עשרים שנה למותו 🔗
באחת משבתות החורף, שבועות מספר לפני מותו, הבהילני ש. בן־ציון ללכת עמו לבית־החולים ולראות את פניו, – באמרו שאין לדחות עוד את הבקוּר. כי מי יודע… פינס הובא אז מירוּשלים, כדי להתרפא בשמשה של יפו. וכשבאנו אל בית־החולים, שנמצא אז על שפת הים, אמנם מצאנוהו בגינה, מוטל בכורסה ומתחמם להנאתו בשמש. זה היה אחר ליל גשמים סוער, והשמש היטיבה, כנראה, עם החולה. הוא הסביר לנו פנים והרבה לשוחח עם ש. בן־ציון, אף כי הורגש, עם כל הפסקה קלה בשיחה, שיותר משהוא נתוּן לאיש שיחו, הריהו מקשיב לצדדין, מקשיב אל נפשו…
האיש הלך למות, ואף כי הראש הגזעני עוד היה זקוּף והעינים הנאות עוד התיזוּ ניצוצין והחריפוּת שבמחשבה לא פגה, – ניכר היה, כי האיש עיף מאד, כי נדודי חיים רבים ומלחמה ארוכה ולא תמיד פוריה, שפזרוּ את כוחות גוּפו וכוחות נפשו, הכריעוּהוּ לבסוף, ועכשיו אינו חפץ דבר עוד, בלתי אם מנוחה. בכורסה שבחצר בית־החולים היה מוטל איש זקן ועיף ושבוּר, שהאלהים חוננוהו מתנות גוּף ומתנות נפש רבות וגדולות, אך, החיים, חיי יהודי שרוב ימיו עברו עליו בתוך אטמוספירה מורעלת זו של הישוּב הישן (ואפילוּ, החדש!) העוו עד להשחית את קוי־נפשו הישרים, והאיש שהביא עמו כשרונות בלתי מצוּיים ונשא מימי ילדותו את תקות הגאוּלה, כשמש יחידה בלבבו, נרמס מעט מעט תחת המון הקטנוֹת אשר סבבוּהוּ, ונסתבך עד לאין מוצא בפולמוס מר וחשוד דוקא עם אלה, שהיו צריכים להיות ושהיו באמת אנשי בריתו של מי שכתב ‘ילדי רוחי’…
בהביטי על האיש הנפלא הזה, שהיה לא רק מרבי־הסגנון שקמו לספרותנו בתקופה האחרונה, כי אם גם מעין נובע חכמה, צלול־מוח וישר־דעה שלא רבים כמותו, אדם מלא וגדוש תורה ודעת, שאין לך מקצוֹע שלא היה עלול לעשות בו גדולות, – בראותי אותו מוטל בכורסה אין־אונים וקולט את שארית החמימות של השמש שספקו לו עוד החיים, חשבתי במרירות על סביבת־מולדת זו, שבתוכה קוינוּ למצוא מפלט והצלה לכשרון העברי, לרפא את הגאוניות העברית החולנית המבוזבזת לתוהו בנכר, ושהיא האוכלת אותם גם כאן. גורל חייו של פינס, שבא לכאן ועושר רב בידו, ויצא מן העולם שדוּד ורצוּץ, בלי שהביא אף אחד מששים שברוחו ויכלתו לידי היקף שלם, החרידני עוד אז, וגם כיום, כשאני שב ורואה אותו בעיני רוחי, כמכות אש לי ההרגשה, שעד עתה לא שונה דבר אצלנו בנידון זה, ושאותו פתוס קנאי להרס, הנטוע אפילו בטובים שבינינו, משחית כל חלקה מבורכת בנוּ ועושה לאל גם כל הטוב, שניתן לנוּ מיד המולדת.
וכמה נאה היתה ההתחלה!
