על מרדכי בן מרדכי רוטברג    🔗

לפני כמה שנים יצא לאור החלק הראשון של החיבור הגדול, מעשה ברל כהן (כגן): “ספר הפרענומראנטן” (ספרית הסמינר היהודי־תיאולוגי והוצאת “כתב”, ניו־יורק 1975), והיא רשימת הקהילות על הספרים העבריים שנדפסו בהן, ויש חותמים עליהם, ספר ספר ומיספר חותמיו, בפירוש שמות האישים החשובים שבהם ןבפירוש שמות המוסדות. הרשימה הזאת מקפת מנין גדול של קהילות באירופה ובצפון־אפריקה – שמונת אלפים שבע מאות ששים ושבע – ועתידים עוד כרכים נוספים, שיכללו את שאר הארצות, ובכללן ארץ־ישראל – קהילה קהילה ומיספר הספרים, שיצאו בה לאור, ומיספר הפרנומרנטין לכל ספר וספר. הכרך שיצא לאור, הכולל, בתבנית גדולה, כארבע מאות עמודים כפולי־תורים, כבר ניסיתי לייחד את הדיבור על עניינו ותועלתו מצדי צדדים (וראה בספרי “ארחות ושבילים”, תשל"ח, כרך ב‘, עמ’ 155־159), ועתה אתעורר על פרט, שאינו יוצא מגדרה של הערה קטנה, שחשיבותה בצידה – במפתח־הספרים (עמ' 309 ואילך) נזכר הספר של מרדכי ראָטהבערג: “אחרית ירושלים” (ברדיטשוב, תרס"א), ובשולי הגליון מובאת ההערה, שכך תירגומה: “מוזר: חזיון, אם כי בדרך כלל ירא־שמים, אך יש בו מחזות־אהבה, והיו עליו פרנומרטין ששה אדמו”רים: ר' מרדכי דב מהורנוסטופול, ר' ברוך אשר מטשרנוביל וכו', בעוד כל הפרנומרנטין משכילים! האם כתבו את שמותיהם בלא הסכמתם?" השאלה שאלה, והיתה בולטת יותר, אילו נזכר הספר הזה בגופו של החיבור שלפנינו, והיו נרשמים גם שמות האדמו“רים גם שמות המשכילים, אבל בערך 1069, והוא ערך ברדיטשוב, לכל כתיביו, (עמ' 30), לא נרשם הספר וחותמיו, כפי שהם נתונים בו, כי הנה הספר כך לשונו שערו: “אחרית ירושלים / מאת מרדכי ראטהבערג / מויניצא / המעתיק ספר “נוה צדק” לגיתה // יצא לאור ע”י נחום צבי ראגאווסקי חתן המחבר // בערדיטשוב / בדפוס של חיים יעקב שעפטיל / שנת תרס”א לפ“ק”. היתר־הצנזורה ניתן ב־3 ביולי 1901. מתוך מבואו של המו“ל, שהיה מו”ס, אנו שומעים, כי רבים התפלאו על שתיקתו של המחבר, אחרי “נוה הצדק”, אבל באמת לא הניח עטו, והמחזה “אחרית ירושלים” יוכיח.

 

ב    🔗

אם אמנם, כדברי המו“ל, רבים התפלאו, פליאתם היתה ממושכת למדי, כי בין “נוה הצדק” לבין “אחרית ירושלים” חצצו ארבעים ושבע שנים, וזה ריווח ימים האומר דרשני. הלכך ראוי לראות ספרו ראשון והוא כפול־שער – משמאל בלשון עברית: “נוה הצדק / משכיל שיר ידידות / בתשעה שירים שקולים / העתקה חפשית משפת אשכנז / מפעלות המשורר המהולל געטהע // מד' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו (משלי ב' כ"ד) / מאת / מרדכי בן מרדכי ראטהבערג // ווארשא / בשנת מיי מצעדי גבר כוננו לפ”ק”. מימין בלשון גרמנית:

Neweh Hazedek / (Wohnung der Tugend) / oder / Hermann und Dorothea / in neun Gesängen von Goethe // metrish frei übersetzt / von / Markus Rothberg // Warschau // 1857.

מעבר לשער מובא, בלשון הפולנית, היתר הצנזורה, הכתוב בוורשה ב־25 באפריל (7 במאי) 1857, וחתום עליו הצנזור הנודע יעקב טוגנדהולד, ובשולי העמוד שם בעל בית הדפוס, בלשון הפולנית גם הוא: י. לבנזון, ומעבר לעמוד מתחיל עצם התירגום של “הרמן ודורותיאה”, וצורתו אינה צורת מקורו, שכן המקור ניתן שורות ארוכות של הכסמטר, ואילו התרגום ניתן שורות קצרות באופן שהשורה הארוכה נחצתה שתי שורות, כביכול המקור עשוי על דרך קביעת הקיסורה באמצע השורה כדיוקה.

