שני פרקים ראשונים
קטֹנתי 🔗
איגרת מאת טביה החלבן אל המחבר
לכבוד האדון הנכבד וכו‘, לידידי היקר והאהוב, ר’ שלום־עליכם, אלוהים יתן לך בריאות ופרנסה, לך, לאשתך ולילדיך, שיהיה לך הרבה נחת בכל אשר תפנה ותלך, אמן סלה!
קטֹנתי! – חייב אני לומר לך בלשון, שיעקב אבינו אמר בפרשת “וישלח” כאשר יצא נגד עשׂיו, להבדיל… אבל אם זה אולי לא כל־כך מקובל עליך, מבקש אני ממך, אדוני שלום־עליכם, שלא תבוא אלי בטרוניה, חי־וקיים פשוט אני, אתה בלי ספק יודע יותר ממני – מה יש פה לדבר? בכפר, מה־אפשר־כבר־לומר, אדם נעשה גס, למי יש פנאי להציץ בספר, או ללמוד פרשה של חומש עם רש"י, או מה? קצת מזל נתמזל, שהקיץ בא, מתכנסים עשירי יֶהוּפֶּץ בקייטנות של בויבֶּריק, אפשר לפגוש לפעמים באדם יפה־נפש, ולשמוע מלה טובה. אתה יכול להאמין לי, כשאני נזכר בימים ההם, כאשר ישבת על־ידי ביער, הקשבת לסיפורים הטפשיים שלי, זה היה שווה לי כאילו הרווחתי מי יודע כמה! אינני יודע במה מצאתי חן בעיניך, שתתעסק עם אדם קטן כמוני, אפילו איגרות שתכתוב לו. ולא־כל־שכן להציג את שמי בספר, לעשות ממני שלוש־סעודות שלם, כאילו הייתי פה מי יודע מי, – אז בוודאי שמותר לי לומר: קטֹנתי!… אומנם נכון, ידיד טוב אני לך, שיעזור לי אלוהים בחלק המאה ממה שאני מאחל לך! אתה, נדמה לי, ראית יפה, איך שירתתי אותך עוד בשנים הטובות, כאשר עוד ישבת בקייטנה הגדולה, – אתה זוכר? – קניתי לך בהמה בעד חמישים, והיא היתה מציאה־של־גנב בחמישים־וחמש. אלא מה, שביום השלישי נתפגרה? אז אני לא אשם, והא ראייה: למה הבהמה השנייה שנתתי לך גם־כן התפגרה?… אתה בעצמך יודע יפה כמה שהדבר החליא אותי; הסתובבתי ממש בלי ראש! אני יודע? נדמה שבחרתי מן היפה ומן המובחר ביותר, שאלוהים כה יעזור לי וגם לך, אם־ירצה־השם, לשנה החדשה, שיהיה, איך אתה אומר, חדש ימינו כקדם… ולי שאלוהים יעזור בפרנסתי, שאהיה בריא, אני והסוס שלי, להבדיל, ובהמותי שתיחלבנה הרבה, כדי שאוכל לשרת אותך גם להבא בגבינה ובחמאה על הצד היותר טוב, אותך ואת כל עשירי יהופץ, שיתן להם אלוהים הצלחה ופרנסה וכל טוב בהרבה נחת. ולך, על הטירחה שאתה טורח למעני, ועל הכבוד שאתה גורם לי בספר שלך, אומר אני עוד פעם: קטֹנתי! על מה מגיע לי כובע כזה, שעולם מלא אנשים ישמע לפתע, שמן העֵבר ההוא של בויבריק, לא רחוק מאַנַאטֶוְקֶה, נמצא יהודי שקוראים לו טֶבְיֶה החלבן? אבל יש להניח שאתה יודע מה שאתה עושה, אינני צריך ללמדך שׂכל, ואיך לכתוב אתה כבר יודע בעצמך, והלאה, בנוגע לשאר הדברים, אני כבר סומך על האופי היפה שלך, שתעשה שם ביהופץ למעני הכל, שתצא לי מן הספר איזו טובה קטנה לפרנסתי. אני באמת, שכֹּה אחיה, זקוק עכשיו מאוד: אני מהרהר, אם־ירצה־השם, שבקרוב אתחיל לחשוב על לחתֵן אחת הבנות; ואם אלוהים יתן, איך אתה אומר, בחיי, אז אולי אפילו שתיים בבת אחת… בינתיים תהיה לי בריא ומאושר תמיד, כפי שמאחל לך מכל לב ממני ידידך הטוב טביה.
כן, עיקר שכחתי! כשהספר יהיה מוכן, ותרצה לשלוח לי איזה כסף, אז שתשלח במחילה לאנאטווקה, על שמו של השוחט. יש לי שם פעמיים בשנה יאָרציַיַט, יום־השנה זאת אומרת: פעם אחת בסתיו, לפני חג ה“פוקרוֹוֶה” של הגויים, ובפעם השנייה בסביבות השנה החדשה" שלהם, – שאז אני, זאת אומרת, יהודי־מן־העיר. והלאה, סתם ככה איגרות יכול אתה לשלוח אלי ישר לבויבריק, על שמי, ובזה הלשון: פֶּרֶדַט הוֹסְפּוֹדִינוּ טֶוֶליוּ מוֹלוֹצְ’נֵהוֹ יֶוְרֵיִי, למסור למען האדון טֶבֶל היהודי החלבי.
הזכייה הגדולה 🔗
סיפור מופלא, איך טֶביה החלבן, יהודי עני, מטופל בילדים, לפתע פתאום ראה אושר בשל מקרה משונה ומוזר, שכדאי שיתארוהו בספר. – מסופר על־ידי טביה עצמו ונמסר מלה במלה.
מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן
דהיינו: הוא מקים את העני מן האדמה, הוא מרים את הקבצן מן הזבל.
(תהלים קי"ג, ז)
– כשנועדה לאדם הזכיה הגדולה, שומע אתה, אדוני שלום־עליכם, אז היא באה ישר אל־תוך הבית, איך אתה אומר: “למנצח על הגתית”, כשהוֹלֵךְ לְךְ – זֶה רָץ; אין פה שום עניין של שכל ושל זריזות. ושמא חלילה להיפך, אז יכול אתה להתפוצץ מרוב דיבור וזה יעזור לך כמו השלג דאשתקד, איך אתה אומר: “אין חכמה ואין עצה נגד סוס מזופת”. אדם עובד בפרך, נקרע לגזרים, אין מה לעשות אלא אם תשכב, על כל שונאי ציון, ותמות! פתאום, לא יודעים ממה ומנַיִן, מסייסים לך סוסים מכל הצדדים, כמו שכתוב בפסוק: “רֶוח והצלה יעמוד ליהודים”; לפרש לך אינני צריך, אבל הפשט הוא, שיהודי, “כל זמן שהנשמה בקרבי” – אם וריד אחד עוד הולם בו, אסור לו לאבד את הביטחון. אכן ראיתי זאת מעצמי, איך העליון הנהיג אותי ואת פרנסתי הנוכחית. שהרי איך מגיע אני למכור מכל הדברים דווקא גבינה וחמאה לפתע־פתאום, כשהסבתא של הסבתא שלי אף פעם לא סחרה בדברי חלב? באמת, כדאי שתשמע את כל הסיפור מן ההתחלה עד הסוף, אשב לי לרגע כאן לצדך על הדשא, שילעס לו הסוס בינתיים משהו, איך אתה אומר: “נשמת כל חי” – גם הוא ברייה אצל אלוהים.
