תל נורדוי, ובלילה התנים עד פתח הבית, פחד אלהים, ולפעמים נדמה שאתם כולכם נשכחתם מן העולם ולפעמים נדמה שכולם כאן כולם חברים טובים, ושבכל הבתים גרים ילדים שגם הם כולם חברים, זה לא זז מזה, וגם האמהות מתייעצות יחד, וכולם במכולת האחת, ולכולם נגמר אז היום לגמרי עם חושך ואז מעלים בחדר מנורה וכל העולם נגמר ונסגר כמו בספינה בלב ים, ולא תהיה יבשה אלא ממחר בבוקר, וכעת שקט, ורק צרצרים, ושקט, ורעש הים, וחושך, וקצת פחד, ושקט שנשמע כאילו הוא הד פעמון גדול ובלתי קיים. וכבר לא קוראים לו תֶרֶש, קוראים לו צִי. מפני שלמיכאלה יש כלב, כלב רוח דק, דק עם זרזיר מתניים, דק וגבוה ואוזניו יורדות וחוטמו מחודד ורטוב, וכולו רועד מהתרגשות, ויותר מכל הוא דק, דק דק, ושם הכלב צי, פשוט צי, צי צי צי, ואין פלא שמיכאלה התחילה וכולם אחריה קוראים לו צי, צי צי צי, ולמיכאלה יש צמות על גבה ויש לה עניין בכולם ורק לא בו, ובבית הספר היא מדברת עם כולם ורק לא איתו, כי הוא צי, צי צי צי, כלב ציד דק, וכל זה מאז עברו לכאן, לתל נורדוי, לרחוב מנדלי מוכר ספרים, מספר 22, הבית השני מפינת סירקין, שנבנה על מקום מחיקתה של אחת מאין ספור גבעות החול שהתרוממו כאן, ושאפשר היה להתגלגל מעליהן בהתהפכויות, וקל היה לחפור בה יסודות, ובלא קושי גם יצקו בטון ויצקו לבני מלט בתבניות, כשאבא עומד ומעכב בידם שלא לתת מלט כרצונם מפני שהמלט יקר, ובנו בלבני מלט נטולות מלט, כפי שצחקו הפועלים, ואבא לא צוחק מאז, משורג כולו בחובות ובתביעות לתשלומים, לא ישן בלילות, מתחבט ומחפש עבודה נוספת, קם באשמורות לילה לכתוב מאמר ולהכניס עוד פרוטות, והשמועות על קיצוצים רודפות שמועות על פיטורים, ומחפש מה עוד לא לעשות בבית הנבנה כדי לחסוך, ושלמרות כל זה פתאום היה כאן סביב עולם מתעורר, נקי, חפשי, מנוהם ים ומנושב רוח וחול, ובסוף הלא נמצא עצה ונצא מזה, אמרה אמא, כמו כולם כאן.

צי הוא שם קצר ולא צריך להתאמץ כדי לזכרו, ובנקל מלווֶה אותך לכל אורך בן יהודה בלכתך לבית הספר בבוקר, ובכל ההפסקות בבית הספר, כמובן, בית הספר גאולה ברחוב גאולה, ותמיד נשמעות בחצר הצהלות צי, צי צי צי, ולא איכפת לך, גם מפני שזה באמת מצחיק, גם מפני שכלב הציד ההוא באמת חמוד, וגם מפני שמיכאלה עצמה עם צמותיה על גבה, מביטה אז בך, אתה לא אומר לה כלום והיא לא אומרת לך כלום, ובכל זאת. רק ילדי טובים בבית הספר, רק ילדי מורים פקידים וסופרים, רק מכל השכונות שהנה הן נבנות, רק יגאלים גואלים וגאולות, מלבד אלה שבכל בוקר היו באים ישר ממקוה־ישראל הרחוקה במרכבה רתומה לשני סוסים שחורים וריחה ריח נפלאות, עטופים היטב במעילים וכאילו באו מארץ מרחקים שריחה מרחקים, ומלבד כל אותם מורים כמובן שנתלקטו ובאו מכל הכיוונים סביב הגברת יהודית הררי, שהיתה המנהלת כשם שפעם בנוה צדק היתה הגננת, לפי שיטת מונטסורי החדשה ולא לפי שיטת פרבר של הגננת הגברת חסקינה, טובה חסקינה, מרחוב יהודה הלוי, וכאילו נקשר גורלם יחד הגברת יהודית הררי המנהלת והילד הדק צי, צי צי צי, ויש גם אדון ריקליס ויש אדון יקותיאלי וגם אדון מערבי שמלמד שירה בליווי הקונצרטינה שלו, וגם התעמלות, קפוץ קפוץ קפוץ, ובשיעורי התנ" ך הגברת הררי בהתלהבותה וצי הדק בהתפעלותו היו מרקיעים שחקים, אבל בשיעור הטבע יום אחד כששאל המורה מה בחדר הזה הכי ישר, וניסו אם הרצפה או התקרה או השולחן או המורה, ורק מנוחין הצעיר השחרחר נוצץ העיניים אמר לבסוף, המים באקוואריום, וזה כל כך נכון, וראו בעליל כי אין בחדר חכם ממנו, וכך גם אמר המורה תהילתו בפניו, או הילדה אדומת הראש זמירה שידעה לומר בעל פה את כל למתנדבים בעם מאת חיים נחמן ביאליק, או הילדה שחורת השיער ושחורת העיניים שושנה שידעה מי היה דוסטוייבסקי, או הילד אביטל עם המשקפיים שידע מה זה מורג ואיך מפרידים את המוץ מן הקש ועושים תבן, וזו לא חכמה כי בחופש הוא נוסע תמיד לסבא שלו בגדרה, או הילד השמנמן והמתולתל אהוביה שיודע תמיד ועל כל דבר לספר בדיחות, אף על פי, אומרים, שאבא שלו מת, וכל אחד משאר הגואלים והגאולות בני העשר שהתאספו לכיתה ה' רק כדי להתפרץ בצהלה להפסקה ששום חצר בית ספר לא תוכל להכיל, מנומרת פה ושם בציוצים הצוהלים לכבודו של צי, צי צי צי, ומיכאלה שצי שולח אליה מבטים בשקט בלי לאמור כלום גם היא לא אומרת כלום וגם לא שולחת מבטים ולא כלום.

היום אחרי הצהרים היא תעוף, ותל־אביב עוד לא ראתה כזה. עד מעבר לסיליקט שאין מפעל אדיר ממנו בעולם, וארובתו מתנשאת לגרד עננים אילו היו, מפני שקיץ חם בחוץ ומעיק על הגדולים בלחות ורק הילדים אינם זוכרים שהוא קיץ, מלבד הענבים בכל כרמי הערבים, והתאנים בכל בוסתני הערבים, והמילונים בכל מקשאות הערבים, שאם לא ימהרו לקטוף אותם התנים יזכו בהם בהילולת לילה משוגעת צעקות. דבק עושים מקמח וממים, אבל לספק דבק לממדי המשולש צריך קמח שיספיק לשלוש חלות של שבת, טוענת אמא ומגרשת אותם, והם מסתלקים בדלת וחוזרים בחלון, מפני שעד הערב חייבת הטיארה לעוף לעיני השמש הזאת בעוד היום הגדול הזה נכון, ואם לא ידביקו היטב תבוא הרוח ותפרוץ ותקרע את משטח הנייר הגדול הזה, ואת האסון אי אפשר יהיה אז למנוע ולא את שברון שלושה לבבות, ובוז ולעג מפי כל ילדי נורדיה, לרבות אחדים מילדי רחוב מנדלי, רחוב סירקין ורחוב שלום עליכם הזה שממש נוגע באותה נורדיה שגידלה ילדים עזי פנים כמו אינדיאנים או כמו בידואים שמכלים הכל בלי כבוד לכלום, וכמו ארבּה רעב הם עטים לתפוש להם מה שמותר ומה שלא כל כך, וכמו אותו יגאל שלהם שכל השנה הולך יחף ותמיד הוא משתעל ואפו מסמרקק, ותמיד מקלל כמו שאף אחד לא יודע, או לא מעז, ולצד מערב מעבר לבן־יהודה ועד לרחוב הירקון, שקרוב לקצהו מכאן ביתו של חוקר הטבע הזה הצולע עם נעל אחת גבוהה במיוחד, ובפינה גם ביתו של פרץ, עם בנותיו היפות, הפורטות על הפסנתר, ושמתחתיו כבר דכי הים וגליו המקציפים, ושממש מעליו הקים זה עתה האדון מוּנצ’יק בית עשוי כולו מלמטה עד למעלה בידי קבוצת פועלות, במכנסיים תפוחים עד הברכיים ובכובעי קש גדולים, ולאף גבר לא ניתנה גישה, קבוצת פועלות לעבודה קבלנית, בחצץ ובביטון וביציקה ובסחיבת הדליים על הפיגומים, ושיידעו כולם בארץ הנבנית הזאת שאין דבר שאשה לא תוכל לעשות וגם טוב יותר, והן גאות במעשה ידיהן גם אם שבורות ורצוצות, כפי שמספר כעת יגאל בנו של מונצ’יק, ושקצה הלחם בריבה שהביא מביתו שעל הים, ושהיום הוא מלון דן, כמדומה, נחטף פתאום מידיו בידי רעב ממנו, וכנראה זה יגאל מנורדיה, שמכנים אותו גַלֶגוּלֶה.

לכאורה כבר הכל מוכן לשילוח, אבל שום פריט עוד לא עשוי עד הסוף, וכשימריא משולש החלל הזה יקום כל פגם שלא יתוקן כעת ויתפרע ויהרוס הכל, וצריך לקחת את הזנב שכבר הדביקו לאחר שגזרו המון עתונים לסרטים, ובתוכם אפילו מן העתון דבר שאך זה החל להופיע ולא עזרה לו חדשוּתו והפך לסרטים שיהיו מתנפנפים ברעש מעל העננים, עם כל המודעות של סיגריות מספֶּרוֹ ושל שוקולד רענן ושל פוליאקוב החייט המודרני, ועם דבר היום ועם הקינות על חוסר העבודה המתרגש ובא, ועוד צריך גם לקחת את זקן הלחיים שיוּדבק על שוקי המשולש ולראות שיהיה מספיק כּבֵד אבל לא יותר מדי, וצריך, בעיקר, לקחת את איזון הקשר של שלושת החוטים משלושת קדקדי המשולש ולראות שהם ממש מאוזנים, וזו מלאכת מדידה עדינה ומדויקת וחישוב אחראי, ושכל מעגל האורחים ששמע שמועה ובא להיווכח אינו מניח רגע של שקט לריכוז, ועוד מעט והבכור הזה ושני רעיו יקומו לדחוף ולהדוף ולגרש את הפרצופים הפולשים, מלבד מה שהשעה כבר שעת צהרים וכל הילדים מן הבתים הטובים חייבים לחזור בצהרים אל מטבחה של אמא, לפני שקולה של כל אמא בתורה יינשא בצוויחה מעל כל מרחבי החולות הפתוחים, י־י-יגאל הביתה־ה-ה, ויישארו כאן רק ילדי אף־אחד, הפוחחים מנורדיה, שעל כן נשלחים שליחים אל שלוש אמהות לאמור כי הנה בניהן מחמדיהן יאחרו קצת היום, והם שוב, בשלושה ראשים צפופי פרעות זה בפרעות זה, נדחקים גחונים אל לב העשייה מכאן, ומכאן שפופים להם סביבם העמלקים חובקי ברכיים לא רוחצו, ורק קצת מכנסיהם לבשרם הדל, כל כך קצת שלא איכפת להם שרואים להם הכל, בּולבּוּלים ילדותיים כאלה ושמוטים, רובצים להם במעגל ואורבים קפיציים לברוח או לחטוף, ולא תוכל להיפטר מהם, עד שמנצנצת תחבולת פתע, יאללה, אומר הבכור, רוצו תביאו ענבים, וזה מרים אותם קלי יחפות והם מתנפנפים ונעלמים בחולות הזוהרים המתנוצצים בשמש, ניקודים זורחים וניקודים מלבינים, וכבר הם בחזרה עם אשכולות וצחוקים, מתחת אפו של הערבי הישן קטפו, והכל מקנחים אצבעותיהם במכנסיהם מן החול ומן הדבק ויושבים לגרגר ענבים צהובים מרוב דבש וחלודים מרוב צוף.

רק זר יחשוב שאין כאן אלא ערמת גבעות חול שוממות ומלוהטות חום, כשבאמת אין גבעה עגולת כתף דומה לגבעה עגולת כתף ולא חמוקי חול לחמוקי חול, וכשיוצאים לטייל בשבתות אל הירקון למשל, הכל מלא הרפתקות, וצי הילד הדק, כשמסכימים לקחת גם אותו, אינו בטוח איך יידעו ללכת ולחזור בתוך מרחבים מתעגלים אלה, שעל כולם בשווה הולכת קלה רוח הים שכלום אין שיבלום את מהלכה הקל, ואיך כשלוקחים את דרך הים מגיעים מהר אל בית הקברות המוסלמי הגדול, ופעמים גם נתקלים בהלוויות שצעדו לאורך שפת הים הלוך וזמר לַא אללה אִיל אללה ומוּחמד ראסוּל אללה, שיש בו גם זמרה חדגונית וגם משהו עוין מאיים, משום מה, וכאילו איזו רעה תיפתח, ואחר כך מדלגים על מצוקי הכּורכּר המפתיעים בעלילותיהם עם הים, עם חללי מערות ומִתלוֹלי מצוֹקים שהים נוגח בהם בקצף, ואחר כך פונים ונכנסים לשטחים מגודרים עם כרמים ומוטב שלא להתעסק עם השומרים, ועייפים מאד מן הדרך הארוכה מגיעים לבסוף אל הירקון העצלני הזה, הירוק שמנוני הזה, שמרהיב מכל בו הן הספינות הגדולות הקשורות אל חופו, על יד האקליפטוסים הגדולים, ספינות ים שהגיעו הנה עוד בימים שהמים היו גבוהים ומוצא הנחל עוד לא היה סתום בחול עד כדי שהגמלים יכולים ועוברים שם בחרבה, עמוסי ארגזי זיפזיף או אבטיחים, עם תרנים ענקיים עם חבלים וחבלי חבלים, צבועות אדום וכחול וירוק, ומי האפסיים האלה המעמידים פני נהר, אינם הולמים את ענקותם שואפת האוקינוסים, צבעוניות כאלה, מלכות כאלה, או ישר מאגדות השודדים ההם, ומושפלות כעת ותקועות ביוון הטיט, ושהבכור השובב כבר טיפס עד קצה התורן הגבוה ועד ראש חודו שהחבלים והדגלים נקשרים מתחתיו, ומשם למרבה הגבורה והפחד ובלא היסוס זינק מייד וראשו וידיו קדימה אל המים, לפני שהספיק מישהו לצעוק לא, לא, אל תקפוץ, וגם לא אחר כך כשאחד היודעים אמר בהרבה דאגה שגם המים לא עמוקים כאן ויכול היה לשבור מפרקתו, ושגם יש במים האלה איזה בּילהרציה, ושבּילהרציה היא מחלה נוראה ממצרים, שחוליה משתינים דם עד מותם, ושעל זה השיב העלם העירום כולו כשפשוט קם ועמד ונטל את שלו והטיל בקשת מרהיבה את מימיו אל תוך מימי הנהר העבשים וגעה בצחוק וכולם עימו בצחוק כזה, שהמים עשו עִיגולים עד הגדה השנייה.