לענין מעשה התירגום כבר נתפשט פירסומו בהפלגת שבחו, שעל אף מידת־החירות – ושמע בגלל מידת־החירות – שנטל לו המתרגם, הוא ממפלאות מעשי התירגום שלנו, מלאכת מחשבת, המקיימת טיבה ומשקלה, גם לאחר תירגומו של שמחה בן ציון [גוטמן], שיצא בשתים מהדורות (יפו תרע“ז, ברלין תרפ”ג) והוא במשקל המלעילי, ולאחר ניסוי תרגום קצתו, במשקל הדקדוקי, מעשה מאיר גרטנר. ואין זה סימן טוב למדיניות הספרות שלנו, אם “נוה הצדק” לא חודשה מהדורתו, והוא יקר־מציאות.

 

ג    🔗

ולענין “אחרית ירושלים”, והוא מחזה שנכתב, ככל הנכון, שנים הרבה קודם שיצא, והמחבר לא טרח, כנראה, להוציאו, ואף לא זכה לראותו, מחמת איחור הופעתו לא זכה אלא לציונו בביבליוגרפיה – רח"ד פרידברג קורא לו למחבר: רוטברג אגב “נוה הצדק” ורוטנברג אגב “אחרית ירושלים”, ואברהם יערי, בספרו על המחזה העברי (תשט"ז), רושם: “מחזה היסטורי בארבע מערכות מימי חורבן בית שני”. לפי תאריך הופעתו (תרס"א). נתבקש דיונו בספרו המצוין של גרשון שקד “המחזה העברי ההיסטורי בתקופת התחיה” (תש"ל), כשם שניתן למחזה “אחרית ירושלים” של יהודה לייב לנדא (תרמ"ו), אולם, ככל הנכון, הניח גם הוא, כי המחזה של רוטברג נתחבר קודם לגבול הדיון של מה שנקרא תקופת־התחיה.