בקיצור, זה היה בערך בסביבות שבועות, זאת אומרת, שלא אגיד לך שקר, שבוע או שבועיים לפני שבועות; ואולי, הה? כמה שבועות אחרי שבועות. אל תשכח, זה כבר לאט־לאט, שאגיד לך במדוייק, עברה שנה וחצי־שבוע, זאת אומרת בדיוק תשע שנים או עשר, ואולי עוד עם זנב. אני אז הייתי, כמו שאתה רואה אותי כאן, לגמרי לא זה שעכשיו, זאת אומרת באמת אותו טֶבְיֶה עצמו, אבל בכל־זאת לא אותו עצמו, איך אתה אומר: אותה יֶנְטֶה אשה, רק אחרת לבושה. דהיינו מה? הייתי, לא עליכם, קבצן עם שבעה שובלים. אם כי, אם רוצים לגלגל את השיחה לאחור, אני עוד עכשיו די רחוק מלהיות עשיר. מה שעוד חסר לי עד ברוצקי – יכולים שנינו לאחל לעצמנו שנרוויח הקיץ עד אחרי סוכות; אבל לעומת אז, היום אני, זאת אומרת, יהודי עשיר, עם סוס־ועגלה משלו, עם, בלי עין־הרע, זוג בהמות חולבות, ועוד אחת שהִנֵּה־הִנֵּה תמליט. יש, בל נחטא, גבינה וחמאה ושמנת טריה כל יום, מעמלנו של עצמנו, כי כולנו עובדים, איש לא יושב בטל. אשתי, שתחיה, חולבת את הבהמות, הילדים מביאים כדים, מקציפים חמאה, ואני עצמי, כמו שאתה רואה אותי כאן, נוסע לי כל יום עם שחר לשוק, עובר את כל הקייטנות של בּוֹיבֶּרִיק, אתה מתראה לך עם פלוני, עם אלמוני, כל בעלי־הבתים הגדולים של יֶהוּפֶּץ, משוחח קצת עם בן־אדם, אז אתה מרגיש, שגם אתה משהו חתיכת בן־אדם בעולם, איך אתה אומר, ולא חייט צולע; ולא כל שכן בשבת – אז אני הרי לגמרי מלך, מציץ בספר יהודי, פרשה של חומש, קצת תרגום, תהלים, פרק, זה, ההוא, לוֹקְש, בוֹידם – אתה מסתכל עלי, אדוני שלום־עליכם, וחושב בלבך תוך כדי כך בוודאי: “אֶ, הטֶבְיֶה הזה הוא הרי באמת בכל־זאת משהו יהודי שֶׁ אֲשֶׁר!”…
בקיצור, אז מה התחלתי לספר לך? כן, אז אני, זאת אומרת, הייתי אז, בעזרת אלוהים, בעוני מר, גוועתי, לא על שום יהודי, עם אשה וילדים שלוש פעמים ביום ברעב, חוץ מארוחת־ערב. עבדתי בפרך כמו חמור, סחבתי קורות מן היער עד לתחנת־הרכבת עגלה מלאה, שלא יהיה לך לחרפה, בעד שני זהובים ליום, וזה – לא כל יום, וְלֵך תקיים בזה, בלי עין־הרע, בית מלא נקרנים, שיהיו בריאים, עִם, להבדיל, סוס, שיושב על מזונותיך, שאינו רוצה לדעת מה רש“י אומר, צריך ללעוס כל יום, בלי שום תירוץ. מה עושה אלוהים? שהרי הוא, איך אתה אומר, זן ומפרנס לכל – מנהיג את עולמו הקטן בחכמה, בשכל; רואה הוא, איך אני מתענה פה כך על חתיכת הלחם, אומר הוא לי: “אתה בוודאי חושב, טביה, שזהו זה, שכבר אחרי ככלות הכל – סוף העולם, השמיים נפלו עליך? פֶה, אתה טיפש גדול! הנה תראה, כיצד, אם רק אלוהים ירצה, יסתובב המזל לרגע “משמאל – אחו־רה פנה!” ואור נהיה בכל הזוויות; יוצא, כמו שאנחנו אומרים ב”ונתנה תוקף”: “מי ירום ומי ישפל” – מי שנוסע ומי שהולך ברגל. העיקר הוא – בטחון, יהודי צריך לקוות, רק לקוות. אלא מה? שבינתיים אתה משחיר מצרות? אז בשביל זה הרי אנחנו משהו חתיכת יהודים בעולם, איך אתה אומר, אתה בחרתנו – לא בחינם מקנא בנו העולם… כלפי מה אני מדבר על זה? אני מדבר כלפי איך שאלוהים נהג בי, באמת רק נסים ונפלאות, מותר לך לשמוע.
