טופס הספר “בית יהודה” לר' יצחק־בֶר לוינזון (ריב"ל), הוצאה ראשונה (וילנא תקצ"ט), שהיה ברשותי, היה מקנינו של א.ב. גוטלובר, שכתב בעצם כתב־ידו, מעבר השער, שיר ובשולי העמודים מיני הערות, שרובן חתומות בראשי תיבות וקצתן בשמו המלא. השיר הקטן כך לשונו:

רַבִּים בַּנוּ בָתֵּי־ מִדוֹת מְרֻוָחִים,

מָעוֹז לְעַם דַל, מַחֲסֶה לְאֶבְיוֹן

וְהָיָה אִם בָּתִּים רַבִּים לְשַמָה יִהְיוּ,

הַבַּיִת הַזֶה יִהְיֶה עֶלְיוֹן!

דברים מעטים אלה, מראים לנו את הכותב בקו־ההערצה הגמורה של הספר, ואילו הדברים השונים, הפזורים בשוליים, מראים לנו אותו בקו־הביקורת, ואפילו בקו־הערעור. יש בהערות אלו שאינן אלא עדות לדרך־הקריאה המדוקדקת של אב“ג, שתיקן שיבושי דפוס שונים – למשל, עמ' XVII נדפס: מחברי התנ”ך מחזקי תורת משה, ומתוקן: הנ“ך; בעמ' 77 נדפס: וכן ציוה מלא בפה, ומתוקן, כמובן: בפה מלא, בעמ' 16 נדפס: לפנים משורש הדין, ומתוקן, כמובן: משורת הדין; בעמ' 45: ויוליכם את הים ברחבה, התיקון כמובן: בחרבה, בעמ' 54 בספר תרי”ג' התיקון כמובן: מספר תרי"ג וכדומה.

אך יש הערות אחרות, מהן בעניני דקדוק. למשל. כותב ריב“ל (עמ' 27 ) “ונראה לי שבלשון העברית נוכל לבנות קיבוץ איזו ידיעה עפ”י כללותיה וכל חכמה שלימה בתואר הליכה ובלשון משנה הלכה, [במשקל הנחה (אסתר ב')] והרבה מאד במשקל זה במשנה”, ואב“ג רושם: “אינו כן הֲלָכה משקלו פְעָלָה ןהֲנָחָה משקלו הֲפָלָה”. ריב”ל כותב (עמ' 99): “ולולא הגיעו לנו בקבלה פירוש אם זרחה השמש עליו (שמות כ"ב א') היינו לוקחים פירושו כמו בלשון לועזית, וכן לא תבשל גדי בחלב, וכן פרי עץ הדר שהוא האתרוג, וכן בתלמוד עובר לעשייתן (סוכה ל"ט) שהיינו מדמין אחר עשייה”, ואב“ג רושם: “וראוי להעיר כאן מה ששמעתי מפי החכם ר' מרדכי סוחאסטאבר (כעת מורה ל”ע בבית מדרש הרבנים בזיטאָמיר” שעובר לעשייתן ענינו להוראת הבינוני (גערונדיום) – – היינו – –" [שורה אחרונה קצוצה, אך, כמדומה, המשכה: בל"א tuend].