על כל פנים ענין מחבר שלא ידענו אלא שני ספריו – האחד תירגום הפואמיה של גיתה והאחר מחזה היסטורי, מחזק את תמיהתו של ברל כהן על טיבם של הפרנומרנטין לספרו האחר, כשהם סדורים במתכוון שני סדרים: הסדר האחד, בשורות מיוחדות ובאותיות בולטות יותר, הוא סדר האדמו“רים ואלה הם: 1) אדמו”ר הקדוש הרב ר' מרדכי מהאָרנאָסטאָפאָל; 2) אדמו“ר הקדוש הרב ר' ברוך אשר מטשרנאָביל; 3) אדמו”ר הקדוש הרב ר' מרדכי בן הרב ר' משה זצ“ל מקאריסטישוב; 4) אדמו”ר הקדוש הרב ר' דוב בן הרב ר' יצחק ז“ל מסקווירא; 5) אדמו”ר הקדוש הרב ר' שלמה שאול בן הרב ר' ברוך אשר מטשערנאביל; 6) אדמו“ר הקדוש הרב ר' שלמה בן ציון בן הרב ר' יהושע משולם זוסיא זצ”ל. ההנחה, כי פומבי־רבתא כזאת נעשתה בעלמא, ספק אם יש לה על מה שתישען, מה גם שנעשתה בבליטות מיוחדה כלפי הסדר האחר, והוא מנין פרנומרנטין רב של אישים נודעים, מהם עשירים, כגון ממשפחת אורנשטיין (הורנשטיין), ברודסקי (ושמם מעיקרו שור והם צאצאי ר' סנדר חיים שור, נינו של בעל “תבואות שור”) והבארון גינצבורג וזייצב וכדומה; מהם סופרים וחכמים, כגון יצחק יעקב ווייסברג (בעל “פשוטו של מקרא” וכונס מכתבי ריב“ל ויל”ג ומוציאם), אלעזר שולמן (בעל “ממקור ישראל” על היינה וברנה, חוקר לשון יידיש וספרותה), יצחק רוזט; ואחרון אחרון חביב שלום עליכם, אם עסקנים כגון ד“ר מנדלשטאם, הלל זלאטופולסקי ואחרים. כמובן, ניתן להעמיד את מציאותם של שני סדרי־החותמים השונים על הוקרתם את המחבר ר' מרדכי בן מרדכי רוטברג (בין החותמים אף נכדו, יצחק רוטברג), אם לפי טיבו אם לפי שמעו, וקל לפרנס את הסדר האחרון – הללו דיים שהמחבר תירגם כדרך שתירגם את גיתה וחיבר כדרך שחיבר את המחזה שלו, אבל קשה יותר לפרנס את הסדר הראשון – ששת האדמו”רים על מלוא תואריהם כאורח חסידים, ומן המחויב שהמחבר עמד לו יתרון אחר, ואמנם עמוד עמד לו – הוא היה מחשובי החסידים של בית טשרנוביל, והשאלה היא: חסידותו כיצד ומאימתי. אין אנו יודעים פרטי חייו – בלכסיקון של ג. קרסל אין לו ערך – לא שנת לידתו ולא שנת פטירתו, אך ידענו כן ידענו, כי הורתו וגידולו היו בקהילת ויניצא, אשר בפודוליה, שהיא עתה עיר גדולה בערך (מאה אלף תושבים), אבל בימים ההם היתה חשובה עיר ממוצעת, אך קטנה. בימי השכלתה העמידה קהילה זו כמה סופרים, והבולט שבהם יצחק יואל לינעצקי (כינוייו באנאגראם: עלי קצין הצחקיאלי, וכן שם עירו: וצוני), ובני דורו פסח דוד ענגעלשטיין (כינויו: א וויניצער מלאך), ומרדכי בן מרדכי ראטהבערג דנן. ולענין לינצקי שהוא, לפי השמועה, הצריכה בדיקה, מצאצאי השוחט מליניץ, ראש האינפורמטורים של שבחי הבעש“ט, הרי נודע באיבתו לחסידות ולחסידים והיא מחלחלת את רוב חיבורו וביותר “דאס פוילישע יינגל”; שנוסחתו הראשונה ניתנה בהמשכים ב”קול מבשר", (שבועון יידיש, שהוציאו עורך “המליץ”, אלכסנדר צדרבוים), ולימים באה מהדורת־ספר מורחבת וסופו “דאָס חסידישע יינגל” (לפנינו הוצאת ווילנא תרנ"ז), וכבר הראתי, כי משולבת בו פרשת מלחמת החסידים והמשכילים בברדיצ’ב (האנאגראם: דראַביטשעוו), והיא מלחמה עד־חרמה של ראש המשכילים ר' משה יצחק האָרוויץ ( האנגראם: שמחה קוצי הוי ארץ) בראש החסידים ר' יעקב יוסף היילפערן (האנאגרם: פערליהיין), עד רדתו במשפט פלילים (ראה בספרי “טויערן און טירן” תשל"א, עמ' 60–68), והוא, לינצקי, הוא כמובן סניגור למשכילים וקטיגור לחסידים. והוא הדין במשפט־פלילים אחר, שגם בו הוא קטיגור לחסידים ורביהם, השנואים עליו, שהוא מחפאם באנאגראמים גלויים למדי, דער אנטעלער והכוונה: טאלנער; דער קאמארעווער והכוונה: מאקארעווער; דער כמארעסטריקווער והכוונה: ראכמיסטריווקער; דער סירקיווער והכוונה: דער סקווירער; דער סאווילאטער והכוונה: סלאוויטער; דער סראקעטשער והכוונה: טשערקאסער, וכן לגבי שמות ערים אחרות בסביבה ההיא: עקיווער גובערניע, והכוונה: קיעווער; אטיזמיר והכוונה: זיטאמיר.

 

ד    🔗

שיטה זו, שהיא ככיסוי העולה גילוי, נוהג לינצקי גם לגבי משפט־הפלילים האחר, המסבך שלושה, בשל חטאת רבם ומשמשיו, וכולאם בבית הסוהר: האחד הוא האני המדבר, איציקל, שבו עירב יסודות אבטוביוגרפיה מצויים ובדויים, והוא ניצג כחסיד ותיק, שתעלולי החסידים מפוגגים את חסידותו, עד היותו להם לרועץ; האחר, שמואלקיל, שכמותו כאחרון שבשלושתם, חסידים מקרוב באו, וכמותם כמו האני המדבר יודעים את התעלולים אך דבקים בחסידותם ורבם, ודבקים בהם ברוב מסירות ונושאים באהבה ייסוריהם, והאחרון, הוא־הוא ר' מרדכי רוטברג דנן, שכן שמו מפורש, גם אם מוסווה באנאגראם, וכן דברי לינצקי (כנ"ל עמ' 201) בתרגומנו: “משני גבאי השולחן, היושבים עמדי, האחד, שמואליקל התחיל, זה מקרוב, להראות קצת תרעומת על שתיקתו של הרבי, והאחר מרדכלי בן מרדכלי טראגהארב [אנאגראם של ראָטהבערג] גילה דווקא מסירת נפש לרבי ולחסידות וקיבל הכל באהבה, כחסיד אמיתי, ויותר משדיברתי החרשתי”. שלא נטעה בו באיש, ממשיך לינצקי (עמ' 207–208) ומעירנו, כי הוא הכיר אותו כמשכיל ראשון כל ימי־חייו, שידע ארבע עד חמש לשונות, “וכבר הוציא לאור ספר עברי של איזה אדם גדול שלהם, איזה גיתה, בתירגום, שכל עולם־ההשכלה שלהם שיבחו עד הרקיע השביעי, ויתר־על־כן, כמעט עד שנת הארבעים שלו היה אפיקור־אפיקורס ועבר על כל התורה כולה וכבר היו לו גם עשרת אלפים רובל. ושני בני־חבורה אלה אך לפני ארבע או חמש שנים נטשו פתאום את דרכיהם הישנות, ומאסו בהן, כמאוס נבילה, ונעשו, בבת אחת, חסידים לוהטים כאלה, שרחוק מלחפשם בין ראשוני מקורבי הרבי הותיקים”.