ויהי היום, פעם אחת לעת בוא הלילה, נוסע אני לי כך בלב־הקיץ ביער, כבר בחזרה הביתה, בלי הקורות; הראש באדמה, על הלב שממה וחשכה; הסוס, מסכן, בקושי מתבלבל ברגליו, אם תאיץ ואם תרביץ. “תזחל, אני אומר, ביש־מזל, ישר לתוך האדמה יחד אתי, שתדע גם אתה מה פירוש תענית ביום־קיץ ארוך, כשאתה שוכן אצל טביה בתורת סוס!” שקט סביב־סביב, כל צליפה בשוט מהדהדת ביער; השמש שוקעת, היום גוסס; צללי העצים מתמשכים ארוכים כמו הגלות היהודית; מתחיל להחשיך וקודר מאוד בלב. כל מיני מחשבות והרהורים זוחלים לתוך הראש, כל־מיני דמויות של אנשים, שכבר מתו מזמן, באות לקראתי; ופה אני נזכר בבית – אוי ואבוי לי! בבית חושך, קדרות; הילדים, שיהיו בריאים, ערומים ויחפים, מצפים, המסכנים, לאבא, הביש־מזל הזה, שמא יביא הביתה כיכר של לחם טרי, ואולי לחמניה; והיא, הזקנה שלי, כרגיל יהודיה, רוטנת: “ילדים הייתי צריכה ללדת לו, ועוד שבעה ולא פחות, מה לעשות אם לא לקחת, אלוהים שלא יעניש אותי על הדברים, ולזרוק אותם חיים לתוך הנהר!” טוב לשמוע דיבורים כאלה? הרי איני אלא בן־אדם, איך אתה אומר: בשר ודגים, את הקיבה לא תסתום במלים; חוטפים חתיכת דג־מלוח אז מתחשק תה, ולתה צריכים סוכר, וסוכר, אתה אומר, אצל ברוֹצקי. “על פרוסת הלחם, אומרת אשתי שתחיה, המעיים, אין־דבר, ימחלו, אבל בלי כוס התה, אומרת היא, אני בבוקר מתה לגמרי; התינוק, אומרת היא, כל הלילה מוצץ ממני את הדֶבק!” ובינתיים הרי אני בכל־זאת איזה יהודי בעולם, באמת תפילת מנחה, איך אתה אומר, היא לא עֵז, לא תברח, אבל להתפלל צריכים. תאר לך, איזו תפילה יפה כבר יכולה להיות, שבדיוק כשעומדים שמונה־עשרה, מתפרע, מעשה־שטן, הסוס כמו מטורף; אז צריכים לרוץ אחרי העגלה, לתפוס את המושכות ולשיר “אלוהי אברהם אלוהי יצחק אלוהי יעקב” – יפה עמדתי שמונה־עשרה! ופה, כאילו להכעיס, מתחשק דווקא להתפלל בטעם, בלב, אולי יקַל על הנשמה…
בקיצור, רץ אני לי ככה אחרי העגלה ואומר שמונה־עשרה בקול רם, בניגון, כמו, להבדיל, ליד העמוד בבית־הכנסת: “מכלכל חיים בחסד” – הוא אשר מספק מזון לכל ברואיו, “ומקיים אמונתו לישני עפר” – אפילו מי ששוכב באדמה ואופה כעכים. אוי, חושב אני לי, שוכבים אנחנו באדמה! אוי, נקרעים לגזרים! לא כמו ההם, למשל, עשירי יהופץ אני מתכוון, שיושבים כל הקיץ בבויבריק בקייטנות, אוכלים ושותים ורוחצים בכל טוב. אוי, ריבונו־של־עולם, למה זה מגיע לי? אני, נדמה לי, יהודי כמו כל היהודים. גֶוואלד, אלוהי’ניוּ, “ראה נא בענינו” – תראה, אני אומר, תסתכל איך שאנו עובדים בפרך, ותגן על העניים מפני העוולות, כי מי, מי ישים אליהם לב אם לא אתה? “רפאנו ונרפא” – שלח לנו את הרפואה, מכה כבר יש לנו בעצמנו… “ברך עלינו” תברך אותנו בשנה טובה, שיהיה יבול טוב לכל מיני התבואות, חיטה ושיפון ושעורה; אם כי אפילו, אם נגלגל את השיחה בחזרה, מה יצא לי, לביש־המזל, מזה? לדוגמא למשל, מה יֵצא לסוסי, להבדיל, אם שבולת־שועל יקרה או לא?… אבל, פֶה, לא מקשים קושיות לאלוהים, ובפרט יהודי בוודאי שהוא צריך לקבל כל דבר ברצון ולומר גם זו לטובה, מן הסתם ציווה אלוהים כך. “ולמלשינים” – שר אני הלאה – והמלשינים וה"סטיקרַאטים'', האומרים שאין אלוהים בעולם, יהיה להם פרצוף יפה כשיבואו לשם; הם יצטרכו לחלות את כל זה עם אחוזים, כי הוא “שובר אויבים” – הוא משלם יפה־יפה, אתו אי־אפשר לשחק, אתו יש ללכת בטוב, להתחנן אצלו, לזעוק אליו: “אב רחמן” – אב לבבי, מלא־רחמים! “שמע קולנו” – תקשיב לקולותינו, “חוס ורחם עלינו” – תרחם על אשתי וילדי, כי הם רעבים! “רצה” – שתשעה, אני אומר, אל עמך ישראל האהוב, כמו פעם, בבית־המקדש, עוד כשהכהנים והלויים… פתאום – סטופּ! הסוס נעצר. אני חוטף מהר את שיירי השמונה־עשרה, מרים את עיני ומביט – ישר מן היער באות לקראתי שתי נפשות משונות ומוזרות, מחופשות בלבושים לא רגילים. “גזלנים!” – חלפה מחשבה בראשי, ומייד עצרתי בעדי: “פֶה, טביה, אתה טיפש! מה־פירוש, אתה נוסע ביער כבר כל כך הרבה שנים, ביום ובלילה, מה פתאום עלה בראשך היום משהו גזלנים?” – וִיוֹ! מאיץ אני בסוסי ונאזר עוז ונותן לו כמה צליפות מאחור, כאילו לא אלי התכוונו.
– ר' יהודי! תקשיב רגע, ר' קרוב! – פונה אלי אחת משתי הנפשות בקול של נקבה ומרמזת לי בצעיף. – בוא הנה, עצור לרגע, חכה דקה אחת, אל תברח, שום דבר, חלילה, לא יעשו לך!
“אהה, מן הסטרא אחרא!” – חושב אני לי, ובו במקום אומר אני לעצמי: “בהמה בצורת סוס! מה פתאום משהו באמצע הדברים רוחות עם שדים?” ועוצר את הסוס. אני מתחיל להתבונן היטב בשתי הנפשות: נקבות; אחת מבוגרת יותר, עם מטפחת של משי על הראש, והשנייה צעירה יותר, עם פאה נכרית; שתיהן סמוקות כאש ומזיעות כהוגן.
– ערב טוב, תראו מי שבא! – פונה אני אליהן בקול רם, כאילו במצב־רוח טוב. – מה חשקכן? אם התכוונתן לקנות משהו, אז אצלי לא תמצאו כלום, מלבד כאב־בטן, על ראש כל אויבי, או עוגמת־לב כל השבוע, או קצת כאב־ראש, מיחושים יבשים, יסורים רטובים, צרות פריכות?…
– שקט, שקט! – מחזירות הן לי. – תראו איך שהוא התיר את הרסן! יהודי, אם נגעת בו במלה אינך בטוח בחייך! איננו צריכות, הן אומרות, לקנות שום דבר, רצינו רק לשאול אותך, אולי אתה יודע, היכן כאן הדרך לבויבריק?
– לבויבריק? – מחזיר אני ופורץ בצחוק כאילו. – אצלי יש לזה, אומר אני, פרצוף כזה, כאילו, למשל, הייתן שואלות אותי אם אני יודע שקוראים לי טביה.
– ככה? קוראים לך טביה! ערב טוב לך, אדון טביה! איננו מבינות מה פה – מחזירות הן – הצחוק? אנחנו זרות, מיהופץ אנחנו, וגרות פה בבויבריק בקייטנה, אז יצאנו, הן אומרות, לרגע קט לטייל, ומסתובבות ככה ביער הזה, לאט־לאט מאז השכם־בבוקר, תועות ותועות ובשום אופן איננו מצליחות לעלות על הדרך הנכונה; בינתיים, אומרות הן, שמענו מישהו שר ביער, אז בהתחלה חשבנו, מי יודע, אולי זה חלילה, גזלן? אבל אחר־כך, אומרות הן, כשראינו מקרוב שאתה, תודה לאל, יהודי, נעשה לנו קצת קל יותר על הנשמה. עכשיו אתה מבין כבר?
– חה־חה־חה, גזלן יפה! – אומר אני. – שמעתן פעם, אומר אני, מעשה בגזלן יהודי, שהתנפל על עובר־אורח וביקש ממנו קומץ טאבאק להרחה? אם תרצו, אומר אני, אוכל לספר לכן את הסיפור.