ב    🔗

וכן יש הערות בעניני כתובים ודברי חז“ל. עתים רואה אב”ג להעיר על דבר פשוט ועתים על דבר מורכב יותר, שנתעלם ממחבר הספר. כך, למשל, כותב ריב“ל (עמ' 35 בענין אברהם “שנגלה אליו ה' יתעלה במחזה וקראו אוהבו וכתב לו ברית עולם לו ולזרעו אחריו” (כמו שכתוב בסוף ספר יצירה) ואב”ג מעיר: " הלא דבר זה מפורש בתורה" (בראשית (י“ז–כ”ב). וכן כותב ריב“ל (עמ' 37 ): “גם שפך את רוחו על האבות האלו – – כמו שמצינו בנח, מלכי צדק, אברהם ויצחק ויעקב וכדומה”, ואב”ג רושם: “מלכי צדק לא היה כהן לאל יופיטער עיין ס' עבודה לר' שלום… בל”א“. והרי הערה הבאה להראות הבנה מוטעית בדברי חז”ל: ריב“ל כותב (עמ' 130) בענין סורר ומורה: “ור' יונתן שאמר אני ראיתיו וישבתי על קברו? כפי הנראה לא קיבלו עדותו בזה, כי ר' יונתן זה היה אחר החורבן בערך מאה ועשרים שנה ועוד ארבעים שנה קודם חורבן הבית בטלו דיני נפשות, וא”כ בטלה גם מיתת בן סורר ומורה, ואיך אמר שראה בעצמו בן סורר ומורה!”, ואב“ג רושם הערה, שלא נשמרה אלא קצתה: “חלילה לר' יונתן משקר כזה! אפילו קל שבקלים לא יאמר שקר כזה, שראה מה שנעשה מאתיים שנה לפני דורו – ושומעי דבריו לא היו מחרישים לו, אבל הכוונה באמרו אני ראיתיו היא מה שמבאר – – –”. ריב”ל כותב (עמ' 287) בענין תירגום כתובים: “ויש מיחסים לאמורא רב יוסף סגי נהור – – ויש מיחסים לאמורא רב ששת סגי נהור”, ואב“ג רושם: “כתבו התוספת פ”ק דב”ק שנתייחסו התרגומים לרב יוסף ורב ששת לרוב בקיאותם בתרגומים משום שהיו סגינהור מדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה".

והרי הערות בענינים דומים, וכן, למשל, כותב ריב“ל (עמ' 286) בענין תירגום תאודוציון שהיה “יוני מלידה – – וגם הוא התיהד (נגד דעת אייכהארין שאמר שהיה יהודי מלידה והתנצר)”, ואב”ג רושם: “זה דעת השה”ק ג“כ בשם חכם ספרדי וז”ל (חלק ג' דף פ“ה ע”ב ד' זאלקווא) בשנת נ“ב אחר מיתת אקוילה, שהיה שנת מ' לקיסר קימודו היה יהודי אחד שהמיר וקרא אח”כ טיאודוציאן העתיקה (התורה) מיהדות לרומית ותיקן הרבה טעויות".

ג    🔗

בכלל ההערות יש כאלה הבאות להעיר, כי דברים שריב“ל מביא משמו הם משל קודמים. כן, למשל, בעמ' 27 אומר ריב”ל: “הראב”ע כפי הנרא' ממנו בפרשת בראשית (א' ט"ז) מכנה החכמים בחכמת הכוכבים בשם חכמי הספירות נראה לי הטעם מפני שבלשון רומית (!) נקרא כוכב בשם ספערע“. ואב”ג רושם: “מדברי רי”ע בס' מטפחת סופרים“. וכן יש תיקונים ודיוקים, כגון שריב”ל כותב, (עמ’54–55): “ויש לומר אגב אורחא שז' אותיות היתרות על תרי”ג מרמזות על השבע מצוות דרבנן (ע“ל פ' ס”ה) וסך הכולל עולה תר“ך כמנין כת”ר ואולי הם התר“ך ניצוצין שמזכירין המקובלים”, ואב“ג רושם שתי הערות– האחת: “לקוח מס' ש”ר שלקח מהשל”ה ובמקום אחר הערכתי“; האחרת: “שיבוש, כי המקובלים מזכירים רפ”ח ניצוצין ולא תר”ך“. ועתים ניתנת גם תוספת לחיזוק ולהסבר; כך, למשל, כותב ריב”ל בענין החילוקים: “וראיתי באחד הספרים שנתחברו מבעלי החילוקים האלה שהוכיח שפרעה הלך בשיטת הרי”ף, ועבדיו הלכו בשיטת הראב“ד, ובספר אחד ראיתי שקין פסק כהרי”ף בענין ירושת נחלה, והבל אחיו כדעת הרא“ש והכל בחריפות ועמקות גדול מאד”. ואב“ג מוסיף: “ואני ראיתי לר”א ברודא חלוק מחודד מאוד על האי דשלח לי' ר' עוקבא לרב ענן וכו' מאן יתיב בי' מרזיחא ברישא וכו' אתי לגבך ההיא אתתא אגבי' עישור נכסין ואמר דהא בהא תליא ר”ל אם תגבה האשה עישור נכסין או לא תולה בזה אם אבל או מנחם מיסב בראש“. ולעצם פירושה של תיבת חילוקים מבאר ריב”ל (עמ' 39), כי “אולי כך ראו כך ע”ש חלוקא דרבנן ר“ל לבוש ואולי ע”ש הפלפול ומחלוקת ועיין בשל“ה שקורא תגר מאוד על החילוקים ומתיר רק שלשה מינים או סוגים מעניני החלוקים, יכנה אותם בשם אויסברענגער, נירון בערגער ורעגיר שפורגער – – – " ואב”ג מתקן: “אולי צ”ל אויגס־בערגער" ואילו “פ' מלת חילוק נ”ל שהכוונה על החילוקים הדקים (סובטילע א' שפיצפינדיגע דעפיניציאָנען או אונטערשיידונגען) – – להעמיק חלוקים סובטיליטעטען“. וכן ריב”ל כותב (עמ' 341) על ר' יוסף קארו שהיה “גם כן קצת בקי בחכמות והיה מחבב מאוד את ספר המורה, וכן בהמגיד מישרים לו מביא הרבה מאמרים ודינים הלקוחים מהמורה”, רושם אב“ג הערה [הכתוב מטושטש ביותר]: וכן הגאון הרמ”א מביא המורה – –".