 

ה    🔗

וכדי להראות גודל חסידותם של בני הני תרי, רואה לינצקי לבור לשון גוזמה, ומביא, כגון ששמואלקיל מורגל בפיו, כי ש“ס ופוסקים הם ככפרה כלפי שיחת־חולין של הרבי, ואילו מרדכי בן מרדכי אמר, כי פיו של מנדלסון אינו ראוי שישמש… של הבעל־שם זצ”ל. ללמדך, כי האני־המדבר, שאינו אלא הסוואה של לינצקי, מעמיד את מרדכי כמי שהיה משכיל ופוקר, מתרגם גיתה שזכה לרוב תהילה, והיה אף עשיר מופלג, זנח כל אלה, ודבק בחסידות ורבה, עד שהוא מזכה אותו בכינוי גבאי־שולחן (“טיש־גבאי”), וכדרך משכילים, שונאי החסידות ורודפיה, אינו שואל לפשר החידה של התהפכות מקצה לקצה, ואם לפשרו של החוזר־בתשובה עצמו, הריהו מזכיר, כי ביאורו הוא לפי דברי הגמרא: במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'.

והרי, גם לסברת לינצקי, אי אפשר להם לדברים שיהיו פשוטים: שלושה אנשים, – ר' איצקל, ר' שמואלקיל, ר' מרדכי בן מרדכי, רקבים¹ בבית הסוהר, זה שש שנים, בשל הרבי ולטובתו, ואם ראשון פקפוק הוא בו שסופו ערעור על אמונתו; ושלאחריו תרעומת מכרסמתו; הרי האחרון אמונתו כסלע המוצק. ובשבתם במאסרם, מגיעתם שמועה ושמועה – האחת על משפט ברדיצ’ב, שבו ניצח ראש המשכילים את ראש החסידים, האחרת שמועת פטירתו של ריב"ל. לענין השמועה אנו שומעים דברי ר' מרדכי בן מרדכי: “הלא אך אתמול שמענו על מות האפיקורס, ושמא אפילו הירהרתי בו, הרי הכרתיו בעצמי, את הצדיק בפרווה”.

 

ו    🔗

אמת, גם פטירת ריב“ל גם משפט ברדיצ’ב תאריכם קרוב, והוא מתחילת שנות הששים ואילך, ואם אמנם שמועתם באה בימי מאסרה של השלישיה, הרי ר' מרדכי דנן, העומד עתה, לחשבונו של לינצקי, בשנת הארבעים ושש לימי חייו, אינו רחוק עתה מימי הופעת “נוה הצדק”, שכן בין הופעתו לבין פטירת ריב”ל חוצצות שלוש שנים בלבד, ואם, אמנם, שמועת־פטירתו באה תוך חמש או שש שנות־המאסר, נמצא כי המאסר קדם להופעת “נוה הצדק”, בשלוש שנים, ואימתי צבר מתרגמו שנות אפיקורסות מרובות כל־כך? נמצא, כי סמיכה על תאריכיו של לינצקי אין בה מן הזהירות, והענין צריך בדיקה מעיקרו, ואפשר ולא היינו מפליגים כל־כך, אילולא ידענו דעתו של חכם־ימינו, חוקר על דבר־אמת, שידע, ככל הנכון, את הפאמפלט של לינצקי, אך לא התעורר על רמזיו, ודן דין שקול וזהיר את פרשת בעל “נוה הצדק” לגופה ומגופה, ודעתו שונה לחלוטין.

