המחנך    🔗

הנושא ‘א. ד. גורדון כמחנך’, אפשר שיהא נראה מוזר קצת – שהרי זהו א. ד. גורדון בכל מהותו, בעצם מהותו, כל נושא אחר טפל לעיקר זה: שגורדון לא היה אלא מחנך, – מחנך האדם, מחנך היהודי. גם כי נייחד עליו את הדיבור מבחינה אחרת לשם מיצוי תכונתו העשירה של אדם מופלא זה, לא נסיח לעולם דעתנו מזה, כי כל מה שפעל בתקופת ההוד של חייו, לא פעל אלא כדי לחנך את עצמו וּלחנך את האחרים. ודאי, שהחשיב הרבה את הספרות, את האמנות, – במיוחד כל מה ששייך לנגינה, הואיל והרגיש בקצב הקולות את קצב העבודה, את נשמת העבודה. מעולם לא זילזל, כקנאים לדבר אחד, בכל מה שמחוץ למסגרת רעיונם, כי אם, אדרבה, – הוקיר מאד את השירה, את המחשבה, שאין חיי אדם מלאים בהעדרם; וכל כמה שלא האמין בהטפה להלכה שאין מטיפה מגשים וּמדגיש אותה למעשה – שאין ההטפה עצמה אלא פרט נוסף למעשה, ראה בנו, הסופרים, ‘מניחי הרעיון’, את אנשי בריתו, וּכשנגשתי לעריכת ‘מעברות’, ערך אלי מכתב גדול, מעין ‘מכתב אל העורך’ – מכתב אינטימי, שתכליתו היתה לחזק וּלהעמיק בי את ההכרה בחשיבותו של הירחון, כגורם מחנך. ברם, גם המושג חינוך לא היה אצלו משהו מצומצם. כל מה שאנו מעריכים את אישיותו ואת כתביו של א. ד. גורדון, הרי זה נובע מתוך ההכרה, שלא היה אדם, הדוחה, או מקטין, את ערכי ההויה מפני ערך אחד, ולוּא גם יהיה החשוב ביותר, כי אם מי שראה בדבר, שהרנין את כל נפשו, את כל מחשבותיו, – את ערך החיים עצמם, את מרום גילוייהם: לא שהחיים ניתנו לנו לשם העבודה, כי אם העבודה ניתנה לנו לשם קדושת החיים, לשם תפארת החיים. סמי מכאן כל פרישות, כל נזירות נוצרית, – כל מה שמפעם את רעיון העבודה של טולסטוי. בפרט זה מתגלה גורדון היהודי, שקידש את החיים, קידש את הטבע, ולא קידש את העבודה, אלא משום שראה בה חיזוק לשניהם – ראה בה התכשרות ליהנות מזיום של שניהם. בעבודה ראה את הסטיכיה הגדולה, – את החוט המקשר את האדם עם הקוסמוס. לפיכך מלה זו שגורה אצלו כל־כך. מלוא החיים לא ראה אלא ברגע, שלב האדם פועם יחד עם מלוא היקום. כל הויה נפרדת של האדם ראה כפגומה, ולא רק מן הצד המוסרי, כי אם בעיקר ודוקא מפני מיעוּט הדמות, מיעוּט האושר אשר בה.

הרבה ממה שנאמר כאן כבר נרמז במה שכתבתי במאמרי הקודמים על א. ד. גורדון; גם במה שכתבו אחרים. ולא באתי כאן לחדש משהו בתורת האדם, שהיה יקר לי כמחנכי, – גם כמחנכו של האדם, שהיה היותר יקר לי בחיים.

חלמתי ליום מלאת עשרים וחמש שנה לפטירתו לסכם את הסברת תורתו בעבודה גדולה וּמקפת. אבל עבודות אחרות, שעמדתי בהן ולא הייתי רשאי להפסיקן, עיכבו בידי, ואני נושא את נפשי לימים, שאוכל להשלים את מלאכתי בלי בהילות, כפי שעבודה זו מחייבת.

צמצמתי את הנושא, ואיני בא הפעם אלא להקדים במסיבה שנועדה למורים דברים אחדים להרצאתו של רוטנשטרייך, העומד במסכתא זו ושבודאי יתן לכם את העיקר. כוונתי בפתיחה הקצרה שלי להטעים במיוחד את חשיבותו של א. ד. גורדון לבית הספר. בספרות התחיה אני רואה את יצירתו כחומר לבית־הספר, מקבילה ליצירת אחד־העם. שניהם מחנכי האומה, הגדולים ביותר, שהקימה הציונות. ודאי שבעל ה’פירוּרים' היה אמן יותר, היה אדריכל יותר, ואולם גם א. ד. גורדון לא היה נטול יכולת של הבעה. בנקודות־הגובה של מחשבתו נגלה גם נקודות־גובה של סגנוּן, של צלילוּת מחשבה וּצלילוּת ביטוי, שאינם נופלים באיכותם מאלה של אחד־העם. אפשר, שהנושא שכדאי להקדיש לו תשומת־לב מיוחדה, הוא ‘גורדון הסופר’ – איני מהסס אפילו לומר: ‘גורדון הסופר והמשורר’. זאת דעתי מאז, שאין לך הוגה־דעות גדול, שאינו גם משורר. לכל מחוקק, לכל מחנך גדול, היה גם לב מנגן. וקורטוב זה של שירה, גם כשהוא מעוטף בשבע עטיפות, הוא המקיים לאורך ימים את כל התורה. בלעדיו היתה נטולת־נשמה, נטולת־חיוּת – אם להשתמש במלה, שהיתה אהובה מאד על א. ד. גורדון, ושגם היא, אגב, מרמזת על עיקר גדול בתפיסת עולמו, והוא: שתורת אמת ניכרת בשפע ה’חיוּת' העצור בתוכה.

את גורדון זה, שהיה נביא החיים בה במידה שהיה נביא העבודה, יש להטעים במיוחד בבית־הספר שלנו – את גורדון, כפי ששר אותו שמעונוביץ בדמות ר' פּינחס באידיליה שלו ‘ביער בחדרה’: כפי שראה אותו ביסטריצקי ב’ימים ולילות' בדמות מיכאל חיות – כפי שראוהו הקרובים בחיים. טוב, שילדינו יראוהו גם כקנאי לרעיונו וגם כלֵב שופע שמחה, כאדם שאהב לזמר, לרקוד, – שגם המעדר היה מנגן בידו. בזה הוא נבדל מאחד־העם, שהיה נלהב יותר ממנו לחיים, שהחיים קדמו אצלו לתורה – שהתורה עצמה לא היתה לו אלא אמצעי להרבות בו את ערך החיים. ראוי להטעים לילדים, שאין מחשבתו של גורדון משפיעה מרה שחורה, כי אם עץ חיים היא, משענת לאדם, אחיזת הצלה במערבולת החיים.

כך יש להגיש את רעיון העבודה של א. ד. גורדון – כבסיס לאושר, לחיים כשרים וּלחיים גדולים כאחד. כל עתוּדותינו כאן בזה – בקליטת תורתו של א. ד. גורדון לא בצמצומה, כי אם כשהיא מפציעה והולכת ככוכב השחר, כתורה מרחבת עולם, החותרת לטמוני־הויה לא שערנוּם. וזהו בעצם מהותה; בכל תורתו לא נתכוון גורדון אלא להחזיר לנו את המפתח שאבד לנו – את המפתח לגנזי הטבע, המפתח לנשמת העולם, לנשמת האדם עצמו.

בספרי המקרא, גם בילקוטים שנסדר לבית־הספר, יש, איפוא, להביא לא רק את דעותיו המרכזיות על העבודה והחברה, כי אם גם את רעיונות־ההיקף: את תורת האדם, את שמחת האדם, – להטעים ביותר זיקה זו לצד השמש של החיים. הואיל וכל משנתו חדוּרה אחדות זו, שאינה מנת חלקם אלא של הגדולים באמת, נמצא ממילא גם ב’היקף' משהו הקשור קשר אורגני ב’מרכז‘. ואולם אל נהיה חוששים, שמא יהיה נראה לנו בסקירה ראשונה משהו, ש’אינו מן הענין’. לאחר התבוננות נגלה בו תמיד חוליה של השרשרת.

חשוב לנו בשיעורים על א. ד. גורדון, שעיקרי משנתו סובבים על חינוך האדם – שהיה פוליטיקן במידה מינימאלית. וּכאחד־העם, לא חפץ שהפוליטיקה תכבוש כל חלקה טובה בנו – במיוחד, בנוער, שבו היא עלולה לבוא כתחליף ליצירה. אולי ראה את העתיד להתרחש בעולם, גם בקרבנו, ועל כן חתר בלי חשך לאור האדם, ליישוּר האדם על ידי התרכזות בפועל־כפיים, שהיתה לו האמצעי הנעלה ביותר להתרכזות ברוח, לכושר היצירה וּלכושר החיים.

כיום אנו רואים בעליל, עד כמה היתה תורתו תורת חיים לישוב. נבריא איפוא את נפש ילדינו בסם־חיים אשר בה! כן, נהיה־נא זהירים שלא לצמצם את תורתו, – כל צימצום הוא פלסתר. אם נהיה שקודים עליה, ניוכח שהיא נובעת מחרדה לחיים, מחרדה לעושר הנפש – ניווכח שהיא רחבה ועמוקה כחיים עצמם.

 

הראשון לגאולה    🔗

שלש שנים למותו

כל אלה שזכו לעמוד במחיצתו, לחיות עמו ולשמוע את תורת פיו, יודעים עד כמה היה האיש תמיד עמל במחשבה, עד כמה היה כל ימיו חותר אל תהומות ההויה הלאומית־האנושית, ועד כמה לא ידע מנוחה בבקשו תמיד שלימות והיקף גמור לא רק בחיים וּבמעשי החיים, – שהיו אצלו, כמובן, קודמים לכל מחשבה, – כי אם גם שלימות של השקפת־עולם. מי שראה אותו פעם מהלך ברחוב חיוור ושחוח, מצומצם־מבט וכולו מכונס לתוך עצמו, – יכול היה להכיר סימניה של עבודת־רוח מענה זו. לא, הוא לא היה פלפלן כל־עיקר, לא היה איש־שיחה להנאתו וּלהנאת אחרים. לדבר, להתוכח היה לו שיתוף עבודה במחשבה, חתירה בכוחות משותפים אל היסודות. היה בו משהו מטבעו של סוקרטס: הצורך לשתף את האחרים במחשבתו, לצרף אותה במלחמת־הויכוח, להוכיח וּלהיוכח יחד. כבד היה ממנו לשאת את מחשבתו יחידי, וגם ערכה של כל מחשבה היה מתבטל בעיניו, אם לא באה במגע בלתי־אמצעי עם אנשים.

יש לנו עסק עם אישיות מורכבת ורבת־צדדים. הפשטות הגדולה שבהשקפת עולמו באה רק כעין מסקנה. אליה בא רק לאחר עבודת מחשבה ארוכה וּמיגעת. הוא לא הכיר בשום דבר שנעשה בקלות, כלאחר־יד. וגם מעבודת המחשבה דרש גבורה וּמסירות־נפש. אפשר, שכל העבודה המעשית, שהטיף לה ושהיה בעצמו מופת להגשמתה בחיים, לא היתה משמשת לו אלא יסוד לעבודת־הרוח. העבודה היתה לו הבסיס, הקונטרולה למחשבה. בלעדיה היתה לו כל מחשבה פלסתר. ברם, כשאנו קוראים את מאמריו, נדמה לנו לפעמים שלמרות כל הטפתו לעבודה ושנאתו למחשבה המופשטת, היה בו בעומק נפשו, הרבה מן המיטפיזיקן, ותכליתם הגדולה של כל המעשים היתה לו – אולי המחשבה העליונה…

אני מטעים את כל זה, משום שבהשקפה ראשונה נדמה לנו, שהוא היה מזלזל בכל עבודה רוחנית, במידה שאחד־העם רואה בה חזוּת־הכל. גורדון היה רק יותר מדי איש הטבע, כדי שיתן ערך למחשבות־דיוֹ. הוא ראה את התנוונותנו קודם כל בזה, שלמדנו בגלוּת לחשוב יותר משהיינו חושבים בהיותנו יושבים בארצנו, ורק שמחשבה זו אינה, על הרוב, פרי חיים וצורך חיים. הוא לא ראה את כל תרבות ה’גלות' כאילן־סרק. לכך היה יותר מדי תלמיד־חכם וּמוקיר כל עושר רוחני לאומי ואנושי. הוא רק חפץ לרפאות את המחשבה החולה שלנו; חפץ להקים את הריסות התרבות העברית בזה, שנשריש אותה ברגבי האדמה. – בזה שנצרף אותה אל המעשה ונגאל אותה על ידו.

העבודה היתה קדושה בעיניו, משום שרק היא טובעת בחותם של אמת את המחשבה האנושית, את היצירה האנושית. עבודה יוצרת את התרבות; עבודה מבריאה את התרבות. מטעם זה ראה חשיבות גדולה בכל עבודה תרבותית, שנעשית על־ידי העובד בארץ. לא משום שחשב, שיש תרבות פרוליטרית מיוחדה. הוא רק האמין שעבודת האדם הגופנית מנקה את הרוח מן הזיוף שבהזיה, ששיתוף השרירים במחשבה מחזק אותה, מוסיף לה לשד־חיות. העבודה היתה לו ההיגיינה של כל עמל־רוח. החינוך, השירה, הספרות – כולם היו לקויים בעיניו משנפרדו ממקום חיוּתם – ממעשה־האדם.

העבודה היתה לו אמצעי ותכלית יחד. בה ראה לא רק את יסוד האושר של הפרט, את השתרשותו בחיים וּדביקותו בטבע, באלהים, בה ראה גם יסוד מאחד את האומה. העבודה היתה לו פעולה קוסמית, שיש בה כדי לאחד את כל האטומים הנפרדים. בבטלה מתפרדים. בעבודה מתאחדים תמיד. חדוות המעשה היא בזה, שהיא בונה גשר בין אדם לחברו. ראית אנשים שהם עמלים יחד, – יכול אתה להיות בטוח, שהם כבר מאוחדים ברעיון אחד, או שסופם להיות מאוחדים. העבודה היא הדבק של הרעיון.

גורדון היה אוהב להניח ביסודה של כל דעה שלו את הפרט, את השתלמותו, את הגדלת איכותו. אבל הפרט היה נחשב בעיניו רק במידה שראה בו חוליה של הכלל. בנידון זה היה דומה לאחד־העם. ורק שלאחד־העם היה הפרט רק תא אחד של האורגניזם הלאומי. ולגורדון היה הפרט זעיר־אנפּין של האנושיות. ההכרה הלאומית היתה לו אמצעי להכרת האדם וּלשכלול האדם. הוא ראה היטב את הסכנה שבלאומיות נפרדת, ועל־כן לא דאג כל כך לפרט, שבו מצא בכל זאת הכרה מוסרית, כשם שדאג לאומה, לאומה של זמננו, שבה מקננת עוד רוח הפראות וחוסר התום של האדם הקדמוני. וגם ליקוי זה אמר לרפּא בעבודה, בחיי טבע ויצירה. עבודה לא רק יוצרת עם בריא; היא גם משחררת מאיבה, מצרוּת־עין. כל מטיפי השנאה הלאומית וכל מעוררי המלחמות אשר מעולם, לא היו אלא הולכי־בטל ואנשי־הזיה.