– את הסיפור – אומרות הן – תשאיר לפעם אחרת; מוטב שתראה לנו את הדרך לבויבריק.
– לבויבריק? – אומר אני. – מה פירוש. הרי זוהי הדרך הנכונה לבויבריק! אפילו, אומר אני, שלא תרצו, מוכרחות אתן להגיע בדרך המלך הזאת ישר לבויבריק.
– אז מה אתה שותק! – אומרות הן לי.
– אז מה, אומר אני, שאצעק?
– אם כך, אומרות הן לי, יכול אתה לדעת, זה עוד רחוק מפה לבויבריק?
– לבויבריק, אומר אני, לא רחוק, ורסטאות אחדות; זאת אומרת, אומר אני, חמש־שש ורסטאות, או שבע, ואולי אפילו כל השמונה.
– שמונה ורסטאות?! – צעקו שתי הנשים בקול־אחד, פכרו ידיהן וכמעט ופרצו בבכי. – הייתכן, מה אתה מדבר! אתה יודע מה שאתה מדבר? מלה קטנה להוציא מן הפה – שמונה ורסטאות?!
– נו, אז מה, אומר אני, שאעשה? אילו זה היה תלוי בי, הייתי מקצר קצת; אדם צריך, אומר אני, לנסות כל דבר בעולם. בדרכים קורה, שצריכים, אומר אני, להיגרר בבוץ במעלה ההר, ועוד ערב־שבת בנוסף על כך, הגשם מצליף בפנים, הידיים נוקשות, הלב מתעלף, והנה – טראך! ציר מתבקע…
– אתה מדבר משהו לגמרי כמו מטורף, – אומרות הן לי, – אתה בכלל לא שפוי בדעתך, בחיי. מה אתה מספר פזמונות, מעשיות של בבא מאלף־לילה־ולילה? אין לנו כבר כוח להתבלבל ברגליים; כל היום, מלבד כוס קפה ולחמניה־בחמאה, לא היה לנו כלום בפה, אז אתה בא ומספר את המעשיות שלך!
– אם כך, – אומר אני – זה דבר אחר; איך אומרים, ריקוד לא הולך לפני האוכל. את הטעם של רעב אני מבין לא רע, אתן לא צריכות לספר לי. יכול מאוד להיות, אומר אני, שלא חזיתי בקפה עם לחמניה־בחמאה כבר שנה לפחות… וכמו שאני מדבר, מצטיירות לעינַי כוס חמה של קפה־בחלב עם לחמניה־בחמאה טריה, ועוד דברים טובים… “ביש־גדא אחד, חושב אני לי, לא גידלו אותך אלא רק על קפה עם לחמניה־בחמאה? ובשביל פרוסת לחם עם דג־מלוח אתה חולה?” וההוא, היצר־הרע, שלא־יזכר, להכעיס: דווקא קפה, להכעיס: לחמניה־בחמאה! אני מריח את ריח הקפה, אני חש את טעם הלחמניה־בחמאה – טריה, טעימה, מחיה־נפשות!
– אתה יודע מה, אדון טביה? – פונות אלי שתי הנשים. – שמא יהיה הגיון בסברה, שכמו שאנחנו עומדות כאן, שנעלה אליך לעגלה, ואתה בעצמך תטרח ותוביל אותנו, במחילה, הביתה, לבויבריק? מה תגיד על זה?
– משל הוא, אומר אני, כחרס הנשבר; אני נוסע מבויבריק, ואתן צריכות אל בויבריק! איך יעבור החתול את המים?
– נו, אז מה? – מחזירות הן, – אינך יודע מה עושים? יהודי למדן ימצא עצה: יסובב את העגלה ויסע בחזרה. אל תחשוש, אדון טביה, אומרות הן, היה בטוח, אם־ירצה־השם, כשאלוהים יביאנו הביתה בשלום, מאחלות אנו לעצמנו שנחלה כל מה שאתה תפסיד עלינו.
“משהו מדברות אתי לשון־תרגום! – חושב אני לי. – לשון סתרים, כלל לא כרגיל!” – ועולים על דעתי: מתים, מכשפות, לצים, מחלות נסחבות. – "שוטה בן נקרן! – חושב אני לי. – מה אתה עומד כמו מקל! קפוץ על העגלה, תראה לסוסך את השוט, ותעשה “ויברח!” אבל, מעשה־שטן, נפלט לי בלי משים מן הפה:
– תטפסו לעגלה!
שלי שמעו, ודווקא לא נתנו שאתחנן הרבה – וקדימה לעגלה; אני אחריהן על דוכן־העגלון, מסובב את היצולים, מצליף בסוס: אחת, שתיים, שלוש, צעד! – מי, מה, איפה? יום־של־אתמול! לא רוצה לזוז מן המקום, אלא אם תחתוך אותו לשניים. "נו, חושב אני לי, עכשיו אני כבר מבין איזה מיני נקבות אלה… השנה־הטובה נשאה אותי לעצור באמצע הדרך, לגלגל שיחה עם נשים!… אתה מבין, מצד אחד היער, השקט והדמדומים, לקראת לילה, ופה – שתי נפשות, כביכול נקבות… “כוח הדם” עבד אצלי די חזק על כל המיתרים. אני נזכר במעשה בבעל־עגלה, שפעם אחת נסע ביער לבדו וראה על דרך־המלך מונח שק של שבולת־שועל. בעל־העגלה שלי ראה שק עם שבולת־שועל, אז הוא לא התעצל, ירד מן העגלה, תפס את השק עם שבולת־השועל על השכם, קרע לו את הבריאוּת, בקושי העלה את השק על העגלה! – הלך לעולמו, קדימה צְעד. הוא נוסע ככה כדי ורסטאה ומסתובב לראות את שק שבולת־השועל – לא שק ולא שבולת, אלא עֵז רובצת אצלו בעגלה, עֵז עם זָקָן: הוא רוצה לגעת בה בידו, מושיטה היא לו לשון כאורך של ארשין, מוציאה צחוק פראי־ומשונה ונעלמת…
– למה אתה עוד לא נוסע? – פונות אלי הנשים.
– למה אני לא נוסע? הרי עיניכן רואות, אומר אני, למה: הסוס אינו רוצה להתפלל, אין לו מצב־רוח.
– תצליף בו בשוט, מחזירות הן, הרי יש לך שוט.
– תודה לכן, אומר אני, על העצה, טוב שהזכרתן לי. החסרון הוא, אומר אני, שהבחור שֶלי אינו נבהל מפני דברים כאלה; הוא כבר רגיל לשוט כמו שאני רגיל לדלוּת, – אומר אני להן כאילו בפתגם, וגופי נזרק בקדחת בת־תשע־השנים.