הכוונה היא לפישל לחובר ולמחקרו על גיתה בספרות העברית, שנדפס תחילה, ב“מאזנים” (גל' מג–מד, מו, תרצ“ב; וכן גל' א, תרצ”ג), ואחר כך בספרו, שיצא לאחר פטירתו, “על גבול הישן והחדש” (תשי"א, עמ' 123–136), והוא מאמר שלא בא על גמרו (ראה הערת אשר ברש בסופו), אך כולל את מלוא־הערכתו על מפעלו של מרדכי רוטברג ב“נוה הצדק”, והרי עיקר דבריו, החשובים לעניננו עתה: “בשנת תרי”ז יצא בווארשה הספר ‘נוה הצדק’– – – שתורגם עוד קודם, כי על פני השער נמצא את הלפ“ק ‘מיי מצעדי גבר כוננו’, העולה במספר תרי”א הספר ‘הרמן ודורותיאה’ – תורגם אפוא עוד לפני צאת ‘אהבת ציון’ למאפו ואין למצוא קשר בין חיבור הרומן האידילי של מאפו ובין תרגום אידיליה זו. אידיליה זו, כפי שיצאה מתחת יד המעבד־המתרגם, הא כולה תמימה וטבוע עליה גם חותם דתי. אנו יודעים מעט מאד על דבר המתרגם הראשון של יצירת גיתה הגדולה, אחד המתרגמים הנפלאים ביותר של ספרותנו. מתרגם זה, מרדכי בן מרדכי רוטברג, גר בויניצא שבפודוליה, וזקני הסופרים היו מספרים, שאחרי הוציאו את ‘נוה הצדק’ חזר ב’תשובה’ והיה ל’חסיד‘, ואף רצה לשרוף, או שרף, את האכזמפלארים של ‘נוה הצדק’ שהיו בידו, ויש, כנראה, יותר מקורטוב של אמת בסיפור המעשה הזה על החסידות של רוטברג, כי על החזיון “אחרית ירושלים” – – – חתומים בתור פרנומרנטים כמה מן ה’צדיקים’ המפורסמים באוקריינה, אבל אין אמת, כנראה, בדבר, שחזר בתשובה גם במעשה ‘נוה הצדק’, כי בשם ‘מעתיק ספר נוה הצדק’, הוא נקרא גם בשער הספר ‘אחרית ירושלים’, וגם ב’דבר אל הקורא' מאת המו“ל שבראש הספר. אין זאת, איפוא, אלא שרוטברג לא היה רחוק מן הדתיות, ואף מן החסידות, גם בשעה שתירגם את ‘נוה הצדק’ ויש סימנים לכך גם בתוך התירגום”.

ופ. לחובר חורז אחד לאחד את הסימנים האלה, העשויים הן על דרך שינוי פרטים הן על דרך שינוי כללים והקורא יקרא, ונזכיר את הדגש־רישומו של המקרא וגידושו, לאמור: “בכל מקום שיש אצל גיתה רמז לסגנון הסיפור התנ”כי, מוצא המתרגם את הרמז הזה, מסבירו ומרחיבו, עד־כי על פי תרגום זה יש לתפוס יפה את הסממנים של סיפור התנ“ך בשורה זו”. וגם עתה לחובר חורז אחת לאחת את הראיות לכך, ושואל למטרת המתרגם ומה משך את לבו, וכן תשובתו: “משך, כנראה, את לבו היסוד התנ”כי החזק הנמצא במקור, ואותו יסוד החיים, הנמצא גם הוא במקור, זה שהביע אותו הרמן בסוף השיר האחרון, כי בהמיר ארץ על האדם לעמוד איתן על אדמת ירושתו, ועליו לצאת למלחמה בעד אלוהיו וכו'. יתד־הארג הזה של האידיליה האזרחית היא שהיתה כנראה למתרגם האזרחי־דתי ל“יתד” וליסוד הכל. ואכן הרחיב המתרגם יסוד זה ככל אשר יכול – – – ".

 

ז    🔗

ושוב נארגים בידי לחובר חוטי־הוכחה לדבריו, והוא אף דורש לקשרים שבין מתרגם “נוה צדק” ודרך תירגומו ולבין הספרות העברית של תקופתו, והנה עיונו הרב מעמיד קשרים כאלה רפופים ביותר, כי תחת ההשפעה המשוערת של סופרי ההשכלה, מצא השפעה ודאית של ר' משה חיים לוצאטו, וביותר של שני מחזותיו “לישרים תהילה” ו“מגדל עוז” וכמשפטו הוא מביא ראיות מספיקות לכך. ללמדך, כי ניתוחו של לחובר אין בו כדי לאשש את הניגוד, שהבליטו לינצקי, בין משכילותו הקיצונה המוקדמת לבין חסידותו הקיצונה המאוחרת של מרדכי רוטברג, אלא לרופפו ואף לבטלו. ואגב, גם סברה אחרת של לינצקי נפתרת, והוא ענין המוניטוֹן הגדול שיצא לו ל“נוה הצדק” על מלוא עולם ההשכלה. אדרבה, לחובר, שבדק את הענין לדקדוקו, העלה, שרישומו של הספר לא היה ניכר – בתרי“ז לא הודיע עליו “המגיד” כל־מאומה; בתרי”ח בויכוח על הספרות העברית ברוסיה ובפולין, שנטל בו חלק יל“ג, נזכר תרגומו של קלמן שולמן ל”מסתרי פאריז" ולא נזכר תרגומו של רוטברג “נוה הצדק”, ורק בתרי“ט נדפסה ב”המגיד" הודעה עליו, וגם לימים לא נזכר התרגום הזה אלא במעט.

