לונדון (הבורסה של אוֹדֶסה)
מנחם־מנדל מאַדֶסָה אל אשתו שֵינֶה־שֵיינדְל בכַּסְרִילֶווקֶה
לזוגתי היקרה הצנועה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתחי'.
ראשית באתי להודיעך, שאני ברוך־השם בקו־החיים והשלום. השם־יתברך שיעזור, שנשמע תמיד זה מזה רק דברים טובים ובשורות טובות, ישועות ונחמות – אמן.
והשנית שתדעי לך, שאינני מסוגל לתאר לך כלל את העיר אַדֶסה, כמה גדולה גדולה ויפה היא, ואת האנשים שכאן, ואת האופי הטוב שלהם, ואת עסקי־הפז שאפשר לעשות פה. תארי לך בעצמך, אני יוצא לי כך, עם מקל־הטיול שלי לגְרֶצְק, כך נקרא פֹה באַדֶסה הרחוב שבו יהודים סוחרים, ומייד יש לי עשרים אלף עסקים: אני רוצה חיטה – אז חיטה, סוּבּין – אז סוּבּין, צמר – אז צמר, קמח, מלח, נוצות, צִמוּקים, שׂקים, דג־מלוח – בקיצור, כל מה שפֶּה יכול לבטא מוֹצֵא אתה פה באַדֶסה. תחילה אפילו רחרחתי־וגיששתי שניים־שלושה עִיסקונים טובים, אבל עדיין לא היה לי הדבר קרוב אל הלב. אז הסתובבתי לי והלכתי והסתובבתי כל־כך הרבה בגְרֶצק, עד שבכל־זאת קרבתי־ודבקתי במשהו של ממש, דהיינו: אני סוחר ב“לונדון” ומרוויח בזה דווקא לא־רע־לגמרי! לפעמים חוטפים כף־הא, לפעמים חמשים, ולפעמים, אם הולך לך טוב, אפילו מאה שלמה. בקיצור, ה“לונדון” הוא עסק כזה, שאפשר להתעשר בן־לילה. הנה, לא־מזמן, בא הנה ברנש אחד, איזה שָׁמָש, אני יודע, וחטף תוך־כדי־שמע־ישראל אחד שלושים אלף, חטף שלושים אלף והיום הוא שומע אותם כמו את החתול, אני אומר לך, זוגתי היקרה, הזהב מתגלגל פֹה ממש ברחובות! ברוך השם, אינני מתחרט כלל שירדתי לכאן לאַדֶסה. אז הרי תשאלי: מה פתאום אני מגיע לאַדֶסה, שבכלל נסעתי לקֶשְׁנֶוו? מסתבר, שנועד לי מן־השמיים, שארוויח כמה שקלים שמֵנים! הִנֵּה, תשמעי בעצמך, איך אלוהים מוביל את האדם.
כאשר הגעתי לקֶשֶׁנֶוו לדוֹד מנשה לקבל את הנדוניה, שואל אותי הדוד מנשה: בשביל מה אני צריך את הנדוניה? אומר אני: כנראה שאני צריך; אילו לא הייתי צריך, לא הייתי בא. אומר הוא שכסף במזומנים אין לו עכשיו, הוא יכול, אומר הוא, לתת לי הוראה אל ברוצקי ביְהוּפֶּץ. אומר אני: שיהיה יְהוּפֶּץ, ובלבד שיהיה כסף. אומר הוא: הוא איננו יודע, אם ביהוּפֶּץ יש עכשיו כסף. הוא יכול, אומר הוא, לתת לי הוראה לבַכְרַך בווארשוֹ. אומר אני: שיהיה לווארשוֹ, ובלבד שיהיה כסף. אומר הוא: בשביל מה אתה צריך את ווארשוֹ? ווארשוֹ רחוקה. אם אני רוצה, יכול הוא לתת לי, אומר הוא, הוראה לבָּארְבַּאש באַדֶסה. אומר אני: שיהיה אַדֶסה, ובלבד שיהיה כסף. אומר הוא לי עוד פעם: בשביל־מה אתה כל־כך צריך כסף? אומר אני לו: כנראה שאני צריך; אילו לא הייתי צריך, לא הייתי בא. קיצורו־של־דבר, הוא מסתובב ומתפתל לפֹה ולשם, אבל זה עזר לו כמו שעוזרות למת כוסות־רוח; אני, כשאני אומר כסף אז כסף! הולך הוא, ומוציא שני שטרות של ת“ק שקלים לזמן של סך־הכל חמשה חודשים, ובשביל שי”ן שקלים הוא נותן לי הוראה אֶל בַּארְבְּאַש באַדֶסָה, ואת השאר הוא נותן לי במזומנים, – כדי שיהיה לי, הוא אומר, להוצאות הדרך. ומכיוון שאין לי זמן, אני מקצר במקום הזה. אם ירצה השם, במכתב הבא אכתוב לך על הכל בפירוט ובאריכות. תהיי בריאה ותדרשי בשלום החותן והחותנת והילדים שיחיו, לכל אחד בנפרד בחיבה רבה
ממני בעלך מנחם־מֶנְדֶל.
