בין אהרן ילינק לבין יהודה לייב פינסקר    🔗

א. אכן, היתה שיחה כזאת, מותר לומר: שיחה היסטורית, שנאבקו בה שתי השקפות־עולם, נאבקים בה קברניט האמנציפציה וקברניט־האבטואמנציפציה. דבריו הבהירים והאמיצים של י.ל. פינסקר הם כפתיחה חזקה למחברתו. ואם אין בשיחה מאותה תקיפות־הביטוי החותך שבמחברת – הרי יש בה, מבחינות מסוימות, רב יתר. במחברת הראה לנו, בבליטות אכזרית, את הכרח־המולדת, אך לא הראה לנו מקומה המסויים באיזור הרוחב והאורך הגיאוגרפי. ללא כתובת. הנה הגדיר ש. דובנוב את התביעה שמחברת במלים אלו: “תקומת ישראל על אדמתו, שצריך לרכוש אותה בהתאמצות כל כוחות האומה ובסיוע העמים במקום המוכשר לכך, בין בארץ־ישראל ובין באמריקה” (“דברי ימי ישראל בדורות האחרונים”, כרך ג' עמ' 124) ואילו בן־ציון דינור [=דינאבורג] מבליט צד השלילה: “אינו מציע לשאוף לארץ־ישראל הקדמונית, לא ארץ־קודשנו אלא ארץ שלנו” (“חיבת ציון”, כרך א‘, עמ’ 67). בשיחה ההיא נשמעת הכתובת במרומז: ארץ־ישראל. וכן ימצא המעיין, כי גם בבחינות אחרות יש בשיחה יתר ברירות ופסקנות – ונראה, שתביעתו ניתנת להתנסח במסוכם: מדינת־יהודים בארצם ההיסטורית, בסיוע ובחסות של מעצמות־אירופה. לאמור, כי עוד בשיחה מקופל, בעצם, כל ההינף הגדול של הרצל.

נמצא, שמבחינות אלו המחברת, לא־כל־שכן פעולתו של כותבה למעשה, היא כרתיעה אחורנית. ריווח נסיגה זה ראוי לדרוש ולחזור לדרוש בו. כמותו נראה בין מחשבת הרצל לפני מחברתו שלו, “מדינת היהודים”, ובין מה שנאמר במחברת ההיא. החוקר יגלה, עד מה היתה כאן יד שיקולי־זהירות שונים ועד מה היתה כאן יד היראה, האכזבה, הצער, נוכח האדישות, הלעג, הנועדים לדברי־החזון. כאילו חששו להפקיר את ילד־טיפוחם, נטע־חלומם, לרוח־הצינה המנשבה על סביבם. כאילו התייראו להם מגילוי־גילוים.

ב. השיחה הזאת נודעה לרבים, ומזכירים אותה רוב הכותבים על פינסקר, אם גם תיאור־הדברים אינו תמיד בתכלית הבהירות, והוא לוקה לפעמים בפשטנות יתירה ובדקדוק חסר. וכן מביא לפנינו ישכר מדפיס תאור כזה: “עתה נוסע פינסקר לגרמניה ומבקש לרכוש את ילינק לרעיונו – ללא כל תוצאה. ילינק מסביר לפינסקר, כי רעיונו הוא – – טירוף־דעת. ילינק יוצא בכתב־העת “נויצייט” כנגד רעיונות כאלו, שהטיפו להם סמולנסקין ופינסקר. בתשובה למאמר זה פירסם פינסקר את ה”אוטואמנציפציה" (געשיכטע פון ציוניזם" לבוב תרצ"ד, עמ' 47).