בקיצור, מה אאריך לך – הוצאתי את כל לבי המר על הסוס המסכן; כל־כך, לרוחב, ולאורך, עד שאלוהים עזר, זזנו מן המקום, “ויסעו מרפידים” – ויצאנו ביער ישר לדרכנו. תוך כדי נסיעה, חולף בראשי הרהור חדש לגמרי: "אוי, טביה, סוס בן סוס שכמותך! “החילות לנפול” – היית קבצן, ותשאר קבצן. מה פירוש, אלוהים שלח לך פגישה שכזאת, שמזדמנת פעם במאה שנים, איך זה לא התנית מלכתחילה, שתדע מה־יקר – מה תקבל עבור זה? אילו דיברנו הן על־פי יושר והן על־פי מצפון, הן על־פי אנושיות והן על־פי דין ועל־פי חוק, ואפילו על־פי אני יודע מה, לא עוול הוא אילו הרוויח אדם בזה משהו, ולמה לא ללקק אפילו איזו עצם, אם כבר כן הזדמן כך? עצור את הסוס, בהמה שכמותך, תגיד להן ככה וככה, ברחל בתך הקטִינה: “אם יהיה לי אצלכן כך וכך, מה טוב, אם לא, נבקשכן, במחילה, לרדת מן העגלה!” אבל אני חושב לי בחזרה: "אתה באמת בהמה, טביה! אינך יודע, שאת עור הדוב אסור למכור ביער, כמו שאומר הגוי: שֶׁצֶ’ה נֶה פּוֹימַוְ אַ וְזֶ’ה סְקוּבֶה, עוד לא צד וכבר פושט את העור''…
– למה שלא תסע קצת יותר מהר? – אומרות הנשים ודוחקות בי מאחור.
– מה כל־כך, אומר אני, אין לכן זמן? מחפזון, אומר אני, שום דבר טוב עוד לא יצא, – אומר אני ומעיף מבט מן הצד על הברנשים שלי; נדמה, נשים, כרגיל, נשים: אחת עם מטפחת משי, השנייה עם פאה־נוכרית; יושבות ומסתכלות זו בזו ומתלחשות.
– קצת עוד רחוק? – שואלות הן.
– יותר קרוב, אומר אני, מאשר מכאן – זה בוודאי לא; הנה עוד מעט, אומר אני, יהיה לנו מורד־הר ועליית־הר; אחר־כך, אומר אני שוב הולך מורד־הר ועליית־הר, ורק אחר־כך, אומר אני, תהיה לנו עליית־ההר הגדולה, ומשם הדרך כבר הולכת ישרה, ישר עד בויבריק…
– איזה ביש־גדא! – קוראת אחת אל השניה.
– מחלה מתמשכת! – אומרת השניה.
– שארית הצרות! – אומרת שוב ההיא.
– נדמה לי, משוגע! – אומרת השניה.
“בוודאי – חושב אני לי – משוגע אני, שאני נותן שיובילו אותי בחוטם!”
– איפה, תגידו־נא לדוגמא למשל, נשים חביבות שלי, תצוונה שאשליך אתכן? – פונה אני אליהן.
– מה פירוש, אומרות הן, להשליך? איזה מין משליכוּת היא זאת?
– רק אומרים ככה, אומר אני, לשון־בעלי־עגלה; בלשוננו פירושו: לאן תצוו שאוביל אתכן כאשר נגיע, אומר אני, לבויבריק, אם־ירצה־השם, בעזרת בורא עליון, בריאים ושלמים, אם אלוהים יתן לנו חיים במתנה? איך אומרים: מוטב פעמיים לשאול מאשר פעם אחת לתעות.
– אָה? לזה אתה מתכוון? תביא אותנו, אומרות הן, במחילה, אל הקייטנה הירוקה, שליד הנהר, מן הצד השני של היער. יודע אתה איפה זה?
– למה שלא אדע? – אומר אני. – אני בבויבריק כמו אצלי בבית. שיהיו לי אלפִים, אומר אני, כמספר הקורות שהובלתי לשם. הנה רק לפני שנה בקייץ, אומר אני, הורדתי בקייטנה הירוקה שני מעוקבים עצים בבת־אחת: ישב שם גביר גדול מיהופץ, מיליוֹנשצ’יק, שיש לו בוודאי מאה אלף שקלים, ואולי רי''ש אלפים!
– הוא גם היום יושב שם. – קוראות אלי שתי הנשים גם יחד ומסתכלות זו בזו מתלחשות וצוחקות.
– שקט, אומר אני, אם יסורי ההריון באמת כל־כך גדולים, הרי אפשר לתאר שיש לכן אתו איזושהי שייכות, – אז אולי היתה, אומר אני, סברה טובה, שתטריחו עצמכן שם, תגידו איזו מלה למעני, חתיכת טובה בשבילי, פרנסה, משרה, אני יודע מה? אני מכיר, אומר אני, איש צעיר אחד, ישראל שמו, לא רחוק מן העיירה שלנו, היה כלום ואפס; אז הוא הגיע לשם, לא ידוע איך ומניין – בקיצור, היום הוא שם אני־אַראֶה־לך מושלם, מרוויח אולי עשרים שקלים לשבוע, או אולי ארבעים, אני יודע? – לאנשים יש מזל! או, למשל, מה חסר, אומר אני, לגיסו של השוחט שלנו? מה היה יוצא ממנו אלמלא קם והלך ליהופץ? אמנם, בשנים הראשונות הוא השחיר שם כהוגן, כמעט וגווע ברעב. אבל לעומת זאת עכשיו, בלי להזיק לו, הלוואי שייאמר עלי; הוא כבר שולח כסף הביתה. יש לו כבר חשק להוציא לשם את אשתו וילדיו, אלא מה שלא נותנים לו שם לשבת. אלא מה, שנשאלת השאלה: איך יושב הוא? אז הוא באמת מתייסר… שקט, אומר אני, אם תחיו, תחיו לראות הכל; הא לכן, אומר אני, הנהר, והנה הקייטנה הגדולה, – אומר אני ומתגלגל פנימה בהרחבה, ביִרְגְזוּן, ישר עם היצול לתוך הגזוזטרה. רק ראו אותנו, קמו שם ששון ושמחה, צווחות וצעקות: "אוי, הסבתא! האמא! הדודה!… נמצאה האבדה! מזל טוב!… גֶוואלד, זְעקה עליכן: איפה הייתן?… כל היום בלי ראשים… שלחנו סוסי־דואר לכל הדרכים… חשבנו, מי יודע מה, אולי זאבים, גזלנים, חס־ושלום! מה הסיפור?''…
– “הסיפור הוא סיפור יפה: תעינו ביער, נתעינו הרחק־הרחק, אולי עשר ורסטאות, פתאום יהודי… איזה יהודי?… יהודי ביש־גדא עם סוס ועגלה… בצרות צרורות שכנענו אותו”… “כל החלומות הרעים והשוממים… ללכת לבד בלי שומר?… איזה סיפור, איזה סיפור, יש לברך ברכת הגומל”…
בקיצור, הוציאו מנורות אל הגזוזטרה, ערכו את השולחן והחלו להביא מיחמים רותחים, עם קערות תה, עם סוכר, עם ריבה, עם חביתות טובות, עם עוגיות־חמאה טריות, ריחניות, ואחר־כך כל־מיני מזונות, מאכלים יקרים, מרקי־עוף שמנים, עם צלי, עם בשר־אווזים הרבה, עם יינות טובים ושיכר־של־פירות. אני רק עמדתי מרחוק והתבוננתי, איך, בלי עין־הרע, אוכלים ושותים אצל עשירי יהופץ, שום עין רעה שלא תזיק להם. “משכוֹן לְמַשְׁכֵּן, חושב אני לי, ועשיר להיות!” לי נדמה, אני יודע? מה שפה נופל על הארץ היה מספיק לילדַי לכל השבוע, עד שבת. גוואלד, אלוהי’ניוּ חביבי־יקירי, הרי אתה משהו אל ארך אפים, אל גדול ואל טוב, עם חסד ועם יושר, איך זה, שאתה נותן לאחד הכל, לשני לא־כלום? לאחד לחמניות־בחמאה, לשני מכת־בכורות? אבל אני חושב לי בחזרה: אֶט, אתה טיפש גדול, טביה, בחיי, מה שייך, אתה רוצה להגיד לו דעה, איך לנהל את העולם? כנראה שאם הוא מצווה כך, צריך להיות כך; סימן יש לך, שאילו היה צריך להיות אחרת, הרי היה אחרת. אלא מה? למה שבאמת לא יהיה אחרת? אז התירוץ הוא: “עבדים הינו” – בשביל זה הרי אנחנו איזה חתיכות יהודים בעולם. יהודי צריך לחיות עם אמונה ועם בטחון; הוא צריך להאמין, ראשית, שיש אלוהים בעולם, ולקוות ממנו, החי לעד, שמן־הסתם, אם־ירצה־השם, ישתפר…
– שקט, לאן נעלם היהודי? – שומע אני מישהו אומר. – כבר נסע הביש־גדא?