אלא שלא רק הוא מוקף כל היום חברים פעלתנים וחורשי מזימות, אלא גם צי הדק, אינו עוד ילד בודד יושב בית עם ספרים וחצאי גרוטאות שמשמשות לו צעצועים. בכל רחוב שאין לו עדיין כביש אלא רק בתים אחדים פה ושם, ואחדים עדיין רק נבנים והולכים, עושים עבודה למחוסרי העבודה, ובכולם כבר גרים חברים, מהם שלומדים איתו בבית הספר גאולה, ומהם שלומדים בכל מיני בתי ספר, לרבות בבית החינוך לילדי העובדים, שנפתח לא מכבר אי־כאן, ושכמה מהוריהם הם ממש מורים, ואביו של זרובבל, למשל, איש כבד ורציני, עומד תמיד וגוזר מנייר צבעוני מיני אותיות בשביל כיתה א' שלו, ואביו של בּינג’י, למשל, יש לו תיק מלא מחברות של תלמידי הגימנסיה, ותיק אחר שהוא מביא לבית הדפוס מעזבונו של ברנר, הסביר פעם אותו בּינג’י עצמו, נער רב תושייה בגדוד מגיני השפה ובקְנוּ מתוצרת הארץ, ואילו אביו של יגאל שאת ביתו בנו הפועלות, היה טורח כעת בהקמת איזו חברת ביטוח של ההסתדרות, לא ברור בדיוק מה זה, וגם אביו של גרשון לא ברור מה עושה אלא שגרשון עצמו נער משעשע ועושה העוויות וחיקויים מפורסם בין שלום עליכם והירקון, ואביו של אביטל הוא מורה נחמד המלמד בבוקר ונותן שיעורים אחר הצהרים וגם כותב שירי אוּדי חמוּדי ואסור להפריע, וביתם על בוגרשוב קרוב לים, ורק לאהוביה מסירקין אין אבא אבל יש לו אמא צחקנית, והוא עצמו מתולתל וצחקני, ויש לו חבר אחד ידוע מאד, ובאחד הימים גם הלכו אליו כולם מפני שהוא אוהב ילדים ואת אהוביה במיוחד, ומושיב אותו על ברכיו ומלטף תלתליו, ולצי נתן באותה הזדמנות ספר מצוייר אחד ושמו מעשה בגמל שהלך לבקש קרניים ונקטפו לו גם האוזניים, ואפילו חתם בדף הראשון ובתנופה אחת, ח. נ. ביאליק, וזנב הקוף נמתח לאחור בתנופה של משוררים, אהה, כי אבד הספר ולא נמצא עוד.

לילדים אין קושי לנוע ולרוץ ולבוא ולצאת, אבל לגדולים הכל חול והנעליים מתמלאות נטל חול וקשה להיסחב וחם ומזיעים, ובבוקר ובערב תוכל לראות שיירות של גמלים בצורת אנשים ונשים מהדסים על אבני השפה של בן יהודה בנפנוף ידיים לשיווי משקל, כמו עופות מוזרים, וחוט שחור של הולכים מכאן וחוט שחור של חוזרים מכאן, בסבלנות ובלא טרוניה, ובלבד שלא לשקוע בחול שבאמצע, מתל נורדוי לאלנבי ובחזרה, ומוזרים מכל היו אותם השניים שהיו עוברים בחול של מנדלי כמה פעמים ביום מדברים זה עם זה, זה מלפנים וזה מאחור, וזה שמלפנים שערו אדום כאש ופרוע כאש, ואינו משפיל מבט אל צעדיו בארץ ועיניו תמיד אל השמים ורק רגליו נגררות שְכוּחוֹת מאחוריו כבדות ונתקלות בחול הרופס, ממש ראשו בעננים ורגליו בחולות, והזה שמאחוריו הוא ראשו היה בחול ורגליו היו בחול והוא כולו היה בחול מכופתר בבגדו ונראה כרוטן, והיודעים הסבירו כי הראשון, שאש בראשו ורגליו נגררות אחריו, הוא דווקא משורר ידוע שאך זה עתה יצא ספר שירים שלו, אומרים, ושמו מכל השמות אימה גדולה וירח, וכנראה רגליו באימה וראשו בירח, והנגרר אחריו גם הוא סופר ידוע ומתרגם חשוב ושעוד לא יודעים ורק כעבור שנים יוודע שהוא זה שתירגם למעננו את ז’אן כריסטוף, ונפתחו השמים והארץ לפני בטהובן, ושאם כך או כך, לא היה כאן בכל תל נורדוי אף ילד לבדו, ולא בכל הבתים החדשים שריח הסיד עודנו עוקצני בהם, ועדיין יותר מדי בוהק בקירות, וכל הילדים היו תמיד עם כל הילדים, וכשהיו גומרים להיות אצל זה היו כולם הולכים אל זה, ורק בלילה כשהחושך היה סוגר והופך כל בית לאניה מנותקת, לאור המנורה שבתא האניה שלו, וכשהשקט היה מהדהד כאילו הוא רעש הים, ועד כדי כך עד שמרימים עיניים מן הספר ומתחילים להרגיש בתנודות הים, ובגלים שלו המתלקקים אל הדפנות ומוסיפים להתנדנד בחושך הגדול, והכל היה אינסופי ולא היה כלום אלא רק השקט הזה שאיננו אין־קול, אלא הוא שקט: שקט מיילל.

הבית שלהם כעת שלושה חדרים מטבח ואמבטיה בלי אמבטיה מחוסר כסף, ובמטבח ארון אוויר ושולחן לאמא להכנת האוכל, ומלבד הירקות גם תבשיל הדלעת והאורז והסוכר והקינמון, אוי, והביצה הקשה הממועכת עם בצל מטוגן ושמן ועוד משהו דלוח כלשהו, אוי, והעוף המבושל עם תפוחי אדמה, אוי, או הדגים שהיתה קונה ישר מן הדייג שהיה עובר בבוקר ומזמר יאללה פיש, יאללה פיש, ולאחר שהוציאה אותו כמעט מדעתו בעמידה על המקח, אוי אוי, ונשארת עם החביתה עם העגבניה, וכוס החלב, וריבת המשמש, שבגללה כדאי גם ללעוס כמעט רבע פרוסה, ושבבוקר לפני השכמה הוא משמש לאבא שולחן עבודה למאמריו, יושב וכותב בלי להפריע מנוחת איש, כי בלי תמיכת הציבור או סיועו של בנק איך יוכל פועל או פקיד להגיע לבניית בית, לאחר ששכירת חדר עולה כמחצית השכר החדשי, וכבר יש משכירים בשלוש ובארבע לירות מצריות חדר אחד, ושומו שמים, ואין כלום בכל הבית והוא ריק מאף שכיית חמדה מחוץ לנברשת, זו שיום אחד הביאו מניין שהוא, עשויה כולה מחרוזות נטיפים של פניני זכוכית שכל בן רוח בא ומצלצל בהם בהתרוננות כספית, ומחוץ לדלת אחת שקבעו בה זכוכית ושאפשר למי שרוצה לראות בה את השתקפותו שלו בה כבמראה, ולמי שרוצה אפשר לראות ממנה את השתקפות החוץ, ויום אחד אפילו בא גמל ומילא אותה, ובבית פתאום היה מהלך לו גמל שלם, ומחפש כנראה מקום לשבת. אבל מי שמילאה את הבית באמת, יותר מכל וכל הזמן היתה הדאגה שאבא הולך ונשבר תחתיה, כולו תמיד מתהפך במלים מעצבנות, חובות, שטרות, משכנתות, ריבית, קצר מועד, דחיית פרעון, ומניין אקח, רבון העולמים מניין אקח, ועוד כאלה, כולו כל הזמן כמי שיודע שנכשל, כמי שמעל בבני ביתו, כמי שנתגלה בקלון חולשתו. ואילו מצא הילד אוצר, או אולי ללכת לדבר עם אדון דיזנגוף שיעזור קצת, או אולי ללכת למכור עתונים בקרן הרחוב?

שיירת גמלים באה כעת אל המגרש שבונים בו את הבית השכן, שיהיה מספר 24 כנראה, נושאת ארגזי זיפזיף מנטפים, והגמל אינו צריך לכרוע כי במכת מעדר אחת פותחים את הרתוק שמתחת והכל נשפך בגלישה אחת עד שהגמל כמעט נמוט מביטול שיווי המשקל והוא רוטן נרגן ומצחין על סביבותיו, ובעליו רץ לצד השני לרוקן את הארגז שמאידך, ועל חוטמו ועל שפתיו מודבקות פיסות נייר שקוף כנגד ההתקלפות המכאיבה של עורו הממאן להִשזף, ויש משהו לא מתחבר בצורתו המיובאת של האיש ובצורתו הבראשיתית של הגמל, וזה צועק על זה, האחד באידיש מתמרמרת והאחד בחרחור קדומים, וכך נפרק גמל אחר גמל על גבי הערמה שבמגרש, שהיא סימן לרצינות הכוונה לבנות כאן, והולך אל הברז לשתות מספל כף ידו, והגמל נשאר רק מחרחר ורק מסרב אבל מציית לבסוף, ובעיני האיילה הגדולות שלו, ובשפתו התחתונה שתמיד שמוטה לו מעל שיניים מבהילות לגודל ולצוהב, ולבסוף הם מסתדרים בשורה האיש ראשון והגמלים אחריו, הלוך והנע בזנבם והתנודד משתי רגליים אל שתי רגליים, בריות עתיקות במקום חדש. ורוח מן הים באה אז ומתחילה להיות השעה שצריך להפריח בה את הטיארה של המאה, את הטיארה של תל־אביב הנבנית, שתצא ותעלה הגבּהַ מעל הכל והרבה מעל ארובת סיליקט שתִשאר למטה מבוטלת תחתיה, ובפקעת חוטי שמשון שיחברו לסופה גם את ראשה של הפקעת השנייה ואת השלישית לשנייה, וכל־כך, כדי לשלוט מרחוק במשולש הפורח הזה, שאמנם כבר מודבק עליו פרצוף של שמש אדומה שצוחקת בצהוב, וכשהרוח באמת תתחזק, והים שנעשה כבר חם יותר מן היבשה ישלח את זרמי הרוח העולים האלה פנימה אל תוך היבשה לנשב עם החולות ולצייר בהם אדוות חדשות, לטלטל את השקמים המעטות ואת שניים שלושה האקליפטוסים שישנם בלי ששתלו אותם, ותִָתפֵשׂ אז ברִקוּע הנייר המשולש המתוח והמקנטר בעזותו האדומה צהובה, מוּדבּק היטב על הבּוּסים המובחרים והקשר שהוכן בדיוק לאיזונו, ולפי חוקי העילוי, שנזכרים גם בספרי הלימוד, ולא תהיה לה ברירה לרוח, והיא תנשוף בו והוא יתנדנד לעומתה כמו סוס מתפרץ שעוד נבלם מרוץ, וירטט לעומתה מתוח ורגיש כמו כינור, ואחד הרֵיעים יהיה נושא אז אותה מאחוריה בשתי ידיו, יודע איך להחזיק בעדינות את כובדה המרשרש, ואחד הריעים יהיה ניזוז הצידה להיות נותן הסימן לזינוק, וגם האח הגדול שלנו יהיה נסוג אז לתפוש עמדה שממנה בהינתן האות יפתח במרוצה לאחור, תוך שמשחרר די חוט לתמרון ההתחלה, ועם שחברו מרפה ועם שהחבר האחר צורח ומנתר – יפתח אחינו בריצה הזו לאחור שהרוח תתנגד לה, ושתעשה אז את הסיבה שהמשולש יזנק למעלה בהדר ויתפוש קודם את הרוח הגבוהה, ואחר־כך את הרוח היותר גבוהה ככל שישחררו לה יותר חוט, ויותר רוח תעשה יותר נסיקה ויותר נסיקה תעשה יותר מרחק ויותר חוט משתחרר, ואז תפרוץ על האדמה צעקת הנצחון הגדולה: הנה זה עף!

וכמעט הכל מוכן. מניין הגיעו כל כך הרבה ילדים לכאן וחונים בעצבנות ובהתרגשות מסביב, זה יש לו עצה זה יש לו שאלה זה יש לו ספקות וזה יש לו כבר הערצה, שאיננה פוסחת על חלוצי התעופה העברית, שרועים כולם בחול וכוברים חול מיד ליד נרגשים או מבוססים בחול למצוא קבוצת דיבור ולמצוא זירת מבט, ואחדים שמעו ונמלטו ובאו הנה מאמצע השיעור בכינור שלהם או בפסנתר, או מאמצע השיעור באנגלית, או מאמצע הדחת הכלים, או מאמצע שמירת האח הקטן, או אפילו מאמצע ההליכה לים, ורק את קלח התירס גררו לכאן מְגוּרם למחצה, אבל אף ילדה לא באה, לא מפני שאינן יודעות כי מי לא יודע שהנה כעת מפריחים את הטיארה של המאה, ואין ספק שכל אחוות הבנות שמעה וגם יודעת אבל אחוות הבנות לא תבוא לראות ולא נאה לה, כולן לא אבל מיכאלה כן, הנה היא צמתה על גבה וכלבה צי זרזיר המתניים איתה אחוז בקולר מהודר, ויש כאן אפוא צי כלב וצי ילד זה אחוז בידיה וזה עיניו אחוזות בה, ונקרע בין שתי הבטות, רגע לפני הינתן האות בזירת תל נורדוי נגד נורדיה, או אפילו תל־אביב נגד יפו, כי זאת לא טיארה ערבית, למרות שמה, ולא עוד משוּשָה אחת עם סינר פסיסים מתנפנפים וזנב מתפתל כנחש, ונלבטת לה מצד אל צד – אלא זאת היא טיארה של אמצאה ושל מהפכה ושל כיבוש ופריצת הדרך של דמיון ושל נועזות, ושל נצחון היהודים ושל ניצחון הקידמה, ויש ציפייה גדולה, ויש מתח מתאפק בכל הרחובות עם מעט הבתים הפזורים ביניהם, ויש התאפקות לקראת הדבר, וכאילו הציגו בבית העם את סרט הסרטים, נדחקים כולם לכאן להיות נוכחים בלב הדברים ובמקום התהוותם.

מה עוד? כעת נופל הס. בלי שאיש מנסה להשתיק. הנער נושא הטיארה נסוג ומרים לפניו בהדרת ייחוס את מלוא גודל קומת המשולש הענק הזה, על זקן הלחיים עשיר פסיסי נייר העתונים ועל הזנב הכביר העשוי שעטנז עתונים ונייר צבעוני בוהק, והוא מוסתר מאחורי כבּירוּת המשולש וניכר איך גם קצת רוח הקרקע הקלה חשה מה יש לפניה והיא כבר ממתחת את ידיו המחזיקות היטב, וגם הנער נותן האות האחראי לתיאום הכללי, נסוג והולך כדי לראות את כל הזירה, ובקלות אפשר לזחול מאחוריו ולהתקפל כדי שהוא ימעד ויתהפך למרבה הצחוק אבל איש לא יעלה על דעתו מעשה קונדס מביש כעת, עד שמצא את נקודת הפיקוד המדויקת, ואילו הנער הבכור, אבי כל ההצגה, אביזריה, שחקניה ותפארת הצלחתה המזומנת, בפקעת החוטים הענקית המגוללה חלקה על יתד עץ לשימוש מיידי ורובה עדיין ארוז בגולגלות של חוטי שמשון הכדוריות כדי שלא יסתבכו, מוכנות מתחת יחפותיו, והוא מרים את הפקעת שעל היתד לגובה חזהו, החוט מתוח, עומד קשוב כחמישים צעד מן המשולש האדום שצחוקו גלוי, והנער נושא המשולש המוסתר מאחוריו ממתין לאות והנער נותן האות ממתין לרגע, ואין איש נושם על גבעת החול, לא איש לא ילד לא ילדה ולא כלב, ואז כבר אי אפשר יותר, והצעקה עופי, שמכוונת לטיארה ולמולידיה, עושה הכל בבת אחת, הבכור רץ לאחור עם החוט המתוח, האוחז מרפה בהדיפה למעלה, וכל עדת בני ישראל מריעה.