בשנת 1872, ימי הגאות של ההשכלה ברוסיה, ימים שליליינבלום, יל"ג וברודס המתיחוּ בפעם האחרונה את מפרשיה המקוּפלים וּמלאוּ את האויר הקרוּש תרוּעת עוֹז, יצאוּ במגינצא העיר, בדפוּס יחיאל בריל (בעל ‘הלבנוֹן’) שני קונטרסים בזה אחר זה, שהטילו בשעתם רעש גדול, כמחאה נמרצת נגד התקונים בדת וכסניגוריה נלהבת על המסורת. אלה היו מחברות ‘ילדי רוחי’ של יחיאל מיכל פינס, אחד ממיסדיו של ‘הלבנוֹן’, למדן גדול, בנו של רב, מי שהיה סוחר ונעשה אחר־כך ראש־ישיבה – אחד מאלה שעם כל כשרונותיהם הספרותיים לא היתה הספרוּת להם אלא טפל למעשה.
ספר זה, שדבר משפטים עם ליליינבלום ויל"ג והיה לכאורה מכוּון נגד ההשכלה, – ספר שהוּחזק קלסי לאורתודוקסיה הלוחמת, היה בעצם אחד מגילויי ההשכלה המובהקת ביותר. בה במידה שהניח גם יסוֹד למחשבה הלאומית החדשה: ההשכלה והדת לא היו כאן אלא אמצעים להכשרת היהודי־האדם. אם תורת התחיה כולה אינה בעצם אלא פרי השתלשלות דיאַלקטית של ההשכלה שהטמיעה את עצמה במחשבה הלאומית בהיווכחה כי תורת־נכר וסביבת־נכר לא תכשרנה לעולם את האדם השלם, היה הספר ‘ילדי־רוחי’ – ואולי בתפיסה אורגנית אולי יותר מ’עם עולם' של סמילנסקי – המביע את שלילת־עצמה של ההשכלה, או, מה שנכון יותר – חיזוק עצמה על־ידי רעיון התחיה. כי יותר משההשכלה עמדה בניגוּד לרעיון הלאומי, הכשירה את בואו, כשם שתורת התחיה לא באה לשלול את ההשכלה, אלא להשלימה, לתקן את פגמיה. ספרים כ’ילדי־רוחי', מוכיחים זאת ברוּר. דוקא כאן בא לידי ביטוי אמתי המשבר העמוֹק של ההשכלה, שלא ראתה את תיקונה אלא בביצור התרבות הלאוּמית. בקונטרסים הקטנים, שנדפסוּ, לפני ששים שנה במגינצא, נעוצה ראשיתה של יצירת זמננוּ. לא הימנוֹן ליהדוּת וסניגוריה עליה, כי אם גילוי שכינתה, גילוי כשרונה לחיים, להתפתחות – מה שהושלם אחר כך ביצירת חייו של אחד־העם. כאן הוּתוה כבר הקו החדש.
רושם משונה עושה עלינו עכשיו העיוּן ב’ילדי־רוּחי‘. אנו נוכחים שוּב, עד כמה איננוּ מכירים את מה שהנחילתנו התקופה הקודמת, עד כמה מוטעית היא ביסודה ההשקפה המקובלת, שההשכלה והתחיה צוררות אשה את אחותה – השקפה שעיקמה ודלדלה לא מעט את מחשבתנו החדשה. כשאנו שבים ומדפדפים ב’ילדי־רוחי’, אנוּ רואים, שתורת התחיה צמחה כולה מתוך ההשכלה ושלא תצוּייר בלי הכשרתה, הכשרת דורות, שחרשה קרקע תרבוּתנוּ וזרעה את זריעת־החורף, שעלתה לתפארת באביבה של הציונות.
מתוֹך קונטרסים דקים אלו, עולים אלינו קולות וצלילים כל־כך קרובים. מיטב רעיונותיו של אחד־העם ויסודי תורתו נרמזים כבר כאן: ‘הנושאים עוברים והצורה קיימת’ – הרי ‘בין קודש לחול’; ‘תקונים בחיים ולא תקונים בדת’, – או המלים המוּעטות במוטו שעל שער הספר: ‘אדם צריך תיקוּן’ – הרי ‘תורה שבלב’, ‘נטית החקוּי המשחיתה, שתוצאותיה משפילות הנפש’ – הרי חקוּי והתבוללות; ‘האמצע אינו ביטול הקצוות, כי אם אחודם’ – הרי ‘כהן ונביא’… אנו מוצאים כאן את כל הגרעינים, שמתוכם צמחה אחר־כך הכרת ערכה הבריאה של האומה (‘עבדות בתוך חרות’), ואפילו משהו, שהוא מציין כבר את השכבה החדשה ביותר של המחשבה הציונית: ‘החברה במציאוּתה לבד ממלאה את תעוּדתה על פני האדמה’.