בכל השקפת עולמו חתר לאחדות גמורה, לשלימות הבנין; לא חפץ להשאיר כל סדק של הרס. כמחנך הדור חפץ להעשיר אותנו לא במחשבות, כי אם באמת החיים היקרה שניתנה לו. בנידון זה אין דומה לו גם במחנכי זמננו הגדולים. אחד־העם, שספג את רוח המערב במידה שלא ספג אותה עד היום אף אחד מסופרינו וּמשוררינו, ושהכיר יחד עם זה ברוח האומה כאשר הכירו בה רק מעטים מאד, חפץ לתקן את פגימות תרבותנו בזה, שנתן לה צורה מערבית מצד אחד, וּמצד שני בזה שהראה על מקורות חיותה המקוריים. הוא יצר את הכלים. ברדיצ’בסקי, שיצא לכל ימיו את הגיטו וחפץ לשמור על נשמתו, יכול יהיה לשיר לנו את שירת־הגעגועים על קניני האומה, שנוצרו בצל הגלות, ושהיה מחבב אותם במידה שהיה ירא מפניהם. הוא האמין מעט ב’רפואה שלמה', אך היה ביאושו התהומי, כביאושו של ברנר, יסוד מצרף וּמטהר. זו היתה האש שבה נצרפנו. אליו נבוא להחבא. להתפלל עמו. גורדון היה הראשון, שיצא החוצה – שעזב את הגיטו ואת הזיותיו לבלי שוב אליו לעולם. הוא גרש במעדר את עדת הצללים. הוא לא ביטל את היהדות הקודמת; אף לא דאג להשתמרותה על ידי סידור וטיפוּח־צורה (אם גם לא זלזל באלה). הוא האמין שמחיי טבע וחיי יצירה תבנה התרבות מאליה. אין דואגים לתרבות. דואגים לחיים שלמים. התרבות באה ממילא.

כבחיי הפרט, כן גם בחיי אומה יש רגעים גדולים כשנחשפת לפניה בבת אחת כל מהוּת חייה, כל הטרגיוּת של חייה, והיא מתקוממת לעצמה בכל כוּח הרצון שנשאר בה לחיות, להתקיים, להגאל. אותה שעה מתבטלים מאליהם הרבה מערכיה הקודמים, נעקרים משרשם צמחי רעיונות, שנדמה היה שעליהם היתה חיה כל הימים. מעין רגע כזה היתה התגלותו של א"ד גורדון בחיינו. לא בתורתו המופשטת, כי אם בעצם הופעתו היה מעין מעשה־נס בחיי האומה. בגילוי זה כאילו לבשה האומה שוב את עוז הקדוּמים, שוב התגברה על עצמה והוציאה מתוכה את האחד למופת, את זה ששחרר את עצמו מכל תורה פסיבית, שאינה אומרת כלום, וּמכל הויה פסיבית האומרת להצדיק את עצמה במקסם־כזב של רעיונות־סתם. לעומת הפשטות שלו והודאיוּת שבו כאילו מתבטלים מאליהם כל ערכי־הספר, שאין עמם חיים והגשמה. כגץ יצא מנשמת האומה והאיר את התהום שבכל הויה בטלה ושבכל רעיון־הזיה.

*

על רמת דגניה הבודדה, במקום שלמטה שוקקים מימי הירדן העליזים והכנרת משתטחת למרחוק, כעין פקוחה בין הררי־הקדוּמים, יש פינה אחת מובדלה, שרויה בצאלי אילנות, שהוקדשה נוה־עולמים לישוב קטן וּבודד זה. תחת רגבי העפר הרכים והשחורים האלה נטמן א"ד גורדון, וקבר פשוט וצנוע זה כבר נעשה גם בימינו לסמל, למקום של קדושה. על השם הזה חופף מעין הוד של מיתוס, הוד נביאי ישראל הקדמונים, שכמוהם שנא את אלילי־השוא, את כל התהדרות חיצונית, בצורה וגם ברעיון, וּכמוהם הטיף לתורת־אמת וּלחיי־אמת יחד.

 

פלא התהוותו    🔗

אין לנו עד היום, ביוגרפיה שלמה של א"ד גורדון, ספר שהיה עלול, כשהוא לעצמו – להעשות אמצעי חינוכי רב־ערך לנוער שלנו וּמקור של שירה ועלית־הרוח לכל קורא. הרשימות לתולדותיו, שנכתבו בידי יוסף אהרונוביץ, שהיה מן הקרובים לו ביותר ושמעטים הוכשרו כמוהו לתאר את דמותו בעט־אמוּנים, בזהירות וּבפשטוּת, שחיים ענווים וּגדולים אלה מחייבים אותם – אמנם נותנות יותר משהיו מבטיחות, והמעט הזה, המזוקק מכל קישוט והפלגה, מקרב אותנו אל עצם האדם, שישמש עוד דורות רבים מופת בגבורת נפשו ובנקיון־חייו. אבל, כמובן, אף רשימות רבות ערך אלה אינן, כפי שמגדיר אותן כותבן בעצמו, אלא חומר לסיפור חייו של גורדון. אור גדול כזה זרח על חיים אלה בנטותם לשקוע, שהבליע כמעט את כל מה שקדם להם, והרי בחיים כאלה חשובים לנו ימי הצמיחה, רגעי ההתגלות שאין נהדר מהם.

תקופה זו, ימי המעבר, ימי ההתהווּת שלו, היא בלי ספק אחת הדרמטיות ביותר בחייו. מן המעט, שנודע לנו על אודותיה, איננו יכולים עוד לצרף תמונה שלימה, ולעמוד על כל מה שהתחולל בלב האדם, שהוצג יום אחד, סמוך לשנת החמישים בחייו, לפני חלל־עולם עוטה ערפל – בלי עתיד, בלי המשך, בלי אחיזה. אבל גם לפי סיפוריהם של אלה, שהיו קרובים לו בימי המשבר ההם, אנו רואים את התהום שנפתחה פתאום לפניו אותה שעה. זה האדם שביקש כל ימיו במה להיאחז, במה לתקן את חייו – שקרא, למד, חינך, הכשיר, ורבים היו מבין הצעירים לא רק בסביבתו, כי אם גם בריחוק מקום שבאו אליו, שביקשו משענת בו, גם בטרם היה מה שהיה – ראה פתאום את העולם בעירומו והיה הכרח למצוא אחיזה בפועל, לתקן את החיים לא במחשבה, כי אם במעשה.

כאמור, לא היה מאלה, שמבקשים דרך רק לעצמם, כי אם היה, כמי שנולד להיות מחנך, מאלה שהם משמשים משען לאחרים והוא גם משען לעצמם. הוא לא היה גם בהוויתו הראשונה טירון למחשבה, וידע מה אלוהיו דורש ממנו. אכן עם כל זה היה רוב ימי חייו כמי שמהלך בערפל, כמי שמצפה לפלא שיתרחש. חיים אלה, חייו של גזבר בעסקי בארון שהיה קרוב לו קרבת משפחה, מוקף חבר פקידים גבוהים וקטנים, שאופק חייהם והשגותיהם היה צר ושהם היו מכבדים אותו, כתלמיד חכם וּכמשכיל, בה במידה שהיה נוח להם, למעט את דמותו ולראות בו בטלן, לא יצלח – חיים אלה היו בדרך כלל מעוטי־נחת, מעוטי שמחה; ואולם הוא, שצמא לשמחה, שלא סבל את הריקוּת, לא השלים עם הוויה דלה ומצומצמת זו וביקש כל ימי התהלכו בכפרים וּבעיירות הנידחות למלאות חלל ריק זה: להעמיד תלמידים, ליצור חוגים מלוכדים לשם השכלה, לשם עבודה ציונית – אפילו לשם שירה בציבור, וכל זה – כדי להרבות בשמחה, כדי שלא תהא הריקוּת מורגשת. היה איפוא, גם קודם כוח מושך. אנשים, כא. קורלניק ועוד, היו באים מאומן אליו, כדי להתעשת בקרבתו. אין זאת כי אם הורגש גם אז בו כוח מוסרי, משהו שיש עליו להישען.

ברם, כל קסם אישיותו, כל כוח השפעתו, שהיו לברכה לסביבתו הקרובה, לא היו אלא סימן למה שהוא עלול להיות. כל זה לא יצא מכלל הכשרה והתכשרות לחיים, בעוד שהחיים עצמם היו ניגרים בינתיים לכל עבר, בלי אפיקים מכנסים, בלי נקודת תכלית מאירה. שנים אחר שנים עברו במוהילנא, בכפר בודד זה שעשה בו את רוב ימי נעוריו, ואחר כך בחאשצ’יבטה, עיירה פודולית נידחת זו שאפשר היה להיחנק בה לולא האפרים הירוקים שהשתרעו מעבר לנהר בוג ההומה במורדותיו בין טחנת מים אחת לחברתה. הימים עברו בעבודה מיכנית, ללא ענין, ללא גידול, ורק הערבים והלילות ניתנו לקריאה, ללימוד. צמאונו לדעת לא פסק עד יומו האחרון. כספוֹג ספג את הקדמונים, את החדשים. משהו זרעה בו, בלי ספק, הסיפרות הרוסית הגדולה, זו שתבעה גדולות, שהכשירה לגדולות, שראתה את המשכיל כבעל חוב לרבים, שבלי תיקונם אין תקנה גם לו. כל ימיו התכשר לשליחות שיעשה, והקטנוֹת שעשה לא היו אלא תחליפים, חניות לשעה, – בשליחותו טרם הכיר. כך יצא רוב יומו, ונטל חייו הקל, נטל הקטנות, התחיל מכביד עליו. השמחה נתמעטה בלבו, בסביבתו. וּכשנעקר יום אחד ממקומו ועבודתו התפלה נפסקה גם היא, עמד לפני החיים בפעם הראשונה אובד עצות. מה יעשה? לאן ילך? לארץ ישראל או לאמריקה? והוא טרם ידע מה יהיה תפקידו גם פה, גם שם.

ואף על פי כן היתה שעת מבוכה זו השעה הגדולה בחייו. התערטלות פתאום זו, שהטילה עליו אימה, הטילה עליו גם חובת מחשבה, כי ריכזה את פיזורי רוחו, כינסה מרץ פנימי זה שעוד מעט והיה יוצא לבטלה בשממה זו שאפפתהו. אותה שעה נתרחש הנס. האינטליגנט המפונק, שנגרר בעצלתים אחרי הרוחות הקלות, הורעש על סף שנת החמישים מקפאון הוויתו. וּבעוד כפשע בינו וּבין אבדנו, שבר את הקליפה ורגליו עמדו במרחב.

נס זה שנתרחש ליחיד, היה נס גם לרבים, ציין מיפנה גדול בחיי האומה כולה. בהתחדשות זו שהוכשר לה בשעה מאוחרת כזו בחיים אדם שלא ניסה עד כה לצאת מחוגו, להילחם על גורלו, היה נס כפול. אמנם משהו היה באוירה השקט של אותה שעה, שהדריך את מנוחתם של יחידי הדור. ויום אחד נעקרו ממקומם והלכו לאשר קרא להם בקול לבבם. אך בלהט ההכרה, שהכה בבת אחת על לבו של בן החמישים בכוח אדיר כזה היה משום גורל הנבחר, זה שנקרא להיות סמל וּמופת לעמו, – לחזק רפים וכושלים בגבורת נפשו, בשמחת קרבנו.

לא דור אחד, כי אם כמה דורות התכשרו למיפנה חיים זה. כל איש חזון שקם לאומה בדורות האחרונים, קרא לצאת ‘מתוך ההפיכה’. אבל את לב איש לא האיר רעיון המהפכה הגמורה בחיי האומה כאשר האיר את לב גורדון בקדשו את עצמו ואת הדור לסבל העמל וּלאושר העמל. איש לא ראה את האומה כולה מחודשת, את העולם כולו מחודש בקדושת העבודה כמוהו. רבים היו נביאי העבודה שקמו לאנושות בכל הדורות, אבל איש לא יצק עליה הוד נפש כמוהו. לרבים וכן גדולים, גדולים בשירה וּגדולים במידות, היה ברעיון זה משהו מצמצם את ההוויה, ויתור על יתרון שהוא בגדר חטא. גם לרוּסוֹ, גם לטולסטוי, נביא הטבע ונביא העמל, היה זה במידה גדולה בריחה מן הרוח. בצורתו זו היה זה רעיון זר לישראל, זר לכל המסורת היהודית, אשר ראתה את העולם מדולדל בלי משגב התורה, בלי מרחב המחשבה. גורדון ראה את הטבע, ראה את הדרך לעמל כדרך להאדרת הרוח. מבחינה זו היה אחד ממחנכי האומה הגדולים, אולי הגדול במחנכיה, שמצא את סוג זיווּג הקדוּשה והחיים: שקדוּשת העמל לא היתה לו דרך אל הפרישוּת, כי אם כליל החיים. השלמת החיים, ראש מתנותיה.

איש לא ידע כמוהו לחשוף את מה שמוסיף העמל למיצוי החן של הטבע, לעושר האדם, למכמני החיים. לא היה איש שראה בעמל מקור כל יתרון, כל שחרור מקטנות, כל התכשרות לגדולות כמוהו. עמל האדם לא היה לו צו מוסרי ראשון בלבד, כי אם גם תנאי ראשון לשמחה, ליצירה, למלוא חיים.

*

כאמור, אין לנו עוד כל החומר הדרוש, כדי לברר את רגע ההתגלות בחיי גורדון, שעה שפיזר בתנופת רוח אמיצה את כל צללי חייו הקודמים וראה את העולם כולו באור רעיונו הגואל. ניתן לשער, שימי הנסיון הקשים ביותר בחייו עברו עליו בשבתו באובודובקה, חנייתו האחרונה בגולה, כשהיה בטל מעבודה ולא ידע לאן יפנה, כשמתו עליו אביו ואמו, במשך זמן קצר, וּמשפחת אשתו התאמצה להעבירו על מחשבתו לעלות לארץ ישראל, – כנראה מתוך חשש לפרנסת בני ביתו בזמן העדרו. בימי בטלה ויאוש אלה עשה את חשבון נפשו וחשבון חייו, וראה את עברו בכל שממתו המחרידה. חובתו למשפחתו כיוונה זמן מה את מחשבתו לצד אמריקה, במקום שקיווה למלאות תפקיד מסויים בחינוך. אבל רעיון זה בטל, וּמשהכריע לצד ארץ ישראל, אורו עיניו, אורה נפשו – ידע את הדרך בה ילך עד יומו האחרון. לבו עוד היה כבד ימים רבים. אך הכיר מיד שהיטיב לבחור וכי אלוהים עמו.