וזה מתרומם, והרוח נוגחת בזה ומרימה, ואפילו הזנב כבר ניתק מן החול, לאחר ששירטט בו קו נחשי כזה, וזה עף, ומתרומם, והבכור רץ וממתח ברוצו את החוט כדי שהרוח תמצא את חזה המשולש ולא את צדודיתו, והנושא מנתר ומנתר תחתיו כאילו נשבע לנתר מעתה ועד סוף הימים מנתר וגם מריע, ונותן האות מנתר ומנתר ומכנסיו כמעט נשמטו ארצה מפני שאינם מאובזמים כל צרכם, ולא עשויים לניתורי קופים, וגם כל עדת בני ישראל מנתרת תחתיה, והתרועה מקיפה והולכת ועד לארובת סיליקט שעוד מעט ותישאר נמוכה למטה, מפני שהטיארה, לא כמו האפסוסיות הרגילות, אינה מתנדנדת בגמגום בלא לדעת אם לעוף או ליפול, אלא היא עשויה מצוין ובדיוק להפליא, ועולה ותופשת רוח אחר רוח, ואת הרוח הגדולה שמעל הנמוכה היא תופשת, והיא מקנטרת את הרוח שתנגח בה במשביה הגדולים באמת, וחוט שמשון נמתח כעת, ואלמלא היה שמשוני היה נקרע מזמן מעוצמת המתיחה, ומוסיפים ונותנים לה כעת עוד חוט, ועוד חוט, שתשמח שתפרח שתעוף, והכל בגלל הדיוק המוחלט של הקשר המאזן את כל קדקדי המשולש לזווית הנכונה כלפי הרוח, והיא לוקחת אליה וזוללת את כל החוט ואל מרומיה הנועזים ועולה יותר וכבר הפקעת השנייה נגמרת, והמשולש שהיה ענק על הקרקע, אינו כעת אלא איזה רבע צפור־שיר בשמים, ובקושי אפשר להבחין שיש פרצוף צוחק עליה, אבל מרגישים היטב שכבד הדבר מהחזק בו, וכי היא מושכת, מלכת הטיארות, עד ששני ריעיו של הבכור באו וכבר אוחזים גם הם בחוט ומתאמצים שלושתם לגבור על המשיכה, וכאילו הצליחו ליצור כאן למטה כל לפני הצהרים איזו חיה כבירה וחזקה מכוחם, ושקט מתאמץ הולך ואוחז את כל הגבעה, וכולם מתאמצים עם שלושה הילדים שמחזיקים בשש ידיים בשפיפון שמימי אדיר כוח, שלוקח וסוחב אותם אל השמים, גבוה עד שצחוק הוא כל בית החרושת סיליקט, עד שכל בתי נורדוי נראים משם כמו קוביות משחק, וכאילו אין עוד על החולות כאן כלום ממעשי בני אדם, ובבן יהודה מן הסתם נראים המהדסים על אבני השפה, והם מיבחר בוני תל־אביב וחכמיה סופריה ומוריה, כאילו לא היו אלא פחות מגבעולי אשתקד בין החולות. וכבר כמעט שלוש פקעות חוטי שמשון נגללו ועלו והתעופפו כדי להחזיק בקשר המאוזן היטב של המשולש האדיר הזה שפרץ השמימה והרוח נופחת בו כאילו הוא באמת בן זוג הולם לכוחה האינסופי של הרוח החופשית ולא רק בסך־הכל כמה ניירות ממותחים בדבק הקמח של אמא על פני שלושה קני בּוּסים, וכאילו היתה לה הטיארה איזה נשר מרומים אדיר שהאלהים עשה, ולא נייר פורח על בּוּסים שהדביקו שלושה נערים, שכעת הם נתלים ונאחזים בחוט השמשון בשארית כוחם וכל הגבעה עוצרת נשימה איתם, ולא ברור כלל מה יהיה כעת – כשפתאום, הו אלהים, כשפתאום זה ניתק מידיהם, מכל שש הידיים הקפוצות, החוט ניתק מהם ולוקח תנופה ומתחיל לרוץ, בהתחלה על החול ומייד נמשך לאוויר והכל הופך ונהיה לשמימי מקצה החוט ועד שמי השמים, והם, השלושה, וכל הגבעה, פותחים בריצה לתפוש את הקצה הבורח, ורצים ונופלים, לקפוץ אחריו, לתפוש, לרדוף ולתפוש, והם נמעדים בחול וקמים ונופלים, וזה כבר עף ומרחיק, קל וחפשי ופורח, ובורח, ובורח, ובורח, הכל, החוט הטיארה והשמש הצוחקת והכל, ועף לו ובורח לו ואין עוד והלך לו ואין עוד, וכלום לא, ואין אין אין.

 

תל נורדוי    🔗

על כסאות עץ חוּמים מתקפלים, מחוררי המושב ומסעד הגב, יושבים על המרפסת הפתוחה, זה יושב ולוגם מן התה, זה מטה עצמו וכסאו נשפך לאחוריו עד שאלמלא הגיע ונשען בקיר היה מתמוטט, וזה ופניו קלוטים בכפות ידיו ומרפקיו בברכיו, וכבד לו כנראה, ואמא מוזגת תה לכולם, ועוד צל קטן רובץ על הרצפה בינם ובין החדר המואר, ובלבד שכאן לא יהיה אור המושך את היתושים, ואיננו צל יחיד, מפני שעל כולם יש צל, צל של דאגה, וצל של חוסר העבודה המתפשט, וצל של קיצוצים ופיטורים, וצל של שטרות וחובות ומניין לשלם, ושותים מן התה הטעים של אמא, ומיני עוגיות שאפתה, נוקשות למדי ומסוכרות, ומלבד אבא יושב כאן גם השכן החדש שהתחיל לבנות מימינם ושלא קוראים לו בשמו אלא משום מה באיזה כינוי שנשמע כאילו יאטָה, ושבקרוב יבוא לגור כאן עם אשתו הלבנבנה עם המשקפיים ועם התינוקת יעלינקה ועם הבן שקוראים לו דוּשינקה, ויאטָה כידוע עובד בדפוס הקואופרטיבי הגדול, שמדפיס כמעט את כל מה שנדפס בארץ ואת כל מה שראוי לקריאה, והוא בקי בכל מה שכתוב ולעולם אינו מסכים לאף מלה, לא למודפסת ולא לנאמרת, לא כאן על המרפסת ולא בכל מקום, ויושב כאן גם אדון מוּנצ’יק שכאן בין החברים קוראים לו פשוט אליהו, והוא בקי בכל ענייני המשק והכלכלה, והוא זה שביתו שעל שפת הים נבנה בידי קבוצת פועלות קבלנית ושבנו יגאל הוא בין חבריו של הצל שעל הרצפה קרוב אצל הדלת, שיש לו מספיק אור כדי להאיר את הספר שהוא קורא ומספיק חושך כדי שלא יבחינו שאינו מאבד מלה מדבריהם, ושאלמלא הוא הלא היו נבלעים מייד ולא היה נודע עליהם לעולם, והיו נִשארים בחושך שמסביב, שמתחיל ממש מקצה המרפסת, שמייד מעבר לה מתחילים שרועים החולות האלה המתקררים מהר, ושעולה מהם כעת, כשמביטים, איזה זוהר חיוור עמום, כאילו לא כיבו אותם עד הסוף.

האם מוכרח המשבר לבוא? זה העניין שהופכים בו כעת בחצי החושך. מה לא עשו נכון למנוע שלא יבוא, ומה אפשר עוד לעשות שלא יבוא? החבר אליהו חושב שהעיקר הוא המעמד הבינוני שאך זה התחיל לבוא ושמקשים עליו את החיים, וששום העדפת מעמד הפועלים לא תעשה את מה שהם יכולים לעשות, ויאטה כמובן אינו מסכים, והכל לא טוב רק מפני שאין תכנון, ואין מחשבה ציבורית מראש איך ובמה להשקיע, ואמא חושבת שהכל רק מן הבזבוז הנורא שמבזבזים בכל מקום ויש לה דוגמאות, ואבא שבקי בפרטי המספרים אינו אומר כלום בינתיים ורק בלי הצלחה מנסה להעלים את האַח־וֵוי החוזר שלו, מפני שאבא נורא בדאגה, ומי שמביט בו יום יום רואה איך רקותיו מאפירות מיום ליום וגם השפם. קצת יוזמה חופשית, אומר החבר אליהו, ולא שיהיה הכל נחתך מלמעלה, יותר מדי הפקרות, דוחה אותו אמא, וכל אחד חוטף לעצמו, ואילו יאטה בקולו הדוחה התנגדות אומר שמה שאבד היום הוא הרעיון, וכשאבד הרעיון הגדול איך לא יאבדו המעשים? איזה רעיון? הרעיון הציוני כמובן, ואם לא יסכימו שהרעיון קודם לכל, הרעיון והאירגון, הרעיון והמפלגה, הרעיון והתביעה מן האנשים, וההכרה, כן, ההכרה שהרעיון קודם לאנשים, קודם ליחיד, קודם לסיפור צרכיו, לאן יגיעו, הנה, יגיעו לאן שהגיעו. שעל זה נאנח החבר אליהו, ואומר כי אלה דברים שעבר זמנם, וכי באלה לא ניוושע, ורק יוזמה ורק המעמד הבינוני שכדי להישרד ימצא לו דרכים שלא עולות על דעת מנהלי המשרדים, מה, תקף החבר אליהו, כל החכמה רק במשרדים, האם איננו יודעים מי יושב בהם ואיך הגיעו למעמדם? ואמא מודה לו ואומרת כי הוציא דברים מליבה, והוא נוטל ידה ומנשק ברכות כדרך האבירים.

אבל לא, אומר כעת יאטה, ויש לו בלורית סבוכה על ראשו, תלתלים צפופים במעורבב אחד, בחצי האור, אבל לא, הוא אומר, אנחנו לא אנשים של עצמנו, אנחנו אנשים של רעיון, אנחנו אנשים שייכים, בלי זה לא היינו כאן, אנשים שייכים לרעיון, למטרה ולתעודה, וכל אחד כשהוא רק לעצמו מהו? או חטפן או נצלן, אמר בהתרגשות, ולכן קואופרטיבים למשל, אגודות שיתופיות למשל, עזרה הדדית למשל, אמר, ואבא התערב אז ואמר, כמו בנהלל, אמר ונאנח בגלוי, אַח־וֵוי. והבנקים ואפ"ק, אמר, והריבית, אמר, והאשראי שאי אפשר לעמוד בו, לא כשאתה איש ישר, אמר. והחבר אליהו אמר כי ביטוח מפני חוסר עבודה וביטוח כנגד פשיטת רגל, יכולים אולי לתרום משהו, אמר, אבל במקום שהציבור הגדול ינסה למצוא דרכים, מוטב לתת ליחידים למצוא כל אחד את דרכו. רק יחידים חושבים, אמר החבר אליהו, וציבור רק עונה אמן, כמו גולם. אבל זה כבר הצוויח את יאטה, אליהו אליהו, קרא, מה קרה לך? איפה העקרונות, איפה הערכים? והחושך שמסביב כאילו זז משהו וכאילו נסוג קצת.

ושותקים רגע, וגומעים מן התה שהתקרר, ואמא שואלת אם לעשות תה חדש וחם, ולא עונים לה וגם חצי האור וחצי החושך ממשיך לשתוק, אם לא נרדם. וצריך כעת לקום ולהִשׂתרך הביתה בדרכים החשכות שבחול העמוק, ורק לפני זה עוד אומר החבר אליהו כאילו סיכום, שלא צריך שיהיה שֵׂכֶל אחד בשביל כולם, ומוטב לתת לכל אחד למצוא את הדרך בשׂכל שלו, שעל זה שוב נזעק יאטה, שיהיה שָכן כשייגמר הבית, ועוד לפניו דרך ארוכה להשתרך בחול עד החדר השכור עם אשתו הלבנבנה התינוקת יעלינקה והילד דושינקה אי שם בקצה שלום עליכם, לא ולא, זעק, והחושך נדהם, צריך שיהיה שׂכל שיתופי, שומעים? שיהיה לטובת המשותף לכולם, שומעים? ושיעשה את הטוב של כולם, בלי הפלייה ובלי משוא פנים, שומעים? זעק יאטה, ואמא שאלה מה אבא חושב, אבל אבא עצוב, ובכל זאת אומר, שאולי באמת לא צריך להתערב יותר מדי אלא רק לעזור לחלשים, עד שלא יהיו עוד חלשים, דברים חיוורים שלא מצאו חן לא בעיני החבר אליהו ולא בעיני יאטה כל אחד מטעמים שונים, וכך נפרדו והלכו אל תוך חולות החושך, והצל שצפה בהם עד עכשיו בין אור החדר ובין צל המרפסת, נדמה היה לו שכבר שמע ממש את כל הדברים האלה, מוּבָנים לוֹ יוֹתר או פחות, ממש כאן בין הבית והחולות, וגם אז בחצי אור ובחצי צל, והכל היה אחוז פיהוק גדול ושומם, וככה זה.