וכאן אתי המקום להעיר, כי בשוחחי עם פ. לחובר על מחקרו המאיר עינים, העליתי שאלה, הטעונה, לדעתי הענייה, בירור, הלא היא השאלה, אם צמיחת יכולתו המופלאה של מרדכי רוטברג בלשון וקסמיה, ניתן לפרנסה אך בכשרונו מטבע־ברייתו וגודל השפעתו של המקרא ושל רמח“ל, או מן הדין לבקש אפשרות ביוגרפית של מגע־ומשא עם מוקד ממוקדי־הספרות בזמנו ובמקומו, והיא שאלה המוליכה ממילא למרכזים מעבר לגבול, אם בטרנופול אם בברודי, והשפעת הידועה בוולין ופודוליה הסמוכות. אפשר, שלא־מדעתי היטתני הפטריוטיות הלוקאלית שבי לצד עיר מולדתי, ברודי, אבל מדעתי פסעתי בנתיבו של פ. לחובר – הלא הוא עצמו, בבקשו ראשית רישומו של גיתה בספרותנו, מקדים שני בני ברודי, את דב גינצבורג ואת בנו חיים; הראשון, האב, הוא לו גם ראשון משוררי גליציה בתקופת הספרות החדשה, ואמר עליו, כי ה”שיר הסיפורי" שלו מזכיר במקצת את נעימת הבלדה של גיתה, או, למצער, של קודמו בה, בירגר; האחרון, הבן, שהוא נגדר כראשון מתרגמי גיתה לעברית (תקפ"ו), ובין השיחים, אף הוספתי להם לזימון את חיים סטנובר, אשר בספרו “דבר חכמה” (תקצ"ה) הביא ציטטים מכמה לשונות, ביחוד משל סופרי צרפת, ואף שילב תרגומו לקטע משירו של גיתה Wer nie sein Brot mit Tränen ass [= אשר לא אכל מעודו את לחמו בדמעות]. יתר־על־כן הדגשתי, כי אם, אמנם, הבכורה לר' דב גינצבורג, הרי היה מדבקי רמח“ל, שהוציא מהדורת “לשון לימודים” (תק"ע), וניתן להוסיף כפלפלת נאה, מה שמספרים משמו של הרב ר' צבי חיות, רבה של זאלקווא וקאליש, יליד ברודי גם הוא, מעשה ונראה קודר ואבל, וכששאלו על־כך השיב: גיתה הלך לעולמו, נאנחו הקהל ואמרו: דער רבי ר' גיתה איז נפטר געוואָרען. ואוסיף, כי ר' ירמיהו מוזן, מורה הדת בבית הספר היהודי־עממי בברודי, לימד בכיתה הרביעית, שהיתה העליונה, את “לישרים תהילה”, ובנו חיים (יואכים) מוזן אף תירגם את המחזה הזה, תרגום פיוטי, ללשון הגרמנית (לבוב 1874). אגב, באותה שנה עצמה יצא יצא גם תרגום גרמני של ר' שמעון זק"ש (ברלין 1874), הוא שארו של ר' יחיאל מיכל זק”ש.

ואם לתנודה בין הזרמים, מי לנו גדול כר' שמואל יעקב ביק ומלחמתו להכרת שני היסודות שההשכלה דחאתם: חסידות וייידיש, שפטירתו (תקצ"א) קדמה עשרים וחמש שנים להופעת “נוה הצדק”, אך זכרו נתחדש וסימנך שמכתבו לר' טוביה פדר, (להגנת ר' מנדיל לפין ופעלו ביידיש), שנכתב כשש שנים לפני פטירתו ונדפס כשלוש שנים לאחריה, חזר ונדפס בחלקו אף תורגם ליידיש ב“קול מבשר”, (1863), ודומה כי רישומו של ש"י ביק ניכר גם במשהו בלינצקי לצד פיתוח השקפתו המאוחרת, המודה בחשיבותם של ערכי ההשכלה, החסידות, המתנגדות, אחת אחת משום גרעינה.

פ. לחובר האזין לדבריי, שלא יצאו מגדר־שמא, חייך חיוכו המבויש ואמר: הכל אפשר, אך אין הוא נעשה ודאי, אלא בראיות מכריעות.

