איש טוב ושקדן, ראה ר' יצחק קסטיליוני איש טריאָסטי, לכנס נפוצות, ניצוצות זעירים, נדבכים אלמונים. יש המהלכים במצעדי־צנעא, וגם הם אינם צריכים להשתכח, אם כי דרכם בצדי־היצירה. שד"ל – גדול היה וזכרו לא ימוש, אולם גם אלה האחרים, אשר היו עבדים לעבריה בדורו ובארצו, אם כי קטנו ממנו, ראוי להציג להם ציונים. ור' יצחק, כאשר שקד ללקט את שיריה של רחל לבית מורפורגו, כן צבר באהבה את יצירותיו המועטות של ר' שמואל חיים זלמן – כינס את רשימותיו הקטועות, האגרות, חרוזי־השירים והקינות, ואף את נוסחאותיו למצבות־קבר. שם הספר הקטן מתהדר במקצת, אולם המלקט כינהו לפי תומו: “נעים זמירות שמואל”, ואף הקדמה צירף לו, שנדע את קורות האיש ואורחו בחיים.

והאיש היה יליד “טריאָסטי העיר ההוללה עיר סוחרה” אשר “רוב־תושביה הם מבני־עמנו עסוקים במשא־ומתן, אבל עם־כל־זה לא חסרו ממנה אנשים יקרים”. התנוסס בה לתפארה תלמוד־תורה לילדי־ישראל “לקח טוב”, ובו למדו “חכמת לשון עברי עם חכמות חיצוניות וספרי חכמי אומות העולם – – בו ילמדו יום יום תלמוד בבלי, עין יעקב, ספרי מוסר ועל הכל ספרי תנ”ך עם פירושים מפירושים שונים“. והלא השפעתו של שד”ל היתה שורה בעיר הזאת, ומשוררנו היה “מתלמידיו הרבים והותיקים – – החביב לו מכולם ואשר בנעוריו ישב כמה שנים בביתו והיה לו לבן”. יובן, אפוא, כי הגיש־הקטיר את ביכורי־רוחו “נצנים” למורו ורבו “אשר בהביאו ביגיע־כפיו לחם צר לביתו הפליא חסדו לי ויאספני בצל־קורתו, בפתו השביעני ובמי־ חכמתו הירווני חינם אין כסף”. ולא יפלא, כי על אחת מאגרותיו למורו הגדול יחתום: “בנך בכורך אשר אהבת”.

ב    🔗

בראשית חריזתו סייע בידו שד“ל בכבודו ובעצמו, ועל אחד השירים יעיד: “וסופי־החרוזים נתונים לי מאתו”. ערך אמנותם של השירים הללו זעום, גם כוח־ביטויים רופף. אולם קצתם מצטיינים בריתמוס נעים וקצוב, אם כי מרבית־השירים כתובה ביד מרושלת. בימינו אלה, בשעה שנעשים נסיונות מאומצים להתגבר על הפילוג שבין ההטעמה שבעל־פה בשפת־החולין לבין ההטעמה הנהוגה בשירה הנכתבת ומישקלה, יש ענין לראות בדוגמאות קודמות של ריתמוס עברי לאמתו, ההולך ברגל ישרה על מלעיליו ומלרעיו. בשיריו של שחז”ל נמצא את הימבוס, הטרוכיאוס ואף את ההכסמטר, אם גם הצורה הראשונה והיא הקלה ביותר – גוברת. והרי דוגמאות קלות:

יִשַׁח אֵפוֹא אָדָם // יַשְפִּיל הָרוּחַ

הָקִיצוּ נִרְדָמִים // שׁוֹפָר יַשְׁמִיעַ

או:

אֵיכָה גֻדְעָה הַיָפָה בִזְקָנוֹת //

וַתְּהִי כְלֹא הָיְתָה רַבָּתִי שֵׂעָר

אמנם, לא קשתה עליו מלאכת־הטעמה שכזאת, כי באיטליה קראו בהברה, הקרויה נכונה, אולם יש לתמוה להתאם הצלילי שבין הריתמוס וההוראה של התרכובת המילולית, שכן ידענו מנסיונות, שלא כל מנסיהם השכילו בדרך הזאת.

נַקְשִׁיב אֶל קוֹלֶךָ // נִצְעָקָה נָהִימָה

יִדֹם שִׁיר וָרֶנֶן // קִינַת־מַר נָרִימָה

יוֹם זֶה לִבְנֵי־עֵבֶר // יוֹם חִיל וּדְאָגָה

חֶרְמֵשׁ הֵנִיף מָוֶת // עָרַב כָּל גִילֵנוּ

הנה מארבע השורות האלה מתפרדות שתים הראשונות (ואף האחרונה) לשתי מחציות וכל מחצית היא כחטיבה ריתמית והוראתית מושלמת בפני עצמה, ואילו השורה השלישית, שמחציתה הראשונה זקוקה מבחינה תוכנית למילוי, חל בה גיוון וסופה במלרע. המשורר מרגיש, כי העירוב של מלעילים ומלרעים בסופי החרוזים הוא ערב לאוזן, והוא נוהג בצורה זוֹ לעתים תכופות.