ד    🔗

ענין לעצמו הן ההערות הבאות לגלות סתירות של המחבר, אם תוך כדי דיבור אם בדיבורים שונים. למשל, ריב“ל כותב (עמ' 49): “רבים מחוקרי הדתות בררו בראיות אמיתיות שדת מרע”ה הנכללת בתורתו היא קרובה לדת הפילוסופיים – – וכן כתב היוסיפון לרומיים: – חזרתי למנהג הפרושים (ר"ל חכמי המשנה) אשר דתם ומנהגם היא היותר טובה שבמנהגים וקרובה אל סברת הפילוסופיים וכו' – – ובאמת כל מי שיעיין היטב גם בתלמוד בדברי מוסר ומדות וד”א הנמצאים בו, ואם יסתכל בעין פקוחה בדברי אגדות יראה כי כנים מאד דברי היוסיפון“, ואב”ג רושם: “סותר עצמו תכ’ד. מתחילה אמר שדת משה הנכללת בתורתו היא קרובה לדת הפילוסופים והביא ראיה ממה שחזר יוסיפון למנהג הפרושים (ר"ל חכמי המשנה) והוסיף עוד לאמור: “מי שיעיין בתלמוד כו' ובדברי אגדה”. וכן אם ריב”ל כותב (עמ' 59): “כי לא לבד קיום המצוות ועשייתן היא מצוה אבל גם ידיעת משפטי המצוות ולימוד התורה איש איש כפי הכרתו הוא מצוה”, מעורר אב“ג על מה שהמחבר כתב קודם (עמ' 57): “כי התורה אחזה דרך קצרה מאד, גם מטעם שלא היה חפץ השם יתעלה שיהיה כל העם מקטן ועד גדול כולם עוסקים בתורה (ואם יסופקו באיזה דבר תורה ישאלו לכהן) כי מלאכתן אימת נעשית”. וכן כשריב”ל מבאר (עמ' 311) ענין שימוש תלמידי חכמים במובן התלמיד הכרוך אחרי הרב ולומד מפיו, בא אב“ג ורושם: “במקום אחר (איני זוכר כעת המקום) כתב ששימוש ת”ח היינו המו”מ בתלמוד".