 

ח    🔗

וגם עתה, מקץ שנים הרבה, לא אומר, כי הראיות המכריעות באו כן באו, אבל לפני כמה שנים אירעני דבר מוזר, ומעשה שהיה כך היה: החכם ר' חיים ליברמן הואיל לכבדני בצילום של כתב־יד, המדבר בשבחה של ברודי ושאל שמא אדע לברר, מה שאינו מפורש בו, מי הוא מחברו, ומה הוא ענין הנוה, שהוא מזכירו וחוזר ומזכירו בחיבורו. כתב־היד הזה כן לשון שערו: “לכבוד עיר הצדק, נאות החכמה,/ קריה נאמנה, מלאה תבונה / היא העיר חסד כולה / ושלום בקרבה / בראָדי היקרה – – / ולכבוד אנשי' וחכמי' נדיבי‘, המה הגבורים היקרים, אשר מעולם אנשי השם – – / מנחה / שלוחה לה ממני איש נכרי, לא בה נולדתי, לא בנה הייתי, לא שמה חיבלתני אמי, והיא היתה לי לאם, עלי הגדילה צדקתה, אודה לה ולחכמי’ מאד ובתוך רבים אהלל צדקתה סלה – – / המחבר / בת בראָדי! אשריך ד' ישלם את גמולך וצדקותיך, אשריך, שיצליח ויטיב את זקניך ועולליך – 1838”. כדי להבליט דעתו על העיר שהיטיבה עמו, הוא רואה להקביל שתי קהילות אחת, ששמע, כנראה, עליה, ואחת, שראה אותה ממש, והן מוחזקות קהילות משכילים טיפוסיות, זו במערב וזו במזרח: "את וברלין אחותך הגדולה ממך, שתי אומנות יקרות, מגדלות חכמים ונבונים, והיא כחצי צדקותיך לא עשתה. שמה נבוני' גיבורי כוח מרוב כל ישבו בהיכלי שן וכבוד מלך עליהם, ובך גם עניי העם, אשר רחמך לא הרתם, וממעיך לא יצאו, מרחוק באו, גם צידה עשית להם, גם כסות בקרה, שמנך וקטורתך נתת לפניהם, בשרם רוטפש, שכלם כאבחת חרב, גם חכמה וגם תבונה מצאו, והבאים איש והצלחתו יצאו – – ".

הקו הזה, שמעלת ברודי נחשבת לו משום שצדקתה קודמת לחכמתה, נמתח והולך לאורך החיבור, ועיקרו הוא, כמדומה, בשתים נקודות נוספות: גודל מעלת המליצה שנקנתה לו והיא תעודתו לשמה, והוא מכבדה בהקמת הנוה לה ולשמה, ורבו כן רבו ההבאות ונסתפק במקצתן: “תחזקנה ידיכם דורשי לשון וספר! עמלו עמולו להציל את זאת המליצה, בנו לה בתים, שבו אתה. נטעו כרמה ואכלו פרי' – – קול אלהים שמעתי בחזקת היד “לך נחה את המליצה בתוך עמי!” רבות ניסיתי באלה ימי מגורי – – – ללכת בדרכי רוכל מרכולת גם אנכי לא מנעתי, ולבי לא שמח בכל עמלי, לא צלחתי, וכל אשר מילאתי ידי לערוב מערבי, אמר אלהים “תוּפר”. אבדתי את כל, ונתתי את לבי לדעת את המליצה, וה' מאז הפקדתי כל מחשבותי עלי', רבות רעות שבעתי, גם מחסור לחם, וחרפת בני עיר קטנה”. לאמור, מי שבא מעיר קטנה מעבר לגבול, – כי היא, אמנם, ברוסיה אנו למדים משיר, הכלול בכתב היד גם הוא, והוא על מרד הפולנים, שהיה ב־1831, – וישב כמה שישב בברודי, ונדיביה סעדו אותו בחומר וחכמיה סעדו אותו ברוח, ויצא מלפניהם וקניינו המליצה שהיא לו, ככל הנכון, ההגדרה לחכמת־השירה בלשון־המקרא, והיא לו גורל ותעודה, ועל כן לא תצלח בידו כל עשייה זולתה, ולא ירתיעו ממנה לא עָניו ולא בוז סביביו בעיר־מולדתו אשר שב אליה. ותעודתו בענין המליצה היא לו בחינת בנין, שהוא מכנה אותו נוה, והיא תיבה שהוא מרבה להשתמש בה ולסלסלה – כתיבה באות ברורה יותר, מוגדלת יותר, אך מנוקדת, ביחוד בנטיותיה, והרי קצת הזכרותיה: "מצאתי כל אשר שאלו עיני, ועת הָשלמה לי, למדתי דעת, אספתי תבונה מפה [מפי] משכילי העם הטובים לי, באתי עד כרמי־המליצה. ואדע כי יקרה היא – נטיתי לה אהל, הכינותי לה נוה, שם תען שירי קודש כימי עלותה מארץ מצרים – – לא בחפזון תלך תוך הנוה ובמנוסה לא תעבור מעלי' כי הנני עובר [=מעביר] כל טוב המליצה על פניך וקראתי גם לבני השיר – – " וכן: “שבתי אל העבודה ואתה חזקתני, נשלמה המלאכה ואתה שמחתני. ועתה בשמחות וגיל, הובלה תוך הנוה: אחרי' בנות השיר מובאות לה – – אלהים ד' – – זכור כל התלאה אשר מצאתני עלי', מיום החלה הנוה ליסוד, מאז החילותי ימים מרובים לנטות יריעותיו” ואף “אל טוב, פתח נא עיני האנשים ויראו כי כליל הוא בהדרה, וכולם יענו ויאמרו: בואי, בואי כי נדרוש לך, עיניך ולבך יהיו על נוה”.