בהרבה דוגמאות נראה, כי ידע המשורר, לאחר תיאור־דברים בהרחבה המצויה בהבעה המלעילית, לסיים את הדברים במלרע פסקני ותוחם:

כְּצִפּוֹר מִקֵן נוֹדֶדֶת

בַּחוּצוֹת מֵאָז תָּעִינוּ

כִּפְרָאִים, חָפְשִׁים פָּרִינוּ

בֵּין אִוֶלֶת בֵּין קָלוֹן

ביחוד בא המלרע כפשר מסיים ובולם להמשלה שקדמה לו. בכלל חביב עליו המלרע שבסופי החרוזים כביטוי לביטחה, לחופזה, להתעוררות, לחטף.

רכושו, כאמור, דל מאד. השירה לא היתה מנת־גורלו, הוא אחז בקולמוסו לעת־מצוא. שנת הולדתו – תקס“ב. בנעוריו אמר לעסוק בפרקמטיה. למד באקדמיה לחכמת־המיסחר, אולם לבו הלך אחרי ההוראה. הוא היה חתן הרב דמתא, ר' אברהם חי די קולינא, התחיל להשמיע את לקחו ב”לקח טוב" והעמיד תלמידים הרבה, מהם גדולים ומפורסמים. כנראה, היה מורה טוב ומיטיב, כי “גודל־השתדלותו עם תלמידיו ועל הכל ידיעתו הנפלאה להעיר שכלם, קשרו נפשם בנפשו ויאהבוהו כאב, כל דבריו היו להם לדת, על פיו למדו ועל פיו לימדו, ויהי להם למופת”. היו בו גם מומים: “החיזוק וההתאמצות לא היו במידותיו, כי רוחו רוח־משורר היתה חיה וערה עד מאד, פסחה תמיד על סעיפים שונים”.

ג    🔗

במחיצתו של שד“ל ודאי שנתחבב עליו חקר־הלשון, והוא גם הוציא ספר איטלקי בלשני על “מקור תיבות רבות מאיטלקית”. קצת מהערותיו הבלשניות בשפת־עבר נשתמרו, ויש בהן כדי להעיד על רצונו לבקש נתיבות חדשות, אם גם לא עמדו לו הכשרונות להעמיק חקר ולהעמיד את חידושיו הרופפים והפורחים על ביסוסם. בעיקר סמך על ההשערה ונעזר גם בדמיונו. דרך משל: יוגב – יקב; הרה –הר – הריון; אבנט – בטן – בטה; תחת – נחת – נח; דגן – דג; עצם – עץ – עצה; רחם – רחמים – [אהבת האם]; דל – דלה; אהבה – אב; פגש – פה גש; פגע – פה גע; נרדם – נראה דומם; ברית – בתר – בתרי [לשניים]; נהר – מן הר; גורל – גרר ל…; זרע – זרח על…; יצהר – צהר – זהר; חדוה – יחדיו; מועד – יעד – עד; צפה – צף; פתי – אשר כל דבר יפתהו; שבלת – שב ל…; זכר – זה כורח. ואם גם שד”ל עצמו ראה, כדבריו, לסמוך את ידיו על אילו מחידושיו נראה, כי לא ידע סופרנו להוציא את הבר מן התבן.

באַחַד שיריו תישמע התלונה על המשורר – מה רבו אלה בימיו – שדרכו חונף לרבי־הכיס; “הנבהל להון כלסחורה ואחז בכנורות ובנבלים. שי לעשירי־עם ולנבלים יוביל בעוז פנים בתפארה”. ובשיר אחר ילין על האספסוף אשר יקוד לאילי־הכסף:

וּכְמוֹ נְמָלָה לֹא תֹאבֶה רַגְלֶיהָ

הַיְשֵׁר לְמוֹ אוֹצָר רֵק אֵין בּוֹ לֶחֶם,

אֶל בֵּיתְךָ כֵּן אַהֲבָה לֹא תֵרֶא

אֶל בֵּיתְךָ אִם פָּז פָּנָה עָרְפֵּהוּ

וּכְצֵל יִרְדֹף אִישׁ שֶׁל אוֹר הַשֶׁמֶשׁ

אִם עָב יְכַס אוֹתוֹ יָחִישׁ לִנְסֹעַ

כֵּן הֲמוֹן־הָעָם מִשְׁפְּטֵהוּ.

הלא “בעיר ההוללה עיר סחורה” שכן המשורר, ומה פלא כי התעצב לנפשו לאמור:

מַה תֶּאֱבַל נַפְשִׁי לְהַר־זִמְרָה

מִרְמָס אֱלֵי לֵצִים וְנִפְתָּלִים

בּוֹ הִלְכוּ קוֹפִים וְשׁוּעָלִים

קָאָת וְכוֹס בּוֹ יִפְרְשׂוּן אֶבְרָה.

בזקנתו הרחיק האיש נדוד בואכה מלבורן אשר באוסטרליה (בנו המוסיקאי ישב עמו ושם ובית־נגינות נקרא על שמו) ונאסף אל עמיו בעיר פירינצי במלאת לו שבעים ותשע שנים, ושנת פטירתו תרמ"ו ליצירה.

[תרצ"א]