האם היה מגע הארץ, קדושת הארץ, שגרמו למהפכה כבירה זו ברוחו, שקבעו מיד קצב גבוה למהלך מחשבתו? אכן היה האדם בעל שיעור קומה בכלל, והשינוי שהתחולל בחייו רק הביא לידי גילוי את עושר נפשו הכמוס. לא רעיון העבודה בלבד – כל מחשבה לבשה גדלות ועומק בתפיסתו. סופר נעשה אמנם בסוף ימיו, ועטו, מפני מיעוט אימון, התנהל לפעמים בכבדות, אבל אדם הוגה דעות, בעל אחדות פנימית וּבעל משמעת גדולה ברוח היה, לפי כל סימניו, גם קודם. לפי חיטוב המחשבה ודקוּת התפיסה של מכתבו הראשון מארץ ישראל, שנכתב סמוך לעליתו, ניתן להכיר את אציל הרוח ואפילו את עוז הביטוי כשהוא בא לספר על רגעים גדולים בחייו הפנימיים. כמה פשטות והרגשת טבע בשורות המתארות את פעולת הים עליו בהפליגו לארץ! זה ‘הים הגלוי, שעורר בו חדווה שכמוה לא הרגיש מעודו’, ש’הכריח אותו לשכוח כל מה שיש בו מן היחסיוּת המחניקה' – שהשפיע עליו במרחבו האין־סופי טהרה גדולה, שהבליטה ביותר אחריה את נוולותה של יפו, ‘העיר האזיאטית’, שהיתה לו הפרוזדור הצר אל המולדת! יש לקרוא את כל הקטע הזה, כדי להכיר שהיה האדם בעל חושים עזים ליפי העולם, בה במידה שהיה בעל עינים פקוחות, בוחנות, שלא נפתו ליופי חיצוני, אם תוכו לא היה כברוֹ.

אנו נוכחים שוב, שאישיות גדולה באמת חורגת תמיד מן התחומים, שקבענו לה. מי שקרא בהתלהבות כזו לטבע, להתחדשות, לשחרור האדם מכל כובד זר, מכל נימוסים זרים – לא היה איש המוסר בלבד, כי אם קודם כל אדם רב צמאון ליופי, רב הבחנה ביופי. לפי אותו מכתב, שבו מרומזים כבר בעצם עיקרי מחשבתו, אתה רואה את הפובליציסטן, שגדלותו בזה שאינו פובליציסטן בלבד, פרשן המציאות בלבד, כי אם גם נושא בלבו מציאות חדשה כנגד זו שבא לעקור. לפי שיחותינו הפרטיות עמו יכולנו להיווכח שמחשבתו תפסה שטחים הרבה יותר רחבים מעניני מוסר וסדרי חברה. מחשבה גדולה מטילה מאליה את אורה בכל מערכת החיים וגילוייהם. דוקא מפני שתביעותיו של גורדון היו גדולות, אבסולוטיות, לא יכול להצטמצם בד' אמות של עיקריו בלבד.

מפליאה אותנו באותו מכתב בעיקר תפיסת הנוף הארצישראלי והגדרתו העמוקה. הוא מלא התפעלות מיפי הטבע, “אך ביופי זה הוא מרגיש איזה חסרון – אולי מפני שהיופי רב מדי”. באופן נפלא הוא משיג את סגולות הנוף, המכבידות על קליטתו: “אינני רגיל לפרספקטיבה שכזו, שמפני השקיפות שבאויר הכל נראה גם מרחוק בבהירות עזה, הדוקרת את העין, שאינה רגילה, ולפיכך היופי הזה נראה כאילו אינו טבעי אלא מלאכותי. איני רגיל אל חדגונות, אל היציבות של היופי הזה, שאיננו מועט לעולם ואל השקט הזה שאיננו מזדעזע לנצח. איני רגיל לדומיה המיוחדת והרצינית הגדולה והצער העולמי, הגדול”… אתה מכיר מיד את מי שבא מן הנוף הצפוני, שהכל בו קרוב, פשוט, אינטימי, והוא נפגע כאן מרוב בליטה, מיתרון הוֹד ורוממות. רק מי שמרגיש את הטבע בכל קורט דמו הוכשר להבדיל בעדינות כזו בין נוף לנוף.

אכן מדהים במכתב זה, שכותבו עדיין רואה את עצמו כ“מהגר”, מכתב שנכתב סמוך לבואו, והוא גילוי התרשמותו הראשונה מן הארץ ומן הישוב – ואף על פי כן אתה מוצא בו כבר את קוי היסוד של דמותו, של תורת חייו. מבחינה זו יש דמיון רב בין מכתב זה ובין מאמרו הראשון של אחד־העם “לא זו הדרך”. עם כל מה שמבדיל ביניהם, היו שניהם מבחינת הזהירות שבביטוי, בעלי מיבנה נפשי אחד. ודאי שגורדון לא השיג מעולם את אמנות הביטוי של אחד העם, אבל כמוהו חתר אל המהות האחת ולא אל החן ואף לא אל החריפות. כמוהו היה בעל מחשבה אחת, שהאירה את בעליה בבת אחת, ואף על פי כן הוכשרה לגידול וחייבה טיפול אין קץ וטיפוח אין קץ, עד שנעשתה תורה שלימה, מקפת חיים וחותכת חיים.

מחשבות כאלה עושות ימים רבים את דרכן במסתרים, ומתגלות פתאום בכוחה של הארה עליונה לאדם, שזכה להיות שליחה של אומה. כזו היתה מחשבתו של גורדון. היא לא היתה פרי התפתחות, כי אם צמחה כפלא, עלתה בבת אחת מתוך מועקת נפש גדולה שקדמה לה, כי על כן יאיר מתוכה אור האדם, שהשליך מעליו בכוח את כל כבלי השווא וראה את העולם בטהרתו הראשונה.

ג    🔗

את א. ד. גורדון הכרתי מפי השמועה בטרם נזדמן לי לראותו בארץ. הרבתה לספר עליו רעיתי, שהיתה קרובה לו ונתחנכה כמעט בביתו יחד עם יעל חברתה. כמה פעמים ציינתי את קוי תכונתו על פי סיפורים אלה. הוא היה איש רעים ואיש שיחה. אהב ביחוד להשפיע על הנוער. לחבורת הפקידים של הבארון גינצבורג, שהיה אחד מהם, היה אדם זר ותמוּה. אבל היו מעטים באותה חבורה, שנתחבב עליהם בשל חכמתו ותכונתו האצילית. אהב לשיר ולבדח את הבריות. נחשב בין המשכילים, והיה עם זה אדם עממי. נקל לשער, שחייו לא היו נוחים ביותר באותה עיירה נידחת שעל הבוּג. אבל לאלה, שהיו קרובים לו היה מסור בלב ובנפש. בעלותי ארצה, שמחתי תמיד לראותו, לשוחח עמו, והוא השפיע עלי הרבה בנועם שיחו וגם בחריפות מחשבתו, שתחומיה היו רחבים יותר מן הנושא הקרוב לו ביותר: בעית העבודה.

בבקרי בפעם האחרונה בדגניה, עליתי, כמנהגי תמיד, על קברו. בדרך נכנסתי לשעה קלה ל“בית גורדון”, המצבה ההולמת ביותר את האדם שחי את הטבע – שראה בטבע עומק אין קץ, ביקש בו מיפלט מכל כיעור. פלמוני, מנהל הבית, העביר לפני מקצת מגנזי הבית, וככה נשמתי את קרבתו של גורדון.

לעומת זה נראה לי הקבר עצמו בבדידות המקום עזוב מעט. אמנם האיש לא נשכח גם בעולמנו הרועש. הוא השאיר אחריו יותר מדי אור, והשנים המעטות שחי ועבד וחלם בארץ נחרתו בה לדורות רבים. החיים המופלאים האלה תובעים המשך, ובתוך כל הסבך של חיינו אנו שומעים פעם בפעם את הד קולו הצלול, המזהיר שלא לשכוח את המיפלט היחידי, את מקור ההצלה היחידי. אכן, קולו היה אחר. העבודה היתה חזון נפשו, והוא ראה בה לא אמצעי, כי אם תכלית. אבל חזונו מרחף עד עתה על אנשי העבודה מבני דורו. ואתה מבחין את קולו בכל אלה שקוראים לחדש ברית אמת עם האדמה.

אף על פי כן, דומה שלא מיצינו עד עתה את כל תורתו, לא מיצינו את כל עומק חייו, עומק צערו. והוא לא רק בכתביו, כי אם גם בשיחותיו, במכתביו שכתב לחבריו לא פסק מלהרצות ומלהעמיק את מחשבתו. חבר נאמן היה מטבעו. אפשר שלפי השפעתו על רעיו מדד את כוח עצמו, הכיר את נפש עצמו. היה זה קו גדול בתכונתו לחיות את חיי הקרובים לו כחיי עצמו: להשתתף בהם השתתפות מלאה. מבחינה זו מאַלפים אותנו מכתביו לפעמים לא פחות ממאמריו. את רעיונותיו הרצה באגרותיו באינטימיות, שלא פגמה בתכנן – כאן יגלה את מסירותו לחבריו ואת מסירותו לרעיונו באינטנסיביות שלה. הוא אהב להחליף מכתבים, ורוב מכתביו דומים לוידויים נפשיים. היו לו חברים, שראה אותם כשופטיו, והסכמתם יקרה לו מכל ביקורת. ואולם באותה אינטימיות, שכתב לברנר, לאהרונוביץ, לברץ מצטיינים מכתביו לדגניה כולה, שראה אותה כחנייה אחרונה בחייו; והם מלאים חרדה למשפחת “הפועל הצעיר”, שזיקתו אליה היתה זיקת־משפחה. וכמה נפשיות והשתתפות והבנה השקיע במכתבו הגדול לרחל!

במכתבו לאהרונוביץ ולברנר, שטוענים נגד ה“דמיוֹניות” שבהשקפותיו, הוא כותב: “ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות יוצאת מן הכלל – ויחד עם זה “בדרך נסית”, עד כי במובן זה אפשר לאמר יחד עם המון העם, כי ניגאל וניושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה”נסית" הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרך הממשית. יש רגעים של הרמת רוח יוצאת מן הכלל בחיי עם כמו בחיי איש, ואז כל הכוחות האקטיביים ירכזו את כל רצונם ואת כל עבודתם בהכנת הרגע הזה, והדרך לזה הוא רק העבודה פה, ודוקא באופן לא־מעשי. כלומר, דוקא באופן, שיש בו בכדי להפוך משורש את כל חשבון עמנו הגלותי".

לכאורה יש כאן סתירה. מצד אחד לא ויתר על “העבודה פה”, ש“רק היא הדרך” ומצד אחר – סמך על “דרך נסית”. אבל את דרך העבודה ראה כדרך נס. יש רגע של הרמת רוּח העם, אבל את הרגע הזה יש להכין – לחתור אליו באותה התאמצות גדולה, שרק בה תלויה ישועתנו. מה שנראה כדמיון אינו אלא אותה התרכזות, שאותה תבע אחד־העם.

במכתביו השלים את תורתו. הוא ראה בעבודה יותר משראו בה אחרים. כל ימיו הציקה לו ההרגשה, שגם אנשי בריתו אינם תופסים את רעיון העבודה בכל עומקו. כל כמה שחפץ, כי ישיגו בו את הצד המעשי, ידע כי תוכן גדול כאן, שיש לפענח אותו, – והיה חושש להשגה דלה, מצומצמת. לא הסתפק ב“קליפה” בלבד. הוא חפץ, כי ברעיון העבודה שלו יהיה כדי לתקן כל קלקול, למלאות כל התרוקנות שבאדם, כל התרוקנות שבאומה.

אמנם המכוון לא היה אלא העבודה ממש – לא סמל וּמשל; אבל התמכרות העובד מעלה את המשמעות עד כדי סמל – עד כדי יצירה נושאת חדווה. על ידי עבודה כזו העולם מתחדש, מתגלה השפע הגנוז. החיים עצמם מתעמקים והולכים, מתמלאים שירה זו, שלא תצוייר בלא מגע עם עצם הדברים כנתינתם מן הטבע. גם הפרט, גם האומה, אינם משיגים את עצמם מלוא ההשגה בלא מגע זה.

ועם זה לא נתכוון להכשרה הקודמת להגשמה כאחד־העם. כאן נרמזה ההגשמה כהתרכזות; כאן העבודה עצמה היא ההכנה לרגע הגדול – המציאות הגדולה, אפשר לומר, שהוא מתחיל במקום שאחד־העם גמר. אף הוא לא האמין במהפכה, אבל הרצון הגדול, ההתאמצות הגדולה הם הם המהפכה.

כך כרך מעשה ודמיון יחד, מסורת ומהפכה יחד. בהרכב זה ראה את הדרך האמיתית, שהיא אמנם דרך נס ובכל זאת היא הטבעית ביותר, הקרובה ביותר. על נסים בלבד לא סמך. עלינו להכין את עצמנו אליהם. כהכנה לנס ראה את “העבודה פה”. בזה נבדל מאלה שהלכו עמו. הפסיעה הקטנה הפכה אצלו לפסיעה גדולה. בזה דמה לאלה שבאו אחריו.

גם הוא לא וויתר על תרבות, על עבודת הרוח. היה זה קרבן גדול יותר מדי לוותר עליה. ולא האמין בדור, שאין בו ריח תורה. אבל שאף לא לתרבות שאולה, ל“כלים שאולים”, כי אם לתרבות ישראל, לעממיות יהודית, לצביון יהודי – לעצמאות שלא נמחקה צורתה. חפץ גם ברעיון הנובע “מתוך עצמנו ומתוך עצם החיים”. לא משכה אותו “תרבות עירונית” – כל מה שהוא נטול צבע עצמי, אור עצמי, פנימי. היה מן הראשונים, שהתקוממו לתרבות “לבנטית”, שטחית, לקוחה ממקורות זרים.

היה תלמיד־חכם יהודי וקורא מובהק של ספרותנו החדשה, אבל חפץ, כאחד־העם, ש“ספרותנו ויצירתנו תהיינה נובעות מתוך החיים שיצרנו בכוחנו ובצלמנו” – בלי טשטוש הצורה והתבטלות. אך משמעה של כל יצירה הוא קודם כל עבודה. “העמדה במרכז התכנית את העבודה, בכדי להבליט את התכונה היצירתית של החיים, שאנחנו שואפים אליהם – בניגוד לחיים בגולה”.

 

לדמותו    🔗

עשר שנים למותו

א    🔗

עשר שנים לאחר לכתו מאתנו דמותו של א"ד גורדון נעשתה בולטת משהיתה. לפנינו עתה לא רק כל משנת חייו, כל ירושתו הרוחנית שבכתב. אנו מרגישים עתה את כל כוח גידולה וכוח השפעתה בחיים, אף אם עדיין תועים אנו בבית־גנזיו, ולא נפל עוד האור על כל מה שהנחילנו אדם מופלא זה.

אכן ברור כיום כבר, שהופעתו של אדם זה בחיינו, מציינת אחד המומנטים היותר נפלאים של התפתחות האומה. לא רק בתורתו, כי אם גם בדמותו בלבד, מרומזת התחלה של תרבות חדשה וחיים חדשים. הוא עקר אותנו בכוח ממקומנו, הזיז אותנו לצד זה, שאליו לא היינו מכוונים כל עיקר. בשנותו את תפיסתנו, הפך את הסדר בכל חיינו, עשה אותנו לאחרים.