אולי מפני שבן־יהודה בכל זאת באמצע, נפגשים שם תמיד במגרש שנשאר לא בנוי, בין ביתו של בּינג’י ובין ביתו של גרשון ובין הצריף של אבא של זרובבל, מגרש ריק מלבד איזה צריף עקום אחד שנשאר כאן מלופף נייר זפת ושנתלה עליו איזה מטפס חבלבלי כחול פרחים, שאף על פי שהוא ירוק וגם פורח הוא יותר ממיסכן, כמו חפץ נטוש, וגם אינו מטפס ולא נכרך אלא רק על צריפים של אף אחד, ולפעמים נגרר גם על איזה עמוד חשמל של אף אחד, ושבתוכו אין אלא מזוודה קרועה אחת ושתי נעליים שאינן זוג על מיטה הרוסה, ומין סרחון עכבישים כבוי, וגם משהו מפחיד, אלמלא שהשמש תוך שהולכת ומקיפה את העולם גם הולכת ומסבבת את הצריף והצל שהיא עושה הולך וסובב בסיבוב הפוך ומסבב את הצריף תוך שמתקצר ושוב מתארך, ושממש שלולית הצל הזו היא כעת טבור הארץ ולב תל נורדוי, ובה שרועים כל חצי התריסר, פעם מתהדקים ופעם מתרווחים לפי מהלכי הצל, ובו בצל לפעמים, לפי הצורך, גם פורצים פתאום בלי שום סיבה מוסברת ויוצאים פתאום בריצה פרועה זה אחר זה, ומקיפים את הצריף העלוב סביב סביב כמה פעמים בהרבה רעש ובצחוק לא מוסבר, וחוזרים ונופלים כולם יחד אל אמת החול שבצל, וממשיכים לטפל בכל ענייני העולם שלעולם אין להם סוף, אף כי בית־הספר ומוריו ושיעוריו רק לעתים רחוקות מגיעים הנה, או בית אבא ואמא וכל הצרות רק לעתים רחוקות מגיעים הנה, וגם לא משחקי הכדורגל, שכאן אינם נחשבים, גם לא כל סרטי בית־העם ונפלאותיהם הלא נגמרות והניתנים המשכים המשכים עם הסוף יבוא וההמשך בשבוע הבא, וגם לא מי כבר בונה עוד בית בשכונה, אלא כל הזמן וכל הלב בסיפורי ההרפתקאות של נניח ש־, ושל נגיד ש־, ושל בואו נהיה, שאינו מצריך אלא רק הגדת עלילות ורק הודעת זיהוי מי אנחנו כעת, מִבָּאש ובחרב, ומאל הררי סהר, ומאי המטמון, ומאי התעלומות עם הקפיטן נֶמו, ומגשוּשַי ומפוּזמק העוֹר, ומשלושת המוּסקטרים, ואם אנחנו דראגונים כעת או הוּסארים, או גרֶנדירים, או שודדי ים רגילים, או מאנשי ואסקו די גאמה דווקא, אם לא ממש מאנשי מאגלן המקיפים כעת את כדור הארץ, וגם בכל זאת מכמה סרטים בני אלמות, כמו העלמה המיסתורית, האריות השואגים, והאוצר האבוד, שבכולם לא נתבע מאיתנו לעשות כלום אלא רק לאמור בלבד, והכל, במפתיע, קם ונעשה, רק לאמור וזה כבר ישנו, רק לאמור וזה כבר לא שום תל נורדוי, רק לאמור וזה כבר קם וחי יותר מן החיים – רק לאמור ויש עולם.

ולא, לא מדברים ואומרים זה מדבר ואומר וזה מקבל ושומע, אלא תמיד רק כולם כאחד, ורק כך זה סוד גלגול הדברים מאין ליש, ממלים לממשות, כל אחד לבדו לעולם לא היה נעשה לאשף כזה, ורק כשכולם יחד לרגלי הצריף המלופף חבלבל כחול ובצל התחוח שלרגליו נעשית האשָפוּת הזו, שרק אומרים וכבר יש, שדי אם יושבים ואומרים, שדי אם מתחילים בנגיד ש־, או בנניח ש־, או בבואו נהיה כעת, או גם, ואתם זוכרים איך… – וכבר יש, וכבר נעשים המעשים שעשויים מדיבורים בלבד, והעלילות העשויות כולן מדיבורים שמדברים מהר ופוֹזז, וההרפתקות שאין בהן אלא משחקי אמירה ומייד הם קורמים ממשות, תוך כדי ישיבה בחול, בצל צריף המטפס המלפף הזה, זה נוטל התחלה מזה ורץ איתה, וזה משלים התחלה שקיבל ורץ איתה, כמו בכדורגל, זה מכדרר וזה בועט, והולכים במסירוֹת, וזה משיט הלאה ממקום שנתקעו, ופתאום וזה מחזה מוצג שכולם משתתפים בו וכל אחד יודע מעצמו מה לומר, וכמו שחקנים על הבמה, אלא שלא על הבמה אלא בחיים האמיתיים, ממש, כשהתפקידים נכתבים מניה וביה, תוך כדי התרחשותם, ואילו עמד איש מן הצד היה אולי נבהל ולא מבין מה לפניו, וכך גם נדהם אבא של זרובבל, יום אחד כשיצא מביתו הקטן, צריף מטויח, עד שירחיב ויבנה בית מטויח, והנה לפניו כל עדת השׂרוּעים בחול הזאת, שקעו גופותם מוּצקוֹת הגרמים בחולות הצהובים, לא, זה לא כך, אלא כך, שָׁקַע החול תחת מרבַּץ גוּפוֹתם מוּצקוֹת הגרָמים, כן, ציטט ואמר כשסיפר להם לאמו של גרשון ולאביו של בּינג’י, ופרק מליבו תמונת עוועים זו שראה לפניו, איך כמעט מניין ילדים גדולים למדי, ילדי טובים כולם, יושבים שם מסובים בצל ההוא ומעלים במהירות לא תיאמן מיטווה מלים מסוכסכות ומעורבבות ופראיות ובהתעוררות ובצחוקים זרים ובהעוויות טירוף ובהשתקעות כל החושים, ובהתמכרות שלא מן העולם הזה, אמר, ולא ידע אם הוא מתאונן או מתפעל, והם כהורים וכמורים, אמר, צריכים יום אחד להיפגש ולהפוך ולעיין בדבר, או אולי לחפש ספר מלומד שיסביר, או לשאול בעצת מי שיודע יותר, או משהו, מפני שמי ראה ומי שמע כזאת, ואיזה מין בני אדם יצאו מהם? שאל ולא ידעו להשיב לו אלא בנענועי ראש בין שחוק לדאגה.

עומד אבא של זרובבל איש גדול וכבד, שקרא לבנו זרובבל מפני ש“זרו” זה צאוּ, ו“בבל” זו הגולה בכללה, ואיזה צליל יפה והחלטי יש לדחיית הגולה שיש בשֵם העַז הזה, ועומד אבא של בינג’י איש ממוצע קומה ופניו פני עילוי, שבנו הוא בנימין ילד חמוּדוֹת, ועומדת אמא של גרשון שהוּא דווקא שֵם אביה, כנראה, שיער גזוז ועגול מקיף פניה וכל מיני פסים לשמלתה, וידיה מגלגלות בקצה סינרה לפי שיצאה רק לרגע מן המטבח ולא יודעת אם נאה ככה עם סינר, איפה אנחנו היינו בגילם, תמה האיש הגדול, ומה אנחנו עשינו בגילם, לא צריך להשוות, טוענת האמא, אנחנו עברנו מעולם אחד לעולם אחר, והם למזלם ילדי עולם אחד, היא אומרת, והאיש הדק מנסה להשיב למקומן את מעט השערות שנשארו על ראש הלמדן שלו, אנחנו שׂרפנו גשרים כשבאנו והם רק הולכים במדרכות, אמר, מה רצית, אומרת לו האמא, שימרדו? במי? בנו?, והלא אנחנו מרדנו מספיק לשלושה דורות, אומר האבא הכבד, מספיק בשביל היסטוריה שלימה, ומהם כנראה לא יצא לא רופא ולא עורך־דין ולא סוחר, והם כנראה יהיו מתיישבים בעמק או בנגב, עובדי אדמה, אומרת אמא כמגינה על הילדים, ואולי, מי יודע, אומר האבא העילוי, מנהיגי הדור הבא? החיים כל כך קשים, אומרת אז האמא, והם עוד כל כך ילדים, תנו להם, תנו להם, היא אומרת ופתאום מרגישים שאולי הרחיקו וחשפו משהו יותר מדי ושבעצם לא התכוונו אלא רק לצאת רגע לעשות משהו ומייד לחזור, וכך גם עשו.

מה נהיה כשנהיה גדולים? מעולם לא דיברו על כך באמת, בצל הצריף המהוּה, אולי מפני שבלי לדבר על כך היה ברור לגמרי מה יהיו. וגם כשייפגשו כעבור שנים רבות לא יזכרו אלא רק את מה שלא עלה על דעתם להיות, לא ספן למשל, למרות כל המשחקים, ולא למשל טייס, למרות כל המשחקים, ולא למשל מגלה ארצות או פרש בחיל הוד מלכותו, למרות הכל, ולא משוטט קל וחופשי ופטור מכל ורק תרמיל על גבו, ולא זו בלבד, אלא גם לא שואפים להיות, למשל, סופר גדול, ולא מוסיקאי מרטיט לבבות, ולא צייר ידוע שם, ואפילו האחד מכולם שעתיד להיות במאי ידוע בתיאטרון, לא היה בדעתו אז, בצל הצריף כּחוֹל המטפס, אלא להיות פלח בעין‏ חרוד או בבית אלפא, ומי שהפך והיה לעורך בהוצאת ספרים גדולה רצה להיות רפתן, ומי שיהיה סוכן ביטוח ידוע, רצה להיות עגלון המביא בערב חציר בעגלה, וזה שיהיה אחד מראשי ההעפלה העלייה והמוסד, לא ביקש לעצמו אלא שיהיה מפרזל הסוסים ביגור, וכולם כאחד, בהדרכת בּינג’י, מתנדבים כבר עכשיו ליום סרט של הקרן הקיימת, וליום הסברה לעברי דבר עברית, ולקנות מתוצרת הארץ, או ליום נטיעה בהרי בן שמן, וליום הרצאות עם פנס קסם על ייבוש החולה, ועוד מעט ואחד אחד יסעו כולם להיות להועיל בכל מיני מקומות אצל דודים ודודות לעזור בקטיף התפוחים ובתליש התירס ובמיון העגבניות, ואיש לא רוצה להיות לא מנהיג ההמונים ולא עסקן באירגונים ולא ראש לשום שועלים, ועדיין אין כאן בשום מקום, ורק עוד מעט יהיו, כל השומר הצעיר או המחנות העולים או הנוער העובד או החוגים או הצופים, לרבות “ההגנה”, שְ־שְ־שְ, שיבלעו את עושי הקסמים שבצל צריף האשפים, ויטלטלו אותם לכל פינות הארץ כפוּפי אחריות, ותיקים בידיהם, עם בלוריות ראויות וחולצות כחולות, כמדריכים אחראיים וכמארגנים רציניים של סמינרים רעיוניים, וכאנשי ביניים בין גדולה האומה הנבנית ובין הנוער המתלבט, ולא יהיה להם רגע לנשום מרוב אחריות ובירורים ומועצות ומחנות – ואילו כעת, כאן בצל אותו צריף עקום המלופף מטפס חבלבלי כחול מדוכדך, כעת אין כלום מכל זה אלא רק אינדיאנים ורק מקרקפי גולגלות ורק עושים עולמות של קצף מופלא על ידי דיבורים גרידא, ומעלים עולם פורח מעל עולם החולות שעליהם קמו הבתים הקטנים בין הים רב הרעש ובין הריקות האופפת מכל צד, ובלי לתבוע לעצמם כלום ובלי לחכות לכלום. וככה זה. הנה ככה.

ילדים אחרים לא נדבקו אליהם. ההם לא ידעו מאליהם את התפקידים. באו לרגע ישבו לרגע ואם לא התחילו ללעוג רק החרישו משתוממים בתדהמה. ופעם גם הגיע יגאל המסמרקק מנורדיה והוקסם עד שאי אפשר היה להיפטר ממנו, ועד שהתברר שהוא כל כך רעב שבינג’י הלך להביא לו פרוסה וחלבה, אלא שהלה התבייש אז, וחשב שחושבים שהוא רעב, ואמר שכאן כולם גאוותנים שלא שווים גם את היריקה שלו והלך. וילדוֹת? מה פתאום, להן יש מקומות משל עצמן, ואחוות הילדוֹת ביניהן ובין עצמן, מי יודע מה הן עושות ובמה הן עסוקות, לפעמים נדמה שהילדות הן ממש כמו הילדים ורק קצת שונות, ולפעמים שהן לגמרי שונות ורק טיפה דומות. ומיכאלה? רק שמה כבר נוסך בלבול וצורך לברוח, עם הצמה הזאת שלה על גבה, ועם העיניים, איזה, חומות? ועם ההליכה שלה הגאוותנית ועם הלא־איכפת לה ממנו כולו. וגם אומרים שהיא מנגנת בפסנתר, ופתאום נוכחים שכבר לפנות ערב ושכבר נורא מאוחר, ושכבר צריך לחזור הביתה, ושנעשה עצוב, וגם חבל, לא ברור על מה, וקמים מן החול, ששמע המון כל היום ולא ניכר עליו, ומתחילים לחזור הביתה ועד סירקין עם אהוביה, ונתקפים ביחד צורך ומפשילים מיכנס ועושים פיפי זה בצד זה עד שיש גומה קטנה תחתיהם, ולא מדברים מפני העייפות או מפני העצבות או מפני שככה זה, ובפינת הרחובות, עומדים רגע כאילו לאמור דבר אחרון, ואהוביה אומר, תראה איך כל אחד בנה כאן בית לפי התכניות שלו, ובסוף כל הבתים יצאו אותו דבר, אומר אהוביה, וצי אומר, ואפילו ארון האוויר שבקיר המטבח, ואהוביה אומר, אפילו האשנב הקטן שבין המטבח והמרפסת, ועומדים עוד רגע ורואים שבבית החדש שזה עתה נגמר כבר גרים בו החדשים, ואומרים עליהם שהם אפילו רוויזיוניסטים כאלה אף על פי שהם נראים כמו כולם, ושאחד מן הילדים החדשים נקרא כמדומה נרי, או עמיחי, או משהו, ושעוד גבעת חול אחת נמחקה כעת מחשבון כל הגבעות הפרועות שהיו פעם. ושככה זה. ואהוביה פונה אז והולך לדרכו שמנמן ומתולתל, וצי הולך לדרכו צנום ושמוט שיער, והיום עבר, ומשהו, לא ברור מה, כאילו נעשה חסר, או כזה, ועצוב.