ג. עצם השיחה, כפי שנדפסה ב“נויצייט”, אינה חידוש לקורא העברי. א. דרוינוב, במונוגרפיה שלו, רבת־הענין ומשופעת־הפרטים: “פינסקר וזמנו” (נדפסה בהמשכים בכרכי “התקופה”), לא זו בלבד שהוא מזכיר את השיחה הזאת ומבררה כהלכה, אלא הוא משלבה גם בהרצאתו, וכך הערתו שם: “מפני חשיבותה היתירה של השיחה אני מביא כאן את רובה בתרגום מדויק ככל האפשר” (“התקופה”, ט"ז, עמ' 319). משה אונגרפלד הטיל על עצמו את הטורח ליתן את התעודה הזאת כולה ובתרגום מלא (מוסף “דבר”, גל' 3436, י' אלול תרצ"ו). מי שיתעורר לדרך ההשוואה של שני התרגומים ילמד, שאין שני מתרגמים מתנבאים בסגנון אחד.

ד. דומה, כי הניגוד שבין שני בני־השיחה נבלט בפרט קטן, ומן הראוי לעורר עליו את תשומת הדעת – מחברתו של פינסקר מסתיימת (בתרגום אחד־העם) במילים: “תושע ידכם לכם, ויושיעכם אלהים”, ובעצם שנת כתיבת־המחברת כותב ילינק: מתי יתעודדו היהודים ויזכרו את הפתגם, שמציאות הוכיחה אמתו: “תושע ידכם לכם ויושיעכם אלהים” (“נויצייט” מ־22 בדצמבר 1882). שניהם כאילו מסכמים את ראייתם באותו פתגם אחד של בינה, אלא שהרב מתכוון לענין מעשה־טלאי של סגינוריה (לקראת קונגרס האנטישמיים, שנועד לדרזדן למארס 1883), ואילו הרופא מתכוון למעשי־הגאולה ובנין־המולדת לאומה הנרדפת.

ה. מ. אונגרפלד מבקש להעמידנו על־כך, כי בזמנה ובמקומה של אותה שיחה היטורית היה הרצל הצעיר שרוי שאגודת “אלביה” ובאוירת שירים טבטוניים וכו'. ולא היא, דווקא משנת השיחה ההיסטורית נשמרה לנו עדות, כי הרצל הצעיר היה נתון, בכובד־ראש, לעניני היהודים. בינואר 1882 התחיל רושם דברי הביקורת שלו על ספרי־קריאתו, והיומן הזה נשמר לנו (ניתן גם עברית בשם “יומן הנעורים של הרצל”, בתירגומו של יעקב שטיינברג, כתוספת לי"ב הכרכים של כתבי הרצל בהוצאת “מצפה”), ומתוכו אנו למדים, כי, במשך כחמשה חדשים, ראה הרצל לרשום הערותיו של ארבעים ספרים ומעלה, ודווקא בחודש, שבו נתקיימה הפגישה ההיסטורית, כלומר בפברואר 1882, אנו מוצאים רשימות של שני ספרים, שענינם ביהודים – ספרו של יאנסן “היהודים מקולוניא” וספרו של אויגן דיהרינג על שאלת היהודים כשאלת גזע מסוים (לענין הסיפור הראשון, הרי לעצת בנציון דינור, ניתן בתירגום העברי של י.ז. וולפובסקי ושמו: “בחשכת ימי הביניים”; ואילו לענין הספר האחרון, הרי הקטע של דיהרינג, נתפרסם, ימים רבים לפני פירסום יומן הנעורים ברבים, ראה ספרו של ליאו קלנר “שנות הלימודים של תיאודור הרצל”, הוצאת לויט, וינה 1920, והעתיק הקטע גם טולו נוסנבלאט בספרו “עם בדרך לשלום” וינה, 1933, עמ' 24–25). הרצל מגדיר את ספרו של דיהרינג כמנוול, אף אם־הוא מעריץ סגולת־הכתיבה וההרצאה שלו. אלכס ביין, בביוגרפיה המקפת שלו על הרצל, רואה צד גדול של חשיבות ברשימות אלו ותולה בהם ערך מכריע בהתפתחותו (ראה בספרו, לפי התרגום העברי, עמ' 55–64) ומוצא אפילו הד־רישומה של קריאה זו ב“מדינת היהודים”. על־כל־פנים, אין מקום לתאר את הרצל בימי הפגישה ההיסטורית של פינסקר וילינק, כדרך שתיארה מתרגם השיחה.

[י' אלול תרצ"ו]