– חס ושלום! – עונה אני מרחוק. – מה פירוש, אני אסע מפה סתם ככה, בלי להיפרד לשלום? שלום עליכם, אומר אני, ערב טוב לכם. ברוכים היושבים, תאכלו לבריאות, ושיבושָׂם לכם!
– בוא נא הנה, אומרים הם לי, מה אתה עומד שם בחושך? תן ואסתכל בך לפחות, אראה את מראה פניך. אולי תקח קצת יי"ש?
– קצת יו''ש? אוֹך, אומר אני, מי זה מסרב קצת יי“ש? איך כתוב שם בפסוק: איזה “לחיים” ואיזה “לַמָוֶת” אומר רש”י: אלוהים הוא אלוהים ויי“ש הוא יי”ש. לחיים! – אומר אני ומרביץ כוסית. – שאלוהים יתן, אומר אני, שתמיד תהיו עשירים ותשבעו הרבה נחת: יהודים, אומר אני, שתמיד יהיו יהודים; שאלוהים יתן להם, אומר אני, בריאות וכוח, שיוכלו לעמוד בכל הצרות.
– מה שמכם? – פונה אלי הגביר בכבודו ובעצמו, יהודי נאה בכיפה. – מניין בא יהודי, איפה יושב יהודי, מה פרנסתו? האם נשוי אתה? יש לך איזה ילדים, וכמה ילדים?
– ילדים – אומר אני. – בל נחטא. אם כל ילד, אומר אני, שווה, כמו שגולדה שלי רוצה לשכנע אותי, מיליון, אז אני עשיר מן הגביר הגדול ביותר ביהופץ. החסרון, אומר אני, שעוני אינו עושר ועוֹקֶם אינו יוֹשֶׁר, כמו שכתוב בפסוק: המבדיל בין קודש לחול – למי שיש מצלצלים הוא יכול. כסף יש באמת לברוצקים ובנות יש לי. וכשיש, אתה אומר, בנות כחוק, אין חשק לצחוק. אבל אין דבר, אלוהים הוא אב. הוא משיג את שלו, כלומר, הוא יושב למעלה ואנחנו מתענים למטה. עובדים בפרך, סוחבים קורות, וכי יש ברירה? כמו שאומרת הגמרא: “במקום שאין איש” – גם דג־מלוח הוא פיש. כל האסון הוא רק – האוכל. כמו שסבתי, עליה השלום, היתה אומרת: "אילו הלוע היה שוכב באדמה, היה הראש הולך בזהב''… אל תבואו בטרוניה, אומר אני, אין ישר מסולם עקום ואין עקום ממלה ישרה, ובפרט, אומר אני, כשמברכים שהכל נהיה בדברו על קיבה ריקה.
– שיתנו ליהודי משהו לאכול! – קורא הגביר, ועל השולחן מופיעים מכל־מאמינים־שהוא: דגים, ובשר, וצלי, ורבעי עוף, וקורקבנים עם כבד בלי סוף.
– תאכל משהו? – פונים הם אלי – לֵך, טול את הידיים.
– את החולֶה שואלים, לבריא נותנים; אלא מה, אומר אני, תודה. קצת יי"ש, אומר אני, בבקשה, אבל ללכת להתיישב פה ולעשות סעודה שלמה, בשעה ששם, בבית, אשתי וילדי, שיהיו בריאים… אם רצונך הטוב יהיה…
בקיצור, כנראה שניחשו את כוונותי, והתחילו לארוז לי בעגלה כל אחד משהו אחר: זה לחמניה, זה דג, זה צלי, זה רבע עוף, זה תה עם סוכר, זה סיר עם שומן, זה צנצנת ריבה.
– זה, אומרים הם, תביא הביתה מתנה לאשתך וילדיך. ועכשיו תגיד, כמה תצווה שנשלם לך עבור הטרחה שטרחת למעננו?
– משל הוא, אומר אני, מה שייך. אני אצווה שימדדו לי? כמה שרצונך הטוב יהיה, אומר אני, ככה תשלם לי. נסתדר, איך הוא אומר, זהוב פחות, זהוב יותר. “המצורע כבר לא יצטרע”…
– לא, אומרים הם, אנו רוצים לשמוע ישר ממך, אדון טביה! אַל תפחד, לא יערפו, חלילה, את ראשך.
"מה עושים פה? – חושב אני לי. – רע ומר: אם אגיד שקל, הרי זו עבירה, שמא יכולתי לקבל שניים. אם אגיד שניים, אז אני חושש, שמא יראוני כמשוגע: על מה מגיעים פה שני שקלים?''
– שלישייה!!!… נפלט מפי, ובקהל פרץ צחוק כזה, שכמעט וקברתי את עצמי באדמה.
– אל תבואו בטרוניה, אומר אני, שמא קפצה מפי מלה: סוס, אומר אני, על ארבע רגליים גם־כן נכשל, ובפרט אדם עם לשון אחת… על זה פרץ צחוק עוד יותר גדול; פשוט החזיקו בצלעותיהם מרוב צחוק.
– מספיק כבר לצחוק – קורא הגביר ומוציא מכיס־החזה שלו ארנק גדול והולך ומושך מתוך הארנק – כמה אתה חושב, למשל? נו, נראה אותך, תנחש! – עשיריה, אדומה כמו אש, שכה אהיה בריא אתך ביחד! – ואומר כך: “זה יש לך ממני, ואתם, ילדים, תנו מכיסכם כמה שאתם מבינים”.
בקיצור, מה אתה צריך – החלו לעוף על השולחן חמישיות ושלישיות ויחידים – רגליים וידיים רעדו לי; חשבתי, הִנֵה אני מתעלף.