ה    🔗

ושוב ענין לעצמו הן ההערות, שיש בהן משום ביקורת על דרך הכתיבה של ריב“ל וביותר בולט הדבר בנעימה סרקאסטית ברורה, במקום (עמ' 67) שריב”ל כותב: “ובכל ההכרח הזה ראיתי להשמיט ידי ממנו פה, למען לא אצא מהגבול אשר אני עומד בו בכוונת הספר הזה”, ואב“ג רושם: “בנקל היה יכול לעשות כל זאת לו עזב את ההערה הגדולה המתחלת ראש צד 63 ומסיימת סוף צד 66 והכל להודיע גנות עירו ושבח עצמו”. הנעימה של ביקורת אישית בסופה של הערה זו מתגברת גם במקום אחר (עמ' 119), שבו מספר ריב”ל בענין “אחד המתחכמים” ואב“ג כותב הערה, שחלקה קצוצה וכן־ לשונה שנשתמר: “על דברי ההלצה הזאת לא אוכל עצור במלין, ידעתי את המחבר ואת שיחו וגם את האיש אשר אותו שם מטרה לחץ לשונו ידעתי: לו אמונת שניהם במאזנים ישאו יחד לא יכבדו מגרגר חול, אם אמנם לא כופרים הם חלילה, ובאמונתם יחיו [כאן מחוק ואפשר כתוב: אמונה זכה מכל חלאת הבלי שוא] – – וזה האיש אשר עליו כונן המח' חץ לשונו ידעתיו תוכו כברו, פיו ולבו שוין. ואני ידעתי כי גדול האחרון מן הראשון גם ביראת ה' התמימה. וכי המחבר היה אויבו בעת כתבו זאת”. ובמקום אחר (עמ' 126), בבוא ריב”ל לבאר כתוב בתהלים: “ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה וגו' (ר"ל שאוכל לדבר האמת כאשר עם לבבי בפרהסיא ולא אירא מאשר ישטנוני בעבור זה) רבת שכנה לה נפשי עם שונאי שלום (ר"ל זמן רב היתה נפשי בתהלוכותי עם האנשים האלה – –) אני שלום (ר"ל כל זמן שהייתי מבקש רק הסכמה והשווי ביני לביני) וכי אדבר המה למלחמה (ר"ל אך כאשר אמרתי אגלה את דעותי בדיבור אז ירדפוני ויצאו בנשק לקראתי – – )”, רושם אב“ג: “מכל הנאמר פה חיזוק להערתי לצד 119”, והוא מוסיף ורושם, אלא שההערה קטועה, אך גם ממה שנשמר מורגש משב רוח הביקורת: “ובכלל – אם בעינים פקוחות תקרא הספר מהחל ועד כלה – ראה תראה כי מלבד החקירות בס' ארבעה המה העמודים אשר בית יהודה נשען עליהם, ובכל מקום אשר ירחיב – –”. אך גודל המתיחות של ביקורת אישית ניכר בענין אחר. ריב”ל כותב (עמ' 143) בענין “האיש אשר יחייבהו שכלו באחת מן הדעות ההיפוך ממה שיורוהו חכמי ישראל” ומסיים: “ואולם אם האיש הזה המשונה בדעותיו שהזכרנו מורה ברבים דעותיו הנפסדות, אזי הוא חוטא ופושע בפועל, והוא המסית המדיח, שזכרה התורה, ובפרט אם שתו בשמים פיו כאחד הנבלים המנבלים צורם חלילה, אזי בזמן שבית המקדש היה קיים דינו היה מסור לבית דין ר”ל לסנהדרין, ובזמן הזה מחויבים למוסרו למלכי האומות אשר אנו מתגוררים בצלם, והמה ידונו אותו לפי משפטם – –“, רושם אב”ג: “כאשר פסק כן עשה! ובתולדותיו אספר באריכות מעשה שהיה באיש צעיר לימים כשנתפרסם אח”כ בעולם לחכם וסופר והוא מוסכם ג“כ לחרם מהחרם הזה שהעמיד המח[בר] עליו עדי שקר או שקיבל עדותם שכיחש באלהים…” (השאר בכתב מחוק ודהוי).

בדבר הסתירה בין המכתם שמעבר לשער ובין רוח ההערות ניתן לשער, כי אפשר שנכתבו בזמנים שונים – המכתב נתחבר ככתוב שם בקאמיניץ ביום ד' כ“ד שבט תרי”ד, לאמור ט“ו שנים לאחר צאת הספר, ומתוך הערה אחת אנו למדים, כי נכתבה לאחר צאת המהדורה השניה של הספר. ריב”ל כותב (עמ' 40): “אפוטרופוס כתרגום ירושלמי – – וכך הוא בלשון התלמוד והוא מלשון רומית.” ואב“ג רושם: “במהדורה ב' תיקן ע”פ הערתי ואמר מלשון יונית”.

[י“ג חשון תש”ד]