אמא במטבח, רוצה לאכול משהו? או כוס חלב? והוא רק בחיוך, ובלי לאמור, מתקפל בחול שבצד משטח המרפסת גבו קצת נתמך ועיניו במה שקורה בשמים כעת. לא קורה הרבה ויש רק שקיעה רגילה, בלי שום תפאורה מיוחדת, רק שקיעה של יום קיץ רגיל בשמים רגילים וריקים בלי כלום עליהם. אלא שמתברר כעת כי השמים הריקים האלה מתמלאים כעת משהו מתהווה והולך. השמש כבר שקעה אבל הם עדיין מלאים אור. לא אור יוקד, אלא רךְ כזה ושקט שממלא את כל המערב ועד אמצע השמים, וכאילו מחולק שווה על הכל. ופתאום רואים שבאמת הם גבוהים ממה שחשבו וגם חלקים מאד, ומלאים איזו הימצאות מיוחדת שלא יודעים איך לקרוא לה ולא לצבע שלה, שאינו צבע אחד ואינו אלא מין חֲלָקוּת שלימה אחת של דבר שלם אחד, ושבאמת הם לבנים לגמרי או חסרי שום צבע, ורק כל האבקים של היום שעודם חמים מן השמש הם קלטו צבע שקוף או מחזירים הדים מתקררים של צבע, אלא שאת זה רק יודעים ולא רואים, ומה שרואים אינו אלא דרגות שונות, החל בקצת הוורוד שלמטה ועד ליותר הירוק־צהוב שלמעלה, ועד לכחול לגמרי למעלה למעלה, וביניהם כל מיני גוני הכתום, וגם איזה ירוק, לא ירוק צהוב אלא יותר ירוק של לימון בּשל, עד שכמעט מריחים את ריחו הלימוני, ושכעת הם גבוהים השמים יותר ממה שנדמה היה שהם, ואולי זה לא גובה אלא עומק, עומק עמוק רחוק רחוק, שהולך ונעשה כתום מפורש כעת, ואפילו תכול, תכול עדין מאד, שלא נתבטל מכל תנור היום הארוך, תכול מאוד וחָלָק מאד ושותק לגמרי, והכל נשאר גבוה לו שם ורחוק לו וכל כך מעבר לכל המידות הידועות, שבגדר כוחך, המוכנות האלה, שקל לומר, מפני שבין אם תל נורדוי תיבנה כך או אחרת מהר או לאט בצרות או במנוחה, הם היו קודם והם יהיו אחר כך והם תמיד, השמים האלה, עם גבהות העומק שלהם ועם הצבעים שאי אפשר לומר אלא רק פרט פה ופרט שם ולא את הגדול שבהם ולא את הבלתי משתנה שבהם, ושאסור ללכת לפני שיודעים לומר איך משיג הכתום ומותיר את הירוק רק לשוליו מכאן, ואת הוורוד רק לשוליו מכאן, מעל קו הים, הלא נראה, ושעליו, ממש על קו הים, עוד נותר האדום, עדיין אדום, אדום עד כדי כך שפתאום הוא מתהפך ונראה כחול, כחול לגמרי ומדויק לבלתי טעות, ורק מרחבי אין־סוף הכיפה הזאת, המוארת בלי השמש שכבר שקעה מזמן, בהירה וחלקה בשלימות ומתקמרת לתוך הגבהים שמעליה ושאין להם כנראה לא סוף ולא תיכלה, וכאילו באמת היא כל כיפת הגוֹבה הכּתום האינסופי, בלי שום קשר אל הימצאותנו מביטים בה, ואל קטנות התבוננותנו בה ואל הפלא הלא נתפש של ייתכנותה, באותה ודאות, ובאותו הגודל המלא שלם הזה, בבת אחת קרוב על כל פרטיו, ורחוק שלם בלי שום פרט, שעושה בך מין דעת וגם שותפות לא מוזמנת לגובה נשגב, אם מותר לומר, ושמרגע לרגע, בלי שחשים במעברים, כל הזירה הזאת הולכת ומתקררת והולכת וכבה, ושחבל, כל כך, אילו רק ידעת, נורא חבל.

אבא חוזר מן העבודה, בא מכל אורך אלנבי ומכל אורך בן־יהודה ומביסוס בחולותיהם ומנפנוף ידיים על אבני השפה, הבן הבכור חוזר מכל מיני מקומות לא ידועים שהיה בהם מאז הבוקר, ושהערב מכנס אפילו את המשוטטים בחולות ועל שפת הים הגדול, ומכל פעילותיהם לתועלת ושלא לתועלת, לפי מה שנחשוב מה ערך מעשה כבניית חאסקה על שפת הים, אם כמעשה של תועלת או כמעשה של מבלי עולם, שגדלים בבית אנשים עמלים שחוסכים גם ממה שאין להם כדי לקיים את הבית החדש הזה שנבנה כולו מקימוצים, מוויתורים ומלבנים דלי־מלט, ומיוֹתר מדי שטרות חוב שאין יודע, גם כשלא ישנים בלילות, איך ייפרעו אי פעם. בשנה הבאה, עוד מעט, והוא יילך למקוה ישראל ללמוד חקלאות ולהיות לעובד מועיל, ויהיה גם הוא בין בני החיל חובשי כומתת החאקי הצמרית המוּטָה על אוזן אחת, ויהיה גם הוא שר עם כולם את מה שכבר עכשיו הוא שר, אני מקוואי מתגאה לי בשמי עובד כל היום בפרד־אֶ־אֶ־אֶ־ס, יתנו לי תפוח להשיב את הרוח גם זה יקרה לי בנ־אֶ־אֶ־אֶ־ס, ובינתיים בלי שידעו לא בתל נורדוי ולא בנורדיה, ובוודאי לו בבית, הוא בונה עם שני רעים חאסקה למופת, ובה יפליגו, עד, אלהים, אסור לומר ואסור אפילו שיריחו. והחושך כל הזמן רק הולך ומנתק כל מגע עם העולם, והולך ומצפין את העולם, כאילו כבר כבה ואיננו, וסביב מנורת הנפט האחת אמא מטליאה משהו, ואבא כאילו קורא את “דבר” ובאמת ישן לגמרי ואפילו קצת נוחר מרוב דכדוך וגם האח יש לו איזה עתון מצוייר שיש בו מצויירת מפה קטנה של מזרח הים התיכון שמביטים בה ובולעים את סימני ההתרגשות שלא יהיו ניכרים, ועור יש שם אחד, שחבל לו שהיום עבר, מפני שכל היום רק להיות עם כל הילדים סביב הצריף מכוסה המטפס המכחיל, משאיר הרגשה שלא עשית כלום, ושהיה משהו שהיית רוצה לעשות לבד ונדחה, ומיום ליום, ושאינך יודע שלא ללכת אליהם ואינך יודע שלא להצטער על משהו של לבד שלך שהולך לו ולא מגיע, ועוד יום עבר.

כי גם כשכולם יחד, אחד נִשאר תמיד לבד. וגם כשבאמצע כולם, אחד נשאר תמיד לבד. וגם כשכולם שייכים, אחד לא כל כך שייך. או נאמר, גם שייך גם לא שייך, או לא כולו, או לא כל הזמן, גם כשכל הזמן עם כולם. ולא מפני שטוב ככה אלא מפני שזה ככה. וגם כשעצוב לבד, יש אחד שלא מתחבר לגמרי, שלא שייך לגמרי, ותמיד הוא קצת לא. ואיך אחד כזה יבנה את הארץ כשאפשר לבנות ארץ רק עם כולם יחד, ואחד לא יוכל לבנות כלום? או, כאילו הוא רק בשביל להביט, מן הצד, מביט ורואה ושותק ורק כאילו רושם לו כל הזמן וכאילו לתוך מחברת שעוד איננה, ושכל הזמן, כיון שכך, כאילו גם נתבע להסביר על עצמו משהו, לתרץ או להתנצל, במקום להודות, עזבו אותי, חברים, תנו לי ואל תחכו. אף כי, בו בזמן, מוזר, חכו לי גם אני, גם אני בא, חכו לי גם אני בא. מנורה אחת וכל אחד בחושך של החדר סביב גומת האור, ומעבר למנורה אין כלום, ולא רואים כלום ומעבר לבית אין כלום וגם אם תרצה לא תוכל לראות כלום מפני שאין, וסגר החושך.

אמא עייפה מאד, לכבס כל היום על הפּיילה בחוץ מעל אש קרשי הבניין שליקטו בשבילה, ולקרצף ולשטוף ולסחוט ולתלות, והיא לדבריה נופלת מן הרגליים, אבא עייף מאד, מהשכמת לפני השחר ועד עתה עם החובות המשתרגים עליו מבלי שיהיה מתאונן מלבד באנחה הזאת אַח־וֵיי, וגם הבכור עייף מאד, גם ממה שעשה כל היום על שפת הים מתחת השמש, וגם מעוצם הסתרת התכנית האדירה שאם יעשו שהחאסקה תהיה קצת יותר גדולה ואם יעשו לה מפרש קצת גדול, ואם יהיו מתאמנים היטב יום יום בים, ואם יהיו לוקחים אומץ, כמה רחוקה בסך הכל קפריסין? וגם צי ביניהם, קורא במודעות העתון, על בנק הפועלים שהנה הוא מציע ברוחב לב הלוואות בתנאים נוחים, ואולי להראות לאבא, ועל הסנדלריה הקואופרטיבית “תועלת” שנפתחה ועושה הכל יותר טוב ויותר זול, אלא שהללו אינם יודעים כנראה שכל הקיץ הולכים יחף, ועל האדון ר. איש־שדה שמוכר בחנותו משקפיים ושעונים וגם מצפנים, ואולי להראות לאחיו, וכל הזמן יודע שצריך להרהר יותר במה שדחה כל היום כששמע בבוקר מתחת לצריף כחול המטפס, כי מיכאלה, שביתה כידוע במורד רחוב בן יהודה, והווילאות המתנפנפים מחלון אחר כבר מכירים בוודאי את צורתו המתעכבת להביט בהם, וזוכרים אותו, אם זו אמנם דירתה, שהיא מנגנת בפסנתר כלל לא רע, ואולי תהיה פסנתרנית, אם דירתם אינה פונה דווקא לצד החצר ואל החולות הלא בנויים שנשארו שם, ושלא ראה אותה כל זמן החופש, מלבד או בזמן העפת הטיארה הגדולה, כשראו, כך סיפרו, איך עמדה שם ואיך מחתה דמעה כשהלכה לה הטיארה ופרצה מידי עושיה ונעלמה ואולי, לדברי היודעים, הגיעה עד ירושלים, גבוהה ונסערת וחוט שמשון נסרח לה למטה, ואם לא נתפש החוט במגדל דויד וריתק אותה ואם אינה מתנדנדת לה מעוכבת קשורה שם גבוה, עם השמש הצוחקת על פניה, אם רק לא צלחה והמשיכה לה הלאה ואולי אפילו חלפה על פני בית המקדש, והוסיפה וניסעה הלאה מעל ים המלח, והלאה מעל הרי עבר־הירדן, והלאה מעל המדבריות לא זוכר מה יש שם הלאה ולשאול את אבא או למצוא באטלס של אחיו, וגם לשאול מה זה רוויזיוניסטים, ולשאול מיהו זה הסופר אשר ברש שאומרים שעבר לגור בהמשך סירקין, ויהיה לנו אז גם סופר, ואיך נראה סופר, ואם נכון שממש ממול, על מקום גבעת החול האדירה הזאת כבר הולכים לבנות בית־ספר חדש, בית־הספר תל נורדוי, ממש ממול הבית, ולא ידוע אם יבנו אותו על ראש גבעת החול הגבוהה או קודם יפנו את הגבעה במריצות מריצות ועוד גבעה אחת תימחק ויבנו על המישור המחוק הזה שיתקבל במקום תפארת הגבעה, ואולי גם במקום בית־הספר גאולה שברחוב גאולה ילמד כאן, וגם מיכאלה?

לא, הוא היה צריך להיות בנהלל, וכעת היה כבר באמצע ביסוס המשק, באמצע היציאה למרחב, והאיכר הרי לעולם אינו פושט רגל, ותמיד רגליו איתנות באדמתו, וכבר היה כעת באמצע צמיחת הכל, ובאמצע הידיעה של המעשה הנכון מכל שהוא עושה, ושאליו חתר והלך כל חייו; היא כאן, אבל לא היתה צריכה להגיע עד הקבצנות הזו, ולא בפחד מיום הפיטורים מעירית תל־אביב בגלל הקיצוצים, ולמה מונצ’יק מקבל עשרים וחמש לירות ואפילו יאטה המדפיס מביא הביתה עשרים, ורק הוא יש לו חמש עשרה מפני שהוא יושב ביישן בפינה וכולם מנצלים את המספרים שלו, ואולי ישכירו כעת חדר אחד, ועוד שלוש ארבע לירות, והיא תוכל להיות יותר בתרבות, יותר בעבודה צבורית, כשכולם הלא מהללים את “חכמת החיים” שלה, ואיך על הכל תמיד יש לה דוגמאות מן החיים: הוא כאן, אבל התנהגות זרמי הים והגלים, והניווט בלי לראות את היבשה, שאף על פי שגם הספנים הקדמונים, כך שמע בפירוש מפי המורה באחד השעורים שלא הסתלק או סולק מהם, וגם הפיניקים ההם וגם הצידונים והפלשתים וכל השאר, שהלא היו בסך הכל מין ערבים כאלה, ושאם כל הערבים האלה היו יכולים והפליגו וגם והגיעו, למה הוא לא, כי מה העניין סוף־סוף?; הוא כאן, אבל רק האחד שבו יושב עם כולם, והאני שבו לא נמצא כשאיננו לבד, בין אנשים הוא אחד ובלי אנשים הוא אחר, והוא מרחם על אבא שלו שהולך ונשבר, והוא מרחם על אמא שלו שהולכת ומתמרמרת כל היום, והוא לא מרחם על אחיו הגדול, גם כשהוא מסתכן והולך תמיד אל מה שלמעלה מכוחו לעשות, וכאילו משחק בחיים שלו על הכל ולא על קצת, ואילו רק הניחו לו להיות עם עצמו, לקרוא, לשוטט, להקשיב, ויום אחד, אולי, גם, ומקרוב, להקשיב מן הצד לנגינתה של מיכאלה, שאומרים שהיא לגמרי לא רעה, וגם, איך היא, כשהיא עומדת לה, ותמיד רגלה האחת ישרה והשנייה רפויה קצת, והיא מעמידה אותה אז על חוד נעלה, נעל קלה של ילדות, כמו סירה, בכיפוף ברך קל, ובמין חופש, שקשה קשה לומר בדיוק מה, ורק שפתאום וכבר לא יודעים מה לעשות.

לילה וכבר הולכים לישון וכבר מתחילים לסגור הכל ולנעול היטב ולחזור ולבדוק אם נעלו היטב את כל הבית, מפני מה, מפני הגנבים? בתל נורדוי? מפני החושך? מפני הפתוח יותר מדי? או, שלא יתפרץ פתאום איזה תן רעב שכבר לא איכפת לו שום פחד מבני אדם, או פשוט מפני שלא הולכים לישון בלי לסגור הכל ולחזור ולבדוק, מפני שבית איננו חוץ ומוכרחה להיות דלת נעולה ביניהם, ורק עוד רגע לפני שהכל יהיה מוגף ונעול יוצאים לרגע להביט בו בחושך שנשאר בחוץ, ולא רואים בתחילה אלא דווקא את המון הכוכבים שאחדים מהם ממש זוהרים להפליא, ואחר כך מתחילים לראות את כתמי החושך הגדולים, ושהחושך אינו כל כך סמיך ואינו כל כך מוחלט, ושעדיין אפשר לראות, אם פוקחים עיניים, משהו מהבהובי שארית היום שאפילו כעת לא נמחקו מצד מערב, ושבהיסוס אפשר אפילו לשער שיש בהם עדיין משהו מן הכתום ההוא, משיירי השקיעה, ושחלקים מכיפתם עדיין בהירים יותר, כמעט ירוקים, בעוד שהחלקים, דלילי הכוכבים, הם ממש כמו זפת, או כמו חורים עמוקים עד אין סוף, ושאי אפשר לומר אף דבר אחד שיהיה נכון לכל השמים, מחוץ לענקוּת הזו, שרק היא בלתי משתנה בתוך הכל, ושאילו ידע יותר גם היה יודע למצוא את קבוצות הכוכבים עם כל השמות שאבא לא פעם היה מצביע לפניו עליהם ותמיד יודע לקרוא בשמם, ולספר עליהם סיפורים יווניים, אלא שמייד אחר כך שוב הכל מתבלבל, ואפילו את כוכב הציר אינו בטוח אם יידע למצוא, ולא את הדובה הגדולה ולא את הקטנה, באותו בטחון מוחלט שמי שמפליג בים הגדול רואה ויודע ומתכוון אליו וגם מכוון אליו, והוא יהיה כוכבו הטוב, והוא ינחנו מיישרים, אמן, לילה טוב לכולם, לילה טוב.