– נו, מה אתה עומד? – אומר לי הגביר. – אסוף את מעט השקלים מן השולחן וסע בשלום אל אשתך וילדיך.
– שאלוהים יתן לכם, אומר אני, כפל־כפליים, שיהיה לכם פי עשר, פי מאה, שיהיה לכם כל טוב, עם הרבה נחת! – ואוגר את הכסף בשתי ידי – מי סָפַר? מה סָפַר? – ודוחף לכל הכיסים.
– לילה טוב, אומר אני, תמיד טוב, ותהיו בריאים, ושיהיה לכם, אומר אני, הרבה נחת, לכם ולילדיכם ולילדי ילדיכם ולכל המשפחה, – אומר אני ופונה ללכת אל העגלה. פונָה אלי אשת הגביר, זו שבמטפחת המשי:
– עצור נא רגע, אדון טביה, ממני תקבל מתנה מיוחדת; אם ירצה־השם מחר תבוא בעגלתך: יש לי, אומרת היא, בהמה שופעת, היתה פעם פרה נהדרת, היתה נותנת עשרים וארבע כוסות חלב; היום בשל עין־רעה הפסיקה להיחלב, זאת אומרת, להיחלב היא נחלבת, אבל חלב אינה נותנת…
– שתחיי הרבה, אומר אני, שלא יהיו לך כל יסורים, אצלי פרתך גם תיחלב, וגם תתן חלב; הזקנה שלי היא, בלי עין־הרע, בעלת־בית כזאת, שמכלום היא עושה איטריות, מאצבעות היא מבשלת מרק עם קמח, בנסים היא עושה שבת ובמרפקים היא משכיבה ילדים… אל תבואו בטרוניה, אומר אני, שמא קפצה מפי מלה מיותרת. לילה טוב ותמיד טוב ותהיו בריאים, – אומר אני ופונה ללכת. אני יוצא לחצר אל העגלה – אוי ואבוי, אסון, צרה, מגפה! אני מסתכל לכל עבר, והילד איננו – אין סוס!
“נו, טביה, חושב אני לי, עובדים עליך!”… ועולה בדעתי סיפור יפה, שקראתי פעם באיזה ספר, איך החֶברֶה" עלו בניכר על יהודי ישר, חסיד, שידלוהו והביאוהו אליהם, לארמון שמחוץ לעיר, נתנו לו לאכול ולשתות, ואחר־כך לפתע־פתאום נעלמו, עזבוהו לבדו עם נקבה; הנקבה מייד הפכה לחיה־רעה, החיה־רעה התגלגלה בחתול, והחתול – לפּיפֶּרנוֹטֶר, לשפיפון עלי־אורח… “ראה נא, טביה, אומר אני אל עצמי, האם לא מובילים אותך לבית המרחץ פה?”
– מה אתה מתברבר שם ומה אתה רוטן תחת האף? – שואלים אותי.
– מה אני מתברבר? – עונה אני. – אוי ואבוי לי, אומר אני, שאני חי בעולם: יש לי נזק: הסוס שלי…
– הסוס שלך. מחזירים הם לי, באורווה. אנא תטריח את עצמך לשם, לאורווה.
אני נכנס לאורווה ומסתכל: כן, כשם שאני יהודי! הבחור שלי עומד לו יפה למדי בין סוסי העשירים, מעמיק חקר בלעיסה, טוחן את שבולת־השועל בטעם, על מה שהעולם עומד.
– שמע נא, אומר אני לו, חכם שלי, כבר זמן ללכת הביתה; בבת־אחת להתנפל על אוכל, אומר אני, אסור; נגיסה מיותרת אחת, אומרים, יכולה להזיק…
בקיצור, בקושי שיכנעתי אותו, רתמתיו במחילה לעגלה ופניתי הביתה עליז ושמח, שרתי “מלך עליון” לגמרי בגילופין. גם סוסי היה לא אותו סוס שקודם; עור חדש צמח עליו; כבר לא חיכה לשוט, רץ כמו מזמור, באתי הביתה כבר די מאוחר בלילה, הערתי את אשתי בשמחה ובעליצות.
– חג שמח, אומר אני לה, מזל־טוב לך, גולדה!
– מזל־טוב שומם וחשוך עליך, אומרת היא, מה אתה חגיגי כל־כך, נותן־הלחם היקר שלי? זה אתה נוסע מחתונה, או מברית־מילה, טוֹוה־הזהב שלי?
– גם חתונה, אומר אני, גם ברית־מילה! חכי, אשתי, הנה עוד מעט תראי אוצר, אומר אני; אך קודם כל תעירי את הילדים, שגם הם, מסכנים, יהנו, אומר אני, ממאכלי יהופץ…
– האם אתה מטומטם, או שאתה מטורף, או שחסר לך בורג, או שיצאת מדעתך? משהו אתה מדבר כמו משוגע, שונאי־ציון! – אומרת לי אשתי ומקללת, קוראת לי את כל התוכחה, כרגיל יהודיה.
– יהודיה, אומר אני, נשארת יהודיה; לא בחינם אומר שלמה המלך, שבין אלף נשים לא מצא אחת לעניין. מזל, בחיי, שפסקה היום האופנה שיהיו לאדם הרבה נשים, – אומר אני ויוצא לי אל עגלתי ומביא משם את כל הדברים הטובים שארזו לי, ושם את כל זה על השולחן. החבריא שלי רק ראו לחמניות, הריחו בשר, ומיד התנפלו כולם על השולחן כמו הזאבים הרעבים, מסכנים: נעשתה אצלם חטיפה כזאת, הידיים רעדו, השיניים טחנו; היה, כמו שכתוב בפסוק: “ויאכלו!” – אומר רש"י: הרביצו כמו הארבֶּה. דמעות עמדו בעיניים…
– נו, תגיד כבר, – אומרת לי הפלונית שלי, – אצל מי הייתה ארוחת־עניים, או סתם סעודה, ומה אתה גאה כל־כך?
– יש זמן, אומר אני, גולדה, תדעי הכל. תפחי־נא, אומר אני, אש במיחם, ואחר־כך נשב כולנו מסביב לשולחן, אומר אני, נשתה כוסות תה, כמו שצריך להיות. בן־אדם, אומר אני, חי רק פעם אחת בעולם, לא פעמיים, ובפרט, אומר אני, שיש לנו כבר עכשיו משלנו בהמה של עשרים־וארבע כוסות ליום; מחר, אם־ירצה־השם, אביא אותה הנה. נו, נראה אותך, גולדה, – אומר אני לה ומוציא בבת־אחת את כל חבילת השטרות. – נו, נראה אותך, תהיי זריזה ותנחשי כמה כסף יש לנו פה?
אני מסתכל על אשתי – היא לא בן־אדם, מתה כמו הקיר, לא יכולה להוציא מלה מן הפה.