הופעתו בינינו היתה מעשה־נס, ובאותה שעה – גם מחויבת־המציאות. ימי־מעבר ואנשי־מעבר מרובים הכשירו את בואו. יל"ג, איש־ההשכלה, הקורא לדעת ולישובו של עולם, ואחד־העם, שהטיף לציון ולתחיית התרבות המקורית – שניהם כאחד היו מוריו ומבשריו. הוא נשא בקרבו את הגעגועים הגדולים על תרבות־רוּח ותרבות־חיים, וידע שלא להפריד ביניהן, כאשר לא ידע הוגה־דעות עברי עד ימיו. בזה היה חידושו, שראה את החומר והרוח לא כניגודים, כי־אם כשורש ופרי. מקוריותו לנו נכללה בזה, שלא נגד הספר, נגד ההיפרטרופיה של הרוח התקומם, כברדיצ’בסקי ותלמידיו, כי־אם נגד דלדול הספר ודלדול הרוח, שאין להם תקנה אלא בחומר… ככה ידע להישאר יהודי, שכל העולם אינו כדאי לו אלא בשביל פרי הרוח שהוא נושא לאדם, ובאותה שעה לקדש את החומר, ולא רק לתבוע, כי אם להיות גם מופת לכוח ההגשמה.

בתורתו, – ועוד יותר בהשפעת חייו, השלים את מעשה ההשכלה וחיבת־ציון – מצא תיקון למחשבות הפוריות שנשארו תלויות באויר. כוחו היה לא רק בזה, שידע למשוך אחריו בדוגמת עצמו, כי אם גם בזה, שבמרכז מחשבתו ודאגתו עמד תמיד האדם – שהוא אשר הטיף לחברה חדשה ולכלכלה חדשה לא נתפס מעולם לשום דוקטרינה: שהאדם קדם אצלו לעם, שהיחיד קדם לחברה; שכל הפרובלימות הלאומיות והחברתיות שהעסיקו אותו לא היו אלא ביטוי לחרדתו לאדם, לנפשו המשוועת לישע. אחד־העם האמין, שבכוחה של תרבות ישראל צרופה לפשט כל עקמומית שבחיינו – שבשובנו אל המעין נוָשע. א"ד גורדון, שהיהדות היתה לו בעיקר כלי חינוך, אמצעי פדגוגי, ביקש להבריא אותה על־ידי מגע עז עם הטבע. ביקש לחדש אותה על־ידי חידוש האדם. הוא קיבל הרבה מתורת אחד־העם. אבל גרס דרך הפוכה מזו של רב (ובזה היה קרוב יותר לברדיצ’בסקי): לא היהדות תחדש את האומה, כי אם היהודי המחודש יחדש גם תורתו עמו, עם דלדול היהודי, ראה, כביאליק, גם את “אלהיו שירד מנכסיו”. ובכיסופיו לגאולת העם, כלל גם את גאולת השכינה עמו. בזה נעשה קרוב לדורנו, שראה, כמונו, התחלת־הגאולה ביחיד, אשר ישוב אל החיים, אשר יוכשר לשוב אליהם. הוא, נזיר־החיים, שלא טעם מהם כמעט, שהסתפק בקב חרוּבין תמיד וקרא את הדור לפשטות אחרונה ולהתפרקות אחרונה – לא היה בעצם אלא מקנא את קנאת החיים, שכאב למראה דלדולם, למיעוט־דמותם, ושכל מאמצי מחשבתו לא היו מכוונים אלה למילויָם ולשיפורם.

בכל האמור והמרוכז בחמשת הכרכים (ואנחנו הן לא דלינו עוד אף את חצי תכנם מהם!) אנו מרגישים חרדה זו לחיים שנבלו להווייה שעמדה מלבלב, לאדם שהוצג ריק מן העושר המזומן לו בעולם. ודאי שה“עושר”, שהוא מכוון לו, אינו שפון ב“משמני הארץ” בלבד, אבל הוא כולל גם את כל מכמני החיים הטובים, כל מה שיד הטבע הנדיבה יכולה להעניק לנו תמיד.

לא היה בזה משום “מוסר־היהדות” ואף לא משום “מוסר” במובנו המקובל בכלל. ואם זה היה מוסר, הרי זה היה מוסר על החיים שאין אנו נהנים מהם. שאנו עוברים על אוצרותיהם היקרים ואיננו מחסרים מהם אפילו “ככלב המלקק מן הים”. אם דרש לבלום את הפרט, את ה“אני” המתבּדל, לא נתכוון בזה אלא לאותה אניוּת מצמצמת, הסוגרת את שערי העולם בעדנו בשעה שאנו אומרים להיסגר עם עשרנו המדומה, ובאמת אין אנו נשארים בפינתנו המסוגרת אלא עם ענינו הרב.

תורת־מוסר זו אינה מתכוונת כל עיקר להעשיר את העולם על חשבון היחיד כי אם לספח את הנגררים מאחרי העולם ככלי אין חפץ בו. להצילם מעצמם, להוציאם מן המיצר שבעצמם ולהכניסם אל עיגול החדווה שבעולם. חדוות עולם זו – הוא האמין בה, קרא אליה, העלה אותה מתוך דמו באותם הניגונים והריקודים רבי־ההתלהבות שהוא, התשוש ושבע־הימים, הדליק בהם את אש נשמתו הצמאה לחיים ולקדושה כאחד.

כאחד־העם שהיה קנאי לתורה שלא תשתכח מישראל, היה הוא קנאי לחיים שלא יפנה זיום, שלא יאבד טעמם. לא נתכוון בעצם אלא להרבות את עתרת החיים, להגדיל את נכסיהם. גם העבודה לא היתה לו, כמו שהיתה לטולסטוי, רק מילוי חובה כלפי העולם, כי אם בעיקר – מקור עושר חדש, מפתח לגנזי חיים נסתרים. בעבודה האמין לבטל את המחיצה האחרונה שבינינו ובין הטבע, שבינינו ובין האלהים. האמין שרק לפני מי שבא בסוד העבודה, בא בסוד הטבע – שרק מי שהוא משתתף במלאכת האדם ובצרכי האדם, נעשה חלק בלתי נפרד מהם, שאין ליתמות העולם עוד שליטה עליו.

העבודה היתה לו יסוד מגביר, מעשיר, זה שפותח לפנינו את כל השערים הנעוּלים, שמכניס אותנו לפני ולפנים. בלי עבודה אנו נשארים תמיד מבחוץ. העבודה נותנת פתרון לכל – היא בעצמה הפתרון. היא משחררת מפתרון. בקשת הפתרון מתחילה רק בשעה שאנו פוסקים ממנה.

ברם הוא ביקש תמיד פתרון. פתרון לגורל העם ולנפש האדם הסתומה. עד רגעו האחרון הקשיב לנפשו, דפק על שעריה. נפש האדם – בה האמין: בה ראה חזות הכל. האמין בכוחה לקבל תיקון, להשתנות, להתעלות – האמין ביפיה, הגנוז מעצמה. כל עבודת חייו היתה מכוונת להכשרת נפש האדם. לגילוי יופי גנוז זה, שישנו תמיד ושיש רק להסיר את אבק הנצח מעליו, להתנער מאבק זה ולהתחדש תמיד – להתחדש רגע־רגע ויום־יום.

ב    🔗

ככל שאנו מתעמקים יותר בתורתו, אנו נוכחים יותר, עד כמה היא, בכל הפרישוּת המדומה שבקרבה, כולה תורה של ריניסנס – הרגשת איתנים וצמאון אין קץ להתחדשות האדם ולמלֵאות החיים. מתחת כל קליפת הקרח של תורת־מוסר קפדנית זו מפכפכים מעינות־חיים אדירים, העולים ומציפים את כל עירום האדמה חדוות־אדם חמה.

בגלוי חתר גורדון אל העירום המשחרר, אל הפשטות הקיצונית, וישמח לברכת העוני כלאות חסד. באלמנטריות זו אמר לרפא אותנו מגרויי יצר חולנים, לפשט את כל מה שעיקמו עלינו דורות נטולי־טבע, לקויי־שממון, אשר אררם אלהים. אבל בסתר לבו לא וויתר על עושר ההווייה. בסתר המה לבו מרעבון לחיים, מרעבון לתפארת. ולא היה משום שניות בכל זה. מבחוץ נכסף באמת אל צבע־הנזירות הלבן, השקוף כולו – הוא צבע־הריזיגנציה. ודאי, שכל זה הוטל בו לאחר יאוש, לאחר שהעולם נתגלה לפניו בכל חרפת עניו. אותה שעה בחלה נפשו לכל ימי חייו בכל קישוטי־ההווייה, בכל מה שחוצץ בינינו ובין אלהים חיים. נפשו כלתה לתפילה, ולא ליופי (“עיון תפילה ולא עיון־אמנות” – פסק את פסוקו ככל החוזרים בתשובה). אכן זה לא היה וויתורו של טולסטוי, שחפץ לענות את נפשו, להענש בעד פשעי אבותיו שנהנו מן הגזל, שבזבזו אוצרות חיים לא להם. רעבונו לפשטות ינק לא מרצון לצמצום החיים, כי אם להיפך – מחפצו להחזיר כפל־כפלים את מה שניטל מדורות גזולי־יופי. הוא וויתר על לא־חיים, כדי לזכות בחיים מלאים יותר, נהדרים יותר. הוא לא התפרק, כאותו אציל רוסי, מעדי החיים אשר הכביד על נפשו כחטא, כדי להיות דומה בכל לכפרי אשר נוצל ע"י אבותיו ואבות אבותיו, כי אם הריק את הקנקן ממשקה תפל שפג טעמו, כדי למלאותו תמצית הווייה נקיה יותר, יקרה יותר. וויתר על הפסולת, כדי לזכות בזהב הטהור.

לא. הוא לא היה לא נזיר ולא חוזר בתשובה כל עיקר, כי אם להיפך, שב בכל לבו הלוהט אל החיים שנעזבו מאחיו. גם אל הטבע שב לא כנמלט מן האדם שקלקל, כי אם בלויתו של זה – בלעדיו לא האמין בגאולה. בתורת־טבע זו יש בלי ספק הרבה משל טולסטוי, הרבה משל רוּסוֹ (“לא רק את עופות הזמרה מושיבים בני־אדם בכלוב, כי אם גם את הטבע”), אבל הטבע, כפי שהוא השיג אותו, היה אחר. זה לא היה היסוד המשלים, המרגיע, המטיל תרדמה על רוח האדם ומחזירו למצב של ילדות. השיבה אל הטבע היתה לו שיבת האדם אל העין – אל מקור ההכרה וההשגה העליונה; הטבע, כהעבודה, לא היה לו גם כן – בלתי אם פרוזדור אל היכל ההכרה שנפגמה במידה שהתרחקנו מן המעין. צמא היה אל הטבע המבריא, המקומם, כדי שיוכשר במחיצתה לאין־סוף של ממשלת־הרוח, של “ההשגה האנושית”. מה שהציק לו בסתר נפשו היה צמצום ההווייה על ידי צמצום ההשגה. בניגוד לרבותיו, שיראו את שלטון הרוח ונמלטו מן “התרבות שקלקול עמה”, היתה כל תורת חייו מכוּונת רק לחיזוקה של זו, להרחבתה ולהעמקתה. בהרחבה זו ראה את סוד האושר של האדם העתיד לבוא, סוד שלטונו על עצמו, סוד שיחרורו מן המועקה של ספירות ההווייה התחתיות, המושכות אותנו למטה.

ג    🔗

בכל אופן תפיסתו ובאופן ביטויו היה משהו יהודי־טרגי, שלא נרפא ממנו לעולם – התלבטות־תמיד זו וערגת־תמיד זו לניב, למלה הקולעת, ההולמת, אשר תפרש בבת־אחת ואשר תאיר בבת־אחת את המבוך הנצחי – ביחד עם ההכרה שניב גואל כזה אין בלשון החיים ושנגזר עלינו לגלגל כל הימים רק ברמזים, בסורוגטים, בהסברת־עולם את מה שלא ניתן להיות מוסבר לעולם.

נשימה כבדה זו שאינה פוסקת בכתביו מעידה על עמל־רוח איום, על התאמצות־רוח לא־אנושית לשבור את אֵלֶם העולם, להדליק את ניב המחשבה כמנורה מבהיקה על העולם. מתוך חבלי־רוח אלה הוצקו אותן הפסקות הקצרות, הביטויים הבודדים שבכתביו, הנדלקים פתאום, כיאורי־אחוּ קטנים, שבהם מצאה מזמן לזמן את תיקונה רוחו השחה תחת סבל מחשבתה.

כל ימיו חתר בלי הפסק, סרק את עצמו במסרקות ברזל, בחפצו להביע את הגיגי רוחו לדור. בעינויי־מחשבה אלה התבטאה כל רוחו המוסרית, זו שלא הסתפקה מעולם בנאמר לחצאין ולמקוטעין, שתבעה מעצמה ומאלוהים מענה ברור, שלם, – מענה שאין עוררין עליו ואין בודקין אחריו.

*

הוא לא שקט על תורתו, לא התבצר בה; כי אם חרג ממסגרתה ושב אליה בכל פעם באמונה מחודשת ובספיקות מחודשים. היה עמל במחשבה, כשם שהיה עמל במעדר. כזה אני מצייר אותו לעצמי תמיד – בתפילין של ראש ושל יד מאומצות כאחד…

משהו היה מטרידו תמיד, היה מציק לו וּמכריחו לשוב להערכת מחשבתו, לשוב ולפקוד את מעינות מחשבתו. הוא היה שב וּמסבירה קודם כל לעצמו, עמל בביטויה ושוקד על צורתה. הוא לא היה מֵקֵל גם בזה כל־עיקר. כל ימיו היה מיצר ודואג, שמא ‘יסבול התוכן על ידי הצורה’, כל ימיו היה מגיה את עצמו, מסדר את משנתו מחדש וּמקוה, ש’אולי יעלה עוד בידו להגיד את הדברים בצורה יותר רצויה'. על חבלי־ביטוי אלו יעיד ריבוי הנוסחאות של דבריו, שנמצאו לאחר מותו בתיקו. הוא היה נאחז במחשבתו בכל יצר־האמת שהיה עושה שמות בו, היה צולל לתוך תהומו וזועק מתוך כליון־לב לשלימות, לבהירות, להיקף שלם. הוא לא הסתפק ברמזים ובראשי־פסקים. מתאווה היה לחרות את תורת חייו בכתב לוהט, באותיות של אש מאירות על לב הדור.

הוא שלא ניחן בכשרון הביטוי, כאחד־העם, היה עוד יותר חושש, שמא יעשו את תורתו פלסתר. ורק שאחד־העם היה מתיירא, שמא יזייפוּה אחרים, ואד"ג היה חושש לעצמו, היה הופך והופך בדבריו, בשאפו להבקיע סוף־סוף אל חומתו, להשתלט על מחשבתו – זו שראה אותה בחזון ושלא תמיד עצר כוח להשיגה בביטויו.