עיקר שכחתי. כאשר באתי עם ההוראה אל בארבאש, אומרים לי שם, שההוראה היא בכלל לא הוראה. אלא מה היא? שער־של־סוכה! שקודם יגיע, אומרים הם, מן הדוד מנשה שלך קרון החיטה, ושקודם ימכּרו את החיטה כולה, אז יתנו לך כסף. סיפור יפה, אבל קצר! אז אני מייד הרבצתי לקֶשֶׁנוו גלויית־דואר, וכתבתי לו, שאם לא ישלח תיכף־ומייד את החיטה, ארביץ לו טלגראמה. בקיצור, כותבים לפֹה, כותבים לשָם – התהלכתי כּולי ביסורים. ורק אתמול הגיעה אלי מקֶשֶנוו מאה במזומנים, וגם שטר־קטן לעוד רי“ש שקלים, עכשיו אַת כבר מבינה, למה לא כתבתי לך כל הזמן? אני חשבתי, ששי”ן השקלים הלכו לעזאזל. מכאן אפשר ללמוד, שאסור לו לאדם לחשוב תמיד על הרע־ביותר. יש אלוהים בעולם, והוא משיג את שלו. את כל מעט המזומנים פוררתי יפה לתוך ה“לונדון”, רכשתי לי צרור של סחורה, “הוֹסים'' ו''בֶּסִים”, ותודה להשם יתברך – אומרים, שיש כבר ריווח!
הנ"ל
שיינה־שיינדל מכסרילווקה אל בעלה מנחם־מנדל באודסה
לכבוד בעלי היקר הנגיד המפורסם החכם המופלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.
ראשית באה אני להודיעך, שכולנו, תודה לאל, בריאים ושלמים, שיתן אלוהים שנשמע ממך אותו דבר, ובעתיד שלא יהיה רע מזה.
שנית כותבת אני אליך, ששוב תפסה אותי העווית הישנה, שכה תתפוס את הדוד שלך מנשה, שמחק לך מחיקה יפה כזאת בחמש־עשרה מאות הקְרֶפְּלַך של הנדוניה, שנה שכזאת, מזל שכזה! איך אומרת אמא שלי, שתחיה: "על־ידי חתוּל שלחו משלוח־מנות''… שטרות הייתי לוקחת ממנו! חוֹלי הייתי לוקחת ממנו! קדחת לחמישה חודשים! אתה שומע, הלוואי והייתי משקרת, אבל אני פוחדת, שאת יתרת השקלים לא תראה כמו שאינך רואה את אוזניך, שהובלת אותן לקצה־העולם, לאַדֶסה. המזל שלך שאמא לא יודעת דבר על שטרות: חושך היה מתרחש פה, חושך מצרים! וזה, מנדל, שאתה כותב, שאתה מרוויח, תודה לאל, כסף, זה דבר מכובד מאוד אצל כולנו. אלא מה? שיהיו לך שמונים שנים שחורות, על כל אויביי, כשאתה כבר כן כותב, תכתוב לפחות כמו בן־אדם! למה שלא תכתוב ותפרט בדיוק, איזו מין סחורה היא זאת, שאתה סוחר בה? כמה זה עולה למטר? או שמא מוכרים את זה במשקל? שאלו אותי בחרם, אם אני יודעת מה זה, ובמה אוכלים את זה! משהו אני לא מבינה, אתה אומר שקנית סחורה והנה יש כבר רווח. איזו מין סחורה היא זאת, שצומחת אצלך בזריזות כזאת? “שאמפּיניוֹנים, אומרת אמא, גם־כן צריכים גשם!”… ואם יש רווח, למה אתה לא מוכר? לְמה אתה מחכה? להתייקרות? ולמה אתה לא כותב איפה אתה גר ואיפה אתה אוכל? משהו כאילו הייתי לך זרה, לא אשה עד מאה־ועשרים שנה, אלא איזו אהבהבת, להבדיל, איך אומרת אמך, שתחיה: “כשהפרה יוצאת לעֵדר, היא שוכחת להגיד שלום”. לי נדמה, שאילו רצית לשמוע בקולי, היית משתדל להסתחר שם מה שאפשר יותר מהר ולבוא הביתה עם קצת המזומנים, אז תמצא לך עסקים יותר יפים מן המה־שמו שם… שכה אדע מקדחת כמו שאני יודעת איך קוראים לזה! ותהיה בריא, כמו שמאחלת לך מעומק הלב אשתך הנאמנה באמת שיינה־שיינדל.