– אלוהים אתך, גולדה מחמל־נפשי, אומר אני, מה נבהלת כל כך? אולי את פוחדת, אומר אני, שמא גנבתי או גזלתי את זה? פֶה, אומר אני, את יכולה להתבייש! את אשתו של טביה זמן רב כל־כך ומסוגלת לחשוב עלי דבר שכזה? טפשונת, אומר אני, זה כסף כשר, הרווחתי ביושר, בשכל שלי ובעמל שלי; אני, אומר אני, הצלתי שתי נפשות מסכנה גדולה, אומר אני, אלמלא אני, אלוהים יודע, מה היה קורה להן!…
בקיצור, סיפרתי לה את כל הסיפור, מאלף עד תיו, איך אלוהים הנהיג אותי פה סביב סביב: ונגשנו שנינו לספור את הכסף עוד פעם ועוד פעם – היה שם בדיוק פעמיים ח"י ואחד מיותר, הֵא לך בסך־הכל, זאת אומרת, שלושים ושבעה שקלים!… שלי פרצה בבכי.
– מה את בוכה, אומר אני, יהודיה טפשה?
– איך לא אבכה, אומרת היא, שהבכי בוכה את עצמו? כשהלב מלא, אומרת היא, עוברות העיניים על גדותיהן. שאלוהים, באמת, אומרת היא, כה יעזור לי, איך שהלב לחש לי, שתחזור עם בשורה טובה. אני כבר לא זוכרת, אומרת היא, את הזמן, שהסבתא צייטל, שתהיה מובדלת הרחק, באה אלי בחלום. אני שוכבת וישנה, פתאום בא לי בחלום כלי־חליבה, מלא כמו עין; הסבתא צייטל עליה־השלום, נושאת את כלי־החליבה מתחת לסינר, שלא יתנו חלילה עין טובה, והילדים צועקים: אמא, לַפֶּה!…
– רק אַל תחטפי את האיטריות לפני שבת, אומר אני, נשמה שלי; שיהיה לסבתא צייטל גן־עדן מלא־אור, אומר אני, עדיין אינני יודע אם יהיה לנו משהו ממנה; אבל אם אלוהים, אומר אני, יכול היה לחולל נס כזה, שתהיה לנו בהמה, אז הוא בוודאי ידאג לכך שהבהמה תהיה בהמה… מוטב שתתני לי עצה, גולדה מחמל־נפשי, מה עושים עם הכסף?
– אדרבה, מחזירה היא לי, מה אתה חושב לעשות, טביה, עם כל כך הרבה כסף, בלי עין־הרע?
אדרבה ואדרבה, אומר אני, מה, חושבת את, יכולים אנו לעשות, בלי עין־הרע, עם קאפיטאל כזה? – ושנינו התחלנו לחשוב לשָם, לפֹּה, זה, ההוא, שברנו לנו את הראש, מנינו כל מסחר שיש אי־שם בעולם, בלילה ההוא סחרנו והסתחררנו בכל מה שתרצה: קנינו זוג סוסים ומכרנום מייד עם רווחים; פתחנו חנות לסידקית בבויבריק, מכרנו את כל הסחורה ומייד קנינו חנות בדים: קנינו חתיכת יער, תפסנו דמי־וויתור כמה שקלים והסתלקנו: ניסינו לקנות את מס־הבשר של אַנאטֶוְוקֶה, לקחת את ה“פרויקט”, עשינו קצת הלוואה, מסרנו את הכסף בריבית…
– משוגעים כל אויבי! – אומרת אשתי. – אתה רוצה להתיר את מעט הפרוטות ולהישאר עם השוט?
– אלא מה, אומר אני, לסחור בלחם ואחר־כך לפשוט את הרגל יותר טוב? מעט, אומר אני, מתדלדל העולם היום בשל חטה? לכי, אני אומר, תשמעי מה שמתרחש באודיסה!
– מה אני צריכה, היא אומרת, את אודיסה? אבות־אבותינו אף פעם לא היו שם וילדַי לא יהיו שם, כל זמן שאני חיה והרגליים נושאות אותי.
– אז מה את רוצה? – אומר אני.
– מה אני רוצה? – אומרת היא. – אני רוצה שלא תהיה גולם ולא תדבר שטויות.
– בטח, אומר אני, עכשיו את חכמה, איך אומרים: כשבאות המאות באות הדעות, ואם מישהו אולי עשיר, אז הוא בוודאי חכם… תמיד ככה!
בקיצור, כמה פעמים הסתכסכנו ומייד לאחר־מכן התפייסנו, הסכמנו על התוכנית שאל הבהמה החברברה נקנה עוד בהמה חולבת, שנותנת חלב…
אז אתם בוודאי תקשו קושיא: מה פתאום בהמה, למה לא סוס? אז אענה לכם: מה פתאום סוס, למה לא בהמה? שהרי בויבריק היא מקום חביב, ששם מתכנסים בקייץ כל עשירי יהופץ הבאים לקייטנות, ומכיוון שאנשי יהופץ הם כולם אנשים יפי־נפש מאוד, שחונכו שיביאו להם הכל מן המוכן, ישר אל תוך הפה: עצים, בשר, ביצים, עופות, בצלים, ופלפל, ופטרוזיליה, – אז למה שלא ימָצא אחד כזה, שיקבל על עצמו להביא להם תמיד הביתה גבינה וחמאה ושמנת וכדומה? לפי שאנשי יהופץ מחזיקים מאוד מן האכילה והשקל אצלם, איך אתה אומר, ממזר, הרי שאפשר לעשות כסף טוב וגם להרוויח רווח עבה. העיקר, ובלבד שהסחורה תהיה סחורה; וסחורה כזאת כמו שלי לא תשיגו אפילו ביהופץ. שיהיו לי כך ברכות יחד אתכם, כמספר הפעמים שאנשים חשובים, נוצרים, מתחננים אצלי שאביא להם סחורה טרייה: “הגיעתנו השמועה, אומרים הם, טֶבֶל, שאדם ישר אתה, אם כי יהודי, פדחת”… אתה חושב שמיהודים אפשר לשמוע קומפלימנט כזה? כמה זמן שיחלוּ אויבַי! מלה לא תשמע מן היהודונים שלנו. הם יודעים רק להציץ בסיר של הזולת. ראו אצל טביה בהמה מיותרת, כרכרה חדשה, – אז התחילו לשבור להם את הראש: מניין וממה? האם לא סוחר אותו טביה בסיגנציות מזוייפות? או שמא אינו מבשל כוהל בחשאי, בשתיקה?… “חה־חה־חה! תשברו לכם, אחים חביבים, חושב אני לי, את הראש לבריאות!” אינני יודע אם תאמין לי – אתה כמעט הראשון שסיפרתי לו את כל ההיסטוריה, כיצד ומה ומתי… אבל נדמה לי, שקצת הארכתי בדיבור. אל תבוא בטרוניה עלי, צריכים לפנות, איך אתה אומר, אל העסק, או כמו שכתוב בפסוק: כל עורב למינהו – כל אדם לעיסוקיו. אתה לספרים שלך, אני לסירים ולכדים שלי… דבר אחד אבקש ממך, אדוני: שלפחות לא תכתוב אותי בספר; ואם תכתוב אותי, שלפחות לא תציג את שמי האמיתי… תהיה לי בריא, ושיהיה התמיד שלך טוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.