בתוך ספר משונה זה אתה מוצא, כמו בכל חייו של מחברו, צלילוּת שאין כמותה בצדה של התערפלוּת המחשבה. מפכפכים פה ושם פלגי־מחשבה כל־כך עזים, המגלים משהו שלא פללנו למצאו כאן. לא קפאוֹן שמרני, כי אם איבה לכל מה שאינו אורגני, לכל מה שבא מן החוץ, לכל הרכבה מלאכותית; בכל מתגלה החוש הבריא לקליטה פנימית, לסגנון טבעי בדת ובחיים; כאחד־העם, כן גם הוּא, מתנגד לתיקונים לא מתוֹך הרגשה דתית, כי אם מתוֹך בוז לפאר החיצוני, שיש בו כדי ‘לכבות את האש המאירה והמחממת מבפנים’. הוא קינא ליהדות הפשוטה, העממית, ולא לזו שנתאבנה בדברים שבכתב. תוך כדי מלחמתו עם ההשכלה הוא אינו מרגיש עד כמה הוא בעצמו שואף להרחבה פנימית, להתחדשות פנימית על־ידי ערכי יצירה חדשים.
אין זה ספר של רומנטיקה דתית, המקדשת את צורות הדת לשם הפואיזיה שבהן. הזרם הרמב"מי חזק כאן הרבה יותר משמשערים. יש כאן שוב מגמה זהירה לשחרר את היהדות מן הטפל, מן השכבות שנוספו לה בתקופות ירידה – לסדר, להאיר, להוציא את הבר האנושי מן התבן של המסורת.
אי־אפשר גם בתוך השמרנוּת עצמה שלא להכיר את יסודות ההתקדמוּת השפונים כאן: החרדה לכבוד העם ולכבוד האדם, הרצון לטעת אהבה אל העבודה, אל ההגשמה שבמעשה. אפילו קיוּם המצוות אינו ענין לסמלים בלבד, כי אם חינוּך למעשה, לחובה – תריס בפני ההפשטה. שמרנות זו, המגלה גזעיות עזה, אינה מתנגדת לערכין חדשים, כי אם דורשת הטבעת חותמנו עליהם – שלא נכניסם כממזרים אשר ישחיתו את נחלתנוּ, כי אם נשפוך עליהם מנפשנוּ, מעצמנוּ. בזה קינא לא קנאת הדת, כי אם דוקא קנאת אדם, שנפשו סולדת מן ההתבזות שבטמיעה, מאותה התנמכות תרבותית ואנושית, שכל חיקוי חיצוני גורר אחריו.
לא ‘לשולחן ערוך’ נלחם, כי אם לחיים שיש בהם תוכן משלהם וסגנון משלהם. בזוי היה בעיניו כל1 מה שמשולל הרמוניה ואחדות בין הלבוש ובין הפנים. וכמה קולע הביטוי שלו: ‘ההלכה היא האדם החיצוני והאגדה היא האדם הפנימי’, אפשר שגם הוא, כביאליק אחריו, ראה את סיבת הדלדול בפירוד שקם בין ההלכה ובין האגדה ביהדות, ושאף לשוב ולאחד את שתיהן בחיינוּ וביצירתנוּ.