 

שקמה    🔗

הן שלוש, עתיקות מאד כנראה, ומרחוק, באמצע ים החולות ובין גליו, נראות כאילו הן אחת שלימה, מתנשאת כמו אי בודד ירוק מעל בְּהוֹר החולות, ורק מקרוב מתגלה שחצי הכדור הענקי הוא שלושה גופים אדירים על שלושה גזעים איתנים, שמתפצלים והולכים לענפים ולענפי ענפים ולמסת עלים גדושה, נפתחת ועולה צפופה עד קצה יכולת גובהה, ורק שם למעלה הן מתלכדות ועושות את הכיפה האחת המקומרת, ששפתה מעל הארץ מתחילה מעל רום קומת אדם ורומה למעלה מתנשא עד שמשיג, בלי גוזמה, גובה שלוש ארבע קומות בית, אם לא למעלה מזה, בעוד שכתפי ענפיהן התחתונים הכבדים משריצים עליהם אותם גדודים של כדורי הגִימוּזים הצפופים, מהם פגים קשוחים מהם צֶמֶל רכרוּכי, לברוֹת פי צרעות וזבובים, והם הולכים ומשתנים מירוק אטום לוורוד תחוח, מָעִיךְ מאד ורַכִּיך עד כדי נאלחוּת מרוב ורדוּת רכּה, וכשמגיעה יום אחד כל חבורת תל־נורדוי שנטלה עצמה וקמה מעל מירבצה בשלולית צל הצריף מלופף המטפס הכחול, ולקחה עוז ויצאה קצת למידבר ונפלה כאן בפישוט אברים לא לפני שמחקו בסנדליהם וטאטאו וטיהרו כל גומה מתוכה והחוצה, מכל רפידת הקוואטשים העצלנית שבתוך חובי הצל המעובה הזה הכחול עמוק, בטרם ירבּצו בה, אבל בלי להיפטר מן הריח המתקתק המבחיל הזה, ומלמעלה היה הכל סגור בענפת הזו הסמיכה מאד, ושעדיין יכולה לסנן פה ושם מטבעות אור מתנדנדות ברפיון עם קוּרי זוֹהר בטלים, בלי להבדיל היכן האחת נגמרת והיכן השנייה או השלישית, ומישהו כבר מסביר, וכנראה בינג’י התלמיד הטוב בכל, עם טוב־מאד לאורך כל התעודה, לרבות זימרה, התעמלות והתנהגות וחריצות ונקיון, ובלי אף איחור אחד ואף חיסור אחד, והוא, מעל שכיבת האפרקדן המבורכה הזאת, יודע להסביר כי הפירות חסרי הזרעים הם הפגות וכי הפירות העסיסיים הם הג’וּמזים, וכי בשביל להקדים את בּשילתן היו בולסים אותן כמו הנביא עמוס, משיעורי התנ"ך, ועוד הוא יודע שקורות השקמים מצוינות לבניין, מאז ימי אבותינו, אבל איננו גומר מפני שפתאום מתברר שצי הדק חברנו איננו, ורק צמד סנדלים קטנים נותר כאן שמוט בחפזון, ושמי שרוצה לדעת איפה הוא צריך להתאמץ קצת ולהגביה ראשו בדי עמל, נתמך על מרפקיו, מרוב התשישות, ולשאת מבט ולחפש בין כל אותם עפאים וסבך, מן השיר גלשו עיגולים של זהב מבעד עפאים וסבך, ושם למעלה ברום שלוש ארבע קומות, על הדקים שבאחרוני הבדים הדקים, לא להאמין, שם איזו צללית קלה היתה מרחפת, והיא כנראה כל שארית ממשותו של מי שהיה גופו של צי כשעוד היה עמנו על הקרקע, קודם שנתאדה אל תוך הכלום שבקצה הירוק, וכעת מהלך לוֹ שם ועובר משקמה אל שקמה על חוט היקפן החיצון, ויש לו, כנראה, צורך להתרומם גבוה יותר מעל גג הכיפה, עד שנעשה קר בלב לראות וחשש מדגדג שלא להיות עדים לסוף הנורא הבלתי נמנע, ולא מבינים מה עקץ את הילד השקט הזה, מלבד שאם כוחו של מישהו גדול בשירה וכוחו של מישהו גדול בשחייה או במשחק המחניים – הוא, הדל הזה, כוחו בטיפוס והוא מטפס, טפוֹס מטפס, הנה הוא שם כעת מרפרף על חוט היקף כיפת השקמות, על בדים קלים שגם ציפור קטנה נזהרת מעמוד עליהם בלי רפרוף מבוהל של כנפיה.

למה הוא כזה? מה הוא מחפש? או באמת רק מפני שגם הוא צריך להצטיין במשהו? לא שום דבר, אלא רק מפני שהוא נתקף יצר פרא כשנקרה עליו פתאום דבר לטפס עליו, עמוד, בית, עץ, או משהו, יצר שלא ניתן לריסון או להסברים, יצר תוֹזז להיאחז בכלום ולהיתפש בלא זיז, ולעלות עד מעל שום מוצק, יציב או מתנדנד, יצר יותר מן היצר המצוי להריח למשל סיד באדמה וללקק, או למשל לנגן במקל על כל גדר סורגים מצויה, ויותר גם מן היצר השכיח לתפוש אבן והטיל בכל כלב מזדמן ולצווח עליו קישטה, או פיסטה על כל חתול שלֵו, ואם פתאום בא נקרה עליו קיר גדר חלקה, ואם היא באלכסון מספיק, והיצר כבר מתפרץ ודוחפו לתפוש תאוצה ולרוץ עליה כרוץ מכונית על כביש מתעקל בשיפוע, לרוץ וליהנות מריצה דבוקה זו מכוח משיכת הארץ, וכיוצא בזה צנור דק אחד תלוי בין שני בתים היינו־הך מה הגובה והוא כבר מרחף עליו בהליכת מהלך על חבל, ידיו פרושות לו וחיוך של מתמכּרים על פניו, או למשל בית גבוה בא לפניו ומייד מחלון אל תריס ומכרכוב אל מעקה וממרזב אל מעזיבה וכבר הוא שם ברום גג הבית ועל חוד גמלון הרעפים שאיש מהם לא נתפורר מתחת רגליו גם כשהוא דל מלט, וכמובן עץ, וכמובן אקליפטוס וגם כשהוא חָלק חָלק כרגלי נערה תימורה, ולפני שידע אם החליט כבר השיאו היצר וכבר הוא שם בקצהו למעלה, וכגור צפורים מצייץ.

וכך, נתקף גירוי לא מוסבר, ולא נבלם, כמין קוף בן קופים, מלבד הזנב, נאחז פה ונאחז שם, מתנפנף ומניף עצמו זורק גופו לאוויר ונתפש ומתעופף מענף אל ענף ועד הצמרת, שָׁקוּף כמעט, מלבד עיניו האלה, והלא כבר היה מעשה, וכבר סופר הרבה בסיפורים, ובכל תל נורדוי ובכל מחוזותיה, איך אותה הגברת המורה, בשעור הטבע, לא מזמן, כשהתקשתה להסביר על גוף האדם ועל שִׁלדו החבוי בו, ומאֵין לה שלד מוכן בחדר הטבע להציגו לפני צעירי שוחרי המדע והדעת, הציגה כיסא ורמזה לו לצי באצבעה, ותוך שהיא ממשיכה ליקחה, הראתה באותה אצבע על הכיסא, לעלות ולהתייצב עליו, לפני כולם, התמהים והנבהלים משהו, והמוּכנים בו בזמן גם לפרוץ בצחוק וגם לעצור נשימה, ובידי האֵם שלה, היודעות מלאכתן, שהרי שֵׁם בנה מחמדה ממש כשם תלמידה הדל, ובתנופה טובה אחת אחזה בשולי כותנתו, שאמא תפרה לו קצת גדולה עליו, והניפה בה תנופה, ובידי האֵם האמונות שלה באותה תנופה עצמה גם פשטה וגם קִפלה לכותנת תוך כדי כך, והניחה יפה על גב הכיסא הזה, ובלי לחדול לרגע מהטף ליקחה גם הראתה על גבי הגֵו שנחשף לעירטולו, ובמועל אצבעה ענודת הטבעות והזהב, נוגעת בכל צלע וצלע, ואפילו מצביעה פנימה אל מה שאפשר לראות מבַּית לצלעות, בתוך הפנימה, שהכל שקוף וכל מה שידוע על גוף האדם נמצא שם גלוי ומוצג לראווה לפני כל הצופים להשכּיל, וסובבה אותו על הכיסא כסובב אדון פוליאקוב החייט המודרני את בובת האימום שלו לפני לקוחו המפותה לקנות, ואצבעותיה היו קרות, והטבעות היו נוקשות, ומשום מה גם היו דמעות פתאום מוחנקות, וגם מיכאלה היתה שם.

ואיך זה לעמוד שם על בלימה בראש כל הגובה הנע־הנד הזה? רואים איך על גחונה נוסעת כל השפלה הזאת, החומה מִתערפלת הזאת במרחקיה, ואיך היא נעשית תכולה לפני שנעשית גרמית והופכת להרים ההם, ורואים גם איך הכל פתוח פתוח, לגמרי לגמרי ובלי מעצור, פתוח ולא מנוגע כלום ממעשי האדם הנמוכים והטורדניים, וגם איך קצת הירוק המשובץ פה ושם שעשו האנשים פה ושם, כעת ובכל הדורות, בטל ומבוטל כולו בתוך מהלך התנופה השקטה הזאת של התמשכות יסוד האדמה, שכל ההיסטוריה כולה, הכתובה והמסופרת, לא חרצה בה אפילו סימן מחוק, ורואים גם שהאדמה ממש כמו הים, לרבות האדמה האדומה, הקשוחה אדומה, והחומה חרושה, גם האבקית מתנשבת, וגם הקצת ירוקה פה ושם וגם המעושנת לה במרחקיה – כולן כמו הים, בלתי משתנית ובלתי נשרטת ממעללי האדם, וכמו הים היא שלימה עם היותה, ובלתי צריכה לשום הצדקה לפי התועלת או לפי הנוחות שהיא מביאה, כולה היא רק מתמשכת לה שלווה, האדמה, וכל מה שהיא ישנו בה בגדול ובגלוי, וגם כשעוטה הינומת ערפלי מרחקים, ככל שהעומד בנס יכול לראותה מלמעלה, עומד על חוט קצה הצמרת, רגליו על כמה עלים רופפים, ידו זו נאחזת בכמה עלים רופפים, וידו זו סוככת מפני בוהק השמש החזקה, ותוגד האמת, לא בלי משהו פחד ולא בלי כלשהו פיק ברכיים, אלא שהפחד ממש שייך לעמידה הזאת, לעמידה על הלא־בטוח, לעמידה המתנדנדת הזו, על הלא־ניתן לעמידה, על הלא מחזיק עמידה, על גבי הפחות מפיסת מקום שאיננו מקום, ואין לרגליו לא ענפות העץ וגם לא צפיפות האוויר, ולא שום גוף נושא אותו, אלא הוא בין, ממש בין ולבין, אם זה מובן, אף כי נשמע כנראה מופרך לגמרי, ואולי גם מרגיז משהו, עומד בין פחד הנפילה המרסקת ובין הבטחון הבז לשום נפילה, בין קצה הגופי המוצק ובין לחש האין כלום שמעבר לו, ואולי, שוב, דומה לעמידה על שפת הים בין היסוד הנע ונד חמקמק של מימיות המים ובין יסוד מוצקות האדמה הקשה, נרגש מיכולת המים הלא מוצקים לנגוס ולמרוט במוצקות האדמה הקשה, ורואה בפועל איך לבסוף הכל נשאר תמיד באותה ההתחלה עצמה. מפליא וגם קשה להסביר למי שמימיו לא עמד בראש השקמות המפחיד כעל פי תהום, ואיך היא זו ההרגשה של מי שעומד שם, איך מלא לו אז, ואיך ככה לו אז, לא יודע להסביר מה זה ככה, אבל ממש ככה זה לו.

לא רוצה לרדת ולא יכול שלא לרדת. ויש עוד רגע אחד להוסיף ולקחת ולספוג את הרגע, עד שיהיה בא בך כולו מלא, רגע ספיגה כמו אולי כמו רגע ידיעת ההפרייה ברגע שהיא מתהווה, ואחר כך, בשקט, מענף לענף ומבד לבד היתה הצניחה, בשקט ואל בין כולם היושבים רבוצים האלה, שמכבר מזמן נלאו מהבט למעלה, אל הצי המשוגע הזה, ורק שקועים ראשם ורובם באמצע דיבור מתעורר ועוד יותר באמצע שמיעה דרוכה מתחת הענפים ובצל הכחול, עם טחב הריח הנאלח של הגמזוזים הרקבים, וזה בינג’י ששוב מדבר כעת בתורו, ואומר שהמטרה היא להפוך את עצמנו לאנשי קומונה, בבוא שעתנו, הוא אומר, והוא מאמין בכל מלה וגם כולם מאמינים לכל מלה שלו, וצריך ללמוד לוותר, הוא אומר, על מה, הוא שואל, על הרצון הפרטי, הוא אומר, לטובת מה, הוא שואל, לטובת החברה, הוא אומר, ולטובת היהודי החדש, הוא אומר, ומה זה היהודי החדש, הוא שואל, הוא זה שעושה את מצוות ההיסטוריה, הוא אומר, ובונה את הארץ החדשה ואת החברה החדשה, הוא אומר, ועד שתקום כאן, הוא אומר וכבר לא שואל, חברה צודקת בלי מנצלים ובלי מנוצלים, הוא אומר, וכולם נושמים איתו, ולהיעשות לאנשים שהציבור בא ראשון אצלם לפני עצמם, ושכל אחד עם עצמו, הוא מוסיף ואומר, בא ומוסר את רשותו לרשות הכלל, וגם לשרותו, ובהכשרה שצריך ללכת אליה, כבר די בקרוב, ונצטרך ללמוד להעמיד את טובת הכלל לפני הרצון האישי, ואפילו לפני הכשרון האישי, ולא התווכחו איתו גם מפני שדבריו נכונים, גם אם לא כל מלה ומלה מובנה, וגם שכל זה לא יהיה מייד ממחר, להיות חבר בקיבוץ הכשרה, אמר כעת, מדבר בשקט אבל בתוקף כאילו מישהו מסותר אולי חולק עליו, זה להעמיד את העניינים הפעוטים של כל אחד במיבחן הצורך הכללי, אמר ושוב לא כל מלה ברורה, מלבד שברור שזה נכון, ושככה זה. ועוד אמר, שאדם חי בשביל לתת עצמו על דבר גדול, אמר וכאילו זכר היטב לומר בדיוק את הדבר החשוב, ולא רק כולם כאן ידעו שנכון, אלא גם השקמות ידעו שנכון מאד, וכמו, למשל, אמר בינג’י, שאם אתה פסנתרן לא תלך לפסנתרנות כי אם לחציר למשל, כי זה דרוש כעת, ואם אתה למדן, למשל, לא תלך ללמוד כי אם לעבוד ברפת אם ישלחו אותך, או ככה, אמר בינג’י והוא מתנשם וכולם מתנשמים, כי זה נכון, הכל נכון, וככה זה.