הוא הכיר, שרעיונו מכיל יותר מכפי שהוא מבוטא, מכפי שהוא מושג גם ע"י הקרובים. על כן היה משתמש בכל אמצעי ההסבר והיה עובר תמיד מן המופשט אל המוחש וּמן המוחש אל המופשט – שניהם כאחד נראו לו בלתי הולמים, בלתי מספיקים. והוא, שהטיף לתורת חיים, לניב האדם הפשוט ושנשבע לטבע ושנא את ‘קורי העכביש של המיטפיסיקה’, היה אנוס לארוג לבוש למחשבתו גם מהם – היה נאחז בכל אמצעי הדיאלקטיקה הדקים, וּבלבד שיתן מרחב וּמלֵאוּת של ביטוי לדעותיו.

הרצון לפשטות מצד אחד, וההכרה ‘שאין הדבר פשוט כל כך’, מצד שני, היו מחזירים אותו תמיד אל הדברים שכבר נאמרו. נדנוד־תמיד זה בין המושכל הראשון, המובן מאליו, והמחוּור מאליו וּבין ספירות ההגיון העליונות, המיטפיסיות, שאליהן חתר, מטיל צללים כבדים על אותם המאמרים (רובם נדפסו לאחר מותו) שבהם אמר לחתום את חזונו, ליצוק יציקה אחרונה את מחשבת חייו. במידה שלא היסס באמתת רעיונו בבואו להגשימו בחיים, היה מלא פקפוקים כששלח אותו אל העולם באמצעות הכתב. למן מכתבו הראשון לעורכי ‘הפועל הצעיר’¹ ועד דברי צוואתו האחרונים, אין חששותיו לגבי דבריו שבכתב פוסקים, ‘אם עלה בידו לאמרם, לפחות בקירוב כמו שצריך’. והוא הרי לא יכול שאת כל מה שנאמר, כמו כל מה שנעשה, ‘בקירוּב’.

*

עשר שנים למותו. עשר שנות מבוכה וחרדה. מעטים הם ערכי־הרוח שלא נפסלו בתקופה קצרת־ימים זו. מעט מאוד מזה שהיה משען חיינו החזיק מעמד, לא נעקר ממקומו ונשתמר בתומו. ההתרוקנות והיאוש – שניהם כאחד באו עלינו, וקשה לדעת, מי קודם למי, מי גרם למי. רוחות לא טובות אלו, שארבו לנו מאז, הולכות וסוחפות לעינינו את תלמי חיינו מזה וּמזה, ואנו עומדים קצרי־יד לפני התהום, שנפתחה לפנינו שוב, כאשר לא נפתחה זה ימים רבים.

בשעת מבוכה זו אנו פושטים רגע את בגדי־החול וּמתרפקים על זכרו של זה, שחרד כל ימיו את חרדת ההתרוקנות של הדור. כמה טוב, שהוא לא נשכח מן הלב, שהוא עוד בקרבנו! כמה טוב לדעת שבמשך עשר השנים האלה התלבלבה מחשבתו המבריאה ותמלא את עולמנו כל־כך! כמה אושר שופע עוד זכרו בלבד על כל מי שחסה בצלו, שזכה לעמוד במחיצתו! השפע שהשאיר אחריו אינו פוסק, וזיו תורתו, כזיו חייו, עוד עומד ברעננותו עד היום. בקראנו את דבריו, אנו מאמינים לראותו שוב כשהוא מהלך על ידינו בשקט פעמיו, אנו מאמינים לשמוע את קולו – קול אבהי זה, שירד כנטל על נפש הדור, שקסם לו וּמשכהו אחריו בקדושת־המעשה וּבקדושת־הדממה.

הרגשת־אושר היא בערפלי ימינו לחשוב, כי הוא נשאר לנו לפליטה וכי בשעות של מבוכה אלה רוחו עוד סוככת עלינו. כל עוד אנו נאמנים לו, לרעיונו, לצוואת־חייו הגדולה, עוד גורלנו בידנו וכל תבוסה מבחוץ לא תוכל לנו.

 

א. ד. גורדון באגרותיו    🔗

א    🔗

את תורתו של א"ד גורדון הכיר הדור מתוך הדברים שפירסם לרבים. כאחד־העם, שדמה לו בכמה סגולות שבנפש, היה חוזר על עיקרי רעיונו, מנסח וחוזר וּמנסח אותו, ותוך כדי ניסוח מעמיק וּמרחיב את מחשבתו, שנסתעפה מתוך נקודת־יסוד אחת עד כדי השקפת־עולם מקפת. עם כל מגע ברעיון חייו, התיז ניצוצות נוספים והאיר שטחים נוספים. רעיון העבודה, כיסוד היסודות, נסך עליו פעם בפעם שכרון חדש, תבע כל פעם ‘הארה חדשה’, ולא האמין, כי גם הקרובים לו מיצו אותו עד הסוף. בכל מגע עם חבריו, בכל פגישה וּבכל שיחה הוסיף לבאר, להאיר את תורתו, ולא ראה אותה מעולם מוסברת וּמושלמת כל צרכה. היה עמל במחשבה לא פחות משעמל במעדר. ואין ספק, שבקווי היסוד שלה נעשתה תורתו זה כבר קניין הרבים.

אף על פי כן, דומה שלא מיצינו עד עומקה את כל תורתו, לא מיצינו את כל עומק חייו, עומק צערו. והוא לא רק במאמריו, כי אם גם בשיחותיו, במכתביו שכתב לחבריו לא פסק מלהרצות, מלגלות את לבטי נפשו. חבר נאמן היה מטבעו. אפשר שלפי כוח השפעתו על חבריו הקרובים לו מדד את כוח עצמו, הכיר את נפש עצמו. היה זה קוו גדול בתכונתו לחיות את חיי הקרובים לו כחיי עצמו, להשתתף בהם השתתפות מלאה. מבחינה זו מאלפים מכתביו לפעמים אפילו יותר ממאמריו. בדברים שנועדו לפרסום היתה עליו ‘אימתא דציבורא’; באיגרותיו הגיע לידי אינטימיות שאין דומה לה. כאן גילה את מסירותו לחבריו ואת מסירותו לרעיונו באינטנסיביות מיוחדת. הוא אהב להחליף מכתבים, ורוב מכתביו דומים לוידויים נפשיים. היו לו חברים, שראה אותם כשופטיו, והסכמתם יקרה לו מכל ביקורת. באותו גילוי־לב שכתב לברנר, לאהרונוביץ, לברץ, למנוח, ליעל, מצטיינים מכתביו לדגניה כולה, שראה אותה כמשפחתו, כחניה אחרונה בחייו. אף זיקתו אל חבריו, לחבורת ‘הפועל הצעיר’, היתה זיקת־משפחה. וכמה נפשיות והשתתפות והבנה גילה במכתבו הגדול לרחל, באיגרת־הפולמוס לברנר, במכתביו לחיותה בוסל!

המכתבים, שכתב לאנשים קרובים, מגלים את גורדון האדם אחרת משמגלים מאמריו. היו אלה שיחות שהנפש הרגישה את עצמה בת־חורין והשיגה לא רק את האחרים כי אם גם את עצמה השגה טבעית מלאה, בלא כל מחיצה. במכתבו אל המשוררת רחל, הגדיר בעצמו את כתיבת המכתבים כמדרגה גדולה; במכתב זה, המצוין במינו, הגיע בכלל לידי גילוי נפשי גדול, והוא מעמיד אותנו על יחסו אל האנשים ואל העולם ביתר עומק משהגיע במכתבים אחרים. כאן ניכר גם משבר גדול שהגיע למלוא ביטויו:

‘היה זמן שכתיבת מכתב, כמו קבלת מכתב, היתה לי, כשהיא לעצמה, מעין חג. חייתי במכתבים, כמו בטבע. כשהיו יסורים באים עלי – והם אצלי אורחים תדירים – היו לי שתי דרכים להשיב רוחי: הייתי מטייל יחידי כשעה בתוך הטבע או הייתי כותב לאחד מידידי’.

המכתב היה לו דרך הביטוי הטבעי ביותר. ולא לחינם הוא משווה את כתיבת המכתב לטיול בטבע. כל שהאדם היה קרוב לו יותר, היה מרגיש את עצמו נטול מעצורים יותר בהבעתו, שהרי תמיד היה סובל בכתיבה חבלי ביטוי, פחד שמא לא יבינו לו, שמא יסלפו את מחשבתו. רק במכתביו לאנשים הקרובים לו היתה מחשבתו נובעת כטבע, ואמנם במכתבים אלה הגיע לידי עומק וּפשטות כאחד, – המזכירים לפעמים את מכתבי טולסטוי. לידי כוח הסברה כזה לא הגיע במאמריו אלא לעתים רחוקות. הוא כתב אותם מתוך התרכזות שבנפש וּכדברי יצירה היו משחררים אותו מן הדכאון שבספיקות – באחרים וגם בעצמו: ‘הם היו מביאים לו את ההרגעה הדרושה, את הפיוס עם הכל, את ההשתתפות בצער עם הכל’.

והנה הגיעה הבדידות הגדולה שגם המכתבים אינם נושאים עוד מרגוע ללב. ‘עתה כמעט שלא נשאר לי אלא הטבע… אולי זה רק חולשה עוברת. בכל אופן גרמו לזה הרבה היחסים שביני לבין האדם. אני הולך ונסגר יותר ויותר בתוך עצמי’. הוא לא דרש הרבה, הוא בכלל לא דרש דבר לעצמו. אבל ‘יותר מדי אני מבקש את האדם. את הנפש’. דרש ‘לב דופק, נפש חיה’. ‘אני הייתי חפץ – הוא מעמיק את כוונתו: – כי בני האדם יימשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה. אלה הם יחסים גדולים, הנאים לאדם’.

מה שדרש מבני האדם – ‘כי יהיו טבעיים, אמיתיים, ככל אשר בטבע’, דרש גם מעצמו. ‘והדבר היותר קשה הוא, שאיננו מוצא לו רק באחרים כי אם גם בעצמו’. רק מיפלט אחד לו: הטבע. ‘רק בתוך הטבע אני מוצא את זה, וּכשאני בתוך הטבע, אני מוצא את זה גם בעצמי’.

שיחת־מכתב עם אדם קרוב היתה לו מעין קירבה אל הטבע. במקום מאמרים לרבים היה מעדיף לכתוב מכתבים ליחידים. אבל באין נפש יחידה ‘בעל־כרחי, מתוך כאב לב וּמתוך נפש פצועה, אני מבקש לי מיפלט בתוך הטבע, בתוך דברים לרבים, בתוך עצמי’. ורק בזה הוא מתנחם, כי ‘בדברוֹ לרבים הוא מדבר באמת גם לנפש היחידה, שהרי הרבים הם סוף סוף סכום של יחידים, אלא ששם אין הרבים רואים אותו והוא אינו רואה אותם’…

ככה הוא מתלבט בבדידותו, וּבכל זאת הוא כותב את המכתבים, שיש בהם מעין חשבון הנפש לאלה שלבם פתוח לפניו. ‘אין לך דבר’ – הוא כותב לרחל, בקבלו מכתב ממנה, אשר בו פירפרה נפשה החיה – ‘אין לך דבר, שאני מוצא בו סעד רוחני, שאני מוצא בו כוח לשאת את יסוּרי נפשי, כמו התגלות לב סובל יסורים. כשאני מתאמץ להרים את חברי, אני מתרומם גם בעצמי’.

מכתבי גורדון הם פרשה גדולה בחיי נפשו. דווקא במכתביו חי את מלוא חייו, שאף להביע את עצמו עד הסוף. כל כמה שנתייאש מן האדם, הוא גם האמין בו, ביקש משען בו. ‘איזו נשמה נתן בי אלוהים – הוא ממשיך במכתבו לרחל – שהיא נמשכת דווקא אל האדם, אל נפש האדם – נמשכת ונכווית או נקפאת מקור. יש שנדמה לך: הנה האדם, הנה הנפש. אבל די בדיבור אחד, במלה אחת, במבט אחד, בתנועה אחת – ואתה רואה תהום בין נפשך ובין הנפש ההיא’. זאת היתה הבחנתו הגדולה בנפש האדם. דווקא משום שקירבת אדם נאמנה היתה יקרה לו כל כך, לא השלים עם אבק שקר. שהרי לא ביקש באדם אלא את האמת הגמורה. קוו זה של בקשת האדם מבליט ביותר את גורדון. הוא ביקש בכול משהו שלם, נאמן. הוא מאמין כי ‘אלוהים עושה את האדם ישר’. בטוח הוא, כי את האדם פוגמת רק התרחקותו מן הטבע. כמה עומק השקיע במלה זו. טבע הוא אמת, טבע הוא טוהר. פעמים נרמז בטבע יוצר הטבע. והוא גם את היצירה עצמה השיג קודם כל כאמת, כהתגברות על חולשת הנפש.

במכתבו זה לרחל הוא נוגע בשאלה, שרמזה עליה הכותבת, שהיתה עדיין בחינת מתחלת כמשוררת, והיתה מתלבטת גם בעניין הלשון העברית. היא נתחנכה על הלשון הרוסית, וכתבה רוסית, גם תירגמה הרבה מעברית לרוּסית. במידת האמת שחוננה בה היא קובלת במכתבה על ‘חוסר מקוריות’. וגורדון שדרש מן היוצר קודם כל אמת, וּבאמת כלל את המקוריות האמיתית, כותב לה: ‘עד כמה שהספקתי להכיר אותך, אינני יכול להסכים למכתבך, שאין בך תוכן עצמי, מקורי. אוכל להגיד לך, כי אני למדתי הרבה מתוך נשמתך, ואין למדים דבר ממה שאין בו תוכן’.

כל כמה שגם במכתביו העסיק אותו קודם כל רעיון חייו, שאליו חזר תמיד ועליו הרצה בהתלהבות שלא פגה – הצד המלבב ביותר שבמכתבים אלה הוא בנעימה האישית שבהם, בזה שלא הסיח דעתו מן האדם – שהאדם בחייו הפרטיים עמד תמיד במרכז התעניינותו.

ב    🔗

איש רעים היה מטבעו, ושם, באחוזת הבארון גינצבורג, בעיירה בקטנה על הבוּג, בה שימש ימים רבים כאחד הפקידים ביערים או בבתי־חרושת לסוכר, היה חביב על הבריות. אהב את השיחה המאלפת, אהב את הזמרה בחבורה, אהב להשפיע במיוחד על הנוער. גם כאן אהב ‘יהודים בלי פירושים’. ‘לא לדבר מעל איזו במה, כי אם לשוחח עם איזו כנופיה של יהודים’, הוא החשיב את הפגישות עם כל מיני יהודים – שמח על מגע בלתי אמצעי עמהם. אהב לדבר עמהם על מה שקרוב ללבבו. לאחר שיחת חברים על דברים העומדים ברומה של המחשבה, הוא מצטרף ברצון לריקוד, לניגון. לחיות פירושו להתלכד. לא לעמוד מרחוק. סבור היה, שהדרך הנכונה ביותר להשפיע היא המגע הטבעי עם האנשים ואגב שיחה אישית להביא בלבם את מיטב מחשבותיו על ערכי החיים ועל חובות החיים.