מנחם־מנדל מאודסה אל אשתו שיינה־שיינדל בכּסרילווקה
לזוגתי היקרה הצנועה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתחי'.
ראשית, באתי להודיעך, שאני ברוך־השם בקו החיים והשלום. השם־יתברך שיעזור, שתמיד נשמע זה מזה רק דברים טובים ובשורות טובות, ישועות ונחמות – אמן.
והשנית, שתדעי לך, שבכלל אינני מתפלא על שאינך מבינה את השׂכל של “לונדון”, שהרי אם יהודים סוחרים, יהודים בעלי זקנים, אינם יודעים מי חיתל אותם, לא־כל־שכן יהודיה! על־כן אסביר לך, שתביני את העסק לאשורו. הנה דעי לך, שה“לונדון” עצמו הוא חומר עדין. להימכר זה נמכר במלה, ולראות לא רואים אותו. כל רגע זה משתנה: הנה זה יקר, הנה זה זול, הנה זה “הוֹס”, הנה זה “בֶּס”, כלומר, השקל שם בברלין או שהוא עולה, או שהוא נופל, הכל תלוי בברלין; איך שברלין פוסקת, ככה זה. השערים רצים למעלה ולמטה כמו משוגעים, טלגראמות עפות הלוך וחזור, ויהודים מתרוצצים כמו ביריד, עושים עסקים ונעשים מאושרים, וגם אני בתוכם. מהומה, בהלה, אפשר להשתגע. הנה, למשל, עשיתי אתמול “סטאלאז'”, עלה לי חמישים, אז היום בבוקר, בדיוק בשעה שתים־עשרה, הוא אזל כולו. אבל את בוודאי לא יודעת מה פירוש “לעשות סטאלאז'” – אז צריכים להסביר לך. למשל, נותנים למישהו חמישים ליום וההוא “מעמיד שער”, אז את יכולה לעשות לי מן ה“סטאלאז'” “שני צדדים”, כלומר: שני “בֶּסים”, או שני “הוֹסים”, או, להיפך, להיעצר ולמכור לו לאיש “זכות־סומא” עד אחרי “הנעילה” (“נעילה” אצלנו באַדסה פירושה לפנות־ערב, כמו אצלכם בין מנחה למעריב"). אז אם השער “מפגר”, יצאה כפרה על כל החמישים – פירושו לעשות “סטאלאז'”. אבל שלא תתייסרי כלל, זוגתי היקרה! להפסיד חמישים הוא פה מן הדברים הקלים. השם־יתברך יעזור, ו“יילך לצד ימין”, ואז אני, אם ירצה השם, ארוויח כסף, והרבה! ומה שאת אומרת בנוגע לשטרות של הדוד מנשה, יש לך טעות גדולה. השנה הטובה עוד לא לקחה אותו, הוא עדיין “בטוח” נאה! אילו רק רציתי להוריד “הנחונת”, יכולתי להפוך אותם לסוכּר, אבל אינני רוצה. לו הייתי צריך כסף, יש לי מספיק. אני יכול למכור כמה הוסים", או כמה “בסים”. אבל אין לי חשק לזה, עדיף לי יותר שאקנה עוד “סטאלאז'”. מה שיותר “סטאלאז’ים” יותר טוב. אם אתה הולך לישון עם “סטאלאז'”, השינה אחרת לגמרי! ומכיוון שאין לי פנאי, אעשה זאת בקיצור, אם ירצה השם, באגרת הבאה, אכתוב לך על הכל באריכות. ולפי־שעה שאלוהים יתן בריאות והצלחה.
ממני בעלך מנחם־מנדל.