מה חושב כעת כל אחד? או יש רגעים שכלל לא חושבים אלא נמצאים ורק נמצאים? אבל מישהו מתחיל כעת, בלי שום קשר, לזמזם משהו, איזו מנגינה של שיר, בשקט, ומקשיבים לו כי זה כל כך נכון כעת. ואחר כך זה מצטרף לזמזום, וזה מצטרף אחריו, ואחר כך ממילא כולם באותו זמזום של אותו שיר, מתחת לצל השקמות העבותות שגם הן אינן אחת אלא שלוש יחד חופות יחד על השיר שמזמזמים יחד, ואולי גם לא יפה לומר שיפה, אבל מרגישים שיפה, באמת. ואחר כך לא מזמזמים עוד אלא שרים, בשקט, גם שרים וגם שומעים איך האחרים שרים, ובשקט. ואחר כך גם זה נגמר, מאליו, ואין צורך עוד ולא שרים עוד, ועוד מעט קמים לחזור. על צד האמת יש איזה מבוכה פתאום, לא ברור למה, או כאילו הגזימו משהו, ואולי כבר רעבים ועייפים לא ברור ממה, או כאילו נוכחו פתאום במשהו שמעבר לכוחם, ואולי נזכרו איך שכחו את הילד צי במרומי העצים, וחסר היה שיפול ויפצח עצמותיו הקטנות, ואיזה מין חברים טובים אנחנו, ואם כך ואם כך, כבר קמים וכבר בוססים בחולות המלוהטים שצורבים לתענוג את היחפות, לא לפני שהתעורר צורך דחוף, ללקט איש איש כמה פירות רקבים שאין כאן מחסור בהם ולהטיל בכל הכוח ולפגוע הפקר זה בזה, הילדים הטובים, אלמלא שהם כל כך קוואטש מגעיל, ופגיעתם כמו יריקה לחה.

אמא במטבח מתקינה דגים ורק לברוח משם, ורוצה משהו לאכול או כוס חלב? צל בחדר אף כי חם, ובפאת כיסוי המיטה מכנס ברכיים תחת בטנו, מושך אליו וכמה טוב שחיכה כאן כל הזמן מוכן על הדף, ושוקע בבת אחת ומצטרף בכולו אל מיכאל סטרוגוב, ורק צלצול הניברשת בתקרה מעיד מפעם לפעם שיש עולם ושגם רוח אפסית מבחוץ יכולה להרעיד את צליל הניברשת בפנים. ואחר כך נוסעות המחשבות לכל מיני מקומות, ואחר כך, מתוך ליאות מתוקה עד אין קץ, הכל מתעמעם והבחור נרדם והספר חבוק כבוש בו, ואחר כך, אולי מצלצול דק של הניברשת שבן רוח פוחז בא קלות והרעיד אותה, ואחר כך ידע שהוא ראה בדיוק שזו היתה השמלה הלבנה שלה, לבנה מאד, לבן חָלָק מאד, ומטבעות כחולות מאד פזורות עליה, שמלה מבד קל וקייצי כזה, מתרחבת פעמונית משהו מעל הברכיים ומכוּוצת מאד במתניים וצואר עגול לה ושרוולים מנופחים משהו מעל המרפקים, שׂמלת קיץ של ילדה, לבנה חלקה מאד עם מטבעות כחולות מאד, כחול מאד על לבן מאד, במין בוהק כזה ובמין מוכרח, שאין פלא ששום חלום לא יכול להכיל אותה, ואת האופן שהלכה לה והתרחקה, בהליכה ההיא שכאילו רגילה בעוד שהיא ריקוד מאופק, ובלי לשים לב, בנעליים השטוחות הלבנות הקלות שלה, נעליים של ילדות, ובלי להפנות ראש וצמתה הזו על גבה, ובלי צל של שימת לב, והלכה לה הלאה, משאירה אחריה מין החמצה, עם שמלת הקיץ המפליאה הזו, לבנה קלה עם מטבעות כחולות, האם זה פשתן או משי או מה, מרגישים בפה את טעם עדנת היופי הזה, משהו חלק כחלקת עלי כותרת, פשוט לגמרי ומופלא לגמרי ומעל כל המצוי, והכל פתאום מופסד, מאבד מנוחה, ומה השכיבה הזאת, והלכה לדרכה בנעליים השטוחות הלבנות שלה, נעליים של ילדות, שלעולם אי אפשר יהיה כנראה לומר נכון איך זה, ואיך יש כל כך הרבה מיסתורין בזה, אין מלה אחרת, ולעולם לעולם אתה לא תוכל ולא תדע להתקרב אליה, מתרחקת נבצרת מהשג או מהתקרב, ומופסדת, וחנוק לך, ולא יודע מה.

חברים באו לך, קוראת כעת אמא מן המטבח (למה צדים דגים, מי יכול לאכול דגים ולפתוח אותם עם כל המעיים וכל מה שיש להם ולגרד את הקשקשים, ועוד בבוקר בבוקר להתווכח עם הדייג הערבי ושני סליו והמאזניים שתי כפות תלויות על מקל ומשקלות אבן שהוא נשבע על דיוקן בקילוגרמים, לֵך לךָ, אמא גוערת בו על מחיריו לאחר שלקחה כל דג ממלקוחו והציצה אל מעבר לזימיו ואחזה את מלקוחה בכוח, אף על פי שהדג כזה חָלָק מגעיל, והדייג יודע את המשחק וקם ואוסף את כל סליו ומשקלותיו ומתכוון ללכת, איסמע, אמא קוראת לו, איסמע, וכאילו מוסכם מראש, מורידה לו גרוש וחצי), ובאים אהוביה וגרשון, ואמא מציעה לכולם ענבים לבנים וזרעוני אבטיח מיובשים, ומתיישבים על סף המרפסת במקום שאפשר לשכשך את כפות הרגליים בחול ולהזין את העיניים בכל החולות שמעבר לקצת הבתים שכבר הקימו עליהם. מדברים על מיכאל סטרוגוב, ועל באש ובחרב, ועל אי המטמון, ועל אי התעלומות ועל הקפיטן נמו, ואם הוא שיושיע לבסוף, ומשבחים מאד את הוצאת אמנות שמוציאה כל חודש עוד יהלום של ספרות, בכריכה האדומה ושני הכוכבים הלבנים באמצעה, והכל מנוקד ובסוף גם לוח המלים שאינן שגורות בלשון, או שאין פירושן מדויק בפי הבריות (ג’ונגל – ערבה, גֵז – מין עוף, דישון – מין חיה, בּוּניה – מין צפור, פינגוין), וכבר לא מדפיסים בפרנקפורט ע.נ.מ, אלא ממש פה במִסדרת “אמנות” ובדפוס “הארץ”, ת"א, ויש שמועה שבקרוב ייצא הקפיטן הטרס, וכבר אין סבלנות, ועוד מדברים על הסרט שמציגים כעת בבית העם ושכדאי להתפלח בערב לראות, המוהיקני האחרון (מה זה מוהיקני?), אם לא החליפו, וגם מדברים על הצגה אחת שרוצה גרשון לעשות עם החברים, לפי סיפור שקרא, “עודד הנודד”.

וכעת, לא ברור מניין בא גם יגאל המסמרקק מנורדיה, ואולי שמע את גרעיני האבטיח בהתפצחם, ומכל מקום צלחת הענבים נעשתה חלקה לא חרצן ולא זג, והוא מקשיב בעיניים זוהרות לכל מלה, ומדברים על מה שדיבר בינג’י בצל השקמות, ועל עמק יזרעאל ועל עמק הירדן, ועל הגולן אולי פעם, ועל החורן שהוא מעבר לכל זה, ועל החרמון ומתי יזכו לטפס בו עד שיאו, אלפיים שמונה מאות וארבעה עשר מטר מעל פני הים יודע צי הדק, אף כי בלי לדעת איך מדדו, ופתאום, ובלי קשר לכלום, מתרומם היגאל הזה, ומתחיל לייבב מין מנגינת שיר כזו, בלתי ידועה לאיש, ופורש זרועותיו ומתחיל טופף לפניהם כאילו היה רוקד, שר ורוקד, במעוגי ידיים, ובתנועות כתפיים וראש, וזה כלל לא מצחיק וכלל לא נלעג, אלא להיפך, דבר שלא היו מצפים כלל, ושיש בו אפילו איזה יופי, ואפילו החול הרופס איננו מכשיל אותו, כולו יחף ואין עליו כלום מלבד קצת מכנסיו לבשרו, ילד רזה וגמיש עם פיתי קִנמון על כתפיו והרבה ג’ינג’ים, והוא מרקד לו פתאום, כמו באמת, כמו רקדן, ויש לו המון כוח, ועושה בידיו ובתנועות כתפיו ומתניו וראשו נע לעברים ורגליו מנתרות ומרימות את כלום משקלו הרעב תמיד, ובאות לו תנועות שלעתים הן כמו של בנות, ולעתים מזכירות עופות לפני שהם פורחים, וכאילו גם הוא מבקש היה לעוף אלא שהכל כנגדו, ורגע כאילו ויתר וצנח כשפתאום עשה עיגול מהיר וסחרור והתחיל עולה למעלה, ממש עולה לפנינו, עולה ומתרומם, והוא כבר ילד גבוה ופתאום גם יפה ותלתליו שמסרק לא עבר בהם מעולם, והכל – ואז כדרך שפתאום התחיל פתאום גמר, ונשאר שכוב על החול באפיסת כוחות, ולא יודעים מה לעשות כעת בדיוק, ורק יודעים שזה היה מיוחד ולא רגיל, ושזה עלוב לאמור מלים כאלה. יופי, אומרים לו, נורא יפה, אומרים לו, ואמא שפתאום נמצאת מאחור בפתח הבית, רואים שמנגבת דמעה בסינור שלה והולכת להביא מים עם מיץ לימון שהכינה בעצמה.

ועצוב. אהוביה אומר כעת שהוא ואמו עתידים בקרוב לעזוב את סירקין ולעקור לאלנבי ושאמו תפתח שם פנסיון, מין מסעדה, ושכבר ידוע שבין שאר האורחים גם יסעד על שולחנם המשורר טשרניחובסקי, אלא שזה לא מנחם על הפרידה, וצי יודע שגם אליהם ייכנס בקרוב דייר כדי לשפר את ההכנסה, וייקחו ממנו את החדר שלו, והוא יישן למרגלות אחיו, ואומרים שהדייר שיבוא יהיה מין מחבר מנגינות אחד לתיאטרון הפועלים באיזו הצגה יעקב ורחל או חלום יעקב, או משהו, וזו תהיה מוסיקה עתיקה, יודע גרשון שמקוּרב תמיד למחזות ולהצגות. מוסיקה מימי אבות אבותינו, מוסיקה מימי התנ"ך, הוא יודע, או כמו אצל הערבים, או משהו, ויגאל שומע ועיניו זוהרות והשמש מתברר כבר יורדת במהירות ומתקרבת לרחצת הערב שלה בים, והעצוב לא פוחת בכלום. וכבר אהוביה הולך מכאן, ועוד מישהו ילך והכל יתפרק, ואיפה בעולם תמצא חברים כאלה. ואהוביה השמנמן והמתולתל, שמכיר את כולם וגם את ברל כצנלסון, חושב כעת ואומר, שיש מקומות שלא מגיעים אליהם אלא רק כשזורמים יחד כולם בחבורה. יחידים הוא אומר לא מגיעים. ומה שיפה בתל נורדוי, הוא אומר, שהולכת וגדלה כאן חבורה כזו שתלך ותזרום יחד ותגיע יחד, לאן? כמובן, אל ההכשרה. מי הכריע כך? אבל כמובן, המציאות, המצב, כך נושמים כאן וכך מתהלכים כאן וזה מה שיקרה.

יושבים ושותקים ויושבים וחושבים מול השמש היורדת. כל מה שיש כאן, הבתים הטובים, האנשים הטובים, הילדים הטובים וכל מה שעושים יום יום, הכל הולך ומכין את החבורה הטובה, הגדלה והזורמת כולה ובאמונה ובמסירות, לאן? מה השאלה, אל ההכשרה. ולא אחד אחד ולא אחד כך ואחד כך, בני העשר יהיו בני חמש עשרה, ובני העשרים כבר יהיו נושאים בעול, אלא מה? כן. ואדם גדל כדי לשאת בעול, ולהיות גדול זה לשאת בעול, ולהיות טוב זה לשאת בעול, עול של מצוות, עול של חובות, עול של עבודה, עול של חיים, עול של משפחה, וחיים של עול. מה זה עול? זה כמו העול שעל צוארי הפרות החורשות. פשוט לגמרי, כי אנשים נולדו כדי לשאת בעול ואנשים חיים בשביל לשאת בעול, וככה זה. ואהוביה ממשיך כעת ומזכיר כי יש אצלנו כמה מלים שמביאות תמיד התרגשות, הוא מזכיר, ומלה כמו בניין מביאה אצלנו רעד, ומלה כמו שתיל מביאה חיל, ומלים כמו רק שביל, רק שתיל, מביאות חיל ורעדה, הוא מזכיר, ויותר מכולן, הוא מזכיר, מלה כמו כיבוש, כיבוש העבודה, כיבוש השממה, כיבוש האדם, כיבוש הרוח, כיבוש היהודי, כיבוש הביצה, תורם פתאום גם יגאל שנשתכח, ואין אצלנו מלים חזקות יותר, מסכים גם גרשון, מכביש מכיבוש ומקידוש, הוא צוחק עד עצימת עיניו הקצת מלוכסנות, כאילו נולד לסינים או משהו, עשֵׂה מדורה הושב ילדים סביבה ופצח בשיר, כביש כביש, כיבוש כיבוש, קידוש קידוש, וכבר גדודי המחר, כל הגואלים והגאולות, בשירה אדירה יוצאים לדרך. וכולם צוחקים איתו. אף כי מה זה מצחיק.

מישהו בא כעת. לא מוכר אחד. בחור עם כתפיים וצחוק לבן שיניים. אני אליהו הרשקוביץ הוא אומר, וצוחק, מעקרון, בדרום, גם הוא ילך למקוה יחד עם האח, איפה הוא? ואמא שיצאה לראות מי הבא מודדת אותו, ושואלת ומה באת לבשר לנו, שעל זה הוא צוחק, לא, לא בא לבשׂר כלום ורק בא לראות את בנה הגדול, כפי שקבעו, ואם איננו כעת בניקוֹסיה או בלָרנקה, רעב ורטוב ואולי במאסר, הוא צוחק, על מה אתה מדבר, נחרדת כעת אמא, מה באת לספר? לא שום דבר, צוחק אליהו, הוא כבר בדרך ותיכף יבוא, הלא נדברנו להיפגש כאן, ואין שום בשורה (והוא עוד איננו יודע ואיך יכול היה לדעת, שלא הוא יהיה האיש המבשר, ביום ההוא, כשיבוא המבשר אל אמא, ביום הנורא ההוא, אל ייחד בימי שנה), צוחק אליהו, חזק, בן איכרים, בחור בריא, עיניים מתקמטות ידיים חזקות כתפיים מרובעות, וגם הוא הולך למקוה, ול“הגנה”, ולהדריך בכלים קטנים, ובגדולים (וכמובן גם הוא עוד איננו יודע שיהיה בין רוכשי הרכש הגדולים, מן הערבים ומן האנגלים וממי לא, בחור צוחק ויש על מי לסמוך, מאה אחוז. וגם איננו יודע עדיין כלום על ה“בריגדה”, ולא שמע על איטליה ולא על איך גם הוא… טוב, לא כעת.), מביטים כולם לעבר השקיעה שמתחילה להחליף ורודים בשמים, והכל סביב עוד כל כך קטן ובטל בין החולות, והכל כל כך בהתחלה ועוד בתחילת ההתחלה, ועוד מעט יבוא האח הגדול ואבא יחזור, ומה פתאום ניקוסיה ולרנקה, ואיפה הן, וכשיבואו עתידים אליהו והאח הגדול ללכת יחד לבית־העם כי הערב מחליפים שם סרט ויציגו את סרט הסרטים, בן חוּר.