מה גרם לאכזבות? לאותה הרגשה קשה של בדידות, שעליה רמז במכתבו לרחל וּבכמה מקומות אחרים שבספר המכתבים? הוא לא פעל בשום פנים בתוך חלל ריק. מראשית פעולתו בארץ היה הכוח המושך ביותר בין אנשי העבודה. דמותו הנאצלת שימשה סמל לאנשי העליה השניה. משהו אגדי חופף עליו. דמותו קרנה לדור באור פלאי, ואנשים כברנר ושמעוני, בובר וארלוזורוב העריצוהו, שָרוהו, ראו בעצם הופעתו הישג נעלה. הוא עורר השתוממות כ’ראשון לגאולה', כיהודי ראשון שהתגבר על מעצורי דורות והגשים בחיי עצמו את המהפכה שחלה בחיינו.

אבל הוא לא השלה את נפשו. הוא לא הסתפק במועט. בהיותו עם נפשו וּבעשותו את חשבון נפשו, ידע מה מעט הושג לעומת התביעות הגדולות שתבע מעצמו ותבע מאחרים, וקבל ‘על העיקר שאיננו’ – ביקש את האדם שהרחיב את תחומי החיים, שהעלה אותם לספירות הקדוּשה, שלא זרה אותם לרוח. הוא לא צמא לצורה נאה, למחשבה נאה. חפץ הוא שהיופי יוגשם בעצם החיים. אין כוונתו לטפח ‘טיפוס של אדם עליון’, אדם למופת, כי אם אדם חי המכיר את כל המעצורים שבהגשמה וצועד בדרך אל ההגשמה. ‘כך הם החיים – הורה – צריך בכל פעם למצוא מקום נקי להעמיד את הרגל, כי דרך יבשה אין’…

מתוך הכרה טרגית זו דחה בהחלט את כל תחליף, ויהי התחליף הנאה ביותר – בשירה, במחשבה. ‘אני מבקש יופי, יצירה חיונית בעצם החיים וּבעצם האדם, ואם שם אינם, ואם שם אינם יכולים להיות, הרי הם בבלטריסטיקה, באמנות רק מרגיזים אותי’…

‘האדם בעצמו צריך להיות יצירה שלימה’. על ‘יצירה שלימה זו שאיננה’ שהוא קובל. והוא מתנחם בזה, ‘שאולי לא נגמרה יצירתו של האדם’ והוא צריך עוד להתגבר על עצמו עד שיתגלה ב’כיווּן יותר נעלה'.

ברם, יש שהוא מכיר את האימה שבחלל העולם הזה והוא כותב לחברו: ‘לך בדרכך אתה לאור האמת הנוראה’.

האם לא בזה היתה גדלוּתו שהכיר את כל ‘האמת הנוראה’ ואף על פי כן קרא לאור אחר, האמין ש’האדם יתעלה'? האמונה בטוב שהוא בגדר האפשרות, באדם שהוא בגדר האפשרות, לא נכחדה מלבו עד יומו האחרון.

בראש וראשונה תבע מן האדם ראיית עצמו, ביקורת עצמו: לראות את הביצה ולא להרתע מפניה – גם לא לראות את עצמנו מחוצה לה: ‘כל אלה שבאו אל הביצה לא באו אלא מתוך שראו את עצמם נקיים’.

עם כל מה שהיה מקובל ונערץ על חבריו שהיו עמו בדעה אחת, וגם על אלה שפרשו לאחר זמן ממנו, ראה את עצמו רוב ימיו בודד, לא מובן, והכרה מרה זו היתה קשה לו ביותר. היא ניכרת כבר מתוך מכתביו הראשונים לאהרונוביץ ולברנר, ששניהם היו קרובים לו ביותר. ‘כאשר תקראו את דברי – הוא כותב אליהם – וּראיתם בעצמכם מפני מה קשה עלי כל כך להוציא את השמור בלבבי אל החוץ, אל המקום שמנשבות שם רוחות שונות, יש קרות ויש גם זרות’.

הוא הכיר יפה כמה מוזר הוא רעיונו בנקיונו וּבקיצוניותו לאנשים ‘בעלי הדעה המיושבת’, הרואים בכל תביעה גדולה, ‘רומנטיקה’ ו’דמיונות‘. פעמים נופל פחד רעיונו עליו בעצמו, ו’נפשו קלוּעה בכף הקלע בין שני הכוחות המתנגדים – בין הצורך לכתוב וּבין הפחד מפני גדלה של העבודה הגוזר עליו לחדול מכתוב’. אכן משנצנץ רעיון העבודה בכל תפארתו בלבו, הוא יודע שהוא נושא אור גדול לדורו. הוא מתלבט ימים רבים מתוך הכרה, שביטוי הרעיון הזה בכל עומקו ‘גדול מכפי כוחו’, אבל כמה שאחרים רואים בהשקפתו על העבודה ‘עולם דמיוני’, הוא יודע שהוא נושא את אבוקת ההצלה ודווקא אם יתקבל רעיונו בלא צמצום ופשרות. מודה הוא: ‘אמנם הרבה מן הדמיון בהשקפתי, שהרי לא סגי בלאו הכי לגבי דבר שלא בא עוד לעולם. אולם ניצוצות הדמיון האלה אין להם תכונה של אור מתעה, כי אם של אור חוזר רפה מאור ממשי הנעלם מן העין מרוב המרחק’.

כך הוא הולך וּמתחזק באמתו, וּמדבריו עולה קול של בטחון יותר ויותר. מכיר הוא שממשיותו של רעיונו היא דווקא בזה, שהוא רעיון העתיד ולכן הוא נראה ‘אי־מעשי’. כזעקת־לב גדולה עולה מתוך השורות שבהן הוא מבטא באומץ לב את השקפתו הנעלה, שבקעה כשמש לדור העליה השניה: ‘גורלנו תלוי בשערה, בין החיים לבין המות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו, כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות פנימית יוצאת מן הכלל, על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעט נסית – כי ניגאל וניוושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה’נסית’ הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות'.

הוא שלא האמין אלא בהגשמה, נשא את נפשו לנס גדול, לרגע גדול בחיי האומה, שתרכז את כל כוח רצונה לגאולה, – רגע ‘שיהפוך משורש את כל חשבון חיינו הגלותי’.

לנס זה התפלל, ולא היה דבר, שהביא אותו לידי ייאוש, כדלדול הלב, כדלדול האדם, כהתעלפות הרצון שנתנה את אותותיה המחרידים.

לא לחינם פסק את פסוקו: ‘תמצית השאלה היא: היש תיקון לאדם?’

מתוך מכתביו אנו רואים עד כמה העסיקה אותו בעית העבודה לא כעשייה, כי אם כיצירה, שרק בכוחה לחדש את האדם, לחזקו, להפיח בו רוח שמחה וחג. תמיד התקומם לאלה, הרואים בעבודה תהליך מיכני, מתוך השקפה סוציאלית איקונומית בלבד. ‘אנחנו רואים בעבודה ישובית יצירה, והם רואים עשיה’. והוא מגדיר את ההבדל בין עשיה ליצירה: ‘העשיה פורטת את החיים לחלקים, חלקים, חשובים וּבלתי חשובים… מוקדמים וּמאוחרים… לא כן היצירה. ביצור חי נולד הכל בבת אחת, במידה אחת וּבאופן אחד’. והוא מסיק מהגדרה זו: ‘העשיה דרכה להתפשר וּמוכרחת היא להתפשר, אם רוצה היא לעשות דרכה בחיים’, בעוד שיצירה היא קיצונית, קנאית. לה אסור לוותר, כי את נפשה היא קובעת.

במכתביו אנחנו רואים אותו בהתלבטותו הגדולה, במלחמה התמידית שנלחם להגשמת תורתו. הוא היה גם איש האנליזה החריפה ולא חפץ להניח פירצה במחשבתו. ידוע ידע מה רבות הסתירות בתורה זו, שטענה לצמצום החיים וּלעושר החיים כאחד. ידע את ‘קשיי ההגשמה ואת אפשרות ההגשמה’, ולא נרתע מפני הקשיים, מאחר שהאמין, כי במידה שנכיר בהם, דווקא הם ישמשו חיזוק להגשמה. הבעיה שהרעישה תמיד את מחשבתו היתה אולי לא כל כך ההגשמה, כשהיא לעצמה, כי אם האדם המגשים, רוח האדם החי שהיא המכריעה. ‘יותר משאנחנו זקוקים בארץ־ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות’.

כמה כאן מן ההשגה החסידית! רצונו לטעת בלב הדור את ההשגה, ‘כי החיים הנפשיים בלי אמצעי הם העונים על כל השאלות והמיישבים את כל הפליאות והסתירות, הם המבארים והמאירים’. לא נתן ערך לשום קריטריון בלי צירוף אדם. האמין, כי רק האדם בעצם הגשמתו, באופן הגשמתו מעניק את הרעיון, מצדיק את הרעיון – הוא המבטל את כל הסתירות: ‘מה שחי הוא תמיד מרובה צדדים, רב־הרוחב ורב־העומק’ – הוא חי!

מה רבה המשמעות שייחד למושג ‘אדם חי’!

הכאיבה תמיד ההרגשה, שגם חבריו הקרובים, אלה שאליהם כיוון את מחשבתו, אינם משיגים אותו השגה מלאה. לכך נוספו עוד לבטי ביטוי. גם כאשר תיקן וחזר ותיקן את דבריו, חשד תמיד, ש’תני ושייר' – שלעצם הגרעין של מחשבתו לא מצא ניב־שפתיים. כל פעם ששלח את כתבי ידו לאהרונוביץ, לברנר, לב' כצנלסון, ליוה אותם בדברי ההתנצלות, מעין: ‘צר לי מאוד על התוכן שיסבול מן הצורה’; ‘לא תמיד עולה בידי לתת לדברים את הצורה הרצויה’; ‘אינני סופר מהיר’.

היתה לו השגה גדולה על ביטוי שלם. הוא היה מצוי אצל סופרים גדולים משלנו וּמשלהם ותבע מעצמו מה שהיה למעלה מאמצעי מבעו. ‘צריך כי הצורה תהיה כל כך מאירה וכל כך חיה, עד כי אורה יגיע לכל המעמקים וכל המעקשים, לכל המקומות האפלים והנסתרים שבכל נפש’… עומק השגתו היה גדול מכלי־המיבטא שהיו ברשותו, וחבלי־ביטוי אלה היו מביאים אותו לעתים קרובות לידי ייאוש. הוא לא חתר, כמובן, ליופי של צורה, לברק של לשון. אבל השתוקק לעצב עיצוב מלא ונאמן את שפעת הרעיונות שהרעישו את לבבו. השגותיו על הטבע, שרק העבודה פורצת את המחיצה שבינינו וחושפת לפנינו את כל אורו הגנוז של העולם, השגתו על העבודה כמקור האמת וּמקור העתרת של נפש האדם, היו השגות מורכבות שתבעו מבע איתן של משורר. ואמנם היו רגעים, שצלחה עליו הרוח, וידבר אלינו במראות וּבחזון. היתה זאת לא התפרצות לרשות שאינה שלו, כי אם הצורך הטבעי להבקיע את החומה, להביא את עצמו לידי ביטוי מוחלט של שירה, שאליו מגיעים אנשי־מחשבה מובהקים. ואולם על הרוב פירפר וכאב בתוך רשתות הגיגיו מבלתי יכולת למצוא להם את ‘הצורה הראויה’.

ואולם אנחנו, בקראנו את דבריו, מצרפים גם לבטים אלה לבקשת האמת. אנו רואים חתירה זו שאינה פוסקת לעצם המהוּת של עולמו כקוו מוסרי גדול, כאות לישרות נפשו שסלדה מכל חצאיות גם בביטוי ולא עיפה במלחמתה למלוא התוכן ומלוא השלימות של מחשבתו, שעליה נתן את חייו.

ג    🔗

מכתבים רבים מגלים לפנינו את המתיחות הגדולה שלא פסקה בנפשו, לא פסקה במחשבתו. רגעי מתיחות אלה הם אולי הגילויים היקרים ביותר שבמגילות־ספר אלה. במכתבים האלה שכתב לאהרונוביץ, לברנר, לרחל, לאנשי דגניה, מופיעה אישיותו הטהורה והטרגית של גורדון באור יקרות. אנו נוכחים שוב, שאין אדם מתגלה בכל נגעי נפשו וּבכל יקרותיה, אלא לפני אנשים קרובים ביותר.

יוסף אהרונוביץ, שעמו יחד יצק את אדני היסוד של רעיון העבודה, היה האדם שלו רחש כל ימיו אמונה גדולה. ממנו לא העלים דבר. ואף שאהרונוביץ לא היה דומה לו בשום פנים, מסר את עצמו לביקורתו, ואת גזר־דינו, גם כי היה קשה מאוד, היה מקבל בלי להרהר אחריו. באהרונוביץ הוקיר לא רק את הישר שבחבורה, כי אם גם את המחמיר – את האדם שלא ידע פשרות. מובן, שהוא גם נאבק עם איזה צמצום שבהשגתו, נאבק עם האדם שהיה פיכח יותר, מעשי יותר: ‘כן, ידידי, אתה מעשי יותר ממני רק בזה שאני מכיר בהכרה ברורה שאיני מעשי ושאין אפשרות להגיע למטרתנו באופן ‘מעשי’, בעוד שאתה חושב את עצמך למעשי בהאמינך, שאת מטרתנו נשיג באופן מעשי’.

‘האם לא ברור לך, המעשי – הוא חוזר וּמטעים את ‘אי־מעשיותו’ – כי מה שצריך להיעשות על ידי אנשי־המעשה לא ייעשה, אם לא במידה זעומה כל כך, שנוח לו שלא ייעשה’…

אבל הוא העריץ את הפעילות של אהרונוביץ, את חוש המציאות, את שיקול־הדעת הצלול שלו. שכל זה, שהיה צונן מעט, ועם זה לא היה מוגבל, כפי ששיערו רבים, היה יפה למחשבתו, שבכל דביקותה באדמה הממשית, יש שחרגה מתחומי הממש ושוטטה בספירות עליונות, רחוקות מן העולם של מטה. וגורדון, שלא צירף מעולם מחשבה ללא־מעשה, ללא הגשמה ממש, מסר את עצמו לרשותו של חברו, שהיה למראית עין ‘פרוזאי’ וקפדן. סמך על ישרותו, על הגיונו, בהיותו בטוח, כי בכל מידת הדין שלו שותף נאמן הוא להגיגי רוחו, וכי חלום אחד לשניהם.

ידע מה כוחה של צלילוּת!