עיקר שכחתי. מה שאַת שואלת אותי, איפה אני גר ומה אני אוכל, כותב אני לך, זוגתי היקרה, שאינני יודע בעצמי באיזה עולם אני נמצא. העיר אַדסה ענקית עד־אין־שיעור, והכל עולה פה ביוקר, והבתים גבוהים פה עד השמיים, צריכים לטפס על מדרגות של ברזל חצי שעה, עד שבאים הביתה, ממש מתחת לשמיים, ואשנב שמה קטן, כמו בבית־סוהר. אני קם לתחיה כשמפציע היום ואני יכול לקפוץ מבית־הסוהר לשם, לגרֶצק, ואכן שם אני אוכל בעמידה, זאת אומרת, חוטפים מה שאלוהים נותן, כי למי יש פנאי להתיישב לאכול, כשכל רגע אדם צריך לברר מה השערים בברלין? לעומת זאת הפירות הם בזיל הזול. ענבים אוכלים פה לא כמו אצלכם בכסרילווקה בראש השנה ל“שהחיינו”, – פה אוכלים ענבים כל יום, ובאמצע הרחוב, בכלל לא מתביישים. הנ"ל.
שיינה־שיינדל מכסרילווקה אל בעלה מנחם־מנדל באודסה
לכבוד בעלי היקר הנגיד המפורסם החכם המופלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.
ראשית, באה אני להודיעך, שכולנו, ברוך־השם, בריאים ושלמים, שיתן אלוהים שנשמע ממך אותו דבר, ובעתיד שלא יהיה רע מזה.
שנית, כותבת אני אליך, שהסתכלתי עליך באמת רק כמו על משוגע! שכה אדע, שלא ייאמר הדבר על כל השבוע, מן העיר אַדסה, כשם שאני אפילו מתחילה משהו לדעת, מה שאתה מפטפט שם במכתב על “הֶס” ו“בּוֹס'' ו”דיליז’אנס", השנה השחורה יודעת אתכם שמה! חמישים’ים עפים אצלך כמו כופתאות, משהו שם אצלך כסף־שְׁמֶסף, הפקר־בצל! כמובן שאפשר ללכת בזהב בפרנסות שכאלה! אינני מבינה, אפילו שתוריד לי את הראש, איזו מין סחורה היא זאת, שלא רואים אותה? חתול בשק!?… אתה שומע, מנדל? זה לא מוצא חן בעיני. אצל אבא שלי לא התנסיתי בפרנסות אוויר שכאלה, שישמור אותי אלוהים גם הלאה. איך אומרת אמא, שתחיה: “מאוויר תופסים הצטננות”… אתה כותב: “כשהולכים לישון עם דיליז’אנס, השינה לגמרי אחרת”… מי זה הולך לישון עם דיליז’אנס? משהו דיבורים מוזרים, לשון תורכית! ומה שאתה כותב לי, שאתה יכול להפוך את השטרות של הדוד מנשה לסוכר, אז אם אני לא אאמין בזה, גם־כן לא אהיה אפיקורסית, כמו שאמא אומרת: "אל תאמין עד שלא תספור''… אתה יודע מה, מנדל? שמע לי, לאשה, תירק יריקה יפה על כל האַדֶסה, ומוּטב שתבוא הביתה, לכסרילווקה. חמש־עשרה מאות שקלים יש לך. דירה נותן לנו אבא, שיחיה, חנויות ניתנות בשׂכירות, אז מה עוד חסר לך? בשביל מה אני צריכה לשכב אצל הזולת בפֶּה, ושאויבים ימלמלו, שאתה הפלגת לאַדסה ואותי השלכת, שלא תחיה לראות זאת! בינתיים עוד יכולה האדסה שלך להיות כפּרה לכסרילווקה שלנו, עם כל החומות הגבוהות שלך עם מדרגות הברזל, שצריכים לזחול ולטפס בהם כמשוגעים! באמת שכדאי בשביל דבר כזה לקלקל את הקיבה, – מה יש? שענבים זולים! מה, מוכרחים לזלול ענבים, שזיפים מרים בשבילך? אצלנו עכשיו יבול שזיפים כזה, דלי שלם בזהוב אחד! אבל הרבה אכפת לך מה שמתרחש אצלנו בבית. אתה לא שואל אפילו על הילדים, מה הם עושים. כבר בכלל שכחת שאתה אבא לשלושה תינוקות, שיהיו בריאים, איך אומרת אמא: “מרחיק עיניו, מרחיק לִבּוֹ”… מכה כזאת שתתיישב עליך, כשם שהיא צודקת! בינתיים תשאר בריא ומאושר מאוד, כפי שמאחלת לך
אשתך הנאמנה באמת שיינה־שיינדל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.