יחיאל מיכל פינס אינו טיפוס של שמרן, כפי שהוא מראה את עצמו וכפי שרבים נוטים לראותו. עם כל חרדתו לערכי היהדות, הוא אינו מסתפק בשמירתם בלבד. יודע הוא, כי אין שמירה בלי גידול, כי האילן צומח או מתיבש – כי אין דבר עומד בעינו, בלי אשר ההרס יבוא בו מבפנים. מתוך מלחמתו עם ההשקפות הקיצוניות בהשכלה, נדמה שהוא רואה בקיום המצוות המעשיות הצלת האומה; אבל שמרן זה גם מטעים וחוזר ומטעים, כי ‘השו"ע מסור בידי כל אדם’. כי היהדות ‘הניחה את העיון כשדה הפקר’, ולא יאָמן, כי בספר אורתודוקסי זה נמצא דברים מעין ‘החיים החומריים אינם הכנה לחיים אחרים רוחניים’, – כי ‘החיים בעצמם גם כן רוחניים המה’.
לא, הוא היה עמוק הרבה יותר ומורכב הרבה יותר ואפילו מתקדם הרבה יותר מכמה משכילים שבתקופתנו, שראו את הדברים מבחוץ והסתפקו באמצעים מבחוץ. בספר קטן הכמות ‘ילדי רוחי’ לא הניח המחבר פנה אחת ביהדות החיה שלא נגע בה, שלא האיר אותה מאיזה צד שהוא. הוא ראה ברור, כי חומת־הדורות הובקעה, כי קיום האומה נתון בסכנה, ויותר משהוא נלחם עם ההשכלה, הוא קם נגד קלי־המחשבה שבה – נגד אלה שראו בפריקת־העול בלבד רוח והצלה. שום דבר לא היה מאוּס עליו כאפיקורסות זולה, כהשכלה זולה. ואם הוא מצמצם מצד אחד את היקף ההשכלה, הרי הוא גם מעמיק את תביעותיו ממנה וגם מחשיב אותה, באמרו ברור: 'כל החכמות והידיעות שיש בהן תועלת לאור ואמת ולצורך ישובו של עולם, יש בהן משום תלמוד תורה.
ברור, שיש לנו כאן עסק עם אישיות מופלאה עד מאוד, עם אחד מאלה, שהעומדים בין שני עולמות, ושניהם כאחד יקרים עליהם ועל־כן הם יראים את שניהם ומקנאים את קנאת שניהם. אדם צלול־עין כפינס לא יכול שלא לראות עד כמה היהדות זקוקה להתחדשות ושדוקא ההשכלה האמתית עשויה לתת לה חיזוק. הוא, הסדרן, שנפשו סלדה מכל אותה ‘ערבוביה שדבקה בנו כמחלה איומה’, לא יכול שלא לראות, כהרמב“ם, כאחד־העם, שיש 'לרפא את האומה בדרכי ד”א מתוקנים, שעל ידיהם תתעורר לתחיה ותרד מן השמים לשכון כבוד באדמה'.
איש כפינס הוכשר לפי מעלות רוחו הרבה יותר מאחרים להשיג את רעיון ארץ־ישראל במלואו, כיסוד מחזק ומחדש את האומה. הוא לא היה רק אחד הראשונים שעלו אל הארץ, כי אם גם אחד הראשונים, שתפסו את הפרובלימה של הישוב מצדי צדדים, ועם כל מה שהרבה לשגות, היה אחד ממניחי היסוד של התרבות העברית המחודשת בארץ.
חסרים אנו, לצערנו, עוד כל החומר, שעל פיו היינו יכולים לצייר את דמותו של פינס, כאחד מבוני הישוב הגדולים. כערפל פרוש על כמה עובדות, שאין לפרש אותן כל צרכן, גם אם נקבל בחשבון את הסביבה האיומה של הישוב בימים ההם עם מסורת של רכילות חשאית, המיוחדת לצבור מעוט־אוכלוסין, המתפרנס ברובו מן הצדקה. בנפש פינס התרוצצו, כאמור, שני עולמות, ולא תמיד היה סיפק בידו להשלים ביניהם – להכריע לצד שהיה קרוב לו ביותר, לפי תכונת עצמו ודעות עצמו.