ברם הוא גופו בדק בשבע בדיקות את מחשבתו וכל כמה שידע היטב מה הוא שואל מעצמו וּמדורו, שקל וחזר ושקל, הגיה וחזר והגיה את עצמו. מעולם לא היה לו בטחון גמור, שהאיר את מחשבתו עד סוף מסקנותיה; ידע, כי רעיון העבודה זקוק לאור נוסף, כי טרם הוכשר הדור להשיג כל מה ששיקע ברעיון גדול זה. ועם זה לא חפץ שיאפיל צל של הזיה על מחשבתו הגדולה. בשלחו לאהרונוביץ את מאמרו: ‘מעט התבוננות’, הוא מעיר: ‘אם תמצא בו צורך – הדפיסהו, ואם לאו – השיבהו לי. אני כותב לך כל, מפני שכתבתי במצב נפש של התרגשות יתירה… במצב נפש כזה אינני אוהב לכתוב… לא יכולתי להתאפק ולבלי להגיד לנביאי ‘החיים’ מה שבלבי… אבל לוּ הייתי במצב נפש שוקט, הייתי מוצא אולי דברים יותר חשובים להגיד. עתה אני עושה אותך לשופט. אבל היה נא לי לשופט נאמן, כלומר ‘אין רחמים בדין’. אני אוהב ביקורת קשה, מחמירה, כמו רב מן המחמירים בפסח’…

אכן כל ימיו הציקה לו ההרגשה, שגם אנשי בריתו אינם תופסים את רעיון העבודה בכל עומקו. כל כמה שחפץ, כי ישיגו בו את הצד המעשי, ידע כי תוכן גדול כאן, שיש לפענח אותו, – והיה חושש להשגה קטנה, הנוטל מן הרעיון את עיקר תכנו. לא הסתפק ב’קליפה' בלבד. הוא חפץ, כי ברעיון העבודה שלו יהיה כדי לתקן כל קלקול, למלא כל התרוקנות שבאדם, כל התרוקנות שבאומה. מסעיר את רוחו מאוד, שגם אהרונוביץ, חברו הקרוב, לא הבין לו, והוא כותב לו, לא בלי מרירוּת: ‘עולם דמיוני’ אתה קורא להשקפתי על עבודה זו, וזה די. כלומר העיקר שביקשתי לא עלה בידי. להבליט את נקודת השריפה שבאופן זה של עבודה שהצעתי – לא עלה בידי: לברר את הבר מן התבן, להבליט את התוך המעשי אשר בקליפה הדמיונית, הדמיונית לא כל כך כשהיא לעצמה, כמו מתוך האטמוספירה שאנחנו נמצאים בה'…

כך כרך מעשה ודמיון, מציאות וחלום יחד. בהרכב זה ראה את הדרך האמיתית, שהיא ‘דרך נס’, ועם זה היא הטבעית ביותר, גם ‘המעשית’ ביותר. על נסים בלבד ודאי שלא סמך. עלינו להכין את עצמנו אליהם. כהכנה ל’נס' זה ראה את ‘העבודה פה ודווקא באופן לא מעשי, כלומר דווקא באופן שיש בו כדי להפוך משורש כל חשבון עמנו בגלות’.

אם באהרונוביץ, איש בריתו, השותף למחשבה ולמפעל, הוקיר את ישרות התפיסה, את המחמיר ואיש־אחריות – היה ברנר קרוב לו בסגולות נפשו שהוקירן ביותר: בעומק ההשגה, במחשבה הנוקבת עד תהום גורלה של האומה, באותו כאב לב ויושר לב שהכשירוהו לצייר את המציאות היהודית בכל בלהותיה. במכתב הפולמוס שלו על ‘הערכת עצמנו בשלושת הכרכים’ הוא כותב לו: ‘יש שנדמה לי שעל פי שורש נשמתך או על פי שאיפת נשמתך לעומק אין לי אולי בין כל מכירי אדם קרוב לי ממך; אולם על פי אופן מחשבתך, על פי חשבון העולם, והעיקר: על פי חשבון החיים שלך אין לי אולי רחוק ממך וּלעתים הנך נדמה לי פשוט כזר לי’.

ב’הערכת עצמנו' האכזרית של ברנר הגיעה ‘זרוּת’ זו לשיאה. קטיגוריה קיצונית זו זעזעה את גורדון עד עומק נפשו. מלבד מאמר הפולמוס ‘הערכת עצמנו’ שברנר חפץ לקראו בכתב־יד, ערך אליו מכתב־לואי, שכנראה לא נשלח אל ברנר ונמצא בעזבונו. מכתב גדול זה הוא אחת התעודות החשובות ביותר לא רק לשם קביעת היחסים בין שני האנשים, שהיו כל כך שונים זה מזה ועם זה הוקירו כל כך זה את זה, כי אם גם לשם עריכת דמותו של גורדון, המתגלית כאן בקווים עזים וּבהירים מאוד. מעטים מאוד גם בכתביו דברים שבהם הביא לידי מיצוי עמוק וּמקיף את השקפותיו על בעית ה’הערכה' כמו בהשגות אלה שנכתבו מתוך סערת־נפש בלתי־מצויה. דומה שבפולמוס זה הביע במפורש את התנגדותו ליוצרי זמנו, המחלחלת ברמזים סתומים למחצה במקומות אחרים.

ב’נספח' זה למאמרו ‘הערכת עצמנו’ שאמר לשלוח לברנר, הוא כותב: ‘ההתנקשות במה שחוצץ בימינו בספירות העליונות וּביחסים הלאומיים עוררתני לראות בבהירות אכזריה מה שחוצץ בינינו בספירת היחסים הנפשיים – והנה אין שלום בנפשי עד אם הוצאתי לאור מה שחוצץ, עד אם טיהרתי את לבי מכל טינא, מכל רבב’.

הדבר פגע בנפשו. והוא עומד ושואל ותוהה: איך נפתחה תהום עמוקה כזו בינו וּבין האדם שראהו תמיד כאחד הקרובים לו ביותר. הוא בא לידי מסקנה, כי גם הוא, כ’טובי בני הדור הזה. הקרובים לו קרבת נפש, רחוקים ממנו או גם זרים לו‘. בא לידי מסקנה, כי הוא ‘כיהודי מן הדור הישן’ הוא אחר, וזהו מה שמעציב אותו ביותר ב’כתב השטנה’ של ברנר: זאת ההתנכרות לצערו של הדור הישן, של צער הדורות – אותה ראה כהתנקשות בנפשו. ‘אני מבקש דור צעיר, חי, חי את עצמו ויודע לחיות את עצמו, את עצמיוּתו המיוחדת הטבעית, לצרוף בה, בכוח החיים שאב את הבריא והטבעי מן הרקוב והכעוּר שעלו בה בבית העבדים וּלהעלותה למעלת עצמות עליונה, כלומר לחיותה עד המעלה של עצמות עליונה – ואני מוצא דור מתבטל שאינו יודע אופן אחר לכבד את עצמו, שאינו יודע את ערך עצמותו המיוחדת – שאינו יודע אופן אחר לכבד אחרים, את עצמותם של אחרים, את כוח החיים והיצירה של אחרים אלא בהתבטלם בפניהם התבטלות גמורה בשאפו לברוא את עצמו בצלמם של אחרים’.

בפסוקים אלה, שאי אפשר שלא להבחין בהם את זיקתו למשנת אחד־העם, הביע את חששותיו לאיכותה של התחדשות לאומית שהתכחשות עמה. הזדעזעותו מקטרוגו הקטלני של ברנר היתה הזדעזעותו מכל התפיסה המסולפת של הדור – דור שלא ידע להאיר את תהום האומה באור נפשו, בחסד אהבתו. דווקא משום שהעריץ בברנר את האמן הגדול (ואמן לא היה בעיניו אלא איש האמת, הרואה ללבב, איש שהוכשר לראות מעבר לכיעור החיצוני, מעבר לירידה החיצונית), הכיר עד כמה עמקו בקיעי הדור, עד כמה נהרס הרס נפשי. ‘אני אמרתי פעם על צערנו הלאומי ‘צער שאין לו שם ואין לו גואלים’ – ומי כמוך ב’הערכת עצמנו בשלושת הכרכים’ שלך הראה לי, כי צדקתי במשפטי, צדקתי יותר ממה שחשבתי אז? מי כמוך הראה לי, כי במקום גואלים לצער הלאומי יש לנו מחללים את צערנו הלאומי – מחללים במובן הפשוט, במובן זלזול ובוז ורמיסה ברגלים?'

בברנר, איש המידות, איש הכשרונות הגדולים ראה את סמל הדור כולו, הבועט בעמו, המסב את פניו ממנו. הנה אלה פני הדור, שעליו הוטל התפקיד הגדול להוציא ממסגר נפש את האומה הדווּיה, לרפא את פצעיה, ואיך יכשרו לכך באין הבנה, באין ראייה גדולה? איך יבינו אחרים, אם ברנר לא הבין? ‘אתה שכל צער, כל צער פרטי וכל צער כללי, מורגש לך עד עומק נשמתך – אתה רואה בצערנו הלאומי רק ‘בכיות’, ‘גניחות’, מרטירולוגיה של עולם הבא’ – בכלל מן אפסוּת שלכל היותר היא מעוררת ‘חמלה’.

הוא מכיר יפה שמבחינת המציאות, מבחינת הדברים כפי שהם מתגלים למראית עין, אולי יש איזה יסוד לקטרוג זה, ובכל זאת הוא רואה אותו כהשגה קטנה, בהולה, נטולת אמת פנימית. רואה אותו כגזר־דין ללא־טעם, ללא־צדק. הוא תובע את עלבון העם ממוריו ומאשריו – תובע נדיבות יותר, אהבה יותר: ‘לו היתה הרגשתם יותר עצמית, יותר טבעית (תמיד חוזר בדבריו תואר זה, שהוא רואה בו את כושר הלב להבנה. – י.פ.) ויותר חיה, כי עתה היו רואים אחרת, מבינים אחרת, מבקשים אחרת, כי עתה היו מאמינים, מאמינים מתוך יאוש, מאמינים על כרחם, ואמונתם לא היתה בשום פנים לא אמונה תפלה ולא אמונת שוא’…

כה שפך את מרי לבו בדברו אל הנבחר, אל האיש שהיה יקר לו כל כך. רואים ברור, שלא כנגד ברנר בלבד הטיח את קובלנותיו המרות, – כי בברנר כלל כל אלה שמהם תבע הבנה, תבע השתתפות. לכולם התקומם. מבחינה זו כולם הכזיבו. במכתב זה הוא מגלה את השקפתו באירוניה עוקצנית מרה: ‘הנה ה’כסילים’ ה’בטלונים' וכו' הם בעיניך, על פי מנדלי, סמל השפלות וכו' ואין להם תקנה, כלומר אין להם לכל היהודים תקנה אלא להיות לאחרים, אולם כלום אין הדבר תלוי אלא בהחלטתך, – ומה יעשה, למשל, ברנש כמותי, המרגיש בכל ישותו כי הוא בכל נשמתו ‘כסלוני’ או ‘בטלוני’ עם כל יתרונותיהם ומגרעותיהם? מה אעשה? האתכחש לעצמי? או האפלוט את נשמתי הכסלונית ואבלע נשמע אחרת, חדשה, אירופית על פי המלה האחרונה? כמה מן ההכרה הלאומית, מן ההבחנה בעצמוּת האומה, שאין להתכחש לה! בדברים בוטים וברורים הוא מגדיר את מסקנתו: ‘תמיד הייתי מרגיש כי רק מתוך עצמוּתי הטבעית, הכסלונית אוּכל לעלות לאשר ארצה לעלות, וכי באופן אחר, אם ארצה להיות מה שאינני, לא אהיה כלום’…

לאחר כל הניתוח הגדול והמעמיק ב’הערכת עצמנו', הוא מביע מתוך כאב נפש והתרוממות נפש את מרירותו הגדולה. היתה זאת התפרצות שסחפה והאירה, אגב פולמוס סוער, שטחי מחשבה גדולים ורחבים, ואי־אפשר בלי מכתב מזעזע זה להכיר את נפש גורדון בכל עוז אמונתה, בכל עומק מכאוביה.

את מכתבו הוא חותם בפסוקים המוכיחים, מה היה לו ברנר ומה כאב לבו, שדווקא האדם הנערץ עליו הוא זה, שכנגדו הטיח דברים קשים כאלה: ‘רגש הכבוש הטהור חייבני להגיד לך את האמת בפניך, את האמת אשר בלבי, כמובן, ולטהר את לבי לפניך. ועתה אחרי הגידי לך את כל זה, לבי טהור נגדך, ואני חותם באמת ובתמים ובלב כואב’.

כאן גורדון בכל תום נפשו, בכל טוהר הגיגיו!

בתקופה מסויימת היה ב. כצנלסון קרוב לו מאוד. ברל ידע להעריך את האיש שהגשים בעוז לב ובתום לב כאלה את תורת חייו. וגם גורדון ידע, כי תלמיד זה שקוּל כנגד מחנה שלם, וכי התרחקותו ממנו חשוב כאבדן מחנה שלם. בימים שלפני ועידת פועלי ארץ־ישראל הראשונה הוא כבר מרגיש שהרוחות מנשבות כנגדו, והוא מתאזר בכוחות האחרונים להחזיר אליו את מי שהיה תלמידו האהוּב. הוא שולח לו את ‘עבודתנו מעתה’ ומתחנן ממש לפניו, שיקרא את דבריו, שיביא אותם לפני אחרים ויעיר עליהם מה שיעיר. אך בשלחו אליו את דבריו, הוא יודע, כי הוא כבר רחוק ממנו ובעצמו כותב לו: ‘תראה כי השקפתי יותר מדי רחוקה מהשקפת כולכם’. בקיצוניותו הוא מטיח דברים קשים כנגד המפנה החדש בציבור הפועלים: ‘הצעתכם קשה יותר מאוגנדה’. ואף על פי כן הוא רוצה שיישמעו דבריו בועידה, שלא השתתף בה. לא בלב קל הוא מסיים את מכתבו לברל: ‘הייתי רוצה, כי אתה תבין לי ותעיין בדבר עמוק, עמוק’. הוא כל כך בטוח באמיתו, מאמין שאין זאת אלא אי־הבנה שמי שהיו חבריו הולכים ופורשים ממנו. יש רק צורך לשוב ולעיין, לשוב ולהתבונן, כדי שהכל יווכחו, שדרכו היא הנכונה.

אכן רוח של בדידות גדולה שפוכה על מכתב זה אל חברו ותלמידו. מר לו מאוד לדעת, כי מוזר ונכרי הוא לא לרחוקים בלבד, כי אם גם לקרובים שנעשו רחוקים.

בשבעת המכתבים שנוספו במהדורה חדשה (שנים לב' כצנלסון וחמשה – לרחל) א"ד גורדון מתגלה, כמו ביתר מכתביו, בחרדתו לדעותיו, במסירותו לידידיו וחבריו. כאן שוב אותה חשיבות הנודעת ממנו למגע אינטימי עם אנשים קרובים לו באמצעות מכתבים. ‘אני אמרתי לך, כי אני חי במכתבים’ – הוא כותב אל רחל. והוא אמנם חי במכתביו חיים מלאים ביותר. כאן הוא בלתי־אמצעי במידה כזו, הגובלת לפעמים בתמימות. הוא מתחטא לפני האנשים הקרובים לו. אינו מסתפק במכתבים סתם. המכתב צריך להיות שיח בין נפש לנפש בלא פורמליות, בלי כל מחיצה של רשמיות.