העיון בכתב־יד הוליכני גם לצד הוודאי, גם לצד המשוער, לענין הוודאי – ראשית, כתב היד, הכתוב במשיכת קולמוס נאה ובגורה, כתב־רבנים מובהק, הוא של מי שישב בברודי כמה שישב ולמד בה מה שלמד, ועיקר לימודו המליצה שהתמכר לה, ונסתייע בה, בשובו לעיר מולדתו, במפעלו שהוא ממשילו בחינת בית, אוהל, ובעיקר – נוה, והוא שולחו לחכמי ברודי. לצד המשוער – ההגדרה החוזרת של לשון נוה ובליטותה עשויה לרמוז על ספר “נוה הצדק” ומחברו, והיא השערה התלויה על חודו של תיקו, כל עוד לא נמצא לה חיזוק, שאינו בידנו, אם חיצוני, כגון זיהוי גרפולוגי, אם פנימי, כגון ניתוח, כשיטתו של לחובר, דהיינו בדיקת לשון מדוקדקת ב“נוה הצדק”, “אחרית ירושלים” וכתב־היד שלפנינו, להוכיח אם, אמנם, יצאו מרועה אחד. ואסיים בקטנה שהיא אולי גדולה – פ. לחובר, בהראותו רישומם של רמח“ל ודמותו, דמות יושר, מבאר על פיהם את שם הספר “נוה הצדק”, ואומר כי הוא על פי הכתוב: “אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושילם לך נות צדקך” (איוב ג ו), וקשה שלא לתמוה על שלא השעינו על הכתוב: יברכך ד' נוה צדק הר הקדש” (ירמי' לא כב), שהוא־הוא מקור שמו של הספר, אלא שנוספה לה לתיבת צדק ה“א הידיעה, אך ראה גם ראה, בכתב היד שלפנינו מתחילה תהילת העיר ברודי בכותרת שאותיותיה גדולות ומובלטות: “יברכך ד' נוה הצדק הר הקדש”. ודיה הצצה בבית עקד לפרידברג, למצוא כזה גם לפני ספרו של רוטברג, גם לאחריו, ותוספת הה”א (אף שתיבת הצדק מצויה אך שלוש פעמים בכל המקרא) היא על דרך ההתדמות של סמיכות לשכנה (“הר הקדש”), ואין להאריך.

 

ט    🔗

תוספת: ולאחר שנדפס מאמרי זה הגיעני מכתבו של ר' חיים ליברמן (אסרו חג סוכות, תשמ"א), שבו הוא מערער על דברי פ. לחובר, כי “נוה צדק” תורגם עוד בתרי“א, שכן טעות היא לו מתוך שסמך על הלפ”ק: “מיי מצעדי גבר כוננו”, והרי המשתמשים בלפק“ים, כשנזדמן להם שם הויה, היו, על הרוב, נוהגים שאף שאין השם שלם, אלא נכתב ה' או יי, היה בא בחשבון כאילו השם שלם ובגימטרייא כ”ו (והוא נגע קצת בענין זה בספרו “אהל רחל”, עמ' 92). היוצא מזה, כי לפי שהלפ“ק שעל שער “נוה צדק” עולה גם הוא תרי”ז, יש אפשרות של השפעת “אהבת ציון”. ולאחר שהבאתי את הערתו החשובה של ר' חיים ליברמן אומר, כי לאורה צריכה, אמנם, מסקנתו של פ. לחובר בדיקה בנקודה זו, והיא לא תיעשה בלא השוואת הלשון לדקדוקה, אבל לשיטתי, כי בעל “נוה צדק” ישב בברודי ולמד מפי משכיליה ומסורתם – מרחב אפשרות־ההשפעה עליו מרובה ורב־פנים, ולעניין ההתענינות המיוחדת של משכילי ברודי ברמח“ל אעיר כי חלוצם ר' דב בער גינצבורג ההדיר “לשון לימודים” (לבוב, תק"ע), ולימים יואכים [חיים] מוזן תירגם, דרך פרוזה, לגרמנית את “לישרים תהילה” (לבוב, 1874), ואחריו, ובאותה שנה, דרך שירה, לגרמנית הרב שמעון זק”ש מגלוגו (ברלין 1874), אך עוד קודם לכך יצא ביידיש כעין עיבוד עממי של מא"בן [= והוא מ.א. בילנסון] (אודיסה, תרכ"ז), ועל כך ראה מאמרי בספרי “א וואָרט באשטייט” (כרך ב' תל אביב, תשל"ח, עמ' 34–37).

[ניסן־אייר תש"מ]