אין להבין בשום פנים, איך דוקא הוא הכריע לחומרה בשאלת השמיטה, מה שהיה נגד כל רוחו, ואם גם מובנה התנגדותו לאחד־העם, שחפץ להעמיד את היהדות רק על חובות הלאומיות בלבד, בשעה שלדעתו לא תתואר לאומיות בלי דת (‘הלאומיות היא היא כל כך משולבת בדת עד כי אם בטלה לה האחת, אין מקום2 להשניה לעשות משטרה, כי הגזע ישוּרש והעלים ייבשו’) – הנה אין להבין את מלחמתו בבית־הספר החדש וב’בני־משה', ואין לקשר את כל זה עם מי שהיה כאב לבני ‘בילו’ ושאפשר לומר שבכוחו המוסרי ובסיועו נתקיימו.
באחד ממכתביו על הבילויים הוא כותב: ‘שמח אני בתומת לבם עם הרעיון הקדוש לנו ועם חריצותם הנמרצת לעבוד עבודה בפועל כפים, אך אין רוחי נוחה מהגוזמאות אשר למדו ללשונם’. במלים מועטות אלו מתגלה האדם ישר־המחשבה וישר־ההערכה – מי שידע להעמיד את הדברים על עיקרם המעשי: מי שאינו סובל הזיות ודברי־הבאי.
כמו בכל תכונה רבת־צדדים ורבת־כשרונות, יש גם כאן קו אחד, שבו מתגלה פינס לפנינו ללא פגם, שבו אנחנו רואים אותו כולו כמו שהוא יכול להיות, כמו שהיה בכוח. קו שלם זה הוא סגנונו. כל מה שנשבר ונהרס באדם רב־יכולת זה מתגרת יד החיים כאילו בקש תיקון לעצמו בניב זה, שיש בו מחנו של ניגוּן קדמוני, וּמריחה של אדמה אביבית חרוּשה.
סגנונו של אדם הוא תמיד קו־הודאות שבו. בכל עשוי האדם לזייף, להעמיד פנים שאינם שלו – רק לא בהגה פיו. כל קמט שבלשון הוא קמט שבלב, ולא התוכן – כאן דוקא הצורה מכרעת. בתוכן עלול אדם לשקר – רק לא בצירוף שבניב.
פינס היה, לפי כל תכונתו, איש הסגנון. היה לו חוש לעצמיותו של סגנון האומה, כשם שהיה לו לאחד העם חוש לעצמיותה של היהדות ההיסטורית. באיזו מדה היה לשניהם הסגנון היסוד המכריע.
פינס היה גם מסגנן. ברם, הסטיליזציה שלו אינה דבר שבחריפות ושבשעשועים, כי אם חפוש לבוש למערומיה של התרבות החדשה. את כל החדש הרופף חפץ לחזק במסגרת איתנה זו של סגנון עם קבוע, – בזה חפץ לקרב את הערכין החדשים אל לב העם, לשבץ אותם במסגרת זו, שבה ימצאו משכן מבטחים.
במה שחפץ לתת לנו את הלכות החקלאות בניבה המצומצם של המשנה, נתכון לבצר את שתיהן – גם את החקלאות, גם את המשנה בהכרת הדור החדש – חפץ לראותן במשבצת של סגנון אחד, כדי שיתקדשו כאחד על הדורות הבאים.
בספרי המדע המועטים שתרגם וערך, הוא מתגלה כמחנך־אמן, היודע מה ערכו של רתמוס לשוני לא רק בדברי שירה, כי אם גם בפרוֹזה מדעית. מבחינה זו הכשיר את בואם של מחנכינו החדשים. אמנוּת זאת שבתרגוּמיו המסוּגננים גלתה את פאר הפרוֹזה של המשנה ורמזה על דרכי־בטוי חדשות, לא שערום כל מליצי ההשכלה.
ב’הכח' הוא שב ומנגד על סדן המדע המודרני את ניב־הכסף הצלול של ‘דברים’, מרמז על גבוש ההלכה שבמקרא, שהיא יכולה לשמש לנו דוגמא למדע העתיד, וגם לא רק שהוא קובע ערכי העולם בדפוסנו העצמי, כי אם שב ומעורר בנו געגועים על תפארת קדומים, – מפיל אור על אוצרות נשכחים יקרים.
מצד זה לא נערך עוד פינס וכל זמן שלא יהיו כתביו מקובצים, נוכל רק לשער מה שהיה האיש לתרבותנו המחודשת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.