הוא קובל על רחל שהיא ‘ממעטת לגלות לפניו את עולמה הפנימי, את מלחמותיה הפנימיות’. ‘אם רוצה את לכפר את פני – הוא כותב באותה אגרת, צריכה את מעתה להיות יותר גלוית לב ונפש לפני’. הוא במכתביו גלוי עד הסוף. בשוחחו עם אדם קרוב לו, הוא משוחח עם נפשו. זהו ערכם המיוחד של מכתביו, של וידוּייו אלה לפני ידידיו. בלי מכתבים אלה לא היינו מכירים את גורדון האדם בכל תומו, – את גורדון באמונתו ובספקותיו, בכל מלחמותיו המרות עם נפשו.

ענין מיוחד מעוררים בנו מכתבי גורדון לרחל. את רחל ראה כאדם קרוב ונאמן לו ולדעותיו ביותר. לפי כל סגולות נפשה הוכשרה, כחלוצה וכמשוררת, להעריץ את גורדון ואת תורתו הערצה שלימה. ידע, כי היא מאותם האנשים, שאם הם מתמסרים לאדם או לרעיון, הרי הם מתמסרים בלב ונפש. גורדון הוקיר מאוד את הנערה המחוננת וראה כתפקידו להדריך אותה, לחזקה לחיים וליצירה. ידע, כי היא, הנוחה להתלהב, נוחה גם לבוא לידי יאוש. על כן נתן את דעתו לשמור עליה מפגיעת רוחות רעות – לשמור עליה גם מעצמה. לא מצאנו בכל חליפת־המכתבים גם עם הקרובים והיקרים לו ביותר, חיבה וחרדה במידה כזו, שנתגלו במכתביו אל רחל.

ד    🔗

במכתביו ידובר מעט מאוד על אחד־העם, אבל גם מן המעט יש להכיר, כמה העריך גורדון את בעל ‘על פרשת דרכים’ וכמה היה קרוב לו האיש ביסודות תורתו. ‘את אחד־העם – הוא כותב במכתבו ליוסף אהרונוביץ עם הפסקת התמיכה של ועד חובבי־ציון ל’הפועל הצעיר’ בגלל מאמרו הידוע של ברנר – אני מכבד מאוד, אף על פי שאינני מחסידיו, כמו שבכלל אינני חסיד, כי מעטים מאוד אצלנו כמוהו'.

כל העניין קשה לו מאוד. ‘אני מצטער מאוד על מעשה אחד־העם ומשתתף בצערו של ברנר’ – הוא כותב באותה איגרת. כי שניהם כאחד יקרו בעיניו, והוא גם לא חפץ להאמין, כי אחד־העם הוא שהכריע בהפסקת התמיכה. ‘הייתי נכון לעשות כל מה שאפשר בשביל לדעת דבר ברור, בשביל למצוא צד של זכות – כל כך נוגע הדבר אל לבי. לא רק כיהודי לבי סובל מזה, כי אם גם – ואולי בעיקר כאדם’. ועם זה הוא, מבחינת העניין שגרם לתקלה זו, מצדד בזכותו של אחד־העם: ‘האמת אומר לך ולו (לברנר), כי אני כלל וכלל לא הסכמתי לדבריו שכתב בפוה"צ. יותר מזה – אני חושב את מאמרו של אחד־העם לחשוּב מאוד ולדבר שהשעה צריכה לכך. אבל אם אמת הדבר [שידו של אחד־העם בהפסקת התמיכה] יש רק להצטער’.

כאמור, אין גורדון, שמרכז מחשבתו נעוץ בנקודה אחרת, מסתמך במכתביו על אחד־העם, אבל הוא קרוב לו באופן מחשבתו, בדרכיה, בדפוסיה. פעמים שניהם מתנבאים בסגנון אחד. כאן שני קצוות שקוו ישר מאחד אותם. יש כמעט תמיד משהו משותף בתפיסה הכללית. אתה נתקל באחד המכתבים במשפט: ‘בפוליטיקה לא נקום לתחיה ולא ניגאל’, ויש בו בפסוק אחד זה, המעלה בזכרוננו את דברי אחד־העם הידועים מאוד, כדי לגלות את הקירבה שבין שני האנשים שהם לכאורה כל כך רחוקים זה מזה.

לברץ, חבר המשלחת לאמריקה, הוא כותב על תפקידה של המשלחת: ‘העיקר צריך להיות בעיניכם הצינור לשפע עליון מארץ־ישראל לארצות הגולה’, וגם במימרה זו נרמזת התפיסה האחד־העמית בצורה שאין בהירה ממנה. או: ‘תחית העם אשר מתוכה בוא תבוא גאולת הארץ’ – מי לא יכיר את עקבות האידיאולוגיה של אחד־העם? אתה מוצא באגרות אלה רעיונות שהם במידה כזו אופייניים גם לגורדון, גם לאחד־העם, שקשה להגדיר את שייכותם לאחד מהם בלבד. ‘המעשה הוא התעמולה היותר נמרצה’, או: ‘אין תרבות לאומית נעשית בידי אחרים’. גורדון אמר אותם ואמרם, או עלול היה לאמרם, גם אחד־העם.

שיתוף המחשבה של שני מחנכיו הגדולים, שהם למראית עין כך שונים זה מזה, נתגלה כמעט תמיד בדעותיהם על בעיות תרבות. אתה מוצא כאן מזיגה של שתי השקפות־עולם, שבמהותן הן השקפת־עולם אחת – מזיגה של דעות שהן משלימות זו את זו. דומה, שגורדון מתחיל במקום שאחד־העם גומר. תורת אחד־העם התובעת יניקת התרבות החדשה דרך שורשי מסורת, מושלמת על ידי גורדון שאינו גורס אף הוא תרבות, שאין בה מן היסוד האורגני – שאין בה מן ‘המחובר’, שאינה צומחת מן הקרקע, עם העבודה ומתוכה. שניהם באים מצדדים שונים אל נקודה אחת. מה שאחד־העם חיסר, מילא אחריו גורדון: עמל רוח ועמל שרירים הם כעין תהליך טבעי אחד, ורק בשיתוף שניהם תצוייר תרבות אדם ותרבות עם, ששני המורים חרדים לאיכותה ולאמיתה כל כך.

שתי הבעיות, בעית העבודה ובעית התרבות, היו בהכרתו משולבות זו בזו. אבל כמה שהעסיקה אותו העבודה, שהיא בראש וראשונה זקוקה ‘להארה חדשה’ ידע כמה חמורה היא בעית התרבות, שאף אותה יש לשתול מחדש, להרכיב מחדש, כדי שתשמש לדור העולה אחיזה נאמנה. השיג כאחד־העם את הסכנה שבהשמטת הבסיס של דורות מתחתינו. וכמה שלא ויתר מעולם על קנייני הרוח, לא חפץ בקניינים שאין להם שורש בתרבות ישראל – שאף לתרבות יהודית, לצביון יהודי, והאמין שרק העבודה, במיוחד עבודת האדמה תחדש את תרבותנו החדשה, תקנה לה את צביונה הקדמון, את עצמיותה ומקוריותה. בחתרו לערכין היונקים ‘מתוך עצמנו ומתוך עצם החיים’, נלחם ב’תרבות עירונית', בכל מה שאינו צומח מתחתיו. היה מן הראשונים שהרגישו את הסכנה שבתרבות לבנטינית, שטחית, שנא בכלל כל שטחיות, והזהיר כאחד־העם מפני ‘חיקוי של התבטלות’, – מפני תוכן שאוּל וכלים שאוּלים.

היה תלמיד חכם יהודי וגם קורא מובהק של ספרותנו החדשה, אבל חפץ כאחד־העם, ש’ספרותנו ויצירתנו תהיינה נובעות מתוך החיים שיצרנו בכוחנו ובצלמנו' בלי טישטוש הצורה, בלי התכחשות לעצמנו. ואם הטעים בו וחזר והטעים, כי משמעה של יצירה הוא קודם כל עבודה, נתכוון בכך, כי אנו מעמידים, במרכז התכנית את העבודה, בכדי להבליט את התכונה היצירתית של החיים, שאנחנו שואפים אליהם – בניגוד לחיים בגולה'.

ככה מילא את המושג המסורתי של אחד־העם על ארץ־ישראל, תוכן נוסף, אור נוסף, קידש את ארץ־ישראל קדושה חדשה. בלי תוספת קדושה זו, מה היתה ארץ־ישראל לאלה שבאו להשקיע את חייהם בעפרותיה!

ה    🔗

פה ושם מנצנץ במכתביו שמו של טולסטוי בצירוף דבריו. בדעות קרובות לגאון הרוסי אנו נתקלים כאן בכמה מקומות. אין צורך להטעים, שהשפעת טולסטוי על א"ד גורדון, למרות הפולמוס עמו (במאמרו ל’בירור ההבדל בין היהדות והנצרות'), היתה מכרעת. אבל גורדון הטביע על תורה זו את חותמה של אישיותו האדירה. לא נשתעבד לה בשום פנים. לכך היה יותר מדי יהודי גזעי, יותר מדי תלמיד חכם יהודי. כל כמה שתורתו מכוּונת לתיקון האדם, היא יונקת כולה מתוך הכרה ציונית עמוקה. ‘ארץ־ישראל היא בשבילנו כל החיים או לא כלום’. את הדבקות בארץ ראה כגורם ראשון לתחיית האדם שביהודי. ודאי שלא היה צר־אופק. שאף ל’התמזגות החיים האנושיים בחיי העולם, והיצירה האנושית ביצירה העולמית'. אבל הטעים וחזר והטעים: ‘אין חיים חדשים ליחיד, לפרט, באין חיים חדשים לכלל’, – באין ‘חיים לאומיים חדשים’. תורת העבודה שלו היתה קשורה קשר אורגני ברעיון הציוני שפיעם את נפשו כולה. זיקתו השלילית של טולסטוי לתרבות היתה זרה לרוחו. התנגדות מוחלטת הביע רק למה שהוא קורא ‘תרבות עירונית’, הואיל וראה בה תרבות מדומה, התפנקות אישית בלבד. אבל תבע תרבות, תרבות אמיתית דווקא לאדם העובד. ‘אני מעולם לא ציירתי לי ולעולם לא אשלים עם הרעיון, כי העובד צריך להיות עם הארץ או בור – זהו מחיר יותר מדי גדול בעד העבודה, וערך רוחני שצריך לשלם בעדו מחיר כזה, אינו ערך רוחני כל עיקר… המדע הוא עושר גדול, ולשלול את זה מן העובד, הרי זה אומר לרוששו במקום שהוא מבקש עשירוּת בכל המובנים הרצויים’.

השקפתו על השירה והאמונה היתה מצומצמת יותר. והיא קשורה הרבה יותר בתפיסת טולסטוי (לא לחינם עסק בתרגום ספרו על האמנות). אכן היא הלמה את ההשקפה הקדומה של ישראל שאין לעשות ערכי קדושה ‘כמין זמר’. וכמה נמרצים ועמוקים הם דבריו ב’קטעי יומן': ‘עיון תפילה, ולא עיון אמנות. אין־סוף שאין צורה תופסתו, ולא צורה השוללת את אין־סוף’… והוא ממחיש את רעיונו בציור: ‘יופי של בית תפילה הוא צבע לבן טהור, בלי כל קישוטים – אור, פלוש רחב מכל הצדדים לעצם הטבע’. ‘בלי קישוטים’ – הטבע אינו זקוק להם. האמין, שאמנות גדולה היא קרובה אל ‘עצם הטבע’ באין חציצה ביניהם.

בכל חתירתו המטפיסית כמעט לביסוס רעיונו המרכזי – הבין, כי דווקא הפשטות האנושית ביותר, האלמנטרית ביותר, היא דרך ההסבר ודרך ההשפעה הטובה ביותר. ובזה היה לו לטולסטוי לדוגמא. כמוהו חשב, כי סכנה גדולה היא כ’שמעמידים את כל החיים האנושיים, את כל האדם על ההסדר החברתי‘. במקום אחר הוא אומר ברור: ‘אני שולל פולחן של צורה, איזו צורה שהיא, את האמונה כי הצורה תחדש את האדם’. ובדרך הבעתו הפשטנית: ‘העיקר הוא האדם, אשר יהיה אדם בכל צורה’. כאילו ראה מראש את תוצאות האימים, אשר תביא עמה המחלוקת בענייני ‘קו’ ו’צורה’ בימינו.

כיהודי גזעי, לא תלה את תיקון העולם ב’תנאי' – לא האמין אלא באדם הקונה את השלימות במאמץ גדול ומתמיד, – אשר בנפשו ימלא את ריקות העולם. המאמץ הנפשי כשהוא לעצמו היה לו הישג מוסרי גדול. לא האמין, כי רעיון גדול נקנה בקלות ובלא יסוּרים. ואותה שעה האמין, כטולסטוי, שהדרך אל השלימות היא הקצרה ביותר, הטבעית ביותר. כיסוד נאמן להתחדשות עולם ראה רק תיקון אנושי גדול. בלעדיו לא ניתן ‘אלא לשחרר את האדם מסדר חברתי, שכבר העלה רקבון, בכדי לשעבדו לסדר חברתי, שכוחו לשעבד ולהרקיב עדיין חדש עמו’.

זה היה מקור חששותיו: התנקשות המשטר בנפש האדם, בחירות האדם.

ו    🔗

עם קריאת המכתבים אתה מרגיש את נשימתו החמה של כותבם – אין אף מכתב אחד, שנכתב מתוך קרירות־דעת. כל מכתביו מלאים המיית נפש, מלאים דרמטיות חיה. אתה מרגיש כאילו על רעיונותיו הקבועים, אלה שעל בניינם ועיצובם שקד כל ימיו, חופף כאן אור אחר, אור נפשי נאצל. אתה שומע את קול הלב הפועם, השב וכואב את מחשבתו ועמל להדליק בה את האור הגנוז. בחזרו על מחשבתו, הוא שב וחי עליה. חזרה זו אינה הסברה, כי אם אור נוסף, חיוּת נוספת. כאילו כאן, בשפכו את שיחו לפני האדם הקרוב, צמחה מחשבתו ראשונה, נקרם עליה עור ראשונה.

כמו בכתביו, אתה מגלה גם במכתבים אלה עמקות בצדה של פשטות אלמנטרית, תום לב בצדה של חדירה נוקבת – מחשבה, העומדת תמיד בצמיחתה ואינה הופכת לדוֹגמה קופאת לעולם.

היה זה הקול הצלול ביותר, הנאמן ביותר, שהזהיר מפני התמוּטה, מפני דילדול החיים, מפני דילדול הרעיון, שרמז על המיפלט היחידי, על מקור ההצלה היחידי.

במכתבים וביומנים קול המוכיח נעשה רך יותר, מחונן יותר. אולי יותר מאשר בדברים המכוּונים לרבים, אתה תופס כאן את מחשבתו כשירה, כעתרת־לב – כחרדה לחיים, לאור החיים, שהיא הרוח המפעמת את תורתו כולה.