ומה אתם עושים, מתיישב אליהו בין כל השלושה שאך זה חקרו, מעבר לכוחם, בזרם הגורף את כולם בהכרח אל ההכשרה, לומדים וכעת חופש, עונה לו בחריפות אהוביה, כן, אומר אליהו, לומדים תמיד ולומדים ובלי שום חופש, ומה לומדים? הוא משהה למען הרושם, דבר אחד לומדים, לומדים לשאת בעול. וכאילו שמע מה דיברו קודם, אומר וצוחק ועיניו מתכווצות מצחוק, כי אצלנו, הוא אומר, זה כל מה שצריך ללמוד, לשאת בעול. יש עוֹל, הוא אומר, והוא כבד והוא קשה וצריך להכניס לתוכו את הצואר הצעיר, ולא רוצים, ומשתמטים, ולא יעזור, לאף אחד, ולא תהיה ברירה, לאף אחד, לא נכון, אמא? ואז כמו צללית מנגד השמש, שכעת היא כבר כמעט נוגעת בים הלא־נראה, בא גבוה וחסון אחד, עם רעמת תלתלים מוקפי הילת השקיעה, שופע על סביבו חוסן עלומים שקט, האח המיוחל אל החרדים לבואו בקוצר רוח, אה, אליהו, הוא מקבלו בברכה, ויש משהו לאכול, אמא, לֵך לךָ, אומרת אמא, כל כך דאגתי, מתפנקת אמא, בוא אתן לך נשיקה, מחמדי שלי, מה זה ניקוֹסיה, מה סיפר לנו אליהו, אליהו, מתנער האח, הוא מעקרון, שקרן כמו כולם שם, וחלמאי כמותם, וכעת רואים שהביא איתו איזו קופסה ומוציא אחד אחד צברים שקטף בדרך וכבר גילגל אותם בחול עד למחיקת שיכיהם, ובאולר שלו עם הלהב העוקמני משהו הוא חותך שני חתכים בצואר הפרי ובבסיסו וחתך אחד לאורך כרסו ובאגודלים מוקעים הוא דוחק בביצת הפרי שתצא זהובה כולה לאור הדמדומים, ועובר מאחד לאחד, תתכבד, הוא אומר, נדיב, וכל אחד נוטל ומתלקלק עם המתוק הגרגרי והחמוץ הזה, מלבד אמא שטוענת שזה עושה עצירות, במחילה, ומלבד יגאל מנורדיה שבמהירות מקבל שניים ובולעם חיים בעודם בכפו ומקבל גם שלישי להחזיק עד שייבלעו הראשונים לגמרי, אם לא ייחנק קודם, והאח הגדול הזה מנקה אז כף בכף ובמאור פנים אל אמא, שימי משהו לאכול, אמא, ולא נחכה לאבא? אומרת אמא, וזה כמין רמז לשלושת הקטנים להיפרד לשלום ולהיעלם, אף כי יגאל קצת מתמהמה אולי יזמינו גם אותו, נמוג מייד כמו נידף מתחת חופת האדמוּת הגדולה, הקורנת כאילו כל השאר חסר ממשות, וגם אבא צף מן הצד ובא אז בשקט, ואומר שלום בשקט, ולאליהו הוא אומר שאת אביו הוא מכיר היטב, הרשקוביץ מעקרון, מה שייך.

אפילו אבא איננו יכול שלא לחייך וגם לצחוק פֹה ושם, קצת במעוקם כמי שמכבר לא צחק וכבר לא יודע איך, ואמא פורצת בציווחת לֵך לךָ שלה, למשמע כל הלהג הצעיר והשובב סביב שולחנה והדג שלה מתכלה מהר עם הסלט ותפוחי האדמה המטוגנים שלה, ויפה לה להגיש ליודעי אכילה כאלה ולנהנים מכל נגיסה, ואיכלו עם הרבה לחם, היא מעודדת את בעלי התיאבון הצעיר, וכד המים הקרים סובב במעגל ונעצר יותר אצל צי הצעיר מכולם, מפני שאת שאר כל האוכָלים הוא מתעב, ורק עושה עצמו מכרסם בשיניו הקדמיות ושלא ישימו לב אליו, והארוחה מסתיימת ברפרפת, פודינג צהוב שאמא קוראת לו כִּיסֶל, ומחסלים את כל הכיסל שנועד לכל השבוע בבליעה גדולה אחת, אותם שני המקוואים לעתיד, שנכונו להם בקרוב רק קציצות גמלוניות ורק ממה שיצליחו לסחוב פה ושם, מלבד הלחם. אבל נדיבות ליבם של השניים לא תמה בזה, כי הם מזמינים גם את הצעיר שלא זלל ולא סבא, לבוא איתם לסרט, בלי להתפלח, ולהיות יושב בהרווחה עם קלח תירס חם על הספסל ולא רבוצים כצפרדעים בחול מאימת הסדרנים הבולשים אחר המתפלחים, כראוי לנסיכי תל נורדוי ולאורחיהם, ואבא עומד לראותם הולכים, כפוף יותר מפעם, חיוך עקום מתחת שפמו שהאפיר וגם משהו מן הדג שנתלה בו מוזנח, ואמא מקנחת ידיה בסינור ועיניה עדיין דומעות מן הצחוקים, ומן ההיוותרות פתאום בלי הנוער, ואילו השניים הגדולים בצעדי מחול כמעט והנער הדק מִתקפץ אחריהם שלא לפגר, ורק שומע ורק מקשיב כראוי לקטן בפני גדולים, פונים לסירקין שבין קצת בתיו הבנויים נטוש עוד הרבה חול מזהיב שעונה לאדמוּת השקיעה הכבה והולכת, וסובבים ימינה בבוגרשוב, ומייד שמאלה לבן יהודה, ורק עוד כמה מעוגי מחול, וכבר זה בית העם והסרט בן חור, כשקורה משהו שעוצר אחד מהם, את הצעיר מכולם, ושעובר קצת זמן עד שהם מבחינים שאיזה חוט דק ניתק מהם ולא נגרר עוד בעקביהם. מה קרה לך, שואל האח הגדול, לא מתחשק לך, שואל גם אליהו מעקרון, ודי בהקלה, מפני שיש לו תכנית מה לעשות לאחר הסרט וכבר נדבר אפילו עם אחת עדינה ועם אחת בלהה, שאולי ייפגשו כאן, אצל הקופה המוארת, ושאותו חוט דק אינו בהכרח להועיל לקשר הזה, לכו אתם ואני עוד מעט, מצייץ להם הנער, והם אינם מתעקשים עליו, ויש להם שתי סיבות טובות למהר, ואילו לו יש סיבה טובה אחת להיעצר על מקומו, צלילי פסנתר שהגיעו מאחד הבתים משמאל בבן יהודה, ושהם בדיוק אלה שכבר ימים רבים חשב עליהם ולא ידע איך או מתי, ובבת אחת נפלה עליו ידיעה ברורה, והֵד התרגשות ענה לה.

כן, זה כאן, התרונן, כן זה כאן, ידע מתוך בטחון סהרורי, ואלה הם צלילי הפסנתר שלה וזו היא וזה כאן. לא בחזית הבית אלא כמובן לצד החצר האחורית, וכאילו כבר היה כאן פעם, בדילוג אחד והוא כבר שם, ויש שם גבעת חול קלה שלא נמחקה עדיין, ובינה ובין הבית ממלא הכל עץ תות צעיר, שבלא שום מאמץ נתעופפת וכבר אתה בחובו, בגובה החלון שלךְ, בוודאי שלךְ, רק הושטת יד, ואין עוֹד מפריד אלא דקוּת התחרה של הווילון, ואילו קמתְ היתה צלליתךְ נופלת ומצטיירת על דקותו המתנשבת, ונראה שגמרה מה שניגנה קודם, וכעת מדברים שם, המורה שלה או אמא שלה, ועוד מעט, הלואי, תתחיל שוב, ובאמת הנה כבר התחילה, שלושה צלילים ובשקט, ועוד פעם אותם שלושה ובשקט, ועוד קצת ושוב הפסיקה, ואולי עשתה שגיאה והמורה מתקנת, אף כי מה פתאום שהיא תעשה שגיאה, ושוב אותם שלושה, ככה, פַּ־פַּ־פַּם פַּ־פַּ־פַּם, ועוד פַּ־פַּ־פַּם פַּ־פַּ־פַּם. והולכת הלאה בצלילים דומים אבל משתנים לאט, כאילו לאט לאט יודעים לאמור יותר, ופתאום זה כל־כך נוגע בך, עד שאתה משליך עצמך מן העץ למטה אל החול וחוזר ומתעופף למעלה מרוב נירגשות, צלילים שקטים היא עושה כעת, בלי לדעת שיש דף תווים לפניה ושלא היא שממציאה כעת מה שמנגנת, ובלי לדעת ובלי לשער שצריך לשער משהו, על איזו שנת 1801 אחת למשל, ועל איזה בטהובן אחד, ועל שתי גבירות נכבדות, הרוזנת תרֶזה ואחותה יוזפינה לבית בּרונסוויק, שפעם השתגע מאהבה אל האחת ופעם אל אחותה, ובכל פעם זו אהבתו האחת הגדולה, ולבסוף כמובן שתיהן נישאות לשני אדונים שאין להם כלום בראשם מחוץ לסוסים, למשתאות ולכסף, ובוודאי בלי לדעת שהיה עליך לדעת יותר על איזה אופוּס עשרים ושבע בדו דיאז מינור, מפני שדברים כאלה לא אומרים לך כלום ולא מתחילים לאמור, וכולך רק אחד נבער מתל־נורדוי ורק פתוח מפולש לצלילים עצמם, בלי שום קשרים לכלום מעבר להם, יושב בתוּת שממול חלון מיכאלה ואין לך צל של מושג על אותו בן השלושים ואחת שישב פעם וכתב לאיזו בת שש עשרה, ושמאז ועד היום כל בת שש עשרה מנגנת בכל מקום ושומעת איך הוא מדבר אליה במיוחד, ושרק בנות שש עשרה יודעות לנגן נכון ולעומק את סונטת אור־הירח ולא אף בת תשע שהיא, אפילו צמתה על גבה והיא גאוותנית כזו, אלא שכעת אתה שומע רק אותה וזו היא, ורק סולמות עולים לפניך ויורדים במרוצה, עם הטחות פתאום ברעמים נועזים ומהדהדים, שאת עושה כעת להפליא, מרנינים כל־כך, רצים להם בעלֹה ורדת שאת עושה, כל־כך ממלאים, עד שקשה להאמין שרק וילון תחרה חסר ממשות בינינו ואת גם לא מעלה בדעתך שאני חבוי אחד בעץ התות שלך, כשם שמעולם לא הבחנת בי גם כשהיית כמעט נוגעת בי, ורק עוברת לך על פני כאילו אינני.

שלוש תפיפות קלות ועוד שלוש ובשקט, ושוב שלוש ועוד שלוש ובשקט. ואחר כך הן מתחלפות באמירות ארוכות יותר והולכות ומשתנות וכאילו משחקות באמירה הראשונה, ופתאום גם מגיע הרגע, והן פותחות ויוצאות במרוץ, כמו סוסים שפתחו להם, וגם יפים כמו סוסים רצים, ולמטה, כל הזמן שני צלילים נמוכים, עמוקים ועבים, ואין צורך שיבוא מישהו ויספר על איזה אגם קסום בלילה ועל סירה מתנדנדת ועל שני אוהבים שרק נשימותיהם בלבד מניעות את בבואת הירח במים, הכל מובן בקלות, והכל קרוב ונוגע, ומי יכול לדעת היום מה שיתחיל לדעת רק בעוד שבע שנים כי הפַּ־פַּ־פַּם ששמע מעל התות, אינו אלא סוֹל־דוֹ־מִי, ליתר דיוק, סוֹל־דיאֶז דוֹ־דִיאֶז מי, ושהבּאסים הנוהמים מלמטה, נוהמים בחצאים ובשלמים, ויתברר גם שעוד אז ותמיד היו לסונטה הזאת שלושה חלקים, נבדלים, ושכל חלק נקרא בשם, אדאג’יו סוֹסטֶנאטו, אלגרטו קצר עם רוֹנדו, ופְּרֶסטוֹ אַגיטאָטו, מהיר ולא יִבוֹש, נרגש ולא יבוש, ואפילו נלהב ולא יבוש, ושר לו בקול רם ולא יבוש, וגם בלתי מתחשב מה יגידו עליו ולא יבוש, כשפתאום פורצות נביחות עסיסיות מן החדר, וכנראה שזה צי שבחדר התעורר מן הרעמים הנרגשים והתחיל לנבוח על צי שבעץ, וצי על צי מי יתנני במקומך, ומרגיעים אותו בגערה שישתוק והוא גם משתתק, כלב טוב מבית טוב, ורק הזה שבעץ, הצי שעל התות, לא יכול להשתתק, חבוי ולא נודע אלא לכלב שנשתתק, ואפילו לא יודע שממש לא הרחק מכאן, ממש בשעה הזאת, ממש כאן בתל נורדוי, יושב לו כעת האיש המשונה הזה, זה המשונה השני שהולך תמיד אחרי המשונה הראשון, הראשון שאש אחוּזה בשער ראשו האדום ורגליו נגררות להן שְכוּחוֹת אחריו, ושלא רוצה לדעת על החול ולא מוריד מבט אליו, ושאלמלא נגררו רגליו בחול המשקיע כבר היה מזמן מתעופף כולו באש ואיננו, והשני הזה שמשתרך תמיד אחריו תמיד מכופתר תמיד רוטן ותמיד ראשו כפוף אל החול ואל תלאותיו בחול המייגע, ושהנה ממש כעת, בחדרו, הוא יושב ומתרגם למענו את ז’אן כריסטוף, שנכתב בדיוק בשביל בני השש־עשרה כשיהיו שומעים את בן השלושים ואחת מתרפק עליהם, מנסה להתקרב אל יופים, חולה אהבות ואכזבות, נקלע מסערה לסערה, ופרק אחד יש בו בז’אן כריסטוף שנפתח בקריאה “יש לי רֵעַ”, “יש לי רֵעַ”, ממש כמו הפַּ־פַּ־פַּם פַּ־פַּ־פַּם ששמענו כאן, ושאי אפשר לעצור ולא להתחיל להתייבב כשקוראים בו כל־כך, ופתאום יודעים עד כמה נכון, ועד כמה מדויק, כעת כשתלוּיים פה על העץ שמאחורי החלון, ושמעבר לכל מה שעומד כאן, בין גמור ובנוי ובין עדיין מידברי ופראי, עם רעש הים תמיד, יודעים ברור, שגם אני, תִראו שגם אני, שגם אני אעשה, מין יפה גדול כזה, חכּו, גם אני אהיה עושה ככה, אולי לא בפסנתר אבל אומר כמוהו נכון ככה, גדול בדיוק כמו שמרגישים ואמיתי כזה וזורם כזה, ושר כזה, שלא יודע איך קוראים לו, אבל שיהיה ממש כזה ושגם לו יקראו אז ככה, ובלא שום רתיעה, פּרֶסטו אַגיטאָטוֹ ולא יבוֹש, חכו תראו.